א צָרִיךְ לְהָדִיחַ הַבָּשָׂר קֹדֶם מְלִיחָה. וְאִם הֱדִיחוֹ הַטַּבָּח אֵין צָרִיךְ לַהֲדִיחוֹ בַבַּיִת (טוּר). וְאִם אַחַר שֶׁהֵדִיחַ חָתַךְ כָּל נֶתֶךְ לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה אוֹ שֶׁהֵסִיר טַלְפֵי הָרַגְלַיִם, לְאַחַר הַהֲדָחָה (אָרֹךְ כְּלָל י"ד וי"ז) צָרִיךְ לַחֲזֹר לַהֲדִיחָם הַגָּה: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, הָוֵי כְּלֹא הוּדַח כְּלָל (שָׁם). הֲדָחַת הַבָּשָׂר לְכַתְּחִלָּה, יִזָּהֵר לִשְׁרוֹתוֹ נֶגֶד חֲצִי שָׁעָה וְלַהֲדִיחוֹ הֵיטֵב בְּמֵי הַשְּׁרִיָּה, אֲבָל אִם לֹא שְׁרָאוֹ רַק הֱדִיחוֹ הֵיטֵב סָגֵי לֵיהּ, וְאַחַר כָּךְ יַמְתִּין מְעַט שֶׁיְּטַפְטְפוּ הַמַּיִם קֹדֶם שֶׁיִּמְלְחֶנּוּ, שֶׁלֹּא יִמַּס הַמֶּלַח מִן הַמַּיִם וְלֹא יוֹצִיא דָּם (הַגָּהוֹת ש"ד וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פכ"ה וּבְאָרֹךְ כְּלָל א'). וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים בַּכְּלִי שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ בָּשָׂר. וְאִם נִשְׁתַּהָה הַבָּשָׂר בִּשְׁרִיָּתוֹ מֵעֵת לְעֵת, הַבָּשָׂר וְגַם הַכְּלִי אֲסוּרִין. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן זֶה. אֲבָל פָּחוֹת מֵעֵת לְעֵת אֵין לְהַקְפִּיד. וְאַף בְּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱסַר הַכְּלִי, מֻתָּר לַחֲזֹר וְלִשְׁרוֹת בּוֹ (בְּאָרֹךְ). דִּין בָּשָׂר שֶׁמָּלֵא קֶרַח, כֵּיצַד נוֹהֲגִין עִם שְׁרִיָּתוֹ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ח.
ב אִם מָלַח וְלֹא הֵדִיחַ תְּחִלָּה, יְדִיחֶנּוּ וְיִמְלְחֶנּוּ שֵׁנִית. וְיֵשׁ אוֹסְרִין. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין, אֲפִלּוּ לֹא נִמְלַח רַק מְעַט כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹלְחִין לִצְלִי, וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה בְּמִלְחוֹ שִׁעוּר מְלִיחָה (אָרֹךְ וש"ד וּסְמַ"ג). מִיהוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, יֵשׁ לְהַתִּיר (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם לֹא הוּדַח רַק מְעַט, קֹדֶם שֶׁמְּלָחוֹ, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה ס' בַּחֲתִיכָה נֶגֶד דָּם שֶׁעָלָיו (הַגָּהַת ש"ד בְּשֵׁם מהרא"י). וְאִם נִמְלַח חֲתִיכָה בְּלֹא הֲדָחָה עִם שְׁאָר חֲתִיכוֹת, שְׁאָר חֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת וְהִיא אֲסוּרָה (בְּאָרֹךְ כְּלָל ד' דִּין ה').
ג לֹא יִמְלַח בְּמֶלַח דַּקָּה כְּקֶמַח, וְלֹא בְּמֶלַח גַּסָה בְּיוֹתֵר שֶׁנּוֹפֶלֶת מֵעַל הַבָּשָׂר אֵילָךְ וָאֵילָךְ. וְאִם אֵין לוֹ מֶלַח אַחֵר רַק מֶלַח דַּק כְּקֶמַח, מֻתָּר לִמְלֹחַ בּוֹ (ד"ע).
ד יְפַזֵּר עָלָיו מֶלַח שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ מָקוֹם מִבְּלִי מֶלַח, וְיִמְלַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא רָאוּי לֶאֱכֹל עִם אוֹתוֹ מֶלַח, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת עָלָיו מֶלַח יוֹתֵר מִזֶּה. וּמוֹלְחוֹ מִשְּׁנֵי צְדָדִים. וְעוֹפוֹת צָרִיךְ לְמָלְחָם גַּם מִבִּפְנִים. וְאִם לֹא מְלָחָם אֶלָּא מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁלֹּא נִמְלְחָה אֶלָּא מִצַּד אֶחָד, מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלוּ בְּדִיעֲבַד (מהרא"י בְּהַגָּהוֹת ש"ד וְאָרֹךְ כְּלָל ו'), וְהָכֵי נָהוּג, אִם לֹא לְצֹרֶךְ. וְדַוְקָא אִם כְּבַר נִתְבַּשֵּׁל כָּךְ; אֲבָל אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל עֲדַיִן, לֹא יְבַשְּׁלֶנּוּ כָּךְ, אֶלָּא אִם הוּא תּוֹךְ י"ב שָׁעוֹת שֶׁנִּמְלַח, יַחֲזֹר וְיִמְלַח צַד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא נִמְלַח עֲדַיִן וִיבַשְּׁלֶנּוּ אַחַר כָּךְ, וְאִם הוּא אַחַר י"ב שָׁעוֹת, אֲזַי יִצְּלֶנּוּ דְּנוּרָא מִשְׁאָב שָׁאִיב וְאֵין הַצַּד שֶׁנִּמְלַח כְּבָר בּוֹלֵעַ מִצַּד שֶׁלֹּא נִמְלַח (שָׁם).
ה אַחַר שֶׁנִּמְלְחָה הַחֲתִיכָה, אִם חָתַךְ מִמֶּנָּהּ אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִמְלֹחַ מְקוֹם הַחֲתָךְ.
ו שִׁעוּר שְׁהִיָּה בְּמֶלַח אֵינוֹ פָּחוֹת מִכְּדֵי הִלּוּךְ מִיל, שֶׁהוּא כְּדֵי שְׁלִישִׁית שָׁעָה בְּקֵרוּב. הַגָּה: וְעַל זֶה יֵשׁ לִסְמֹךְ בְּדִיעֲבַד, אוֹ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לִכְבוֹד אוֹרְחִים אוֹ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי הַמִּנְהָג לְהַשְׁהוֹת בִּמְלִיחָה שִׁעוּר שָׁעָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (מהרא"י בת"ה סִימָן קס"ז וּבְהַגָּהַת ש"ד ואו"ה כְּלָל א').
ז קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הַבָּשָׂר בַּכְּלִי שֶׁמְּדִיחוֹ בּוֹ, יְנַפֵּץ מֵעָלָיו הַמֶּלַח שֶׁעָלָיו, אוֹ יִשְׁטְפֶנּוּ בְּמַיִם, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן הַבָּשָׂר בַּכְּלִי שֶׁמְּדִיחִין בּוֹ, וִידִיחֶנּוּ פַּעֲמַיִם, וְיִשְׁטֹף הַכְּלִי בֵּין רְחִיצָה לִרְחִיצָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכִין לְהָדִיחַ ג' פְּעָמִים (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ ומהרא"י ואו"ה כ"א דט"ו והג"א), וְהָכֵי נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה, עַל כֵּן יִשְׁטְפֶנּוּ אוֹ יְנַפֵּץ הַמֶּלַח מֵעָלָיו וִידִיחֶנּוּ ב' פְּעָמִים דְּזֶה הָוֵי כַּהֲדָחָה ג' פְּעָמִים, אוֹ יָשִׂים הַמַּיִם תּוֹךְ הַכְּלִי וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחַ בּוֹ הַבָּשָׂר וִידִיחֶנּוּ ג' פְּעָמִים, וְהָכֵי נָהוּג. וּלְכַתְּחִלָּה יִתֵּן מַיִם הַרְבֵּה בַּהֲדָחָה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל כֹּחַ הַמֶּלַח שֶׁבַּצִּיר (ד"ע). מֻתָּר לְהָדִיחַ הַבָּשָׂר בְּמֵי פֵּרוֹת וְאֵין צָרִיךְ מַיִם (הר"ן פ' הַשּׁוֹחֵט ותוספ' שָׁם).
ח אִם לֹא נִפֵּץ הַמֶּלַח שֶׁעָלָיו וְלֹא שְׁטָפוֹ, אֵין לֶאֱסֹר, כִּי הַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי מְבַטְּלִין כֹּחַ הַמֶּלַח. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הַמַּיִם מוּעָטִים מִכָּל מָקוֹם מְבַטְּלִים כֹּחַ הַצִּיר (ד"ע וארוךְ כלל ו' ומהרא"י). וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מַיִם כְּלָל בַּכְּלִי וְהִנִּיחוּ בּוֹ הַבָּשָׂר, דְּאֵין לָחוּשׁ בְּשָׁעָה מוּעֶטֶת כָּזוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּהֲדָחָת הַבָּשָׂר (ש"ד ואו"ה כְּלָל א' וי' וְעַיֵּן לְעֵיל ס"כ), וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְהוּ. וְאֵין לָחוּשׁ בְּכָל זֶה רַק בַּהֲדָחָה רִאשׁוֹנָה, אֲבָל לְאַחַר הֲדָחָה רִאשׁוֹנָה אֵין לָחוּשׁ (כָּךְ מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי וְר"ן). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הֱדִיחוֹ בִּכְלִי כָּשֵׁר אוֹ טְרֵפָה אוֹ חוֹלֶבֶת. וְאִם הָיָה מְעַט מַיִם בַּכְּלִי, שֶׁמְּבַטֵּל כֹּחַ הַמֶּלַח שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב עוֹד כְּרוֹתֵחַ, אֲפִלּוּ הַכְּלִי חוֹלֶבֶת אוֹ הַטְּרֵפָה מְלֻכְלָךְ עֲדַיִן בְּאִסּוּר, מֻתָּר (בְּאָרֹךְ).
ט בָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח וְנִתְבַּשֵּׁל בְּלֹא הֲדָחָה אַחֲרוֹנָה, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ שִׁשִּׁים כְּדֵי הַמֶּלַח שֶׁבּוֹ. הַגָּה: וְכָל הַקְּדֵרָה מִצְטָרֵף לְשִׁשִּׁים (ש"ד וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן ס"ק ל"ד). וְאִם יֵשׁ בַּקְּדֵרָה כ"כ כְּמוֹ הַחֲתִיכָה שֶׁנִּמְלַח וְלֹא הוּדַח, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּוַדַּאי אִכָּא שִׁשִּׁים נֶגֶד הַמֶּלַח שֶׁעַל הַחֲתִיכָה דְּהַחֲתִיכָה עַצְמָהּ בְּוַדַּאי הִיא שְׁלֹשִׁים נֶגֶד הַמֶּלַח שֶׁעָלָיו, (בְּאָרֹךְ כְּלָל י"א ד"ד). וְאִי לֵיכָּא ס' בַּקְּדֵרָה נֶגֶד הַמֶּלַח, אֲפִלּוּ לֹא הוּשַׂם רַק בִּכְלִי שֵׁנִי, הַכֹּל אָסוּר, דְּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מֶלַח וְצִיר אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי מְבַשֵּׁל (שָׁם דִּין א' וּבַמָּרְדְּכַי). וּבָשָׂר יָבֵשׁ יֵשׁ לְהַתִּיר אֲפִלּוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, דְּוַדַּאי יֵשׁ ס' נֶגֶד הַמֶּלַח שֶׁעָלָיו מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִתְיַבֵּשׁ (מָרְדְּכַי פכ"ה וראב"ן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהַת אֲשֵׁרִי וש"ד). אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יִזָּהֵר אֲפִלּוּ בְּבָשָׂר יָבֵשׁ שֶׁלֹּא לְבַשְּׁלוֹ אוֹ לַהֲדִיחוֹ בְּמַיִם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶם בְּלֹא הֲדָחָה אַחֲרוֹנָה (ש"ד שָׁם). וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁלֹּא הוּדַח בָּאַחֲרוֹנָה כְּלָל, אֲבָל אִם הוּדַח רַק פַּעַם אַחַת וְנִתְבַּשֵּׁל כָּךְ, מֻתָּר, דִּבְדִיעֲבַד סָגֵי לֵהּ בַּהֲדָחָה אַחַת בָּאַחֲרוֹנָה (מהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד). מֶלַח שֶׁמָּלְחוּ בּוֹ פַּעַם אַחַת, אָסוּר לִמְלוֹחַ בּוֹ פַעַם שֵׁנִית (כָּל בּוֹ וד"ע וְדַעַת רֹב הַפּוֹסְקִים), וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל הַמֶּלַח אַחַר שֶׁמָּלְחוּ בּוֹ.
י עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְנָתַן הַבָּשָׂר בַּקְּדֵרָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם הֱדִיחוֹ, אִם יוֹדֵעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִנְהַג יִשְׂרָאֵל, סוֹמְכִין עַל דְּבָרָיו, אִם הָיָה שָׁם יִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס אוֹ שׁוּם קָטָן בֶּן דַּעַת. הַגָּה: וּבְחַד מִינַיְיהוּ סָגֵי (טוּר), אוֹ בְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁהֱדִיחוֹ יָפֶה אוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ קָטָן, יוֹצֵא וְנִכְנָס, דְּמִרְתָּת הוֹאִיל וְיוֹדֵעַ מִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל. מִיהוּ אִם מִיחָה לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא יְדִיחוֹ בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, וְהוּא עָבָר עַל דְּבָרָיו, אָסוּר, דְּהָא חֲזֵינָן דְּאֵינוֹ מִרְתָּת וְאֵין לִסְמֹךְ גַּם כֵּן אַדְּבָרָיו (הַגָּהַת ש"ד ואו"ה).
יא בָּשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּלֹא מְלִיחָה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בַּתַּבְשִׁיל שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד אוֹתוֹ בָּשָׂר וְאָז מֻתָּר הַכֹּל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אוֹתָהּ חֲתִיכָה אֲפִלּוּ בִּדְאִכָּא ס' נֶגֶד הַחֲתִיכָה (טוּר בְּשֵׁם י"א וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סמ"ק וְהַגָּהוֹת ש"ד וְאָרֹךְ ומהרא"י וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראב"ן), וְהָכֵי נָהוּג אִם לֹא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן לִכְבוֹד שַׁבָּת אוֹ לִכְבוֹד אוֹרְחִים, דְּאָז יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְקִלִּין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח וד"ע עד"מ). וְאִם נִמְלְחָה חֲתִיכָה וְלֹא נִמְלְחָה כָּרָאוּי, דִּינָהּ כְּאִלּוּ לֹא נִמְלְחָה כְּלָל. וְכֵן בָּשָׂר שֶׁשָּׁהָה ג' יָמִים בְּלֹא מְלִיחָה, אַף אִם נִמְלַח דִּינוֹ כְּאִלּוּ לֹא נִמְלַח, וְאִם נִתְבַּשֵּׁל צָרִיךְ ס' כְּנֶגְדּוֹ (או"ה).
יב בָּשָׂר שֶׁשָּׁהָה ג' יָמִים מֵעֵת לְעֵת בְּלֹא מְלִיחָה, נִתְיַבֵּשׁ דָּמוֹ בְּתוֹכוֹ וְלֹא יֵצֵא עוֹד עַל יְדֵי מְלִיחָה, וְאֵין לְאָכְלוֹ מְבֻשָּׁל, אֶלָּא צְלִי. וְאַחַר שֶׁצְּלָאוֹ לֹא יְבַשְּׁלֶנּוּ, וְאִם בִּשְּׁלוֹ מֻתָּר. וְאֵין לְהַשְׁהוֹת בָּשָׂר ג' יָמִים בְּלֹא מְלִיחָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְבַשְּׁלוֹ (בֵּית יוֹסֵף בשם פסקי מהרא"י סימן קצ"א).
יג וְאִם שָׁרוּ אוֹתוֹ בְּמַיִם תּוֹךְ הַג' יָמִים, יָכוֹל לְהַשְׁהוֹתוֹ עוֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים אֲחֵרִים פָּחוֹת חֲצִי שָׁעָה (אָגוּר). בָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח וְסָפֵק אִם נִמְלַח תּוֹךְ ג', מֻתָּר (בְּאָרֹךְ).
יד בָּשָׂר שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מְלִיחָה וְנִתְעָרְבָה אוֹתָהּ חֲתִיכָה בַּחֲתִיכוֹת אֲחֵרוֹת, בְּטֵלָה בְּרֹב וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל כֻּלָּן, וְאֲפִלּוּ הָיְתָה רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד. וְכֵן הַדִּין בְּנִתְבַּשֵּׁל בְּלֹא מְלִיחָה וְנִתְעָרֵב אַחַר כָּךְ בַּאֲחֵרוֹת (או"ה).
טו בָּשָׂר הַמְלֻכְלָךְ בְּדָמִים שֶׁנִּשְׁרָה בְּמַיִם מֵעֵת לְעֵת, יֵשׁ אוֹסְרִים לְאָכְלוֹ כִּי אִם צְלִי, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בַּמַּיִם ס' כְּנֶגְדּוֹ. (עי' ס"ק מ"ו) וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ לִצְלִי, וְהָכֵי נָהוּג (או"ה).
טז אֵין מוֹלְחִין אֶלָּא בִּכְלִי מְנֻקָּב אוֹ עַל גַּבֵּי קַשִּׁין וְקִסְמִין אוֹ בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, בְּעִנְיָן שֶׁאִם יִשָּׁפֵךְ שָׁם מַיִם יֵצְאוּ מִיָּד. הַגָּה: וְדַף חָלָק בְּרָהִיטָנִי, שֶׁמַּיִם זָבִין מִמֶּנּוּ, אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחוֹ בְּמִדְרוֹן. אֲבָל אִם אֵינוֹ חָלָק בְּרָהִיטָנִי, צָרִיךְ לְהַנִּיחוֹ בְּמִדְרוֹן שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם מִמֶּנּוּ (שְׁעָרִים ש"ו ובבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ת"ה סִימָן קע"ג). וַאֲפִלּוּ בִּכְלִי מְנֻקָּב יִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיוּ הַנְּקָבִים פְּתוּחִים. (בְּאָרֹךְ כְּלָל ג'). וְלָכֵן לֹא יַעֲמִידוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, כִּי הוּא כִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנֻקָּב (עַיִּןִ לְעֵיל סוֹף סִימָן ע'). וְכֵן מַחְמִירִין קְצָת לָשׂוּם תּוֹךְ הַכְּלִי מְנֻקָּב קַשׁ אוֹ קִסְמִין, כִּי הַבָּשָׂר יִסְתֹּם הַנְּקָבִים (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פכ"ה וּבְאָרֹךְ כְּלָל א'), וּבְדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ לְכָל זֶה. וְאִם מָלַח בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנֻקָּב, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ כְּלִי בְּדָבָר רוֹתֵחַ. הַגָּה: וְאִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, בָּעֵי קְלִיפָה אִם הוּא דָּבָר יָבֵשׁ (רַשְׁבָּ"א), וְאִם הוּא דָּבָר לַח, בָּעֵינָן שִׁשִּׁים נֶגֶד קְלִפָּה מִן הַקְּעָרָה. (בֵּית יוֹסֵף בשם י"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּלֹא הֲדָחָה, וְאִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּלֹא הֲדָחָה, יָדִיחַ מַה שֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לַחֲזֹר וְלִמְלֹחַ בָּהּ בָּשָׂר לְאַחַר שֶׁנִּקְּבוּהָ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא נְקִיבָה אִם הַבָּשָׂר שָׁהָה כְּבַר בִּמְלִיחָתוֹ וְהוּדַח (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהַת ש"ד וְאָרֹךְ).
יז אֲבָל אִם הוּא מְנֻקָּב, מֻתָּר לֶאֱכֹל בּוֹ אֲפִלּוּ רוֹתֵחַ. וְיֵשׁ אוֹסְרִין בְּרוֹתֵחַ. וְיֵשׁ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר. (אָרֹךְ כְּלָל ג').
יח בָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנֻקָּב וְשָׁהָה בּוֹ כְּשִׁעוּר שֶׁיִּתְּנוּ מַיִם עַל הָאֵשׁ וְיַתְחִילוּ לְהַרְתִּיחַ, כָּל מַה שֶּׁמִּמֶּנּוּ בַּצִּיר אָסוּר לְאָכְלוֹ אֲפִלּוּ צְלִי, וְחֵלֶק הַחֲתִיכָה שֶׁחוּץ לַצִּיר אֵין אָסוּר מִמֶּנּוּ אֶלָּא כְּדֵי קְלִיפָּה, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּהּ שֻׁמָּן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין כָּל הַחֲתִיכָה, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁחוּץ לְצִיר. (טוּר וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר"ף). וַאֲפִלּוּ לֹא נִמְלַח רַק מְעַט, כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹלְחִין לִצְלִי, וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה שִׁעוּר מְלִיחָה רַק מְעַט, עַד שֶׁנִּרְאֶה צִיר בִּכְלִי (מָרְדְּכַי ספכ"ה בְּשֵׁם ראבי"ה וְהַגָּהַת ש"ד וְאָרֹךְ כְּלָל י'), וְכֵן נוֹהֲגִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ אָסוּר רַק אוֹתָהּ חֲתִיכָה הַמֻּנַּחַת לְמַטָּה בַּכְּלִי וְנוֹגַעַת בַּצִּיר, אֲבָל שְׁאָר חֲתִיכוֹת שֶׁעָלֶיהָ הַנִּמְלָחִים עִמָּהּ, מֻתָּרוֹת. (שָׁם בְּאָרֹךְ וּבְכָל בּוֹ) וְהָכֵי נָהוּג.
יט אַחַר שֶׁנִּמְלַח הַבָּשָׂר וְהוּדַח, מֻתָּר לִתְּנוֹ אֲפִלּוּ בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רוֹתְחִין. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ לִתְּנוֹ בְּמַיִם רוֹתְחִין. וְהַמִּנְהָג כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה, וְכֵן עִקָּר (בֵּית יוֹסֵף וְדַעַת עַצְמוֹ).
כ בָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח, וְשָׁהָה כְּדֵי מְלִיחָה, וּנְתָנוּהוּ אַחַר כָּךְ בִּכְלִי בְּלֹא הֲדָחָה וְנִתְמַלֵּא מִצִּיר, מֻתָּר. וּלְפִי זֶה, בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ צִיר הַיּוֹצֵא מֵהַבָּשָׂר אַחַר שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי מְלִיחָה, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בָּזֶה וּבָזֶה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לוֹ לְכַתְּחִלָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין (תּוֹסְפוֹת וְרֹא"שׁ וְכַמָּה מִן הָאַחֲרוֹנִים), אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, כְּדֵי קְלִפָּה. (הֲגָהַת ש"ד וּבַשְּׁעָרִים, ומהרי"ב ומהר"ש וּבֵית יוֹסֵף וְאָרֹךְ), וְהָכִי נָהוּג. וְדַוְקָא מַה שֶּׁמֻּנָּח בְּתוֹךְ הַצִּיר, אֲבָל מַה שֶּׁחוּץ לַצִּיר, שָׁרֵי. וְהַכְּלִי שֶׁנָּפַל בּוֹ אוֹתוֹ הַצִּיר, אָסוּר. וְכֵן אִם הָיָה הַכְּלִי חוֹלֶבֶת וְיֵשׁ בּוֹ לִכְלוּךְ, אָסוּר הַבָּשָׂר, דְּאַף לְאַחַר שִׁעוּר מְלִיחָתוֹ נֶחְשָׁב כְּרוֹתֵחַ (הֲגָהַת ש"ד ות"ה סִימָן קנ"ט). אֲבָל אִם הוּא הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וְאִית בֵּיהּ גַּם כֵּן צֹרֶךְ סְעֻדַּת מִצְוָה, יֵשׁ לְהָקֵל וְלוֹמַר דְּאַחַר שֶׁשָּׁהָה שִׁעוּר מְלִיחָה לֹא מִחְשַׁב צִירוֹ כְּרוֹתֵחַ (ד"ע) וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן צ"א. וּלְפִי דְּבָרָיו, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה הַבָּשָׂר בְּמֶלַח כְּשִׁעוּר, אָסוּר לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיְּדִיחֶנּוּ יָפֶה יָפֶה. וְאָסוּר לַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ בְּסַכִּין קֹדֶם שֶׁיְּדִיחֶנּוּ, וְאִם חָתַךְ צָרִיךְ לְהַגְעִילוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין לְאַחַר שֶׁשָׁהָא שִׁעוּר מְלִיחָה, דְּאֵין מְלִיחָה לַכֵּלִים, וְכֵן עִקָּר דְּמֻתָּר (ת"ה סִימָן קס"ב ואו"ה כְּלָל ל"ז). אֲבָל הַסַּכִּין צָרִיךְ הֲדָחָה אַחַר כָּךְ, אוֹ נְעִיצָה בַּקַּרְקַע אִם נִתְיַבְּשָׁה עָלָיו הַצִּיר (אָרֹךְ). וַאֲפִלּוּ קֹדֶם שִׁעוּר מְלִיחָה אֵין הָאִסּוּר מִשּׁוּם הַסַּכִּין, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיָּצָא דָּם בְּעַיִן עַל הַבָּשָׂר, וְאִם רוֹצֶה לַהֲדִיחוֹ שָׁם הֵיטֵב וְלַחֲזֹר וּלְמָלְחוֹ שָׁם, מֻתָּר. וּכְשֶׁרוֹצִים לַעֲשׂוֹת מָלִיחַ לְהִתְקַיֵּם, לְאַחַר שֶׁשָּׁהָה בְּמִלְחוֹ בִּכְלִי מְנֻקָּב כַּשִּׁעוּר הָרָאוּי, מְדִיחִים אוֹתוֹ יָפֶה יָפֶה, וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים וּמוֹלְחִים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם, וַאֲפִלּוּ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנֻקָּב. וַאֲפִלּוּ לְפִי סְבָרָא זוֹ, אִם רוֹצֶה לִמְלֹחַ וְלֶאֱכֹל צְלִי בְּלֹא הֲדָחָה, עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְדָם שֶׁעַל הַמֶּלַח, שֶׁהָאֵשׁ שׁוֹאֲבוֹ וּמוֹנֵעַ הַמֶּלַח מִלִּבְלֹעַ דָּם. וְהָנֵי מִלֵּי בְּמוֹלְחוֹ וּמַעֲלֵהוּ לִצְלִי, אֲבָל אִם שָׁהָה בְּמִלְחוֹ, הַמֶּלַח בּוֹלֵעַ הַדָּם וְנֶאֱסַר, וּלְפִיכָךְ מְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וְצוֹלֶה וְאוֹכֵל. וְע"ל סִימָן ע"ו מִדִּין בָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח וְלֹא הוּדַח וְנִצְלָה כָּךְ.
כא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מֶלַח מָצוּי, יִצְלוּ הַבָּשָׂר עַד שֶׁיָּזוּב כָּל דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ יְבַשְּׁלוּהוּ.
א סָעִיף א צריך להדיח הבשר) קודם מליחה. הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה ר"ן וי"א במרדכי והמרדכי כ' הטעם דהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה שאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימלחנו אפי' אחר זמן אבל הגמי"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם שהוא בעין וכן כת' בסמ"ג (לאוין קל"ד דף מ"ח ע"ב) וכן כתוב בשערי דורא ובהגהת ש"ד דדם שעל גבו הוי כמו דם בעין שנפל ע"ג בשר רותח ואסור דלא שייך מישרק שריק ולא כבולעו כך פולטו וכן נמי צ"ל לדידהו דלא אמרינן גבי דם בעין איידי דטריד למיפלט לא בלע וכן כתב הר"ב סוף סימן ע':
ב סָעִיף א ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית. וכת' באו"ה ריש כלל ד' ומביאו בת"ח כלל ט"ו ד"ד דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלימות בבי טבחי כמו שרגילים לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותם ואפילו לא בקען אח"כ דאינו קרוי הדיחו הטבח עד ששרה אותן קצת בכלי עכ"ל ועד ששרה [בכלי] הוא לאו דוקא דאה"נ אם לא הדיחו דרך העברה אלא הדיחו היטב וכמ"ש הר"ב בסמוך לכך כשהעתיק בת"ח שם ל' או"ה העתיק דאינו נקרא הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך בשר שמדיחים כשרוצה למלחו ע"כ נ"ל מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרי' דמסתמא הדיחו יפה וכן משמע בב"ח:
ג סָעִיף א חתך כל נתח לשנים כו'. דקדק לכתוב חתך דהיינו דוקא בסכין הוא דצריך לחזור ולהדיח וכמ"ש המרדכי דאגב דוחקא דסכינא מפליט מיהו דעת הר"ן בפ"ק דחולין גבי הטבח צריך שיהיו לו ג' סכינים דאם חתכו אח"כ לשנים א"צ לחזור ולהדיחו וכן מוכרח דעת הר"י ן' חביב שהביא הב"י בס"ס ו' ע"ש אך י"ל דהר"ן לטעמי' אזיל דס"ל דטעם הדחה לאו משום דם הוא אלא כדי שיתרכך הבשר וכמ"ש בשמו בס"ק א' וכיון דחללינהו בי טבחי כבר נתרכך ולא איכפת לן במה שחתכו אח"כ לשנים וזהו ג"כ דעת הר"י ן' חביב אבל לדידן דקי"ל דטעם הדחה הוא משום דם וכדלקמן סעיף ב' צריך הדחה אף בדיעבד:
ד סָעִיף א או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה. אבל אם לא היה מסירם היה נחשב הכל כחתיכת בשר א' והיה די בהדחתן כך כמות שהן והיינו דכתב הר"ב בסי' ס"ח סעיף ח' דפרסות הרגל שנמלחו בקליפתן דנהגינן לאסור מה שבתוך הקליפה מטעם דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב ולא אסרינן להו מטעם שנמלחו בלא הדחה (ואז אפי' מה שחוץ לקליפה אסור וכמ"ש בסמוך) אלא ודאי דאם לא הסירם די להם בהדחה כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים וכן מוכח באו"ה ריש כלל י"ז:
ה סָעִיף א רק הדיחו היטב סגי ליה. פירוש וא"צ לחזור ולטרוח ולשרותו אפי' לא נמלח עדיין אבל בהדחה מועטת לא סגי ליה וצריך לחזור ולהדיחו היטב אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד כמ"ש בהג"ה בסעיף ב' וכן משמע להדיא בת"ח ריש כלל ט"ו כדפי' ובספר ל"ח דף רל"ח ע"ב כתב דהר"ב שינה בהגהותיו ממ"ש בת"ח ע"ש ולפעד"נ כמ"ש:
ו סָעִיף א ימתין מעט. לאפוקי שלא ימתין עד שיתנגב לגמרי דאז לא ימס המלח כלל ולא יוציא דם ת"ח שם ד"ב:
ז סָעִיף א ונהגו שלא להשתמש כו'. כלומר ודאי מדינא שרי להשתמש בו דברים אחרים דלא נאסר הכלי כיון דאין שורין בו מע"ל דצונן הוא ולא בלע אלא דנהגו שלא להשתמש בו לכתחלה אפי' בצונן דחיישינן שמא נדבק בו עדיין דם מיהו בדיעבד שרי אפי' נשתמש בו רותח אם הדיחו קודם:
ח סָעִיף א הבשר וגם הכלי אסורים. דכיון שנשרה בו מע"ל הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל:
ט סָעִיף א וע"ל סימן זה. סט"ו דשם נתבאר דהבשר אסור אפי' לצלי ואם יש במים ס' כנגדו מותר אפי' לקדר' וע"ש:
י סָעִיף א מותר לחזור ולשרות בו. דהא אין שורין בו הבשר שני מע"ל ואינו בולע או"ה שם משמע דאסור לשרות בו מע"ל בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מע"ל ואז הוי נותן טעם לפגם וכמ"ש בסי' ק"ה סס"ק ב' ע"ש וע"ל ר"ס צ"א:
יא סָעִיף א דין בשר שמלא קרח) כו'. בשר שנקרש אסור למלחו עד שירכך אותו כמו שהיתה מתחלה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולהשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד כן העלה במהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ג:
יב סָעִיף ב אם מלח ולא הדיח כו'. ז"ל הב"י ז"ל הרא"ש פ' כ"ה אם מלח בלא הדחה י"א שאין תקנה לאותו בשר כו' עד לענין הלכה אם הוא במקום הפסד מרובה או שהוא בע"ש וא"א להכין אחרת כדאי הם הרא"ש והר"מ לסמוך עליהם עכ"ל ונראה דעת הב"י לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה אם הדיחו ומלחו שנית דוקא וכן משמע מדבריו כאן בש"ע וא"כ מה שכ' הר"ב מיהו במקום הפסד מרובה יש להתירו נמי איירי בכה"ג וכן מבואר להדיא דעת העט"ז ודעת מהרש"ל באו"ש ופ' השוחט סי' י"ח נראה דאין תקנה לאותו בשר בהדחה ומליחה שנית אף במקום הפסד מרובה ואין זה עיקר ולקמן סי' ע' נתבאר דבכל מקום דשרי הדחה ומליחה שנית כ"ש דשרי לצלי ע"ש:
יג סָעִיף ב ואפי' לא שהה במלחו שיעור מליחה. כתב בד"מ דהיינו לקדרה אבל לצלי שרי אם לא שהה שיעור מליחה כמ"ש הר"ב בסימן ע"ז ס"ב ע"ש ומהרש"ל פ' השוחט שם פסק דאפי' לא שהה שיעור מליחה אסור ג"כ לצלי וכ"פ הב"ח ובספרי העליתי כדברי הר"ב ודחיתי ראיותיהם ע"ש גם מה שפסק הב"ח דבשהה אסור אף במקום הפסד מרובה אף ע"י הדחה ומליחה שנית לא מחוור כמ"ש שם באריכות ע"ש:
יד סָעִיף ב מותר בדיעבד וה"ה כו'. כלומר דודאי לטעם כדי שיתרכך לא מהני הדחה מועטת דאינו מתרכך בזה ופשיטא נמי דלא שייך כאן ס' אלא שאנו סומכים בדיעבד דטעמא לא הוי אלא משום דם שע"ג והלכך מהני הדחה מועטת וכן אם יש ס' נגד הדם וכן מבואר בת"ח כלל ה' ע"ש ומשמע דכיון שנמלח אף שלא בישלו עדיין חשוב דיעבד וא"צ לחזור ולהדיחו ולמלחו ודוק ועיין ס"ק ה':
טו סָעִיף ב אם היה ס' כו'. ל' הת"ח שם ד"ג ואע"ג דאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד דם שעליו היינו בסתם אבל אי ידעינן דיש בה ס' ודאי מהני ע"כ:
טז סָעִיף ב שאר חתיכות מותרות. דלגבי האחרות מיקרי דם פליטה וכבולעו כך פולטו שם:
יז סָעִיף ג במלח דקה כקמח. שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו פולט מיהו בדיעבד בכל מלח שמלח סגי כ"כ בת"ח כלל ט"ז דין י' ובב"ח:
יח סָעִיף ג רק מלח דק כו'. אבל אם אין לו רק מלח גס לא הוצרך להשמיענו דהרי יכול להדקו:
יט סָעִיף ד וא"צ להרבות עליו מלח יותר מזה. כלומר שא"צ לעשותו כבנין וקי"ל כהרשב"א דאף שהחתיכה עבה א"צ לחתכה לשנים ודלא כהמרדכי וכ"כ מהרש"ל באו"ש שער ח' ובספרו פ' כ"ה סי' פ"ג:
כ סָעִיף ד ויש אוסרים אפי' בדיעבד. קאי נמי ארישא שאף בדיעבד צריך שלא ישאר מקום מבלי מלח כדמוכח בת"ח שם סוף דין ז' ע"ש ודוק וגם דברי מהרש"ל פכ"ה שם נראין כן וחזר בו ממ"ש באו"ש דחומרא יתירה היא אכן הב"ח פסק לחלק בכך וראייתו מאו"ה נכונה וכן נוהגין העולם שאין מדקדקין בכך:
כא סָעִיף ד ודוקא אם כבר נתבשל כך. כלומר הא דאסור בדיעבד ואין לו תקנה דוקא אם נתבשל כך כו' וכן מוכח בת"ח שם אבל לצורך דהיינו במקום הפסד מרובה וכה"ג יחזור וימלח צד השני תוך מעל"ע כמ"ש הר"ב ס"ס ע' ודוחק לחלק דשאני הכא כיון דאפשר בצלי:
כב סָעִיף ד אלא אם הוא תוך י"ב שעות. שאז כיון שפולט עדיין ציר פולט מה שבולע מצד השני ונראה דמיירי כשלא הודח עדיין אבל אם הודח אחר מליחתו מיד נסתמין נקבי הפליטה ולא מהני מליחה אח"כ וכמ"ש לקמן סי' ע' ס"ק כ"ו וכ"כ הב"ח:
כג סָעִיף ד דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע כו'. ואפילו בולע כבולעו כך פולטו כדלקמן בסי' ע"ג ובכמה דוכתי:
כד סָעִיף ה אחר שנמלחה החתיכה. דוקא אחר שנמלחה החתיכה כראוי הוא דא"צ לחזור ולמלוח מקום החתך אבל תוך שיעור מליחה צריך להדיחו שם היטב ולחזור למלחו כמ"ש הר"ב ס"ס כ':
כה סָעִיף ו כדי שלישית שעה בקירוב. דהיינו פחות חלק ל' מן השעה לפי חשבון דמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום דהיינו י"ב שעות:
כו סָעִיף ו ועל זה יש לסמוך בדיעבד.) כגון אם הודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל:
כז סָעִיף ז ינפץ מעליו המלח כו'. שאם יניחו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצא המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שע"פ הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו. ל' הרשב"א:
כח סָעִיף ז וי"א כו'. הג"ה זו צריכה ביאור דהא המחבר נמי קאמר דלכתחלה ינפצנו או ישטפנו וידיחנו שני פעמי' ונראה משום דמבואר הוא דלהכי מצריך המחבר שטיפה או ניפוץ משום דם ומלח שלא יהא נבלע בבשר כשמניחו בכלי וא"כ כשמדיחו ביד כשתופס הבשר באויר א"צ ניפוץ או שטיפה ודי בהדחה ב' פעמים דס"ל דהדחה לבשר לא בעינן אלא ב"פ ע"ז כתב וי"א שצריכים הדחה לבשר ג"פ ואם כן אפי' ביד צריך הדחה ג"פ ע"כ אפי' ביד ישטפנו להמלח או ינפצנו וידיחנו לבשר ב"פ דזה הוי כהדחה ג"פ (ועיין בהג"מ שהביא הב"י בד"ה ואחר ששהה כו') ויותר נראה דלא הביא הר"ב הי"א אלא להורות די"א שידיח ג"פ ושכן נוהגין וס"ל די"א אלו לא פליגי אהמחבר לזה אמר על כן ישטפנו כו' כלומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודוק. ומ"ש או ישים המים תוך הכלי כו' צריך ג"כ ביאור דהיכי דמי דאי בלא ניפוץ ושטיפה תחלה הא אסור לכתחלה וכמ"ש המחבר מטעם שכתבתי בס"ק הקודם ודוחק גדול לומר דפליג בהא אהמחבר מכמה טעמים ודוק ואי בשטיפה או ניפוץ קאמר אם כן אמאי צריך הדחה ג"פ תיסגי בהדחה ב"פ דהא שטיפה וניפוץ חשיבי כהדחה וכמ"ש מקודם ויש לדחוק וליישב דהדחה ראשונה שבכלי לאו הדחה מעליותא חשיבא א"נ בלא שטיפה וניפוץ מיירי ואפי' הכי שרי כשנותן מים הרבה בהדחה ראשונה שמבטלין כח הציר וכדמסיים ולכתחלה יתן מים הרבה כו' ודוחק ובעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר ותו לא מידי וצ"ע:
כט סָעִיף ז והכי נוהגין לכתחלה. אבל בדיעבד אפי' לא הודח רק פעם א' ונתבשל כך מותר כדלקמן סוף סעיף ט' בהג"ה:
ל סָעִיף ז מותר להדיח כו'. כתב הר"ב בתשו' קל"ב דין י"א שאלת על מה שכ' הר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר לקדרה במי פירות ודקדקת הא הדחה ראשונ' לא ושאלת טעמא ואפשר לומר דשאר משקין מטרשי ליה כו' עכ"ל וסברא זו קלושה גם צ"ע דלא נמצא כן בדברי הר"ן פרק השוחט כלל דיכול להדיח הבשר במי פירות ובע"כ צ"ל דהר"ב כוון למ"ש בפ' השוחט אמתני' דהשוחט ולא יצא דם כשרה ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשר בדם ומקשו הכא נהי שלא הוכשר בדם על כרחך קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה בעי לה הוכשר במים שבה יש לומר דלצלי דלא בעי הדחה אי נמי משכחת לה כשהודחו ע"י גשמים עכ"ל. וסבירא ליה להר"ב (או שהיה כתוב בגירסתו) דה"ה במי פירות וכן כתבו התוס' בפרק השוחט (חולין דף ל"ג ע"א) בהדיא וז"ל לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדרה והודח במי פירות עכ"ל (ויותר נראה דט"ס הוא ובמקום ר"ן צריך להיות תוספות) אם כן משמע להדיא דמיירי בהדחה ראשונה (ועוד) דאם לא כן הדרא קושי' לדוכתא דהא הוכשר בהדחה קמייתא ומ"ש לקדירה היינו משום דלצלי לא בעי הדחה כלל וצ"ע:
לא סָעִיף ח כי המים שבכלי מבטלין כח המלח. ולא חשיב כרותח לאסור הבשר ולאו דוקא מים אלא ה"ה ציר) אלא דנקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם של איסור גרידא דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כדי קליפה ועיין בסעי' כ':
לב סָעִיף ח דאין לחוש בשעה מועטת כזו כו'. וכ' באו"ה כלל י' דין י"ט דאפי' נמצא קצת מוהל תוך הקערה שרי בזמן מועט כו' ע"ש ולקמי ס"ק ע"ד) יתבאר דאם נמצא ציר ממש בכלי נאסר) מיד ע"ש:
לג סָעִיף ח ואין חילוק כו'. כלומר כיון שהכלי אינו מלוכלך אין חילוק אפי' אין שם מים בכלי ומשמע מדברי הר"ב דאפי' הכלי בן יומו מותר כשאינו מלוכלך ועמ"ש מזה בס"ק ע"ז:
לד סָעִיף ט כדי המלח שבו. כ"כ גם הטור וצ"ל דהיינו מטעם דלא ידעינן כמה דמא בלע וכ"כ ב"י ס"ס ק"ה דליכא למימר מטעם דהמלח נעשה נבלה וכמ"ש הגה"מ בשם סמ"ק דהא ס"ל להטור לקמן סי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ אלא בבשר בחלב דלא כהב"ח ומ"מ מ"ש הטור והרב נגד המלח הוא לאו דוקא אלא ששים נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ בעינן וכך מבואר בדברי הפוסקים ובת"ח ריש כלל א':
לה סָעִיף ט וכל הקדרה מצטרף לס'. גם דברי המחבר צריך לפרש כן ומ"ש צריך שיהא בו ס' לאו למימרא דצריך שיהא בו לבדו ס' נגד המלח שבו (וכדעת מהרש"ל שאכתוב בסמוך) דהא אפי' למ"ד דחתיכה נעשית נבלה אף בשאר איסורין וכשהאיסור דבוק בעינן ששים נגד כל החתיכה כדלקמן סי' ע"ב ס"ג בהג"ה גבי לב הדבוק בעוף דאם אין בעוף ס' נגד הלב בעינן ס' נגד כל העוף מ"מ הכא לא מיקרי איסור דבוק וכמ"ש המרדכי פכ"ה והגהת ש"ד ע"ש ראב"ן בס' צפנת פענח ובאו"ה כלל י"א ד"ד ובת"ח שם דמיד שבא החתיכה למים נמס כל המלח ודם שעליו ונופל לקדרה ועוד דהא ס"ל להמחבר דלא אמרי' חתיכה נעשית נבלה רק בבשר בחלב וגם הטור כתב צריך שיהא בקדרה ס' לבטל כל המלח וא"צ ס' נגד כל החתיכה עכ"ל וכ"כ הרבה פוסקים ומהרש"ל באו"ש שער ח' ובספרו פ' ג"ה סי' ל' האריך מאד לפסוק דלמאי דקי"ל דבאיסור דבוק בעינן ס' נגד כל החתיכה דה"נ בעינן שיהא בקדרה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה והטיח הרבה כלפי המורים נגד זה ע"ש ובספרי דחיתי כל דבריו ושלא כוון יפה בהג"מ בשם מהר"מ ובדברי מהרא"י אשר עליהם בנה יסודו והעיקר דמהר"מ ס"ל דבחתיכה עצמה יש ס' לבטל הדם והמלח שעליו וא"צ לצירוף הרוטב שבקדרה והאוסרים ס"ל דאין בחתיכ' עצמה ס' ולכן בעינן לצירוף הרוטב והכי נהגינן ובזה נדחו כל דבריו ודוק והוכחתי זה מהגהת ש"ד שבר"ס א' והוספתי בראיות ברורות לפסוק כדברי הר"ב גם הבאתי שם הש"ד והסמ"ק והמרדכי וכל בו ואו"ה ומהרי"ל דפסקו בעלמא באיסור דבוק בעי' ס' נגד כל החתיכה והחתיכה עצמה אסורה וכאן פסקו כדברי הרב גם כתבתי שם שכן משמע דעת מהרא"י ע"ש וכך נוהגין כל בעלי הוראה:
לו סָעִיף ט ואם יש בקדרה כ"כ כו'. דודאי אין החתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה אפי' החתיכה עבה ת"ח כלל א':
לז סָעִיף ט אפי' לא הושם רק בכלי שני. שהיד סולדת בו ת"ח שם ומ"מ מהרש"ל באו"ש סי' א' ובפ' כ"ה שם חולק ומתיר בכ"ש אפי' בכה"ג וכן מוכח מל' המרדכי פ' כ"ה במה שמצא כתוב בשם מהר"מ ומל' תשובת הרשב"א סי' תתמ"ד ומדברי הרא"ש פ' כירה והמחבר בא"ח סימן שי"ח ס"ט דלית להו האי סברא דהמלח גורמת להתבשל אף בכ"ש אלא שיש לחוש לדברי האו"ה והרב (וכן דעת מהר"מ מלובלין בתכו' סי' כ"ט) במקום שאין הפסד מרובה כי יש לדחוק וליישב דברי הפוסקים הנ"ל לדעתם ע"ש ודו"ק:
לח סָעִיף ט שיש שם מלח וציר כו'. וה"ה אם יש שם חומץ ושאר דבר חריף כה"ג מבשל אף בכ"ש כ"כ בס' אפי רברבי:
לט סָעִיף ט ובשר יבש כו'. פי' שלא הודח אחר מליחתו נתייבש אח"כ יש להתיר אפי' בכלי ראשון שהיד סולדת בו אלא דלכתחלה יזהר כו' אבל אם הודח והוכשר כדינו קודם שנתייבש ודאי דהרי הוא כשאר בשר וא"צ זהירות אפי' לכתחלה:
מ סָעִיף ט אסור למלוח בו פעם שנית. אבל בדיעבד מותר ת"ח כלל ט"ו דין כ' ע"ש ונ"ל דוקא אם נתבשל חשוב דיעבד אבל אם לא בישלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו וכן משמע קצת בסימני ת"ח ע"ש ודו"ק:
מא סָעִיף ט וכ"ש שאסור כו'. כתוב בס' אפי רברבי דף ל"ז ע"ב מיהו כשנתייבש היטב נראה שמותר וצ"ע לדינא גם ממה שנתבאר מקודם דבשר יבש מותר מטעם דודאי יש ס' מאחר שכבר נתייבש משמע הא לאו הכי אסור:
מב סָעִיף י עובד כוכבים משמש כו'.נ"ל דלכך לא הביא המחבר דין דמסיח לפי תומו שהוזכר בטור ופוסקים דאזיל לטעמיה שכתב בב"י דלסמ"ג וריב"א לא מהני מסיח לפי תומו ודוקא מירתת מהני לסמ"ג ע"ש ונהי דריב"א פליג דמירתת לא מהני מ"מ כיון דסמ"ק נמי סבירא ליה דמירתת מהני פסק דמסל"ת לא מהני ומירתת מהני (וכתוב בספר אפי רברבי דף מ"ו ע"א נראה דבעבדו ושפחתו שייך מירתת) א"נ משום דהקשה בב"י דהא קי"ל דאין עובד כוכבים נאמן במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה בלבד ותירץ דהיינו דוקא באיסור דאורייתא משא"כ הכא דדם שבשלו (וכן דם שמלחו) אינו אלא מדרבנן ולקמן בס"ס קל"ז גבי אם עובד כוכבים נאמן במסל"ת בהכשר כלים האסורים שהוא מדרבנן הביא מחלוקת הפוסקים בזה ופסק בב"י ובש"ע שם דאינו נאמן לכך השמיט כאן דין דמסל"ת כנ"ל אבל הר"ב שכ' ובחד מינייהו סגי כו' ולא כתב בלשון וי"א נראה דמשמע ליה דאפשר דגם המחבר ס"ל כסמ"ק דבחד מינייהו סגי אלא דנקט מירתת וה"ה לאידך וכן נראה דעתו בת"ח סוף כלל א' במ"ש שם בשם הב"י ולדבריו צ"ל דל"ד לס"ס קל"ז דהכא כיון דאיכא נמי טעמא דעובד כוכבים אנקיותא קפדי דנקיותא הוא להדיח אחר המליחה כמ"ש הסמ"ק והסמ"ג יש להקל טפי (וע"ל סימן קכ"ב ס' י"א) ותיקון לשון הר"ב שכ' ובחד מינייהו כו' דמשמע כאילו המחבר הזכיר בדבריו ממסל"ת נראה דמשום דהמחבר כ' סומכין על דבריו דלא שייך במירתת דלא בעינן למיסמך אדבריו כלל דאפילו אינו אומר כלום אמרי' שהדיחו מטעם דמירתת וכמבואר בב"י והוא פשוט לכך פירש הר"ב דתרתי קאמר דסומכין על דבריו היינו היכא דבעינן למיסמך אדבריו דוקא והיינו במסל"ת או אם היה שם ישראל יוצא ונכנס כו' (ועיין בסי' ס"ח סי"ב ובמ"ש שם ובסי' קי"ח ס"ק ל"ב) ומ"מ מה שכתבתי הוא עיקר בדעת המחבר ולישנא דסומכין על דבריו הוא לאו דוקא וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי וכמ"ש בסי' ב' ס"ק י"ג ע"ש:
מג סָעִיף י או במסל"ת שהדיחו יפה. בב"י כ' דאף כשיודע העובד כוכבים מנהג ישראל נאמן במסל"ת והפרישה והב"ח תמהו עליו דהיאך שייך מסל"ת כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה והב"ח הוסיף להביא ראיה מלקמן סי' צ"ח ולק"מ דודאי לא דמי לסי' צ"ח דהתם יהבינן ליה לטעום אם יש בו איסור או לאו ובלא"ה ליכא למיקם עלה דמילתא הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה ודאי אין כאן מסל"ת משא"כ הכא דאפשר לומר דאע"פ שיודע מנהג ישראל מ"מ משכחת לה כגון דהסיח לפ"ת לפני אחרים שלא שאלוהו אם הדיחו והסל"ת דהדיחו והגע עצמך דהא קי"ל דמומר לעבודת כוכבים נאמן לעדות אשה במסל"ת כמו שנתבאר בא"ע סי' י"ז ולא אמרינן כיון שיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה חזקתו משקר אלא ודאי משכחת לה בכה"ג וזה ברור:
מד סָעִיף יא בשר שנתבשל כו'. אף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיד סולדת בה. ת"ח כלל ב' ד"ב בשם הגהת ש"ד וכן הוא במהרי"ל:
מה סָעִיף יא ששים כנגד אותו הבשר. דלא ידעי' כמה דמא נפק מיניה:
מו סָעִיף יא ויש אוסרין אותה חתיכה כו'. אין לפרש הטעם דחנ"נ דהא לא נאסר הבשר מעולם אלא עתה מחמת הבישול נאסר וכן כ' הרא"ש ומביאו בית יוסף אלא הטעם משום דרוטב מבלבל טעם החתיכה וגורם שהדם שבתוכו פירש ממקום למקום וכדאיתא במרדכי והג"ה ש"ד וע"ל ס"ק ס"ח:
מז סָעִיף יא או לכבוד אורחים. או במקום הפסד מרובה ת"ח שם דין א':
מח סָעִיף יא ואם נתבשל צריך ס' כנגדו. להתיר מה שנתבשל עמה אבל החתיכה אסורה עכ"פ כדאיתא בת"ח שם דין ב' ע"ש:
מט סָעִיף יב ואין לאכלו מבושל. ואפילו שיתנו במים פושרים כדי שיתעורר דמו לצאת לא מהני ת"ח כלל ד' דין ד' ומהרש"ל באו"ש סימן ד' ופכ"ה סימן פ"ה:
נ סָעִיף יב אלא צלי. ולצלי מותר בלא מליחה אלא דלכתחלה יש למלחו קצת כשאר צלי וכדלקמן סי' ע"ו ס"ב בהג"ה אבל לא אמרינן כיון ששהה ג' ימים בלא מליחה ניבעי מליחה ממש אף לצלי ת"ח ריש כלל ד' ומבואר עוד שם דאפילו לא ניקר אותו מגידי הדם שבו מותר לצלי ולעיל סימן ס"ד סעיף י"ח נתבאר דלכתחלה יש לנקר הבשר מחלב שבו תוך שלשה ימים ובדיעבד אם מנקרו אחר כך מותר אף לקדירה ע"ש:
נא סָעִיף יב לא יבשלנו. דשמא לא יצא כל דמו על ידי צלייה ויצא אח"כ על ידי בישול דהבישול פועל יותר מצלייה ואם בשלו מותר שאנו תולין לומר שיצא הכל ומה שנשאר ולא יצא שוב לא יצא ג"כ ע"י בישול ול"ד לכבד בר"ס ע"ג דג"כ אין לה היתר ע"י מליחה כי אם ע"י צלייה ומותר לבשלה אחר הצלייה ואפי' לכתחלה דהתם אינו מועיל מליחה משום ריבוי דם שבה ומסתמא נפלט הכל בצלייה ומה שלא נפלט בצלייה לא יפלוט בבישול אבל הכא אינו מועיל מליחה משום שכבר נתייבש דמו בתוכו ואפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל והבישול פועל לרככו:
נב סָעִיף יב ואין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה. כדי לצלותו דחיישינן דילמא אישתלי ומבשל ליה:
נג סָעִיף יג ואם שרו כו'. דעת הר"ב בת"ח דלכתחלה אין לשרות אותו תוך ג' ימים כדי להשהותו עוד ג' ימים אחרים אך בדיעבד שכבר שהה אותו ג' ימים מותר לבשלו אפילו לא שראו רק מעט תוך הג' ימי' אם היה מנוקר מגידי הדם וכן בשעת הדחק או במקום הפסד מרוב' יכול לשרותו אפילו לכתחלה ולשהותו עוד ג' ימים ע"ש ובסימני ת"ח שכן מוכרח דעת הר"ב ודוק וכאן השמיט כל זה לפי שכתב שם שיש מקומות רבים נוהגין היתר אפי' לכתחלה ושבק"ק קראקא נהגו כן והניח להן מנהגן לכך סתם כאן הדברים להיות נהרא נהרא ופשטיה ובאמת אין להחמיר בדינים אלו כיון שלא מצינו חומרא דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בש"ס וגם הריב"ש סי' פ"ז שדא בה נרגא ומ"מ לכתחלה יש לשרותו היטב כשרוצה להשהותו עוד ג' ימים וכדאיתא באגור ות"ח שם:
נד סָעִיף יג פחות חצי שעה. לאו דוקא אלא פחות מעט וק"ל:
נה סָעִיף יד ונתערבה אותה חתיכה באחרות. פירוש שנתערבה בחתיכות אחרות שלא שהו עדיין ג' ימים ולא נמלחו עדיין מותר לבשל כולן כשימלח כולן א"נ מיירי שכבר נמלחו כולן ואחת נמלחה אחר ששהה ג' ימים והאחרות נמלחו תוך ג' ימים דמותר לבשל כולן בלא מליחה:
נו סָעִיף יד בטלה ברוב. וקמ"ל דל"ת דהוי דבר שיש לו מתירין בצלי דלצלי לא נאסר מעולם וע"ל סי' ח"ב ס"ד בהגה ובמ"ש שם:
נז סָעִיף יד ברוב. צ"ע דהא קי"ל לקמן סי' ק"ט דמין בשאינו מינו צריך ששים מטעם דאם יבשלם יתן טעם אם כן הכא אמאי סגי ברוב הא הדם יתן טעם) כשיבשלה מיהו אמהרא"י והמחבר לק"מ דאפשר דס"ל דכיון דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה היא חומרת הגאונים יש לומר דהגאונים לא גזרו כולי האי וכה"ג כתוב בתשובת ר' אהרן ששון סימן קע"ט בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתבשל דמאחר שאינו אלא חומרת הגאונים נראה שיש לסמוך אהראב"ד דס"ל אפילו בבשר שנתבשל בלא מליחה דא"צ ששים נגד כל החתיכה אלא משערינן במאי דנפיק מיניה אלא שאין להקל לענין מעשה עכ"ד) אבל על הר"ב קשה דכתב וכן כו' משמע דבטל נמי ברוב וכדכתב בת"ח כלל ב' דין ג' בהדיא והא בשר שנתבשל בלא מליחה מדינא אסור מיהו אאו"ה לק"מ דאזיל לטעמיה דס"ל דהא דיבש ביבש שלא במינו צריך ס' אין הטעם משום דיתן טעם כשיבשלם אלא משום שנקרא דבר שיש לו תקנה קצת להכיר האיסור ולהסירו משם כו' וכמ"ש בשמו בסימן צ"ח ס"ק ו' א"כ הכא א"א להכירו שהרי הוא בלוע (ואפשר דמהרא"י נמי סובר האי טעמא ודוק) אבל הר"ב דס"ל הטעם דלעיל והוא עיקר כמ"ש שם קשיא ודוחק לחלק דהכא שאני דהאיסור בלוע ואפשר דהכא לא אתא אלא לאשמועינן דלא נאסר משום חתיכה ר"ל ורוב הוא לאו דוקא אלא צריך ששים וצ"ע:
נח סָעִיף יד ומותר לבשל כולן. דוקא כל א' וא' בפני עצמו או אפילו כולן בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' הא לאו הכי לא וכדלקמן סי' ק"ט ס"ב וע"ש ומלשון ומותר לבשל כולן משמע שא"צ להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים ואע"ג דבסימן הנזכר כתב הר"ב דיש מחמירין להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים מ"מ סתם הכא כדברי המחבר דכבר כתב שם דאינו אלא חומרא בעלמא וכאן כיון שבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אינו אלא חומרת הגאונים אין להחמיר
נט סָעִיף יד ואפילו היתה. ר"ל משום דאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה וכדלקמן סימן ק"א ס"ב ע"ש:
ס סָעִיף טו בשר המלוכלך בדמים כו'. כן הוא ל' ר' ירוחם (נט"ו אות כ"ה) הובא בב"י ונ"ל דדוקא נקט ר"י מלוכלך בדמים וכדאיתא נמי להדיא בסמ"ק סימן ר"ה (דף נ"ו ע"ב) בשם מהר"מ ובאו"ה כלל ב' דין ה' בשם המרדכי ומהר"ם וסבירא להו דלא נאסר מטעם הבשר עצמו שנכבש דאע"ג דמבליע ומפליט מ"מ לא עדיף מכלי שני דיש לו תקנה במליחה וכמו שהביא הב"י המ"כ בשם מהר"מ אבל בשר המלוכלך בדמים הוי דם בעין דאינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה אפילו בלא טעמא דכבוש הוי כמבושל ממש וכמ"ש לעיל ובר"ס ע"ו וכ"כ באו"ה שם בהדיא דדם זה הוי דם בעין דאינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה ודוק אכן הביא הב"י הגהת ש"ד מה שנהגו רבותינו לאסור הבשר ששהה במים היינו בבשר הרבה שאין במים ס' נגד כל החתיכות אבל אם יש ס' במים נגד כל החתיכות אז הדם שיצא בטל במים כבר ואם חזר ונבלע בבשר אינו מזיק ומה שנשאר בחתיכה יוצא ע"י מלח עכ"ל משמע להדיא דאפי' אינו מלוכלך בדמים אסר ליה מטעם החתיכה עצמה שנכבש דהוי כמבושל וכן משמע מדברי ש"ד ומהרא"י והאגור דאפילו אינו מלוכלך נאסר וכן דעת מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' צ"א וכ"ד הר"ב בת"ח כלל ג' ולעיל ס"א בהג"ה ע"ש וכ"נ דעת כל האחרונים וגם המחבר שכתב מלוכלך בדמים צ"ל דל"ד מלוכלך אלא אורחא דמילתא נקט דלכך שורין אותו שהרי כתב אלא אם כן יש ס' במים כנגדו ר"ל נגד הבשר ומ"מ צ"ע דהיאך כתב כ"א ע"י צלי דזה לא נמצא בשום פוסק דבשר המלוכלך בדמים שנשרה מע"ל שיהא מותר לצלי והוא תמוה דכיון דנבלע בבשר ע"י כבוש תו לא מהני ליה צלייה דדם בעין שנבלע אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה וכמבואר לעיל ובר"ס ע"ו ובכמה דוכתי והש"ד והאגור שהזכירו דיש מתירין לצלותו לא הזכירו בדבריהם מלוכלך בדמים וס"ל דכבוש לא עדיף ממליח ואינו כמבושל ממש ור"י ושאר פוסקים שהזכירו מלוכלך לא הזכירו היתר בצלייה וא"כ המחבר הוא מזכה שטרא אליבא דבי תרי ואולי דעת המחבר דאפי' מלוכלך מ"מ כיון שנשרה ונתערב הדם במים ונכבש לא חשיב תו דם בעין (ודלא כמ"ש למעלה גם דלא כאו"ה) וצ"ע ועס"ק ס"ו:
סא סָעִיף טו אא"כ יש במים ס' כנגדו. כלומר אז החתיכה עצמה מותרת גם כן וכן דעת הר"ב בת"ח כלל ג' וכתב שם דלא דמי למבושל (לעיל סי"א בהג"ה) דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב וגם שם אינו אלא מנהג לאסור אותה חתיכה ולכן אין להחמיר בכה"ג עכ"ל ומהרש"ל שם אסר אותה חתיכה ודאי ועכ"פ יש לסמוך על דברי הגהת ש"ד והמחבר והר"ב להתירו לצלי הואיל ובלא"ה יש מתירין כבוש לצלי ועוד דגם בש"ד רס"ג משמע לכאורה הכי מדתלי טעמא דבשר שנשרה במים מעל"ע אסור לפי שהדם חוזר ונבלע בבשר ע"ש ונראה דלהמתירין אפי' הוא מלוכלך בדמים שרי דכיון שיש במים ס' כנגדו נתבטל הדם בעין שעליו בס':
סב סָעִיף טו ויש אוסרים. אפי' לצלי אפילו אינו מלוכלך כדמוכח בש"ד ואגור ות"ח שם וכן משמע בס' אפי רברבי:
סג סָעִיף טז אסור להשתמש באותו כלי רותח. אפי' אחר שהודח הכלי:
סד סָעִיף טז ואם נשתמש כו'. הג"ה זו צ"ע ואחרי העיון היטב בת"ח כלל י"א דין ח' נראה לכאורה לפרש דמיירי כאן שהקערה היא אם לכך אם הוא דבר יבש סגי בקליפה אפי' הקערה חם כיון שהוא נגוב (ואה"נ דאם נתן בה רותח יבש שיש בו רטיבות קצת דצריך נטילה וכדמוכח מדברי הרשב"א בחידושיו ובת"ה הארוך וע"ל סי' צ"ד ס"ק ל"ב וסימן ק"ה ס"ק כ"ב) ולכך אם הוא דבר רותח לח כרוטב צריך ס' נגד הקליפה מן הקערה (וא"צ ס' נגד כל הקערה משום דמתחלה לא נאסרה במליח' רק כדי קליפה כדקי"ל לקמן סי' צ"ח ס"ד בהג"ה) אף במקום שלא נגע שם הרוטב) אלא שדוחק לפרש דמיירי שהקערה חמה וגם דוחק לפרש דמ"ש ס' נגד קליפה מן הקערה מיירי אף במקום שלא נגע שם הרוטב ועוד דדוחק לומר דמיירי בדבר יבש לגמרי ועוד דבת"ח שם ע"כ בדבר יבש שיש בו רטיבות קצת מיירי מדכתב שם אי הקערה קר סגי בקליפ' ולא ביאר החלוקה השנית כשהקערה חם אלא ודאי מ"ש שם בסיפ' ואי הקערה חם קאי נמי אדבר יבש דרישא שיש בו רטיבות קצת דצריך ס' כשהקערה חם לדידן וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ק כ"ב אלא ודאי מיירי בהג"ה נמי כשהיא קר וכפשטא דמלתא ואפ"ה צריכה קליפה אפי' נשתמש בו דבר יבש לגמרי וכדמשמע בת"ח כלל כ"ג דין ב' ע"ש וכדאית להו להתוס' דהקערה צוננת היא ואפ"ה אם נתן בה רותח נגוב צריך קליפה וכמבואר ברשב"א שם ומ"ש ואם הוא דבר לח בעינן ס' כנגד קליפה מן הקערה היינו במקום שנשתמש בקערה אבל קשה לפ"ז דלקמן סימן צ"א סעיף ד' כתב הר"ב דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד והיינו מטעם מאחר דאינו ראוי לקלוף וכ"כ בת"ח כלל כ"ג דין ה' וז"ל ופסק עוד בארוך דכל מקו' שצריך קליפה ועבר ובשל בלא קליפה שרי ולפ"ז אם עירה תבשיל של בשר לתוך קערה אסורה מותר דהא מדינא אינו אוסר רק כדי קליפה ומאחר דאינו ראוי לקלוף הכל שרי עכ"ל וא"כ אמאי צריך כאן ס' נגד קליפה מן הקערה ולפי' הראשון שכתבתי לק"מ דלא אמרינן הכי אלא במקום שהבשר עצמו צריך קליפה לחוד במה שנגע משא"כ הכא דלא סגי בקליפה במה שנגע דהא נבלע בתוכו כל מה שיש בקליפת הקערה אף במקום שלא נגע שם הרוטב ועוד דכיון שהקערה חמה א"כ ה"ל התבשיל שבתוכה כנתבשל בתוכה דכתב הר"ב סימן צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ס' נגד הקליפה וזה לא דמי לסי' צ"א בהג"ה כיון שהקליפה של הקערה בעצמה אוסרו מחמת שהיא חם והיא עומדת בעין ושייך בה קליפה כמ"ש בסימן צ"א ס"ק ז' אבל אי נימא דמיירי כשהקערה קרה א"כ צריך קליפה מפני שהתבשיל בלע קצת קודם שנצטנן א"כ צריך ס' נגד קליפת התבשיל והיא אינה עומדת בעין ולא שייך בה קליפה ודוק וצ"ע וי"ל דסבירא ליה להר"ב דהכא יש להחמיר להצריך ס' נגד קליפת הקערה כיון דבלא"ה יש פוסקים כאן דס"ל דלאחר הדחה רותחת היא מתוך המלח שבה כגון הראב"ד וסייעתו ומביאו הרשב"א וב"י א"כ אע"ג דקי"ל בעלמא כסברת ר"ת מ"מ הכא יש להחמיר כסברת ריב"א דמצריך בעלמא ס' נגד הקליפה וכה"ג צריך ליישב דברי הרשב"א בת"ה הקצר ומביאו הרב המגיד וב"י דלא ליסתרי לדבריו שבת"ה הארוך דף ע"ג ובחדושיו לחולין (ומביאו ב"י) ע"ש כן נ"ל ודוק היטב:
סה סָעִיף טז בעינן ששים נגד קליפה כו'. לקמן סי' קל"ז מוכח בפשיטות דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' נגד קליפת הכלי ואפשר דהיינו דוקא בשאר כלים אבל בקערה שרחבה ואינה גבוה מסתמא ליכא ס' וכן משמע באו"ה כלל ל"ו דין ב' דליכא ס' במה שבקערה נגד קליפתה וכ"כ בס' אפי רברבי ריש דף ס' סתם תבשיל אין ס' נגד קליפה פנימי של הקערה:
סו סָעִיף טז וי"א שאפילו בצונן אסור להשתמש כו'. ובת"ח כלל י"ח ד"ח פסק דבכלי חרס אסור להשתמש לכתחלה בלא הדחה ובשאר כלים מותר וכן פסק מהרש"ל פכ"ה סי' ס' ומיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם היטב קודם שישתמש בהם וכמבואר ברשב"א שם וכ"כ מהרש"ל שם:
סז סָעִיף טז אבל מותר לחזור ולמלוח כו'. בת"ח שם דין ט' כתב הטעם בשם או"ה דאין מליחה לכלי להפליט מה שבתוכו על ידי מליחה וכן הוא בהגהת ש"ד סי' י"ז ומביאם ב"י (ובכלל י"ז פסק דאפילו בכלי חרס אמרינן הכי) מיהו קשה כיון דאין מליחה לכלים להפליט ע"י מליחה כ"ש שמותר להשתמש בו צונן וא"כ אמאי כתב הרב האי דינא אחר הי"א שכתב המחבר ונראה דשאני בשר כמ"ש הט"ו ר"ס צ"א דבשר חי וכיוצא בו דאורחיה בהדחה (כלומר קודם שיתנו בקדרה וע"ל סי' ע' ס"ק י"ג) מותר להניח בכלי של איסור ולא אמרינן כיון דבעי הדחה דילמא מישתלי ואכיל בלא הדחה כיון דאורחיה בהדחה אבל שאר דברים אפילו צוננים אסור להשתמש בקערה זו שמלחו בה בשר דכיון דבעי הדחה אח"כ אם נשתמש בהן חיישינן דילמא ישכח מלהדיח וכמ"ש הט"ו שם (וע' בסי' צ"א ס"ק ב') ולא בא הר"ב לאשמועינן דמותר לחזור ולמלוח בה אלא דלא הוי מליח כרותח ואדלעיל קאי וא"ש בזה) דלא תקשי ממ"ש הרב בסי' ק"ה סי"ב דאסור למלוח לכתחלה גבינות בדפוסי העובדי כוכבים ע"ש:
סח סָעִיף טז או אפילו בלא נקיבה כו'. הקשה בדרישה סי"ח דליתסר מטעם דהוי כבוש אם שהה כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח כמ"ש הט"ו בסי"ח א"כ מכח הציר הבשר כשר נעשה כבוש ומפליט הכלי והניחו בצ"ע ולק"מ דדוקא לענין נמלח מתחלה בכלי שאינו מנוקב דנאסר הבשר מציר גופה אמרינן הכי אבל לענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח) והציר מפליט כלי ונראה דאפי' שהה בו הבשר כשר מע"ל מות' דנהי דבמע"ל הוי כבוש כמבושל ממש דמפליט כלי וכמו שנתבאר בר"ס ק"ה מ"מ בשעת פליטה הוא נותן טעם לפגם כיון דאינו פולט רק אחר מע"ל שאינו בן יומו וכמ"ש ר"ס ק"ה סס"ק ב' מיהו לכתחלה אסור להשהותו מע"ל דנ"ט לפגם לכתחלה אסור וכדלקמן ר"ס קכ"ב:
סט סָעִיף יז מותר לאכול בו אפילו רותח. משום דכיון דהכלי מנוקב לא בלע מידי דמשריק שריק:
ע סָעִיף יז ויש ליזהר לכתחלה. אפילו בשאר כלים ובדיעבד מותר אפי' בשל חרס ת"ח כלל י"א דין ז' ודעת מהרש"ל שם דבשאר כלים מותר לאכול בהן רותח אפי' לכתחלה כיון שהם מנוקבי' ובשל חרס אפילו מנוקבת אסור אפילו דיעבד ונראה להכריע דבשאר כלים אסור לכתחלה ומותר בדיעבד כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור וכ"פ הב"ח וכ"פ האו"ה כלל ג' דין ד' מיהו ודאי צונן מותר להשתמש אפילו לכתחלה בכלי חרס מנוקב לכ"ע בלא הדחה אלא בקנוח היטב ועי' בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' צ"א:
עא סָעִיף יח שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושעור מליחה. משמע דעתו בב"י דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו והיינו כעין מליחה לקדרה וכדלקמן סי' צ"א ס"ה מיהו אנן קי"ל כמ"ש הר"ב:
עב סָעִיף יח ושהה בו כשיעור כו'. משום דכבוש הוי כמבושל ולכך בעינן האי שעורא אבל בפחות משיעור זה אף מה שבתוך הציר לא נאסר אלא כדי קליפה הרא"ש וטור והא דבעינן בסעי' ט"ו מעת לעת למחשביה כבוש היינו משום דהתם ליכא רותח דמליחה ומה"ט כ' המחבר לעיל דמותר לצלי וכאן אסר אף לצלי ויתבאר עוד זה בס"ס ע' ור"ס ק"ה:
עג סָעִיף יח אלא כדי קליפה. פי' במקום שנגע בחתיכה שהיה בציר ואפילו אם יש בה שומן לא אמרינן שמוליך הדם עמו דבכל דוכתי קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם מצד טבע משא"כ הכא וק"ל וע"ל ס"ס ק"ה:
עד סָעִיף יח ויש אוסרין כל החתיכה כו'. ול"ד לחתיכה שנפלה תוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר וכדלקמן ס"ס ע' דהתם נמלח החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הלכך אינו אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלח בכלי שאינו מנוקב הכל אסור שלא יצא דמה ממנה לפי שהמקום דחוק כיון שאין הכלי מנוקב ואע"פ שדם האברים שלא פירש מותר היינו דוקא שלא פירש כלל ממקומו אבל פירש ממקום למקום לא כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה כ"כ הפוסקים וכ"כ האו"ה והרב בת"ח כלל י"ב דין י' ובסימנים שם והעט"ז הטעם משום שפירש ממקום למקום וכ"כ שאר אחרונים ואע"ג דבשובר מפרקתה של בהמה שאסור נמי לאכול ממנה באומצא משום שהדם פירש ממקום למקום ואפ"ה שרי ע"י מליחה וצליי' כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ז י"ל דהכא כיון שפירש ע"י מליחה גרע טפי אי נמי כיון שנמלח בכלי שאינו מנוקב הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל דלא מהני ליה מליחה וצלייה אח"כ וע"ל ס"ק מ"ג וסי' ע"ו ס"ק ב':
עה סָעִיף יח ואפילו לא שהה שיעור מליחה כו'. ואם נפלה חתיכה לציר בכלי שאינו מנוקב וספק אם נפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה מותר מה שחוץ לציר וכ"ש אם ברי שנפלה לשם אחר ששהה שיעור מליחה אבל אם ברי לנו שנפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה אסור אף מה שחוץ לציר דכיון דעדיין לא פלט כל דמו הוי ממש כמולח בכלי שאינו מנוקב כן פסק בתשובת משאת בנימין סי' ל"ט והוכיח כן מדברי או"ה כלל ו' דין י"ד ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הפוסקים שהבאתי בס"ק הקודם דכל זמן שלא נמלח כדינו ופלט כל דמו אסור כשהניחו בכלי שאינו מנוקב ע"ש ודוק ובספרי הוכחתי שגם הרב בת"ח מודה לזה דלא כמשאת בנימין שהשיג עליו בזה ועי' בס"ס ע' ובמ"ש שם בס"ק מ' וס"ק מ"ו:
עו סָעִיף יח וכן נוהגין כו'. כתב מהרש"ל פ' כ"ה סימן (ס"ז) [צ"ז] דאף דנהגינן הכי מ"מ אם נתערב חד בתרי אפילו בבישול א"צ ס' אלא בטל ברוב דמאחר דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא דמדרבנן אסור עד ס' בבישול כדאי הם הפוסקים המתירין מה שחוץ לציר לסמוך עליהם בכה"ג עכ"ד וצ"ע לדינא ואולי יש לסמוך עליו בזה כיון דבלא"ה דם שמלחו ודם שבשלו אינו אלא מדרבנן מיהו משמע שם בדבריו דאפילו נמלח כשיעור מליחה לקדרה ושהה ג"כ שיעור מליחה יש להתיר בכה"ג ע"ש:
עז סָעִיף יח אבל שאר חתיכות. שאינם נוגעים בציר אלא מונחים על החתיכות הנוגעות בציר ת"ח כלל י"ב דין י"א וע' בסי' ע' ס"ק מ"ז:
עח סָעִיף יט ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין. כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו ולהכי הביא המחבר סברא זו דהיכא דאפשר יש לחוש לעשות כן וכמ"ש בב"י ודעת הר"ב דאין לחוש לכך כלל וכמבואר בדבריו בת"ח סוף כלל ט"ו והטעם דהואיל ששהה שיעור מליחה כבר יצא כל דמו ומה שיוצא אח"כ אע"פ שהוא אדום אינו אלא מוהל בעלמא:
עט סָעִיף כ ונתמלא מציר מותר. הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו והמלח נתמחה בציר מ"מ בטל הוא בציר כ"כ הפוסקים:
פ סָעִיף כ ויש אוסרין. דס"ל דציר זה הוי כשאר ציר ורותח הוא ונבלע בבשר ומ"מ אינו נבלע יותר מכדי קליפה וכתוב בת"ח ריש כלל י"ד דאם הדיחו קודם שנתנו לכלי שאינו מנוקב שרי לכ"ע ומשמע שם דאפילו נתמלא אח"כ ציר קאמר וכבר נתבאר לעיל סס"ח דבדיעבד סגי אפילו בהדחה א' אחרונה ונ"ל דה"ה הכא ומשמע דהאוסרין אוסרין אותו מיד אפילו לא שהה בכלי כיון שיש ציר בכלי וכ"כ באו"ה כלל י' דין ט"ז להדיא ע"ש ועיין בס"ק ל"א:
פא סָעִיף כ כדי קליפה. ואע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שהרי כבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע וכדלקמן סימן ע' כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב וק"ל ומהרש"ל חלק בספרו פכ"ה סימן ע"ו ואסר כל מה שבציר ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ולדברי הרב לא מהני' ס' לבטל דכל מקום דצריך קליפה אין מבטלין בס' וכדלקמן סי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שחוץ לציר אין מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה וכ"כ באו"ה כלל י' דין י"ט וז"ל ומיהו מה שבתוך הציר אסור אפילו אם יש ס' בכל החתיכה נגדו דהא מה שחוץ לציר אינו מצטרף לבטל מאחר שדם אינו מפעפע עכ"ל וברור הוא והרב בת"ח שם דין ב' כ' על האו"ה ואינו נראה דאם היה ס' בבשר שבציר נגד הציר שרי לדבריו דאוסר הכל בדליכא ס' עכ"ל ותמהני דהא אף האו"ה לא קאמר אלא דמה שחוץ לציר אינו מצטרף וכמבואר בדבריו להדיא:
פב סָעִיף כ והכלי כו' אסור. כבר נתבאר לעיל דין קערה שמלח בה בשר בסעיף ט"ז ובס"ק ס' וכאן שכתב סתם והכלי שנפל בו הציר אסור מיירי בענין דא"א לקלפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס וכדכתב הרב לקמן סימן צ"א סס"ה ע"ש והכי איתא בת"ח כלל י"ג ע"ש:
פג סָעִיף כ וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך כו'. משמע מדברי הרב דכשהכלי אינו מלוכלך אפי' היה בן יומו מותר וכן משמע מדבריו לעיל סוף ס"ח וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ד בהדיא ע"ש ואע"ג דבהגהת ש"ד (בסוף שער ז' ומביאה ב"י בס"ס זה) שממנה הוציא הר"ב מקור דין זה מבואר שאם הכלי ב"י צריך ס' נגד כל הכלי מ"מ הי' נראה להרב לפסוק דלא כוותיה בזה כיון דקיי"ל דאין מליחה לכלים וכ"כ בסימן ק"ה סי"ב בהג"ה דאם נמלח היתר בכלי איסור מותר דאין מליח כרותח כ"כ להפליט מה שבלוע בכלי וכ"נ להדיא דעת מהרש"ל פכ"ה סימן פ"ג והוא פשוט דלא כהעט"ז שהעתיק הג"ה ש"ד לפסק הלכה ותימה עליו שהרי הוא עצמו כ' בסי' ק"ה סי"ג דאם מלח בשר בכלי של איסור מותר שאין המלח מפליט האיסור מן הכלי ע"כ ומ"ש הר"ב אסור הבשר משמע דאסור כולו קאמר אי ליכא ס' נגד הלכלוך וכן כתוב בת"ח שם והטעם ע"ש:
פד סָעִיף כ אבל אם הוא הפסד מרובה כו'. כלומר דבכה"ג אפילו לענין לכלוך דחלב אמרינן דהציר לא מחשב רותח וכן מבואר בסי' צ"א ס"ה בהג"ה א' וכן מוכח בת"ה סי' קנ"ט להדיא ע"ש:
פה סָעִיף כ ולפי דבריו אע"פ ששהה הבשר כו' עד שידיחנו יפה יפה. צריך ביאור איך דין זה תלוי בזה והלא כל הפוסקים מודים בזה שצריך להדיח הבשר יפה יפה וכדאיתא בש"ס להדיא אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וגם המחבר כתב לעיל בסעיף ז' בסתם שצריך להדיחו יפה יפה ונראה דכוונת המחבר לומר דכיון דדעת היש מי שאוסר הוא דס"ל דציר היוצא מבשר מליח לאחר שיעור מליחתו רותח הוא וחשיב דם ולא מוהל ונבלע בבשר א"כ אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה מיד קודם פליטת כל צירו וכמ"ש לקמן סי' ע' ס"ה מה"ט וכמו שיתבאר שם וכן מוכח בב"י ס"ס זה ד"ה ומ"ש הר"ר יונה כו' עיין שם ודוק ועיין בסימן ע' ס"ק כ"ד עי"ל דודאי טעם הדחה לאחר מליחה הוא משום הלחלוחית ומלח שעליו ולפ"ז כשחתכו מכל צדדים מותר לאכלו בלא הדחה אבל לסברא זו דהציר קודם ההדחה חשיב דם אם כן לעולם צריך הדחה להסתים נקבי הפליטה ודוק:
פו סָעִיף כ ואם חתך צריך להגעילו. היינו דוקא לסברא האחרונה אבל לפי מה שפסק המחבר דלכתחילה יש לחוש לדבריו ובדיעבד שרי א"כ אינו אסור אלא לחתוך לכתחלה אבל אם חתך א"צ הגעלה וק"ל:
פז סָעִיף כ ויש מתירין. אפילו איכא גומות בסכין כי ע"י הולכת והבאת סכין בבשר מתקנח הלכלוך זה מן הגומות כ"כ מהרא"י בת"ה שם ובהגהת ש"ד שער ט' ומביאו הרב בת"ח סוף כלל י"ז ומהרש"ל בא"ו שלו שער ט' פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב והיינו דוקא לעצמו אבל לאחרי' יש להורות להתיר בדיעבד אף אם לא קנחו וחתך בו רותח עכ"ד וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי וע"ש ועי' בסי' ע"ו ס"ד:
פח סָעִיף כ דאין מליחה לכלים. כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ז אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר ע"י מליחה היכא דליכא טעמא דמשריק שריק ומה"ט נאסר כלי שא"מ שנמלח בו וק"ל:
פט סָעִיף כ וכן עיקר כו'. משמע דאפילו לכתחלה מתיר לחתוך וכ"כ בת"ח שם להדיא ותימה כיון דהסכין צריך הדחה אח"כ וכדמסיק א"כ אמאי לא חיישי' דלמא ישכח להדיחו וכדלקמן ר"ס צ"א דאסור להניח היתר צונן שאין דרכו להדיח בקערה של איסור צונן דילמא אכיל בלא הדחה וסכין דבר שאין דרכו להדיח הוא כדלקמן סי' צ"ה ס"ק א' ודוחק לומר דשאני הכא כיון שאין גוף המאכל צריך הדחה אלא דאיכא למיחש שמא יחתוך אח"כ בלא הדחה דהא הך דלקמן סי' צ"א מדברי הרשב"א הוא והרשב"א כתב דבכלי של היתר נמי דינא הכי כמ"ש שם בס"ק ב' ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דילמא משתלי להדיח מה שאין כן בסכין דהאיסור שע"ג נראה לעין ואם ירצה להשתמש בו יראה לעינים הדם שע"ג וידיחו א"נ שאני הכא כיון דמדינא ליכא איסורא לאחר ששהה שיעור מליחה לרוב הפוסקים מיהו בסכין של איסור משמע בת"ח שם דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר ובדיעבד מותר ודמי למאי דלקמן סי' ק"ה סי"ב בהג"ה ע"ש:
צ סָעִיף כ אבל הסכין צריך הדחה. אף שעדיין לא נתיבשה הציר עליו וכ"כ בד"מ ובת"ח שם:
צא סָעִיף כ או נעיצה. דין נעיצה ע"ל ס"ס קכ"א:
צב סָעִיף כ מדיחין אותו יפה יפה. זה נמשך ג"כ לסברא האחרונה הנ"ל ולפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה וק"ל:
צג סָעִיף כ אם רוצה למלוח ולאכלו צלי כו'. עד סוף הסימן נתבאר על נכון בסי' ע"ו ע"ש:
א סָעִיף א צריך להדיח הבשר. בב"י מביא ב' טעמים להדחה ראשונה. האחד משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתיבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחילה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהא ניתך ויבלענו. טעם ב' משו' שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו עכ"ל ונראה דבהא פליגי היש אוסרים ויש מתירין לענין מלח בלא הדחה תחלה כי היש מתירין שהוא הרא"ש ס"ל הטעם השני ומש"ה מדמה לה לבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבלע עם דמו דהא גם כאן יש לו דם אחר שיחזור וידיחנו ויתרכך הבשר ואם יחזור וימלחנו יהיה לו דם בלוע לפלוט ואגב זה יפליט גם מה שבלע ממה שהוא עליו בעין. והיש אוסרין ס"ל טעם הראשון ממילא אחר המליחה הראשונה יצא כבר כל דמו ואין חשש רק שיבלע מדם בעין שעליו ובזה לא שייך לומר שיצא על ידי מליחה אגב דמו דהא בשעת מליחה אין לו דם של עצמו והבית יוסף הביא בשם הג"ה מיימון בשם סמ"ק דהמלח מבליע דם בעין שעל הבשר לתוך הבשר וכן כ' באו"ה כלל ד' וכן בש"ד שער ג'.
ב סָעִיף א ואם הדיחו הטבח כו'. לכאורה קמ"ל בזה דא"צ לשרות במים דוקא אלא דרך שפיכת מים עליו כדרך הטבחים סגי אלא דבאמת קי"ל דלא סגי בזה כדלקמן ע"כ נ"ל דנשמר בזה דלא נימא מדאמר רב הונא בגמ' מולח ומדיח ולא זכר הדחה ראשונה והוא מטעם דכבר הודח בי טבחי כמ"ש ב"י ולמה באמת סמך רב הונא ע"ז אלא דודאי דרכן היה בכך שהטבחין היו מדיחין ועל כן לא הוצרך להזכירו אע"פ שבברייתא הזכירו מ"מ ר"ה סמך על המנהג וא"כ ה"א דמה שהזכיר הטור דבעי הדחה היינו לאחר הדחה שהיא מצד המנהג ובעינן שתי הדחות תחלה קמ"ל דלא ואע"ג דהתנא בגמ' אמר סתם מדיח ולא נזהר מזה תנא א"צ לפרש דבריו:
ג סָעִיף א טלפי הרגלים. פירוש מנעלים של בהמה:
ד סָעִיף א ימתין מעט. אבל לא עד שיתנגב דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם:
ה סָעִיף א ונהנו שלא להשתמש בדברים וכו'. דחיישי' שמא לא הדיחו יפה מדמו ודוקא דבר לח בצונן או יבש ברותח מיהו דיעבד שרי דהא הכלי שרי ואין כאן אלא גזירה כ"כ ד"מ:
ו סָעִיף א ואם נשתהה כו'. פסק בת"ח דאם יש ס' נגד כל הבשר דאותה חתיכה ג"כ מותרת דאינו חמור כ"כ כמו נתבשל ממש בלא מליחה ורש"ל אוסר בכל גווני אותה חתיכה אפי' בכבוש וע' מ"ש בסעיף ט"ו:
ז סָעִיף ב וימלחנו שנית. דיחזור ויפליט מה שבלע כמו בבשר שנפל לציר או בשר שנמלח שנתנוהו עם בשר שלא נמלח בסימן ע' ויש אוסרין הוא סמ"ק ומהר"י טרושין ס"ל דשאני הכא דבלע דם בעין לא אמרי' שיצא ע"י מליחה ופסק רש"ל וכן בת"ח דאפילו לצלי אסור.
ח סָעִיף ב נמלח רק מעט. באו"ה בשם א"ז נתן ב' טעמים האחד דאין אנו בקיאין להבחין בין מליחת צל לקדירה ועוד בשם א"ז דא"א שאפי' מליחה של צלי לא יפלוט כל שהוא מן הדם וחוזר ואוסרו ע"כ ולפי טעם יש אוסרין שבסמוך משום דמבליע דם בעין הוה האיסור אפי' במליחה מעט גם כן משום דם בעין כמו בדם פליטה לדעת הא"ז ומו"ח ז"ל פסק להתיר במליחה מועטת ולא שהה ומשוה אותנו לבקיאין בדבר ולא נלע"ד כן דאפילו לפ"ז יש לאסור מטעם השני דכיון שמבליע איסור ואינו פולט מה לי הרבה מה לי מועט:
ט סָעִיף ב מיהו במקום הפסד. פ' אפי' שהה במלחו:
י סָעִיף ב ואם לא הודח רק מעט. הך היתרא וכן היתר שאח"כ דיש בחתיכה ס' נגד הדם הוויין דוקא למ"ד טעם הדחה קמייתא משום דם שעל הבשר אבל למ"ד לרכך הבשר כנזכר בסעיף א' אסורין הני תרתי אלא שהאחרונים סמכו עצמן בדיעבד על טעם הראשון:
יא סָעִיף ב שאר חתיכות מותרות. דדם שריק ואינו מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה וצלייה וג"כ אמרינן כבולעו כך פולטו כיון שהוא דם דרבנן מאחר שנמלח:
יב סָעִיף ג דקה כקמח. שהוא נבלע ואינו מפליט וכתב ד"מ בשם או"ה להלכה דכל מלח שאינו גס יותר ממלח שעושין ממי הים הוא כשר למליחה ואם גס יותר צריך להדיקו כתב רש"ל מ"כ נוהגים המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף או שלחן שאין מיוחד לכך כי שמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתיה עכ"ל נ"ל ללמוד ג"כ שאין לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין אותו מבית הטבח:
יג סָעִיף ד ועופות צריך כו'. ה"ה כל דבר שהוא חלול כ"כ או"ה וע"כ יש להזהר בשעה שמתקנים ריאה ע"י מליחה צריך לפתוח קודם מליחה את הקנוקנות שבה. ויש אוסרים בב"י הביא בשם המרדכי מעשה לפני רבינו יודא שמלח ראש כבש מבחוץ ולא מבפנים והורה שלא למולחה פעם ב' ולא יבשלנה כו' נ"ל פשוט דזה מיירי שכבר חתך הראש לשנים והיה לו למלוח גם מצד פנים כמו כל חתיכה אבל אם הראש לא נבקע מותר אם הוא נמלח בחוץ לחוד כמו שאר חתיכה עבה שא"צ לבקוע אותה בשעת מליחה וכמ"ש ב"י בסי' ע"א דצריך לנקוב את העצם משום המוח וקרומיו שיהיה לו מקום לדם שבהם לצאת כמ"ש שם רמ"א:
יד סָעִיף ד אם לא לצורך. אבל בהפסד מרובה מותר מצד אחד ונראה פשוט דכ"ש אם נמלח מב' צדדים אלא דלא נתפשט המלח בכ"מ דמותר שהרי באו"ה כלל א' כתב בזה להתיר בדיעבד ובכלל ז' פסק לאיסור בלא נמלח משני צדדים וכן בדברי רש"ל פ' כ"ה סי' פ"ג משמע דזה קיל יותר ע"כ נראה דבלא נמלח בכל מקום מותר דיעבד אפי' בלא הפסד מרובה:
טו סָעִיף ד תוך י"ב שעות. שאז פולט הבשר ציר וממילא לא בלע מהצד השני אבל אח"כ יש לחוש שיחזור ויבלע הצד הנפלט מהצד שלא נפלט עדיין ואע"פ שבסי' ע' כתב רמ"א דבהפסד מרובה י"ל שפולט ציר עד יום שלם מ"מ כאן לא שייך הפסד מרובה כיון דיש היתר בצלי כנ"ל דעתו וכתב מו"ח ז"ל דהיינו דוקא כל שלא הודח הבשר אחר שנמלח מצד א' אבל אם הודח לא מהני תו מליחת צד השני דשמא יבלע הצד שנמלח כבר מן הצד השני ולא שייך ביה כבולעו כך פולטו מאחר שאין לו ציר שהרי נסתמין נקבי הפליטה כמו שכתבתי בסימן ע' ע"כ ואני כתבתי בסי' ע' שדין זה דהדחה סותמת נקבי פליטת הציר היא אינה מוסכמת וכאן הכל מודים דאין לאסור מכח זה כיון שיש היתר בלא"ה במקום הפסד. ותמהתי על רמ"א דבסי' ע"ה סעיף א' גבי חלחולת שיש שם שומן דאסור אם נתבשל בלא מליחה אפי' דיעבד אם מלח צד פנימי לחוד ואפ"ה כל שלא נתבשל יש היתר לחזור ולמלוח החיצון ואפי' אחר י"ב שעות והטעם שאין מוחזק כ"כ בדם וכאן יש סברא טפי שאינו מוחזק צד שלא נמלח בדם שהרי בדיעבד מותר במקום הפסד ואמאי פסק כאן דוקא תוך י"ב שעות ומהרא"י דחילק כאן בין י"ב שעות הוא ס"ל בכל גווני אסור כאן בדיעבד ע"כ נראה להלכה כיון דכאן יש קולא בלאו הכי בדיעבד יש להתיר אפי' אחר י"ב שעות כמו בחלחולת:
טז סָעִיף ה אחר שנמלחה החתיכה. זה מיירי אחר ששהה שיעור מליחה וקמ"ל שע"י המליחה נפלט כל הדם אפי' מה שהוא באמצע החתיכה אע"פ שהיא עבה מאד אבל קודם שיעור מליחה אם חתך בו יש איסור שיוצא דם בעין על הבשר כמ"ש לקמן בסעיף כ' מסי' זה:
יז סָעִיף ז על כן ישטפנו או ינפץ כו'. יש לתמוה דהא בש"ע כתב ג"כ ניפוץ או שטיפה ואח"כ הדחה ב"פ וע"ז כתב רמ"א וי"א שצריכין להדיח ג"פ משמע דלא סגי ניפוץ או שטיפה במקום הדחה א' והיאך חזר רמ"א וכתב דזה הוי כהדחה ג"פ וכן מ"ש רמ"א אח"כ או ישים המים תוך הכלי כו' האי או אין לו פי' ונלע"ד דהאי או קמייתא ט"ס דתחלה אמר רמ"א על כן ישטפנו וינפץ המלח כו' דזה הוי כהדחה ג"פ דהיינו ששטיפה ששוטף באויר וגם הניפוץ שאח"כ הויין במקום הדחה קמייתא ואח"כ אמר על רישא דמילתא שצריך הדחה ג"פ שיהיה בדרך זה שיתן תחלה המים בכלי ואח"כ הבשר כנלע"ד ליישב: בהג"ה מותר להדיח הבשר במי פירות כתוב בד"מ שזהו מדברי הר"ן פרק השוחט וכ"כ בת"ח ובאמת אינו נמצא לשם כלל ומצאתי דין זה פרק השוחט (חולין דף ל"ג) בתוס' שכתבו שם על הא דאיתא שם בדין בשר שלא הוכשר לקבל טומאה מחמת שלא הודח במים רק במי פירות. כתבתי זאת לפי מה שראיתי בתשו' של רמ"א סי' קל"ב דין י"א וז"ל עוד שאלת על מ"ש ר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר במי פירות כו' ודקדקת הא הדחה ראשונה לא ושאלת טעמא ואפשר לומ' דשאר משקין מטרשי ליה ואינן מרככים הבשר כמו מים וכזה כתב מהרי"ק לענין רחיצת אשה קודם טבילה שציוו עליה הרופאים שלא תחוף אלא ביין כי צריך דקדוק אם מותרת לחוף ביין שאפשר שהיין מסבך השערות וה"ה לענין מטרשי נמי ואין כל הטבעים שוים עכ"ל הנה במחילת כבודו שגה תחלה במקום מוצא הדין ובשעה שכ' התשובה שגה עוד לחלק בין הדחה שקודם המליחה לאחריה ובאמת מבואר מדברי התוס' שזכרתי שאין חילוק כלל וחד הוכחה לשניהם דבשניהם סגי במי פירות דאי לא קי"ל כאותו תירוץ מנלן דמדיחין במי פירות דאין מקור לזה רק מפ' השוחט בתוס' ומן הראוי היה לו לכתוב באמת כאן דין זה אפי' על הדחה קמייתא וכן עיקר ומ"ש ראייה מן רחיצת האשה ביין אינו כלום כי גם לשם אינו דבר ברור כמבואר בב"י סי' קצ"ט בשם מהרי"ק ויש מי שבא לתרץ דתו' ס"ל דלא היה צריך להדחה ראשונה דס"ל טעם הדחה ראשונה משום דם שעל פני הבשר וכאן אין דם שהרי לא הוכשר והבל יפצה פיהו דודאי אין שום דם מכשיר אלא דם שחיטה אבל דם שלאחר השחיטה שהוא קרוי דם התמצית ודאי אינו מכשיר כמ"ש פרק השוחט (חולין דף ל"ו) וכ"ש בדם האיברים שבודאי ישנו בכל בהמה וכשחותך בבשר יוצא דם האיברים וצריך הדחה תחלה ועיין במשמרת הבית להרשב"א דף כ' תמצא מבואר בזה דכל שצריך מליחה צריך הדחה תחל' ואין חילוק בין זה שלא יצא דם בשעת שחיטה או במקום אחר (והוא מביא שם דברי התו' בתירוץ דמיירי לצלי וכ' דמיירי באוכלו כולו כאחד בצלי ואז א"צ לא הדחה ולא מליחה):
יח סָעִיף ח ואין חילוק בין כו'. פי' שכל שאין הכלי מלוכלך אין כאן איסור אפי' היא חולבת אבל אם מלוכלך אין היתר אא"כ שיהיה מעט מים בכלי כדמסיק אח"כ. ורש"ל פסק בפרק כ"ה סי' פ"ג דאף אם הכלי חולבת מלוכלך בשיורי פירורי מאכל חלב אפי' הוא לח אינו אוסר אא"כ נשתייר בו לכלוך חלב ממש: (יט)
יט סָעִיף ט כדי המלח שבו. ולא סגי ס' נגד הדם כי המלח נעשה כולו נבלה כמ"ש ב"י בזה בשם הגה"ה מיימון אבל א"ל שהחתיכה עצמה תהיה כולה נבלה ויצטרך ס' נגד כולה כי אין זה איסור [דבוק] כי תיכף שבא לקדירה נמס המלח מן הבשר ורש"ל בא"ו שער ח' פסק דבעי' ס' נגד החתיכה וכ' מו"ח ז"ל עליו דלא נראו דבריו בזה גם לא נהגו כמותו כל מורי הוראה ע"כ וא"ל הא קי"ל מילתא דעבידא לטעמא אפי' באלף לא בטיל ומלח הוא נותן טעם תירץ ריש ש"ד דזהו דוקא אם גוף האיסור הוא נותן טעם משא"כ כאן המלח אינו אוסר אלא מכח דם שבו והדם אינו נותן טעם ורש"ל פרק ג"ה סי' ל' פסק דהחתיכה עצמה נאסרה מחמת שנתבשלה בדמה וע"כ אינה מסייעה לבטל בס' דם ומלח אלא צריך ס' נגד כל החתיכה אא"כ הודחה פעם א' אז גם החתיכה מסייע לבטל. ונלע"ד דאין לנהוג כן (דהא קי"ל בסי' ק"ה היכא דאין שמנונית דאינו אוסר במליחה יותר מקליפה) מלבד מה שיש לדחות ראייתו שם ממהרא"י להמעיין ע"כ העיקר כפסק רמ"א וכן כת' מו"ח ז"ל בשם מהר"ר הירש שור שהכריע כרמ"א:
כ סָעִיף ט וכל הקדירה כו'. פי' כל מה שבקדירה אבל הקדירה עצמה פשיטא דאינו מצטרף כמ"ש סי' צ"ט:
כא סָעִיף ט דהחתיכה עצמה בודאי היא ל' נגד המלח כו'. כצ"ל וכן הוא במקצת ספרים ויש נוסחאות כתוב בהם בודאי היא ס' והוא ט"ס וכתב באו"ה דיש דעות לומר שהחתיכה עצמה היא ס' נגד דם ומלח שעליה אבל שאין לפסוק כן להלכה:
כב סָעִיף ט רק בכלי שני. פי' שהקדירה ששמו בו הבשר הזה הוא כלי שני:
כג סָעִיף ט דמאחר שיש שם מלח וציר כו'. כתב זה שלא תקשה הא קי"ל כלי שני אינו מבשל וזה סברת או"ה אבל רש"ל פ' כ"ה סי' כ"ג כתב וז"ל אבל בדיעבד אינו נאסר לפי מ"ש לעיל שכלי שני אינו מבשל וגם אינו מפליט ומבליע הדם שבתוך המלח בבשר דהא המלח לאחר שפסק כחו לא חשוב עוד כרותח ואל תשגיח במ"ש בת"ח לאסור אף בכלי שני בשם או"ה גם דעת מהרא"י שכלי שני אינו מבשל כלל ולא מפליט ומבליע כאחת עכ"ל ונראה דהמיקל כדעת רש"ל לא הפסיד דמסתבר טעמיה ועיקר מלתא הוא מדרבנן דדם שמלחו אינו עובר עליו אע"פ שבמרדכי מסתפק בזה יש לילך לקולא ומשמע כאן דבכלי ראשון אפי' בלא מליחה אסור וכ"כ בת"ח כלל ב' סי' ד' דלא כרבינו ירוחם דמתיר בשר שלא נמלח חי שנתנוהו בכלי רותח שהוסר מעל האור וראייה מדברי הרא"ש שכ' דאף שאין הבשר מתבשל מ"מ הלחלוחית שעליו מתבשל ע"כ וז"ל הרא"ש בפ' כירה על מאי דמסקינן בגמרא דמותר לתת בשבת מלח בקדירה שהוסר' מעל האש דמילחא צריכה בישולא כבישרא דתורא משמע הכא דבישרא דתורא לא בישלה בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור ומיהו אי מלוח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל ואפילו נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור עכ"ל וז"ל הטור בא"ח סי' שי"ח כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהוסר מהאש הלכך אסור ליתן בו בשר אפילו בשר שור שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשל עכ"ל וכתב בת"ח שם דאף דמשמע מדברי הרא"ש דדוקא בנמלח מתבשל הלחלוחית כי המליחה מועילה לרתיחת הלחלוחית מ"מ אין לחלק בהכי כיון שהא"ח כ' דמתבשל הלחלוחית אפי' בלא מליחה כלל ע"כ) ותמוהין דבריו דהא ע"כ הרא"ש לא מיירי שם לענין איסור שבת אלא לענין איסור הבשר דהא סיים דהלחלוחית של דם ומלח חוזר ומבליע בבשר וא"כ ודאי דוקא בנמלח קאמר דאי לאו דוקא ואפי' בלא נמלח אין הבשר נאסר דהא הבשר שור עצמו אינו מתבשל אלא שהלחלוחית מתבשל הלכך אין איסור לבשר אלא בנמלח שהמלח מבליע הדם בבשר אבל אם אין שם מלח אע"פ שלחלוחית הדם מתבשל מ"מ אין בו כח להבליע כיון שהבשר אינו מבושל אבל הא"ח לא מיירי לענין איסור בשר אלא לענין איסור שבת דאין חילוק בין נמלחה או לא דמ"מ יש איסור בישול שבת מחמת הלחלוחית עכ"פ נמצא לפי זה דזכינו דבבשר שור שלא נמלח והושם בכלי ראשון לאחר שהוסר מהאש יפה כ' רבינו ירוחם בשם הרא"ש דהבשר מותר ודברי הא"ח הם לענין שבא דוקא אבל שאר בשר אפשר שממהר להתבשל כדרך שמתבשל הלחלוחית מש"ה גם הבשר נאסר כנלע"ד ושוב ראיתי בא"ו דרש"ל שער א' שכ' בשר שנמלח ולא שהה שיעור מליחה והודח ונתנוהו בקדרה אם הוא שאר בשר נאסר אף אם לא הושם רק בכלי ראשון שהיד סולדת בו ונזכר קודם שהתחילה להרתיח אבל בשר השור אינו נאסר בזה מאחר שכבר הודח וכן בשר חי שלא נמלח כלל עכ"ל הרי שתופס כמו שכתבתי כנ"ל: הג"ה ובחד מינייהו סגי וז"ל סמ"ק אם יש עובד כוכבים משמש בבית ישראל ושמו הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במסיחין לפי תומן וכ"ש אם יודעים בטיב יהודים ואם יש שם נער או נערה יודעים בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי כו' עכ"ל ורבים תמהו על האי וכ"ש דמשמע דביודעים יש טפי היתר במסיח לפי תומו וז"א דביודעין אין שייך מסיח ל"ת וע"כ הגיהו בדרישה ומו"ח ז"ל את הוא"ו של ואם יש כו' וצ"ל אם יש כו' והכונה לומר שיש כ"ש אם יודעים בטיב יהודים ויש שם נער כו' אבל ברישא מיירי דוקא באין יודעין כיון דעיקר ההיתר מכח ל"ת ול"נ דאין הג"ה זו צודקת דא"כ מותר דאמר בסיפא הוא מיותר ולכל הפחות היה לו לומר דמותר. ובודאי הנוסחא היא אמיתית כאשר היא בכל הספרים וכן הוא בהעתקת רש"ל דברי סמ"ק והך מסיח ל"ת הוא בענין שמשמע שלא על דבר זה בא להודיע כגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר בכזה מהמנינן לי' ולא מזיק בזה מה שיודע בטיב ישראל כיון שמוכח שלא על דבר זה נתכוון להודיע וא"כ אדרבה יש מעלה במה שיודע בטיב ישראל דיש תרתי לטיבותא דודאי עשה כדרך ישראל כיון שהוא משרת שלו ומכוין לעשות רצונו ויש ג"כ מסיח ל"ת באופן שזכרנו ע"כ יש כ"ש דמהני בזה ואם יש נער כו' אז א"צ למסיח ל"ת. כנלע"ד וע"כ פסק רמ"א יפה דחד מינייהו סגי ובודאי נתכוין להך מסיח לפי תומו שזכרנו אבל בלא"ה דאיכא למימר שכתכוין לחבב עצמו לישראל ודאי לא מהני מסל"ת כנלע"ד להלכה למעשה:
כד סָעִיף י או במסיח ל"ת. הקשה ב"י הא אין מסיח ל"ת נאמן אלא בעדות אשה ותירץ דבמילי דרבנן נאמן בכל מקום כמ"ש מהרא"י בת"ה סי' ע"ט והך בשר כיון דמליח כרותח הוי דם שבישלו ואינו עובר עליו וכ' רמ"א בד"מ עליו דלא היה צריך למליח כרותח דבלא"ה לא הוי אלא איסור דרבנן דהרי הוא מבושל בפנינו ומה"ט אם מלג עובד כוכבים תרנגולת ולא ידעינן אי בכלי ראשון או בכלי שני נאמן דאי נמי עבד בכלי ראשון אין כאן איסור דאורייתא ולכך נאמן עכ"ל ורש"ל כתב ג"כ על ב"י דלא היה צריך לתת טעם משום בישול דהא מחמת מליחה ג"כ אזיל ליה איסור דאורייתא ומעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא וא"ל דמוקמי' לה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה דאם כן גם כאן אמאי אנו מתירין מכח מסיח לפי תומו מחמת שהוא דרבנן ולא אמרינן אוקי אחזקה דמעיקרא שלא היתה מודחת ועוד מצאתי בקובץ ישן בספק אם הדיח הדחה אחרונה מצאתי כתוב שכשר מאחר דמליח הוא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא כדאיתא בהג"ה ש"ד שער ד' ד"ה מעשה שנמלחו ב' פרות עכ"ל ואע"ג דהב"י סי' פ"ז כתב בשם רש"י ורמב"ם דס"ל אפילו בבישול יש איסור מן התורה מ"מ הא קמן דכל האחרונים לא חשו לזה כיון דהוא תלמוד ערוך ועוד יש לתת טעם להתיר דבודאי עשתה האשה כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו כו' א"צ לחזור) דסירכיה נקיט ואתי כנלע"ד והאי) דלא אזלינן כאן בתר חזקה דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה כמ"ש הרא"ש ריש כתובות בפשט דפתח פתוח מצאתי:
כה סָעִיף י דמרתת הואיל ויודע כו' בדרישה כ' לאו דוקא יודע אלא ראוי להיו' יודע מרתת העובד כוכבי':
כו סָעִיף יא כנגד אותו בשר. דלא ידעינן כמה דם נפיק מיניה:
כז סָעִיף יא ואז מותר הכל. דמה שיצא נתבטל בס' ומה שנשאר בו הוי דם האיברים שלא פירש והקשה מו"ח ז"ל דהא בשובר מפרקת בהמה בסי' ס"ז אף הרא"ש ס"ל דאסור משום פירש ממקום למקום וה"נ יהיה אסור מה"ט ותירץ שם עיין עליו ולק"מ דהכא בבישול כל מה שפירש יוצא לחוץ וכל מה שלא יצא לחוץ אינו פורש כלל:
כח סָעִיף יא ויש אוסרין כו'. לפי שנתבשלה החתיכה בדמה וא"ל הא בדם מעלמא שנפל על חתיכה שבקדירה שמקצתה תוך הרוטב מותר אפילו מה שהוא חוץ לרוטב שאני הכא שהאיסור הוא מחמת עצמו נשאר הטעם במקומו ואסור ועוד דחשוב כאיסור הדבוק ויש לחוש שמא הגביה פעם אחת חוץ לרוטב קודם שפולט כל דמה עכ"ל או"ה:
כט סָעִיף יא לכבוד שבת כו'. בת"ח כלל ב' כתב בתרנגולת שהיא חלולה איכא למיחש שמא פירש ממקום למקום ואסור כה"ג אפי' בשעת הדחק והפסד מרובה:
ל סָעִיף יא ולא נמלחה כראוי כו'. באו"ה כתב שני דינים הא' בנמלח ולא שהה שיעור מליחה הב' אם לא נמלח רק מצד אחד בשניהם הוה כלא נמלח כלל והיינו היש אוסרים דסעיף ד' שמביא רמ"א אבל רמ"א הכריע שם דבדיעבד מותר בנמלח צד א' וכן אם לא פיזר בכל מקום מלח וא"כ אמאי צריך כאן ס' דהוה כלא נמלח כלל אלא מיירי כאן בנמלח כראוי ולא שהה שיעור מליחה וע"ז אמר שלא נמלח כראוי ר"ל שלא שהה בו כראוי למליחה:
לא סָעִיף יב ואחר שצלאו לא יבשלנו. דשמא לא יצא כל דמו ע"י צלייה ואח"כ ע"י בישול יצא:
לב סָעִיף יב ואם בישלו מותר. רש"ל פסק אפילו בדיעבד אסור וכתב מו"ח ז"ל לא נראו דבריו.כתב רש"ל פרק כ"ה סימן צ"ח על בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב כשיעור מליחה ואחר כך הדיחוהו וחזרו ומלחוהו והניחוהו בכלי שאינו מנוקב ולא שהה בה שיעור כבישה ומצאו שם ציר דלכאורה יש לחוש שמא לא היה כח במליחה ראשונה להפליט כל הדם שבתוכו כיון שנתקשה אלא תמיד פולט מעט מעט וע"כ אסור והשיב דאינו כן אלא ממ"נ מותר דאם לא יצא במליחה הראשונה שוב אינו יוצא בשנייה ואם יצא במליחה הראשונה יצא הכל ול"ד למה שאמרו במידי דצריך ליבון ועשה הגעלה דאסור לחתוך בו רותח לדעת הרא"ש משום דע"י ההגעלה פולט מעט מעט דהתם יש פליטה יותר כל שהוא רותח יותר ע"כ יש לחוש שמא ע"י הגעלה ראשונה שחלש כחו אינו יוצא כולו ונתוסף עליו חום אחר אחר שחתך בו רותח משא"כ במליחה כו' ע"כ נראה ביאור דבריו דבחשש זה שנתייבש הדם בבשר ולא מתעורר מחום המליחה לצאת בזה אמרינן שפיר ממ"נ אם נתעורר לצאת במליח' ראשונה וכדעת ריב"ש שמביא ב"י ממילא א"צ למליחה שנייה כלל ומותר במליחה שניה בכלי שאינו מנוקב ואם לא יצא במליחה ראשונה והיבוש במקומו עומד גם מליחה השניה לא תאסור אותו ומותר לצלי משא"כ בהגעלה דאין שם טעם יבוש אלא שאין כח להגעלה להוציא לגמרי כיון שצריך ליבון מ"מ מהני כח ההגעלה שיזוז הבלוע ממקומו קצת וע"כ כשיבא רתיחת השניה יוצא לחוץ כנ"ל טעם רש"ל והוא נכון ומשמע דאילו מלחו בכלי שאינו מנוקב לחוד ולא מלחו תחלה בכלי מנוקב אסור דשמא יצא קצת מן הדם שנתקשה בו על ידי המליחה. וכן נראה נמי אם מלח אותו בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו דאסור זה הבשר ששהה ג' ימים דשמא בולע מהדם שיוצא משאר הבשר דאע"פ שאמרו שאין מליחה מועיל לו היינו לפי שנתקשה דמו בתוכו מ"מ אין הבשר נתקשה לומר ששוב לא יבלע דבר בתוכו וגם לענין דם שבתוכו כתב הריב"ש הביאו ב"י דאין בירור שלא יצא ע"י מליחה והיה ראוי להתיר אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו. וע"כ ודאי לא נסמוך בשום דבר לקולא ע"ז ולומר שלא יבלע שאר דם אלא לחומרא אמרי' דשמא דם שלו לא יצא ע"י מליחה כיון שנתקשה וע"כ אין כאן היתר לומר כמו שיפלוט דם שלו יפלוט ג"כ מה שבולע מבשר אחר) וראיתי למורה אחד שהתיר בזה מטעם כבולעו כך פולטו ונראה שטעה דודאי זה דומה למולח בשר שנמלח כבר ויצא מידי דמו וצירו עם שאר בשר שמולח להוציא דמו דאמרי' בכל סי' זה דודאי בולע מן האיסור ונשאר בתוכו כיון שאין לו מה להפליט ה"נ אמרינן ביה לחומרא ועוד נ"ל אם מלח הבשר ששהה ג' ימים עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב אסור גם שאר הבשר דבזה אמרי' להיפך לחומרא שמא יצא הדם שנתקשה ע"י המליחה ואוסר שאר הבשר כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב כל זה ברור לפי ע"ד: מצאתי בקובץ ישן וז"ל שמעתי מהרב שאמר בשם מהרי"ו שאמר משם מהרי"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסור לבשל גם שמעתי שכמדומה הוא שראה כתוב בשם מהר"ר עוזר שאם אחר ששהה ג' ימים מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלאוהו שוב מותר לבשל עכ"ל:
לג סָעִיף יג ואם שרו אותו במים. פי' באו"ה דוקא שרו קצת שעה אבל אין די בהעברת מים עליו כמו שרגילים לעשות בבית מטבחיים ואם ניקרו הבשר תוך הג' ימים סומכים אז בדיעבד על מה ששפכו עליו בהעברה בעלמא מאחר שאין שם דם אלא מה שמובלע בבשר ומ"מ צריך אחר כך הדחה אחרת קודם המליחה לקדירה אפילו דיעבד עכ"ל:
לד סָעִיף א פחות חצי שעה. דהוא שיעור ההדחה ששרה במים כמ"ש רמ"א בסעיף א':
לה סָעִיף יד ואפי' היתה ראויה להתכבד. מחמת דאין האיסור מחמת עצמו אלא מחמת דם הבלוע והדם אינו ראוי להתכבד ומה שלא הוה דבר שיש לו מתירין דלא בטל תירץ מהרא"י דאע"פ דיש לו היתר לצלי מ"מ אין היתר למה שהוא אסור עכשיו דהיינו לקדירה וגדולה מזו הי' להש"ע לכתוב דאפי' תוך ג' ימים בחתיכה שלא נמלחה שנתערבה עם שתי חתיכות שנמלחו מותרים וא"צ למלוח את כולם מספק וכ"כ רש"ל בפירוש בפ' כ"ה סי' פ"ו ולא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שצריך הוצאה למולחו כמו בכלי בסי' קכ"ב והוה על בשר דין יבש ביבש שמבואר בסי' ק"י מה דינו ועיין מש"ש סעיף ג':
לו סָעִיף א בשר המלוכלך בדמים . פי' שלא פלט עדיין דמו ע"י מליחה ודין זה כתבו רמ"א בסעיף א' ועיין מ"ש שם:
לז סָעִיף טו אא"כ יש במים ס' כנגדו. הא דמהני כאן ס' ולעיל סעיף י"א מסיק רמ"א דיש אוסרין אותה חתיכה והלא כאן דהוא כבוש הרי הוא כמבושל דלעיל חילק רמ"א בת"ח דמ"מ לא הוי ממש שרייה כבישול ורש"ל חולק ע"ז וכתב אל תסמוך עליו להתיר אף שהר"ם כתב להיתר אפשר שהר"ם ס"ל אף שנתבשל בלי מליחה דהחתיכה עצמה מותרת כמו שפסק הרא"ש תלמידו אבל אנו דקי"ל דאוסר ה"ה בשרייה עכ"ל ונראה דרמ"א לטעמיה דהוא פסק אפי' בבישול להיתר במקום צורך גדול ע"כ בשרייה יש להקל בכל גווני אבל רש"ל פסק בבישול לחומרא בכל גווני ע"כ החמיר גם בשרייה ונראה דיש לסמוך להקל כפסק רמ"א בזה:
לח סָעִיף טז ובדיעבד אין לחוש לכל זה. לא קאי אמ"ש המחבר בענין שאם ישפך שם מים כו' דבזה ודאי אפי' דיעבד אסור כל שאין המים יורדים אלא מתכנסין למקום אחד דהוי ככלי שאינו מנוקב:
לט סָעִיף טז אסור להשתמש באותו כלי. והא דאמרינן דאין מליחה לכלים פי' ב"י בשם הגה' ש"ד דאין (נכנס) [הנכנס] לתוכו (דהוה) יוצא ע"י מליחה אבל ע"י בישול יוצא דנהי דמליח כרותח פי' כרותח דצלי אבל לא כמבושל עכ"ל והטעם דאסור להשתמש באותו כלי רותח דוקא וצונן מותר דס"ל דהקערה אחר המליחה מיחשב צונן ע"כ מותר בצונן בלי הדחה ול"ד לסכין ששחט בו לעיל דהתם אגב דוחקא דסכינא מפליט וי"א ס"ל דהקערה נחשבת רותח מחמת המליחה והוי דינא כסכין ששחט בה דשם הוי דוחק הסכין כמו הכא רתיחת המליחה וכתב בת"ח ולי נראה דדין קערה זו כדין שאר כלי טרפה ששמו בו היתר ושייך לדין תתאה גבר ולכן אם הקערה קר ושמו בו רותח סגי ליה בקליפה ואם הוא רוטב בעינן ס' נגד הקליפה ואם החם למטה או שניהם חמין הכל אסור אי ליכא ס' נגד קליפ' כל הקערה עכ"ל:
מ סָעִיף טז אבל מותר לחזור ולמלוה. הטעם דאין מליחה לכלים כמו שכתבתי בסמוך בשם הגהת ש"ד:
מא סָעִיף טז או אפילו בלא כו'. נ"ל דהיינו פחות מכדי כבישה דהיינו מעת לעת דאל"כ יהיה אסור מחמת הכבישה שהרי יש שם ציר וכבוש כמבושל אבל אין להחמיר ולומר דשיעור כבישה יהיה כאן כשיעור הנאמר בסי' ק"ה סעיף א' בכבוש בתוך ציר דשיעורו כדי שיתננו על האור דזה שייך על הבשר הנשרה בתוך הציר משא"כ כאן דהכלי לא מפליט בזמן קצר כזה הכבישה אלא בשיעור סתם כבישה מכל מקום שהוא מעת לעת:
מב סָעִיף יז אבל אם הוא מנוקב כו'. דדם משריק שריק:
מג סָעִיף יז ובדיעבד מותר. אבל רש"ל פסק כדעת ה"ר פרץ שמביא הטור באחרונה דבשל חרס אסור אפילו דיעבד אם נשתמש בו רותח וכ"פ מו"ח ז"ל:
מד סָעִיף יח ויש אוסרין כל החתיכה כו'. דהאיסור משום דם שבתוכו שפירש ממקום למקום ולא היה לו מקום לצאת ושוב אינו יוצא אפילו ע"י צלייה כ"כ או"ה וטעם האיסור מבואר עוד שם דהדם אינו פולט כלל לצדדין רק למטה וכ"פ רש"ל לחומרא אך כתב דנראה לו אם נתערב באחרות ולא ידעינן ליה אפילו חד בתרי בטל דמאחר דמדאורייתא אין כאן איסור דחד בתרי בטל לעולם אלא שמדרבנן אסור עד ס' בבישול כדאי הם הרשב"א והרא"ש שמקילין להתיר לכל הפחות בכי האי גוונא עכ"ל. ומעשה בא בעירנו שהניח' אשה אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח ומלחה האווז העליונה והיה זב ציר ממנה ונשרה קצת מן התחתונה בתוך אותו ציר בכלי שאינו מנוקב נ"ל שבכזה יש לסמוך על הרא"ש ורשב"א ולא לאסור רק מה שמונח בציר ולא הוי אווז התחתון כנמלח בכלי שאינו מנוקב דהא אין כאן מליחה כלל רק ה"ל דין כבוש בציר שנזכר ר"ס ק"ה ושם הביא רמ"א יש מקילין מה שחוץ לציר:
מה סָעִיף יח אבל שאר חתיכות כו'. ואע"ג דפולט הבשר למטה כמ"ש בסמוך וכאן החתיכות דלמטה הן סתומות מלפלוט מ"מ אין חתיכה אחת דחוקה כ"כ ע"ג חברתה שיעכבו התחתונות את העליונות מלפלוט ואפילו קליפה לא בעי עכ"ל או"ה:
מו סָעִיף כ ולפ"ז בשר שנפל לתוך ציר כו'. דלא חשיב עוד רותח וא"ל ממ"ש הטור לעיל ואין חילוק בין מלח במלח דק כו' כי המים שבכלי מבטלין כח המלח כו' משמע דבלא מים הוי רותח אע"פ שעבר שיעור מליחה י"ל דהתם רוצה להתיר אפילו למאן דפליג אמעש' דרש"י ואוסר כמ"ש המחבר בסמוך מ"מ מודה לעיל כיון שהמים מבטלין המלח וכתבו הטור לרווחא דמלתא שהוא אליבא דכ"ע וכאן כתב והתירו רש"י כלומר שאין זה אליבא דכ"ע ומו"ח ז"ל פירש טעם מעשה דרש"י לפי שהמוהל הוא היתר ואף שנתערב בו לחלוחית דם ומלח שעל הבשר המוהל מבטל כח המלח ולא חשיב כרותח דמה לי מים מ"ל מוהל והטור לא אתי לעיל אלא לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם ומלח של איסור גרידא דהוה אסור וכו' ואין זה נייח דהא התם ג"כ מיירי אחר ששהה שיעור מליחה וכבר הלך לו כל הדם ומה שיוצא אח"כ ג"כ מוהל הוא וכמו הכא. וגם מ"ש בטעם דרש"י שהמוהל מבטל כח המלח הא ודאי ליתא דלאו משום ביטול מתיר רש"י דא"כ היאך מדמה אותו למים אלא דבר ברור שלרש"י אין כאן איסור לגמרי שכבר פסק כחו של מלח בשעת הפליטה כמש"ל בשם הרא"ש וסמ"ג או משום שנתייבש או משום שפסק כחו של מלח וא"צ כלל לבטלו ולא תקשה א"כ לרש"י למה לי הדחה אחרונה שאחר המליחה וכן למה אסרו לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה ל"ק מידי דודאי המלח עכ"פ אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר כיון שנתייבש והוי כמו דם צונן הנדבק בו דצריך הדחה ואין כאן שום דבר רותח שיבליענו בתוך הבשר כי אין כאן אלא מוהל בעלמא ואין לו כח להבליע בבשר כמו שאין למים כח להבליע בבשר וע"ז אמרו בשם רש"י מ"ל מוהל מ"ל מים וע"כ לרש"י אם חתך בסכין אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון שאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים עליו בסמוך צריך הגעלה ויפה כתב ב"י שמעשה דרש"י חולק עם אגרת דר' יונה שמביא הטור ולא כדעת מו"ח ז"ל שכתב דאף לרש"י הוא האיסור בחתיכת סכין כמו לר' יונה כיון שיש שם איסור דם ומלח ואין שם מוהל לבטל דזה אינו דאין כוונת רש"י שהמוהל יעשה ההיתר בביטולו האיסור אלא כוונתו דאין המוהל עושה שום איסור ונשאר על הבשר שם צונן:
מז סָעִיף כ אחר ששהה כדי מליחה מותר. זה מעשה דרש"י והטעם דמשום הציר אין לאוסרו דאינו דם אלא מוהל הבשר שהרי אחר ששהה כשיעור מדיחין אותו לבשלו בקדרה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה מ"מ אותו דם (שנמלח) [שבמלח] נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח לבלוע בבשר דאל"כ נאסר כל בשר שמניחין במים להדיחו כי נמחה המלח והדם שבתוכו נבלע בבשר דמה לי מים מ"ל מוהל שניהם היתר הם אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו כח לצאת כ"כ התוס' והרא"ש כתב עוד א"נ דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הדם ומחמת אותו המלח לא יחשב עוד כרותח ול"ד לבר יונה דנפל לכמכא שהיה נחשב כרותח אם היה הכמכא מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו אף שהיה הכותח נמלח מזמן מרובה דהתם לא פסק כח המלח וכ"כ הסמ"ג דברי התירוץ השני של הרא"ש שזכרנו וכתב עליו שהוא טעם הגון ומכח התירוץ הזה פסק בת"ה סימן קנ"ט והביאו רמ"א בסמוך סעיף זה באחד שמלח אווז ונמצא טרפה ואחר ששהה שיעור מליחה נתנו עם בשר כשר ופסק שם כיון דהוא צורך סעודת מצוה וגם יש הפסד מרובה י"ל כיון שכבר שהה שיעור מליחה לא מיחשיב עוד רותח שכבר פסק כח המלח אבל באין הפסד מרובה כתב להחמיר כיון שהסמ"ג עצמו כתב בשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהם לחים אם שניהם מלוחים ואינם יבשים שניהם אסורים משמע אפילו לאחר שיעור מליח' איירי וגם סה"ת וש"ד וא"ז ס"ל דגם אח"כ מיחשב רותח ע"כ אין להקל אלא במקום דוחק כדלעיל והנה יש לנו לתרץ עכ"פ דברי הסמ"ג שלא יהיו מוכחשים אהדדי ונ"ל דס"ל לסמ"ג דלא אמרינן סברא זו דפסק כח המלח אלא דוקא באם הפליט דם מן הבשר משא"כ בבשר שנפלט כבר כל דמו והודח ואח"כ מלחוהו להיותו קיים ודאי חשיב רותח דהרי אותו מלח לא עשה פעולה שנאמר עליו דפסק כחו והוה כההיא דכמכא שזכרו הרא"ש והסמ"ג מ"ה יפה כתב הסמ"ג בבשר מליח כזה אם נגע בגבינה הוי עדיין רותח לעולם כל זמן שהוא לח ולפ"ז יש לנו לומר דגם כל החולקים שמביא בת"ה שם מיירי בענין זה ונמצא לא יהיה מחלוקת כלל ויהיה ראוי לפסוק אפילו שלא במקום הפסד מרובה להתיר אמנם מצד אחר יש פלוגתא דהסמ"ק מביא על מעשה דרש"י בשם ריב"א דאחר שיעור מליחה אין עליו שם רותח לענין דם אבל בשר רותח מיקרי מ"ה אם נפל ההוא ציר על גבינה אוסר וע"כ פסק בהג"ה ש"ד ומביאו רמ"א סעיף זה דאם הדיח הבשר בכלי חולבת מלוכלך דאסור וא"כ גם בההוא דאווז טריפה של ת"ה דלעיל יש לאסור דמ"מ הוה בשר רותח ואוסרת הבשר אלא דהרא"ש והסמ"ג ע"כ לית להו חילוק זה דא"כ לא היו מקשים כלום מן יונה דכמכא וכמו שכתב ת"ה הוכחה זו על חילוק שבין הציר לחתיכה עצמה שא"א לומר כן וע"כ יפה הכריע ת"ה בין הפסד מרובה או לא וראיתי למו"ח ז"ל חולק על האי פסקא דמהרא"י מחמת שהאווז הנבילה היא פתוחה תמיד ליפלט ציר נבילה וכיון שהציר אינו נאכל מחמת מלחו אלא ע"י טיבול אע"פ שהבשר אינו רותח מ"מ הציר רותח ואוסר ולעד"נ דאין לאסור מטעם זה דכבר הוכיח בת"ה שם שהסמ"ג והרא"ש לא ס"ל האי חילוקא דא"כ לא היו מקשין כלום אלא ודאי דגם הציר הוא אינו רותח אחר שיעור מליחה וא"כ אף אם יש איזה פוסק דס"ל לחלק כן מ"מ כדאי הם התו' והסמ"ג והרא"ש בחד שינויא לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה ויפה פסקו מהרא"י ורמ"א וגם רש"ל פסק לעיל סעיף ט' כהך סברא דפסק כח המלח מחמת שהפליט דם ולעיל הבאתי דבריו ע"ש אלא דבפר' כ"ה סי' ס"ח חולק הוא על מהרא"י וכתב שיש לחלק בין הבשר להמלח והא דלא תירצו כן בההיא דכותח היינו דדוקא בבשר יש לחלק ולומר שהמלח פסק כחו אחר שהפליט ונבלע כח רתיחתו בבשר אבל בכותח אין לחלק בהכי שאם המלח אינו כרותח אף הכותח אינו כרותח אלא ע"כ הכל כרותח עכ"ל וכדאי הם מהרא"י ורמ"א לסמוך עליהם במקום מצוה והפסד גדול כמ"ש שם:
מח סָעִיף כ כדי קליפה והכי נהוג. אבל רש"ל פסק כאו"ה דאוסר מה שבתוך הציר לגמרי ושכן נהגו וכתב שכן משמע גם לשון התוספות והסמ"ג והמרדכי שכתבו לשון אסור הכל כנלע"ד למעשה עוד כתב רש"ל דמכל מקום אם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפי' חד בתרי בטל ובזה יש לסמוך אדברי רש"י דמיקל בכל ענין:
מט סָעִיף כ והכלי שנפל בו כו'. דהכלי נוח יותר לבלוע מן הבשר שאין לו מקום לצאת:
נ סָעִיף כ ויש בו לכלוך כו'. ה"ה אם אין בו לכלוך והכלי חולבת הוא בן יומו דאסור כ"כ ב"י:
נא סָעִיף כ יש להקל ולומר כבר נתבאר זה תחילת סעיף זה:
נב סָעִיף כ ולפי דבריו אע"פ ששהה כו'. קשה הא ודאי גם לרש"י צריך הדחה יפה כמו שהוזכר בגמ' ופוסקים ויש לדחוק דה"ק לרש"י א"צ תכף הדחה אחרונה אלא יכול להניחו בכלי שאינו מנוקב וכשירצה לבשלו ידיחנו אז אבל לסברת החולקים דהוה עדיין רותח צריך תכף להדיחו קודם שיניחנו בכשא"מ ולא ישימנו בכלי שא"מ עד לאחר ההדחה שימלחנו שנית כדמסיק אח"כ אלא דאין לשון הש"ע מורה על זה:
נג סָעִיף יז אין האיסור משום הסכין. משמע דהסכין מותר אפילו תוך שיעור מליחה וכ"כ בת"ח מטעם דם מישרק שריק וקשה דהא גבי כלי מנוקב ג"כ מותר מטעם זה כמ"ש סעי' י"ז ואפ"ה אסר רמ"א שם לכתחלה מ"ש מסכין:
נד סָעִיף כא עד שיזוב כל דמו. רש"ל הביא דעת הר"ן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי ודעת הרשב"א עד שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם ופסק כרשב"א שכן משמע בא"ז ובהג"ה ש"ד כתוב מפני שאין הנשים בקיאות בדבר נוהגין לצלותו כ"כ עד שיתייבש מבחוץ ואח"כ מבשלים אותו בלי הדחה עכ"ל ונראה שכן ראוי לנהוג לצאת כל הדיעות:
א סָעִיף א להדיח. הש"ך כתב בשם הר"ן הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה והמרדכי כתב הטעם שהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה דאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימליחנו אפילו אחר זמן אבל הגמ"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם בעין ולא שייך גביה לומר דמשרק שריק ולא כבולעו כך פולטו ולפ"ז לא אמרינן ג"כ איידי דטריד לפלוט לא בלע והרא"ה כתב משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתייבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהיה ניתך ויבלענו. והב' דעות בסעיף ב' אם מלח ולא הדיח תחלה נחלקו בטעמים אלו עיין ט"ז (ועיין כנ"ג הנפקותא בטעמים אלו) וע"ל ס"ס ע':
ב סָעִיף א הטבח. כתב הש"ך דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלמות בבי טבחי כמו שרגילין לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותה דאינו קרוי הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך שמדיחין בשר כשרוצים למלחו מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרינן מסתמא הדיחו יפה:
ג סָעִיף א לחזור. כתב הש"ך דאף בדיעבד יש לאסור אם לא הדיח דאגב דוחקא דסכינא מפליט (ופר"ח כתב אפילו לא חתך אלא ביד צריך לחזור ולהדיח) ודוקא אם הסיר טלפי הרגלים אבל אם לא היה מסירם נחשב הכל כחתיכת בשר א' ודי בהדחתן כך כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים:
ד סָעִיף א היטב. כתב הש"ך דוקא אם עדיין לא נמלח אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד:
ה סָעִיף א להשתמש. כתב הש"ך ובדיעבד אם נשתמש בו אפילו רותח מותר אם הדיחו קודם:
ו סָעִיף א אסורים. דכבוש הוי כמבושל אבל אם שהה בו מי הדחה לחוד אין איסור מאחר שדם מעורב במים ומיהו אם אין ס' כנגד הדם אין להתיר רק בה"מ (ע"י):
ז סָעִיף א ולשרות. והטעם איתא בש"ך בשם או"ה דהא אין שורין בו בשר השני מעל"ע ואינו בולע ומשמע דאסור לשרות בה מעל"ע בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נותן טעם לפגם (ופר"ח חולק) ע"ל סי' ק"ה ובר"ס צ"א:
ח סָעִיף א קרח. כתב מהרש"ל בשר שנקרש אסור למלחו עד שירפה אותו כמו שהיה בתחילה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד (ואם לאו אסור דעת הקרישה לא מצטרף. רש"ל. וכתב פר"ח אבל אם נשתהה זמן מהריפוי קודם התחלת הקרישה אע"פ שלא שהה אחר ההפשר כשיעור מליחה כיון שנשתהה שיעור מליחה בהפשר ראשון ושני אע"פ שנקרש בנתיים מצטרפין ע"ש. כתב מ"י בת' סימן י"ד בשר ששרה אותו במים ונקרש הבשר תיכף עם המים ונעשה קרח ושהה עם הקרח כמה ימים בלי מליחה. העלה דאם שהה ג' ימים בתוך הקרח דיש לאסור הבשר לבישול ממ"נ אי חשבינן הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה במים מעל"ע שמבליע הדם ואם לא חשיב הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה ג' ימים בלא הדחה אבל לצלי מותר בכל ענין ע"ש שהוכיח דקרח לא חשיב כמים. כתב ב"ח מה שנוהגין לשרות בכלי שקורין פענדי"ל או קעסל"י לא יפה עושים אא"כ רוצה אח"כ להכשיר. ופר"ח ס"ק ח' כתב דאין לבטל המנהג וכ"כ בחידושי הרשב"א כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו איסור צונן ואח"כ ידיחו וישתמש בו היתר ואין חוששין לפשיעה ע"כ. כתב מ"ב מותר לשרות בשר בכלי של עובד כוכבים):
ט סָעִיף ב לצלי. הב"ח מתיר במליחה מועטת ולא שהה ואין כן דעת הט"ז ע"ש:
י סָעִיף ב שהה. כתב בד"מ דהיינו לקדירה אבל לצלי שרי אם לא שהה שיעור מליחה כמ"ש בסי' ע"ו ס"ב ומהרש"ל וב"ח אוסרים אפילו לצלי אפילו לא שהה ומסקנת הש"ך כדעת הד"מ וכתב דגם מ"ש הב"ח דבשהה אסור אפילו במקום הפסד מרובה אף ע"י מליחה והדחה שנית לא מחוור:
יא סָעִיף ב בדיעבד. כתב הש"ך ומשמע דכיון שנמלח אף שלא בישלו עדיין חשוב דיעבד וא"צ לחזור להדיחו ולמלחו:
יב סָעִיף ב ס'. לשון הת"ח ואע"ג דאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד דם שעליו היינו בסתם אבל אי ידעינן דיש בה ס' ודאי מהני בדיעבד. ואם נתבשל אותה חתיכה בעינן ס' נגד כל החתיכה וחתיכה עצמה אסורה:
יג סָעִיף ב מותרות. דלגבי האחרות מיקרי דם פליטה וכבכ"פ:
יד סָעִיף ג במלח. כתב הט"ז בשם רש"ל מ"כ נוהגים המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף או שלחן מיוחד לכך דשמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתיה עכ"ל ומזה יש ללמוד שלא לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין אותה מבית הטבח (וכתב פר"ח ואין להניח בשר בקופות שאינם מיוחדים לכך כי רבים מקילין להניח גם באותה קופה ירקות וכיוצא בזה מפני שהדם נסרך בקופות ואוכלים הפירות שהניחו שם אח"כ בלא הדחה כלל ואף אם ידיחו הקופות או הפירות שמביאין בהם אינו כלום דהוי מידי דלאו אורחיה בהדחה כדלקמן סימן צ"א עכ"ל):
טו סָעִיף ד להרבות. כלומר דא"צ לעשותו כבנין ואף אם החתיכה עבה א"צ לחתכה לשנים:
טז סָעִיף ד בדיעבד. כתב הש"ך דזה קאי נמי ארישא שאף בדיעבד צריך שלא ישאר מקום מבלי מלח וכ"פ מהרש"ל רק הב"ח מקיל בזה וכך נוהגין העולם שאין מדקדקין בכך עכ"ל:
יז סָעִיף ד נתבשל. כתב הש"ך דהכי פירושו הא דאסור בדיעבד ואין לו תקנה דוקא אם נתבשל כך וכו' אבל לצורך דהיינו במקום הפסד מרובה וכה"ג יחזור וימלח צד השני תוך מעל"ע כמ"ש הר"ב ס"ס ע' ודוחק לחלק דשאני הכא דאפשר בצלי עכ"ל:
יח סָעִיף ד וימלח. כתב הש"ך דכיון שפולט עדיין ציר פולט מה שבולע מצד השני (או שלא נבלע כלל אבל אח"כ יש לחוש שמא בלע מצד השני מאחר שכבר כלה כל פליטתו. אע"ג דבסי' ע' כתב רמ"א דבה"מ יש לומר שפולט ציר עד יום שלם מ"מ כאן לא שייך הפ"מ הואיל שיש היתר בצלי. ט"ז) ונראה דמיירי כשלא הודח אבל אם הודח אחר מליחתו מיד נסתמין נקבי הפליטה ולא מהני מליחה אח"כ וע"ל סי' ע':
יט סָעִיף ד אחר. והט"ז מסיק להלכה כיון דכאן יש קולא בלא"ה בדיעבד יש להתיר אפילו אחר י"ב שעות כמו בחלחולת ע"ש ונקודת הכסף מחלק דשאני חלחולת דאין מחזיקין בו דם רק בשומן ע"ש:
כ סָעִיף ה חתך. כתב הש"ך דוקא אחר שנמלחה החתיכה כראוי אבל תוך שיעור מליחה צריך להדיחה שם היטב ולחזור ולמלחה כמ"ש הרב ס"ס ך':
כא סָעִיף ו בקירוב. דהיינו פחות חלק ל' מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני וכו' ש"ך (וסימנו במלח תמלח. במלח גמטריא מיל. או"ה):
כב סָעִיף ו בדיעבד. דהיינו אם הודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל:
כג סָעִיף ז ינפץ. לשון הרשב"א שאם יניחו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצא המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שע"פ הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו:
כד סָעִיף ז לכתחילה. אבל בדיעבד אם לא הודח רק פעם א' ונתבשל כך מותר כדלקמן ס"ס ט':
כה סָעִיף ז ישטפנו. כ' הש"ך דהג"ה זו צריכה ביאור דהא המחבר נמי קאמר דלכתחלה ינפצנו או ישטפנו וידיחנו ב' פעמים ואפשר דס"ל דלהמחבר כשמדיחו ביד כשתופס הבשר באויר א"צ ניפוץ או שטיפה ודי בהדחה ב"פ וע"ז כתב רמ"א וי"א שצריכין להדיח וכו' ר"ל אפילו ביד ישטפנו או ינפצנו וידיח ב' פעמים ובט"ז כתב דהאי או ינפץ הוא טעות סופר וצ"ל וינפץ דס"ל לרמ"א השטיפה באויר וגם ניפוץ הוי כהדחה ג"פ ע"ש:
כו סָעִיף ז פירות. כתבו הט"ז וש"ך אפילו הדחה ראשונה שקודם המליחה וצ"ע (וכתב רמ"א סי' קל"ב דוקא הדחה אחרונה אבל ראשונה לא דמטרשי ליה. כתב בה"י ונ"ל דאסור נמי בהדחה ראשונה שכר או טיש בי"ר אף שהוא כמים אבל הדחה אחרונה מותרת עכ"ל):
כז סָעִיף כ המים. (ולא חשוב כרותח לאסור הבשר) כתב הש"ך דלאו דוקא מים דה"ה ציר ונקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם של איסור גרידא דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כדי קליפה ועין בסעיף כ':
כח סָעִיף ח מועטת. כתב הש"ך בשם או"ה דאפילו נמצא קצת מוהל תוך הקערה שרי בזמן מועט ואם נמצא ציר ממש בכלי נאסר מיד:
כט סָעִיף ח טריפה. כתב הש"ך ומשמע דאפילו הכלי בן יומו מותר כשאינו מלוכלך (אבל אם מלוכלך אין היתר אא"כ שהיה מעט מים בכלי כדמסיק אח"כ):
ל סָעִיף ח מלוכלך. כתב הט"ז שעכ"פ צריך מעט מים בכלי ורש"ל פסק דאף אם הכלי חולבת מלוכלך בשיורי פרורי מאכל חלב אפילו הוא לח אינו אוסר אא"כ נשתייר בו לכלוך חלב ממש:
לא סָעִיף ט המלח. הט"ז כתב הטעם דהמלח כולו נעשית נבלה והש"ך השיג ע"ז דהא המחבר ס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב אלא הטעם הוא דלא ידעינן כמה דמא בלע וא"ל הא קי"ל מילתא דעבידא לטעמא אפילו באלף לא בטיל והמלח לטעמא עבידא זה אינו דדוקא אם גוף האיסור נותן טעם משא"כ כאן המלח אינו אסור אלא מכח הדם שבו והדם אינו עביד לטעמא ומיהו מ"ש הטור והרב נגד המלח הוא לאו דוקא אלא ס' נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ בעינן:
לב סָעִיף ט מצטרף. כתב הש"ך הטעם דמיד שבא החתיכה למים נימס כל המלח ודם שעליו ונופל לקדרה ולא מקרי הכא איסור דבוק ואפילו החתיכה עצמה מותרת וכך נוהגין כל בעלי הוראה ודלא כמהרש"ל עכ"ל (ובס' שני לוחות פסק להחמיר לעצמו ולאסור אותה החתיכה אף כשיש שם ס' כדעת מהרש"ל):
לג סָעִיף ט שני. כתב הט"ז ומהרש"ל מתיר בדיעבד והמקיל כדבריו לא הפסיד וגם הש"ך כתב דבהפסד מרובה יש להקל ואי מותר להניח בשר שור שאינו נמלח כלל בכלי ראשון שהיד סולדת בו מסקנת הט"ז להתיר וכתב שכן דעת מהרש"ל ועיין בא"ח סי' שי"ח ס"ט. וכתב הש"ך דחומץ ושאר דבר חריף כה"ג מבשל ג"כ אף בכלי שני (ועי' פר"ח). כתב ט"ז מעשה באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה תחלה והתרנו מכח ספק דרבנן לקולא דדם שבישלו דרבנן ועוד סרכא נקט ואתי שרגילה כל ימיה למלוח קודם בישול ע"ש וש"ך בנה"כ חולק עליו דהכא איתחזק אסורא דדם ע"ש ופר"ח הסכים עם הט"ז ע"ש:
לד סָעִיף ט שנית. כתב הש"ך ובדיעבד אם נתבשל כבר מותר אבל אם לא בשלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו. ופר"ח כתב בדיעבד דהיינו שמלח בו פעם אחרת סגי בהכי וא"צ לחזור ולמלחו וכן עיקר:
לה סָעִיף ט המלח. מיהו כשנתייבש היטב כתב בס' אפי רברבי שמותר וצ"ע לדינא שמדברי הרב אצל בשר יבש לא משמע כן (וגם הפר"ח חולק):
לו סָעִיף י ויודע. כתב הש"ך דהב"ח תמה ע"ז דהיאך שייך מסל"ת כשיודע שאיסור והיתר תלוי בזה כדלקמן סימן צ"ח. ולק"מ דל"ד לסימן צ"ח דהתם יהבינן ליה למטעם אם יש בו איסור או לאו הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה ודאי אין כאן מסל"ת משא"כ הכא דאפשר לומר דאע"פ שיודע מנהג ישראל מ"מ משכחת לה כגון דהסיח לפ"ת לפני אחרים שלא שאלוהו אם הדיחו והסל"ת דהדיחו והגע עצמך דהא קי"ל בא"ע סי' י"ז דמומר לעבודת כוכבים נאמן לעדות אשה במסל"ת ולא אמרינן כיון שיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה חזקתו משקר אלא ודאי דמשכחת לה בכה"ג וכתב בט"ז מאחר שהטעם שהעובד כוכבים נאמן כאן במסל"ת הוא מפני שאינו אלא איסור דרבנן בדם שמלחו ע"כ הוריתי באשה א' שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה או לא והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא והא דלא אמרינן אוקמא אחזקתה דמעיקרא שלא היה מלוח משום דאיכא רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחים תחלה ורוב עדיף מחזקה. וכתב עוד בשם הדרישה דמ"ש רמ"א כאן הואיל ויודע מנהג וכו' לאו דוקא יודע אלא ראוי להיות יודע מירתת העובד כוכבים ובנקה"כ השיג עליו דלא דק דהאי הואיל ויודע קאי אעובד כוכבים ולא אקטן וק"ל:
לז סָעִיף יא שנתבשל. כתב הש"ך אף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיד סולדת בה:
לח סָעִיף יא בשר. דלא ידעינן כמה דמא נפק מיניה והקשה הב"ח דהא בשובר מפרקת בהמה בסי' ס"ז ס"ל דאסור משום דפירש ממקום למקום וה"נ יהיה אסור מה"ט אותה החתיכה וכתב הט"ז דלק"מ דהכא בבישול כל מה שפירש יוצא לחוץ וכל שלא יוצא לחוץ אינו פורש כלל:
לט סָעִיף יא אורחים. או במקום הפסד מרובה. ש"ך. וכתב בת"ח כלל ב' בתרנגולת שהיא חלולה איכא למיחש שמא פירש ממקום למקום ואסור כה"ג אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה ופר"ח ס"ק מ"ד פסק להתיר משום שהרוטב מבלבל ומוליך הדם בכל ומתבטל בס' וכ"כ בס' נה"כ:
מ סָעִיף יא כראוי. כתב הט"ז דהיינו שלא שהה שיעור מליחה ואם לא נמלחה רק מצד א' נתבאר דינו בסעיף ד' ע"ש:
מא סָעִיף יא כנגדו. וכתב הש"ך אבל החתיכה עצמה אסורה אף דאיכא ס'. הר"ש הלוי סימן י' הורה להתיר בשר ששהה ג"י בלא מליחה ונמלחה בטעות עם חתיכות אחרות ונתבשלו כולם יחד ולעת האוכל נזכרו שחתיכה א' היתה מבשר ששהה ג"י בלא מליחה דכולם מותרות באכילה ועיין בב"ש סי' נ"ה ובבי"ע סי' קע"א:
מב סָעִיף יב מבושל. כ' הש"ך ואפי' שיתנו במים פושרים כדי שיתעורר דמו לצאת לא מהני:
מג סָעִיף יב יבשלנו. כתב הש"ך דשמא לא יצא כל דמו ע"י צליה ויצא אח"כ ע"י בישול דהבישול פועל יותר מצליה ואם בשלו מותר שאנו תולין לומר שיצא הכל ומה שנשאר ולא יצא שוב לא יצא ג"כ ע"י בישול ול"ד לכבד בר"ס ע"ג דג"כ אין לה היתר ע"י מליחה כ"א ע"י צליה ומותר לבשלה אחר הצליה אפילו לכתחלה דהתם אינו מועיל מליחה משום רבוי דם שבה ומסתמא נפלט הכל בצליה ומה שלא נפלט בצליה לא יפלוט בבישול אבל הכא אינו מועיל מליחה משום שכבר נתייבש דמו בתוכו ואפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל והבישול פועל לרככו. וכתב עוד דלצלי מותר בלי מליחה אלא דלכתחלה יש למלחו קצת כשאר צלי ואפילו לא ניקר אותו מגידי הדם שבו מותר לצלי וע"ל סי' ס"ד סי"ח נתבאר דלכתחלה יש לנקר הבשר מחלב שבו תוך ג"י ובדיעבד אם מנקרו אח"כ מותר אף לקדרה ע"ש. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל על בשר ששהה ג"י בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב וכו' ע"ש וכתב עוד הט"ז וכן נראה אם מלח בשר ששהה ג"י בלא מליחה עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו דאסור זה הבשר ששהה ג"י דשמא בולע מהדם שיוצא משאר הבשר דאין הבשר נתקשה כ"כ לומר ששוב לא יבלע דבר בתוכו וע"כ לא נסמוך בשום דבר לקולא וה"ה אם מלח בשר ששהה ג"י עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב אסור גם שאר הבשר כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב ומצאתי בקובץ ישן שאם אחר ששהה ג"י מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלאוהו שוב מותר לבשל (ועיין צ"צ סי' ח' ובי"ע סי' קע"א):
מד סָעִיף יב דחיישינן. פי' דאין להשהות כדי לצלותו דחיישינן דלמא אישתלי ומבשל ליה:
מה סָעִיף א חצי. דהוא שיעור ההדחה ששרה במים כמ"ש רמ"א בסעיף א' והש"ך כתב דל"ד אלא פחות מעט ובדיעבד שרי אם הודח מעט תוך ג"י אם היה מנוקר מגידי הדם ומ"מ צריך אח"כ הדחה כהוגן קודם למליחה לקדירה אפילו בדיעבד ולכתחלה יש לשרותו היטב כשרוצה להשהות עוד ג"י ואין להחמיר כ"כ בדינים אלו כיון שלא מצינו חומרא ששהה ג"י בלא מליחה בש"ס וגם הריב"ש סי' פ"ו שדא בה נרגא ע"ש:
מו סָעִיף יד בטלה. פי' אם נתערבה בחתיכות אחרות שלא שהו עדיין ג"י ולא נמלחו עוד מותר לבשל כולן כשימלח כולן א"נ מיירי שא' נמלחה אחר ששהה ג"י והאחרות נמלחו תוך ג"י דמותר לבשל כולן בלא מליחה ולא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין בצלי דקי"ל אפילו באלף לא בטיל דלצלי לא נאסר מעולם והא דמותר לבשל כולן דוקא כ"א בפני עצמו או אפילו כולן בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' הא לאו הכי לא כדלקמן סימן ק"ט ס"ב וע"ש ומה שלא כתב רמ"א כאן להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים היינו משום שאין זה אלא חומרת הגאונים אין להחמיר עד כאן לשון הש"ך:
מז סָעִיף יד להתכבד. דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה. (והדם אין ראוי להתכבד ומה שלא הוי דשיל"מ משום דאע"פ שיש לו היתר לצלי מ"מ אין היתר למה שהוא אסור עכשיו דהיינו לקדרה):
מח סָעִיף יד מליחה. כתב הש"ך דצ"ע דהא קי"ל לקמן בסימן ק"ט דמין בשאינו מינו צריך ס' מטעם דאם יבשלם יתן טעם א"כ הכא אמאי סגי ברוב הא הדם יתן טעם כשיבשלם בשלמא אהמחבר לק"מ דס"ל כיון שבשר ששהה ג"י אינו אלא חומרת הגאונים לא החמירו כולי האי אבל הרמ"א כתב שכן הדין בנתבשל בלא מליחה דזה הוא אסור מן הדין קשה למה יהא בטל ברוב ואפשר דלא אתא אלא לאשמועינן דלא נאסר משום חתיכה הראוי להתכבד ורוב הוא לאו דוקא אלא צריך ס' וצ"ע. וכתב הט"ז בשם מהרש"ל דאם נתערבה חתיכה שלא נמלחה עם שני חתיכות שנמלחו מותרין וא"צ למלוח את כולם מספק ולא הוי דשיל"מ כיון שצריך הוצאה למלחן כמו בכלים בסי' קכ"ב והוי על בשר זה דין יבש ביבש שמבואר בסי' ק"י מה דינו:
מט סָעִיף א המלוכלך. (פי' שלא פלט כל דמו עדיין ע"י מליחה ודין זה כתב רמ"א בסעיף א' ועיין פר"ח). כתב הש"ך דלאו דוקא דאפי' אינו מלוכלך אסור מטעם כבוש אלא דצ"ע למה מתיר אותו לצלי אם הוא מלוכלך וזה לא נמצא בשום פוסק ואולי דעת המחבר אפילו מלוכלך מ"מ כיון שנשרה ונתערב הדם במים אז לא חשיב דם בעין וצ"ע עכ"ל:
נ סָעִיף טו כנגדו. כתב הש"ך ואז החתיכה עצמה ג"כ מותרת דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב ומהרש"ל אוסר אותה חתיכה ועכ"פ יש לסמוך אדברי הר"ב להתירו לצלי:
נא סָעִיף טו אוסרים. אפילו אינו מלוכלך. ש"ך:
נב סָעִיף טז ובדיעבד. כתב הט"ז זה לא קאי אמ"ש המחבר בענין שאם ישפך שם מים וכו' דבזה ודאי אפילו בדיעבד אסור כל שאין המים יורדים אלא מתכנסים למקום א' דהוי ככלי שאינו מנוקב (וכ"כ כה"ג. ויש ליזהר למלוח בקצה הספסל דבספסל יש נקבים גדולים ומתקבצים שם הציר ובשר נכנס תוך החור דזהו ודאי איסור גדול דהוי ככלי שא"מ):
נג סָעִיף טז רותח. אפילו לאחר שהודח הכלי. ש"ך. והא דאמרינן אין מליחה לכלים פי' הב"י דאין הבלוע יוצא ע"י מליחה אבל שפיר הוא בולע ע"י מליחה ומה שנבלע כבר אינו יוצא ע"י מליחה אלא ע"י בישול ומש"ה אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח אע"ג דמליחה ה"ה כרותח היינו כרותח דצלי אבל לא כמבושל:
נד סָעִיף טז הקערה. כתב הש"ך דהג"ה זו צ"ע ונראה לכאורה לפרש דמיירי כאן שהקערה היא חם לכך אם הוא דבר יבש סגי בקליפה ואם נתן בה רותח יבש שיש בו רטיבות קצת צריך נטילה ואם הוא דבר רותח לח כרוטב צריך ס' נגד הקליפה מן הקערה אף במקום שלא נגע שם הרוטב ואין צריך ס' נגד כל הקערה משום דמתחלה לא נאסרה במליחה רק כדי קליפה אלא שדוחק לפרש דמיירי שהקערה חמה וגם דוחק לפרש דצריך ס' נגד קליפה מן הקערה אף במקום שלא נגע הרוטב ועוד דדוחק לומר דמיירי בדבר יבש לגמרי אלא ודאי מיירי כאן כשהיא קר ואפ"ה צריך קליפה אפילו נשתמש בו דבר יבש לגמרי ומ"ש ואם הוא דבר לח בעי' ס' נגד הקליפה מן הקערה היינו במקום שנשתמש בקערה. ואם הקערה חם והבשר צונן דתתאה גבר או שניהם חמין צריך ס' כנגד קליפה מן הקערה וסתם תבשיל אין ס' נגד הקליפה פנימי של קערה. אבל קשה לפ"ז דלקמן סימן צ"א ס"ד כתב הר"ב דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוה ובשלו כך מותר בדיעבד והיינו מטעם מאחר דאינו ראוי לקלוף וא"כ אמאי צריך כאן ס' נגד קליפת הקערה וצ"ל דס"ל להר"ב דהכא יש להחמיר להצריך ס' נגד קליפת הקערה כיון דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דלאחר הדחה רותחת היא מתוך המלח שבה ואע"ג דבעלמא לא קי"ל כן מ"מ הכא יש להחמיר ואע"פ דקי"ל דסתם כלי יש ס' נגד קליפתו אפשר דהיינו דוקא בשאר כלים אבל לא בקערה שרחבה היא ואינה גבוה מסתמא ליכא ס' עכ"ל:
נה סָעִיף טז הדחה. כתב הת"ח דבכלי חרס אסור להשתמש בו בלי הדחה לכתחלה ובשאר כלים מותר מיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם היטב קודם שישתמש בהם וכ"פ מהרש"ל:
נו סָעִיף טז נקיבה. כתב הש"ך דבדרישה הקשה דלתסר מטעם דהוי כבוש אם שהה כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח דמכח הציר נעשה הבשר כבוש והניחו בצ"ע ולק"מ דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח והציר מפליט כלי ונראה אפילו שהה בו הבשר מעל"ע דבשעת פליטה הוי נט"ל דאינו ב"י תו מיהו לכתחילה אסור להשהותו דנטל"פ לכתחלה אסור. והט"ז תי' דלקמן איירי בבשר שנשרה בתוך הציר משא"כ כאן דהכלי לא מפליט בזמן קצר כזה הכבישה אלא כשיעור סתם כבישה שהוא מעל"ע. מיהו קשה כיון דקי"ל דאין מליחה לכלים להפליט מה שבתוכה ע"י מליחה כ"ש שמותר להשתמש בו צונן ולמה כתב רמ"א האי דינא אחר הי"א שכתב המחבר שאפילו בצונן אסור ונראה דשאני בשר חי וכיוצא בזה דאורחיה בהדחה מותר להניח בכלי של איסור ולא אמרינן דלמא מישתלי ואכיל בלא הדחה אבל שאר דברים אפילו צוננים אסור להשתמש בקערה זו שמלחו בה בשר דלמא ישכח מלהדיח ולא בא הרב אלא לאשמועינן דלא הוי מליח כרותח ואדלעיל קאי ובזה אתי שפיר דל"ת מסי' ק"ה סי"ב דאסור למלוח גבינות וכו' ע"ש:
נז סָעִיף יז רותח. משום דכלי מנוקב לא בלע מידי ומישרק שריק:
נח סָעִיף יז מותר. ופי' הש"ך בשם ת"ח דבדיעבד מותר אפי' בכ"ח ודעת מהרש"ל דבשאר כלים מותר לאכול בהם רותח אפילו לכתחלה כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור אפילו מנוקבת ונראה להכריע דבשאר כלים אסור לכתחלה ומותר בדיעבד כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור וכ"פ הב"ח מיהו צונן מותר להשתמש אפילו לכתחלה אף בכלי חרס לכ"ע אם הוא מנוקב אפילו בלא הדחה אלא בקנוח היטב עכ"ל:
נט סָעִיף טו צלי. והטעם איתא בש"ך משום דהוי כבוש כמבושל והא דפסק בסעיף ט"ו דבעינן מעת לעת למיחשבי' כבוש כמבושל היינו משום דהתם ליכא רותח דמליח ומה"ט פסק לעיל דמותר לצלי וכאן אוסר אף לצלי אבל פחות מהאי שיעורא אף מה שבתוך הציר לא נאסר אלא כדי קליפה ושיעור מליחה עיין לקמן סי' צ"א ס"ה:
ס סָעִיף יח קליפה. פי' במקום שנגע בחתיכה שהיה בציר ואפילו אם יש בה שומן לא אמרינן שמוליך הדם עמו דבכל דוכתי קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם מצד טבעה משא"כ הכא עכ"ל ש"ך:
סא סָעִיף יח שחוץ. כתב הש"ך ול"ד לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר כמ"ש סימן ע' דהתם נמלח כדינו ופלט כל דמו הלכך אינו אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלח בכשא"מ הכל אסור שהדם פירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב ושוב אינו יוצא לא על ידי מליחה ולא על ידי צליה ואע"ג דבשובר מפרקתה של בהמה בסימן ס"ז שאסור לאכול ממנה באומצא משום שהדם פירש ממקום למקום ואפ"ה שרי ע"י מליחה וצליה צ"ל דהכא גרע טפי כיון שפירש ע"י מליחה אי נמי כיון דנמלח בכשא"מ הוי כבוש כמבושל דלא מהני ליה מליחה וצליה אח"כ:
סב סָעִיף יח נוהגין. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דאף דנוהגין הכי מ"מ אם נתערב חד בתרי אפילו בבישול א"צ ס' אלא בטל ברוב מאחר דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא מדרבנן צריך ס' כדאי הם הפוסקים המתירין מה שחוץ לציר לסמוך עליהם בכה"ג וצ"ע לדינא ואולי יש לסמוך עליו מאחר דבלא"ה דם שמלחו או בשלו אינו אלא מדרבנן מיהו משמע שם אפילו נמלח כשיעור מליחה לקדירה ושהה ג"כ שיעור מליחה יש להתיר בכה"ג:
סג סָעִיף יח מותרות. כתב הט"ז דאפילו קליפה לא בעי דאין חתיכה א' דחוקה כ"כ ע"ג חברתה שיעכבו התחתונה מלפלוט ומעשה בא לידו שהניחו אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח ומלחו אווז העליונה והיה זב ציר ממנה ונשרה קצת מהתחתונה בתוך אותו הציר בכשא"מ נ"ל בזה יש לסמוך על הרא"ש ורשב"א שלא לאסור רק מה שמונח בציר ולא הוי אווז התחתון כנמלח בכשא"מ דהא אין כאן מליחה כלל רק ה"ל דין כבוש בציר בסימן ק"ה ושם הביא רמ"א יש מקילין מה שחוץ לציר עכ"ל. וכתב הש"ך אם נפלה חתיכה לציר בכשא"מ וספק אם נפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה מותר מה שחוץ לציר וכ"ש אם ברי שנפלה לשם אחר ששהה שיעור מליחה אבל אם ברי שנפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה אסור אף מה שחוץ לציר דכיון דעדיין לא פלט כל דמו הוי ממש כמולח בכשא"מ כ"פ בתשובת משאת בנימין סי' ל"ט וע"ל בס"ס ע':
סד סָעִיף יט רותחין. כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו:
סה סָעִיף יט עיקר. הטעם דכבר יצא כל דמו ומה שיוציא אח"כ אע"פ שהוא אדום אינו אלא מוהל בעלמא:
סו סָעִיף כ מותר. כתב הש"ך הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו מ"מ בטל הוא בציר והט"ז הקשה על המחבר ממ"ש בס"ח אם לא ניפץ המלח וכו' עד כי המים מבטלין כח המלח משמע דאף לאחר ששהה שיעור מליחה בעי דוקא מים לבטל הא לא"ה מיחשיב כרותח ואין לתרץ דגם בס"ח אם נתמלא מציר מותר אלא דאיירי היכא דליכא אלא מחוי דם ומלח של איסור גרידא ומש"ה צריך מים לבטל זה אינו דגם שם מיירי אחר ששהה שיעור מליחה דכבר הלך לו כל הדם ולא נשאר רק מוהל בעלמא כמו הכא אלא דבר ברור שלרש"י גם שם אין איסור לגמרי שכבר פסק כח של מלח בשעת הפליטה ולא כתב שם המחבר דצריך דוקא לבטל במים רק לדעה השניה שאוסרת כאן מודה שם ביש מים לבטל דאליבא דכ"ע מותר וא"ל לדעת רש"י למה אסרינן לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה לק"מ דודאי עכ"פ המלח אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר והוי כדם צונן שנדבק דצריך הדחה וגם לרש"י אם חתך בסכין בבשר אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון דאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים צריך הגעלה עכ"ל:
סז סָעִיף כ קליפה. כתב הש"ך אע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שכבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע כיון שהוא בכשא"מ ומהרש"ל חולק על הג"ה זו ואוסר כל מה שבציר לגמרי ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ומ"מ כתב דאם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפילו חד בתרי בטיל ובזה יש לסמוך אדעת רש"י דמיקל בכל ענין ולדברי הרב לא מהני ס' לבטל דבכ"מ דצריך קליפה אין מבטלין בס' כמ"ש בסי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שבחוץ לציר אינו מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה:
סח סָעִיף כ והכלי. ומיירי בענין דא"א לקולפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס כמ"ש בסימן צ"א סס"ה:
סט סָעִיף כ כרותח. כתב הש"ך משמע מדברי הר"ב דכשהכלי אינו מלוכלך אפילו הוא בן יומו מותר ובט"ז פסק דאם הוא ב"י אף שאינו מלוכלך אסור וכ"כ העט"ז והשיג הש"ך ע"ז דהא כתב רמ"א בסי' ק"ה סי"ב דאם נמלח היתר בכלי איסור אף בכלי שאינו מנוקב מותר דאין מליחה כרותח כ"כ להפליט הבלוע מהכלי והעט"ז עצמו העתיק דברי רמ"א הנ"ל בספרו לכן נראה ברור להתיר אם אינו מלוכלך אפילו ב"י. ומ"ש הרב דהבשר אסור היינו אסור כולו קאמר אם אין ס' נגד הלכלוך:
ע סָעִיף כ שידיחנו. כתב הש"ך אף על גב דבזה כ"ע מודים דצריך הדחה באחרונה כמ"ש המחבר עצמו בס"ז ומה אתא לחדש פה וצ"ל דקמ"ל דצריך להדיח קודם שיפלוט כל צירו דאם ימתין עד לבסוף חיישינן שאח"כ יחזור ויבלע בבשר כמ"ש בסימן ע' ס"ה:
עא סָעִיף כ לכלים. פי' הש"ך כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר על ידי מליחה היכא דליכא טעמא דמשרק שריק ומה"ט נאסר כלי שאינו מנוקב שנמלח בו:
עב סָעִיף כ הדחה. אף שעדיין לא נתייבשה הציר שעליו וכתב הש"ך דמשמע אפילו לכתחלה מותר לחתוך וקשה דהא בסימן צ"א אוסר להניח היתר צונן בקערה של איסור צונן דלמא אכיל בלא הדחה וכאן מתיר לכתחלה ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דלמא משתלי להדיח משא"כ באיסור סכין שנראה לעין האיסור שעל גבו לא ישכח מלהדיחו ולכך מותר אפילו יש גומות בסכין ומהרש"ל פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב ודוקא לעצמו ולא לאחרים רק יש להתיר בדיעבד אפילו אם לא קנחו וחתך בו רותח וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי מיהו בסכין של איסור משמע דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר לכ"ע ובדיעבד מותר וע"ל סי' ק"ה סי"ב בהג"ה:
עג סָעִיף כ מדיחין. זה נמשך לסברא האחרונה הנ"ל לפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה:
עד סָעִיף כא שיזוב. כתב הט"ז בשם הגהת ש"ד מפני שאין הנשים בקיאות בדבר נוהגים לצלותו כ"כ עד שיתייבש מבחוץ ואח"כ מבשלים אותו וכן ראוי לנהוג עכ"ל:
א סָעִיף א להדיח הבשר. עיין בב"י שכתב דבמקומות הקרים ובזמן הקור הגדול ישימו המים באור עד שתפיג צינתן ואח"כ ידיחו בו הבשר דאל"כ אדרבה ע"י הקור שבמים מטרשי להבשר:
ב סָעִיף א הדיחו הטבח. עבה"ט. ועיין ח"ד שכתב דיש להקל כשהדיחו בשעה שהדם חם אפילו בהדחה מועטת. ומ"ש מיהו אי ידעינן כו' עיין בנ"צ שכתבתי דזה דווקא במקום שהמנהג כן שהטבחים שורים במים אבל בלאו הכי לא אמרינן כן:
ג סָעִיף א חתך. עש"ך דדוקא בסכין דאיכא דוחקא ועיין ח"ד שכתב דאם אכל חתול קצת מהחתיכה א"צ להדיח במקום האכילה וצ"ע:
ד סָעִיף א לשנים. ואם לא חתך לשנים רק חתך מעט כתב הפמ"ג בשפ"ד סק"ג דמותר בדיעבד דהא יש ס' ואף שלא נמלח שם להמרדכי מ"מ בנשאר מקום בלי מלח מתיר הש"ך וה"נ מותר עכ"ד. ולפמ"ש לקמן ס"ק ט"ו בשם חמודי דניאל דלא שרי אלא בנשאר מעט מקום בלי מלח אבל אם נשאר הרבה אף דיעבד אסור דבאותו מקום נאכל מחמת מלחו נראה דגם כאן אסור ודינו כנמלח מצד אחד וצ"ע לדינא:
ה סָעִיף א לשרותו נגד חצי שעה. אם נשרה בכלי במים וחצי חתיכה היה למעלה מהמים כתב הפמ"ג בפתיחה דלטעם כדי לרכך שרי שהמים נכנסים בבשר ונתרכך כל החתיכה ע"ש ואם כן מדיח הצד שהיה למעלה מהמים ודיו דהא לאינך טעמי לא צריך שריה חצי שעה:
ו סָעִיף א שמלא קרח. עבה"ט מ"ש בשם רש"ל בשר שנקרש כו' ועיין בספר לוית חן פרשה אחרי שכתב דבשר שנמלח ושהה שיעור מליחה והודח ואח"כ נמצא באמצעיתו קרח לא מהני לבשר זה שיחזור וימלחנו אחר שנפשר כיון דהבשר סביביו היה נפשר בשעת מליחה ופלט כל דמו שוב לא יפלוט המליחה לדם שבפנים כמו בחלחולת בסימן ע"ה ואין תקנה לבשר זה רק לצלותו עכ"ד ע"ש ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' י"ב שדחה טעם זה אלא דמטעם אחר יש לאסור דאותו חלק בשר שכבר שהה במלחו כראוי ויצא דמו והודח ונסתמו נקבי הפליטה כשמולחין שנית יחזור ויבלע מבשר זה שבאמצע ושוב העלה דגם משום זה אין לאסור ע"ש ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ט"ז שדעתו בדין זה דאם לא הודח עדיין יש תקנה להתיר ע"י שידיחנו קודם רק להעביר הליכלוך של ציר ואז ודאי דמהני מליחה שנית אפילו שלא במקום הפסד אך אם כבר הודח היטב אין תקנה רק לצלותו ואם כבר נמלח שנית אחר שהודח כדין הדחה גמורה יש לאסור אף לצלי ע"ש היטב ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה. ומ"ש הבה"ט עוד בשם מ"י בשר ששרה במים ונקרש כו' עיין בזה בשו"ת דבר שמואל סימן שע"ג שדעתו לאסור אף אם לא נשרה בקרח רק מעל"ע ועיין בשו"ת קרית חנה סימן כ"ט שהעלה כדעת המ"י דקרח לא חשיב כמים ולכן אם לא שהה בקרח רק מעל"ע בודאי שרי ואף אם שהה כן ג"י ג"כ אין ברור לאסור ע"ש:
ז סָעִיף ב ואפילו לא שהה במלחו. עבה"ט דדוקא לקדירה אבל לצלי שרי בלא שהה וכ"כ רמ"א לקמן סימן ע"ו ס"ב ועיין בתפארת למשה שכתב דלא שרי אלא בתרתי למעליותא לא נמלח רק מעט ולא שהה וגם דעת הרמ"א בסימן ע"ו מתפרש כן ע"ש:
ח סָעִיף ב והוא הדין אם היה ס'. [עפמ"ג במשבצות שפי' דברי הרמ"א בזה דשרי ע"י הדחה ומליחה שנית דוקא ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות ק"ח וק"ט שחולק עליו ומסיק דלכתחילה ידיחנו וימלחנו שנית ובדיעבד אם נתבשל בלי מליחה שנית שרי ע"ש]:
ט סָעִיף ג מותר למלוח בו. עיין בספר חמודי דניאל סימן יו"ד שכתב בזה צריך ליתן מלח על הבשר שיהא עב קצת ואם מלח גס מצוי אסור למלוח במלח דק אף אם נותן הרבה דראשון ראשון מהמלח שנתקרב לבשר נכנס לבשר ואינו פועל בו. עוד כתב שצריך ליזהר שע"י השחיקה נטחן מן המלח הרבה כקמח וכשמולח בכל המלח ביחד יש הרבה מן הבשר שלא בא עליו מן המלח הדק ולענין דיעבד משמע מדבריו דאף אם מלח כל הבשר במלח דק לבד ולא ריבה עד שיהא עב קצת מותר ע"ש:
י סָעִיף ד אפילו בדיעבד. עבה"ט ובספר ח"ד סי' ל"ו כתב במעשה שמלחו בשר במלח מעורב בגרויפין שליש או רביע שאסור כיון שנוהגים בלא"ה שיש מקום פנוי ובהצטרף לזה מקום הגרויפין יהיה הרבה פנוי ובאותו מקום נאכל מחמת מלחו וזה מעכב בדיעבד אליבה דכ"ע לכן אם לא שהה עדיין שיעור מליחה יש להדיחו ולחזור למולחו במלח יפה דאסור למלוח בעוד שהמלח ודם עליו ואם שהה שיעור מליחה ידיחנו מעט וימלחנו דאם ידיחו יפה יסתמו נקבי הפליטה ויבלע המקום שנמלח כהוגן מהמקום שלא נמלח גם ימלחנו על מקום נקי לא על אותו כלי שמלח בראשונה ע"ש:
יא סָעִיף ד אם לא לצורך. עיין בשו"ת רב משולם סימן ו' דאין חילוק בין אם צד הנמלח למעלה או אם הוא למטה דודאי המלח מוצץ הדם ומושכו אל המקום אשר הוא שם בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה:
יב סָעִיף ו בדיעבד. עבה"ט ומשמע דאם לא נתבשל אף שהודח יחזור וימלחנו ועיין בדגמ"ר שכתב דדוקא אם לא שהה רק שיעור מיל אבל אם שהה יותר מחצי שעה יש להקל אחר שכבר הודח ואין צריך להפסיד מלח ולמולחו שנית עיין שם:
יג סָעִיף ו לכבוד אורחים. כתב בסולת למנחה כלל ט"ו בשם ת"א מקום שהוזכר כבוד אורחים היינו כגון בעלי תורה ובעלי שם טוב ומע"ט או עני בן טובים או עשירים שראוי לכבדם שאינם עושים רעה ולא הגרועים או הקבצנים שעוברים ושבים בשביל טרף ומזון הם בכלל צדקה ע"ש. וכתב עוד דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו בביתו אבל לא כשזימן אצלו חבירו. והוא ז"ל חולק עליו בזה וסיים דלכתחלה לא יזמין אצלו חבירו אם יודע שהוא צריך להקל בענין הדחה או מליחה אבל אם כבר זימן אצלו אז יש להקל כמו מפני שאר אורחים עכ"ד ע"ש:
יד סָעִיף ז במי פירות. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' ל"ז דשם איתא בהדיא דאף בהדחה ראשונה שרי במ"פ וע"ש עוד:
טו סָעִיף ט בכלי שני. עבה"ט [ועיין פמ"ג לעיל סי' ס"ח בשפ"ד ס"ק כ"ו שכתב שאלה שלש קדירות רותחים כ"ר מא' עירו על רבע העוף קודם הדחה אחרונה ויש שם עוד רבע שהודח ממלחו כו' תשובה מה שמלגו ע"י עירוי גרע כו' ע"ש ועיין בספר בית יהודה שם שחולק עליו ומ"ש] בשם ט"ז מעשה באשה כו' ועיין בשער המלך פ"י מהלכות מקואות דין ו' בכללי ספיקי דרבנן כלל ז' מה שהקשה על הט"ז ועמש"ל סי' ק"י בדיני ס"ס אות ך' וכ"א. ובתשובת ש"ב הגאון מו"ה שבתי כ"ץ ז"ל כת"י כתב שהתיר במעשה שבא לפניו באשה ששכחה אם מלחה צד השני דאף הש"ך שאוסר אם נמלח מצד א' לאחר שהודח וכן בנה"כ מחמיר אם שכחה אם נמלח י"ל כה"ג מותר דשם הטעם דמעשה רב איך שכחה אבל כה"ג אדרבה מאחר שמלחה צד א' הרגל הדבר הוא עושה עכ"ד. ועיין בשו"ת תולדות יצחק סוף סימן ך' ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' י"א שנשאל באשה ששלחה לבעלה בשר לכפר ולא הזכירה בתוך הכתב אם מלחה הבשר ובישל הבעל הבשר בלא מליחה אם מותר לאכול הבשר והראה פנים לכאן ולכאן וסיים שלבו מהסס בדבר זה להתיר הבשר אם לא שנצרף איזה אומדנות המוכיחות שבודאי מלחה כגון שהשליח לא היה יכול לבוא אלא סמוך לשבת שלא היה שהות למלוח ולבשל על שבת אז אמרינן בודאי מלחה קודם ששלחה ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב ס"ס ס"ט שחולק על הפמ"א במ"ש כגון שהשליח לא היה יכול לבוא כו' דהא ליתא דזה אינה אומדנא דמוכח דאולי היתה כוונת המשלח למלוח זמן מה לכבוד שבת ולהטמין אותו סמוך לשבת או לצלות בשפוד ע"י מליחה קצת שא"צ שהות כ"כ ובלאו הכי כיון שהוא דבר שיכול להתברר אין צד כלל להתיר ע"י ספק ואפילו בס"ס יש להחמיר וע"ש מה שתמה עוד על הפמ"א בתשובה ההיא:
טז סָעִיף ט למלוח בו פעם שנית. בספר חמודי דניאל סימן ל"ט כתב דמלח של הערינ"ג שיבשו אסור למלוח בו בשר ואפילו בדיעבד יש לאסור דגרע ממלח שמלחו בו בשר כיון שנכבש מעל"ע בציר ע"ש. [ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ג סימן ס"ו אודות מים שהדיחו בו בשר ונשפך על המלח מה יעשה עם המלח ופסק שיניח להתייבש ואח"כ יוכל למלוח בו בשר להוציא דמו אבל ליתן תוך מאכל אסור ואם הוא מלח הרבה לא ישהה בתוך ביתו שלא יטעו ליתנו תוך המאכל עיין שם]:
יז סָעִיף י ובחד מינייהו סגי. ז"ל סמ"ק אם יש עובד כוכבים משמש בבית ישראל ושמו הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במס"ח לפ"ת וכ"ש אם יודעים בטיב יהודים ואם יש נער או נערה יודעים בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי כו' עכ"ל ונדחקו כל גדולי אחרונים בלשונו כמ"ש בט"ז. ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוף סימן ל"א שכתב לפרש דברי הסמ"ק בטוב טעם דזה ברור שהעובד כוכבים נאמן באיסור דרבנן במקום שרגלים לדבר אף אם אינו מסל"ת וראיה לדבר ממ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ח שאם ניכר שהועילו הרפואות יש לסמוך אף על עובד כוכבים אף שאינו מסל"ת ושם איסור דרבנן הוא וכיון שכן הרי כאן דם שמלחו הוא דרבנן והנה אם הוא יודע מנהגן של ישראל מקרי רגלים לדבר לעשות כמנהג כיון שהוא משמש בבית ישראל וא"כ ג' חלוקים בדבר שאם מסל"ת אף שא"י מנהגן ולא הוי רגלים לדבר נאמן מטעם מסל"ת ואם הוא יודע מנהגן הוי רגלים לדבר ונאמן אף אם אינו מסל"ת ואפשר דמעלה דרגלים לדבר עם עדוא עובד כוכבים אף שאינו מסל"ת עדיף ממסל"ת היכא דאין רגלים לדבר ולכך כתב הסמ"ק לשון וכ"ש. והיכא שיש תינוק בן דעת יוצא ונכנס והעובד כוכבים יודע מנהגן מותר וא"צ אפילו שיאמר העובד כוכבים כלל שהדיחו ובלא אמירה דיליה אמרינן מסתמא מטעם מרתת דבודאי הדיחו משא"כ אם אין ישראל יוצא ונכנס אף שיודע מנהגן מ"מ לא מישתרי מסתמא רק אם אומר בפירוש שהדיחו אף אם אינו מסל"ת. ובזה מתפרש לשון הסמ"ק היטב עכ"ד ע"ש.
יח סָעִיף יא שנתבשל. בגיו"ד של אא"ז הרב ז"ל מצא כתב אגודה אומר ר' דמותר לבשל בשר בלי מליחה בחמי טבריא. [שם בש"ע צריך שיהיה בתבשיל ששים. עיין בספר בר"י שהביא בשם גדול אחד דהיינו באם נתנו הבשר במים שאינם רותחים אבל אם נתנו אותו במים רותחים הוי חליטה ומותר בדיעבד בלא ס' כמבואר לקמן סימן ע"ג ס"ב כו' והוא ז"ל שקיל וטרי קצת ומסיים דאם ברור הדבר שהיו המים רותחים מאד ויש דוחק כגון שהוא ער"ש יש להקל ע"ש ועש"ך שם סק"י וצ"ע]:
יט סָעִיף יא אותו בשר. עיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סימן ל"א בשומן שלא נמלח שנתבשל אם צריך לשער ג"כ נגד כל השומן או לא מאחר שאין דם כ"כ בשומן ע"ש ונראה דאישתמיטתיה דברי הת"ח וש"ך לקמן סימן ע"ה סק"ח דמבואר שם דצריך ס' נגד כל השומן ע"ש:
כ סָעִיף יא כנגדו. עבה"ט ומ"ש בשם הר"ש הלוי ז"ל ועיין בזה בתשובת מעיל שמואל סימן י"א שחולק על הוראת הר"ש הלוי ז"ל ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ל"ח בהג"ה מבן המחבר שדחה דבריו והעלה כדעת הר"ש הלוי ז"ל.
כא סָעִיף יב בשר ששהה. עי' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל לקמן סימן ע"ה סק"ה שכתב בשם תשובת שבו"י להקל בשומן אווזות שלא הודח תוך ג"י ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ה שחלק על השבו"י בזה שהתיר את האסור וכתב דאף לדעת השבו"י דוקא בשומן שהופשט אבל אם השומן לא הופשט עדיין מעל האווז גם הוא מודה שאפילו השומן אסור לבשל ומי שהורה להתיר אפילו השומן לחוד ראוי לגעור בו בנזיפה ואם כבר נעשה מעשה והפשיט השומן ובשלו אסורים הכלים וכל התערובת ע"ש גם בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן מ"ד חולק על השבו"י בזה. ועיין בספר ח"ד שכתב ג"כ דבשומן הדין כמו בבשר אלא שכתב דיש להתיר ע"י בישול במים בששים אחר המליחה כיון דבהפ"מ סמכינן אמחבר בסעיף י"א והמים שבלעו איסור ישפכו ואין זה מבטל איסור מטעם שיחזור ויבלע השומן מהמים אין זה ביטול איסור דהבליעה בא אחר הביטול ועוד דכוונתנו להתיך. השומן דמיא קצת לסימן פ"ד ס"ג אבל לערבו בשומן אחר עד ששים נראה דאסור עכ"ד (ונראה דבאופן זה אף בבשר שרי מיהו לטעם השני שכתב הח"ד דלא הוי מבטל איסור דאין כוונתנו אלא להתיך השומן אפשר דבבשר אסור מטעם שכתב הט"ז בסימן קל"ז סק"ד דלא שרי באין כוונתו לכך אלא היכא שאי אפשר בענין אחר עיין שם וה"נ בבשר אפשר בצליה אבל בשומן א"א בענין אחר דבצלי השומן כלה) ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ל"ח שהוא ז"ל העלה להקל בזה בהפ"מ והיינו דמתחלה ימלח השומן כדינו ואחר המליחה והדחה יערב בשאר שומן שנמלח והודח כדינו ע"ש טעמו:
כב סָעִיף יב ששהה ג' ימים. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן כ"ט ע"ד עוף השוהה למות אחר שחיטה כמה שעות ונשתהה ג"י בלי מליחה מאיזה זמן מונין השלשה ימים אם משעת שחיטה או משעה שתצא נפשה כתב מתחלה לחלק לענין הבני מעים דהוי כמנחי בדיקולא וראוי למחשב הג' ימים משעת שחיטה משא"כ שאר הבשר והאריך בזה והעלה להקל גם בב"מ דיש לחשוב משעה שתצא נפשה ע"ש. וצ"ע לדינא אם נשרה במים וכשלקחוהו מהמים היה לח כמו ב' וג' שעות עד שהיו המים נוטפים ונשתהה ג"י מאיזה מן מנינן אם משעה שלקחו מהמים או מעת שכלה כל לחלוחית המים ונראה להקל:
כג סָעִיף יב נתייבש דמו בתוכו. עיין בתשובת שמש צדקה ח' יו"ד סימן ל"ז.
כד סָעִיף יב ואחר שצלאו. עבה"ט סוף ס"ק מ"ג בשם קובץ ישן. ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן י"ב שכתב שאין לסמוך ע"ז אפילו בהפ"מ ע"ש היטב. ועיין בתשובת תשואת חן סי' כ"א מ"ש בזה:
כה סָעִיף יב לא יבשלנו. עיין בספר חמודי דניאל סימן ז' דאף אם רוצים לצלותו בקדירה ביובש אסור ע"ש. (ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן קל"ח שדעתו דהא דאסור לבשל אחר הצליה דוקא אם יתנו בקדירה בעוד שיהיו המים פושרים דאז מרככין אותו אבל אם ישליכו אותו במים רותחים מותר ע"ש. ונראה דלעת הצורך כגון בלילי פסחים שאין אוכלין צלי רק צלי ואח"כ בישלו אוכלין כמו שמבואר בא"ח סימן תע"ו יש לסמוך ע"ז בפשיטות. ועיין בה"ט מ"ש בשם רש"ל וט"ז והנה בנה"כ גמגם על סברת רש"ל דמ"מ הבשר פולט מעט מעט ועל דין הא' של הט"ז באם מלח עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו. מצדד בנקה"כ להתיר בזה דעכ"פ יוצא קצת דם ואמרינן לגבי דם שבלע כבולעו כ"פ ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים ח' יו"ד סי' כ"ז במעשה שנמלח בשר ששהה ג' ימים עם בשר עוף יחד ואחר מליחה והדחה כבשו אותם בחבית ומלחו אותן יחד כדרך שמולחין לקיום ונכבש כך כמה ימים וכתב דיש לאסור הכל אפילו מה שחוץ לציר חדא דהא הט"ז כתב בשם רש"ל דבלא שהה שיעור כבישה מתיר מטעם ממ"נ וא"כ הכא דשהה ש"כ נאסר ואף דביש"ש מבואר שאם הודח אחר המליחה הראשונה אין לאסור אפילו שהה ש"כ מ"מ הרי כאן היה כבוש מעל"ע דאפילו במים ה"ה כמבושל וא"כ נאסר מה שבתוך הציר ואוסר הכל אח"כ ועוד דהכא בין להט"ז ובין להש"ך בנה"כ אין מקום להקל בזה דהא להט"ז נאסר מתחלה הבשר ששהה שבלע דם משאר הבשר ואף שנה"כ צידד להקל הלא לדעתו נאסר מטעם שנמלח אח"כ בכלי שאינו מנוקב ולית לן למינקט קולי דתרווייהו עכ"ת דבריו ע"ש באריכות. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ה במעשה שבשלו בשר שנמלח והודח ואח"כ נתוודע ששהה ג' ימים בלי מליחה וזה נודע אחר ששהו הכלים מעל"ע הנה אם הכלים יש להם תקנה בהגעלה אסורים בלא הגעלה דהוי דבר שיש לו מתירין אולם אם הם כ"ח שאין תקנה בהגעלה המורה להתיר הכלים אין מזניחים אותו ומ"מ לא הייתי מורה להתיר כיון דהספק על הבשר ולא על הכלים ע"ש. ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סוף סימן ט"ו:
כו סָעִיף יב בשר ג"י. עיין בספר חמודי דניאל סימן ל"ד שכתב דכבד וכחל מותר להשהות דודאי יצלנו אע"ג דהכבד מבשלים אחר צלי וניחוש שמא יבשלנו אחר צלי מ"מ כל מידי דבדיעבד מותר לא חיישינן שמא ישכח ע"ש:
כז סָעִיף יב שמא יבשלו. עיין בספר חמודי דניאל סי' ח' באם שהה ג"י בשוגג אי מחוייב לאכול תיכף. ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ל"ח ול"ט. ועיין לעיל סי' כ"ג בש"ך ס"ק י"ט ובסי' נ"ז ס"ק מ"ז ובט"ז סימן פ"ו ס"ק ט"ז ודו"ק ועיין פמ"ג:
כח סָעִיף יג שרו אותו במים. עיין במנחת יעקב כלל ד' אות ה' שכתב בשם חמיו הגאון מהר"ש ז"ל באווזים שלימים שהודחו תוך ג' ימים בעודן שלימים עם העור והורה להפשיט העור של אווז ולבשלה והשאר יצלה דהדחת העור לא שייכא לבשר והוא ז"ל כתב ע"ז דבשבת דף ק"ח משמע דעור אית ביה נקבים ועולה ג"כ לבשר ע"ש. לע"ד צ"ע דהרי בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סי' י"ב כתב לגבי הא דעור מגין דאין הנוצה נוקב העור מעבר לעבר אלא לענין תפילין שצריך עיבוד ולגרור הרבה מצד פנימי והנשאר לאחר הגרירה אית ביה ניקבי ע"ש וא"כ הכא כיון דאין העור מנוקב מעל"ע אין ההדחה מועיל לבשר. איברא דדברי הנו"ב צל"ע דהרי בחולין ד' קי"ט מבואר דנימא חלחולי מחלחל מעבר לעבר כמ"ש רש"י שם ומכ"ש בשר עוף. שוב ראיתי בתשובה הנ"ל חלק או"ח סוס"י כ"ז שכתב אם שרו אווזות שלמים שלא נפתחו כלל אם יועיל תוך ג"י דעתי להקל ואף שביארתי במקום אחר דהנקבים שבעור אינם שולטים מעבר לעבר מ"מ נתרכך מעל"ע ע"י שריית המים ומותר אח"כ ע"י מליחה וכן אם שטף מים בשפע ושפשף היטב בידיו ג"כ מותר כל הבשר רק האיברים פנימים צריכים צלי ובדיעבד לצורך גדול אפילו לא שרו רק שטף עליהם מים ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס חלק ששי סימן ס"א שכתב ע"ד עופות בנוצתן שהורה א' שצריך להסיר הנוצות לפני שרייתן קודם מליחה יפה הורה ולא דמי לטלפי רגלי הבהמה כו' ואם עבר ושראם בנוצותם ואח"כ שהו ולא נמלחו ג"י מעל"ע משעת שחיטה אם היו מונחים בכלי מים או אפילו בנחל שוטף וראשי העופות היו למעלה באופן ששבולת הנהר עבר ע"ג ראשן נ"ל פשוט שהנוצות עכבו מלהכנים המים לגופם ונאסרו מפני חומרת הגאונים שהרי אפילו להקל כ' הרשב"א דאם נמלגו ברותחין כו' וכמ"ש גם בש"ע סימן ס"ח ס"י אמנם אם היו בשבולת הנהר ועברו המים במקום רגלי העוף יש להסתפק ולומר שמועיל שא"א שלא ישפכו המים בין הנוצות ונגעו אל גוף העופות ונתרכך הבשר ע"י המים ולדינא צריך תלמוד גם בזה עכ"ד ע"ש]. ועיין פמ"ג בשפ"ד ס"ק נ"ג שכתב דאם היה הבשר מלא קרח ששראו תוך שלשה ימים שאסור אף דיעבד כי ידוע שהשריה תוך ג' ימים הוא לרכך ובזמן שהוא נקרש כאבן קשה הוא ואין פועל השריה כלום וכן במי פירות אפשר להחמיר ע"ש:
כט סָעִיף יג שלשה ימים. עיין באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל מה שכתב בשם המג"א שאם חל יום ג' בשבת אסור להדיחו אפילו ע"י עובד כוכבים ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן כ"ז שכתב דאווזות פטומות שעיקרם בשביל השומן ובצלי השומן כלה ואיכא פסידא שרי ע"י עובד כוכבים ולא מיבעיא אווזות דרכיך וחזי לאומצא אלא אפילו בשר בהמה אם אינו ראוי כ"כ לצלי כבישול שרי ע"י עובד כוכבים ואם אי אפשר בעובד כוכבים מותר בעצמו ובפרט אם בלא"ה צריך לרחוץ ידיו. וע"ש בסימן צ"ב שכתב דאם חל יום הג' בי"ט שרי בכל ענין אפילו ע"י עצמו:
ל סָעִיף יג פחות חצי שעה. בספר לוית חן פרשת אחרי מות כתב דלמאי דאמרינן פ"ק דפסחים לר"י אדם טועה ג' שעות א"כ אין להשהות רק ג"י פחות שלש שעות כו' עיין שם. ולע"ד חומרא יתירה היא דודאי דוקא באיסור דאורייתא חיישינן כדמוכח בפסחים דף י"ב דאמר שם גזירה משום יום המעונן ע"ש ולא קאמר שמא יטעה בין ה' לו' (עיין ברמב"ם פ"א מהלכות חמץ דין י"ג ובלח"מ שם) ומכ"ש. הכא דלא הוי אלא חומרת הגאונים ואין להחמיר בדינים אלו כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ג. ועוד אפשר לומר דזה דמי למ"ש מהרש"ל שם על דברי התוספות ד"ה לר' מאיר דבהמשך הזמן לא חיישינן שיטעו כגון אם אומר ה' שעות עמנו הייתם לא אמרינן שמא טעה ולא היה אלא ד' דאין זה ענין כלל לטעות דאיזה שעה ע"ש א"כ ה"ה כאן י"ל כן:
לא סָעִיף יד בטלה ברוב. עבה"ט מ"ש דלא הוי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם ועמ"ש לקמן סימן ק"ב סק"ח מזה. ומה שהקשה הבה"ט בלא מליחה. עיין בשו"ת תולדות יצחק סימן נ"ב שכתב דאפשר דמיירי שהיה:
לב סָעִיף יד בנתבשל ואז אותה החתיכה אינה אסורה אלא מצד חומרא כמש"ל סעיף י"א להכי בטילה ברוב ובזה מתורץ מה שהקשה הש"ך ס"ק נ"ז ושוב העלה להלכה כדמשמע מפשט דברי הרמ"א דאף אם לא היה מתחלה ששים ונאסרה מצד הדין אפילו הכי בטילה ברוב ע"ש:
לג סָעִיף טו שגנשרה במים. עיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ז שהעלה דהא דכבוש כמבושל דווקא בנשתהה במים אחדים מעל"ע אבל אם שהה כ"ג שעות במים בכלי אחד ואח"כ הסירוהו משם ונתנו לכלי אחר מלא מים ושהה שם עוד שעה לא מקרי כבוש ע"ש ועיין במנחת יעקב כלל כ"ד ס"ק ב' שכתב ג"כ הכי בשם ח"ז הגאון מהר"ש שפירא ע"ש. [ והביאו הפמ"ג במשבצות ר"ס ק"ה וכ"כ בנה"כ לקמן סימן קל"ה סעיף י"ב הובא בבה"ט שם ס"ק כ"א דכבוש לא הוי במע"ל בסירוג ע"ש. וכ"כ בתשובת ח"ס ס"ס פ"א הובא לקמן סימן פ"ז ס"ק י"ח ע"ש ועיין בספר עיקרי דינים סי' ז' אות י"ט שרב אחד אמר שקבלה בידו משם הרמ"ף דאף אם לא הסירוהו רק שנענעו הכלי בתוך מעל"ע אין בו דין כבוש ואח"כ חזר בו וביטל קבלתו ע"ש] ונראה קצת דלפ"ז אם נפל בשר שלא נמלח לנהר ונשתהה שם כ"ד שעות והוא באופן דלית ביה משום בשר שנתעלם מן העין כמבואר לעיל סימן ס"ג שרי אף לקדירה ואף לדעת הש"ך בס"ק ס"א דגם אם יש במים ס' אסור אף לקדרה מ"מ הכא בנהר לא מקרי כבוש כלל דקמא קמא אזדא ליה ודינו כמימות מחולפים כמ"ש המג"א בסימן ד' סק"י לגבי נט"י שחרית דבעי ג"פ דבנהר די בפ"א מטעם זה ע"ש:
לד סָעִיף טו מעת לעת. ע"ל ס"ק כ"ט ולחילוק הראשון שם אולי יש להחמיר כאן דהכא יש חשש איסור דאורייתא דדם כבוש אסור מה"ת כמ"ש הפמ"ג בפתיחה ולסברא הב' כ"ש כאן אין להחמיר:
לה סָעִיף טז בדבר רותח. עבה"ט ועיין פמ"ג במשבצות לקמן סוף סי' צ"ג שכתב בשם חכם אחד דהא דקיי"ל יש מליחה לכלים להבליע ונאסר הכלי דווקא בכלי חרם חדש או שאר כליסם אבל כלי חרס ישן דכבר שבע לבלוע לא דהא כתב הט"ז שם לענין כבוש דאינו בולע אא"כ מפליט שלו וא"כ במליחה דאין מליחה לכניס להפליט א"א לבלוע ולא נאסר הכלי והוא ז"ל כתב שאין להקל ע"ש ולפמ"ש שם בשם תשובת חו"י פשיטא שאין להקל:
לו סָעִיף יח שנראה ציר בכלי. בספר חמודי דניאל סימן ל"ח כתב אפשר דזה דווקא בתחלת מליחה כ"ז שלא נראה ציר בכלי לא פעל המלח עדיין בבשר כלום אבל באמצע מליחה פולטת מיד מעט מטט ואם הושם בכלי שא"מ או נפל על הקרקע נאסר מיד דהדם פירש ממקום למקום וצ"ע:
לז סָעִיף יט והמנהג כסברא ראשונה. עיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן ל"ג:
לח סָעִיף כ והכלי שנפל. עבה"ט מ"ש ומיירי כו' או שהוא כלי חרס והוא מדברי הש"ך ועיין פמ"ג שפירש דאם הוא כלי חרס נאסר כולו ומעשה שמלחו בשר ונטף ציר על הכ"ח בחוץ והיה ע"ש וא"א להכין אחרת והתיר ע"י גרידה היטב דכיון שנפל בחוץ הוי ככלי מנוקב דשריק ודוקא לכבוד שבת ודעת המנ"י דאף כ"ח אין אוסר רק כ"ק ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ג שהשיג על הפמ"ג ודעתו כהמנ"י דלעולם סגי בקליפה ומפרש דברי הש"ך במ"ש או שהוא כ"ח ר"ל דא"א לקלפה וכתב שם בדבר מעשה שנטף ציר מליחה על קנקן של פורצ"לין אצל אוזן הכלי דא"צ אפילו קליפה כיון שנפל במקום גבוה דבכל זמן שיגיעו החמין נגד מקום הטיפה יהיה ס' נגד הטפה וכדלקמן סוף סימן צ"ט ואף הט"ז שם מודה אם הוא אחר מעל"ע ואפילו את"ל דקנקן זה לא הוי כדבר שדרכו להשתמש לעולם בשפע יש להתיר מטעם אחר דלעולם לא יבא לידי פ"ט כיון שאין דרך להשתמש בקנקן זה אצל האש רק ע"י עירוי שמערין לתוכה קאווע רותחת ובליעת האיסור הוא חוץ לכלי וכח העירוי אינו פועל להפליט דרך דופן הכלי מעבר השני א"כ דמיא לקדרה גדולה ובפרט כיון שהיה הציר אחר שיעור מליחה יש לצרף דעת רש"י דס"ל דאז מיחשב צונן ע"ש באריכות:
לט סָעִיף כ נחשב כרותח. עבה"ט וע' בספר תפארת למשה שכתב דאם שהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח גם להש"ד אסור אף באינו מלוכלך:
א סָעִיף א ואם כו'. גמ' שם:
ב סָעִיף א או שהסיר כו'. ג"כ מהאי טעמא:
ג סָעִיף א ואם לא כו'. כנ"ל דמסליט:
ד סָעִיף א הדחת כו'. כטעם הר"ן דהדחה הוא כדי שיתרכך הבשר ויוציא דמו:
ה סָעִיף א אבל אם כו'. כמ"ש בגמ':
ו סָעִיף א רק כו'. לכתחלה אבל בדיעבד אפילו הודח מעט סגי כמ"ש בהג"ה ס"ב. ש"ך:
ז סָעִיף א ימתין מעט. דוקא שלא יתנגב. ד"מ והוא ג"כ לטעם הר"ן הנ"ל:
ח סָעִיף א ונהגו כו'. לחומרא בעלמא שמא נדבק בו דם:
ט סָעִיף א ואם כו'. כמש"ל סי' ק"ה ס"א דכבוש כמבושל [וכמ"ש (פסחים מ"ד ב' נזיר ל"ז א') דאי תרו ליה כולי יומא כו' משמע דבשאר איסורים אסור וכולי יומא פי' הר"מ מעל"ע דאל"כ נתת דבריך לשיעורין יש יום ארוך ויש יום קצר ועב"י] והוי כנתבשל בלא מליחה:
י סָעִיף א ואף כו'. דהא בשר השני אינו שורה מעל"ע והוי צונן בצונן דמותר לכתחילה מידי דאורחיה בהדחה כמ"ש סי' צ"א ס"ב וכן כאן שע"כ מריחו אח"כ:
יא סָעִיף א דין כו'. ר"ל שצריך לשרותו עד שירפה וכטעם הר"ן:
יב סָעִיף ב ויש אוסרין. כטעם הרא"ה שהדחה הוא שלא יבליע המלח הדם שעל פניו ואינו פולט עוד וסברא ראשונה ס"ל דמשרק שריק וכבכ"פ וכמ"ש שם קי"א א' בכבדא עלוי בשרא דמשרק שריק וסברא שניה ס"ל דדם בעין לא אמרינן משרק שריק כמ"ש תוס' שם קי"ג א' ד"ה אין וכן לא אמרינן כבכ"פ:
יג סָעִיף ב ואם לא כו'. דלטעם הרא"ה סגי בהכי אלא דלכתחלה צריך להדיחו היטב משום טעם הר"ן אלא דאין שייך לאסור בדיעבד לטעמו וז"ש וה"ה כו':
יד סָעִיף ב ואם נמלח כו'. דלגבי האחרות הוי דם פליטה וכבכ"פ ושריק:
טו סָעִיף ג לא ימלח כו'. רמב"ם. וכמ"ש בגמרא שם רב דימי כו' ומפרש דדינא קאמר:
טז סָעִיף ג כקמח. כן פי' רי"ו דברי הרמב"ם:
יז סָעִיף ג ולא כו'. רי"ו:
יח סָעִיף ג ואם כו'. שכל הפוסקים חולקין על הרמב"ם שהראב"ד מפרש דרב דימי מלח במלח גסה שלא יצטרך הדחה ראשונה בכלי מנוקב. ולענין מלח גסה לא שייך ואם אין כו'. אבל באמת דאין מעכב כמ"ש הפוסקים ובד"מ וש"ך: (ליקוט) ואם לא כו'. מדקאמר רב דימי כו' משמע דהוא לבדו עשה כן. ת"ה ע' א' בשם הראב"ד ואפי' לכתחלה ע"ש (ע"כ):
יט סָעִיף ד שלא כו'. כמש"ש מולחו יפה יפה:
כ סָעִיף ד וימלח כדי כו'. ממ"ש במנחות כ"א א' דם שבישלו כו' דם שמלחו כו' משמע דחד טעמא להו כמ"ש רש"י שם משום דמליח כרותח ובחולין קי"ב א' כי אמר שמואל מליח כו' ובמנחות שם אלא טעמא דמעטיה קרא כו' ושם וכן לקדירה. תוס' שם ד"ה דם כו' ובחולין שם ד"ה ה"מ כו':
כא סָעִיף ד וא"צ כו'. כמ"ש במנחות שם יכול תבונהו כו' ולאפוקי מי"א ששיעורו כמו מולח לעיבוד או לאורחא כמ"ש בפ"ז דשבת (ע"ה ב') ועתוס' הנ"ל שם ושם:
כב סָעִיף ד ומלחו כו' ועופות כו'. במנחות שם כיצד כו' וכן לקדירה ובחולין שם יפה יפה ב"פ משמע מב' צדדים ועופות מבפנים:
כג סָעִיף ד ואם לא כו'. דמ"ש וכן לקדירה הוא לכתחלה דאל"כ חתיכה עבה מאי עבדת [ועת"ה ס"ט ב'] ועוד דאמרינן בפג"ה (צ"ז ב') הנהו אטמתא דאימליחו כו' והלא הגיד ושומנו לא נמלח אלא מצד א':
כד סָעִיף ד ויש כו'. שפי' וכן לקדירה לעיכוב:
כה סָעִיף ד אלא אם כו'. ע"ל סי' ע' ס"ו בהג"ה דלאח"כ בולע הצד שנמלח ואינו פולט ועט"ז:
כו סָעִיף ד אזי יצלנו כו'. כמ"ש חולין צ"ג ב' ופסחים ע"ד ב' ואף אם בולעו כבכ"פ:
כז סָעִיף ו שיעור כו'. ממ"ש בפ"ז דשבת (ע"ה ב') דמולח חייב משום מעבד ואף שאמרו (שם) אין עיבוד באוכלין מ"מ למדנו דמליחה היינו עיבוד ואמרינן בפ"ג דפסחים (מ"ו ה') ופ"ט דחולין ששיעור עיבוד כדי הילוך מיל (כ"כ המ"מ וערש"י נדה נ"ה ה' ד"ה שעבדן. וכבר עמדו בזה האחרונים) ואף לבה"ג והגאונים שכתבו דשיעור מליחה כשיעור צליה ממ"ש בפ"ז דחולין (צ"ז ב') מליח כרותח דצלי כמ"ש תוס' שם קי"ב א' ד"ה ה"מ ושאר מקומות כתב המ"מ בשם הגאונים דשיעור צליה כדי הילוך מיל:
כח סָעִיף ו שהוא כו'. מההיא דפ"ט דפסחים (צ"ג צ"ד) מהלך כו':
כט סָעִיף ו אבל בלא"ה כו'. דא"ז וש"ד כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליית אותה חתיכה ותפשו שיעור זה דבזמן כזה נצלה אפילו גוף שלם כמ"ש ברפ"ה דפסחים נ"ח א' בגמ' חל להיות כו' דאיכא נמי כו':
ל סָעִיף ז או ישטפנו כו'. שהרשב"א כתב שלכך מלח במלח גסה משום דמנפץ לה משא"כ במלח דקה דא"א בניפוץ וצריך לשפשף והטעם עש"ך:
לא סָעִיף ז וידיחנו פעמים. כמ"ש שם ומדיחו יפה יפה משמע שתי הדחות. ר"ן:
לב סָעִיף ז וישטוף כו'. דטעם הדחה ב"פ ראשונה העביר המלח והדם שניה להעביר לחלוחית הראשונים שנשארו שיצא מים זכים כמ"ש הרא"ש וערמב"ם ולכן צריך שישטוף שלא ידבק המלח והדם בבשר:
לג סָעִיף ז וי"א כו'. כמ"ש יפה יפה דהיינו שיודח היטב ולזה צריך ג"פ כמ"ש בפ"ד דמס' תמיד והקרביים מדיחין כו' ועתוס' דע"ז ל"ג ב' ד"ה כסי לכך פיר"ת כו':
לד סָעִיף ז ע"כ ישטפנו כו' קשה להולמו וכבר נתקשו כל האחרונים ועפר"ח:
לה סָעִיף ז ולכתחלה כו'. דהג"מ כתב הטעם דמנפיץ לה שלא יהא המלח רב במי הדחה ויהיה כרותח ונאסור הכלי והבשר וז"ש הראב"ד דהדחה ראשונה בכלי מנוקב אם לא ניפץ:
לו סָעִיף ז מותר כו'. עתוס' דחולין ל"ג א' ד"ה ונאכלין א"נ כו':
לז סָעִיף ח אם לא כו'. דכ"מ בגמ' רב דימי כו' כ"ז לכתחלה: (ליקוט) אם לא כו'. אבל בת"ה ע' א' בשם הראב"ד מחמיר בזה וכתב דלהכי מנפץ כדי שיוכל להדיח בכלי שאינו מנוקב דעד דאתי רב דימי היו מדיחין בכלי מנוקב כו':
לח סָעִיף ט כשר שנמלח כו'. כמ"ש בגמ' שם אין יוצא מידי דמו כו' וכמו חרסן של זב וקנקנים של גוים כ"ח:
לט סָעִיף ט כדי המלח כו'. כמ"ש צ"ז ב' פשיטא דבדידיה כו' וכ"ש למ"ד חתיכה נ"נ בשאר איסורין כמש"ל צ"ב אלא דש"ע לא ס"ל כן:
מ סָעִיף ט וכל כו'. גמ' שם כשהן משערין כו':
מא סָעִיף ט דמאחר כו'. עבפ"ב דפסחים מ' ב' דר' יהודה סבר כן ות"ק פליג ועש"ך:
מב סָעִיף ט מלח כו'. י"ל כמ"ש בר"פ כיצד צולין האי הלא כו' אבל מלשון הרב שכתב וכ"ש כו' משמע משום שהבשר בולע מהמלח. פר"ה:
מג סָעִיף י עובד כוכבים כו'. כמו בשחיטה ויי"נ:
מד סָעִיף י או במסל"ת כו'. כמ"ש בב"ק קי"ד ב' וכן כאן דדם שבישלו ושמלחו מדרבנן כמ"ש במנחות כ"א א':
מה סָעִיף יא בשר שנתבשל כו'. כמ"ש אין יוצא מידי דמו כו' וכמ"ש בפ' ג"ה פשיטא דבדידי' כו':
מו סָעִיף יא ואז כו'. דהיוצא נתבטל והנשאר בו הוי דם האיברים שלא פירש:
מז סָעִיף יא ויש כו'. דחיישינן שמא פירש ממקום למקום וכמש"ל סי' ס"ז ס"א:
מח סָעִיף יא ואם נמלחה כו'. כמש"ש אין יוצא כו' מולחו יפה יפה משמע הלא"ה נשאר הדם בו:
מט סָעִיף יא וכן כו'. כמ"ש בסי"ב:
נ סָעִיף יב ואם בישלו מותר. וכמ"ש בכבד בר"ס ע"ג אלא דלכתחלה חוששין שמא לא יצא הכל בצליה:
נא סָעִיף יג ואם שרו כו'. דאז נתרכך:
נב סָעִיף יג פחות כו'. שיעור הדחה כמ"ש בס"א בהג"ה:
נג סָעִיף יג בשר שנמלח כו'. דספיקא דרבנן להקל וכ"ש כה"ג שהיא חומרת הגאונים ועש"ך ס"ק נ"ז:
נד סָעִיף יד בטלה כו'. ולא אמרינן דהוי דשיל"מ דלצלי לא נאסר מעולם ודמי להא דיבמות פ"ב א' שלא כדברי הרי"ף פ' ג"ה גבי פת שאפאה עם הצלי ועסי' ק"ב ס"ד בהג"ה שכ' טעם אחר ועד"מ שם. ואע"ג דמין בשא"מ לא בטיל כמ"ש בר"ס ק"ט שאני כאן דאינו אלא חומרא בעלמא. ש"ך:
נה סָעִיף יד ואפילו כו'. כמש"ל סי' ק"א ס"ב:
נו סָעִיף יד וכן כו'. עש"ך ס"ק נ"ז שהניח בצ"ע ופר"ח כ' כיון דדם שבישלו הוא מדרבנן אף מין בשא"מ בטיל שהוא כמו מין במינו מדאורייתא (וזהו לדעת הש"ך בסי' ק"ט ס"ק ט' ועמ"ש רבינו שם בס"ק ח' דלא קי"ל הכי):
נז סָעִיף טו בשר המלוכלך. לאו דוקא ועש"ך. ומה שדימוה לכלי שני לא נראה דכבוש כמבושל משמע בכלי ראשון לכל מילי:
נח סָעִיף טו אא"כ כו'. דמה שיצא נתבטל בס' ואף לדעת הרב בסי"א כאן מורה ורש"ל אוסר החתיכה כנ"ל דכבוש כמבושל לכ"ד ועש"ך:
נט סָעִיף טו ויש אוסרים כו'. כמו דבר שנתבשל בלא מליחה. וש"ע ס"ל דאע"ג דאמרינן כבוש כמבושל אינו רק לענין שמפליט ומבליע אבל לא לכ"ד ומ"מ מ"ש המלוכלך לאו דוקא דאל"כ לא מהני צלי דלדם בעין לא מהני כמש"ל בר"ס ע"ו ועש"ך:
ס סָעִיף טז ואם כו'. כפי' הרא"ש דמ"ש קערה שמלח כו' מיירי בכלי שא"מ:
סא סָעִיף טז ואם נשתמש כו'. כמ"ש בפסחים ע"ו א': (ליקוט) ואם נשתמש בו כו'. אפי' לדעת הראב"ד שכתב דקערה לעולם אפילו אחר הדחה רותחת היא והם בהם קי"ל דבעי נטילה מ"מ כיון דשניהם גנובין סגי בקליפה כמ"ש בפסחים פ' כ"צ (ע"ו א') שאני סיכה כו' וע' בת"ה ע"ג א' ושם נתבארו כל הרעות שבס' זה באריכות ע"ש וכתב שם שלדעת הראב"ד אם נתן דבר לח כרוטב כולו אסור אפילו רוטב צונן אבל תוס' כתבו דקערה לאחר הדחה צוננת היא ובקליפה סגי ודוקא רותח וכן נראה דהא אסור לאכול בה רותח אמרו אבל צונן מותר כו' וז"ש ואם הוא כו' ר"ל רותח וכדעת ריב"א בתוס' שם (ע"כ):
סב סָעִיף טז ואם כו'. כדעת ריב"א בתוס' שם ד"ה תניא:
סג סָעִיף טז (ליקוט) בעינן ששים כו'. כ"מ שם וליטעמיה קפילא כו' והקשה הרשב"א שם וכי מותר לכתחלה ליתן לתוכו ולמטעמיה לקפילא ותירץ משום דאסור משמע אפילו בדיעבד אסור וע"ז פריך וליטעמיה כו'. ומדקאמר ליטעמיה אלמא ששיעורו בנ"ט והיינו כה"ג (ע"כ):
סד סָעִיף טז וי"א כו'. כמש"ש בסכין ששחט בה וקי"ל כמ"ד בעי הדחה וכמש"ל סי' י' ס"ב: (ליקוט) וי"א שאפי' כו'. עבה"ג והרשב"א כתב שם דלא בעי הדחה רק שקנחה יפה ממש"ש בסכין צונן כו' ול"ק כן בקערה והטעם דבסכין איכא דוחקא דסכינא כמ"ש בפ"ק (ח' ב') משא"כ בקערה (ע"כ):
סה סָעִיף טז ואם כו'. כמש"ש ק"ז ב' נהי כו':
סו סָעִיף טז אבל מותר כו'. דאין מליחה לכלי וכמ"ש תוס' קי"ג א' ד"ה טהור וקאי למעלה דרותח אסור ואף לס' דצונן אסור כאן מותר כמש"ל סי' צ"א ס"ב ודוקא כו'. ש"ך:
סז סָעִיף יח כשיעור כו'. דאיסורו הוא מטעם כבוש כמבושל ע"כ שיעור כדי שירתיח ואע"ג דבשאר דבר דוקא מעל"ע כמש"ל (בס"ק ט') מהא דאי תרי ליה כו' כאן כיון שהוא מליח הוי כרותח ושיעורו כדי שירתיח וכמש"ל סי' ק"ה ס"א:
סח סָעִיף יח אפילו צלי. כאן אף הש"ע מודה דהוי כמבושל ממש וע"ל סט"ו:
סט סָעִיף יח אלא כו'. ר"ל מקום החתך וכדין ב' חתיכות הנוגעות זו בזו:
ע סָעִיף יח ואפילו. כמש"ל בס"ס ק"ה בהג"ה דכ"מ שאין כו' וכמ"ש תוס' ק"ה א' ד"ה טפת כו' ואין מפעפע כו' אע"ג דהוי כמו חלב שם צ"ז א' דמפעפע כמ"ש תוס' דחלב מפעפע על כו' וכן כל שאסור כ"ק לא אמרינן שהקליפה יאסור חבירתה ועתוס' צ"ו ב' ד"ה אפי'. ומה כו':
עא סָעִיף יח ויש אוסרין כו'. כיון שהמקום דחוק אין הדם יוצא ופורש ממקום למקום כמ"ש בר"ס ס"ז ואע"ג דשם מותר במליחה כאן דכבוש לא מהני ממ"ש שם קי"ב ב' אי בכלי שא"מ כו' משמע דהכל אסור דהא מדמי לדגים ועופות ושם אסור מעבר לעבר וע' סי' ע' ס"א:
עב סָעִיף יח ואפילו לא כו'. תוס' דרפ"ז דפסחים ע"ד א' סד"ה כבולעו:
עג סָעִיף יח ומ"מ אינו כו'. דלדידהו הוי ככלי מנוקב דאין חתיכה תחתונה מונעת העליונה מלפלוט. ד"מ:
עד סָעִיף יט אחר כו'. דע"י מליחה יוצא כל דמו כמ"ש (פסחים ע"ד ב' חולין צ"ג ב') באומצא דאסמיק חתכיה כו'. ר"ן:
עה סָעִיף יט ויש כו'. דס"ל דאינו יוצא אלא ממקומות הסמוכים לפני הבשר וצריך לחלוט שיצמת בתוכו ולמקומות הסמוכים לא מהני שיוצא קודם שיתחמם הבשר. וראייתו כתב הר"ן ממש"ש קי"ב ב' דגים ועופות כו' ולא מהני מליחה אלמא אין כל הדם יוצא במליחה. וריב"ש סי' קס"ה כתב שמפרש מולייתא דכיצד צולין (ע"ד) בבשר שנמלח [וכ"ה ברמב"ם להדיא מבואר ומשם למד] וכתב הרי"ף דוקא לצלי אבל לקדירה לא אמרינן כבכ"פ ולהכי קבע שם אצל פסח. רי"ף. והמפרשים פי' בבשר שלא נמלח וכמש"ל סי' ע"ז: (ליקוט) ויש כו'. כמ"ש בפסחים ע"ד ב' האי חלא דחליט כו' ובחולין קי"א א' אבל הגאונים כתבו דחליטה הוא לאכול בלא מליחה וכ"כ כל הפוסקים וכתבו הגאונים דהאידנא לא בקיאין בחליטה ולכך בלא מליחה אסור לבשל אף ברותחין. ת"ה ע' א' (ע"כ):
עו סָעִיף כ בשר שנמלח כו'. עתוס' קי"ב ב' ד"ה ודגים כו':
עז סָעִיף כ ויש אוסרין כו'. עש"ך: (ליקוט) ויש אוסרין כו'. וכ"כ בת"ה דאל"כ הל"ל אין מולחין (ע"כ):
עח סָעִיף כ ודוקא כו'. דכאן לא שייך מ"ש בסי"ח בהג"ה משום דם שפירש כיון ששהה שיעור מליחה:
עט סָעִיף כ ויש בו לכלוך כו'. הלא"ה ל"ל בה דאין מליחה לכלים כנ"ל:
פ סָעִיף כ אסור הבשר. אף לדעת רש"י דהוא מוהל בעלמא מ"מ חשוב כרותח:
פא סָעִיף כ אבל אם כו'. כדעת התוס' דאף אינו נחשב כרותח בכה"ג וע"ל סי' צ"א ס"ה בהג"ה:
פב סָעִיף כ ולפ"ד כו' אסור כו'. זהו דינא דגמ' כמ"ש אינו יוצא מידי דמו כו' אלא דר"ל קודם שיניחנו בכלי שא"מ וע"ל ס"ח:
פג סָעִיף כ דאין מליחה כו'. ל"ד אלא דדם משרק שריק כמ"ש קי"א א'. ש"ך. ואע"ג דבעי הדחה ואסור לכתחילה כמ"ש בגמ' ק"ז ב' נהי כו' ועש"ך:
פד סָעִיף כ ואפילו קודם כו'. גדולה מזו מתירין לקמן סי' ע"ו ס"ד אף בצלי:
פה סָעִיף כ אלא כו' ואם כו'. כמש"ל ס"א ואם אחר שהדיח כו':
פו סָעִיף כ ואפילו כו'. ע"ל סי' ע"ו ס"ב:
פז סָעִיף כא במקום כו'. כמ"ש קי"ב א' רבא אכיל כו' אין מניחין כו' וע"ל סי' ע"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.