א הַטּוֹמֵן הָרֹאשׁ לִצְלוֹתוֹ, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן שֶׁיְּהֵא בֵּית הַשְּׁחִיטָה לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיָּזוּב הַדָּם דֶּרֶךְ שָׁם. וְאִם הִנִּיחוֹ עַל הַצְּדָדִים, הַמֹּחַ וְהַקְּרוּם אֲסוּרִים אֶלָּא אִם כֵּן נִקַּב עֶצֶם הַמֹּחַ וְהָיָה הַנֶּקֶב לְמַטָּה, לְפִי שֶׁהַדָּם זָב דֶּרֶךְ שָׁם. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִצְלוֹת שׁוּם רֹאשׁ שָׁלֵם, אֲפִלּוּ רוֹצֶה לְהַנִּיחוֹ אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה, חָיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִתְהַפֵּךְ אַצְּדָדָיו (תְּשׁוּבַת רֹא"שׁ כְּלָל כ' וּמְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף סי' ע"א).
ב הִנִּיחוֹ עַל נְחִירָיו, אִם נָעַץ בּוֹ קָנֶה אוֹ דָּבָר אַחֵר, מֻתָּר, וְאִם לָאו אָסוּר הַמֹּחַ וְהַקְּרוּם.
ג יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דִּלְהָשִׁיר אֶת הַשֵּׂעָר בִּלְבַד, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל הַצְּדָדִין, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר (רַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם י"א). הַגָּה: וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִין לַחֲרֹךְ הָרֹאשׁ לְהָסִיר הַשֵּׂעָר, וְכֵן עוֹפוֹת מִשִּׁיּוּרֵי נוֹצוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם, דְּהוֹאִיל וְאֵינוֹ מֻנָּח עַל מָקוֹם אֶחָד אֶלָּא מַעֲבִירוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁנִּבְלַע בּוֹ הַדָּם. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא הַטְמָנָה וְשֶׁמֻּנָּח תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד (ר"ן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָאָרֹךְ כְּלָל י"ז). וְנוֹהֲגִין לַחְרֹךְ עַל קַשׁ וְתֶבֶן שֶׁאֵין לָהֶם חֲמִימוּת כָּל כָּךְ לְבַשֵּׁל הַדָּם (בא"ו הָאָרֹךְ). וּמִכָּל מָקוֹם יַעֲבִירֵם עַל הָאֵשׁ תָּמִיד שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה בְּמָקוֹם אֶחָד הַרְבֵּה.
ד אִם בִּשֵּׁל הָרֹאשׁ שָׁלֵם, הַכֹּל אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן ס' כְּנֶגֶד הַמֹּחַ וּקְרוּמוֹ (ה"ה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְרַמְבַּ"ן וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם וע"פ). הַגָּה: וְאִם צְלָאוֹ כָּךְ שָׁלֵם וְלֹא אוֹתְבֵהּ אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ אַנְּחִירָיו וְדָץ בּוֹ מִידִי, הַקְּרוּם וְהַמֹּחַ אָסוּר וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (המ"מ בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן) וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לִטֹּל הַמֹּחַ קֹדֶם הַמְּלִיחָה מִתּוֹךְ הַגֻּלְגֹּלֶת וְלַחְתֹּךְ הַגֻּלְגֹּלֶת שְׁתִי וָעֵרֶב, שֶׁאָז מִתְחַתֵּךְ הַקְּרוּם הֵיטֵב. וְיֵשׁ מְסִירִים הַקְּרוּם. וּבְדִיעֲבַד אִם חֲתָכוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב, סָגֵי, אֲפִלּוּ לֹא הֵסִיר הַמֹּחַ קֹדֶם הַמְּלִיחָה, וַאֲפִלּוּ בִּשְּׁלוֹ כָּךְ וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ע"א וְסִימָן ע"ב וצ"ב. אִם הָרֹאשׁ נֶאֱסַר אִי אָמְרִינַן חֲתִיכָה נַעֲשָׂה נְבֵלָה דְּהָוֵי בָּזֶה כִּשְׁאָר אִסּוּרִין (הַגָּהוֹת ש"ד).
ה הַבָּא לִמְלֹג הָרֹאשׁ, צָרִיךְ לַחְתֹּךְ חוּטִין שֶׁבַּלֶּחִי קֹדֶם מְלִיגָה, וְכֵן צָרִיךְ לְהָדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם שׁוּם דָּם; וְכֵן כְּשֶׁמּוֹלְגִים הָעוֹף. (הר"ן) הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם חוֹרֵךְ רַק לְהָסִיר הַשֵּׂעָר, דִּינוֹ הָכֵי (בְּאָרֹךְ כְּלָל י"ז) וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּחֵרוּךְ בְּעָלְמָא, אִם לֹא הֵסִיר הַחוּטִין וְלֹא הֵדִיחוֹ.
ו כְּשֶׁמּוֹלְגִין רֹאשׁ אוֹ רַגְלַיִם אֵין צָרִיךְ (מָרְדְּכַי ר"פ ג"ה) לְמָלְחָם תְּחִלָּה. הַגָּה: וּמוֹלְחָם אַחַר כָּךְ. אֲבָל אִם רוֹצֶה לְמָלְחָם תְּחִלָּה קֹדֶם הַמְּלִיגָה, סָגֵי לֵיהּ בְּהָכֵי וְאֵין הַשְּׂעָרוֹת מְעַכְּבִין הַדָּם לִפְלֹט (טוּר סי' ע"א בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א) וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְמָלְחָם אַחַר הַמְּלִיגָה, וְכֵן נוֹהֲגִין וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"א.
ז הַמְּשִׂימִין רַגְלֵי הַבְּהֵמָה עַל הָאֵשׁ לְהָסִיר הַטְּלָפַיִם וְלַחֲרֹךְ הַשֵּׂעָר בְּלֹא מְלִיחָה תְּחִלָּה, מֻתָּר. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין וְחוֹתְכִין רָאשֵׁי הַטְּלָפַיִם מְעַט, וּמַנִּיחִים הַחֲתָךְ לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיָּזוּב הַדָּם וְהָכֵי נָהוּג.
ח פַּרְסוֹת הָרֶגֶל שֶׁנִּמְלְחוּ בִּקְלִפָּתָן וְלֹא חָתַךְ רֹאשָׁן, לֹא נֶאֶסְרוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַקְּלִפָּה, דְּהַיְנוּ הַטְּלָפַיִם, אֲבָל הַשְּׁאָר מֻתָּר (הַגָּהוֹת מי"י בְּשֵׁם סמ"ק והגה' ש"ד וְהָאָרֹךְ) וְהָכֵי נָהוּג. וְהוּא הַדִּין אִם הִטְמִינָם בְּרֶמֶץ. אֲבָל בְּחֵרוּךְ שֵׂעָר בְּעָלְמָא, שֶׁמַּעֲבִירוֹ עַל הָאֵשׁ וּמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ תָּמִיד, הַכֹּל מֻתָּר (אָרֹךְ וּמַהֲרִי"ל).
ט מֻתָּר לִמְלֹג תַּרְנְגֹלֶת בְּרֶמֶץ (פֵּרוּשׁ אֵפֶר חַם) אוֹ לְהַבְהֵב בָּאוּר, וְהוּא שֶׁיָּדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה תְּחִלָּה יָפֶה יָפֶה. וְכֵן שְׁאָר דָּם אִם דָּבוּק בּוֹ בְּעַיִן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם) וְאִם הִיא לִקְדֵרָה, יִזָּהֵר שֶׁלּא יַשְׁהֶנָּה כָּל כָּךְ בָּאֵשׁ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הַלֵּב וְהַכָּבֵד לְהִתְחַמֵּם וּלְהַפְלִיט (רַשְׁבָּ"א בתה"א דַּף ע"ה וְר"ן). הַגָּה: וְלֹא נָהֲגוּ עַכְשָׁו לִמְלֹג כְּלָל בְּרֶמֶץ, אֲפִלּוּ תַּרְנְגֹלֶת (ת"ה סִימָן קס"ח) מִיהוּ אִם עָבָר וַעֲשָׂאוֹ בְּעוֹף, הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (מָרְדְּכַי פג"ה וְהָאָרֹךְ כְּלָל י"ו וְרַשְׁבָּ"א שָׁם וש"ד) וּבִבְהֵמָה לֹא נֶאֱסָר הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ, רַק הַקְּרוּם וְהַמֹּחַ, אִם לֹא הִנִּיחוֹ עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ אַנְּחִירָיו וְלֹא דָּץ בֵּהּ מִידִי. וְאִם לֹא הֵדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ שְׁאָר דָּם בְּעַיִן שֶׁעָלָיו, צָרִיךְ לִטֹּל אוֹ לִקְלֹף מְקוֹם הַדָּם, וְהַשְּׁאָר שָׁרֵי.
י אֵין מוֹלְגִין גְּדָיִים וּטְלָאִים וְעוֹפוֹת בִּכְלִי רִאשׁוֹן אֶלָּא אִם כֵּן נִקֵּר אֶת הַחֵלֶב וּמְלָחָם. וְכֵן לֹא יְעָרֶה עֲלֵיהֶם מִכְּלִי רִאשׁוֹן. וְאִם עֵרָה, דַּי בִּקְלִיפַת הָעוֹר. וְאִם רֹאשׁ הָעוֹף לְמַעְלָה כְּשֶׁמְּעָרֶה עָלָיו, אֵין צָרִיךְ קְלִיפָה. הַגָּה: וְלֹא מִקְרֵי עֵרוּי אֶלָּא כְּשֶׁלֹּא פָּסַק הַקִּלּוּחַ מִכְּלִי הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁנָּגַע לְמַטָּה, אֲבָל אִם פָּסַק כְּבָר לֹא מִקְרֵי עֵרוּי, וְאֵינוֹ אוֹסֵר (ר"ן וּשְׁאָר פּוֹסְקִים וְע"ל סִימָן ק"ה סק"ד).
יא אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יִמְלֹג; וְאִם מָלַג, מֻתָּר. הַגָּה: דְּקַיְמָא לָן כְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל, אֲפִלּוּ הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹכֵר) וּבְדִיעֲבַד שָׁרֵי, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר (הַגָּהוֹת ש"ד שַׁעַר י"ד) וְלָכֵן נָהֲגוּ בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת שֶׁלֹּא לִמְלֹג שׁוּם דָּבָר רַק אַחַר מְלִיחָה. מִיהוּ לִכְבוֹד אוֹרְחִים אוֹ צֹרֶךְ שַׁבָּת, מֻתָּר לְהַנִּיחַ בִּכְלִי שֵׁנִי, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, חֲתִיכָה מְלֵאָה קֶרַח וּכְפוֹר כְּדֵי לְמַהֵר מְלִיחָתוֹ. וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְהַנִּיחוֹ רַק בְּמַיִם שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶם. וְאֵין חִלּוּק בֵּין כְּלִי חֶרֶס אוֹ כְּלִי נְחֹשֶׁת אוֹ שְׁאָר כֵּלִים, לְעִנְיַן כְּלִי שֵׁנִי. (כֵּן מַשְׁמָע לוֹ מִדִּבְרֵי הַפּוֹסְקִים).
יב וְאִם מָלַג עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שִׁפְחָה שֶׁהָיְתָה בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, עוֹפוֹת, וְלֹא רָאָה הַיִּשְׂרָאֵל אִם בִּכְלִי רִאשׁוֹן אוֹ בִּכְלִי שֵׁנִי, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יוֹדֵעַ בְּטִיב יְהוּדִים וְיֵשׁ שָׁם נַעַר אוֹ נַעֲרָה שֶׁיּוֹדְעִים בְּטִיב הָעִנְיָן, מֻתָּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"ט מִדִּין זֶה.
יג תַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁנִּמְלְגוּ יַחַד בִּכְלִי שֵׁנִי וְנִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן טְרֵפָה, לֹא נֶאֶסְרוּ הָאֲחֵרוֹת.
יד מַיִם שֶׁמָּלְגוּ בָּהֶם, יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַחְזִירָם לְהַרְתִּיחַם כְּדֵי לִמְלֹג בָּהֶם שֵׁנִית, אוֹ כְּדֵי לְהָדִיחַ בָּהֶם קְעָרוֹת וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמֵי מְלִיגָה כְּלָל אֲפִלּוּ אֵינָם רַק צוֹנְנִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וש"ד וְאָרֹךְ).
טו אִם נִמְלְגָה תַּרְנְגֹלֶת בִּכְלִי שֵׁנִי בְּמַחֲבַת חוֹלֶבֶת, אֲפִלּוּ הִיא בַּת יוֹמָא, הַכְּלִי וְהַתַּרְנְגֹלֶת מֻתָּרִים אִם עֵרוּ הַמַּיִם תְּחִלָּה; אֲבָל אִם עֵרוּ עַל הַתַּרְנְגֹלֶת, אִם הָרֹאשׁ לְמַטָּה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר.
א סָעִיף א המוח והקרום אסורים. ושאר הראש מותר וכן כתוב בהג"ה סעיף ד' ואפילו קליפה א"צ לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר ואין הדם נפלט לחוץ כ"כ הפוסקים וע"ל סי' ע"א ס"ק ח':
ב סָעִיף א אא"כ ניקב עצם המוח כו'. אפילו לא ניקב הקרום דכיון שהוא צולהו כל שניקב העצם שוב אין הדם מתכנס בתוכו כ"כ הב"י בסי' ע"א בשם הרשב"א:
ג סָעִיף א נהגו להחמיר כו'. אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צלייה תשובת הרא"ש שם מביאו ב"י וד"מ סי' ע"א וע"ש בד"מ:
ד סָעִיף ב אם נעץ בו כו'. בנקב החוטם כדי שלא יסתם. רש"י:
ה סָעִיף ג והסברא הראשונה היא עיקר כו'. הלשון מגומגם דהא משמע דלסברא הראשונה אפי' הטמנה שמונח במקום א' שרי כיון דאינו רוצה לצלותו אלא להסיר שערו בלבד ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה ונראה דהר"ב אזיל לטעמיה שכתב בד"מ וז"ל ולי נראה דדברי הר"ן הם כדברי רבינו ירוחם שכתב בנט"ו דוקא הטומן אבל לשומו ע"ג גחלים לחום ולשנות מקומו תמיד מותר בכל ענין ע"כ ובזה לא מצינו דפליג הטור וכ"פ באו"ה כלל י"ו דמותר לחרוך הראש ולהסיר השיער על האש אפי' אותביה אצדדים הואיל ואינו מטמינו ברמץ שמונח במקום אחד תמיד וכן ברגלים ע"כ עכ"ל. ומעתה כך הם ביאור דבריו כאן בהג"ה והסברא הראשונה היא עיקר דגם הסברא השנייה לא נחלק עליו אלא בהטמנה אבל בהחרכה מותר וכן נוהגין לחרוך כו' ואינו אסור אלא הטמנה כו':
ו סָעִיף ד כנגד המוח כו'. מיירי כשנמלח תחלה וק"ל מיהו אנן קי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש כמו שיתבאר:
ז סָעִיף ד ואם צלאו כך כו'. אשמועינן הכא דאפילו צלאו בלא הטמנה הקרו' והמוח אסורים וזה לא נתבאר בדברי המחבר סעי' א':
ח סָעִיף ד ובדיעבד אם חתכו כו'. כלומר אם מלחו בדיעבד אפי' לא בשלו עדיין ולא הסיר הקרום קודם המליחה סגי בחתכו שתי וערב וא"צ להסיר המוח אבל אם בישלו שרי בלא חתיכת שתי וערב אם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה כדלקמן סימן ע"א וע"ש:
ט סָעִיף ד אי אמרינן חנ"נ כו'. ר"ל דכמו דקי"ל לקמן סימן ע"ב וצ"ב גבי לב הדבוק בעוף דאי ליכא בעוף גופיה ס' נגד הלב צריך ס' בקדרה נגד כל העוף ואפ"ה העוף אסור ה"נ אי ליכא בחתיכה גופיה ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה אסורה והלכך היכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור וכ"כ האו"ה כלל י"ז דין ז' ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לששים נגד המוח והקרום וכ"כ בת"ח כלל כ"ז סוף דין ו' וכלל צ"א דין נ' ע"ש:
י סָעִיף ה צריך לחתוך חוטין כו'. ואע"ג דבסי' ס"ה סעיף א' הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה ועד"ר ומהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב לא כ"כ ע"ש:
יא סָעִיף ה ואפילו אם חורך כו'. וכתב בת"ח כלל צ"א דין ד' וכמדומה לי שאף לכתחלה לא נהגו ליזהר ונ"ל הטעם משום דנהגו להבהב ע"ג קש ותבן ובזה אין לחוש שמא יבליע הדם עכ"ל וע"ש ומשמע מדבריו שם דבחורך על גבי עצים צריך להדיח בית השחיטה ובדיעבד אם לא הדיחו שרי וכ"כ בסימנים שם וא"כ כאן בהג"ה מיירי בחורך ע"ג עצים וכתב עוד שם דאין למלחו קודם ההבהוב והוא מדברי המרדכי ועיין בב"י מיהו בטמנו ברמץ ולא הדיח הדם יתבאר דינו בסעיף ט':
יב סָעִיף ו וא"צ לחזור ולמלחם כו'. ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פרק ג"ה סימן י"ב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר אע"פ שאין המנהג כן עכ"ל וע"ש:
יג סָעִיף ח אבל השאר מותר. ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהן כ"כ בד"מ בשם או"ה וכ"פ בת"ח כלל ע"ו דין ט"ז (וכתב האו"ה ריש כלל י"ז ואין לדמותו ממש למולח בכלי שאינו מנוקב (דלקמן סימן ס"ט ס"ח) לאסור אף מה שלמעלה מן הטלפין משום דבדבר מועט שבטלפין אינו מעכב כל הרגל מלפלוט עכ"ל) אבל מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' צ"א ומביאו מהרש"ל בספרו שם נראה לאסור כשעומדין על טלפיהן דכתב ולא דמי למולח בכלי שאינו מנוקב דהכל אסור דהתם המקום דחוק לדם מלצאת אבל כאן סתם רגלים מונחים בחריכתן לארכן ויש ריוח להן של כל הרגל שמחוץ למנעל לצאת דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט לצדדין עכ"ל וכן מחלק העט"ז וכ"כ במהרי"ל וז"ל רגלים שלא נתקצצו ראשי הטלפים ונמלחו אם שכבו על צידן כל זמן שהייתן במליחה לא נאסר רק מה שבתוך הטלפים ואם נזקפו נאסרו כולן עכ"ל מיהו הא בלאו הכי רוב הפוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים:
יד סָעִיף ח אבל בחרוך כו'. ומהרש"ל שם אוסר אף בחרוך נראה דמיירי כששוהה אותם קצת על האש אבל כשמעבירם על האש ומשנה מקומם תמיד מודה דמותר:
טו סָעִיף ח הכל מותר. מ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפילו בהבהוב להסיר ראשי הטלפים כמ"ש הר"ן לדעתו דמיירי בהבהוב ואפ"ה כתב דמנהג יפה הוא להסירן תחלה עכ"ל ד"מ:
טז סָעִיף ט מותר למלוג תרנגולת כו'. אע"ג דבראש לא שרי אלא היכא דאותביה אנחירים או אבית השחיטה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש משאיב שאבי דמא כ"כ הפוסקים:
יז סָעִיף ט והוא שידיח ביה"ש כו'. ומשמע מדברי הר"ן דאם לא הדיח בית השחיטה אף דיעבד אסור אפילו בצלי דדם בעין שנבלע אינו יוצא אפילו ע"י צלי כדלקמן סי' ע"ו וכמה דוכתי אלא דכתב שם בשם הרשב"א דמשום פליטת לב וכבד אין לחוש לצלי וטעמא דגבי דם פליטה אמרי' כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ב וסי' ע"ג וכמה דוכתי כך משמע בר"ן וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דף ע"ו ע"א ומדברי המחבר לחלק בין דם ביה"ש ללב וכבד וכ"כ ר' ירוחם ומביאו ב"י דם הקרוש כגון ביה"ש צריך להדיחו אפילו לצלי שכל דם הקרוש ע"פ הבשר אין האש שואבו אלא מבליעו ובמעט חם הוא נבלע ולפיכך יש ליזהר כשמולגין הראש עם הצואר להדיח מקום ביה"ש וכן בעוף במליגתו עכ"ל ובד"מ כתב דר' ירוחם דאוסר בצלי פליג אהרשב"א הנ"ל ולפי מה שכתבתי לא פליגי אך צ"ע דלקמן סי' ע"א ס"ק ט' כתבתי בשם הרשב"א דאף דם הלב מיחשב דם בעין לגבי בשר שאצלו וצריך נטילה בצלי ואפשר דבהחרכה דקילא מצלי לא מחמיר כולי האי למיחשביה דם בעין דדוקא בצלי שפולט הרבה הוי דם בעין ולא בהחרכה:
יח סָעִיף ט בית השחיטה. כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם ומטעם זה ג"כ אם הוציא בני מעיים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא אלא דם הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבה מיצמת צמית ליה ואסור עכ"ל הר"ן:
יט סָעִיף ט ולא נהגו עכשיו כו'. דאיכא למיחש שמא לא יפתחנה להוציא בני מעיה מפני שיחוש שרמץ ואפר יכנסו לתוכה וילכלכו אותה ואם יטמין אותה שלימה ודאי אסו' מחמת הכבד שהיא בתוכה דקי"ל (לקמן סי' ע"ג סעיף ד') כבדא עלוי בישרא לכתחלה אסור אפילו בצלי כ"ש בכה"ג כו' עכ"ל ת"ה ולפ"ז אפילו להטמין בלא ראש אסור:
כ סָעִיף ט הראש כולו אסור. משום דאין להבחין אז בקרום המוח שלו ד"מ בשם או"ה אבל מהרא"י בהגהת ש"ד כ' שאין איסור בשאר הראש של תרנגולת אלא משליכין אותו משום דלא חשיב וכ"כ מהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב וכתב האו"ה שם אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום וכ"כ הרב בהג"ה בסי' ע"א ס"ג דבמליחה שאר הראש מותר ע"ש:
כא סָעִיף ט צריך ליטול או לקלוף כו'. צ"ע מהיכן הוציא הרב זה דנראה דכיון דקי"ל בדם בעין לא אמרי' כבולעו כך פולטו ואפילו בצלי צריך ס' כדלקמן ריש סי' ע"ו כ"ש בהטמנה ברמץ ונראה דס"ל להרב דדם דידיה לא מיחשב כ"כ דם בעין דהא מה"ט קי"ל לקמן ר"ס ע"ו דבשר שנצלה בלא הדחה קמייתא שרי ונהי דהתם לגמרי שרי מ"מ הכא כיון דדם בית השחיטה הוא וגם בהטמנה דגרע מצלי צריך קליפה או נטילה:
כב סָעִיף ט ליטול או לקלוף. כלומר או מי שאינו רוצה להחמיר כ"כ שיראה באומד הדעת שלא נכנס בו הדם בעומק די בקליפה:
כג סָעִיף י בכלי ראשון. ואפי' דיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סי' ס"ט סעיף י"א:
כד סָעִיף י וכן לא יערה כו'. דיני עירוי וכלי שני עיין בסי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש:
כה סָעִיף י בקליפת העור. בין שרגלי העוף למעלה או שהיה מונח על הצדדים צריך קליפה כ"כ העט"ז:
כו סָעִיף י א"צ קליפה. הטעם שהנוצות מגינות כדי קליפה ובת"ח כלל ל"ג דין ג' הוכיח מהגהת מרדכי בשם מהר"ם שהביא ב"י בסוף סי' זה דאם עירה על התרנגולת בעוד הנוצות עליה צריך לראות שלא יערה פעם שני דאז הנוצות נושרות וצריך קליפה ע"ש:
כז סָעִיף יא יש אומרים. הוא הרשב"א ואוסר אפילו דיעבד בכלי שני כדמשמע בב"י בסי' זה ובס"ס צ"ג ע"ש וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך והקצר בית ד' ריש שער א' (וע' בטור ר"ס ק"ה) וכן ממ"ש בת"ה הארוך דף צ"ב ע"ג דאם עירה מכלי שני לכלי נחשת צריך הגעלה דלא כהרב בת"ח ריש כלל ל"ג שכתב וז"ל וכתב הב"י ואף הרשב"א דס"ל דכלי שני מבליע ומפליט מ"מ בדיעבד אף הרשב"א מודה דשרי עד כאן עכ"ל דליתא ומ"ש ב"י ולענין הלכה כיון דהרשב"א אוסר יש ליזהר לכתחלה מיהו בדיעבד אין לאסור שהרי כתב הרמב"ם כו' רצה לומר נהי דהרשב"א אוסר אף דיעבד אנן בדיעבד נסמוך אהרמב"ם וכן מ"ש כאן ואם מלג מותר לאו אליבא די"א כתב כן אלא הוא הכרעתו וק"ל:
כח סָעִיף יא אינו מבשל. כלומר וכן אינו מבליע ומפליט:
כט סָעִיף יא אבל לכתחלה אסור. אם היד סולדת בו ת"ח שם בשם מהרא"י:
ל סָעִיף יא מותר להניח בכלי שני. אפילו היד סולדת בו וכן הוא בת"ח שם:
לא סָעִיף יא חתיכה מלאה קרח כו'. ע"ל סי' ס"ט ס"ק י"א מדין מליאת בשר שמלא קרח:
לב סָעִיף יא וטוב ליזהר לכתחלה. כלומר אם אפשר ליזהר:
לג סָעִיף יא ואין חילוק כו'. ולענין עירוי כתב רבינו ירוחם נט"ו דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחושת של חלב א"צ הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אלא א"כ האור מהלך תחתיו וכן הסכימו הפוסקים ודקדקו מכמה דוכתי ע"כ ונמשכו לדעתו הב"י בס"ס צ"ג והר"ב בת"ח כלל ל"ג דין ג' ולא ירדתי לסוף דעתם דנלפע"ד פשוט מן הש"ס והירושלמי וכל הפוסקיס דכלי נחושת בולע ע"י עירוי. מן הש"ס דתנן במתני' פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ה ע"ב) א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח טעון מריקה ושטיפה ותני עלה בש"ס בברייתא אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר אלמא הא דתני במתני' טעון מריקה ושטיפה בכלי נחושת מיירי דכלי חרס צריך שבירה וקאמר עלה בתר הכי בש"ס ת"ש א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח בלוע בלא בישול לא קמבעיא לן כו' אלמא דקרי ליה בלוע ודוחק לומר דמתני' איירי בשל ע"י דהא סתם כלים שבמקדש דמתכת הוי (וכ"כ מהרא"י בת"ה ס"ס קל"ב ואכלי נחושת קאי שאותו היו מגעילין בקדשים כו' ע"ש) ועוד דהא א' שבישל בו קתני ועוד דהא סתמא קתני ועוד דהא אקרא קאי דמיירי בכלי נחושת ועוד דבת"כ פרשת צו (רפ"ז) תניא בהדיא אין לי אלא כלי חרס שעירה לתוכו רותח כלי נחושת שעירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר ואשר תבושל בו ישבר עד כאן. מן הירושלמי (פ"א דמעשרות ופרק כירה ע"ש) דפריך והתנן אף בכלי נחושת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע כלומר אית לך למימר שבולע אם אינו מבשל ש"מ דאפי' מבשל ואף ר' יוסי דפליג עליה וס"ל דאינו מבשל מודה דמבליע וכדכתבו הרשב"א בתה"א דף צ"ב והר"ן פ' כירה דאל"כ איך יתרץ הברייתא שהביא רבינו יונה וכן פי' התוס' אית לך למימר כלי נחושת בולע בתמיה פי' אם עירוי אינו מבשל לא בלע ע"כ והכי משמע מדברי הרא"ש פ' כירה והסה"ת והסמ"ג והגמ"י והרוקח וכל הפוסקים שהביאו הירושלמי הנ"ל לפסק הלכה ושאלתי דבר זה ממורי הרב הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר יושע נר"י והשיב לי באריכות מה שנ"ל בדעת רבינו ירוחם ומ"מ העלה ג"כ לענין דינא דצריך הגעלה:
לד סָעִיף יב מותר. משום דמרתת אבל מסיח לפי תומו לא מהני הכא כדמהני לקמן סי' ס"ט סעיף י' דהתם לא מהני אלא משום דאיכא נמי טעמא דעובדי כוכבים אנקיותא קפדי כמ"ש שם בס"ק ל"ט וזה לא שייך הכא:
לה סָעִיף טו אבל אם עירו מים כו'. פי' העט"ז וז"ל אבל אם עירו על התרנגולת ועל הכלי ולא היה ראש התרנגולת למעלה יש אוסרים הכלי שהמים בלעו מן התרנגולת ונבלעו בכלי ויש מתירין שכבר נצטננו המים כשנשפכו על התרנגולת קודם שהגיעו לכלי אבל התרנגולת בין כך ובין כך צריך קליפה עכ"ל ובס' ל"ח דף קצ"ט ע"ב הביא דבריו וכ' ויפה פי' אלא שלא נזכר בב"י כלום מדברי המתיר ע"כ ואני תמה דגם מדברי האוסר לא נזכר בב"י כלום ועוד דאם כן לאיזה צורך כתב הר"ב בהג"ה לעיל סעיף י' דלא מקרי עירוי כשפסק הקילוח הא המחבר כ' כאן ב' דעות בזה ודוחק לומר דכאן מיירי שהתרנגולת מונחת במחבת ועירה על התרנגולת ועל המחבת ביחד בענין שהעירוי לא נפסק אלא הקילוח נזחל בפעם א' על התרנגולת ועל המחבת דפשט הלשון לא משמע הכי כלל ועוד דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג בפשיטות דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע זה מזה ע"ש ועוד דפשט לשון המחבר משמע דקאי על התרנגולת לכן נראה דהדברים כפשטן והיש מי שמתיר הוא רשב"ם שהביאו הטור ובית יוסף דס"ל דאם עירה על התרנגולת א"צ קליפה אפי' ראשה למטה ואע"ג דבסעיף י' סתם המחבר כדעת ר"ת שהביא הטור דצריך קליפה סמך עצמו אמה שיביא בסוף הסימן גם סברת המתיר וע"ל סי' ק"ה ס"ק ד':
א סָעִיף א הראש לצלותו. בטור כתוב למולגו ואין חילוק ביניהם לדינא כי מליגה וצלייה שוין בזה דבגמ' איתא האי מאן דמטוי רישא בכיבשא אלא דב"י דקדק מדכתב רבינו למולגו ש"מ דלא לענין צליה אמר ומ"מ פסק להלכה כרמב"ם שכ' בהדיא לצלותו:
ב סָעִיף א המוח והקרום אסורין. אף על גב דבסימן ס"ה סעיף א' פסק דלצלי א"צ לא חתיכה ולא מליחה דנורא משאיב שאיב שאני הכא שכל הראש הוא על האש והדם מתקבץ בתוכו והוי ליה כאילו המוח בקדירה כיון שאין מקום לצאת משם משא"כ לעיל דקאי על חתיכת בשר שהוא על האש וכ"כ בפרישה והוא פשוט. ובב"י כתב בשם אגור בשם מהר"י מולין דנעשה המוח נבילה ואוסר כל הראש וכתב עליו דאין לחוש לזה כיון שהפוסקים התירו בפירוש עכ"ל. ונראה הטעם דאי תאמר שעצם הקדיר' בולע נימא כבולעו כך פולטו לאש:
ג סָעִיף א ולכתחלה נוהגין כו'. כתב רש"ל מה שנהגו הנשים לזרוק המוח שבראש האווזא ולהסיר אף הקרו' הוא לפי שמניחין הראש ברמץ מב' צדדין עכ"ל:
ד סָעִיף ז להסיר הטלפים. פי' המנעול של רגלי בהמה בל"א שיכ"ל דהיינו שהוא על עצם הרגל כמנעול ועיין מ"ש בסי' ע"א סעיף ב' בשם רש"ל שיש לעשות המליחה אחר נקיבת המנעול. והיינו אע"פ שעצם הרגל שבתוך המנעול חם לית לן בה:
ה סָעִיף ט מותר למלוג תרנגולת כו'. דדוקא בראש של בהמה אסור לפי שיש עצמות ודברים המעכבין את הדם לצאת אבל בתרנגולת האש שואבו לפי שהראש רך והדם יוצא זהו דעת הרא"ש:
ו סָעִיף יא דקיי"ל כלי שני אינו מבשל. עיין בסי' ק"ה סעיף ב' לענין כלי שני אם נפל איסור לתוך היתר מה דינו והכא אינו ענין לשם דכאן עיקר האיסור בבישול דוקא ואינו ענין למה שזכרנו שם:
ז סָעִיף יד שלא להחזירם כו'. שאז נאסר הכל מדמו שנפלט בתוך הכלי בראשונה דהא עכ"פ כלי שני מבליע ומפליט הוה:
ח סָעִיף טו אבל אם עירו כו'. דעירוי אוסר כדי קליפה:
ט סָעִיף טו ויש מי שמתיר. לא נמצא בב"י מקור לזה מי הוא שמתיר אלא דעת האוסר לחוד והוא הגהות מרדכי אבל באמת תמוה הוא דעת האוסר דהא פסק רמ"א בסי' צ"ה סעיף ג' דאין כח בעירוי לאסור הכלים שמערה עליהם אפי' שומן דבוק בהם ואפי' לדעת רש"ל שזכרתי שם מ"מ מודה דאין העירוי מפליט הנבלע בכלי אל התרנגולת ונראה דהאי יש מי שמתיר כתבו הש"ע לדעת עצמו שמסתבר לו להכריע כן ממשמעות הפוסקים שלא זכרו חומרא זאת בעירוי:
א סָעִיף א לצלותו. כתב הט"ז דבטור איתא למולגו ואין חילוק ביניהם לדינא כי מליגה וצליה שוין בדין זה:
ב סָעִיף א אסורים. כתב הט"ז אע"ג דבסימן ס"ה פסק דלצלי א"צ לא חתיכה ולא מליחה דנורא משאב שאיב שאני הכא דכל הראש הוא על האש והוי כאילו המוח בקדירה כיון שאין מקום לצאת משם וכתב הש"ך דשאר כל הבשר מותר ואפילו קליפה א"צ לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר ואין הדם נפלט לחוץ ואפילו נפלט כבולעו כך פולטו:
ג סָעִיף א עצם. כתב הש"ך אפילו לא ניקב הקרום מ"מ מותר:
ד סָעִיף א נהגו. אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צליה וקרומו זורקו לחוץ (והעולם נהגו להשליך המוח עם הקרום באווזא. ובתרנגול ובתרנגולת זורקין הראש לגמרי. ובבהמה מלחו יפה המוח והקרום זורקין לחוץ) ש"ך בשם תשובת הרא"ש:
ה סָעִיף ב נעץ. פירש"י בנקב החוטם כדי שלא יסתם:
ו סָעִיף ג ושמונח. כתב הש"ך והלשון מגומגם דמשמע דלסברא ראשונה אפילו הטמנה שמונח במקום א' שרי ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה וצ"ל דכך הם ביאור דבריו והסברא ראשונה עיקר דגם הסברא הב' לא נחלק עליו אלא בהטמנה אבל בהחרכה מותר וכן נוהגין לחרוך כו' ואינו אסור אלא הטמנה כו':
ז סָעִיף ד המוח. כתב הש"ך ומיירי כשנמלח תחלה מיהו אנן קי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש:
ח סָעִיף ד חתיכה. כתב הש"ך והיכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדרה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור דזה מקרי איסור דבוק ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לס' נגד המוח והקרום ואם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה ובשלו שרי אפילו בלא חתיכת שתי וערב:
ט סָעִיף ה לחתוך. כ' הש"ך ואע"ג דבסי' ס"ה הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה ומהרש"ל לא כתב כן:
י סָעִיף ה חורך. כ' הש"ך דבחורך ע"ג עצים מיירי אז צריך להדיח בה"ש ובדיעבד אם לא הדיחו שרי אבל ע"ג תבן וקש אפילו לכתחלה אין נזהרים ואין למלחו קודם ההבהוב:
יא סָעִיף ו אחר. ומהרש"ל כתב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר (אע"ג שאין המנהג כן):
יב סָעִיף ח הטלפים. כתב הש"ך ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהן כ"כ בד"מ (דהא בלא"ה רוב פוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים. ש"ך) אבל דעת מהרש"ל דיש לאסור אף השאר כשעומדין על טלפיהן:
יג סָעִיף ח בחרוך. כתב הש"ך ומהרש"ל אוסר אף בחרוך ונראה דמיירי כששוהה אותם קצת על האש אבל כשמעביר' על האש ומשנה מקומם תמיד מודה דמותר ומ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפילו בהבהוב להסיר ראשי הטלפים ע"כ:
יד סָעִיף ט שידיח. כתב הש"ך בשם הר"ן דאם לא הדיחו אפילו דיעבד אסור אף בצלי דדם בעין אינו יוצא אפי' ע"י צלי כדלקמן סי' ע"ו אלא שהרשב"א כתב דמשום פליטת לב וכבד אין לחוש לצלי וצ"ע דבסי' ע"א כתבתי בשם הרשב"א דאף דם הלב מיחשב דם בעין ואפשר דבהחרכה דקילא מצלי לא מחמיר כולי האי למיחשביה דם בעין:
טו סָעִיף ט הראש. והטעם כתב הש"ך דאין להבחין אז בקרום המוח שלו אבל מהרש"ל כתב שאין איסור בשאר הראש של התרנגולת אלא שמשליכין אותו משום דלא חשוב וכתב האו"ה אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום וכ"כ הרב רמ"א בסימן ע"א ס"ג:
טז סָעִיף ט ליטול. כתב הש"ך דצ"ע מהיכן הוציא הרב דין זה דכיון דקי"ל בדם בעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו ואפילו בצלי צריך ס' כדלקמן ר"ס ע"ו וכ"ש בהטמנה ברמץ ונ"ל דס"ל להרב דדם דידיה לא מיחשב כ"כ דם בעין דהא מה"ט קי"ל בסימן ע"ו דבשר שנצלה בלא הדחה קמייתא דשרי ונהי דהתם לגמרי שרי מ"מ כיון דדם בית השחיטה הוא וגם בהטמנה דגרע מצלי צריך נטילה ומי שאינו רוצה להחמיר כ"כ די בקליפה:
יז סָעִיף י ניקר. כתב הש"ך דאפילו בדיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סימן ס"ט:
יח סָעִיף י למעלה. הטעם איתא בש"ך דהנוצות מגינות עליה ואם עירה על התרנגולת בעוד שהנוצות עליה צריך לראות שלא יערה פעם ב' דאז הנוצות כבר נשרו וצריך קליפה וע"ל סימן ק"ה וגם אין חילוק בין שרגלי העוף למעלה או שהיו מונחים על הצדדים צריך קליפה:
יט סָעִיף יא לכתחלה. פי' אם היד סולדת בו (אבל אם אין יד סולדת בו אף בכלי ראשון שרי):
כ סָעִיף יא מותר. אפי' היד סולדת בו:
כא סָעִיף יא ליזהר. אם אפשר ליזהר:
כב סָעִיף יא נחשת. כתב הש"ך בשם ר' ירוחם ושאר פוסקים דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחשת של חלב א"צ הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתיו והוא השיג ע"ז והוכיח מש"ס ופוסקים דאף כלי נחשת צריך הגעלה והסכים עמו הגאון מוהר"ר יושע:
כג סָעִיף יב שיודעים. כתב הש"ך הטעם דמירתת אבל מסיח לפי תומו לא מהני הכא כדלקמן סימן ס"ט דהתם איכא נמי טעמא דעובדי כוכבים קפדי אנקיותא וזה לא שייך הכא:
כד סָעִיף י שאוסר. כתב הש"ך דיש לתמוה לאיזה צורך כתב הרב בהג"ה לעיל ס"י דלא מיקרי עירוי כשפסק הקילוח הא המחבר כתב כאן ב' דעות בזה ודוחק לומ' שמיירי כאן שהתרנגולת מונחת במחבת ועירה על התרנגולת והמחבת ביחד דפשט הל' לא משמע הכי כלל ועוד דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג דפשוט דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע מזה לזה לכן נראה דהדברים כפשטן והיש מי שמתיר הוא רשב"ם שהביאו הטור וב"י דס"ל דאם עירה על התרנגולת א"צ קליפה אפילו ראשה למטה ואע"ג דבסעיף י' סתם המחבר כדעת ר"ת שהביא הטור דצריך קליפה סמך עצמו אמה שיביא בסוף הסימן גם המתיר וע"ל סימן ק"ה:
א סָעִיף ט ברמץ. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן י"ג שכתב במעשה ששחטו אווז והסירו הנוצה כראוי והניחה על הספסל שלפני התנור בית החורף שהיה ניסק ונגע האווז בחרסי התנור עד דאסמיק עד שכמעט נצלה מקום זה שבאווז דלא נכשר האווז לקדירה ע"י מליחה דע"י החום נתעורר ופירש ממקום למקום ואינו יוצא במליחה אבל לצלי יש להתיר בזה ואחר הצליה כראוי מותר לבשלו ע"ש באורך:
ב סָעִיף יא כלי נחושת. עבה"ט ועי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ל"ב שהעתיק שם תשובת הגאון מוהר"ר יושיע ז"ל בזה ועיין בתשובת תשואות חן סימן ד' וסימן ה' שהאריך ליישב דברי רבי' ירוחם שדינו דין אמת ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"ז:
א סָעִיף א (ליקוט) הטומן כו'. כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ת"ה ע"ה ב' וכן כתב בהרבה מקומות וכ"כ הרי"ף וש"פ והרא"ה השיג עליו שם דהא קי"ל דהלכתא כלישנא בתרא בין לקולא בין לחומרא ובמ"ב השיב דלא אמרו הגאונים כן אלא בדיני ממונות דל"ל בהן קולא וחומרא אבל לא באיסורין של תורה וליתא שהרי"ף והרמב"ם פסקו הרבה כן אפילו באיסורין של תורה. ועוד הקשה הרא"ה שם הא דם שבשלו מדרבנן הוא (ע"כ):
ב סָעִיף א המוה והקרום. תוס' שם ד"ה רישא אבל הראש מותר וכמ"ש בגמרא שם במזירקי דמשאב שאיב אלא דכאן דעצם הגלגלת הוי כמו קדירה למוח ומתבשל הדם משא"כ בראש דודאי משאב שאיב:
ג סָעִיף א אא"כ כו'. דאז מידב דייב כמו אבה"ש ואפילו לא ניקב הקרום מידב דייב כמו במזירקי וע"ל סי' ס"ה ס"א:
ד סָעִיף ג יש כו'. כפי' דמיירי שם לצלותו וכמ"ש בס"א:
ה סָעִיף ג ויש כו'. כפי' רש"י שם ד"ה רישא כו':
ו סָעִיף ג והסברא כו'. עש"ך:
ז סָעִיף ד אם כו'. דכאן ל"ל מידב דאיב כמ"ש במזירקי דלקודירה בעינן חתיכה ומליחה וז"ש בהג"ה ובדיעבד אם כו' וכמ"ש שם א' חמשה קרמי הוו כו' ושם למנ"מ הני דמשום דמא כו':
ח סָעִיף ד אא"כ כו'. כמ"ש צ"ז ב פשיטא דבדידיה כו':
ט סָעִיף ד ואם צלאו כו'. כנ"ל סעי' א' ב' ולא חזר כאן אלא משום שר"ל ולכתחלה כו' ובדיעבד כו':
י סָעִיף ד אם הראש כו'. ע"ל סי' ע"ב ס"ג וסי' צ"ב ס"ד:
יא סָעִיף ה הבא כו'. תוס' שם ד"ה רישא וכס' שם א' ד"ה חתכיה שאף לצלי צריך חתיכה ועש"ך:
יב סָעִיף ה וכן כו'. דדם שעל פניו ודאי א"א מידב דייב אלא מצמת צמית. ת"ה:
יג סָעִיף ו כשמולגין כו'. דדם שמפליט ע"י מלח מפליט ג"כ ע"י צלי כנ"ל בגמ':
יד סָעִיף ז המשימין כו'. דאף דרך הטפלים משאב שאיב דהא בראש אף שהעצם קשה לא אסור אלא משום קרום המוח:
טו סָעִיף ז ויש כו'. כמו רישא בכיבשא דס"ל דטלפים קשה וא"י לצאת:
טז סָעִיף ח פרסות כו'. דס"ל דיוצא כנ"ל בסע' שקדם:
יז סָעִיף ח ויש כו'. כדין המולח בכלי שאינו מנוקב דס"ל דאינו יוצא וה"ה ע"י האש כמש"ו:
יח סָעִיף ח אבל כו'. ר"ל אף דבמולח בכלי שא"מ הכל אסור משום דדבר מועט שבטלפים אין מעכב כל הרגל מלפלוט. או"ח ועש"ך:
יט סָעִיף ט מותר כו'. תוס' שם ד"ה רישא כו':
כ סָעִיף ט והוא כו'. כנ"ל ס"ח:
כא סָעִיף ט ואם הוא כו'. משא"כ לצלי דאמרינן כבכ"פ כמ"ש בר"פ כיצד צולין משא"כ במליחה דאינו פולט מה שנבלע ע"י אור דאור קשה ממליחה ולא שייך כבכ"פ:
כב סָעִיף ט ולא נהגו כו'. דחיישינן שמא לא יפתח אותה מחמת ליכלוך האפר ואמרינן קי"א א' כבדא עלוי בשרא אסור לכתחלה אף בצלי כ"ש בכה"ג:
כג סָעִיף ט הראש כולו כו'. דאין להבחין בעוף בקרום שלו. או"ה:
כד סָעִיף ט ובבהמה כו'. כנ"ל ס' א"ב:
כה סָעִיף ט ואם לא כו'. דבצלי אין אוסר אלא כדי קליפה או נטילה אע"ג דאנן מחמרינן בס' כמש"ל בסי' ק"ה בכה"ג אין להחמיר:
כו סָעִיף י אין כו'. דכ"ר מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת מ"ב כ"ש שמבליע [ובפ"ח דחולין (ק"ד ב') ס"ס כלי שני הוא כו' אלא גזירה שמא יעלה כו']:
כז סָעִיף י וכן כו'. עתוס' שם ד"ה אבל כו' ותוס' דזבחים צ"ה ב' ד"ה עירה כו' ע"ש ותוס' דפסחים מ' ב' ד"ה האלפס כו': (ליקוט) וכן לא יערה כו'. עמש"ש ושם בירושלמי מהו לערות עם הקילוח אר"ח בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר' יצחק בר נופחא בעא קומי ר' מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל א"ל כי דאר"ז איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו ובא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו (ענ"ל סי' ק"ה ס"ק י"ג) וכתב הרשב"א דמשמע דמסקנא דעירוי אינו ככלי ראשון וכר' יוסי אבל מ"מ צריך ליזהר כדברי ר"ת. ול"נ דודאי המסקנא כדברי ר' יוסי דאינו מבשל וכ"ה בגמ' שלנו בהדיא בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול כו' ועתוס' שם (שנדחקו בזה) ובזה נסתר ראייתו של ר' יונה ור"י בר בון בירושלמי שם ומ"מ כאן לכ"ע אסור דבולע כמ"ש בגמ' שם וכן ל"פ בזה בירושלמי כלל דבולע וכן ר"י בר נופחא לא מיבעי ליה אלא בשבת ובבשר בחלב אם חייב משום מבשל אבל לא קמיבעיא ליה בשאר איסורין אם מותר באכילה (ע"כ):
כח סָעִיף י ואם כו'. שם בתוס' מהא דפ' כיצד צולין חם לתוך צונן קולף:
כט סָעִיף י ואם ראש כו'. דהנוצה עדיף מקליפה. הרא"ש שם:
ל סָעִיף י ולא כו'. תוס' בזבחים צ"ו א' ד"ה עירה:
לא סָעִיף יא אפילו בכ"ש כו'. דאף שאינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט וכמש"ל סי' ק"ה ס"ב וראייתו ממ"ש בפ"א (ח' ב') השוחט בסכין של נכרים קולף דבה"ש רותח ואינו רותח יותר מכלי שני ושם לא ליסחוף כו' ובסוף ע"ז הלוקח כלי תשמיש כו' דברים שנשתמש בהן בחמין כו' משמע אף בכ"ש ועבא"ח סימן תנ"א ס"א בהג"ה ויש כו' וכ"כ הרמב"ם שם (עמ"א שם ס"ק ג' ובדברי רבינו שם) ואמרינן בחולין קי"א ב' קערח שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח אע"ג דלענין שבת המולח אמרינן אין עיבוד באוכלין ואלו משום מבשל פטור (וע"ל סי' ק"ה ס"ק י"ג בליקוט): (ליקוט) אפי' בכ"ש כו'. והירושלמי הנ"ל דפ"ג דשבת ופ"ק דמעשרות פי' הרמב"ן והרשב"א בת"ה צ"ב ב' דלא דנו שם מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתוב עירוי ככ"ר ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה דאלו כ"ש בהגעלה דכ"ש סגי וא"צ מריקה ושטיפה אבל בולע כ"ש אפילו כלי נחשת ע"ש (ע"כ):
לב סָעִיף יא ואם מלג כו' דקי"ל כו'. מדאמרינן בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול ודוקא עירה מכ"ר ובירושלמי פ"א דמעשר הלכה ו' ופ"ג דשבת הלכה ג' מהו ליתן תבלין כו' והביאו תוס' בזבחים שם ומדקאמר תמן כ"ח בולע כו' אית לך כו' משמע דכ"ש אינו בולע ועמ"ש בסי' תמ"ז ס"ג בא"ח: (ליקוט) ואם מלג כו'. כמש"ו בהג"ה וכ"מ בחולין קל"ד ב' לגי' הרי"ף לא ימלוג כו' וע"כ בכלי שני וכ"כ בת"ה ע"ו א' ואף שכתב די"ל שניקר מהחוטין ומלחו ל"נ ממש"ש קל"ג א' חוטין כו' וכל כהן כו' אלמא דקודם נטילה יהיב להו (ע"כ):
לג סָעִיף יא אפילו היד כו'. דאם אין היד סולדת אפילו כ"ר אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת (מ' ב') ובירושלמי פ"ג דשבת סוף הלכה ג' איתמר בהדיא דכ"ש אינו מבשל אפילו יד סולדת ע"ש [ובפ"ח דחולין (ק"ד ב') באלפס רותח ס"ס כ"ש הוא כו']:
לד סָעִיף יא אבל כו' וטוב כו'. לחוש לדעת האוסרים הנ"ל:
לה סָעִיף יא ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דבירושלמי הנ"ל מחלק בין כלי חרס לכלי נחשת דמשמע דכ"ח בולע אף בכ"ש היינו לס"ד אבל למסקנא דעירוי ככ"ר א"צ לזה:
לו סָעִיף יב ואם מלג כו'. כמ"ש בשחיטה וביי"נ דאף יוצא ונכנס מהני:
לז סָעִיף יג תרנגולות כו'. כמ"ש בסי"א ובהג"ה:
לח סָעִיף יד מים כו'. לחוש לדעת האוסרים לכתחלה כמ"ש בסי"א בש"ע והג"ה
לט סָעִיף טו אם נמלגה כו'. כנ"ל:
מ סָעִיף טו יש כו'. כמ"ש בס"י והוא דעת ר"ת בשבת וזבחים ויש כו'. הוא דעת רשב"ם שם ושם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.