א מוֹלְחִין הַרְבֵּה חֲתִיכוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה גּוֹמֶרֶת פְּלִיטָתָהּ קֹדֶם לָעֶלְיוֹנָה, לֹא אָמְרִינָן שֶׁחוֹזֶרֶת וּבוֹלַעַת מִדַּם הָעֶלְיוֹנָה, לְפִי שֶׁהוּא שׁוֹהֶה הַרְבֵּה לִפְלֹט צִיר וְכָל זְמַן שֶׁפּוֹלֶטֶת צִירָהּ אֵינָהּ בּוֹלַעַת. וַאֲפִלּוּ מִתְקַבֵּץ הַרְבֵּה צִיר וְעוֹמֵד בַּגּוּמָא שֶׁבֵּין הַחֲתִיכוֹת, מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹלֵחַ בָּשָׂר עִם בָּשָׂר, וַאֲפִלּוּ בְּשַׂר שׁוֹר עִם בְּשַׂר גְּדָיִים וּטְלָאִים וַאֲפִלּוּ עִם עוֹפוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִגְמֹר כָּל פְּלִיטַת צִירָן עַד שֶׁיִּגְמֹר בְּשַׂר שׁוֹר לִפְלֹט אֶת דָּמוֹ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה שֶׁכָּל חֲתִיכָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בֵּית קִבּוּל, כְּגוֹן דֹּפֶן שְׁלֵמָה, מְהַפְּכִין אוֹתָהּ שֶׁיָּזוּב הַדָּם, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ (א"ו הָאָרֹךְ). חֲתִיכָה שֶׁמָּלַח אוֹתָהּ ב' פְּעָמִים, מֻתֶּרֶת, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמֶּלַח הַשֵּׁנִי מַבְלִיעַ הַדָּם הַנִּשְׁאָר מִמְּלִיחָה הָרִאשׁוֹנָה (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ס"ו). אֲבָל בָּשָׂר עִם דָּגִים, אֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹפוֹת עִם דָּגִים, אָסוּר לִמְלֹחַ לְפִי שֶׁהַדָּגִים פּוֹלְטִים כָּל צִירָן קֹדֶם שֶׁיִּפְלֹט הַעוֹף אֶת דָּמוֹ. וְאִם עָבָר וּמְלָחָן יַחַד, הָעוֹפוֹת מֻתָּרִין, אֲבָל הַדָּגִים צָרִיךְ לִטֹּל מֵהֶם כְּדֵי קְלִפָּה. וְאִם לֹא נִטְּלוּ קַשְׂקַשֵּׂיהֶם כְּשֶׁנִּמְלְחוּ, מֻתָּרִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין כָּל הַדָּגִים (אָרֹךְ כְּלָל י"ג) אִם אֵינָן ס' נֶגֶד הָעוֹפוֹת, דְּאָנוּ מְשַׁעֲרִין בִּמְלִיחָה בְּס', וְהָכֵי נָהוּג. וְדַוְקָא דְּלֵית בְּהוּ קַשְׂקַשִּׂים, דְּרָפוּ קְרָמַיְהוּ וּפָלְטֵי מִיָּד, אֲבָל אִי אִית בְּהוּ קַשְׂקַשִּׂים, מֻתָּרִים, דְּאֵינָן פּוֹלְטִים מִיָּד וְלֹא בָּלְעֵי מִן הָעוֹפוֹת (הָרֹא"שׁ וְשָׁם), דְּאַיְדֵי דְּטָרִידֵי לִפְלֹט לָא בָּלְעֵי, מִידִי דְּהָוֵי אַשְּׁנֵי חֲתִיכוֹת שֶׁנִּמְלְחוּ יַחַד.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּלַח שְׁנֵיהֶם יַחַד, אוֹ שֶׁהָעוֹף מָלִיחַ וְדָג תָּפֵל, אֲבָל אִם דָּג מָלִיחַ וְעוֹף תָּפֵל וּנְתָנָם זֶה אֵצֶל זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, אַף דָּגִים מֻתָּרִים בְּלֹא קְלִיפָה. הַגָּה: וְכֵן אִם הַדָּגִים מֻנָּחִים עַל הָעוֹפוֹת, מֻתָּרִים אֲפִלּוּ נִמְלְחוּ יַחַד דְּדָם אֵינוֹ מְפַעְפֵּעַ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וְלֹא גָּרַע מֵחֲתִיכָה הַמֻּנַּחַת בַּצִּיר דְּמַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִן הַצִּיר שָׁרֵי (אָרֹךְ כְּלָל י"ג). וְכֵן אִם לֹא הִנִּיחַ הַדָּגִים אֵצֶל הָעוֹפוֹת אֶלָּא לְאַחַר שֶׁשָּׁהוּ הָעוֹפוֹת בְּמִלְחָן שִׁעוּר מְלִיחָה, אַף הַדָּגִים מֻתָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְלוּחִים (ד"ע וְכֵן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ). וְאִם נִמְלְחוּ דָּגִים בִּכְלִי שֶׁמָּלְחוּ בּוֹ בָּשָׂר, הַדָּגִים מֻתָּרִים דְּאֵין הַדָּגִים בּוֹלְעִים הַדָּם שֶׁבַּכְּלִי, דְּאֵין מְלִיחָה לְכֵלִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א סִימָן קכ"ט). וְהָא דְּאָמְרִינָן דְּאִם הַדָּג תָּפֵל וְהָעוֹפוֹת מְלוּחִים אֲסוּרִים, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁהַדָּג פָּלַט כְּבָר דָּמוֹ וְהוּדַח, אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא פָּלַט דָּמוֹ וְלֹא נִמְלַח מֵעוֹלָם, מֻתָּר, דְּאַגַּב דְּיִפְלֹט דָּם דִּידֵיהּ יִפְלֹט גַּם כֵּן הַדָּם שֶׁבּוֹלֵעַ מִן הָעוֹפוֹת (סְבָרַת עַצְמוֹ וְכֵן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל י"ג בְּשֵׁם הסמ"ק), כְּמוֹ חֲתִיכָה שֶׁנָּפְלָה לְצִיר קֹדֶם מְלִיחָה דְּמֻתָּר מֵהַאי טַעֲמָא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן זֶה. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ"א בְּאֵיזֶה מְלִיחָה אָמְרִינַן דְּהָוֵי כְּרוֹתֵחַ.
ג בְּשַׂר שְׁחוּטָה שֶׁמְּלָחוֹ עִם בְּשַׂר טְרֵפָה, אוֹ שֶׁהַטְּרֵפָה מְלוּחָה וְהַכְּשֵׁרָה תְּפֵלָה, וְהֵם נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה, אָסוּר כְּדֵי קְלִפָּה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בּוֹלֵעַ מִדַּם הַטְּרֵפָה, בּוֹלַעַת מִצִּירָהּ. אֲבָל אִם הַכְּשֵׁרָה מְלוּחָה וְהַטְּרֵפָה תְּפֵלָה, מֻתֶּרֶת בַּהֲדָחָה בְּלֹא קְלִיפָה, בֵּין נָתַן כְּשֵׁרָה לְמַעְלָה, בֵּין נְתָנָהּ לְמַטָּה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּנוֹגְעִים זֶה בָּזֶה, וְסוֹבֵר שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא בְּעוֹמְדִים בְּסָמוּךְ בִּכְדֵי שֶׁפְּלִיטָה שֶׁל זֶה נוֹגַעַת בָּזֶה. הַגָּה: וּכְשֶׁהַטְּרֵפָה מָלוּחַ וְכָשֵׁר תָּפֵל, אֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר. וְע"ל סִימָן ק"ה מֵאֵלּוּ דִּינִים.
ד הָא דְּאָמְרִינָן דְּאֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה, הַיְנוּ כְּשֶׁשְּׁתֵּיהֶן כְּחוּשׁוֹת, אֲבָל אִם אַחַת מֵהֶן שְׁמֵנָה, אֲפִלּוּ אִם חֲתִיכַת הַטְּרֵפָה כְּחוּשָׁה וַחֲתִיכַת הַכְּשֵׁרָה שְׁמֵנָה, מְפַעְפֵּעַ הָאִסוּר בְּכֻלָּהּ אִם הָיְתָה הַטְּרֵפָה הַמְּלוּחָה לְמַטָּה, מִשּׁוּם דְּתַתָּאָה גָּבַר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"ה כֵּיצַד נוֹהֲגִין.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בְּמִלְחוֹ לְאַחַר פְּלִיטַת כָּל צִירוֹ דְּהַיְנוּ י"ב שָׁעוֹת, לְפִי שֶׁחוֹזֵר וּבוֹלֵעַ מִלַּחְלוּחִית דָּם שֶׁעָלָיו וְשֶׁעַל הַמֶּלַח. וְיֵשׁ מַתִּירִים לְהַשְׁהוֹתוֹ בְּמִלְחוֹ אֲפִלּוּ כַּמָּה יָמִים. וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי הָאוֹסְרִים, וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר.
ו יֵשׁ אוֹסְרִים לִתֵּן בָּשָׂר שֶׁלֹּא נִמְלַח כְּלָל, אוֹ שֶׁנִּמְלַח וּפָלַט כָּל דָּמוֹ, עִם בָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח קֹדֶם פְּלִיטָתוֹ דָּם, לְפִי שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלֹּא נִמְלַח, אוֹ שֶׁנִּמְלַח וּפָלַט כָּל דָּמוֹ, חוֹזֵר וּבוֹלֵעַ מִמַּה שֶּׁחֲבֵרוֹ פּוֹלֵט. וְיֵשׁ מַתִּירִים עַל יְדֵי מְלִיחָה שֶׁיִּמְלְחֶנּוּ אַחַר כָּךְ, כִּי אָז יַפְלִיט כָּל דָּם שֶׁבָּלַע, וְיֵשׁ מַתִּירִים בְּכָל זֶה. וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי הָאוֹסְרִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד נוֹהֲגִין לְאָסְרוֹ אִם נָפַל בָּשָׂר שֶׁכְּבָר פָּלַט כָּל דָּמוֹ וְצִירוֹ אֵצֶל בָּשָׂר שֶׁלֹּא שָׁהָה עֲדַיִן שִׁעוּר מְלִיחָה (מהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מֵעֵת לְעֵת לְאַחַר שֶׁנִּמְלַח פּוֹלֵט צִיר, וְאִם נָגַע תּוֹךְ זְמַן זֶה לַבָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח וְלֹא שָׁהָה עֲדַיִן שִׁעוּר מְלִיחָה, אֵינוֹ נֶאֱסָר, וְכֵן נוֹהֲגִין (ש"ד בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים ומהרא"י וסה"ת וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר"י), אַךְ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לְאָסְרוֹ לְאַחַר י"ב שָׁעוֹת. וְקֹדֶם לָזֶה אֵין לְהַחֲמִיר כְּלָל. וְכָל שֶׁכֵּן אִם לֹא נִמְלַח כְּלָל, דַּאֲפִלּוּ אִם נָפַל לַצִּיר מַמָּשׁ אֵין לְאָסְרוֹ, דְּאָמְרִינָן עַל יְדֵי שֶׁיִּפְלֹט דָּם דִּידֵהּ יִפְלֹט גַּם כֵּן מַה שֶּׁבָּלַע מִמָּקוֹם אַחֵר. וַאֲפִלּוּ נִמְלַח הַבָּשָׂר וְלֹא שָׁהָה עֲדַיִן שִׁעוּר מְלִיחָה, וְנָפַל לַצִּיר, יֵשׁ לְהַתִּיר (אָרֹךְ כְּלָל ה') אִם לֹא נִכְבַּשׁ בְּתוֹכוֹ יוֹם שָׁלֵם. אַךְ אִם שָׁהָה שִׁעוּר מְלִיחָה וְנָפַל לַצִּיר, יֵשׁ אוֹסְרִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּלָה זְמַן פְּלִיטַת צִירוֹ עֲדַיִן (רש"ל בא"ו שֶׁלּוֹ). וּמִכָּל מָקוֹם לְצֹרֶךְ הֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לְהַתִּיר גַּם בָּזֶה כָּל זְמַן פְּלִיטַת צִירוֹ, דְּהַיְנוּ תּוֹךְ י"ב שָׁעוֹת, עַל יְדֵי שֶׁיַּחֲזֹר וִידִיחֶנּוּ (הַגָּהַת ש"ד) וְיַחֲזֹר וְיִמְלְחֶנּוּ. וְכֵן אִם נָפַל לַצִּיר קֹדֶם שֶׁשָּׁהָה שִׁעוּר מְלִיחָה, יְדִיחֶנּוּ וְיַחֲזֹר וְיִמְלְחֶנּוּ. מִיהוּ אִם מְלָחוֹ בְּלֹא הֲדָחָה לְאַחַר שֶׁנָּפַל לַצִּיר, שָׁרֵי בְּדִיעֲבַד (אָרֹךְ כ"ה). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּצִיר שֶׁהוּא כְּרוֹתֵחַ, כַּמְּבֹאָר לְעֵיל סִימָן ס"ט, אֲבָל דָּם בְּעֵין שֶׁנָּפַל עַל בָּשָׂר שֶׁהוּא תּוֹךְ שִׁעוּר מְלִיחָתוֹ וְהוּא חָשׁוּב כְּרוֹתֵחַ כַּמְּבֹאָר לְקַמָּן סִימָן צ"א, נֶאֱסָר הַבָּשָׂר, דִּלְגַבֵּי דָּם בְּעֵין לֹא אָמְרִינָן אַיְדֵי דְּטָרִיד לִפְלֹט לֹא בָּלַע, וְלֹא כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ (שם). וְהָא דְּאָסְרִינָן אוֹתוֹ כְּשֶׁנָּפַל לַצִּיר, הַיְנוּ דַּוְקָא מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַצִּיר, אֲבָל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִן הַצִּיר, שָׁרֵי. מִיהוּ, מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַצִּיר נֶאֱסָר מִיָּד וְאֵין שִׁעוּר לַדָּבָר. בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ צִיר שֶׁעַל הַקַּרְקַע, דִּינָהּ כְּאִלּוּ הָיְתָה הַצִּיר בַּכְּלִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ש"ד ואו"ה שָׁם). בָּשָׂר שֶׁנָּגַע בַּחֲתִיכָה שֶׁנִּמְלְחָה בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנֻקָּב וְנֶאֶסְרָה, דִּינָהּ כְּאִלּוּ נָגְעָה בַּצִּיר (ד"ע). סָפֵק צִיר סָפֵק מַיִם, מֻתָּר, דְּצִיר דְּרַבָּנָן וּסְפֵיקָא לְהָקֵל (מָרְדְּכַי פכ"ה). צִיר מְעֹרָב עִם מַיִם, אֲפִלּוּ הָיוּ הַמַּיִם מוּעָטִים, לֹא חָשִׁיב עוֹד רוֹתֵחַ וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָגוּר) דִּין כָּבוּשׁ עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"ה.
א סָעִיף א שאי אפשר להם לגמור כל פליטת צירן. עיין ס"ק כ"ד:
ב סָעִיף א חתיכה שמלח אותה ב"פ. בלא הדחה בנתיים ודוקא מלח אבל לכתחלה אסור לעשות כן אלא צריך להדיחו יפה יפה קודם מליחה שנית וכן משמע בת"ח כלל ט"ו דין כ' ע"ש:
ג סָעִיף א ולא חיישינן שמלח השני מבליע הדם כו'. והא דאסרינן בר"ס ס"ט בשר שנמלח בלא הדחה קמייתא מטעם שהמלח מבליע הדם שעליו שאני התם דאיכא דם בעין אי נמי שאני הכא כיון שנמלח תחלה ולא הודח אח"כ א"כ עדיין הוא עומד לפלוט ציר ומתוך כך אמרינן דאין המלח השני מבליע הדם:
ד סָעִיף א ואם עבר ומלחן יחד כו'. בין שמלחן יחד זה אצל זה בין שמלח מעופות על הדגים בין שמלח הדגים על העופו' לעולם שייך לומר דהדגי' אסורים כדי קליפה והעופות מותרי' דאע"ג דדם אינו מפעפע למעלה וכמ"ש הרב בס"ב מ"מ קליפה בעי כמו שיתבאר שם וכמ"ש המחבר עצמו בסי' ס"ט ס"ח דמה שחוץ לציר חותך כדי קליפה והעופות מותרי' לעולם דאיידי דטרידי לפלוט לא בלעי וכן דעת הרבה פוסקים מאד דלא כהב"ח שפסק כיחידאי לאסו' מן העופו' עד ס' ע"ש שדבריו ממילא נפרכים גם מ"ש דנקטינן להחמיר באיסורא דאוריי' ליתא דהא קיי"ל דם שמלחו אינו אלא מדרבנן כמבואר בכמה דוכתי:
ה סָעִיף א ואם לא ניטלו קשקשיהן כשנמלחו מותרים. לפי שהקשקשין הם במקום קליפה וכן מוכח בטור ע"ש וגם הר"ב נראה פשוט דמודה שהקשקשין הם במקום קליפה כו' אלא דהוצרך לטעם דרפו קרמייהו למאי דאסרינן הדגים בס' ונ"מ דאם נמלחו הדגים עם שאר איסור שאינו של דם אע"ג דלא אמרי' ביה איידי דפליט כו' מותרים הדגים דאע"ג דאנן קי"ל כל מליחה בס' מ"מ הא כתב הר"ב סי' ק"ה ס"ט דבאיסור שאין בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח וכה"ג לכ"ע מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה ועמ"ש שם ואם כן בכה"ג הכא הדגים מותרים בלא קליפה שהקשקשים הם במקום קליפה:
ו סָעִיף ב ודג תפל כו'. מדסתים דבריו משמע שהוא תפל שלא נמלח עדיין ואפי' הכי אסור ולא מהני ליה מליחה אח"כ וכן משמע בב"י וכמו שהבין הר"ב בת"ח כלל כ' דין י"ד דעתו וקצת משמע כן דעת הטור דבדגים לא מהני מליחה לומר דאיידי דיפלטו דם דידהו יפלטו דם דאחריני כדאמרינן גבי בשר לקמן סי' זה דשאני דגים כיון דרפו קרמייהו בלעי טובא והדם הבא להם מעלמא נסרך בהם ביותר וגם צ"ל שכן דעת רבותיו של הרשב"א בת"ה הארוך דף ע"א ע"א וכ"כ בדרישה סעיף ד' שכ"פ מהרש"ל וכ"כ האו"ה כלל ה' דין ב' להדיא והוכחתי בספרי בכמה הוכחות שט"ס הוא באו"ה כלל י"ג ד"ג בשם הסמ"ק וצריך להגיה שם קצת דלא כמ"ש הר"ב בת"ח שם בשם או"ה בשם הסמ"ק דבדגים נמי אמרינן איידי דיפלטו כו' וכמ"ש לקמן בהג"ה והשיג שם על הב"י מיהו נ"ל שדעת הרשב"א והר"ן כהר"ב ובהגהות שנדפסו בגליון או"ה בכלל י"ג נסתפק בדין זה:
ז סָעִיף ב או זה ע"ג זה כו'. משמע להדיא שנוגעים זה בזה ואע"ג דלקמן סעיף ג' גבי בשר טריפה תפל ובשר שחוטה מלוח הביא המחבר דיש אוסרים כדי קליפה כשנוגעים זה בזה י"ל נהי דנחשב הטרפה תפלה מחמת הכשירה מלוח רותח כל כך שמפליטה ציר וציר טרפה אסור מכל מקום לא מחשב רותח כל כך שיפלוט דם דהכא אין האיסור אלא משום דם ועוד דאף אם מפליט דם מכל מקום לא מחשב רותח כ"כ שיפלוט כל כך דם הרבה אפי' אחר פליטת דם וציר של הדגים:
ח סָעִיף ב וכן אם הדגים מונחים על העופות כו'. כתב מהרש"ל פרק כ"ה סי' ע"ג דוקא כשידוע בבירור שלא נשרקו הדגים מלמעלה אבל אם אינו ידוע בבירור אסור דסתם מליחה דרך להתהפך עליון לתחתון ע"כ:
ט סָעִיף ב מונחים על העופות כו'. וכתוב בהגהות שבסוף ספר האו"ה שער י"ג סי' א' דה"ה אפי' זו בצד זו אם חתיכות הדגים גדולים וגבוהים יותר ועולים נגד למעלה מן הבשר מה שלמעלה מן החתיכה שאינו נוגע בה מותר אפי' באותה חתיכה עצמה דלא גרע מנפל חציה לציר ע"כ:
י סָעִיף ב מותרים כו' דדם אינו מפעפע כו'. מיהו קליפה בעי וכדלקמן ס"ס זה גבי חתיכה שמקצתה בציר והר"ב כתב זה לדידן דאסרינן הדגים עד ששים דאם הדגים מונחים על העופות מותר בלא ששי' בקליפה אבל לסברת המחבר לא שייך דין זה וכמו שכתבתי בס"ק ד' ע"ש:
יא סָעִיף ב אלא לאחר ששהו העופות שיעור מליחה כו'. ואע"ג דלקמן בסי' צ"א גבי בשר וגבינה מלוחים אמרינן דאף לאחר שיעור מליחתו חשוב רותח שאני הכא דאין האיסור אלא משום דם ולאחר שיעור מליחתו פלט כל דמו ואע"ג דלעיל סי' ס"ט ס"כ נהגינן לאסור במעשה דרש"י שאני התם שהמוהל בעין והבשר מונח בתוכו אבל משום לחלוחית בעלמא שעל הבשר לא נהגינן איסור וסגי לדגים בהדחה וכן מתבאר בת"ח שם דין י"א בשם או"ה:
יב סָעִיף ב העופות במלחן כו'. ואפילו שהו הדגים ג"כ מתחלה שיעור מליחה מותרים כן מוכח להדיא בת"ח שם ע"ש וכן מתבאר מתוך הטעמים שכתבתי בס"ק הקודם:
יג סָעִיף ב ואם נמלחו דגים כו'. משמע דיעבד אבל לכתחלה לא משום דמ"מ הדחה מיהא בעי וחיישינן דלמא משתלי להדיח וכדלקמן ר"ס צ"א ואע"ג דלעיל סי' ס"ט סעיף ט"ז כתב הר"ב דמותר למלוח אפי' לכתחלה בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב שמלחו בו בשר כבר כתבתי שם דה"ט דאורחיה דבשר להדיחו קודם הבישול משא"כ כאן גבי דגים אבל מדברי הב"י (בסוף ד"ה כתוב בשבולי הלקט כו') משמע דס"ל דגם דגים דרכן להדיח קודם הבישול וכ"כ הרשב"א בת"ה בית ד' סוף שער א' ונראה לחלק בין דגים שמולחין לקדרה לבשל מיד שאין דרכן להדיחן ובין דגים שמולחין לקיום שדרכן להדיחן אח"כ קודם הבישול ובהכי מיירי הרשב"א בתשובה סי' קכ"ט ומביאו ב"י דכתב דמותר לכתחלה למלוח דגים בכלי שמלחו בו בשר כשר כן נראה ליישב דעת הר"ב אבל לפי מ"ש לקמן ר"ס צ"א ס"ק ב' בלאו הכי לק"מ ע"ש:
יד סָעִיף ב והא דאמרינן כו'. הר"ב מבאר כן לדעת עצמו אבל דעת המחבר אינו כן וכמ"ש בס"ק ו' וע"ש ולא כתב הר"ב כן בלשון וי"א כיון שאין בדברי המחבר הכרח וכן דרכו בכמה מקומות:
טו סָעִיף ב פלט כבר דמו והודח. אין לפרש דנקט והודח משום דאז נסתמין נקבי הפליטה וכדלקמן ס"ק כ"ו אבל כשלא הודח אף שפלט דמו מ"מ עדיין פולט ציר ואיידי דפליט ציר לא בלע דהא עכ"פ הדג פולט כל צירו קודם שיפלוט העוף דמו א"כ אפי' בלא הודח נמי יהא אסור וכמו שנתבאר אלא והודח הוא לאו דוקא אלא שכתב כן דלישנא דתפל משמע שאינו עומד במלחו:
טז סָעִיף ב וע"ל סי' צ"א כו'. כלומר דשם סעיף ה' בהג"ה נתבאר דציר מבשר שנמלח אפי' לא נמלח רק לצלי חשוב רותח וה"ה הכא ודוק ועיין בת"ח שם סוף דין י"א. כתב או"ה כלל י"ג (דין ב') דגים שנמלחו עם עופות אין לאסרם משום סכנה דאין סכנה במליחה עכ"ל ת"ח שם דט"ו ונ"מ נמי כגון היכא דליכא משום איסור דם כגון ששהו שיעור מליחה והודחו וחזרו ונמלחו יחד וכה"ג וע"ל ר"ס קי"ו:
יז סָעִיף ג והם נוגעים זה בזה כו'. לרבותא דסיפא נקט הכי דאם הכשרה מלוח והטריפה תפלה אפי' בנוגעים זה בזה מותר ולא אמרי' דמתוך נגיעתו יחשב התפלה רותח ויפלוט ע"י כך כיון שלא נמלח ממש ולאפוקי סברא אחרונה אבל אין לפרש דלהכי נקט נוגעים זה בזה משום דאל"כ אפילו הטריפה מלוח והכשרה תפלה מותר דזה לא נמצא בשום פוסק ואדרבה משמע בב"י דכ"ע מודי בהא דאע"פ שאינן נוגעים זה בזה כל שעומדים בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה אסור וגם אין סברא כלל להתיר בכה"ג כיון דעכ"פ הציר נוטף על הכשרה מה לי נוגע או לא אלא ודאי כדפי' ומ"ש הרב ובטריפה מלוח כו' היינו אליבא דכ"ע:
יח סָעִיף ג שאע"פ שאינו בולע מדם הטרפה. כיון שהוא טרוד לפלוט דם דידיה מ"מ בולע מציר שהיא נוח ליבלע דדוקא גבי דם אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע אבל לא בשאר איסורים. וציר נבילה וטריפה ושרצים הוא מדאורייתא משא"כ ציר דגים טמאים דהוי מדרבנן וכדלקמן סי' פ"ג ס"ה וכן ציר דבשר דאסור משום דם אינו אסור אלא מדרבנן וכדלקמן בסוף הסי' ונ"מ לענין ספיקא:
יט סָעִיף ג וסובר כו' אלא בעומדים בסמוך כו'. ונראה דאז אפילו הדחה לא צריך כיון שאין נוגעים זה בזה וא"כ המחבר שכתב לקמן סי' ק"ה ס"י אם ההיתר מלוח והאיסור תפל א"צ אלא הדחה ע"כ מיירי בנוגעים וסתם שם כסברא הראשונה וכן בסימן צ"א ס"ה סתם כן וגם בספרו ב"י משמע להדיא שהסברא ראשונה עיקר בעיניו ולכן כתב הסברא האחרונה בשם ויש מי שאוסר:
כ סָעִיף ג וע"ל סי' ק"ה מאלו דינים. כלומר דשם ס"ו פסק הר"ב דיש להחמי' שלא במקו' הפסד מרובה כסברא האחרונה ובת"ח סוף כלל כ"א פסק לגמרי כסברא הראשונה וכן דעת מהרש"ל פ' כל הבשר סימן פ' וכ"ד העט"ז:
כא סָעִיף ד אפילו אם חתיכה הטריפה כחושה כו'. משום דאזיל הכשרה ומפטם לטריפה:
כב סָעִיף ד אם היתה הטריפה המלוחה למטה. לאפוקי אם היתה הכשרה התפלה למטה אע"פ שהטריפה שמינה למעלה אינו אסור אלא כדי קליפה דתתאה שהוא אינו מליח גובר ומצנן העליון מיהו בשניהם כחושים לענין קליפ' אין חילוק בין המלוח למטה או למעלה אלא לעולם טמא מליח כחוש אוסר טהור תפל כחוש עכ"פ כדי קליפה וכדלקמן סי' צ"א ס"ה ודוק ועמ"ש שם:
כג סָעִיף ד וע"ל סי' ק"ה כו'. כלומר דשם נתבאר דאף בשמן אין חילוק בין המליח עליון או תחתון וגם נתבאר שם דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ומשערים כל מליחה בס' וע"ש בסעיף י' וי"א:
כד סָעִיף ה י"א שבשר שנמלח כו'. בב"י כתוב שדין זה תלוי בדין דסי' ס"ט ריש סעיף כ' ע"ש ובת"ח כלל י"ד ד"ד כתב דאפי' למאי דמחמירין לעיל לאסור בקליפה היינו משום דהתם אנו רואין שהמלח הוציא עוד הציר ומאחר שמונח בכשא"מ אסור אבל הכא שהבשר מונח תמיד בכלי מנוקב לא חיישינן דהבשר יבלע מן המלח שעליו דאף אם יפליט דם מישרק שריק לכן שרי בדיעבד ע"כ (ועיין בס"ק י"א) ואע"ג דאם נפל בשר שכבר פלט דמו וצירו אצל בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה אסור כמ"ש הר"ב ריש ס"ו ופשוט הוא דהיינו אפי' בכלי מנוקב ולא אמרינן מישרק שריק י"ל דשאני הכא דמה שיצא מן הבשר תוך שיעור מליחה שהוא רותח ודם ממש כבר יצא לחוץ הכלי שהוא מנוקב ומה שנשאר ע"ג אינו אלא לחלוחית שיצא ממנו אחר ששהה שיעור מליחה דאינו אלא מוהל בעלמא לדעת הרבה פוסקי' וכמו שנתבאר בסי' ס"ט שם א"כ נהי דמחמירין לחשבו דם מ"מ איכא למסמך בכה"ג אטעמא דמישרק שריק וכן המלח שעליו הרבה פוסקים ס"ל שלאחר שפלט דמו אין לו שום כח וכמו שנתבאר שם הלכך סמכינן הכא אטעמא דמישרק שריק משא"כ לקמן:
כה סָעִיף ו שלא נמלח כלל. שאז אינו פולט כלום ובולע:
כו סָעִיף ו או שנמלח. ופלט כל דמו והודח כן הוא בתורת הבית ובר"ן ונראה דהיינו משום דכיון דהודח אחר שיעור מליחתו נסתמין נקבי הפליטה וכדכתב בת"ח כלל ו' סוף ד"ה אבל אם לא הודח אף שכבר פלט כל דמו מ"מ כיון דעדיין פולט ציר אינו בולע א"נ מ"ש הט"ו ופלט כל דמו ר"ל דמו וצירו וכן מצאתי בהגהות מהרש"ל לטור שפי' כן וכן הביא הדרישה על שמו ופי' כן בפרישה והיש מתירין מתירין אפי' בכה"ג כמו שהוכחתי בספרי מדברי הרשב"א בת"ה להדיא וחד טעמא הוא דכי היכא דמתירין בבשר שנמלח והודח דאפי' אין בו דם של עצמו וגם נסתמים נקבי פליטת צירו אפ"ה חוזר ופולט ע"י מליחה אח"כ ה"נ אם פלט כבר כל צירו וזה ברור דלא כהב"ח שדחה פי' זה מפני שהבין דבכה"ג ליכא מאן דמתיר והאריך להוכיח כן ע"ש שהוכחתו היא סתירתו וגם הר"ב משמע שהבין כמו שכתבתי והוא פשוט:
כז סָעִיף ו וי"מ ע"י מליחה כו'. כלומר י"מ בבשר שלא נמלח כלל ע"י מליחה אח"כ שכמו שיפלוט אח"כ דם של עצמו יפלוט דם דאחריני:
כח סָעִיף ו ויש מתירין בכל זה. כלומר אפי' בסיפא דלית בה דם של עצמו אפ"ה מותר ע"י מליחה אח"כ:
כט סָעִיף ו ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרין. כלומר דלכתחלה יש ליזהר בכל זה שלא לעשותו אבל בדיעבד יש לפסוק בכל זה דמותר וכן משמע בב"י שכתב דלכתחלה יש ליזהר בכל הדברים האלו ולחוש לדברי האוסרין אבל בדיעבד יש לסמוך אהמתירין עכ"ל משמע דקאמ' דלכתחלה יש ליזהר שלא לעשותם וכך נראה שהבין הרב ודלא כמו שדקדק מהר"י כהן מקראקא בתשובה סי' כ"ז שגם הב"י אוסר בדיעבד ומ"ש לכתחלה ר"ל כשרוצה הרב לפסוק לכתחלה יפסוק דאסור אבל בדיעבד שאם פסק להתיר סמכינן אהמתיר ולא מהדרינן עובדא עכ"ל ע"ש שאין בדקדוקו כדאי להוציא דברי המחבר מפשטן ודברי בעל ספר אפי רברבי בכמה דינים שבסי' זה מעורבבין ואין לסמוך עליו ומ"ש המחבר להתיר בדיעבד בבשר שלא נמלח כלל מיירי שהודח מתחלה דאל"כ תיפוק ליה דנמלח בלא הדחה קמייתא דאסור אפי' דיעבד מפני שהמלח מבליעו לדם בעין שעליו ואינו יוצא שוב לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה וכדלעיל סי' ס"ט ס"ב וכן מ"ש הרב דאם לא נמלח כלל ונפל לציר ממש דהותר ע"י הדח' ומליחה אח"כ מיירי נמי שהודח קודם שנפל לציר וזה פירשתי לדעת מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ו' והרב בת"ח כלל ו' ד"ב אבל בהגהה אחרת בש"ד כתב ע"ש הר"ר יעקב שושן עמק דאפי' למאי דאסרי' בשר שנמלח בלא הדחה קמייתא שרי הכא בציר ע"ש הטעם וכ"כ באו"ה ריש כלל ה' ע"ש המרדכי בשר שלא הודח ולא נמלח ונפל לציר חוזר ומדיחו ומולחו ומותר ובדין ב' שם פי' הטעם דאין כח ברתיחת הציר אלא להתבלע היא עצמה ולא להבליע הדם בעין שעליו לתוכו וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובפרק כל הבשר סי' ע"ו וכ"פ הב"ח והיינו שלא כתבו הפוסקים והמחבר בשר שהודח ולא נמלח כו' ומ"ש בא"ו של מהרי"ל חתיכה תפלה שלא נמלחה עדיין ונתערבה בין מלוחות ונשתהה ביניהם אותה חתיכה אסורה ולא מועיל למלחה שנית אמנם אם הודחה טרם שנתערבה יחזור וידיחנה וימלחנה עכ"ל נראה דשאני התם כיון שנתערבה בין המלוחות ונשתהא שם א"כ אפשר שקבלה טעם מהמלח עצמו:
ל סָעִיף ו ואפילו בדיעבד נוהגין לאוסרו כו'. ולא מהני הדחה ומליחה אחר כך ואפילו לצלי אסור ת"ח שם ריש דין ה' וטעמא דכיון שכבר פלט דמו וצירו א"כ אינו טרוד שוב לפלוט ובולע ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה כיון דלא פליט דם של עצמו וגם לא אמרי' דמישרק שריק והלכך כולו אסר דאנן משערינן במליחה בס' וגם משמע דנאסר מיד ואף מהרש"ל דס"ל דבשר שנפל לציר אינו אסור אלא כששהה שם שיעור כבישה והבאתיו בס"ק מ"ה משמע בספרו פכ"ה סי' ע"ד וע"ה דמודה הכא ונראה דה"ט דכיון דמיד שנפלט מן הבשר נופל עליו א"כ מיד הוא נבלע ועוד דכאן הוי רותח מיד מחמת המליחה ודוק:
לא סָעִיף ו שכבר פלט כל דמו וצירו כו'. וכן אם שהה שיעור מליחה והודח ונפל אצל בשר כו' דחד טעמא הוא וכמ"ש בס"ק כ"ו:
לב סָעִיף ו ואם נגע תוך זמן זה כו'. אינו נאסר בזה גם מהרש"ל מודה כמבואר באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ע"ד וה"ט דכיון שפולט ציר אינו בולע והלכך א"צ לחזור ולמלחו אח"כ:
לג סָעִיף ו אך במקום שאין הפסד מרובה כו'. ודעת מהרש"ל באו"ה שלו ובספרו שם נראה להתיר עד מע"ל אפי' בלא הפסד מרובה ודעת הר"ב נראה עיקר (לפי שדעת הר"ר יונה והרשב"א והר"ן והטור ורבינו ירוחם נט"ו אות כ"ה והרא"ה בספר החנוך סוף מצוה קמ"ח והרב המגיד והאגור שאחר י"ב שעות שוב אין פולט ציר וזה דעת המחבר וגם בכל בו נזכר דעה זו):
לד סָעִיף ו דאמרינן ע"י שיפלוט דם דידיה. כשידיחנו וימלחנו וק"ל:
לה סָעִיף ו יש להתיר. כשידיחנו ויחזור וימלחנו וכמ"ש הר"ב לקמן בסמוך והיינו טעמא דכיון דלא שהה שיעור מליחה ועדיין אית ביה דם שפיר אמרינן איידי דיפלוט דם דידיה יפלוט ג"כ דגם דאחריני לכ"ע וכמו שיתבאר:
לו סָעִיף ו אם לא נכבש בתוכו יום שלם. כ"כ בהגהת ש"ד על שם רבי' שמשון ב"א (ומביאה ב"י בסי' ס"ט) ומביאה הר"ב בת"ח שם ד"ט אבל תימה דלקמן ר"ס ק"ה סתם כדברי המחבר והרא"ש דאם הוא כבוש בציר כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הוה כמבושל עכ"ל (וע"ל סי' ס"ט סי"ח) וי"ל דלא קאמר התם דהוי כמבושל אלא לשאר מילי אבל לא לענין בשר דיהא כמבושל ממש ולא יצא אח"כ ע"י מליחה וכמ"ש הר"ב לשם אדברי המחבר וע"ל סי' ע' מדין בשר שנפל לציר ודוחק ועי"ל דהכא ע"כ מיירי בכלי מנוקב דאי באין לציר מקום לזוב ס"ל להר"ב דלא מהני הדחה ומליחה שנית כמ"ש בס"ק מ' וא"כ נראה דהכא הרא"ש מודה דלא הוי כבוש אלא ביום שלם דהא הרא"ש קאי להדיא אכלי שאינו מנוקב ולא אכלי מנוקב ודוק מיהו ודאי מהרש"ל פשיטא דסובר דאם לא שהה שיעור מליחה ונפל לציר אע"פ ששהה בתוכו כדי שירתיח כו' שרי שהרי סובר דבשר ששהה שיעור מליחה ונפל לציר אינו אסור אלא בשיעור שירתיח וצ"ע לדינא:
לז סָעִיף ו אך אם שהה כו' יש אוסרים כו'. זהו דעת מהרש"ל בא"ו שלו סי' ו' ומביאו הרב בת"ח כלל ו' ומוכח שם דאין חילוק בין לדעת הר"ב ובין לדעת מהרש"ל בין נפל לציר או נפל ציר עליו ע"ש וצ"ל דס"ל דציר גרע מנמלח בשר על גבי בשר שכבר נמלח ולא אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע ציר וצ"ל דגם הר"ב מודה לזה אלא שמהרש"ל סובר דאף הדחה ומליחה שנית לא מהני דלא אמרינן בכל דוכתי אלא איידי דיפלוט דם דידיה יפלוט דם דאחריני אבל איידי דיפלוט ציר דידיה יפלוט דם דאחריני זה לא אמרי' והר"ב ס"ל דלצורך הפסד גדול יש להתיר כל זמן פליטת צירו ע"י שיחזור וימלחנו דאיידי דיפלוט ציר דידיה יפלוט ג"כ דם דאחריני ולהכי לא התיר הר"ב בלא מליחה שנית משום דאע"ג דעדיין לא פלט כל צירו לא אמרינן איידי דטריד למפלט ציר לא בלע ציר וצ"ע בת"ח שם מה שהביא בשם הרא"ש ובסימני ת"ח שם דמשמע שם להדיא דמתיר במקום צורך משום טעם דאף לאחר שיעור מליחה כיון דעדיין פולטת ציר לא בלעה ואם כן אמאי מצריך כאן בהגה"ה הדחה ומליחה שנית ואפשר דאה"נ מדינא לא צריך הדחה ומליחה שנית במקום צורך גדול אלא הרב חשש כאן להחמיר דדילמא דעת מהרש"ל עיקר דבלע ולכך יש להדיחו ולמלחו שנית לכתחלה (וכן משמע קצת בת"ח שם ובא"ו של מהרש"ל ע"ש ודוק) מיהו אם נתבשל בלא הדחה ומליחה שנית דעת הרב דמותר במקום צורך גדול ודו"ק. מיהו כל זה כשלא הודח אחר המליחה קודם שנפל לציר אבל הודח כבר נסתמים נקבי הפליטה ובולע ולא מהני אח"כ הדחה ומליחה שנית אליבא דכ"ע וכמ"ש הרב בת"ח שם וכמ"ש בס"ק כ"ו:
לח סָעִיף ו דהיינו תוך י"ב שעות. שאז אפילו שלא במקום הפסד מרובה אמרינן דפולט ציר וכמו שכתב הר"ב לעיל בסמוך ואם כן ממילא דבמקום הפסד מרובה סמכינן נמי דאיידי דיפלוט אחר כך ציר יפלוט דם משא"כ לאחר י"ב שעות:
לט סָעִיף ו ע"י שיחזור וידיחנו וימלחנו. ולא אמרינן שכיון ששהה שיעור מליחה קודם שנפל לציר ועתה ידיחנו יסתמו נקבי הפליטה וכדלעיל דשאני הכא דהדחה זו אינו אלא להעביר הלכלוך של הציר ולא אמרינן דכיון שהודח נסתמים נקבי הפליטה אלא כשהדיחו קודם שנפל לציר ומכ"ש שלפי מ"ש בס"ק מ"ב דא"צ אלא לשפוך עליו מעט מים ודיו להעבי' הלכלוך של הציר פשיטא דלא נסתמים בזה נקבי הפליטה דלא אמרינן דנסתמים כו' אלא כשהודח כדין בשר אחר מליחה משא"כ בזה ובב"ח כתב ששגגה היא זו לפני הר"ב דאם ידיחו יסתמו נקבי הפליטה ופשוט הוא שדעת הר"ב כמו שכתבתי ואין כאן שגגה:
מ סָעִיף ו וכן אם נפל לציר קודם ששהה שיעור מליחה כו'. דוקא שנפל לציר שיש לה מקום לזוב (פי' שהיא בכלי מנוקב) אבל אין לה מקום לזוב אף קודם שיעור מליחה אסור ולא מהני מליחה אח"כ כ"פ בת"ח כלל ז' דין ב' (ומינה דאם שהה שיעור מליחה אפילו נפל לציר בכלי מנוקב לא מהני הדחה ומליחה) וכתוב בת"ח שם בשם או"ה כלל ו' (דין י"ד) דאף באין לציר מקום לזוב מה שחוץ לציר מותר ונ"ל דלא מיירי מטעם כלי שאינו מנוקב דא"כ לא תלי בציר ועוד דא"כ גם הרב מודה דמה שחוץ לציר נמי אסור וכמ"ש בסימן ס"ח ס"ק ס"ט אלא מיירי כמ"ש האו"ה שם ותוס' פג"ה דף צ"ו והפוסקים כגון המולח בשר הרבה בגיגית ע"ג עצים ולאח"כ מצא חתיכה חציה תוך הציר ואינה נוגעת בשולי הגיגית מותר מה שחוץ לציר מטעם דל"ד לכלי שאינו מנוקב כיון דמונחת ע"ג עצים ואינה נוגעת בשולי הגיגית וכמ"ש האו"ה שם חילוק זה ע"ש אלא דכיון דנשרה בציר שאין לה מקום לזוב אסור מה שבציר ודוק ולהב"ח דעת אחרת בדינים אלו והנלפע"ד כתבתי:
מא סָעִיף ו קודם ששהה שיעור מליחה כו'. אף מהרש"ל מודה בזה דכיון שלא שהה שיעור מליחה אמרינן איידי דיפלוט דם דידיה יפלוט דם דאחריני ואפילו הודח קודם שנפל לציר לא אמרינן דנסתמין נקבי הפליטה כיון שהודח קודם שיעור מליחה וזה פשוט:
מב סָעִיף ו מיהו אם מלחו בלא הדחה כו'. ומהרש"ל כתב באו"ש ובפכ"ה סימן ע"ו דאין צריך לחזור ולהדיחו אפי' לכתחלה ואפילו הרוצה להחמיר ישפוך עליו מים ודיו כיון שהודח הדחה קמייתא עכ"ד ונראה דגם הרב מודה בזה דאין צריך אלא לשפוך עליו מים ודיו ולכך לא פירש שיעור ההדחה:
מג סָעִיף ו שרי בדיעבד. ולא אמרינן דהוי כבשר שנמלח בלא הדחה קמיית' כמו בר"ס ס"ט דהתם דוקא בדם שבעין אמרינן הכי משא"כ ציר זה דלא גרע משאר דם פליטה:
מד סָעִיף ו שהוא תוך שיעור מליחתו כו'. היינו דוקא בהפסד מרובה וסעודת מצוה גם כן דאל"כ אפילו לאחר שיעור מליחתו חשוב כרותח כדלקמן סימן צ"א ס"ה:
מה סָעִיף ו אבל מה שלמעלה מן הציר. שרי דדם אינו מפעפע למעלה ואפילו אותו מקצת שבציר שמן מותר כדלעיל סימן ס"ט סי"ח והכי איתא בת"ח ריש כלל י"ז מיהו חותך גם כן כדי קליפה ממה שבחוץ לציר וכדאיתא בסימן ס"ט ובת"ח שם ועיין בסימן ס"ט ס"ק ע"ג:
מו סָעִיף ו מיהו מה שבתוך הציר נאסר מיד. בת"ח כלל ו' ד"ט כתב הרב דמשמע דעת הרא"ש דאם נפל לציר ולא נכבש בה כשיעור אם נתנו על האור כדי שירתיח אינו נאסר רק כדי קליפה ואנן לא נהגינן כן אלא נאסר מיד שנפל בציר או הציר עליו דהוה כרותח עכ"ל ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סימן ע"ה חלק על הרב וכתב שלא ירד לעומקו דאע"פ שאנו נוהגים לאסור מיד בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב היינו משום דמחלקינן בין כשא"מ לבשר שנפל לציר (כלומר דבכשא"מ נאסר מטעם דהוי פירש ממקום למקום וכמ"ש בסימן ס"ט ס"ק ס"ח) אבל הרא"ש מדמי ליה לבשר שנפל לציר וכתב שיעור זה מי יימר דפליגי עליה תוס' עכ"ד וסמך עצמו אדברי הרא"ש אלו להתיר ואני שמעתי ולא אבין דנ"ל דגם הרא"ש מודה דאי הוה שיעור מליחה בס' דהוה אסור מיד דציר זה רותח הוא ולכך נהגינן לאסור מיד ומ"ש הרא"ש גבי בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב וז"ל לפי שהאיסור הוא מחמת שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הלכך אני אומר שהכבוש בציר ונוטלו מיד א"א שיאסר לאלתר כו' ושיעור כבישה הוה כאלו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל אם נכבש בתוך הציר כשיעור הזה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מליח הרי הוא כרותח עכ"ל היינו משום דרוצה ליתן טעם למה אסור כל מה שמונח בציר ולא סגי ליה בקליפה וכדס"ל להרא"ש בעלמא דמליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה והוצרך לומר שהאיסור הוא מכח כבוש ולא מכח מליח כרותח ובפחות משיעור זה לא מקרי כבוש אבל ודאי ברור דמודה הרא"ש דנאסר מיד מכח מליח כרותח וכדמסיים ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מליח ה"ה כרותח וא"כ נהי דהרא"ש לא אסר אלא כדי קליפה היינו דס"ל בעלמא דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה אבל לדידן דקי"ל כל מליחה בששים פשיטא דנאסר מיד הכל וא"כ מוכח אדרבה מהרא"ש דלדידן נאסר כולו מיד וכן דעת האו"ה בכמה דוכתי והכי נהגינן ואין לשנות:
מז סָעִיף ו דינה כאלו היתה הציר בכלי. ז"ל הת"ח שם דין ח' כתוב באו"ה דראוי להסתפק אם קרקע מקרי כלי מנוקב ומאחר שנסתפק ראוי להחמיר עכ"ל ונראה דמ"מ א"צ רק כדי קליפה במקום שנוגע בקרקע לציר אבל מה שלמעלה ממנו שרי דלא גרע מחתיכה שחציה בציר וחציה חוץ לציר ע"כ ונראה דמיירי שנפל על הקרקע בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה דמסתפק אם מקרי כלי מנוקב והוה כנפל לציר דעלמא דמהני מליחה אח"כ דאיידי דיפלוט כו' או מקרי כלי שאינו מנוקב ולא מהני מליחה אח"כ ואפ"ה התיר מה שלמעלה מן הציר וכמ"ש בשמו בס"ק מ' ע"ש אבל אין לפרש דמיירי שנפל שם בשר שכבר פלט כל דמו דזה אסור אפילו בכלי מנוקב וכמו שנתבאר ואע"ג דבלשון הגהת ש"ד שהביא בת"ח שם נסתפק אי נימא דהוי ככלי מנוקב ואגב דאזלא לא בלע כו' ומשמע לפ"ז דאפי' בכה"ג אפשר דשרי מטעם דלא בלע הא נתבאר דאפי' בכלי מנוקב בלע מיהת מיהו פשיטא דלא איירי בבשר שלא נמלח כלל דזה שרי אפילו בכלי שאינו מנוקב ע"י מליחה אח"כ דאין כח בציר לפרוש ממקום למקום כמ"ש האו"ה כלל ה' דין י"ב ודוקא מלח בכלי שאינו מנוקב הוא דאסור מיהו אף למ"ש לעיל דאף מה שבחוץ לציר אסור אפילו להר"ב אם נפל תוך שיעור מליחה לציר בכלי שאינו מנוקב ממש מ"מ הכא גבי קרקע שרי מה שחוץ לציר כיון דמספקא לך אי הוי ככלי מנוקב או לא דהתם גופא חומרא בעלמא היא לאסור מה שחוץ לציר ודמי למ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס"ט דבספק אם נפלה קודם ששהה שיעור מליחה בכלי שאינו מנוקב או לאחר שיעור מליחה דשרי מה שחוץ לציר מה"ט ע"ש:
מח סָעִיף ו דינה כאילו נגעה בציר. כלומר ומהני לה מליחה אח"כ איידי כו' וכן משמע בת"ח כלל ו' ד"ד וכלל י"ד דין י"ג ע"ש וכ"ד מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה ס"ס ע"ז דחתיכה תפלה דהיינו שלא נמלחה שנתערבה בחתיכות מלוחות בכלי שאינו מנוקב ובלעה דם דמותרת על ידי מליחה דאינו נאסר אלא דוקא כשמלחה חתיכה בכלי שאינו מנוקב משום דהמקום הוא דחוק וע"י מליחה פירש ממקום למקום וכמ"ש סי' ס"ט ס"ק ס"ח משא"כ הכא וכ"כ בס' באר שבע דלא כדמשמע מדברי מהר"י כהן מקראקא בתשובה סי' כ"ו דחתיכות תפלות שלא נמלחו שקבלו דם מחתיכות שנמלחו בכלי שאינו מנוקב דאסור ולא מהני מליחה אחר כך (שהבין כן מדברי המרדכי פג"ה וגם באגודה פכ"ה סי' קמ"ד הבין כן וז"א כמה שכתוב שם עיין שם) כי דבריו באותה תשובה אינם עולים יפה ובספרי בררתי כל זה עיין שם ועיין בהגהת הר"ב שבסוף סעיף י"ח בסי' ס"ט:
מט סָעִיף ו דציר מדרבנן כו'. פירוש דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן והכי איתא במרדכי שם ואע"ג דבנפל לציר שבקרקע לעיל אזיל מספיקא לחומרא יש לומר דשאני התם שאם אתה מיקל בזה יבאו להקל אם נפל ע"ג קרקע לדם ממש וכן יש לומר בשאר ספיקות מה שאין כן הכא דאיכא לספוקי שמא אין כאן ציר ועיין במשמרת הבית דף ע"ה עמוד ב' שמחלק כהאי גוונא גבי דם שבשלו עיין שם:
נ סָעִיף ו אפילו היו המים מועטים. פירוש שאין במים ס' נגד הציר אבל עכ"פ בעינן שיהיו מרובין מהציר כן משמע להדיא בהג"א פכ"ה ושאר פוסקים וכן הוא בהדיא באו"ה כלל ב' דין ה' ע"ש:
א סָעִיף א שפולטת צירה אינה בולעת כו'. כן הוא לחד תירוצא בתוס' שמביא ב"י כאן אלא שיש עוד תירוץ שם דס"ל דשפיר בולע אלא דיש לו היתר שיחזור ויפלטנו כשיפליט הציר שבו וכן משמע מדכתבו רמ"א סעיף ו' שיחזור וימלחנו כו' משמע דעכ"פ בלע כבר:
ב סָעִיף א ולא חיישינן שמלח השני מבליע כו'. זה על פי דעת הרא"ש שכ' הטור משמו שאין דרך מלח להבליע רק להפליט ולפי הפוסקי' שסוברי' שהמלח מבליע ג"כ כמו שזכרתי לעיל סי' ס"ט סעיף ב' בשם או"ה בטעם הדחה קמייתא וכן הש"ד שער ג' ובא"ו סוף שער ו' אוסרים בהדיא בנמלח שנית מטעם שהמלח השני יבליע המוהל שעליו לתוכו נ"ל טעם אחר בזה דכיון שהבשר עדיין טריד להפליט ציר בשעה שבא עליו מלח השני ע"כ המלח השני (לא) יפליט הצי' ולא יבליע מה שפלט כבר כיון שבשעה שבא המלח יש שם פליטת הציר וא"ל אמאי אסור בסמוך בדם בעין שנפל על הבשר בשעת מליחה אף ע"ג דבאותה שעה היא טרודה לפנוט התם אין האיסור מחמת שהמלח מבליעו אלא שהבשר עצמו הוא רותח מחמת המליחה הוה כמו בצלי שנפל עליו דם משא"כ כאן שאין איסור רק מצד מלח השני ובזה אין איסור אבל אם נמלח בלא הדחה קמייתא יש איסור מצד המלח שבשעה שבא עליו המלח היה בלא פליטה ע"כ אמרינן שהמלח מבליעו ולפ"ז גם כאן אם שהה כבר כדי פליטת ציר דהיינו אחר מע"ל אז אין היתר אלא לדעת הרא"ש ונראה דאחר פליטת ציר דהיינו אחר מע"ל למליחתו יש לאסור אם נמלח דהרי לקמן סי' פ' קי"ל דאם נפל לציר אחר שיעור זה דאסור מטעם שהציר יבליע בו והכא נמי יבליע בו:
ג סָעִיף א לא ניטלו קשקשיהם כו'. בטור משמע שהקשקשין מועילין לפי שאין איסור בלא"ה אלא כ"ק וא"כ לדידן דדגים כולן אסורין לא יועילו הקשקשים וליתא אלא עיקר הטעם דבעוד הקשקשים עליהם קמיטי ולא בלעי כמו העופות כ"כ רש"ל פכ"ה סי' ע"ד וכ"מ מדברי רמ"א בסמוך דמותרין לגמרי והא דאין הדגים אסורין משום סכנה דנמלחו עם בשר וקשה לדבר אחר דאין סכנה במליחה כמ"ש סי' קי"ז סעיף ג':
ד סָעִיף ב אבל אם דג מליח כו'. שהדבר המליח מחמס התפל שיהא מבליע אבל לא כ"כ עד שיהא פולט ב"י בשם רשב"א:
ה סָעִיף ב וכן אם הדגים כו'. ובספק יש לאסור רש"ל:
ו סָעִיף ב לאחר ששהו העופות כו'. ולא דמי למעשה דרש"י סי' ס"ט סעיף כ' דקי"ל שם לחומרא במוהל לאחר שיעור מליחה היינו דוקא אם המוהל בעין והבשר מונח בתוכו כדלעיל אבל משום לחלוחית לחוד שעל הבשר לא נהגו איסור וסגי בהדחה לדגים. או"ה:
ז סָעִיף ב דאין הדגים בולעים דם שבכלי. דוקא דם אבל בשאר איסורים שנאסר הכלי מהם ע"י מליחת בשר אפשר דהויין הדגים אסורין לפי שפליטות שאר איסורין מסתרכת יותר ב"י בשם רשב"א ורש"ל כתב פכ"ה סי' ע"ג אני אומר שאין מליחה לעץ להפליט איסור כלל אפי' בבליעה בכלי איסור דאורייתא עכ"ל:
ח סָעִיף ב אבל אם עדיין לא פלט דמו כו'. בזה חולק על ב"י שכ' על מ"ש הטור דהדגים אסורים בשניהם מלוחים וכ' ב"י דכ"ש אם הדג תפל והאיסור מלוח דהוי כטהור תפל וטמא מלוח וטעמו דבשניהן מלוחים כ"א טרוד לפלוט ואפ"ה אמרי' שג"כ בולע ק"ו בדג תפל שבולע מעוף מלוח וכ"כ רש"ל דיש ק"ו אם הדג לא נמלח והבשר נמלח דאסור הדג. ורמ"א בד"מ ובת"ח חולק ע"ז וס"ל דכיון שהדג תפל אינו בולע רק דם ואמרי' הואיל ועדיין פולט דם דידיה פולט נמי דם שבולע ממקום אחר כמ"ש אצל בשר שלא נמלח שהונח עם בשר שנמלח עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב שיש לפרש דברי ב"י שהדג כבר נמלח ואח"כ נקרא תפל וכתוב בפרישה על רמ"א וצ"ע דלכאורה יש לחלק דשאני הכא שהדגים שם היתר עליהם ואיך נתירם כשקיבלו איסור דם וגם מ"ו פסק לאיסור משום דדם דגים אינו אלא ציר בעלמא ולא שייך לומר אגב דפליט דם דידיה כו' עכ"ל ולעד"נ ג"כ כדברי האוסרים דכיון דהציר שבדגים הוא דבר מועט ולפלוט אותו בזמן קצר היאך נסמוך על פליטת ציר שלהם לומר שאגב שפליט ציר יפליט הדם שבלע דשמא יכלה זמן פליטת הציר קודם לפליטת הדם שבלע ויש כאן ספק דאורייתא משא"כ בבשר עם בשר שיש בו ציר להפליט זמן מרובה ע"כ יש זמן רב להפליט גם דם הבלוע ממקום אחר ולפי פי' הרר"י מאורליינ"ש בתוס' פכ"ה הביאו ב"י ריש סי' ע' דפי' אצל בשר ובשר שכל זמן שהאחד פתוח לפלוט קודם התחלת בליעתו מן השני לא יסתום פליטתו אח"כ יש להתיר ג"כ הדגים) ע"י מליחתן אבל אנן לא קי"ל כאותו תירוץ כמבואר שם) ועוד יש כאן טעם לאיסור שהרי כ' הרא"ש בפכ"ה פי' רשב"ם דבבשר ובשר לא הטריחוהו יותר מדאי כיון דדם מדרבנן הוא כו' ע"כ הקילו שם וזה לא שייך כאן דלאו תקנת חכמים שימלח דגים עם בשר ע"כ אין להקל מטעם שיחזור וימלחנו ויפלטנו כנלע"ד ועוד ראייה ממ"ש ת"ה הארוך דף ע"א וז"ל ואפשר דדגים כיון דרפי קרמייהו בולעים הרבה והדם הבא להם מעלמא נסרך בהם ביותר ואין כח במלח להוציאו עכ"ל ועוד ראייה ממ"ש או"ה כלל ה' דגים תפלים המונחים עם ציר בשר אסורים דלא גרע מאילו נמלחו עמהם עכ"ל הרי בהדיא כמ"ש לאיסור ותמיהני על רמ"א שלא הרגיש בזה:
ט סָעִיף ג בשר שחוטה שמלחו כו'. בש"ד שער י' כתוב ואי איכא ספיקא אם נמלח בשר שחוטה בהדי בשר נבילה הוי ספק דאורייתא לחומרא עכ"ל:
י סָעִיף ג ויש מי שאוסר כו'. הוא הר"ן שהוקש' לו דגם בטהור מליח וטמא תפל י"ל שרתיחת הטהור מליח מחמת הטמא עד שיפליט ויבליע בטהור ואיהו לא ס"ל התירוץ שכתבתי ריש סעיף ב' בשם הרשב"א שאינו מחמם כ"כ ע"כ תירץ דלא התירו אלא באינה נוגעים רק שהפליטות נוגעים ואפי' בזה אם הטהור תפל וטמא מליח אסור:
יא סָעִיף ד הא דאמרינן כו'. זה יתבאר בסי' ק"ה בס"ד.
יב סָעִיף ה ויש מתירין להשהותו. הטעם דדם מישרק שריק ונופל ועוד שהבשר הנמלח פולט ציר לעולם ואינו בולע מן הדם:
יג סָעִיף ה ובדיעבד מותר. ואפי' מאן דמחמיר במעשה דרש"י סי' ס"ט סעיף כ' מודה כאן דאין ציר בעין וכמ"ש סי' זה סעיף ב' בשם או"ה כ"כ ד"מ:
יד סָעִיף ו ויש מתירים בכל זה. פי' בבשר שלא נמלח עדיין פשיטא שתועיל לו מליחה כשם שיוציא דם של עצמו כך יוציא דם הבלוע אלא אפילו בבשר שנמלח ופלט כל דמו וצירו מועיל לו מליחה שיוציא את הדם שבלע עכשיו) והיש אוסרין דרישא ס"ל דאין מלח מפליט אלא מה שהוא שלו ולא מה שבלע ממקום אחר כלל:
טו סָעִיף ו ואפילו בדיעבד נוהגי' לאסרו כו'. כיון שאין לו מה לפלוט אסור כיון שבולע והי"א שמביא רמ"א לא אתי אלא לפרושי אימת נקרא פלט כל דמו וצירו: (טז)
טז סָעִיף ו ואם נגע תוך זמן זה כו'. אינו נאסר כיון שעדיין טרוד לפלוט ציר שלו פליט נמי מה שבלע מחתיכה שלא נמלחה. וכתב רמ"א בת"ח דהיינו דוקא שלא הודח הבשר הנמלח אחר המליחה אבל אם הודח לאחר מליחתו לא אמרינן דיחזור וימלחנו ויצא הציר שבולע ע"י הציר שבגופו דמאחר שנמלח פעם אחד והודח נסתמין נקבי הפליטה ושוב לא יפתחו בשביל הציר שבו עכ"ל וסברא זאת משמע כן בדברי הר"ן בשם ה"ר יונה בפכ"ה בפשט דגים ועופות שמלחן כו' שהשווה בשר שנמלח ויצא מידי דמו והודח לבשר שנמלח ופלט כל דמו וצירו ע"ש משמע דאחר שיצא הדם עושה ההדחה שנסתמין נקבי הפליטה לענין ציר שבו כמו אם היה שוהה בלא הדחה אחר המליחה יום שלם שאז ג"כ כלה הציר שבו ועיין מ"ש סי' ס"ט ס"ק ט"ו ובטור כתב בשם רשב"א וז"ל יש מתירין גם בזה ע"י מליחה וכו' עכ"ל ובת"ה הארוך כ' אותה דיעה בשם מורו הרב וזכר שם אפי' הודח אחר המליחה וצ"ל דאותו הרב אינו רבינו יונה דהא הר"ן כתב בשם רבינו יונה דהודח אוסר וזה הרב ס"ל דאין ההדחה אוסרת כלל מחמת שנא' שנסתמו נקבי הפליטה גם הטור נראה דס"ל כן שאין ההדחה עושה כלום מדהביא דעת הרב של רשב"א ולא נקט רבותא אליביה דאפי' הודח יש תקנה במליחה אלא ודאי דהדחה זאת אינה מעלה ולא מוריד ולפי מ"ש בסעיף א' שכ"ז שפולט ציר אינו בולע א"צ כאן לחזור ולמלוח אלא דיש עוד תירוץ בתוס' דס"ל דשפיר בולע אלא דההיתר הוא שיחזור ויפליטנו וכמו שזכרתי ר"ס זה. ולענין אם לא שהה עדיין שיעור מליחה ויש בו עדיין דם לא שייך חילוק זה דאפי' אם הודח מהני ליה מליחה אחרת דאל"כ היאך מצינו תקנה למי שהדיח הבשר קודם ששהה שיעור מליחה וכ"ת ה"נ דאסור הא ודאי לא הוו שתקו הפוסקים מלהשמיענו דין זה אלא פשוט שאין ההדחה סותמת אלא נקבי הציר אבל לא דם ובכ"מ שמזכיר רמ"א יחזור וימלחנו שנית מחמת שיש בו עדיין ציר ולא דם הוא מיירי דוקא בלא הודח עדיין אחר מליחה הראשונה.אך יש לתמוה מ"ש רמ"א בסמוך אחר זה בשהה שיעור מליחה ונפל לציר תוך י"ב שעות שיחזור וידיחנו וימלחנו והא התם עיקר ההיתר מכח ציר שלו שיש לו עדיין ואם ידיחנו יסתום נקבי הציר ומה תועיל אח"כ המליחה וכן קשה על מ"ש או"ה שער ה' דין ז' וז"ל ואפי' אם יפול תוך שיעור מליחתו תוך הציר בנמלח או הושם בכלי שאינו מנוקב ואפי' לאחר שיעור מליחתו לא נהגינן בו איסור אלא מותר הכל כשחוזר ומדיח ומולחו דאגב דפליט וכו' עכ"ל. הרי דגם הוא תלה ההיתר במה שידיח ויחזור וימלח ויפלוט אגב הציר שבו דלא אמרינן שנסתמו נקבי הפליט' ונ"ל שבעל או"ה וכן רמ"א כאן לא ס"ל הך סברא דהודחו נסתמו נקבי הפליטה וכמו דס"ל לרבו של הרשב"א שזכרתי בסעיף ו' וכן משמע דעת הטור כמ"ש שם וכאן [סתם] רמ"א כמו אותה הדעה שהביא הטור דיש מתיר גם בזה ע"י מליחה וכפסק הש"ע ואע"ג שכתב שם רמ"א דאף בדיעבד נוהגים לאוסרו היינו אחר פליטת כל צירו משא"כ כאן דתוך י"ב שעות הוא. ובת"ח כתב רמ"א ממש להיפך ממ"ש כאן דשם כתב דאם הודח לא מועיל אח"כ שום תיקון אם נשתהא הבשר תחלה שיעור מליחה הרי חומרא ואם לא הודח לא נאסר כלל דאמרינן דאף שבולע מדבר האוסרו מ"מ כבולעו כך פולטו אגב ציר שיש עדיין בתוכו וכאן חזר בו וכתב דהדחה אינה סותמת כלל וצריכין דוקא הדחה ומליחה שנית. ועכ"פ צ"ל דמיירי כאן שלא שהה הבשר שבציר שיעור כבישה דאם לא כן אין לו תקנה דהוה כמבושל וכמ"ש ר"ס ק"ה ורש"ל האריך בדינים אלו פרק כ"ה סימן ע"ז ומסקנתו דתיקון של חזרת מליחה אינו מועיל אלא אם לא שהה עדיין שיעור מליחה שיש בו עדיין דם אז אמרי' שע"י המלח יפליט דמו ויפליט ג"כ מה שבלע מהציר שנפל לתוכו אבל אם שהה שיעור מליחה ולא נשאר בו אלא ציר לא מהני חזרת מליחה אם נפל לציר והא דנקטו הפוסקים אגב שיפלוט ציר דידיה ר"ל דם דידיה והוא הדין אם בשר שלא הודח ונמלח נפל לציר ג"כ לא מהני חזרת מליחה אח"כ כיון שיש דם בעין על הבשר שלא הודח ונבלע בבשר בשעת מליחתו אינו יוצא אח"כ ועיין מה שכתבתי בסוף הסימן באם לא הודח ולא נמלח שנפל לציר אבל אם נפל בשר ששהה שיעור מליחה לבין חתיכות בשר שהם מונחים במליחה אז יש היתר מצד כבולעו כך פולטו דכמו שבולע מן החתיכות המלוחות כך פולט ע"י שפולט ג"כ ציר דידיה ואע"ג דבנפל לציר לא מהני זה התם ליכא כבולעו כך פולטו אגב ציר דידיה דבנפל לציר ונשרה בו הוי כמבושל בו וע"כ לא שייך בו כבולעו כך פולטו אלא מ"מ אם לא שהה הבשר שיעור מליחה ונפל לציר ונשתהה שם שיעור כבישה יש לו עדיין תקנה בחזרת מליחה ואע"ג דאמרינן כבוש כמבושל היינו אם נפל אחר ששהה שיעור מליחה ונשתהה שיעור כבישה דאסור כולו ולא סגיא בקליפה אבל לא בלא נשתהא שיעור מליחה שתקנתו ע"י חזרת מליחה כיון שלא נשתהה בציר יום שלם והא דאמרנו שאחר שיעור מליחה יש היתר לבשר שנתערב בין חתיכות מלוחות מכח כבולעו כך פולטו היינו שיש בו עדיין ציר דידיה אבל אם פלט כבר כל צירו כגון ששהה יום שלם אחר המליחה או שהודח תכף אחר שיעור מליחה ממילא נסתמו נקבי פליטת צירו אז נאסר כשנופל בין חתיכות מלוחות ואין לו שום תקנה ע"כ ונראין דבריו לפי משמעות הפוסקים זולת במה שהתיר בשר שלא שהה שיעור מליחה ונפל לציר ושהה שם שיעור כבישה שיחזור וימלחנו דמשמעות הפוסקים אינו כן אלא קי"ל בסי' ק"ה דשיעור כבישה הוה כמבושל לכל דבר ולא מהני ליה חזרת מליחה כמ"ש רמ"א ובסמוך נפרש עוד.
יז סָעִיף ו אם לא נכבש בתוכו יום שלם. תמוה הוא לי דאם נכבש יום שלם מאי איריא ציר אפילו מים נמי הוה אסור דכבוש הרי כמבושל כדאיתא סימן ס"ט סעיף ט' בנמלח ולא הודח אח"כ וזה מבואר שם בסעיף א' דשריית מע"ל הוי כמבושל. ותו דבמקור דין זה לא כ"כ אלא בת"ח כלל ו' דין ט' זכר בשם הג"ה ש"ד דיום או לילה סגי. וכתב שם רמ"א וז"ל וכן משמע באשיר"י דאם לא נכבש כשיעור שירתיח אצל האור דלא נאסר רק כדי קליפה עכ"ל ובאו"ה כלל ה' דין ו' כתב ג"כ דבפחות משיעור כבישה לא נאסר ובת"ח שם דין ג' פסק כאו"ה שהחתיכה שלא נמלחה ונפלה לציר ונשתהה שיעור כבישה דאין לו תקנה אח"כ במליחה דהוי כמבושל נמצא לדעת רמ"א כל שנכבש שיעור כבישה אסור הן בלא נמלח הן בנמלח אלא שרש"ל פכ"ה סימן ע"ז חולק על רמ"א בלא נמלח וז"ל נהי דבלע מ"מ חוזר ופולט אגב דמו אע"ג דאמרינן גבי ציר כבוש כמבושל היינו שאוסר כולו ולא סגי בקליפה והיינו דוקא אחר ששהה שיעור מליחה אבל קודם ששהה שיש תקנה לחזור ולמולחו אינו כמו מבושל גמור ואינו דומה להיכא ששרוי במים מע"ל דאז אסור אפילו בלא ציר דחשוב בישול גמור ולא כמהר"ם בת"ח כו' עכ"ל ואם נאמר דרמ"א כאן הדר ביה ממ"ש בת"ח וס"ל דבעינן יום שלם תוך שיעור מליחה וכדעת רש"ל שזכרתי לא היה לו לתלות האיסור בציר דאפילו נכבש במים מע"ל אסור וכמדומה שט"ס יש כאן הך יום שלם וצ"ל אם לא נכבש בתוכו שיעור כבישה אבל אם שהה שם שיעור כבישה אסור אע"ג דלא נכבש בתוכו יום שלם ופשוט הוא דכאן לא מיירי מכלי שאינו מנוקב דאל"כ היה כאן איסור בלא ציר מטעם שאינו מנוקב והבשר לא שהה עדיין שיעור מליחה כדלעיל סימן ס"ט סעיף י"ח אלא מיירי כאן בכלי מנוקב כגון שמלח בגיגית על עצים והציר יורד למטה ונפל מקצת בשר לציר. ובספר משאת בנימין סימן ל"ט לא הבין כן מדברי רמ"א וחלק על רמ"א ולא נ"ל. ולענין אם כבר שהה הבשר שיעור מליחה ונפל לציר כתב בת"ח שם כלל ו' דין ג' ואנו לא נהגינן כן כאו"ה דבעי שיעור כבישה אלא נאסר מיד שנפל לציר או הציר עליו דהוי כרותח ע"כ. וכ"פ רמ"א בסמוך דמה שבתוך הציר נאסר מיד. ולענין הלכה יש לנו לפסוק אם תוך שיעור מליחה נפל לציר ולא נשתהה שיעור כבישה יחזור וידיחנו וימלחנו ואם נשתהה שיעור כבישה אין לו תקנה כדעת רמ"א בת"ח ובאו"ה הביאו רמ"א שם כלל ו' דין ג' ולא כדעת רש"ל שמיקל בזה ומחלק בין כבוש למבושל דציר בכדי שירתיח על האור ובין שאר כבוש כמבושל במים בכדי מע"ל דלא משמע לחלק בכך ולאחר ששהה הבשר שיעור מליחה אפי' לא נשתהה אלא מעט בציר אסור כדעת הת"ח וכמ"ש רמ"א בסמוך:
יח סָעִיף ו מיהו אם מלחו בלא הדחה כו'. הטעם שכבר הודח קודם המליחה הראשונ' וכתב רש"ל שאין צריך הדחה גמורה בזה אלא שופך עליו מים ודיו ואין צריך שרייה כלל. והנה בהגהת ש"ד שער ד' בשם מהרא"י מסתפק אם לא הודח כלל ונפל לציר אי הוה כנמלח בלא הדחה קמייתא או לא והכריע לחומרא ואישתמיטתיה דברי המרדכי פכ"ה מביאו באו"ה ריש שער ה' דמותר כשמדיחו מן הציר וחוזר ומולחו וכ"פ רש"ל פכ"ה סימן ע"ז מסברא דנפשי' וכתב שאין ראייה למהרא"י להחמיר והנה יש ראיה ברורה להתיר:
יט סָעִיף ו והא דאסרינן אותו כשנפל לציר. פירוש אם נפל לציר אחר שכבר פלט כל ציר דידיה דהיינו אחר ששהה יום שלם או שהודח אחר המליחה לדעת רש"ל ות"ח או אפילו אם לא שהה יום שלם אלא תוך י"ב שעות ואין כאן הפסד גדול דאסור לפי פסק רמ"א דלעיל:
כ סָעִיף ו מה שבתוך הציר כו'. פירוש אם אחר ששהה שיעור מליחה כנזכר לעיל במקום דלא מהני חזרת מליחה אבל במקום דמהני חזרת מליחה אינו פוסל עד שישהה שיעור כבישה בציר כמו שזכרנו:
א סָעִיף א שפולטת. כתב הט"ז שיש עוד טעם להיתר שיחזור ויפלטנו כשיפליט הציר שבו וכן משמע מדברי רמ"א ס"ו שכתב שיחזור וימלחנו כו' משמע דעכ"פ בלע כבר:
ב סָעִיף א מבליע. כתב הש"ך והא דאסרינן בר"ס ס"ט בשר שנמלח בלא הדחה ראשונה מטעם שהמלח מבליע הדם שעליו שאני התם דאיכא דם בעין א"נ שאני הכא כיון שנמלח תחלה ולא הודח אח"כ א"כ עדיין עומד לפלוט ציר ומתוך כך אמרינן דאין המלח השני מבליע הדם. והוסיף הט"ז וכתב שאם אחר שפלט כל צירו דהיינו אחר מע"ל ועדיין לא הודח וחזר ומלחו יש לאסרו דהא קי"ל לקמן דאם נפל לציר אחר שיעור זה דאסור מטעם שהציר יבליע וה"נ יבליע בו עכ"ל:
ג סָעִיף א יחד. כתב הש"ך בין שמלחן יחד זה אצל זה או שמלח העופות על הדגים או הדגים על העופות לעולם הדגים אסורים כ"ק והעופות מותרים דאע"ג דדם אינו מפעפע למעלה מ"מ קליפה בעי וכמ"ש סי' ס"ט סעיף י"ח דמה שחוץ לציר חותך כ"ק והעופות מותרים לעולם דאיידי דטרידי לפלוט לא בלעי:
ד סָעִיף א קשקשיהם. דקשקשים הם במקום קליפה וכתב הש"ך דגם הר"ב מודה לזה ומ"ש הטעם דרפו קרמייהו נ"מ אם נמלחו הדגים עם שאר איסור שאינו של דם אע"ג דלא אמרינן ביה איידי דטריד למיפלט וכו' מותרים הדגים דאע"ג דקי"ל כל מליחה בס' מ"מ הא כתב הר"ב בסי' ק"ה באיסור שאין בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח וכה"ג לכ"ע מליחה אינה אוסרת רק כ"ק ואם כן בכה"ג הדגים מותרים בלא קליפה שהקשקשים הם במקום קליפה וכתב הט"ז והא דאין הדגים אסורים משום סכנה דנמלחו עם בשר צ"ל דאין סכנה במליחה וע"ל סי' קי"ז ס"ג:
ה סָעִיף ב זה. כתב הש"ך משמע להדיא שנוגעים זה בזה ואע"ג דבס"ג גבי בשר טריפה תפל ובשר שחוטה מליח יש אוסרים כ"ק כשנוגעים זה בזה י"ל דשם הכשרה מלוח רותח כ"כ שמפליט ציר מטרפה וציר טרפה אסורה מ"מ לא מיחשב רותח כ"כ שיפלוט דם והכא אין אסור אלא משום דם וכתב עוד אף שהדגים לא נמלחו עדיין אפ"ה אסור ולא מהני ליה מליחה אח"כ דבדגים לא אמרינן איידי דיפלטו דם דידהו יפלטו דם דאחריני כמו גבי בשר דשאני דגים דרפו קרמייהו כן הוא לדעת המחבר:
ו סָעִיף ב על. כ' מהרש"ל דוקא כשידוע בבירור שלא נשרקו הדגים מלמעלה אבל אם אינו ידוע בבירור אסור דסתם מליחה דרך להתהפך עליון לתחתון ואו"ה כתב דה"ה אפילו זו בצד זו אם חתיכות הדגים גדולים וגבוהים יותר ועולים נגד למעלה מהבשר מה שלמעלה מן החתיכה שאינו נוגע בה מותר אפילו באותה חתיכה עצמה דלא גרע מנפל חציה לציר והא דאם הדגים מונחים על העופות דמותרים מיהו קליפה בעי. ש"ך:
ז סָעִיף ב ששניהם. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' צ"א גבי בשר וגבינה מלוחים אמרינן דאף לאחר שיעור מליחתו חשוב רותח שאני הכא דאין האיסור אלא משום דם ולאחר שיעור מליחתו פלט כל דמו משא"כ בבשר וגבינה דשם לא שייך שיעור מליחה:
ח סָעִיף ב נמלחו. כתב הש"ך דכאן משמע דוקא דיעבד אם נמלחו ובסי' ס"ט סט"ו כתב הרב דמותר למלוח אפי' לכתחלה בשר שכבר נמלח והודח בכשא"מ שמלחו בו בשר צריך לחלק דבשר דרכו להדיח משא"כ דגים אבל מדברי הב"י משמע דגם דגים דרכן להדיח וצ"ל דהיינו אם מלחן לקיום אז דרכן להדיח קודם בישולן אבל כשמולחן לקדרה לבשל מיד אין דרכן להדיח וע"ל סי' צ"א ובט"ז הביא דעה א' דדוקא בדם אמרינן אין מליחה לכלים אבל לא בשאר איסורים ולא משמע כן בסימן ק"ה סי"ב אלא דאף בשאר איסורים אמרינן אין מליחה לכלים וכן כתב מהרש"ל:
ט סָעִיף ב והודח. כתב הש"ך דהאי והודח הוא לאו דוקא דאף אם לא הודח דלא נסתמו נקבי הפליטה מ"מ הדג פולט כל צירו קודם שיפלוט העוף דמו:
י סָעִיף ב דמותר. והט"ז חולק ע"ז ופסק שאין להקל בדין זה כלל דגבי דגים לא אמרינן איידי וכו' ומביא כמה ראיות לזה ע"ש:
יא סָעִיף ג נוגעים. כתב בש"ד אי איכא ספיקא אם נמלח בשר שחוטה בהדי בשר נבלה הוי ספק דאורייתא לחומרא וגם הש"ך כתב וציר וציר נבלה וטרפה ושרצים הוי דאורייתא מה שא"כ ציר דגים טמאים הוי מדרבנן כדלקמן סימן פ"ג ס"ה וכן ציר דבשר דאסור משום דם ג"כ מדרבנן ונ"מ לענין ספיקא וכתב עוד מ"ש המחבר כאן והם נוגעים וכו' לרבותא דסיפא נקט הכי דאם הכשרה מלוחה והטרפה תפלה אפילו בנוגעים זה בזה מותר אבל באמת אם הטרפה מלוחה והכשרה תפלה אע"פ שאין נוגעים זב"ז רק שעומדים בסמוך כ"כ בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה אסור דעכ"פ הציר נוטף על הכשרה מה לי נוגע או לא עכ"ל:
יב סָעִיף ג בסמוך. כתב הש"ך ונראה דאז אפילו הדחה לא צריך כיון שאין נוגעים זב"ז וא"כ המחבר שכתב לקמן סי' ק"ה ס"י אם ההיתר מלוח והאיסור תפל א"צ אלא הדחה ע"כ מיירי בנוגעים וסתם שם כסברא ראשונה וכן בסי' צ"א ס"ה סתם כן דס"ל דסברא הראשונה הוא עיקר:
יג סָעִיף ד למטה. כתב הש"ך מיהו בשניהם כחושים אין חילוק לענין קליפה בין המליח למעלה או למטה אלא לעולם עכ"פ אוסר כ"ק:
יד סָעִיף ד נוהגין. כלומר דשם נתבאר דאף בשמן אין חילוק בין המליח עליון או תחתון וגם מבואר שם דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ומשערים כל מליחה בס' וע"ש סעיף יו"ד:
טו סָעִיף ה מותר. כ' הש"ך אפי' למאי דמחמירין בסי' ס"ט ס"ך לאסור בקליפה היינו משום דהתם אנו רואים שהמלח הוציא עוד ציר ומאחר שמונח בכשא"מ אסור אבל הכא שהבשר מונח תמיד בכלי מנוקב לא חיישינן דהבשר יבלע מהמלח שעליו דאף אם יפליט דם מישרק שריק לכן שרי בדיעבד ואע"ג דאם נפל בשר שכבר פלט כל דמו וצירו אצל בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה דאסור ולא אמרינן מישרק שריק והתם אפילו בכלי מנוקב שאני הכא מאחר שכבר פלט כל דמו יש לסמוך אסברא זו:
טז סָעִיף ו ופלט. כתב הש"ך דהיינו שהודח ג"כ דאז נסתמו נקבי הפליטה אבל אם לא הודח אף שכבר פלט כל דמו מ"מ כיון דעדיין פלט ציר אינו בולע א"נ דמיירי כאן שכבר פלט כל דמו וצירו:
יז סָעִיף ו מתירים. פי' בבשר שלא נמלח כלל ע"י מליחה אח"כ שכמו שיפלוט דם של עצמו יפלוט דם דאחריני והיש מתירין האחרים ס"ל אפילו בבשר שפלט כל דמו וצירו או הודח כנ"ל אפ"ה מותר ע"י מליחה אח"כ:
יח סָעִיף ו לאסרו. כ' הש"ך דאסור אפילו לצלי וגם משמע דנאסר מיד וא"צ שיעור כבישה משום דהוי רותח מיד מחמת המליחה וה"ה דיש לאסור אם נפל בשר ששהה שיעור מליחה והודח אצל בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה דחד טעמא הוא (כיון שאין לו מה לפלוט הלכך אסור אפי' לצלי דאנן משערינן במליחה בס'):
יט סָעִיף ו אינו. פי' דא"צ למולחו אח"כ:
כ סָעִיף ו כלל. ומיירי שהודח מתחילה דאל"כ תיפוק ליה דנמלח בלא הדחה קמייתא דאסור אפילו דיעבד אבל מהרש"ל וב"ח ושאר פוסקים ס"ל דכאן אפי' בלא הדחה ראשונה איירי משום דאין כח ברתיחת הציר להבליע הדם בעין שעליו וכן נוטה דעת הש"ך ע"ש בס"ק כ"ט:
כא סָעִיף ו דם. ע"י שידיחנו וימלחנו:
כב סָעִיף ו להתיר. כשידיחנו ויחזור וימלחנו דכיון דעדיין לא שהה שיעור מליחה אמרינן איידי דיפלוט דם דידיה יפלוט דם דאחריני (ואין להקשות הלא אם ידיחנו יסתמו נקבי הפליטה ולא יפלוט גם דם דידיה משום דלא אמרינן כשהודח נסתמו נקבי הפליטה אלא כשהודח לאחר שיעור מליחה אבל אם לא שהה עדיין שיעור מליחה לא אמרינן כן הכי איתא בכל הפוסקים):
כג סָעִיף ו שלם. כתב הש"ך תימה דלקמן ר"ס ק"ה פסק המחבר דאם הוא כבוש בציר כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הוי כמבושל וי"ל דהכא מיירי בכלי מנוקב דאי באין לציר מקום לזוב ס"ל להרב דלא מהני הדחה ומליחה שנית ובכ"מ כ"ע מודו דלא הוי כבישה אלא אחר יום שלם וצ"ע לדינא עכ"ל והט"ז כתב שכמדומה האי יום שלם הוא ט"ס וצ"ל שיעור כבישה ולדעתו אם שהה שיעור כבישה לא מהני הדחה ומליחה שנית ע"ש:
כד סָעִיף ו עדיין. והא דגרע כאן טפי מאם נמלח בשר ע"ג בשר שכבר נמלח מחלק הש"ך דדוקא גבי דם אמרינן איידי דפולט דם דידיה וכו' משא"כ גבי ציר לא אמרינן הכי רק לצורך הפסד גדול ס"ל להר"ב דאף בציר אמרינן הכי ודעת הט"ז נראה עיקר דהכא שאני משום דנשרה בתוכו ע"ש:
כה סָעִיף ו שעות. שאז אפילו שלא בהפסד מרובה אמרינן שפולט ציר וא"כ ממילא דבהפסד מרובה סמכינן נמי דאיידי דיפלוט אח"כ ציר יפלוט דם משא"כ לאחר י"ב שעות:
כו סָעִיף ו וידיחנו. כתב הש"ך ולא אמרינן כיון ששהה שיעור מליחה ועתה ידיחנו יסתמו נקבי הפליטה דשאני הכא דהדחה זו אינה אלא להעביר הלכלוך וא"צ ליתן עליו אלא מעט מים ובהדחה כזו לא אמרינן דנסתמו נקבי הפליטה אלא כשהודח כדין בשר אחר מליחה ודלא כב"ח שכ' ששגג הר"ב בזה וגם דעת הר"ב דבדיעבד אם נתבשל בלא הדחה ומליחה שנית דיש להתיר במקום צורך גדול עכ"ל:
כז סָעִיף ו ויחזור. כתב הש"ך בשם ת"ח דוקא שנפל לציר בכלי מנוקב אבל בכשא"מ אף קודם שיעור מליחה אסור ולא מהני מליחה אח"כ ומינה דאם שהה שיעור מליחה אפילו נפל לציר בכ"מ לא מהני הדחה ומליחה וכתב באו"ה דאף באין לציר מקום לזוב מה שחוץ לציר מותר ונראה דלא איירי מטעם כשא"מ דא"כ גם הר"ב מודה דמה שחוץ לציר נמי אסור וכמ"ש בסי' ס"ט אלא מיירי כגון שמולח בשר הרבה בגיגית ע"ג עצים ואח"כ מצא חתיכה חציה תוך הציר ואינה נוגעת בשולי הגיגית מותר מה שחוץ לציר דל"ד לכשא"מ כיון דמונח' ע"ג עצים ואינה נוגעת בשולי הגיגית וכמ"ש האו"ה שם חילוק זה ע"ש אלא כיון דנשרה בציר שאין לה מקום לזוב אסור מה שבציר עכ"ל:
כח סָעִיף ו שרי. והטעם מאחר שהודח בראשונה א"צ רק מכח חומרא לשפוך עליו מים להעביר הלכלוך ולא אמרינן דהוי כבשר שנמלח בלא הדחה קמייתא דדוקא בדם בעין אמרינן הכי ולא בציר זה דלא גרע משאר דם פליטה:
כט סָעִיף ו מליחתו. והיינו דוקא בהפסד מרובה וסעודת מצוה ג"כ דאל"כ אפילו לאחר שיעור מליחתו חשיב כרותח כדלקמן סימן צ"א ס"ה. ש"ך:
ל סָעִיף ו שלמעלה. דדם אינו מפעפע למעלה מיהו חותך כדי קליפה ממה שחוץ לציר וע"ל סי' ס"ט סי"ח:
לא סָעִיף ו שיעור. כתב הט"ז פי' אם אחר ששהה שיעור מליחה במקום דלא מהני חזרת מליחה אבל במקום דמהני חזרת מליחה אינו פוסל עד שישהה שיעור כבישה בציר כמו שזכרנו עכ"ל:
לב סָעִיף ו בכלי. הטעם איתא בש"ך בשם או"ה דראוי להסתפק אם הקרקע נקרא כלי מנוקב ומאחר שנסתפק ראוי להחמיר ונראה דמ"מ א"צ רק כדי קליפה במקום שנוגע בקרקע לציר אבל מה שלמעלה ממנו שרי דלא גרע מחתיכה שחציה בציר וחציה חוץ לציר ע"כ. ונראה דמיירי שנפל על הקרקע בשר שעדיין לא שהה שיעור מליחה דמסתפק אם מקרי כלי מנוקב והוי כנפל לציר דעלמא דמהני מליחה אח"כ דאיידי דיפלוט וכו' אז מקרי כשא"מ ולא מהני מליחה אח"כ ואפ"ה התיר מה שלמעלה מן הציר אבל אין לפרש דמיירי שנפל שם בשר שכבר פלט כל דמו דזה אסור אפילו בכלי מנוקב מיהו פשיטא דלא איירי בבשר שלא נמלח כלל דזה שרי אפי' בכשא"מ ע"י מליחה אח"כ דאין כח בציר לפרוש ממקום למקום ודוקא מלח בכשא"מ הוא דאסור מיהו אף דלעיל אם נפל תוך שיעור מליחה לציר בכשא"מ ממש דאפילו להרב אסור אף מה שחוץ לציר מ"מ הכא גבי קרקע שרי מה שחוץ לציר כיון דמספקא לן אי הוי ככלי מנוקב או לא ודמי למ"ש בסימן ס"ט דבספק אם נפלה קודם ששהה שיעור מליחה בכשא"מ או לאחר שיעור מליחה דשרי מה שחוץ לציר מה"ט:
לג סָעִיף ו בציר. ומהני לה מליחה אח"כ איידי וכו' וכן דעת מהרש"ל דחתיכה שלא נמלחה שנתערבה בחתיכות מלוחות בכשא"מ ובלעה דם דמותרות ע"י מליחה דאינו נאסר אלא דוקא כשנמלח חתיכה בכשא"מ משום דהמקום דחוק וע"י מליחה פירש ממקום למקום וכמ"ש בסימן ס"ט משא"כ הכא ודלא כמשמע בתשו' שארית יוסף שמחמיר בזה עכ"ל הש"ך:
לד סָעִיף ו להקל. כתב הש"ך ואע"ג דבנפל לציר שבקרקע לעיל אזיל מספיקא לחומרא י"ל דשאני התם שאם אתה מיקל בזה יבאו להקל אם נפל ע"ג קרקע לדם ממש משא"כ הכא דאיכא לספוקי שמא אין כאן ציר:
לה סָעִיף ו מועטים. כתב הש"ך מיהו עכ"פ בעינן שיהיו מרובין מציר (אף שאין במים ס' נגד הציר) עכ"ל (קיצור דינים מדברי רמ"א וט"ז אם נפל בין החתיכות בשר שמונחים במליחה בין שהוא אותו הבשר שנפל אחר שיעור מליחה ובתנאי שהוא תוך י"ב שעות או שלא מלח כלל מותר ואם הוא אחר י"ב שעות ובתוך מעל"ע מותר בה"מ ולאחר מעל"ע אסור אפי' בה"מ ואם נפל לציר ולא נשתהה בציר שיעור כבישה שיוכל ליתן לאור וירתיח בין שלא מלח כלל או שנפל תוך שיעור מליחה מותר ע"י שיחזור וידיחנו וימלחנו אבל נשתהה בציר שיעור כבישה אין לו תקנה. ולאחר ששהה הבשר שיעור מליחה אם נפל לציר אפילו לא שהה בציר אלא רגע אסור. וכתב רמ"א מ"מ בה"מ יש להתיר גם בזה עד פליטת צירו דהיינו תוך י"ב שעות שיחזור וידיחנו וימלחנו ופשוט דלא איירי כאן מכלי שאינו מנוקב דא"כ היה אוסר בנפל תוך שיעור מליחה אפילו בלא ציר מטעם שא"מ כדלעיל סימן ס"ט סעיף י"ט והא דכתב רמ"א דאסור דוקא מה שמונח בציר אבל שלמעלה מציר מותר לא קי"ל כן אלא הכל אסור היכא דנאסר בנפל לציר לדידן דקיי"ל מליחה בס'. ועיין ש"ך):
א סָעִיף א ואם לא ניטלו קשקשיהם. [עבה"ט מ"ש דאין סכנה במליחה. עפמ"ג בשפ"ד ס"ק ט"ז שהביא שהמ"י כלל כ' הניח בצ"ע בכבש בשר עם דגים מעל"ע אם היא סכנה ע"ש ועי' בספר בית יהודא שהביא ראיה דגם בכבוש אין סכנה ע"ש]:
ב סָעִיף ו נוהגין לאוסרו. עבה"ט מ"ש וה"ה כו' ועיין בתשובת צמח צדק סימן ח' שנשאל על דין זה והשיב להיתר במקום הפסד מרובה דהך סברא שע"י הדחה נסתמו נקבי הפליטה לא קיים לן שפיר ומאן דמקיל בזה אפילו שלא בהפ"מ ע"י שיחזור וימלחנו לא הפסיד ע"ש ועי' בתשובת משאת בנימין סימן נ"ג שמקיל ג"כ בזה וכ"כ בס' מנחת יעקב כלל י' ס"ק י"ד בשם ספר תמים דעים ע"ש. ועיין בתשובת מהר"י הלוי אחי הט"ז סימן ל"ה:
ג סָעִיף ו יום שלם. עבה"ט בשם ש"ך וט"ז ועי' בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סימן מ"ב שדעתו דאם הבשר נמלח ולא שהתה שיעור מליחה יש לאסור כדברי הט"ז אפילו בהפ"מ לחלוטין אבל אם לא נמלחה כלל באין הפ"מ יש לאסור אבל בהפ"מ או לכבוד שבת יש להתיר לצלי דבזה יש עוד סיוע מדברי המחבר בסימן ס"ט סט"ז דאין כבוש אוסר לצלי ע"ש:
ד סָעִיף ו שלמעלה מן הציר שרי. עבה"ט סוף ס"ק ל"ה שכתב דאנן לא קי"ל כן אלא הכל אסור. ובמח"כ שגה בזה והבין דמ"ש הש"ך סוף ס"ק מ"ו אבל לדידן דקיי"ל כל מליחה בס' פשיטא דנאסר מיד הכל ר"ל אפילו מה שלמעלה מהציר ובאמת הש"ך לא דייק בתיבת הכל אלא לומר דלא כ"ק לחוד נאסר רק הכל מה שבתוך הציר אבל מה שלמעלה מהציר בודאי מותר ואפילו זה שבתוך הציר שמן אינו אוסר שלמעלה מהציר רק כ"ק כמבואר בש"ך ס"ק הקודם ובכמה דוכתי שוב מצאתי בתשובת פרי תבואה סי' י"ח בהגה שהשיג עליו בזה.
ה סָעִיף ו מיהו מה שבתוך הציר. [עי' ש"ך ס"ק מ"ו ועי' בתשו' משכנות יעקב סימן כ"ד מ"ש בזה:
ו סָעִיף ו ציר מעורב עם מים. עי' בת"ח כלל ו' סימן יו"ד בדין בשר שנמלח ונפל למים שנתאדמו מפני שהדיחו בהם בשר ואין ס' במים נגד הדם יש אוסרין ואין נוהגין כן אלא מותר בדיעבד ותלה הטעם לפי שהמים מבטלים כח הציר ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סימן מ"א שפקפק ע"ז דשאני ציר המתערב עם המים תיכף ובטל כחו אבל הבשר אינו מתערב עם המים ואינו מצטנן וראיה מסימן צ"א ס"ה בהגה ב' דלא אמרינן שדבר הצלול מצנן המליח והאריך בזה ומחלק בין בב"ח לענין דם והעלה לדינא ג"כ דיש להקל בין אם הוא תוך שיעור מליחתו ע"י מליחה שנית ובין אחר שיעור מליחתו ג"כ יש להתיר ומי שלבו נוקפו בזה עב"פ יתיר ע"י מליחה שנית ואף שכאן י"ל נסתמו נקבי הפליטה מכל מקום הרי הצ"צ בסימן ח' (הבאתיו לעיל) חולק על דין זה שעל ידי הדחה נסתמו נקבי הפליטה וראוי לסמוך עליו בנדון זה רק יזהר שימלחנו בפני עצמו ולא עם שאר בשר ע"ש:
ז סָעִיף ו מועטים. עבה"ט בשם ש"ך דעכ"פ בעינן שיהיו מרובים מהציר ועיין במג"א סימן תמ"ז ס"ק ל"ט שכתב דמלשון רמ"א משמע אפילו אין המים מרובים ועי' בתשובת פר"ת סימן י"ח בהגה שכתב עליו דלא עיין לקמן סימן קכ"ב ס"ג בדברי הרמ"א עיין שם:
א סָעִיף א מולחין הרבה כו'. עבה"ג ועתוס' קי"ב ב' ד"ה ורגים כו' וכן מפרש ר"ת כו':
ב סָעִיף א לפי כו' וכ"ז כו'. שם ומיהו עדיין י"ל טעם אחר כו':
ג סָעִיף א ואפילו מתקבץ כו'. תוס' שם ור"ל דלטעם הראשון שכ' התוס' משום דדם משרק שריק משא"כ בדגים דרפו קרמייהו ובולעים היה אסור בבה"ג דל"ל שריק. שם:
ד סָעִיף א בד"א כו'. גמ' שם:
ה סָעִיף א ואפילו כשר כו' מדנקט דגים דוקא דרפו קדמייהו כמ"ש שם:
ו סָעִיף א חתיכה כו'. מטעם הנ"ל וכ"ז כו':
ז סָעִיף א העופות כו'. רש"י ד"ה אסורין הדגים כו' ועתוס' ורא"ש שם:
ח סָעִיף א כדי קליפה. דמליחה אינו אוסר אלא כדי קליפה כמ"ש בסי' ק"ה ס"ט ועתוס' צ"ו ב' ד"ה עד כו' וברא"ש שם דמליחה ודאי די בקליפה (וע"ל סי' ק"ה ס"ק נ"ב):
ט סָעִיף א ואם כו'. דקשקשין במקום הקליפה:
י סָעִיף א ויש כו'. כמ"ש שם בהג"ה משום דא"א בקיאין בין שמן לכחוש דבשמן אוסר בס' כמש"ש צ"ז א' ומליח כצלי כמש"ש ב' (וע"ל סי' ק"ס ס"ק נ"ג):
יא סָעִיף א ודוקא כו'. כמ"ש בגמ' דרפו כו' ובקשקשים קמיטי יותר סעיפות:
יב סָעִיף ב בד"א כו'. דלכך אמר שמלחן זע"ז ול"ק דגים שמלחן כו'. תוס' ד"ה דגים כו' ועבה"ג:
יג סָעִיף ב או זה כו'. תוס' שם ד"ה טהור מליח כו':
יד סָעִיף ב וכן כו' ולא כו'. כמש"ל סי' ס"ט סי"ח:
טו סָעִיף ב וכן אם לא כו'. אף לדעת הס' בסי' ס"ט ס"ך דמיחשב כרותח מ"מ כבר פלט כל דמו ואף לס' שם שאינו חשיב מוהל שם מחמירין משום דאיכא מוהל בעין. ט"ז וש"ך:
טז סָעִיף ב ואם נמלחו כו'. תוס' הנ"ל ד"ה טהור כו':
יז סָעִיף ג כדי קליפה. כנ"ל ס"א:
יח סָעִיף ג שאע"פ שאינו כו'. כנ"ל ס"א וכ"ז כו' משום דלא אמרינן כן אלא בדם. הרא"ש שם [ציר ורוטב מסרך סרוכי. רשב"א]:
יט סָעִיף ג אבל אם כו'. גמ' שם:
כ סָעִיף ג בין כו'. תוס' הנ"ל:
כא סָעִיף ג ויש כו'. דבמקום שנוגעים מחשב כרותח דשם נמלח גם הטהור ועברא"ש שתירץ דשם אינו נחשב כרותח לפי שמליח כרותח אינו אלא כשימלחנו יפה יפה שאינו נאכל מחמת מלחו כמ"ש לעיל:
כב סָעִיף ד הא דאמרינן כו'. כמש"ש צ"ז א' וכנ"ל:
כג סָעִיף ד אפילו אם כו'. פסחים ע"ו ב' ולוי ל"פ אלא משום דריחא כו' (וע"ל סי' ק"ס ס"ק נ"ה):
כד סָעִיף ד אם כו'. דלא עדיף מהם כמ"ש שם א':
כה סָעִיף ה י"א שבשר כו'. כמ"ש בס"א בבשר ודגים וה"ה בחתיכה א' כמ"ש קי"ג תרי מ"ט לא כו' אלא ל"ש וההיתר משום דאינו בולע זמן פליטת הציר כמ"ש בתוס' ד"ה ודגים ובס"א כנ"ל וכסברת האומרין בסי' ס"ט ס"ך דאף לאחר שיעור מלחו אוסר והוי כרותח וכ"ז נמשך אחר סברתו וכס' שכ' בתוס' דהטעם דכ"ז פליטת צירו אינו בולע כנ"ל:
כו סָעִיף ה דהיינו כו'. כן קיבל מרבותיו:
כז סָעִיף ה ויש מתירים כו'. כטעם שכ' בתוס' משום דדם מישרק שריק ואינו בולע לעולם וכ"ש לסברת המתירים בסי' ס"ט ס"כ ועש"ך:
כח סָעִיף ו יש אוסרים כו'. ז"ל הר"ן גבי דגים ועופות שמלחם זע"ז אסורין כתב משמע דאסורין לגמרי ולא מהני להו מליחה וצ"ל שאין המלח מפליט אלא דם המובלע באברים מעצמן אבל לא דם הבא ממקום אחר ולפ"ז יש ליזהר שלא להניח בשר תפל כו' וזו סברא ראשונה וכ' שם אבל ר' יונה התיר ואמר דל"ד לדגים שאין בהם דם מגופם כלל משא"כ בכה"נ כשם שמפליט דמה כך מפליט דם הנבלע ומ"מ אף לפי סברא זו כל שנמלח ויצא מידי דמו והודח אין מניחין אצל בשר שמלחו עליו וכי בשר שנמלח ופלט כל דמו וצירו אף שמלחו עליו אצל בשר מליח שלא יצא מידי דמו וזו סברא שניה ועבה"ג שמגיה כאן ע"ש ועש"ך ס"ק כ"ו שמגיה בש"ע או שנמלח ופלט כל דמו והודח עם כו'. וכ' עוד שם אלא שר"ת מיקל בכל זה ואמר שאין הדם נבלע בחתיכה אחרת כל שנמלח בכלי מנוקב דדם משריק שריק ויוצא דרך הנקבים ודוקא בדגים דרפו קרמייהו כו' והוא סברא ראשונה שבתוס' ד"ה ודגים וכן מפרש ר"ת כו' ונראה דה"ט משום כו' וזו היא סברא שלישית:
כט סָעִיף ו (ליקוט) או שנמלח ופלט כל דמו. ר"ל דמו וצירו והוא דברי ת"ה ע' א"ב וכמ"ש בדגים ועופות ובתר דניחי דגים כו'. ויש מתירין. צ"ל ויש מתירין בבשר שלא נמלח ע"י מליחה כו'. והוא דברי סה"ת והסכים עמו הרשב"א שם ע"א א' וכתב שם בשם ה"ר יונה דאפילו בבשר שנמלח והודח כן אבל הוא חלק עליו בזה: ויש מתירין כו'. ר"ל אפילו בסיפא וכמש"ש ע' ב' בשם ר"ת וע"ש סברותיהן וראיותיהן של כ"א באורך (ע"כ):
ל סָעִיף ו ואפילו בדיעבד כו'. הכריע כסברא השניה וכ"כ בש"ע ס"א לפי שהוא כו' וכ"ז שפולטת כו' אבל בשר כו' לפי שהדגים פולטין כו' וכ"כ בהג"ה בס"ב והא דאמדינן דאם הדג כו' ור"ל דאין חילוק בין בשר לדגים אלא שדגים פולטין כל צידן קודם כו' כמ"ש בש"ע הנ"ל:
לא סָעִיף ו וי"א שכל כו'. לא חידש כאן אלא בשיעור הפליטה:
לב סָעִיף ו וקודם לזה כו'. ר"ל שלא כסברא ראשונה בש"ע:
לג סָעִיף ו וכ"ש אם לא כו'. ר"ל דבציר החמיר משום דאגב הציר נסרך הדם יותר כמ"ש ז"ל והחמיר דלאחר י"ב שעות אין להתיר אף בהפ"מ ותוך י"ב שעות דוקא בהפ"מ וכ' כאן אבל אם לא נמלח כלל אף בציר מותר וכן אם לא פלט דמו דהיינו שיעור מליחה אבל תוך פליטת ציר יש אוסרין והתיר בהפ"מ אבל תוך כ"ד שעות שבלא"ה י"א דוקא י"ב שעות ולא התיר אף בבשר שלא נסלח כי אם בהפ"מ לא רצה להתיר כאן כלל:
לד סָעִיף ו אם לא נכבש כו'. אע"ג דבציר השיעור כדי שירתיח כמ"ש בסי' ק"ה ס"א כאן דע"כ מיירי בכלי מנוקב ומדינא לא שייך ביה כבוש וחומרא בעלמא היא. ש"ך ופר"ח:
לה סָעִיף ו וכן אם נפל כו'. בזה אף בלא הפ"מ מותר כיון שלא פלט כל דמו דאין מחלוקת אלא בתוך פליטת צירו כנ"ל ולא כ' כאן אלא משום הדין שידיחנו כו' והדחה זו כמ"ש בגמ' מדיחו ומולחו כו' ופי' משום הדם שע"ג צריך הדחה שהמלח מבליעו וכן כאן בציר ומ"מ ל"ד לשם דציר הוא כדם פליטה וז"ש מיהו אם כו' וכ' וכ"ז לא מיירי כו' ג"כ כנ"ל דהוא כדם פליטה וכמו כבדא עילוי בישרא:
לו סָעִיף ו אבל דם בעין כו'. תוס' קי"ג א' ד"ה אין כו':
לז סָעִיף ו והא דאסרינן כו'. כמש"ל סי' ס"ט סי"ח וס"כ בהג"ה ע"ש:
לח סָעִיף ו מיהו מה כו'. אע"ג דשיעור כבישה הוא כדי שיתן על האור וירתיח כנ"ל היינו לאסור כולו מטעם כבוש אבל לאסור כדי קליפה מטעם מליח כרותח אסור מיד כמ"ש הרא"ש סוף סי' מ"ט וכמ"ש צ"ז ב' כבוש כמבושל מליח ברותח דצלי ע"ש ואנן נהגינן אף במליח לאסור בס' כמ"ש בסי' ק"ה ס"ט בהג"ה א"כ א"צ שיעור:
לט סָעִיף ו בשר שנפל כו'. באו"ה נסתפק בדבר ופסק הרב להחמיר:
מ סָעִיף ו בשר שנגע כו'. ר"ל דמהני ליה מליחה אגב שפולט דמו כו':
מא סָעִיף ו דציר דרבנן. ר"ל דם שמלחו כמ"ש במנחות כ"א א':
מב סָעִיף ו וספיקא כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת (ל"ד א') ופ"ק ופ"ד דעירובין ורפ"א די"ט:
מג סָעִיף ו אפילו היה כו'. ר"ל שאין ס'. ש"ך ועש"ך מכל סעיף זה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.