א בְּדַם בְּהֵמָה וְחַיָּה נָמֵי אֵין אִסוּר כָּרֵת, אֶלָּא בְּדַם הַנֶּפֶשׁ שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת בוֹ, אֲבָל דַּם הָאֵבָרִים אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁפֵּרַשׁ מִן הָאֵבֶר וְיָצָא לַחוּץ, אוֹ שֶׁנִּצְרַר בַּחֲתִיכָה, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִמְּקוֹמוֹ וְנִתְעוֹרֵר לָצֵאת וְנִבְלַע בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם לֹא פֵּרַשׁ וְלֹא נִצְרַר, מֻתָּר.
ב לְפִיכָךְ מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר חַי בַּהֲדָחָה בְּלֹא מְלִיחָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מֵהַחוּטִין שֶׁדָּם בָּהֶם, שֶׁהַדָּם שֶׁבַּחוּטִין הוּא כְּכָנוּס וְעוֹמֵד בִּכְלִי וְע"ל סי' ע"ו.
ג הַשּׁוֹבֵר מִפְרַקְתָּהּ שֶׁל בְּהֵמָה, אָסוּר לֶאֱכֹל מִבְּשָׂרָהּ חַי אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה. וְעַל יְדֵי מְלִיחָה מֻתָּר אֲפִלּוּ לִקְדֵרָה, וְלִצְלִי מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּלֹא מְלִיחָה. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר לְחָתְכוֹ (וּלְמָלְחוֹ) אַף בִּצְלִי. וְהוּא הַדִּין אִם חוֹתֵךְ בָּשָׂר מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ (ר"ן) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה לִשְׁבֹּר מַפְרֶקֶת הַבְּהֵמָה אוֹ לִתְחֹב סַכִּין בְּלִבָּהּ כְּדֵי לְקָרֵב מִיתָתָהּ מִשּׁוּם שֶׁמַּבְלִיעַ דָּם בָּאֵבָרִים (בִּנְיָמִין זְאֵב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
ד נִצְרַר הַדָּם מֵחֲמַת מַכָּה, אָסוּר לְבַשְּׁלוֹ עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ הַמָּקוֹם וְיִמְלְחֶנּוּ יָפֶה, אֲבָל מֻתָּר לִצְלוֹתוֹ בֵּין בְּשִׁפּוּד בֵּין עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֲפִלּוּ בְּלֹא חִתּוּךְ וּמְלִיחָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ לְהַחְמִיר לְקַלֵּף בֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ לַחְתֹּךְ בְּאוֹתוֹ בָּשָׂר קֹדֶם מְלִיחָה, הוֹאִיל וְנִצְרַר שָׁם הַדָּם בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה (אָרֹךְ כְּלָל א' וְכָל בּוֹ).
ה בָּשָׂר שֶׁלֹּא נִמְלַח, וּנְתָנוּהוּ בְּחֹמֶץ כְּדֵי לְהַצְמִית דָּמוֹ בְּתוֹכוֹ, אִם נִתְאַדֵּם הַבָּשָׂר זֶהוּ סִימָן שֶׁנֶּעֱקַר הַדָּם מִמְּקוֹמוֹ, וְהַחֹמֶץ אָסוּר וְגַם הַבָּשָׂר אָסוּר לְאָכְלוֹ חַי, וְאֵין לוֹ הֶתֵּר אֶלָּא בִּצְלִי. וְאִם לִקְדֵרָה, צָרִיךְ חֲתִיכָה וּמְלִיחָה, וְאִם לֹא נִתְאַדֵּם הַבָּשָׂר, הַחֹמֶץ מֻתָּר וְגַם הַבָּשָׂר מֻתָּר לְאָכְלוֹ חַי.
ו חֹמֶץ שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ בָּשָׂר פַּעַם אַחַת לְהַצְמִיתוֹ, לֹא יַצְמִית בּוֹ בָּשָׂר פַּעַם אַחֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. אֲבָל כָּל שֶׁלֹּא חָלְטוּ בּוֹ כְּלָל, מֻתָּר לַחֲלֹט בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָזָק. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין בְּקִיאִין בַּחֲלִיטָה וְאָסוּר לְצַמֵּת בְּחֹמֶץ (רַבֵּינוּ יְרוּחָם כֵּן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף בִּשְׁמוֹ), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין מַצְמִיתִין בָּשָׂר בְּחֹמֶץ קֹדֶם מְלִיחָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד, מֻתָּר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ג.
א סָעִיף ב בהדחה. משום דם שעל פני הבשר. ב"י:
ב סָעִיף ג השובר מפרקתה של בהמה. קודם שתצא נפשה דוקא כדאית' בש"ס ופוסקים:
ג סָעִיף ג אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששבר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באבריה. טור:
ד סָעִיף ג וע"י מליחה מותר. דע"י מליחה יוצא ולא דמי לנמלח בכלי שא"מ דלא מהני ליה מליחה אח"כ כמ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס"ח ע"ש:
ה סָעִיף ג ולצלי מותר כו'. כתב הר"ן ובצלי נמי עד שנצלה כל צרכו דאי לא נצלה כל צרכו ה"ל כבשר חי עכ"ל וע"ל ס"ס ע"ו ומ"ש שם:
ו סָעִיף ג ונהגו להחמיר כו'. הוא ע"פ גירסת רש"י ובעל העיטור דמליחה לא מהני לא לקדרה ולא לצלי כמ"ש הר"ן וכתב ר' ירוחם נט"ו אות ד' שכן כתב רב אחא ושנכון להחמיר וס"ל להר"ב דחתיכה ומליחה מהני מיהא לכ"ע אפי' לקדרה דלא גרע מנצרר הדם מחמת מכה דבסעיף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהמ"א דין ט' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול מבשרה חי אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה עכ"ל וכתב הב"ח דהכי נקטינן ולא כהעט"ז שהבין דלחומרא בעלמא נהגו כן:
ז סָעִיף ג וה"ה אם חותך כו'. העט"ז השמיט זה ולא ידעתי למה ואפשר דס"ל דהיינו הך דבסעיף ד' בהג"ה ובאמת אינו ענין לכאן דהכא קאמר דבחותך כזית בשר קודם שתצא נפשה שצריך חתיכה ומליחה אף לצלי ויצא לו להרב כן מדברי הר"ן פרק השוחט ופג"ה דכתב דאע"ג דבצלי דעלמא לא בעי מליחה בחותך כזית בשר מבית השחיטה צריך מליחה דע"י שחיטה מתעורר הדם ופורש ממקום למקום עכ"ל ומשמע ליה להרב דמדתלה טעמא בפורש ממקום למקום א"כ דמי לשובר מפרקתה דאיסורו משום דפורש ממקום למקום דקי"ל דצריך חתיכה ומליחה אף לצלי אבל בחותך אחר יציאת נפשה א"צ חתיכה ומליחה לצלי כלל אלא דינו כשאר בשר לצלי לקמן סי' ע"ו אלא לקדרה צריך חתיכה קודם מליחה והיינו הך דסעיף ד' בהג"ה:
ח סָעִיף ג אם חותך כו'. ונראה מדברי הר"ן פ' השוחט ופ' גיד הנשה דבחותך כזית בשר מביה"ש צריך מליחה מדינא לצלי ואף דיעבד אסור אם לא מלחו משא"כ בשובר מפרקת דלא נזכר המליחה בש"ס ואדרבה רוב הפוסקים לא מצרכי מליחה לצלי וכן נראה מדברי התוס' פ' השוחט ריש (חולין דף ל"ג) דבחותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה אסור מדינא לצלי אף דיעבד בלא מליחה:
ט סָעִיף ג כדי לקרב מיתתה כו'. ואע"ג דלעיל סי' כ"ג ס"ה בהג"ה כתב דמותר להכותה על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כל כך אחר הראש ועיין בדרישה בסי' זה סעיף ד':
י סָעִיף ד ומליחה. המחבר לטעמי' אזיל דס"ל לקמן ר"ס ע"ו דלצלי א"צ מליחה אבל לפי מאי דקי"ל התם דכל צלי צריך מליחה קצת פשיטא דהכא לא עדיף משאר בשר וק"ל:
יא סָעִיף ד וי"א דמשום זה כו'. אלבשלו קאי אבל בצלי דינו כשאר בשר דהא בנצרר הדם גופיה דינו כשאר בשר וק"ל וכ"כ בעט"ז:
יב סָעִיף ה וגם הבשר מותר לאוכלו חי. וכן לבשלו ע"י מליחה ועד"ר:
יג סָעִיף ו ומ"מ בדיעבד מותר. והב"ח אוסר אף דיעבד וראייתו מהרמב"ם ולא נהירא ואדרבה דעת הרמב"ם להתיר כמו שהבינו הרב המגיד והראב"ד והמגדול עוז מדבריו והוא העיקר (וכן דעת בה"ג והרא"ש והטור והמחבר והרבה פוסקים דאפילו בנתאדם שרי ע"י חתיכה ומליחה) ועמ"ש בסי' פ"ג ס"ק י':
א סָעִיף ג אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקת' אינ' יכולה לזנק ולהוציאו וחוזר ונבלע באיברים:
ב סָעִיף ג כדי לקרב מיתתה כו'. קשה מזה על מ"ש הטור סימן כ"ג כששוהה העוף למות אחר השחיטה מוטב שיכנו על ראשו להמיתו כו' ורבים מתרצים דשם לא בא אלא להשמיענו שלא יעשה שהייה ואמר מוטב שיכנו ממה שישחוט פעם אחרת אבל באמת אף בהכאה אסור משום מבליע הדם ואין זה נכון כלל. ונראה דרש"י ס"ל דדוקא בשובר מפרקת' חשו כן כמ"ש בהגה' אשיר"י בשם רבינו יהודא דוקא שובר שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסר עכ"ל. ומשום הכי אין לאסור גם כאן שאר קירובי מיתה כגון להכות על ראשה ולא ס"ל כמ"ש רמ"א כאן והוא מדברי שבולי לקט שאסור לתחוב סכין בלבה וא"כ לא היה לרמ"א לפסוק בסימן כ"ג דיכנ' על ראשו וכאן אוסר כל קירובי מיתה ונראה דס"ל דלעיל מיירי ששהה זמן רב ועדיין חי וכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק ומה שנשאר קצת יהיה נבלע באיברים וכאן מיירי שרוצה למהר המיתה תיכף אחר השחיטה בעודו זונק ובזה יבליע הדם באיברים: בב"י דבור המתחיל נצרר הדם כו' כתב בשם הרשב"א ירא' לי שלא התירו בורידין אלא כשהוציאן מתוך הבשר כו' נ"ל שהוא טעות סופר וצ"ל שהן יוצאין מתוך הבשר וכן מצאתי בתה"א דף ס"ט וז"ל מסתבר לי משום דהם מופשטים ועומדים פניהם אצל האש כו' פירוש שכך הם בתולדה: בהג"ה ונהגו להחמיר כו' תיוהא חזינא הכא חדא מצד לשון ונהגו דמשמע דקאי על שובר מפרקתה והוא דבר שאינו מצוי לגמרי והיאך יכתוב על זה לשון ונהגו ותו דחתיכה מאן דכר שמיה בדין שובר מפרקתה ואם בא לחדש דבר זה מצד המנהג היה לו לכתוב ונהגו להחמיר ואף בצלי בוי"ו כיון שבא להורות שני חומרות חדשות מצד המנהג. ותו מה שייכות יש לדין חותך מבית השחיטה לדין שובר מפרקתה ולמה כ' על זה וה"ה כו' ותו דלמטה בסמוך כתוב בהג"ה ויש אומרים דמשום זה כו' דמשמע שחולק על מה שכתב לפני זה ובאמת לא הוזכר מזה שם ולכל הפחות לא היה לו לכתוב ויש אומרים אלא יש אומרים בלא וי"ו כדרכו מלבד מה שקשה מה שנזכיר בסמוך ונראה ליברור דהך ונהגו להחמיר עד נפשה מקומה בסעיף ד' אחר דין נצרר הדם שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר בחתיכה ומליחה אפי' בצלי והוא באמת מנהג בכל יום בינינו בנצרר הדם וע"ז כתב שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוה ג"כ טעמו משום נצרר הדם כמ"ש הר"ן בהדיא בפרק השוחט שהטעם כיון דמבית השחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומה מתמצה דרך שם. ועל זה כתב שפיר אח"כ וי"א דמשום זה כו' רצונו לומר משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפי' בחותך בבית השחיטה אחר שתצא נפשה והשתא ניחא עוד מה דקשה כיון שכתב רמ"א כאן דבכל מקום יש להחמיר בבית השחיטה ולמה כתב לעיל דדוקא בחותך קודם שתצא נפשה ולפי מה שכתבתי ניחא דכאן כותב דברים אלו באמת דרך פלוגתא כנלע"ד ברור ואמת:
ג סָעִיף ה להצמית דמו בתוכו. דרכן היה לתת בשר חי בחומץ ואוכלין אותו. ר"ן. ולפי פירושו היו מולחין אותו אחר כך לקדירה ולא קמ"ל בסוגיא זאת אלא שאין מזיק נתינה בחומץ ע"ש אבל מדברי הטור מוכח שלא היו מולחין אותו כלל כי החומץ מצמית הדם ולא יצא אפי' בקדירה וכן משמע מפירוש רש"י גבי כבד הביאו ב"י ריש סימן ע"ג דאין מפליט עולמית:
ד סָעִיף ה וגם הבשר מותר לאכלו חי. לכאורה משמע אבל לקדירה אסור בלא חתיכה ומליחה כשאר בשר דעלמא וקשה דהא כתב ב"י בשם התוס' והרא"ש אם נתנו בשר חי לחומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר ע"כ מבואר דמותר לקדירה בלא חתיכה ומליחה. ונראה דהטור וש"ע לא נתכוונו כאן למעוטי לקדירה דאסור בלא מליחה אלא לאפוקי מרישא שכתב דאם נתאדם כו' דהבשר אסור לאכלו חי ואין לו היתר לקדירה בלא חתיכה ומליחה וממילא כשכתב כאן דמותר לאכלו חי נדע דלקדירה יש היתר בלא חתיכה ומליחה דכבר השוה אותם בזה. ועי"ל דשלשה חילוקים יש בזה חם שהה עד דאסמיק הכל אסור ואם לא שהה כלל הוה כלא ניתן כלל בחומץ וצריך חתיכה ומליחה לקדירה ומותר לאכלו חי ואם שהה קצת מותר אפי' לקדירה בלא מליחה ורבינו לא פסיק ליה שיעור השהיי' ע"כ לא כתב רק היתר הבשר חי ובפרישה הביא בשם רש"ל דאסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה וכתב עליו דהיינו לפי מנהגינו דאין בקיאין בחליטה אבל בזמניהם מותר אפי' לקדירה:
א סָעִיף ב בהדחה. משום דם שעל פני הבשר. ב"י:
ב סָעִיף ג מפרקת'. פי' קודם שתצא נפשה והטעם לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באיברים:
ג סָעִיף ג ולצלי. כ' הש"ך בשם הר"ן דוקא שנצלה כל צרכו דאל"כ ה"ל כבשר חי וע"ל ס"ס ע"ו:
ד סָעִיף ג ונהגו. כתב הט"ז דהג"ה זו שייך לקמן בסעיף ד' גבי נצרר הדם (שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר כו' וע"ז כ' שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוי ג"כ טעמא משום נצרר הדם כי עד שלא תצא נפשה הדם נעקר ממקומה. וע"ז כ' שפיר אח"כ וי"א דמשום זה ר"ל משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפילו בחותך מבית השחיטה אחר שתצא נפשה ועש"ך) דכאן לא שייך ונהגו בדבר שאינו מצוי:
ה סָעִיף ג שמבליע. כתב הש"ך אע"ג דבסימן כ"ג פסק דמותר להכות על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כ"כ אחר הראש ובט"ז תירץ דשם מיירי שכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק וכאן מיירי שרוצה למהר מיתתה תיכף אחר השחיטה ולזה יבליע הדם באברים (ועיין ט"ז):
ו סָעִיף ד ומליחה. כתב הש"ך למאי דקיי"ל ר"ס ע"ו דכל צלי צריך מליחה קצת פשיטא דהכא לא עדיף משאר בשר:
ז סָעִיף ד לקלף. כ' הש"ך דאבישול קאי אבל לצלי דינו כשאר בשר:
ח סָעִיף ה חי. בפרישה הביא בשם רש"ל דאסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה וכתב עליו דהיינו לפי מנהגינו דאין בקיאין בחליטה:
ט סָעִיף ו בדיעבד. ודלא כב"ח שאוסר אף בדיעבד. ש"ך:
א סָעִיף א אלא בדם הנפש כו'. [עיין בתשובת ח"ס סימן ע' שנשאל אודות דם שחיטה שנקרש ומתמציתו מתמצים מים צלולים מה דינם של אותם המים ובחולין פ"ז ע"ב מבואר כשאין בהם מראה אדמימות אי חייבים עליו כרת מ"מ יש לשאול אי אסורים מדאוריי' או מדרבנן או אינם אסורים כלל והאריך בזה ומסיק דהני מיא ודאי אסורים ואם נפלו לקדירה פשיטא שאוסרים אך אם אסורים מדאורייתא תליא בפלוגתת הפוסקים אי איכא לאו בדם שבשלו ושמלחו ע"ש]:
א סָעִיף א אלא בדם כו'. מתני' רפ"ה דכריתות:
ב סָעִיף א וה"מ כו' אבל כו'. כמ"ש בס"ב לפיכך כו' וכמ"ש תוס' דחולין י"ד א' ד"ה ונסבין. א"נ בלא כו' ואמרינן לקמן קי"ג א' דשובר מפרקת אסור חי בלא מליחה כמ"ש בס"ג מכלל דבלא"ה מותר אף בלא מליחה:
ג סָעִיף ב לפיכך כו'. כנ"ל:
ד סָעִיף ב ובלבד כו'. כמ"ש שם צ"ג ב' אגומרי כו' למ"ד מצמת צמית אסור:
ה סָעִיף ג השובר כו'. כגי' רי"ף ורא"ש איבעיא להו הואיל ומבליע דם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו ולחומרא משמע אבל לצלי או לקדירה דינו כשאר בשר דלא איבעיא ליה אלא בחי וז"ש וע"י כו':
ו סָעִיף ג ונהגו כו'. כגי' רש"י שם וע"ש ד"ה הא כו' ויוצא ע"י מלח א"ד כו' ור"ל שצריך חתיכה דע"י חתיכה לא גרע מאומצא דאסמיק לקדירה:
ז סָעִיף ג וה"ה אם כו'. ר"ל דאסור חי וצלי בלא מליחה כמ"ש שם ל"ג א'. ומולחו יפה כו' ופי' הר"ן דלצלי או חי קאמר דאי לקדירה מאי וממתין כו' דקאמר הא בשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נפשה ועתוס' שם ד"ה מולחו. א"נ מיירי לצלי כו':
ח סָעִיף ד נצרר כו'. כן פי' הרא"ש שם ע"ש:
ט סָעִיף ד אפילו כו'. כנ"ל סי' ס"ה ס"א:
י סָעִיף ה בשר כו'. כפי' תוס' שם ד"ה אסמיק. ונראה לר"י כמו שפי' ריב"א כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.