שולחן ערוך, יורה דעה סז
א בְּדַם בְּהֵמָה וְחַיָּה נָמֵי אֵין אִסוּר כָּרֵת, אֶלָּא בְּדַם הַנֶּפֶשׁ שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת בוֹ, אֲבָל דַּם הָאֵבָרִים אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁפֵּרַשׁ מִן הָאֵבֶר וְיָצָא לַחוּץ, אוֹ שֶׁנִּצְרַר בַּחֲתִיכָה, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִמְּקוֹמוֹ וְנִתְעוֹרֵר לָצֵאת וְנִבְלַע בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם לֹא פֵּרַשׁ וְלֹא נִצְרַר, מֻתָּר.
ב לְפִיכָךְ מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר חַי בַּהֲדָחָה בְּלֹא מְלִיחָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מֵהַחוּטִין שֶׁדָּם בָּהֶם, שֶׁהַדָּם שֶׁבַּחוּטִין הוּא כְּכָנוּס וְעוֹמֵד בִּכְלִי וְע"ל סי' ע"ו.
ג הַשּׁוֹבֵר מִפְרַקְתָּהּ שֶׁל בְּהֵמָה, אָסוּר לֶאֱכֹל מִבְּשָׂרָהּ חַי אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה. וְעַל יְדֵי מְלִיחָה מֻתָּר אֲפִלּוּ לִקְדֵרָה, וְלִצְלִי מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּלֹא מְלִיחָה. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר לְחָתְכוֹ (וּלְמָלְחוֹ) אַף בִּצְלִי. וְהוּא הַדִּין אִם חוֹתֵךְ בָּשָׂר מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ (ר"ן) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה לִשְׁבֹּר מַפְרֶקֶת הַבְּהֵמָה אוֹ לִתְחֹב סַכִּין בְּלִבָּהּ כְּדֵי לְקָרֵב מִיתָתָהּ מִשּׁוּם שֶׁמַּבְלִיעַ דָּם בָּאֵבָרִים (בִּנְיָמִין זְאֵב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
ד נִצְרַר הַדָּם מֵחֲמַת מַכָּה, אָסוּר לְבַשְּׁלוֹ עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ הַמָּקוֹם וְיִמְלְחֶנּוּ יָפֶה, אֲבָל מֻתָּר לִצְלוֹתוֹ בֵּין בְּשִׁפּוּד בֵּין עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֲפִלּוּ בְּלֹא חִתּוּךְ וּמְלִיחָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ לְהַחְמִיר לְקַלֵּף בֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ לַחְתֹּךְ בְּאוֹתוֹ בָּשָׂר קֹדֶם מְלִיחָה, הוֹאִיל וְנִצְרַר שָׁם הַדָּם בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה (אָרֹךְ כְּלָל א' וְכָל בּוֹ).
ה בָּשָׂר שֶׁלֹּא נִמְלַח, וּנְתָנוּהוּ בְּחֹמֶץ כְּדֵי לְהַצְמִית דָּמוֹ בְּתוֹכוֹ, אִם נִתְאַדֵּם הַבָּשָׂר זֶהוּ סִימָן שֶׁנֶּעֱקַר הַדָּם מִמְּקוֹמוֹ, וְהַחֹמֶץ אָסוּר וְגַם הַבָּשָׂר אָסוּר לְאָכְלוֹ חַי, וְאֵין לוֹ הֶתֵּר אֶלָּא בִּצְלִי. וְאִם לִקְדֵרָה, צָרִיךְ חֲתִיכָה וּמְלִיחָה, וְאִם לֹא נִתְאַדֵּם הַבָּשָׂר, הַחֹמֶץ מֻתָּר וְגַם הַבָּשָׂר מֻתָּר לְאָכְלוֹ חַי.
ו חֹמֶץ שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ בָּשָׂר פַּעַם אַחַת לְהַצְמִיתוֹ, לֹא יַצְמִית בּוֹ בָּשָׂר פַּעַם אַחֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. אֲבָל כָּל שֶׁלֹּא חָלְטוּ בּוֹ כְּלָל, מֻתָּר לַחֲלֹט בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָזָק. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין בְּקִיאִין בַּחֲלִיטָה וְאָסוּר לְצַמֵּת בְּחֹמֶץ (רַבֵּינוּ יְרוּחָם כֵּן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף בִּשְׁמוֹ), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין מַצְמִיתִין בָּשָׂר בְּחֹמֶץ קֹדֶם מְלִיחָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד, מֻתָּר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ג.
ש״ך
סָעִיף ב
א בהדחה. משום דם שעל פני הבשר. ב"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב השובר מפרקתה של בהמה. קודם שתצא נפשה דוקא כדאית' בש"ס ופוסקים: ש"ע סָעִיף ג
ג אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששבר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באבריה. טור: ש"ע סָעִיף ג
ד וע"י מליחה מותר. דע"י מליחה יוצא ולא דמי לנמלח בכלי שא"מ דלא מהני ליה מליחה אח"כ כמ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ה ולצלי מותר כו'. כתב הר"ן ובצלי נמי עד שנצלה כל צרכו דאי לא נצלה כל צרכו ה"ל כבשר חי עכ"ל וע"ל ס"ס ע"ו ומ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
ו ונהגו להחמיר כו'. הוא ע"פ גירסת רש"י ובעל העיטור דמליחה לא מהני לא לקדרה ולא לצלי כמ"ש הר"ן וכתב ר' ירוחם נט"ו אות ד' שכן כתב רב אחא ושנכון להחמיר וס"ל להר"ב דחתיכה ומליחה מהני מיהא לכ"ע אפי' לקדרה דלא גרע מנצרר הדם מחמת מכה דבסעיף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהמ"א דין ט' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול מבשרה חי אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה עכ"ל וכתב הב"ח דהכי נקטינן ולא כהעט"ז שהבין דלחומרא בעלמא נהגו כן: ש"ע סָעִיף ג
ז וה"ה אם חותך כו'. העט"ז השמיט זה ולא ידעתי למה ואפשר דס"ל דהיינו הך דבסעיף ד' בהג"ה ובאמת אינו ענין לכאן דהכא קאמר דבחותך כזית בשר קודם שתצא נפשה שצריך חתיכה ומליחה אף לצלי ויצא לו להרב כן מדברי הר"ן פרק השוחט ופג"ה דכתב דאע"ג דבצלי דעלמא לא בעי מליחה בחותך כזית בשר מבית השחיטה צריך מליחה דע"י שחיטה מתעורר הדם ופורש ממקום למקום עכ"ל ומשמע ליה להרב דמדתלה טעמא בפורש ממקום למקום א"כ דמי לשובר מפרקתה דאיסורו משום דפורש ממקום למקום דקי"ל דצריך חתיכה ומליחה אף לצלי אבל בחותך אחר יציאת נפשה א"צ חתיכה ומליחה לצלי כלל אלא דינו כשאר בשר לצלי לקמן סי' ע"ו אלא לקדרה צריך חתיכה קודם מליחה והיינו הך דסעיף ד' בהג"ה: ש"ע סָעִיף ג
ח אם חותך כו'. ונראה מדברי הר"ן פ' השוחט ופ' גיד הנשה דבחותך כזית בשר מביה"ש צריך מליחה מדינא לצלי ואף דיעבד אסור אם לא מלחו משא"כ בשובר מפרקת דלא נזכר המליחה בש"ס ואדרבה רוב הפוסקים לא מצרכי מליחה לצלי וכן נראה מדברי התוס' פ' השוחט ריש (חולין דף ל"ג) דבחותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה אסור מדינא לצלי אף דיעבד בלא מליחה: ש"ע סָעִיף ג
ט כדי לקרב מיתתה כו'. ואע"ג דלעיל סי' כ"ג ס"ה בהג"ה כתב דמותר להכותה על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כל כך אחר הראש ועיין בדרישה בסי' זה סעיף ד': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י ומליחה. המחבר לטעמי' אזיל דס"ל לקמן ר"ס ע"ו דלצלי א"צ מליחה אבל לפי מאי דקי"ל התם דכל צלי צריך מליחה קצת פשיטא דהכא לא עדיף משאר בשר וק"ל: ש"ע סָעִיף ד
יא וי"א דמשום זה כו'. אלבשלו קאי אבל בצלי דינו כשאר בשר דהא בנצרר הדם גופיה דינו כשאר בשר וק"ל וכ"כ בעט"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב וגם הבשר מותר לאוכלו חי. וכן לבשלו ע"י מליחה ועד"ר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג ומ"מ בדיעבד מותר. והב"ח אוסר אף דיעבד וראייתו מהרמב"ם ולא נהירא ואדרבה דעת הרמב"ם להתיר כמו שהבינו הרב המגיד והראב"ד והמגדול עוז מדבריו והוא העיקר (וכן דעת בה"ג והרא"ש והטור והמחבר והרבה פוסקים דאפילו בנתאדם שרי ע"י חתיכה ומליחה) ועמ"ש בסי' פ"ג ס"ק י': ש"ע סָעִיף ו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף ב
א בהדחה. עש"ך דהוה פירש ועס"י ס"ט טעם הדחה א' וי"ל דכ"ע מורים כאן. ובכר"ו אות ג' דזהו למ"ד הדחה א' להעביר הלכלוך אבל למ"ד לרכך א"צ כאן הדחה. וליתא דהא הר"ן סובר טעם הדחה משום לרכך עס"י ס"ט ואיהו מרא דשמעתא כאן דצריך הדחה לאכול חי עב"י כאן אלא דכ"ע מודים דיש דם בעין ע"י דוחקא דסכין ופליגי מ"ש לרכך נמי בעינן ומ"ס דם שע"פ הבשר לא הוה דם בעין כמו שאבאר באורך בסי' ס"ט בעז"ה. ועסי' ע"ו לענין עוף שלא שחט הוורידין לאוכלו חי ועי' סעיף ג': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב השובר. עש"ך הא לאחר שתצא נפשה אף שעדיין מפרכסת קצת וזינקה לית בה חיותא ושרי: ש"ע סָעִיף ג
ג אסור. עש"ך ואף הרא"ש יודה בזה ויש לחלק בין מולח בכשא"מ לבין שובר עמ"ש בט"ז אות א' עסי' ע"ו: ש"ע סָעִיף ג
ד וע"י. עש"ך ומ"ס ס"ח וצ"ל ע"ד דמולח בכשא"מ גרע טפי שאין יוצא ע"י מליחה עוד. ומ"ש ע"ש דהוה כבוש יבואר שם. עיין ברא"ש פכ"ה אהא דאין מולחין אלא בכ"מ כתב דמה שחוץ לציר שרי דמי הוא הנביא שפירש ממקום למקום ואין יוצא לחוץ הביאותיו בט"ז אות א' שהכה"ג תמה דרא"ש סובר פירש שרי ועכשיו ראיתי כי י"ל בלא"ה דה"ק דמי הוא הנביא שפירש ממקום למקום ולא יצא לחוץ דאי הוה פירש ולא יצא לחוץ עכ"פ בבישול אסור ולקמן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
ה ולצלי. עש"ך בשם הר"ן דבעינן נצלה כ"צ והראה לסימן ע"ו. הנה אף לפי המנהג דבעינן חתיכה ומליחה לצלי אפ"ה נ"מ דא"צ לשהות במלח אלא מעלהו במולחו וצולהו ובעינן נצלה כ"צ דבשלמא צלי דעלמא לאכול כך ממ"נ אי לא יצא לא פירש כלל משא"כ שובר דפירש ועי' ס"ס ע"ו אות י"ג בשם או"ה כלל ה' ד"י דה"ה צלי דעלמא בעינן חצי צלייתו דפירש ממקום למקום א"כ אין נ"מ בדין הזה. והר"ן יסבור דכל צלי לא בעינן חצי דפי' ממקום למקום מותר ועפר"ח כאן אות ב' ובע"ו אות י"ד וסי' ס"ט אות ס"ג. ומ"ש בסי' ס"ט דאם לחוש לסברת הי"א אפ"ה פירש ממקום למקום שרי צ"ע דזה בחי הא לבישול אם באנו לחוש אסור ✍ועמ"ש בסי' ס"ט: ש"ע סָעִיף ג
ו ונהגו. עש"ך דהג"ה זו מקומה כאן לא כט"ז וסובר שהיא ע"פ פירש"י והר"מ נמי כרש"י ובה"ע וע"י חתיכה ומליחה לא גרע מאומצא דאסמיק דשרי. ויש לראות לפי מ"ש הש"ך אות י"א דלבשלו קאי הא לצלי א"צ חתיכה וכן כתב הלבוש ומשמע לדינא כן הוא לדידן הרי חזינן דאסמיק קיל יותר משובר דאלו שובר בעי חתיכה לצלי ואסמיק לא בעי וכפי הנראה דהא בשובר יש דיעות לגי' הרי"ף מותר לקדירה בלא חתיכה ואסמיק לכ"ע בעינן חתיכה ומש"ה שפיר כתב הר"ב דחתיכה מהני לרש"י דלא גרע מאסמיק אלא דקשיא מה דכתיבנא דהא להר"ב חמיר שובר בצליה בעינן חתיכה ובאסמיק א"צ. ומיהו מ"ש בט"ז דלש"ך בעינן חתיכה בשובר ולט"ז א"צ חתיכה בשובר דקיל מאסמיק עיין בד"מ שכתב דנכון להחמיר כרי"ו נט"ו ועי' בא"מ האריך על מ"ש הש"ך באות ו' וי"א וצ"ע: ודע שמ"ש הש"ך בפשיטות דעת הר"מ כרש"י הב"י לא כ"כ אלא הר"מ כרי"ף רבו (רבו דרביה) גריס ומיבעיא ע"י חליטה דאיהו סובר כל בשר חי אסור. וכן המ"מ בפ"ו ממ"א ה"ט פי' כן גירסת הר"מ לאומצא וצ"ל לפ"ז מ"ש הר"מ כיצד יעשה יחתוך וימלחנו לאו דוקא חתיכה או החמיר מסברא ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו האריך וא"כ צ"ע כמ"ש הש"ך ז"ל בפשיטות דהר"מ כרש"י ובה"ע ועפר"ח אות ז': ש"ע סָעִיף ג
ז וה"ה. עש"ך דהלבוש השמיט זה דסובר דהיינו הך דס"ד וליתא דכאן לצלי בעינן חתיכה ומליחה ושם א"צ לצלי דלבשלו קאי כמ"ש שם אות י"א והלשון ק"ק דהלבוש הך דהכא חולק אס"ד וכמ"ש הט"ז אות ב' ועמ"ש שם. ובזה תי' הש"ך קושית הט"ז באות ב' דקודם שתצא נפשה בעינן אף לצלי חתיכה ומליחה ואח"כ א"צ לצלי חתיכה כו': ש"ע סָעִיף ג
ח אם. עש"ך דמשמע מר"ן דחותך קודם שתצא נפשה אף דיעבד יש לאסור בלי מליחה לצלי ובשובר אפשר להקל דיעבד ומ"ש ראיה מתוס' פרק השוחט ל"ג א' ד"ח מולחו כתבו דעדיף מאומצא דאסמיק וצריך מליחה אף לצלי משמע דמדינא איירי יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט כדי. עש"ך וכן נוהגין העולם דעוף שוהה למות מכין על ראשו ומה שנוהגין בעוף אינדיק ששוברין מפרקת בקרדום אף שלא כדרך שחיטה אסור דצריך עכ"פ חתיכה ומליחה לצלי לכתחלה והעולם אין נזהרין בזה וא"כ אין לעשות כן. מ"ש רמ"א י"א דאסור לשבור מפרקת לא ידענא הא גמרא ערוכה היא וי"א מוסיפין לתחוב סכין בלבה ואולי בגמרא אוסר לאחרים דגוזל רבים וכאן אמר אף לעצמו אסור ומ"מ צ"ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י ומליחה. עש"ך דהמחבר לשיטתיה ולדידן עכ"פ מליחה קצת כמו שאר בשר לצלי ואזיל לשיטתיה באות י"א דמ"ש הר"ב דיש מחמירין היינו לבשלו הא לצלי א"צ חתיכה ומליחה משני צדדין ולהעלותו על האש הא מליחה קצת צריך דלא עדיף משאר בשר: ש"ע סָעִיף ד
יא וי"א. אלבשלו קאי. ש"ך ור"ל דאומצא דאסמיק וחותך לענין זה עדיפי משובר להר"ב דאלו בשובר בעינן חתיכה ומליחה אף לצלי ובאסמיק וחותך מביה"ש א"צ חתיכה ומליחה לצלי כ"א מליחה קצת: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב וגם. עש"ך ור"ל לדידן דא"א בקיאין בחליטה עכ"פ ע"י מליחה שרי מיהת ועיין דרישה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג ומ"מ. הש"ך מתיר כפסק הר"ב דלכתחלה א"א בקיאין אי נתאדם או לאו ואסור הבשר חי וגם החלא ודיעבד ש"ד להתיר הבשר. ובסי' ע"ג אות יו"ד חילק בין כאן דאין מרובה בדמים לכבד ושם יבואר. ונתאדם עכ"פ שרי על ידי חתיכה ומליחה כמו להמחבר דלא כב"ח דאוסר אף בלא נתאדם אף על ידי חתיכה ומליחה דא"א בקיאין ע"ש. ולתי' א' שם בע"ג קאי נמי דיעבד מותר אבישלו בלא מליחה דאין דם יוצא ולתי' ב' דהר"ב השווה מדותיו לא קאי דיעבד מותר כ"א אחי או לקדירה ע"י מליחה בלא נתאדם וא"צ חתיכה. ומ"ש המחבר חומץ שנתנו פ"א לא יחלטו בו היינו לאכול חי דשמא פירש לחוץ וחזר ונבלע ומה שלא נתאדם שאין החומץ חזק אבל לענין חליטה להתיר בלי מליחה לקדירה אפשר דאסור ועמ"ש בסימן ע"ג: ודע דראיתי להב"ח דכתב בהבנת הר"מ פ"ו ממ"א ובטור כאן דכבד הוא דמותר ע"י חליטה מדינא דגמרא דדם הכבד דרבנן משא"כ דם בשר דאורייתא לא התירו החליטה אפילו מדינא דגמ'. הנה אם נאמר דטור סובר דם שבישלו דרבנן אפ"ה אין קושיא דמ"מ תחלה הוה דאורייתא אמנם הא קשיא לי דאיך יתכן לומר להר"מ דם הכבד דרבנן והא כתב בפירוש בפ"ו ממ"א ה"ד דם הכבד הרי זה בלא תעשה כשאר דם אברים ואיך יתכן לומר דלהר"מ הוה דרבנן וצ"ע ✍ואי"ה בפתיחה להלכות מליחה אבאר איזו דם דאורייתא ואיזו דרבנן וגם דם הכבד אי הוה דברי תורה או דרבנן: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז
סָעִיף ג
א אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקת' אינ' יכולה לזנק ולהוציאו וחוזר ונבלע באיברים: ש"ע סָעִיף ג
ב כדי לקרב מיתתה כו'. קשה מזה על מ"ש הטור סימן כ"ג כששוהה העוף למות אחר השחיטה מוטב שיכנו על ראשו להמיתו כו' ורבים מתרצים דשם לא בא אלא להשמיענו שלא יעשה שהייה ואמר מוטב שיכנו ממה שישחוט פעם אחרת אבל באמת אף בהכאה אסור משום מבליע הדם ואין זה נכון כלל. ונראה דרש"י ס"ל דדוקא בשובר מפרקת' חשו כן כמ"ש בהגה' אשיר"י בשם רבינו יהודא דוקא שובר שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסר עכ"ל. ומשום הכי אין לאסור גם כאן שאר קירובי מיתה כגון להכות על ראשה ולא ס"ל כמ"ש רמ"א כאן והוא מדברי שבולי לקט שאסור לתחוב סכין בלבה וא"כ לא היה לרמ"א לפסוק בסימן כ"ג דיכנ' על ראשו וכאן אוסר כל קירובי מיתה ונראה דס"ל דלעיל מיירי ששהה זמן רב ועדיין חי וכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק ומה שנשאר קצת יהיה נבלע באיברים וכאן מיירי שרוצה למהר המיתה תיכף אחר השחיטה בעודו זונק ובזה יבליע הדם באיברים: בב"י דבור המתחיל נצרר הדם כו' כתב בשם הרשב"א ירא' לי שלא התירו בורידין אלא כשהוציאן מתוך הבשר כו' נ"ל שהוא טעות סופר וצ"ל שהן יוצאין מתוך הבשר וכן מצאתי בתה"א דף ס"ט וז"ל מסתבר לי משום דהם מופשטים ועומדים פניהם אצל האש כו' פירוש שכך הם בתולדה: בהג"ה ונהגו להחמיר כו' תיוהא חזינא הכא חדא מצד לשון ונהגו דמשמע דקאי על שובר מפרקתה והוא דבר שאינו מצוי לגמרי והיאך יכתוב על זה לשון ונהגו ותו דחתיכה מאן דכר שמיה בדין שובר מפרקתה ואם בא לחדש דבר זה מצד המנהג היה לו לכתוב ונהגו להחמיר ואף בצלי בוי"ו כיון שבא להורות שני חומרות חדשות מצד המנהג. ותו מה שייכות יש לדין חותך מבית השחיטה לדין שובר מפרקתה ולמה כ' על זה וה"ה כו' ותו דלמטה בסמוך כתוב בהג"ה ויש אומרים דמשום זה כו' דמשמע שחולק על מה שכתב לפני זה ובאמת לא הוזכר מזה שם ולכל הפחות לא היה לו לכתוב ויש אומרים אלא יש אומרים בלא וי"ו כדרכו מלבד מה שקשה מה שנזכיר בסמוך ונראה ליברור דהך ונהגו להחמיר עד נפשה מקומה בסעיף ד' אחר דין נצרר הדם שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר בחתיכה ומליחה אפי' בצלי והוא באמת מנהג בכל יום בינינו בנצרר הדם וע"ז כתב שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוה ג"כ טעמו משום נצרר הדם כמ"ש הר"ן בהדיא בפרק השוחט שהטעם כיון דמבית השחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומה מתמצה דרך שם. ועל זה כתב שפיר אח"כ וי"א דמשום זה כו' רצונו לומר משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפי' בחותך בבית השחיטה אחר שתצא נפשה והשתא ניחא עוד מה דקשה כיון שכתב רמ"א כאן דבכל מקום יש להחמיר בבית השחיטה ולמה כתב לעיל דדוקא בחותך קודם שתצא נפשה ולפי מה שכתבתי ניחא דכאן כותב דברים אלו באמת דרך פלוגתא כנלע"ד ברור ואמת: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג להצמית דמו בתוכו. דרכן היה לתת בשר חי בחומץ ואוכלין אותו. ר"ן. ולפי פירושו היו מולחין אותו אחר כך לקדירה ולא קמ"ל בסוגיא זאת אלא שאין מזיק נתינה בחומץ ע"ש אבל מדברי הטור מוכח שלא היו מולחין אותו כלל כי החומץ מצמית הדם ולא יצא אפי' בקדירה וכן משמע מפירוש רש"י גבי כבד הביאו ב"י ריש סימן ע"ג דאין מפליט עולמית: ש"ע סָעִיף ה
ד וגם הבשר מותר לאכלו חי. לכאורה משמע אבל לקדירה אסור בלא חתיכה ומליחה כשאר בשר דעלמא וקשה דהא כתב ב"י בשם התוס' והרא"ש אם נתנו בשר חי לחומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר ע"כ מבואר דמותר לקדירה בלא חתיכה ומליחה. ונראה דהטור וש"ע לא נתכוונו כאן למעוטי לקדירה דאסור בלא מליחה אלא לאפוקי מרישא שכתב דאם נתאדם כו' דהבשר אסור לאכלו חי ואין לו היתר לקדירה בלא חתיכה ומליחה וממילא כשכתב כאן דמותר לאכלו חי נדע דלקדירה יש היתר בלא חתיכה ומליחה דכבר השוה אותם בזה. ועי"ל דשלשה חילוקים יש בזה חם שהה עד דאסמיק הכל אסור ואם לא שהה כלל הוה כלא ניתן כלל בחומץ וצריך חתיכה ומליחה לקדירה ומותר לאכלו חי ואם שהה קצת מותר אפי' לקדירה בלא מליחה ורבינו לא פסיק ליה שיעור השהיי' ע"כ לא כתב רק היתר הבשר חי ובפרישה הביא בשם רש"ל דאסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה וכתב עליו דהיינו לפי מנהגינו דאין בקיאין בחליטה אבל בזמניהם מותר אפי' לקדירה: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף ג
א אסור. עט"ז ואף לרא"ש דסובר פירש ממקום למקום שרי מודה כאן שנתעורר מחיים או כיון שעושה מעשה עש"ך סימן ע"ו אות ב' וב"ח כאן: והנה בגמרא פכ"ה קי"ג א' בעיא דלא איפשטא וגי' רש"י ובה"ע דע"י מליחה ולקדירה או לצלי בעי לה ולגי' הרי"ף ורשב"א ורא"ש באומצא לאכול חי מיבעיא אבל ע"י מליחה שרי ויש לכ"א מהפירושים קולא וחומרא לרש"י חומרא ע"י מליחה אסור וקולא במולח בכשא"מ למעלה מציר שרי דבאומצא שרי כאן עב"ח כאן ובסימן ס"ט בדין מולח בכשא"מ. ולרי"ף חומרא דכשא"מ למעלה מציר אסור דפירש ממקום למקום ואין חילוק בין מחיים לאחר מיתה כמ"ש הרשב"א בתשובה תס"ו להרא"ש על מה שהתיר פירש ממקום למקום וז"ל איני דן להתיר ואיבעיא דשובר מפרקת ולא איפשטא ולא מחלק בין מחיים ולאחר מיתה. וקולא ע"י מליחה. והרא"ש בתשובה כלל ב' סימן י"ז בשאלותיו להרשב"א דסובר פי' ממקום למקום שרי ומה"ט מתיר במולח בכשא"מ מ"ש בפסקיו בפכ"ה דמי הוא הנביא שפי' ממקום למקום לדבריו דרבינו פרץ קאמר ואיהו גופא סובר דא"נ פי' שרי ולא סותר לתשובה וכ"כ הפר"ח אות ב' והכה"ג בהגהות ב"י אות ב'. וסבור הייתי לומר להיפך דהרא"ש גורס מהו למיכל באומצא ואיבעיא דלא איפשטא מש"ה היקל בכשא"מ דם שמלחו דרבנן וספק בעיא לקולא משא"כ באומצא הוה ספיקא דאורייתא וכן מ"ש רמ"א בהג"ה ונהגו לחתכו ולמולחו עש"ך אות ו' היה נראה לומר דמש"ה ע"י חתיכה ומליחה מותר דהוה ספק דרבנן ומיהו חתיכה בעינן כל מה דאפשר לתקן מתקנינן. ומיהו מאומצא דאסמיק אין ראיה כיון שנצרר הדם ויש הרבה במקום א' כפירש לגמרי הוה תדע דרשב"א בתשובה תס"ו לא תפס על הרא"ש אלא מאיבעיא ולא מאומצא ועוד מה מיבעיא בגמרא אלא אסמיק שאני וכדאמרן. משא"כ לדידן דמפרשין כפירש"י ובה"ע א"כ י"ל פי' אסור כמו אומצא והוה וודאי ומש"ה מוכח בכשא"מ אסור כרי"ף דהוה פירש ממקום למקום ואסור מדרבנן אמנם המעיין ברא"ש בתשובה יראה דיש לחלק בין שובר לפי' במליחה ✍ועיין פרישה ע"ז. ודע דהטור והמחבר כתבו דם חיה ובהמה והשמיטו עוף ובאמת דם העוף כרת ומלקות כמו בהמה ושוב ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות א' תמה בזה. ולבוש ס"א כתב עוף. עוד שינה המחבר דבטור כתב וה"מ דם הנפש אבל דם איברים מותר וה"מ שלא פי' וכתב ב"י שראוי לכתוב להיפך אבל דם איברים בלאו וה"מ פי' וכ"כ בש"ע להיפך. עוד ראוי שתדע שמ"ש המחבר נתעורר לצאת היינו שובר כמו שציין באר הגולה וכ' דהוה בל"ת שינה מטור דכתב שהיו לוקין דלגי' רי"ף ורשב"א ורא"ש בשובר אין לוקה דהוה ספק עיין פרישה וב"ח ואף להר"ב בהג"ה אינו וודאי ונ"מ לכמה דברים ✍: ש"ע סָעִיף ג
ב כדי. עט"ז וכוונתו דהטור כתב לעיל בסימן כ"ג בשם רש"י דמוטב שיכנה ממה שיעשה שהייה והא אסור לפי גי' רש"י בכ"ה קי"ג דאפילו מליחה לא מהני ורבים מתרצים (גם הדרישה אות ד') דמש"ה כתב רש"י בחולין אבעיא דרב הונא בר נתן "מוטב כו' ר"ל דטוב עכ"פ יותר ממה שיעשה שהייה ובאמת אף זה אסור. וכ"ת מה טיבותא מ"ש בעי' זו דר"ה בר"נ מבעיא דמבליע דם י"ל דלרש"י נמי חתיכה ומליחה מהני כמ"ש הש"ך אות ו' דלא עדיף מאומצא דאסמיק אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יחתוך ולז"א טוב ממה שיעשה שהייה. והט"ז דחה זה דאזיל לשיטתיה שכתב דמ"ש הר"ב ונהגו לא קאי אס"ג אלא אס"ד וסובר לרש"י לא מהני חתיכה ומליחה כמ"ש בש"ך אות ו' וא"כ קשיא. וצ"ל דרש"י סובר דווקא שובר ופליג על שיבולי לקט וא"כ קשיא לכאורה על הר"ב דזיכה שטרא לבי תרי דלעיל בסימן כ"ג ס"ה כתב יכנה על "ראשה (השמיט מלת "מוטב) וכאן הביא דברי שיבולי לקט ע"כ קיים תי' שדחה הפרישה דמיירי שזינקה כל הדם והדרישה דחה זה דאם כן תו לא היתה חיה. ומיהו לדינא אין לסמוך על זה אף שוהה זמן מרובה וזינקה אין לשבור. עוד הביא הט"ז דברי הב"י במ"ש הרשב"א דוורידין לצלי א"צ חתיכה וחוטי היד צריך אף לצלי חתיכה דמיירי שהוציאן מבשר ט"ס הוא דא"כ חוטי היד נמי בהוציאן די בלא חתיכה לצלי להרשב"א אלא ה"ק שהן יוצאין בתולדה ופניהן מופשטין באש משא"כ חוטי היד בלועים בבשר צריך חתיכה לצלי: כתב הט"ז דמה שכתב בהג"ה ונהגו להחמיר אין מקומה בס"ג אלא בס"ד והוכיח זה מכמה קושיות. א' דאין שייך מנהג באין מצוי ועוד המחבר לא הזכיר כלל לקדירה חתיכה כמ"ש הר"ם ז"ל וכמו שאבאר בש"ך אות ו' וסובר דא"צ חתיכה א"כ איך כתב רמ"א ונוהגין לחתכו אף לצלי משמע דהוסיף חתיכה לצלי ובמחבר לא הוזכר כלל חתיכה לקדירה וכך היל"ל ונוהגין להחמיר לחותכו ואף בוי"ו והוא ע"פ דעת הר"מ ז"ל. (ובכה"ג בהגהות ב"י אות י"ו הקשה ולפי מ"ש א"ש) ועוד דמה שייכות וה"ה חותך והוא דינו של הר"ן לשובר מפרקת וזה י"ל כמ"ש הכה"ג כמו שובר נתעורר ה"ה זה. ועוד הקשה על הי"א דלא נזכר שום חולק. עוד הקשה דברי רמ"א אהדדי דכאן כתב חותך קודם שתצא נפשה משמע לאחר שתצא נפשה אף מביה"ש א"צ חתיכה ולקמן כתב וי"א אף מביה"ש כו' והיה לכתוב הי"א בכאן (ועכה"ג שם ולפי מ"ש א"ש) ע"כ הגיה הט"ז דהג"ה עד נפשה מקומה בס"ד דנהגו להחמיר אף לצלי דבעינן בנצרר חתיכה לצלי וה"ה מליחה ע"ג האש וה"ה חותך קודם שתצא נפשה דהוה כנצרר דבעינן חתיכה ומליחה לצלי וי"א פליגי ואף לאחר שתצא נפשה הוה כנצרר ובעינן חתיכה ומליחה לצלי. ולפ"ז פליג הט"ז עם הש"ך בתרתי דלט"ז בשובר מפרקתה שרי כפסק המחבר לקדירה בלא חתיכה ולצלי בלא מליחה (אלא מחמת מנהגא) ואומצא דאסמיק חותך מביה"ש אף לצלי בעינן חתיכה ומליחה או לקלוף מעט ולש"ך אות ו' בשובר בעינן חתיכה ומליחה לצלי מדינא כר"מ ורש"י וב"ע ובאות י"א דכל הני לבישול ולצלי א"צ כלום. ועבל"י אות א' כתב דהג"ה מקומה בס"ד כט"ז ובאות ב' כתב אלבשלו קאי כש"ך אות י"א והם דברים סתורים. והכה"ג בהגהות הטור אות א' כתב בפי' דלט"ז אף לצלי וזה כדכתיבנא ✍וא"י על מה סומכין העולם בבשר ביה"ש דעכ"פ לבישול בעי חיתוך וכדאמרן. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג להצמית. עט"ז דר"ן פי' אהא דפסחים דרכן היה לתת בחומץ שראוי לאכול חי ולפ"ז י"ל אה"נ דצריך מליחה לקדירה ול"ק מכבד דמהני חליטה דם הכבד דרבנן או לאחר מליחה חלטי אבל מטור משמע דחליטה מהני וא"צ מליחה. ולא ידענא היאך מוכח אי ממ"ש בשר שנתנוהו כדי להצמית דמו משמע שא"צ מליחה הא המחבר נמי כ"כ. ולדידן דא"א בקיאין בחליטה עמ"ש באות ד': ש"ע סָעִיף ה
ד וגם. עט"ז ומ"ש דלכאורה בעינן חתיכה ומליחה כשאר בשר קשה דשאר בשר א"צ חתיכה כ"א מליחה ודוחק לומר כבשר שנתאדם הא "דעלמא כתב. גם מ"ש דהמחבר השווה אותם א"י דבנתאדם הבשר אסור לאכול חי דהוה פירש ואף לרא"ש אסור דפירש וחזר ונבלע ולקדירה בעינן חתיכה ומליחה ואה"נ דבלא נתאדם מותר חי ולקדירה מליחה בעינן ולא חתיכה. עוד תי' דג' חלוקים יש אי לא שהה כלל מותר לאכול חי ולקדירה עכ"פ חתיכה ומליחה בעינן ואי שהה עד דאסמיק הכל אסור בין חי או לקדירה ולא מהני כ"א חתיכה ומליחה לקדירה ובשהה קצת א"צ מליחה לקדירה ומשום הכי כתבו הט"ז דחי מותר דלא ידעינן שיעורא דשהייה עד כמה ומשום הכי לקדירה אסור בלא מליחה. ולדינא הביא דברי הפרישה דא"א בקיאין בחליטה ואסור אף לא נתאדם לקדירה בלא חתיכה ומליחה: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א בהדחה. משום דם שעל פני הבשר. ב"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב מפרקת'. פי' קודם שתצא נפשה והטעם לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באיברים: ש"ע סָעִיף ג
ג ולצלי. כ' הש"ך בשם הר"ן דוקא שנצלה כל צרכו דאל"כ ה"ל כבשר חי וע"ל ס"ס ע"ו: ש"ע סָעִיף ג
ד ונהגו. כתב הט"ז דהג"ה זו שייך לקמן בסעיף ד' גבי נצרר הדם (שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר כו' וע"ז כ' שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוי ג"כ טעמא משום נצרר הדם כי עד שלא תצא נפשה הדם נעקר ממקומה. וע"ז כ' שפיר אח"כ וי"א דמשום זה ר"ל משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפילו בחותך מבית השחיטה אחר שתצא נפשה ועש"ך) דכאן לא שייך ונהגו בדבר שאינו מצוי: ש"ע סָעִיף ג
ה שמבליע. כתב הש"ך אע"ג דבסימן כ"ג פסק דמותר להכות על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כ"כ אחר הראש ובט"ז תירץ דשם מיירי שכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק וכאן מיירי שרוצה למהר מיתתה תיכף אחר השחיטה ולזה יבליע הדם באברים (ועיין ט"ז): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו ומליחה. כתב הש"ך למאי דקיי"ל ר"ס ע"ו דכל צלי צריך מליחה קצת פשיטא דהכא לא עדיף משאר בשר: ש"ע סָעִיף ד
ז לקלף. כ' הש"ך דאבישול קאי אבל לצלי דינו כשאר בשר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח חי. בפרישה הביא בשם רש"ל דאסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה וכתב עליו דהיינו לפי מנהגינו דאין בקיאין בחליטה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט בדיעבד. ודלא כב"ח שאוסר אף בדיעבד. ש"ך: ש"ע סָעִיף ו
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א אלא בדם הנפש כו'. [עיין בתשובת ח"ס סימן ע' שנשאל אודות דם שחיטה שנקרש ומתמציתו מתמצים מים צלולים מה דינם של אותם המים ובחולין פ"ז ע"ב מבואר כשאין בהם מראה אדמימות אי חייבים עליו כרת מ"מ יש לשאול אי אסורים מדאוריי' או מדרבנן או אינם אסורים כלל והאריך בזה ומסיק דהני מיא ודאי אסורים ואם נפלו לקדירה פשיטא שאוסרים אך אם אסורים מדאורייתא תליא בפלוגתת הפוסקים אי איכא לאו בדם שבשלו ושמלחו ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א אלא בדם כו'. מתני' רפ"ה דכריתות: ש"ע סָעִיף א
ב וה"מ כו' אבל כו'. כמ"ש בס"ב לפיכך כו' וכמ"ש תוס' דחולין י"ד א' ד"ה ונסבין. א"נ בלא כו' ואמרינן לקמן קי"ג א' דשובר מפרקת אסור חי בלא מליחה כמ"ש בס"ג מכלל דבלא"ה מותר אף בלא מליחה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג לפיכך כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ד ובלבד כו'. כמ"ש שם צ"ג ב' אגומרי כו' למ"ד מצמת צמית אסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה השובר כו'. כגי' רי"ף ורא"ש איבעיא להו הואיל ומבליע דם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו ולחומרא משמע אבל לצלי או לקדירה דינו כשאר בשר דלא איבעיא ליה אלא בחי וז"ש וע"י כו': ש"ע סָעִיף ג
ו ונהגו כו'. כגי' רש"י שם וע"ש ד"ה הא כו' ויוצא ע"י מלח א"ד כו' ור"ל שצריך חתיכה דע"י חתיכה לא גרע מאומצא דאסמיק לקדירה: ש"ע סָעִיף ג
ז וה"ה אם כו'. ר"ל דאסור חי וצלי בלא מליחה כמ"ש שם ל"ג א'. ומולחו יפה כו' ופי' הר"ן דלצלי או חי קאמר דאי לקדירה מאי וממתין כו' דקאמר הא בשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נפשה ועתוס' שם ד"ה מולחו. א"נ מיירי לצלי כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח נצרר כו'. כן פי' הרא"ש שם ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ט אפילו כו'. כנ"ל סי' ס"ה ס"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י בשר כו'. כפי' תוס' שם ד"ה אסמיק. ונראה לר"י כמו שפי' ריב"א כו': ש"ע סָעִיף ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.