Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 66 — שולחן ערוך, יורה דעה סו
א דַּם בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, אָסוּר. וְכֵן דָּם שְׁלִיל, אֲבָל דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים, מֻתָּר.
ב דַּם בֵּיצִים אִם יָדוּעַ שֶׁהוּא מְרֻקָּם הָאֶפְרוֹחַ (פֵּרוּשׁ שֶׁהִתְחִילָה לְהִתְהַוּוֹת בּוֹ צוּרַת הָאֶפְרוֹחַ) חַיָּבִים עָלָיו, אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְרֻקָּם הָאֶפְרוֹחַ אֵין חַיָּבִים עָלָיו, אֲבָל חֲכָמִים אֲסָרוּהוּ.
ג נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר. וְהוּא שֶׁנִּמְצָא בַּחֶלְבּוֹן, אֲבָל אִם נִמְצָא בַּחֶלְמוֹן, כָּל הַבֵּיצָה אֲסוּרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִמְצָא עַל קֶשֶׁר הַחֶלְבּוֹן וְגַם מִבַּחוּץ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט מִן הַקֶּשֶׁר, דְּכָל הַבֵּיצָה אֲסוּרָה (הָרֹא"שׁ וְרַשְׁבָּ"א וְרַשִׁ"י ותוס' וְעוֹד פּוֹסְקִים וְכָתַב רֹא"שׁ וְטוּר וְר' יְרוּחָם שֶׁיֵּשׁ לְהַחְמִיר כב' הַשִּׁיטוֹת) וְיֵשׁ מַחְמִירִין עוֹד דְּכָל שֶׁנִּמְצָא עַל הַקֶּשֶׁר שֶׁל חֶלְבּוֹן אֲפִלּוּ לֹא נִתְפַּשֵּׁט כְּלָל, אָסוּר (א"ו הָאָרֹךְ רֵישׁ כְּלָל מ"ב ומהרא"י ש"ד) וּמִזֶּה נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לֶאֱסֹר כָּל בֵּיצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּם, וְאֵין מְחַלְּקִין בֵּין חֶלְמוֹן לְחֶלְבּוֹן. וּבְמָקוֹם דְּנוֹהֲגִים לְהָקֵל לִזְרֹק הַדָּם וּלְהַתִּיר הַבֵּיצָה, בְּמָקוֹם דְּמֻתָּר, צָרִיךְ לִטֹּל כְּדֵי קְלִפָּה עִם הַדָּם כְּשֶׁזּוֹרְקוֹ (אָרֹךְ שָׁם בְּשֵׁם סְמַ"ג).
ד בֵּיצִים הַטְּרוּפוֹת בִּקְעָרָה וְנִמְצָא דָּם עַל חֶלְמוֹן שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁזָּרְקוּ הַחֶלְמוֹן שֶׁעָלָיו הַדָּם, אֲסוּרוֹת מִפְּנֵי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהֵן טְרוּפוֹת בִּקְעָרָה הַחֶלְבּוֹן שֶׁהוּא דַּק מִתְעָרֵב בְּיַחַד וְהַכֹּל אָסוּר. אֲבָל בֵּיצִים שְׁבוּרוֹת יַחַד בִּקְעָרָה וְלֹא טְרוּפוֹת, וְנִמְצָא דָּם בַּחֶלְמּוֹן שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, יִקַּח הַחֶלְמוֹנִים הַכְּשֵׁרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהֵם מֻתָּרִין. וְיַשְׁאִיר אוֹתָהּ אֲשֶׁר בָּהּ הַדָּם בַּקְּעָרָה עִם חֶלְבּוֹנֵי הַשְּׁאָר וְיִזְרְקֵם. הַגָּה: וְכָל זֶה כְּשֶׁיָּדְעִינָן שֶׁהָיָה הַדָּם בְּמָקוֹם הָאוֹסְרוֹ, אֲבָל אִם הָיָה סָפֵק אִם הָיָה בְּמָקוֹם הָאוֹסְרוֹ אוֹ לֹא, יֵשׁ לְהַתִּיר הַתַּעֲרוֹבוֹת (סְבָרַת עַצְמוֹ בפי' תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ) הוֹאִיל וּבְלָאו הָכֵי חַד בִּתְרֵי בָּטִיל. אֲבָל אִם הַבֵּיצָה לְבַד, אָסוּר. וְכֵן אִם נִתְבַּשְּׁלָה אוֹ נִצְלָה בֵּיצָה וְלֹא יַדְעִינָן אִם הוּא בְּמָקוֹם הָאָסוּר (הַכֹּל מאו"ה וְעַיֵּן ת"ח כְּלָל ס"ב דִּין ג').
ה נִמְצָא הַדָּם בַּבֵּיצָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר אֶת כֻּלָּהּ, וְלֹא זָרַק הַדָּם, וְשָׁכַח וְטָרַף הַבֵּיצָה עִם הַדָּם, נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא מֻתָּר.
ו נִמְצָא דָּם בְּבֵיצָה שֶׁשָּׂמוּהָ עַל הַחַמִּין לְהִצְטַמֵּק, כֵּיוָן שֶׁאֵין בִּמְקוֹם הַבֵּיצָה רֹטֶב, מֻתָּר כָּל הַחַמִּין.
ז בֵּיצִים הַמּוּזָרוֹת (פֵּרוּשׁ, שֶׁנִּפְסְדוּ וְנַעֲשׂוּ כְּעֵין מַטְוֶה) אֲפִלּוּ יָשְׁבָה הַתַּרְנְגֹלֶת עֲלֵיהֶם יָמִים הַרְבֵּה, מֻתָּר לְאָכְלָם וּבִלְבַד שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם.
ח מֻתָּר לֶאֱכֹל בֵּיצִים צְלוּיוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלוֹת לִבָּדֵק. הַגָּה: וְכֵן אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק הַבֵּיצִים אִם יֵשׁ בָּהֶם דָּם, דְּסוֹמְכִין עַל רֹב בֵּיצִים שֶׁאֵין בָּהֶם דָּם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְאָרֹךְ) וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לְהַחְמִיר כְּשֶׁעוֹשִׂין מַאֲכָל עִם בֵּיצִים בַּיּוֹם, שֶׁרוֹאִין בָּהֶם אִם יֵשׁ בָּהֶם דָּם.
ט דַּם דָּגִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר, אִם קִבְּצוֹ בִּכְלִי אָסוּר מִשּׁוּם מַרְאִית עַיִן. לְפִיכָךְ, אִם נִכָּר שֶׁהוּא מִדָּגִים, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַשְׂקַשִּׂים, מֻתָּר.
י דַּם אָדָם, אִם פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אָסוּר מִשּׁוּם מַרְאִית עַיִן. לְפִיכָךְ אִם נָשַׁךְ הַכִּכָּר בְּשִׁנָּיו, וְיָצָא דָּם מִשִּׁנָּיו עַל גַּבֵּי הַכִּכָּר, צָרִיךְ לְגָרְרוֹ. אֲבָל שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם, מוֹצְצוֹ. הַגָּה: וְכָל דַּם דָּגִים וְדַם אָדָם, הוֹאִיל וּמִדִּינָא שָׁרֵי אֵינוֹ אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ (המ"מ פ"ז דְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת ה"ז בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְהוּא בת"ה בַּיִת ג' שַׁעַר ה').
ש״ך Shach
סָעִיף א
א חיה ועוף. וכן דם כוי חייבים עליו טור והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים: ש"ע סָעִיף א
ב וכן דם שליל. ע"ל ריש סימן י"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח. ויתבאר בסמוך במה יודע אם הוא מרוקם האפרוח: ש"ע סָעִיף ב
ד מרוקם האפרוח כו'. דוקא בטפת דם חייבים עליו מן התורה כשידוע שהוא מרוקם האפרוח אבל אם הוא מלא דם וניכר בו מקום התחלת האפרוח אינו אלא מדרבנן כמ"ש בסימן פ"ו ס"ק כ"ב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה כל הביצה אסורה. לפי שהאפרוח מתחיל להתרקם מכל הביצה: ש"ע סָעִיף ג
ו אסורה. וכתב הכל בו דבנמצא על החלמון שהיא אסורה אפילו היא ביצה בת יומא דלא פלוג רבנן וכ"כ הב"י ות"ח כלל ס"ב סוף דין א' דכ"מ שאסורה אין חילוק בין ביצה בת יומא ושכן המנהג ומהרש"ל פרק א"ט סי' ק"כ לפי שנראה לו עיקר שיטת הרא"ה דלקמן מתיר בחלמון בביצה בת יומא ואוסר בחלבון ודעת האחרונים נראה שאין לחלק: ש"ע סָעִיף ג
ז ויש מחמירים עוד כו'. על קשר של חלבון גזרה שמא ימצא על קשר החלמון שהוא אסור דאורייתא. שם: ש"ע סָעִיף ג
ח ומזה נתפשט כו'. עד ואין מחלקין בין חלבון לחלמון. מאחר שיש פוסקים סוברים שמקום הקשר הוא במקום הכד ויש סוברים שהוא במקום החד א"כ אין לו היתר רק בנמצא מצדדים ואין אנו בקיאין עד היכן מקום הכד והחד לכן המנהג לאסרו בכל ענין כן כתוב בת"ח כלל ס"ב סוף דין א' והב"ח והל"ח דף ע"ט ע"ב השיגו על הר"ב בזה דודאי הכל בקיאין בזה דהא עינינו הרואות שהדם שבצדדים הוא רחוק מן הקשר אלא טעם המנהג הוא ע"פ הדין שחוששין לסברת הרא"ה שמחמיר יותר בחלבון מבחלמון שלא על הקשר כדכתב הר"ן על שמו וכן הרוקח סי' תמ"ז כתב גירסת הירושלמי וגירסא ישנה בש"ס דילן להחמיר יותר בחלבון מבחלמון עכ"ל (גם בב"י וד"מ הביאו דברי הרא"ה והרוקח בקוצר ע"ש) ודברים נכונים הם בשגם שהרא"ה והרוקח הביאו סברא נכונה לדבריהם (ועיין בדברי הרא"ה בספרו בדק הבית) וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' קי"ט כדברי הרא"ה דבחלבון מדינא אסור ובחלמון אין להקל נגד סברת הגאונים עיין שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט ביצים הטרופות כו'. עיין פרישה סעיף י"ב ודרישה: ש"ע סָעִיף ד
י וכ"ז כו'. בתורת חטאת שם דין ג' מביא סברת הפוסקי' דאין דם ביצים אסור מדאוריי' כלל וסברת הפוסקי' דדם ריקום אסור מדאוריי' ומסיק וז"ל ובאו"ה כתוב כלל מ"ב דאם נתבשלה או נצלה ביצה או ביצה א' היה טרופה ונמצא בה דם ולא נודע באיזה מקום נמצא הדם נהיגין לאסרו אמנם אם הם חיות עדיין וטרופות בקערה ומעורבים ונמצא דם ואינו ניכר באיזה מקום היה כתוב באגודה דהוי ספיקא דרבנן ולקולא והכי נהגינן אפי' אם הם רק ב' או ג' אבל אם ניכר שהיה הדם במקום האיסור נהגינן כתשובת הרא"ש עכ"ל ונ"ל דה"ה אם נתבשלה) (ונתערבה אח"כ) באחרות אם אין אנו יודעים שהדם היה במקום האיסור יש להתיר התערובות דאין חילוק בין נתבשל או חיה לענין תערובות ואע"ג דאפשר דעל ידי בישול נותנת טעם באחרות משא"כ כשהיא חיה מכל מקום נראה דיש לסמוך אדברי המקילים ואמרינן דדם ביצים מדרבנן וכל זמן שאין אנו יודעים שהיה דם במקום שאוסר הביצה יש להקל מספק שמא לא היה במקום שאוסר הביצה ומשום טפת דם עצמו דנ"ט בביצה אין לאסור דהרשב"א כתב בתשובה דדם ביצים אינו אוסר אלא כשהוא בעינו אבל אינו אוסר תערובתו וכמו שיתבאר בסמוך אע"ג דבכל מקום שהביצה אסורה אוסרת תערובתה כדאיתא בתשובת הרא"ש מ"מ בספיקא יש להקל עכ"ל וכ"כ בד"מ וע"פ זה הם דבריו כאן בהג"ה אלא שביאר יותר כאן בהג"ה הטעם שיש להקל בתערובות מבביצה עצמו והוא הואיל ובלאו הכי בתערובות חד בתרי בטל ואע"ג דנהגינן להתיר אפילו הם רק ב' ביצים כמ"ש בת"ח ובד"מ מ"מ תערובות מיקרי ובתערובות אשכחן דחד בתרי בטל ותו דאף בב' ביצים שרי מדינא כמו שאכתוב בסמוך וזה שסיים אבל אם הביצה לבדה אסור נראה מבואר הא כל מה שנתערב אפילו רק אחד באחד מותר מטעם דבתערובות סומכי' אהפוסקים דדם ביצים דרבנן והא דסתם הר"ב כדברי המחבר בסעיף ב' דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו היינו משום כיון דלענין ביצה גופא אמרינן כל ספק לחומרא הניח הדברים כמות שהן ובזה נתיישב מה שהקשה בס' ל"ח דף קע"ט ע"א על הר"ב בזה ע"ש והעט"ז כתב בכאן דברים שלא בהשגחה ואין צורך להשיב עליהם כאשר יראה המעיין ומהרש"ל שם וסימן ק"כ כתב דקי"ל דם ביצים דאורייתא והלכך היכא דנמצא על החלבון ונתערב בין חיה בין מבושלת הכל אסור והיכא דנמצא על החלמון שלא על הקשר יקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר הכל מותר דהעיקר כדברי הרא"ה עכ"ד וכן הב"ח בסוף סעיף ד' מחמיר וכ' דלמאי דקי"ל להחמיר כשיטת הרא"ה וכשיטת הגאונים א"כ בכל ענין התערובות אסור כדכתב הרא"ש בתשו' עכ"ל ולפעד"נ דברי הרב ואו"ה דאפילו למ"ד דם ביצים דאורייתא יש להקל בתערובות דהא קי"ל מדאורייתא מין במינו חד בתרי בטל וחכמים הצריכו ס' ואם נשפך ואין יכולים לידע אם יש ס' מותר דספיקא דרבנן לקולא כדלקמן סימן צ"ח סעיף ד' א"כ כ"ש הכא שיש ספק אם יש כאן איסור כלל דבטל ברובא ואף ע"ג דמדברי הר"ב בת"ח וד"מ נראה דסבירא ליה דלמ"ד דם ביצים דאורייתא הוי ספק דאורייתא הר"ב נמשך אחר תשובת הרא"ש דמשמע שם הכי והיינו משום דדוקא בנשפך אמרינן הכי דכיון דאחר שנתבטל ברוב האיסור מצד עצמו הוא דרבנן אבל לא היכא שהספק הוא באיסור עצמו ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן ומהאי טעמא לא שרינן ספק דרוסה שנתערבה ברוב מטעם ספק דרבנן לקולא כמו שחילק בד"מ סימן נ"ז בהדיא בכה"ג מ"מ הכא כיון דהרמב"ם וש"ד וסמ"ק ואגודה ואו"ה ומהרא"י בשעריו סבירא להו דם ביצים אינו אלא מדרבנן ואם כן אפי' בלא תערובות היה ספק דרבנן ולקולא ודאי דיש לחושבו בכה"ג ספק דרבנן על ידי תערובות לכולי עלמא ודוק ואפילו נתערב רק באחד נראה דמותר דיש לומר דביצת ההיתר הוא יותר מביצת האיסור ואם כן ה"ל ספק ספיקא ספק יש כאן ביצת איסור או לא ואת"ל יש כאן איסור שמא הביצת היתר הוא הרוב ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכה"ג כתב הסמ"ק סי' ר"ה ומביאו בית יוסף סימן פ"ג וכ"כ האו"ה כלל י"ג והר"ב בת"ח כלל כ' סוף דין ג' דציר דגים היכא שיש שמנונית אסור מן התורה ודגים מלוחים כמו הרינג"ש מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים או לא ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהן שומן ואז צירם אינו אסור כי אם מדרבנן עד כאן לשונו והיינו ממש כהך דהכא ע"ש ואפילו בנמצא על החלמון ונתערב חשיב ספיקא דשמא קיימא לן כהרא"ה וסייעתו וכן בנמצא על החלבון ונתערב שמא קי"ל כהגאונים וסייעתם וכן הב"ח גופיה סובר דהאי ספיקא מעליא הוא ע"ש ואע"ג דכתבתי בס"ס נ"ז דבכה"ג לא הוי ס"ס אלא דוקא גבי דרוסה דיש בלא"ה צדדים להתיר מ"מ הכא כיון שיש כאן ספק איסור כלל ודאי נראה דהוי ס"ס גמור ותו דאפילו למ"ד דם ביצים דאורייתא והדם הוא במקום האוסרו אין הביצה אסורה בודאי אלא מספיקא דשמא התחילה להתרקם כמ"ש הרשב"א ומהרש"ל שם א"כ מכל הלין טעמי נראין דברי האו"ה והר"ב אבל מה שהקיל מהרש"ל בנמצא על החלמון אינו נראה כלל ואין כן דעת הרא"ש וכל האחרונים. מיהו בנתערב הביצה שלא במינו יש לאסור התערובות כדברי מהרש"ל והב"ח ונראה שגם האו"ה והר"ב מודים לזה שהרי לא כתבו דבריהם אלא בנתערב בשאר ביצים כן נ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא נ"ל שהוא מותר. שהרי יש פוסקים דאין בדם זה איסור כלל אפילו מדרבנן ואפילו לדברי האוסרים אותו מדרבנן היינו שלא לאכלו בעינו משום מראית העין אבל אם נתערב שלא מדעת שרי וכ"כ הרשב"א כו' עכ"ל ומשמע דאם ערבו מדעת אסור וכ"כ העט"ז והיינו לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא כדלקמן סימן צ"ט סעיף ה': ש"ע סָעִיף ה
יב מותר. כתב בספר ל"ח דף קע"ט ע"ב דאפילו לפי המנהג שנהגו לאסור הביצה בכל מקום שנמצא בו דם דדוקא כשהוא עדיין בעין ולא כשנתערב דהבו דלא לוסיף עלה עכ"ל ובאמת דברי הר"ב בד"מ ובת"ח נראין לכאורה כן מדסתם כאן כדברי המחבר אבל אין זו סברא נכונה (והשיב בעל ל"ח וז"ל הסברא הוא שכיון שאינו נראה בעין לא החמירו וזהו שאמרתי דלא לוסיף עלה ואע"ג דמדינא אסור דינא גופא משום חומרא דספיקא הוא ע"כ) דמה בכך שנתערב הא אפילו היה בעין וזרקו היה הביצה אסורה ומכ"ש לפי מה שנתבאר דקי"ל דכל הביצה אסורה מדינא בכל ענין ויותר נראה דהר"ב לא סתם כאן אלא במקום שלא נהגו לאסור הביצה לעולם ונ"מ גם במקום שנהגו לאסור הביצה אם נתערב הדם עצמו בתערובות אחר שהוא מותר ודברי העט"ז א"א ליישב כן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג מותר כו'. דכיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי שאינו אוסר אלא כדי קליפה וקליפת ביצה עצמה לא גרע משיעור קליפה ולא עוד אלא אפילו היתה קלופה כיון שרוטב שבקדרה אינו עולה למעלה מהכיסוי אין מה שבקדרה בולע ממנה דלא עדיף מחתיכה שבתוך הרוטב כשלא ניער וכיסה עכ"ל הרשב"א שהביא ב"י והר"ב בת"ח סוף כלל ס"ג כתב על זה ואין נראה להתיר בקליפה דהא הביצה אסורה מחמת עצמה ולא דמי לחתיכה דלא אסור רק מכח הבלוע בו ואין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עד כאן לשונו ולפעד"נ דאף הרשב"א לא קאמר אלא להתיר מה שבקדרה אבל החתיכה שהביצה מונחת עליו אסור כדי נטילה כדלקמן סימן צ"ב וסימן ק"ה ס"ד וה"ק ולא עוד כו' אין מה שבקדרה כו' היה נאסר אם כן הכא כשאינה קלופה הכל שרי ולישנא דהרשב"א שהוא בב"י הכי דייקא טפי ע"ש ומהרש"ל כ' בפא"ט ס"ס ק"כ על דברי הרשב"א הנ"ל וכל זאת לפי סברתו אבל לפי מאי דקי"ל דאפי' צלי וחם חשבינן כבישול ואוסר עד ס' ה"נ אוסר עד ס' עכ"ל ומדברי הרב נראה מבואר דמודה בשאינה קלופה ונראה דטעמו דאע"ג דקי"ל לקמן סימן ק"ה דאפילו בכחוש משערינן בס' הא נתבאר שם בס"ק י"ז דבאיסור בלוע כחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וכיון שהביצה בתוך הקליפה חשיב איסור בלוע (והעט"ז שהעתיק טעמו של הרשב"א לא כוון יפה דהא אנן משערינן בס') ודברי מהרש"ל נראין דהא משמע מדברי הרשב"א גופיה דאלו היה אוסר עד ס' אף במקום שאין רוטב היה אסור ולא הוי חשיב איסור בלוע מה שהיא בתוך הקליפה וכן נרא' דעת האו"ה דלקמן בסמוך. וצריך לומר דתיבת מהכיסוי שבדברי הרשב"א ט"ס הוא וצ"ל למעלה מהביצה דהא מיירי שהביצה מונחת בקדרה על המאכל וכן מצאתי מוגה אבל באו"ה כלל מ"ב דין ו' כתב וז"ל והשיב רשב"א שבכסוי החמין שנמצא בה ביצה שנמצא בה דם שאינו אוסר החמין אלא כדי קליפה ע"כ ודוקא שלא נגע במאכל עצמו אבל אם נגע בו צריך ס' נגד כל הביצה כדאיתא לעיל עכ"ל וצ"ל לדבריו דאע"ג דקי"ל לקמן סי' צ"ב סעיף ה' דטפה שנפלה על הקדרה כנגד הרוטב צריך ס' מ"מ הכא כיון דהביצה היא בתוך הקליפה והקליפה מפסקת הוי כשתי קדרות חמות שנוגעות זו בזו דשרי לקמן ס"ס צ"ב (ולפ"ז מוכח דס"ל להאו"ה כדעת מהרש"ל דלעיל בסמוך ודוק): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד ביצים המוזרות. פי' שאינם מזכר אלא דספנא מארעא ואינן נקלטות לעולם עכ"ל טור ורש"י ור"ל דאז אפי' יש בהן דם שרי אבל ה"ה דביצים הבאים מזכר שרי כשאין בהם דם אע"ג דהן מוזרות או שהדם הוא במקום שאין אוסרו במקום שנוהגים בו היתר וכ"כ הר"ן ומביאו ב"י וע"ש: ש"ע סָעִיף ז
טו מותר לאכלן כו'. וכתב בשבולי לקט בשם הגאונים דאם שהו הביצים תחת התרנגולת ג' ימים אסורים משום שיקוץ עכ"ל וכתב ב"י ואין לדבר זה שורש בש"ס וגם לא ראיתי לשום פוסק שכתב כן אדרבה רש"י כתב שאע"פ שישבה עליה התרנגולת ימים רבים מותרים עכ"ל ואחריו נמשך הרב בת"ח כלל ס"ב דין ו' ולא ידעתי למה דחו דברי הגאונים בלא טעם דהא בש"ס וכל הפוסקים איתא ביצים מוזרות נפש היפה (ופרש"י ושאר מפרשים שאינו איסטניס ואין דעתו קצה בהן) תאכלם ולכך פרש"י דאפילו ישבה עליה ימים רבים מותרין אבל ודאי משום שיקוץ אסורים לאיסטניס וכ"כ האו"ה כלל מ"ב דין ה' ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
טז אינו אוסר תערובתו. שהרי הן עצמן מותרין כשיש בהן הוכחה כ"ש תערובתן. שם: ש"ע סָעִיף י
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א חיה. עש"ך מ"ש דחייבים כרת ומלקות משום דהמחבר שינה וכתב אסור. אמנם מ"ש וכן כו' משמע דעל דם שליל קאי בטור לא הזכיר זה אדרבה כתב בבא בפ"ע דם שליל אסור ומשמע דאין בו כרת כדעת הרמב"ן הביאו הר"ן ז"ל בהמקשה ומ"ש הב"ח דמו אסור מדרבנן צ"ע דגם להרמב"ן דמו אסור מ"ה כדם איברים עכ"פ אלא שאין בו כרת יע"ש. ודע שיש לראות המחבר שכתב כאן ונוהג בטמאים ולעיל באמ"ה השמיט טמאים והב"ח כתב נ"מ אם נתערב דם טמאים עם דם דגים אי אסור משום דם הוה מין במינו במשהו לרש"י ולא הבינותי דא"נ משום טמא נמי הוה מין במינו דבתר שמא אזלינן ודם נקרא ועוד דאנן לא קיי"ל כרש"י וכ"ת דנ"מ אי נוהג בטמאים ובישלו הוה דרבנן דם שבישלו הא בוכרא דבטמאים תרי איסורי רביע עליה דם והוא בכרת ומילקא נמי לקי ואם בישלו לדידן אזיל איסור דם מ"ה ועכ"פ נשאר איסור טומאה שכל היוצא מטמא טמא כמבואר בבכורות ו' ב' מהטמאין לאסור צירן ורוטבן. ועיין בר"מ פ"ג ממ"א. וא"כ לא נ"מ אלא לחשוד ולנודר והיה להמחבר להביאו באמ"ה ג"כ. הפר"ח הקשה על המחבר דכאן לא הזכיר כוי דממ"נ אי חיה או בהמה ולעיל בהג"ה הזכיר כוי. ועיין פרישה אות ג' כל דם מרבינן כוי ובגמרא ר"פ ד"ש לא מרבינן ליה אלא אף כל דברייתא לאתוי כוי ומכלל ופרט נפיק ליה גם מ"ש הר"מ במ"א פ"ו ה"א וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה שור איל כו' ולמה ליה מהכא הא מכלל ופרט מרבינן חיה כמו שיראה הרואה שם גם מה דאמרינן בכריתות איצטריך קרא לאסור ספיקא וביומא ע"ד גם כן לא ידענא דלאו מיתורא אלא מכללא ופרטא. ודע דכוי י"ל בו ג' ספיקות חיה או בהמה או בריה בפ"ע ומש"ה צריך ריבוי דכל חלב לרבות כוי וא"ש לר"י דהלכתא כוותיה ולא אסמכתא ומ"ש הר"מ בפ"א ממ"א ובהל' ביכורים פ"ט ופ"א מהל' שא"ה דכוי ספק הוה אין סותר לכאן דבג' דברים מספקינן ומש"ה צריך קרא לרבויא דל"ת שמא חיה ושמא בריה בפ"ע ולא ממין שור וכבש ועז הוא והוה כעין ס"ס. ומ"ש הר"מ ז"ל בהל' נזירות פ"ה ולאו בתולדה אלא במצות הנהוגות בו לאו משום דקשיא ליה דאין בכוי ספק בריה בפ"ע אלא דקשיא ליה דלא מחית אינש נפשיה לספיקא כב"ה עתי"ט פ"ה דנזיר ותבין אבל כוי שאביו תייש ספיקא הוה לענין חלב דלא מקרא דכל חלב מרבינן ליה ועמ"ש סימן ס"ד ✍: ש"ע סָעִיף א
ב וכן. הש"ך הראה מקום לסימן י"ג אות ב' כתב דמו אסור והטעם כתב הרא"ש דהוה כדם איברים והר"ן כתב הטעם דתאכלו מידי דבר אכילה ועיין פני יהושע פסחים דמה"ט ג"ה אסור דאין בנ"ט לאו בכלל תאכלו ויפה כתב. ועיין תוס' פסחים כ"ג והרי דם הוקשה להם אמאי לא כשהותרה והנה ואכלה כתיב וזה לא הוה בכלל אכילה ועפ"י שם ואולי מהיתר טריפה קשיא להו וכדאמרן ובס' שושנת העמקים אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אם. עש"ך ור"ל בס"ג ור"ל דעל החלמון הוה דם ריקום לגאונים ועל החלבון מדרבנן אסור הדם וביצה מותרת וכבר כתבנו בט"ז אות א' דלשיטה זו הא דאמר בכריתות אוציא דם ביצים היינו מ"ה ומדרבנן בכ"מ הדם אסור וכדוסתאי דהלכתא כוותיה: ש"ע סָעִיף ב
ד מרוקם. עש"ך ותי' מה דקשיא מסימן פ"ו הפך סברת הט"ז דכל שהוא מלא דם גובלא הוא ומדרבנן וכל שיש ספק לקולא ולט"ז כל שיש דם בעין הוה איסור תורה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה כל. עש"ך ור"ל דשדא תיכלא בכולה כדאמרינן בגמרא ודם האפרוח מ"ה אסור להמחבר כמ"ש לעיל: ש"ע סָעִיף ג
ו אסורה. עש"ך בשם הכל בו אפילו ביצת ב"י דודאי לא ריקום לא פלוג ומהרש"ל מתיר בחלמון ב"י דסובר כשיטת הרא"ה בחלמון שרי ונהי דמחמירין מ"מ בת יומא לא גזרינן כולי האי וסיים הש"ך ומשמעות הפוסקים שאין לחלק ומשמע דר"ל בכ"מ דימצא בב"י אוסרין מדכתב שאין לחלק אמנם המ"י כלל ס"ב אות ה' כתב לדידן עיקר כגאונים ובחלמון אף ב"י אסורה וחלבון שלא על הקשר יש להתיר ב"י יע"ש ויש לצדד כן ביש הפסד בדבר ומיהו ודאי ב"י לא הוה אלא דרבנן ונ"מ להקל בספיקו בנפל ללח וא"י אם יש ס' וכדומה ועי' סוף הסימן ביעי דספנא מארעא דדם שבו לא ריקום ואוכל הביצה וזורק הדם וכמ"ש שם ולא גזרינן אטו ביצי מזכר כמו דגזרינן ב"י כמ"ש הב"י דל"ד דהאי מטי לפעמים לדם ריקום וספנא מארעא לא יבוא לעולם לכלל זה והדם מדרבנן. ומה שהקשו מכריתות ה"מ לשנויי ב"י או ספנא שהוא דרבנן אבל ביצי מזכר אפשר דהוה ד"ת בכ"מ וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ג
ז ויש. עש"ך בשם או"ה הביאו הד"מ ות"ח כלל ס"ב ד"א דמש"ה אסור בנמצא על קשר חלבון אטו קשר חלמון דהוה דאורייתא למ"ד דם ביצים דאורייתא והט"ז ושאר אחרונים וש"ך באות ח' כתבו דמטעם הרא"ה אוסרין בכ"מ ועמ"י כלל ס"ב אות ה' במ"ש ביצת ב"י אם נמצא מצדדים שרי משמע על הקשר חלבון לא ואלו מאו"ה משמע שגם זה לא מדינא אלא מטעם חומרא יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ח ומזה. עש"ך ור"ל דיש גורסין קשר היינו הכד וי"ג החד ואו"ה כתב דגזרינן בקשר חלבון אטו חלמון וא"כ לדידן דלא ידעינן הי ניהי קשר ואין היתר אלא בצדדין וא"א בקיאין היכן צדדין. והעלה דמטעם הרא"ה אנו פוסקין איסור בכ"מ שמא כגאונים או כהרא"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט ביצים. הש"ך הראה מקום לפרישה סי"ב ושם נאמר דטרופות לא כמ"ש הב"י דהתחיל לטורפם אלא אפילו שלימין כיון שהוציא מקליפה החלבון נתפזר ומיני' ביצים שבורות שהם עדיין בקליפתן הא לא"ה דין טרופות יש להן וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ד
י וכל. עש"ך ומסיק דחד בחד נמי יש להתיר והר"ב ה"ק כיון דבתערובת חד בב' בטיל לא גזרו אף חד בחד ועוד דיש רוב דיש ביצים גדולים וקטנים ומ"ש ביצים לחודי' כל ספיקא להחמיר הוא לאו דווקא דהא המנהג להחמיר בכ"מ וע"י תערובות לא גזרו וליכא מנהגא עמ"י. וסובר הש"ך דמ"ש בת"ח ג' או ב' ביצים היינו עם ביצה אסורה דהוה חד בחד. עוד האריך דהוה ספק בכ"מ שימצא שמא כרש"י או כגאונים או כרא"ה ואין וודאי לפי דבריו אלא בנמצא על קשר חלמון וגם על החלבון שאז אסור וודאי לכ"ע לרש"י וגאונים ורא"ה. ומ"ש דאין נראה לו כרש"י לא ידענא הא כתב מקודם דהוה ספק שמא כרא"ה ואולי חזר וסובר דעיקר כגאונים. או דקאי אמ"ש באות י' ביצה בת יומא בנמצא על החלמון. ואין נראה דוודאי קאי על תערובת ומ"ש דבא"מ אסור דלא התירו אלא במינו ולא בא"מ. ומיהו אם היה ספק אי נפל כלל לא"מ הוה ס"ס וכן אי ספק אי יש ס' אפשר לצדד ולהתיר בא"מ דהוה ס"ס בשל תורה: ודע דהמ"י שם אות ט"ו השיג על הש"ך במה שהתיר חד בחד דיש גדולים וקטנים דזה לשיטת הש"ך בסימן ק"ז וק"ט דמשהו יותר הוה רוב אבל למ"ד רוב פי שנים בעינן ליתא. ובאמת בלא"ה הוה ספק חסרון חכמה דבקל יכול לשער אי יש משהו יותר. ועל מ"ש הש"ך דספק פלוגתא כו' דבסימן נ"ג ונ"ז ופ"ד מוכח דס"ס דפלוגתא עדיף מס"ס דמעשה והא דלא התיר שם אלא מטעם שיש הרבה מקילין היינו שאין לעשות ס"ס בידים יע"ש ועמ"ש בקו"ה: הכה"ג בהגהות ב"י אות ט' ול"ד תמה על הש"י שכתב דם שבישלו דרבנן. ולא ידענא דלדידן וודאי הכי הוא דאפילו איסור תורה ליכא בדם שבשלו כמבואר בהל' מליחה וא"כ יש לעיין בשלמא נצלה או בישלה הביצה לבדה אסור בכ"ע מחמת מנהגא או לחוש לכל הפירושים משא"כ שנפלה לא"מ ונתבשלה בה"מ יש לצדד בזה אף אין ס' כיון דכל איסורו לא הוה אלא דרבנן לדידן וגם יש ספק אי היה במקום האוסר וכדאמרן ✍: מה שכתב הש"ך דלא להקל כדעת מהרש"ל ראיתי במ"י שם אות י"ג שהבין שחזר ממ"ש תחלה דהוה ספק משום דרא"ה לגבי הגאונים ושאר פוסקים הוה יחיד וספיקא דפלוגתא לא הוה אלא כששניהן שווין וכבר כתבתי בסמוך מה שיש לפרש בע"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא נ"ל. עש"ך הביא לשון הב"י ומיהו להמחבר בחלמון בכ"מ הוה דם ריקום ובחלבון דאין אסור אלא מדרבנן משום מ"ע יש היתר בנתערב שלא מדעת ומדעת עכ"פ לאחרים מותר: ש"ע סָעִיף ה
יב מותר. עש"ך שהשיג אל"ח במ"ש דהא דלא הגיה הר"ב לדידן הביצה כולה אסורה בכל גווני דדוקא כשדם בעין הא עירבו שוגג שרי הביצה דל"נ אלא דנ"מ אם נפל דם זה לתבשיל אחר כיון דלא הוה כ"א משום מ"ע לא גזרו על תערובתו דליכא מ"ע. ויש לעיין בקשר לחד תירוצא הוה ד"ת עיין ברא"ש. ועיין ת"ה מ"ש עבר ועירבו היינו לאחרים אבל לדידיה אסור אף כה"ג דלא הוה אלא משום מ"ע. ועמ"ש בסוף הסימן בשם הב"ח בהא דכ"מ שגזרו משום מ"ע: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג מותר. עש"ך הנה הת"ח כלל ס"ג ד"ה הביא תשובת הרשב"א וז"ל אם נמצא דם בביצה ושמוהו על חמין להצטמק הדבר פשוט דאין התבשיל נאסר כיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי שאין אוסר יותר מכ"ק וקליפה עצמה לא גרע משיעור קליפה ולא עוד אלא אפי' היתה קלופה כיון שאין הרוטב שבקדירה עולה למעלה מכיסוי הביצה אין מה שבקדירה בולע ממנה דלא עדיף מחתיכה שברוטב בלא ניער עכ"ל ואין נראה להתיר בקליפה דהביצה אסורה מחמת עצמה ול"ד לחתיכה דאין איסורה אלא מחמת בלוע ואין [איסור הבלוע] יוצא [מחתיכה לחתיכה] בלא רוטב עכ"ל ת"ח. ביאור הדברים כפי הנראה דרשב"א איירי ששמוהו הביצה על חתיכה שגגה היה מגולה בלא רוטב וז"ש כיון דאין רוטב שבקדירה עולה למעלה מכיסוי הביצה היינו שהביצה מכסה החתיכה או תיבת "כיסוי ט"ס ובש"ע לא הזכיר כיסוי משמע ששמוהו הביצה על החתיכה וע"ז כתב הרשב"א ל"מ אם אינה קלופה אלא אפילו קלופה הוה כט"ח שנפלה על החתיכה שחוץ לרוטב בלא ניער וכיסה דאחרות מותרות דלא מפליט ה"נ כאן וכתב הת"ח דל"ד דהתם בלוע אין יוצא משא"כ כאן עכ"פ קליפה בעי והרשב"א מתיר בלא קליפה דאל"כ מה ולא עוד ולמה הביא ראיה מלא ניער דשם אף קליפה א"צ עס"י ק"ה בט"ז אות י"ד בשם רש"ל בג"ה סי' מ"ה ולכאורה תימה על הרשב"א ולהתיר קשר זה אומר אני דהרשב"א מיירי בטפת דם על הקשר דזורק ואוכל השאר וא"כ הוה הביצה בלוע ואין יוצא בלא רוטב והת"ח כתב לדידן אוסרין בכ"מ שמא הלכה כגאונים או כרש"י א"כ בין קשר חלמון או חלבון כולה אסורה ולא הוה בלוע ואוסר כ"ק או כולו כמו שיתבאר. ומיהו אם הדם במקום שאין אסור אלא משום מנהג אין אוסר שלא במינו עש"ך אות יו"ד וי"ב. והנה הש"ך כתב דרשב"א לא התיר אותה חתיכה אלא חתיכה שתחתיה וה"ק דאם בקליפה אין אוסרת כלל ולא עוד דאם קליפה וחתיכה שתחת הביצה בלא רוטב אין אוסרת חתיכה זו לאחרים מה שבקדירה א"כ כשהביצה בקליפתה אין אוסרת כלום. ומהרש"ל כתב לדידן בצלי כחוש בס' א"כ אף בקליפתה צריך ששים. והר"ב שהשיג עליו בקלופה ומודה לו באין קלופה אמאי. וצ"ל דסובר הביצה בקליפתה הוה איסור בלוע כיון שהיא עם הקליפה ומש"ה מודה לו דאין בלוע יוצא בלא רוטב ובקלופה אסור עד ס' לדידן. וכתב הש"ך דברי רש"ל נראין אף בקליפה לאסור עד ס' דלא הוה בלוע דהרשב"א כתב דהוה כמו צלי דאין אוסר כ"א כ"ק ותיפוק ליה דאין אוסר כלום דהוה בלוע (ר"ל האיסור בתוך קליפת הביצה) ול"ל לומר דהקליפה הוה במקום קליפה אלא דלא חשיב בלוע כה"ג. וכ"ת הא כתב אח"כ באמת אפילו קלופה כבר פירשנו דסובר טפת דם בביצה הוה בלוע אבל ביצה בקליפתה לא הוה בלוע (ע' סי' פ"ו בט"ז). והשיג הש"ך על הלבוש שכתב בקליפתה טעם הרשב"א ולדידן ס' בעינן אלא היה לו לומר דהוה בלוע. אמנם למ"ש המ"י שם אות י"ד בכחוש לגמרי באיסור דרבנן לא משערין בס' ודם ביצים לרוב דעות דרבנן א"כ י"ל זה ומ"מ י"ל דם לא הוה כחוש לגמרי ועוד בא"מ לא סמכינן אדם ביצים דרבנן. ובאו"ה משמע דביצה על הכיסוי היתה מונחת מש"ה שרי דהוה כב' קדירות נוגעין הא על המאכל עצמו אסור עד ס' לדידן וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד ביצים. עש"ך בש"ע העתיק סתם ביצים מוזרות מזכר שנטוין כחוט ובטור איתא ביעי דספנא מארעא וכן פירש"י ועיין בר"ן שכתב לרש"י לאו דוקא דמוזרות כולל בין מזכר ובין ספנא מארעא דאל"כ איך אמר נמצא על הקשר וחוצה לה כולה אסור והא ספנא אין מוליד. והיה נראה לומר והוא שנמצא על הקשר דבזכר הוה ד"ת גזרינן בספנא אטו דזכר הא שלא על הקשר דבזכר הוה דרבנן לא גזרינן ודוסתאי אמר דוקא על החלבון הא חלמון דזכר בכ"מ אסור כגאונים גזרינן בספנא נמי. ומיהו לענין דינא ביעי דספנא בכ"מ שימצא זורק הדם ואוכל השאר ודם גופא דרבנן. וכתב הפר"ח אות י"ג דהיינו שהיתה סגורה התרנגולת בלול כ"א יום ואין עמה זכר והתחילה להטיל ביצים דאל"כ כתבו חכמי הטבע אותן ביצים במעיה שבא עליה זכר אח"כ ראוין לגדל. וגם אי איכא זכר בס' בתין ולא היתה סגורה בלול עיין ריש ביצה: יש רוצין לומר [ב] ביצה במעי תרנגולת שחוטה זורק הדם ואוכל השאר ואפשר דגזרו כמו ביצה בת יומא ול"ד לספנא דהכא גזרינן טפי ומיהו דרבנן הוה וזה פשוט: ש"ע סָעִיף ז
טו מותר. כתב הש"ך אם מאוס לו עובר משום ב"ת עמ"ש בסימן קי"ו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
טז אינו. עש"ך דמ"ע ליכא ע"י תערובת אף בפחות מרוב. עב"ח סוף הסימן כ"מ שאסרו חז"ל משום מ"ע בחדרי חדרים אסור הוא באיסור תורה לא בדרבנן ועיין בא"ח ה"ש מחלוקת בזה ומ"מ מסתברא באיסורי אכילה לא שייך זה דכבר הוא חתיכה דאיסורא אף בדרבנן ואף בחדרי חדרים נ"ל: כתב כה"ג בהגהות הטור אות ב' המור נוהגין היתר עיין א"ח סי' רי"ו. ומ"מ אין ללמוד היתר לבשר שנפל לדבש ונעשה דבש דבתר השתא אזלינן דהמור פירשא בעלמא הוא משא"כ בשר נבילה כתב דמושבח ונעשה דבש עמ"א א"ח שם כתב עוד בהגהות ב"י מקום שמעמידין המלח בדם אסור לאכול המלח בעיניה וליתן למאכל שרי והטעם פשוט דבר המעמיד באלף לא בטיל ומלח בתבשיל לטעמא כיון דאין מלח אסור מחמת עצמו אין אוסר ובטל בס' עס"י צ"ח וצ"ט: ש"ע סָעִיף י
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א אבל חכמים אסרוהו. והוא לחד תירוצא בתוס' פ' אלו טרפות שב"י מביא כאן והיינו שבכל מקום אסור מדרבנן אבל לתירוץ השני יש חילוק דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשיב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו אבל במקום אחר אין בו איסור אפי' מדרבנן ומשמע מטור וש"ע דתפסו חומרא של שני התירוצים. ובב"י כתוב אבל הרמב"ם כתב ביצת עוף טהור כו' עכ"ל משמע דס"ל דפליג הרמב"ם על מה שכ' הטור דחייבים עליו אם הוא מרוקם האפרוח דהיינו מן התורה וקשה דהא הטור עצמו מביא דברי הרמב"ם אלו בסי' פ"ו וכן בש"ע מביא בשני המקומות כמו בטור ונראה לי דמה שכתב כאן דחייבין עליו היינו על הדם כמו שכתב ב"י בשם רשב"א דהוה דם בשר אבל בסי' פ"ו ברמב"ם מיירי שאין שם דם רק ריקום בשר וזהו מדרבנן. והביא רש"ל שיש להחמיר ולומר דדם ביצים דאורייתא ונפקא מיניה לענין ספק עד כאן ומ"מ יש להחמיר גם כתירוץ הראשון ולאסור מדרבנן הדם בכ"מ אבל בת"ח כלל ס"ב כתב בשם הגהת שערי דורא וסמ"ק ומהרא"י דספיקא דרבנן הוה ולקולא וכן כתב או"ה כלל מ"ב בשם אגודה אלא שכתב דדוקא בתערובת סמכינן על זה וכן עיקר וכמו שפסק גם רמ"א בסעיף ד' ועיין מה שכתבתי שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אבל אם נמצא בחלמון כו'. מחלוקתן תלוי בסוגיא בדבר זה לדעת הרא"ש והטור דאיתא בגמרא נמצא עליו דם זורק את הדם ואוכל השאר אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה (פרש"י הוא זרע התרנגול הקשור בראש הכד של הביצה ומשם מתחלת יצירת האפרוח וכיון שעדיין הוא שם ולא נתפזר בשאר הביצה הלכך אוכל את השאר אבל נמצא על החלמון כולה אסורה כדלקמן) תני דוסתאי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון כולה אסורה דשדא תיכלא בכולה פירוש דנתפשט הקלקול בכולה ביצה והך על החלמון דאסור הכל פירושו בקשר החלמון ואפילו לא נתפשט חוצה לו והטעם דדוקא בקשר חלבון ולא נתפשט חוצה אוכל השאר אבל נמצא על קשר חלמון אמרינן שכבר היה על קשר חלבון. שמשם תחלת היצירה ונתפשט חוצה ובא לקשר חלמון שהוא מכוון נגדו אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר ואין ניכר שנתפשט מן הקשר הביצה מותרת ורבי ירמיה ודוסתאי לא פליגי ר"י קמ"ל דבחלבון גופיה יש חילוק דאם הדם על הקשר הדם אסור והביצה מותרת ואם נתפשט חוצה אף הביצה אסורה אבל שלא על הקשר הן בחלבון הן בחלמון הביצה מותרת ודוסתאי קמ"ל דעל קשר החלמון הוה כמו נתפשט מקשר החלבון חוצה ואסור כל הביצה זהו לדעת רש"י והוא י"א שמביא רמ"א כאן אבל הרי"ף ורמב"ם מפרשים דדוסתאי פליג על ר' ירמיה וס"ל דבחלמון אין חילוק בין קשר או מקום אחר ואסור בכ"מ ובחלבון בכ"מ דם אסור וביצה מותרת והוא דעת הש"ע בסעיף זה והכריע הרא"ש והטור להחמיר כשני דעות דהיינו בחלמון אסור' הביצה בכל מקום ובחלבון גם כן אסור אם נתפשט הדם מקשר ולחוץ ואין היתר לביצה אלא בחלבון שלא בקשר או בקשר שלה ולא נתפשט וכתב רמ"א שמנהגינו לאסור הביצה בכל גווני וטעמו מבואר בת"ח דאין אנו בקיאין איזה מקום נקרא קשר. אבל יש לאסור מטעם אחר דיש שיטה להרא"ה הביאו הר"ן דגרס איפכא בגמרא דחלבון גרע טפי וכתב שדבר זה אנו יודעין שאפרוח נוצר מן החלבון ולא מן החלמון שאם אתה שובר הביצה בעוד שהאפרוח בתוכה לא תמצא דבר מן החלבון שממנו נוצר והחלמון כולו קיים ע"כ היה הרא"ה אוסר בכ"מ דאם נמצא על חלבון אסור מכח שיטה שלו ואם נמצא על חלמון אסור מכח שיטת רי"ף ורמב"ם וכתב רש"ל דהכי קי"ל כדעת הרא"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג שזרקו החלמון כו'. בב"י כתב דחשש של דין זה דשמא היה הדם במקום האוסר ובא לכאן על ידי טריפה שטרפה ואזלינן לחומרא דדם ביצים מן התורה ולפי זה מאן דסבירא ליה דם ביצים מדרבנן אזלינן לקולא דשמא לא היה במקום האוסר וכתב בת"ח כלל מ"ב דדבריו אינם נכונים דאף למ"ד דרבנן אסור כאן כיון דנמצא דם על חלמון אנן מחמירין כרי"ף שהחלמון אסור מדינא אלא דאם היה ספק אם היה על החלמון או על החלבון בזה דברי הב"י נכונים עכ"ל. כתב רש"ל ויש לדקדק אם היו טרופות היאך יכול ליקח החלמון שעליו הדם הרי הוא כבר טרוף ומעורב ובודאי איירי אחר שהתחיל לטרפן ראה הדם על החלמון שעדיין היה שלם וכתב עוד שזהו לדעת הרא"ש אליבא דרש"י אבל לרי"ף דלעיל אסור בלא טעם דעקירה אלא מכח חלמון עצמו דאסור ועוד אומר אני שאם לא היו טרופות ומצא על החלמון שלא על הקשר שיקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר מותר מאחר דלרש"י והרא"ה שרי ודבריהם עיקר אלא שאנו מחמירין כרי"ף ע"כ לא חיישינן כולי האי להחמיר בתערובות שנתערב מעט ממנה לשאר ביצים אבל כשהתחיל כבר לטרוף אפי' מעט אסור דספק דאורייתא ראוי להחמיר עכ"ל. ועיין מה שאכתוב בסמוך סעיף זה מזה: ש"ע סָעִיף ד
ד יקח החלמונים כו'. שאי אפשר ליקח ביצה מחברתה שלא ישאר בתחתון מעליון ע"כ טוב שישאר בקערה מן הכשרים עם שאינה כשירה ולא ישאר משאינה כשירה כלום עם הכשירים שבקערה כ"כ הגהות מרדכי והוא מתרץ למה לא נעביד איפכא: ש"ע סָעִיף ד
ה הואיל ובלאו הכי חד בתרי בטיל. פירוש דמן התורה חד בתרי בטל אפילו לח בלח אלא דרבנן הצריכו ששים כדלקמן סימן צ"ח משום הכי כאן שיש ספק אם היה במקום האוסרו הוה ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אבל אם לא היה התערובות אלא חד בחד אין זה ספק דרבנן כיון שמן התורה לא בטיל ממילא אי הוה הדם במקום האוסר היה איסור דאורייתא ואם כן הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא משום הכי נקיט רמ"א חד בתרי כו' וא"ל דהא גם בחד בתרי לא בטיל לקמן סי' קי"א אלא דוקא בשני תערובות התם קאי על דבר חשוב שגזרו רבנן דלא ליבטל אפילו בששים על כן אין לו היתר רק בשני תערובות מה שאין כן בביצה שנטרפה אזלא חשיבות שלה ועל כן אזלי' בספיקא דרבנן לקולא ואפילו לדעת רש"ל שפסק כהרא"ה שבכל מקום אסור כמו שזכרתי בשמו בסמוך מ"מ שייך שפיר כאן ספק אם היה במקום האוסרו דאם נאמר העיקר כגירסת הרי"ף ממילא בחלבון שלא על הקשר יש היתר ואם נאמר כגירסת הרא"ה ממילא בחלמון יש היתר אלא שמצד החומרא שאין לנו להכריע אנו אוסרים בכל מקום אבל מכל מקום יש לפי האמת כאן ספק אם היה שם איסור ורש"ל עצמו הכריע להקל בתערובות כמו שזכרתי בסעיף זה בשמו שכת' מאחר דלרש"י והרא"ה שרי ודבריהם עיקר אלא שאנו מחמירין כרי"ף כו' אין צריך ששים וכדלקמן סימן צ"ח באם נשפך כו' דמקרי ספק דרבנן אלא דעדיין צריכין אנו לפרש דברי רמ"א כאן דלפי דבריו קשה למה כ' הרא"ש בתשו' שמביא בטור ובב"י כיון שהחלבון דק מתערב יחד והכל אסור והא גם התם מיירי שלא ברור לנו אם היה במקום האוסר כמבואר בדברי התשו' שמביא ב"י שכת' שאין ידוע אם בא מן החלבון או מן החלמון כו' ואם כן היה לו להתיר מטעם רמ"א ולא קשה מידי דבאמת האי סברא דחד בתרי בטל לא מהני כאן לומר שבשביל זה הוה ספיקא דרבנן כיון דיש ספק אי הוי במקום האוסר מן התורה למאן דאמר דם ביצים דאוריית' הוי ליה כודאי היה במקום האוסר כדאשכחן בסימן ק"י סעיף ט' כל שהספק בגופו לא מהני ליה אחר כך לומר ספק ספיק' על ידי תערובות וכ"כ באו"ה כלל כ"ז דין י' דאם היה התערובות הא' רק חד בחד ונתערב אח"כ התערובות השני כולו אסור כיון דבתערובות הראשון לא היה בטל מן התורה רק היה ספק דאורייתא לא מהני אחר כך תערובות השני לומר דחד בתרי בטל דהוה כאילו נפל ודאי איסור שם כיון שהוא מן התורה אם כן הכא נמי הוה האי דם ספק דאורייתא והוי ליה כאילו היה ודאי במקום האוסר ולא מהני אחר כך חד בתרי בטל דעדיין צריך דוקא ששים מדרבנן ולא דמי לנשפך הרוטב בסימן צ"ח סעיף ב' דאזלינן לקולא דשם יש כאן ודאי איסור דאורייתא אלא שיש לו תקנה מצד ביטול ברוב דמהני מן התורה אלא דמדרבנן צריך ס' בזה אנו מקילין בנשפך ואנו תולין לומר שהיה גם ס' משא"כ כאן דבאת להקל מצד ספק איסור דאורייתא בזה אנו אומרים דהוי כודאי איסור וזה כלל בהרבה מקומות ועיין מה שכתבתי סי' ק"ז סעיף א' על ת"ח. והא דהתיר רמ"א כאן משום חד בתרי בטיל היינו משום דאזיל לטעמיה שכ' בת"ח כלל ס"ב דדוקא אם לא נתערב אמרינן לחומרא שמא היה במקום האוסר דדם ביצים דאוריית' אבל אם נתערב סמכינן אאותו תירוץ של תוס' דדם ביצים בכל מקום אינו אלא מדרבנן כיון שיש הרבה אחרונים דס"ל כן נמצא דכאן פסק שפיר בתערובות להקל כיון שיש קולא אחרת דחד בתרי בטיל ואין כאן ספק איסור דאורייתא כי יש לנו לומר שאין כאן איסור דאורייתא כלל מה שאין כן בביצה לבדה אנו מחמירין כהאומר דם ביצים דאוריית' וכ"כ באו"ה כלל מ"ב וע"כ לא קשה מידי על תשו' הרא"ש שאוסר התערובות כי הוא ס"ל דם ביצים דאורייתא ועל כן לא מהני חד בתרי בטל כמו שזכרתי. ורש"ל ס"ל דאפי' בתערובות מחמרינן מכח חומרא דדם ביצים דאוריית' כמו שהעתקתי לעיל בשמו ולענין הלכה יש לפסוק כרמ"א שכ"כ בשם או"ה דהכי נוהגין בפרט שרבים מהאחרונים מקילין בכל ספק כזה ומש"ה הוריתי במעשה שבא לידי באשה שעשתה עיס' שנילושה בביצים ואחר הלישה נמצא טפת דם בקליפה של ביצה אחת מהם והיו שם ביצים הרבה באותו תערובות ואמרתי שמותר הכל מטעם של רמ"א שזכרתי דהוה כמי שאין כאן אלא ספק דרבנן כיון שאפילו היה במקום האוסרו הוה בטיל ברוב מן התורה (וכן) [וכאן] בספק אזלינן לקולא וא"ל דהא נתערב בעיסה והוי ליה כמין שלא במינו וצריך מן התורה ס' כדלקמן סימן צ"ח זה אינו דהא נתערב גם בביצים כשרים ואמרי' סלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדלקמן סי' צ"ח על כן התרתי התערובות הנזכר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו מותר כל החמין. כתב רש"ל זהו לפי סברתו דרשב"א אבל לפי מה שנפסוק לקמן דאפילו צלי וחם לתוך חם חשבינן כבישול ואוסר עד ס' ה"נ אוסר עד ס' עכ"ל ובסימן ק"ה סעיף ט' כתבתי מסקנת רש"ל שהיא כן ונראה שאין להחמיר כאן בזה אלא אם הדם במקום שהוא אוסר בודאי אבל אם נמצא במקום שאין אסור מן הדין כגון על החלמון שלא על הקשר אין להחמיר כולי האי כאן לאסור החמין וכמ"ש בסמוך בשם רש"ל שהקיל ג"כ בזה לענין מידי אחרינא כל שכן בזה שרבים ס"ל דאין חם בחם אוסר יותר מכדי קליפה וקליפת' הביצה מהני כאן שאין צריך קליפה: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א אבל. עט"ז הנה התוס' בא"ט ס"ד ב' ד"ה והוא הוקשה להם דכאן משמע דם ביצים אסור ובכריתות כ"א אמרינן אוציא דם ביצים ותי' תי' א' דעל הקשר הוה דאורייתא ששם הוא דם ריקום עוד תירצו דאין שום דם אף שעל הקשר ד"ת אלא מדרבנן אטו דם העוף. וכתב הרא"ש דלתי' א' שלא על הקשר ליכא איסור דרבנן דמה"ת לבדות גזירה מלבנו משא"כ לתי' ב' דאין שום ד"ת אלא דרבנן ה"ה שלא על הקשר והטור סובר כתי' א' דעל הקשר הוה ד"ת שכתב אם הוא מרוקם אפרוח חייבין עליו והיינו על הקשר ואפ"ה החמיר שלא על הקשר מדרבנן כתי' הב' ומיהו לעיקר סובר כתי' א' דעל הקשר ד"ת ועב"י שכתב דאדרבה אי איכא דם דאורייתא יש לגזור שלא על הקשר אטו על הקשר. וכתב עוד הב"י על דברי הטור דחייבים עליו אבל הר"מ ז"ל בפ"ג ממ"א ה"ח כתב ביצי עוף טהור שהתחיל להתרקם היה מכין מכות מרדות. הרי סובר הב"י דהר"מ חולק עם הטור א"כ קשיא איך כתב הטור והמחבר סימן פ"ו ס"ח דברי הר"מ והם דברים סותרים וכבר עמד הפרישה שם אות ח"י בזה וכפי הנראה דהפרישה והט"ז כיוונו לדעה א' בדם בעין אף שכבר נתרקם חייב על הדם שבו ולקמן מיירי שאין בו דם כלל רק ריקום בשר הוה גובלא ולא אסור כ"א מדרבנן. אמנם הש"ך באות ד' ולקמן אות ס"ג יראה דמסכים לפרישה ומ"מ כאן אות ד' פי' דוקא כשהוא דם ריקום והיינו על הקשר להטור או להמחבר על החלמון כמו שיתבאר אבל אם הוא מלא דם אף שיש בו דם הוה גובלא וראיה ממרדכי יע"ש. וזה משמע דלא כפרישה דכתב בפי' דלקמן מיירי שאין בו דם כלל אלא ריקום בשר הא כל שיש דם אף שניכר והתחיל להתרקם אפ"ה דם שבו הוה ד"ת ואפשר דהש"ך הסכים לפרישה במ"ש דאם נתהפך לבשר והוסיף עוד דאפילו הדם שבו שרי מ"ה באופן שלמידין מכאן דאם נתהוה ריקום בשר ואין בו דם כלל זה לכ"ע להט"ז והש"ך הוה דרבנן ואם יש בו דם לט"ז הוה ד"ת ולש"ך כיון שנעשה גובלא הוה דרבנן. והכה"ג בהגהות ב"י אות ה' כתב דהש"ך ופרישה בחדא שיטתא קיימי והמעיין בפרישה שכתב ואין עוד דם לפנינו יראה כמ"ש וצ"ע. ומה שקשה על מ"ש ביצה טמאה שיש בה ריקום ואכלה היה לוקה ולא פטור דהוה גובלא וכ"ת דהי' לוקה על הביצה קאמר דאין משמע כך ועוד דלהר"מ אין לוקה על הביצה כלל עיין פ"ו ממ"א ועמ"ש בסימן פ"ו וע"ש בפר"ח אות כ"ב. ולענין הדין כתב דכל שהוא בלא תערובת אנו חושבין לדם ביצים דאורייתא משא"כ ע"י תערובת ועיין אות ה' אמנם מ"ש הב"י אבל דברי הרמב"ם בהתחיל להתרקם משמע דחולק אטור א"א ליישבם אם לא שחזר בש"ע וסובר דל"פ: ודע דבש"ע יש לראות דכתב אם הוא מרוקם אפרוח היינו לשיטתיה כשיטת הגאונים דנמצא על החלמון בכ"מ הוה ריקום ועל החלבון לא הוה דם ריקום ולטור נהפוך הוא על החלבון ובקשר וגם חוץ לקשר הוה דם ריקום וכן בקשר חלמון לחוד הוה דם ריקום עב"י ופרישה ופר"ח אות ו' וכללא כייל כל שכל הביצה אסורה הוה דם ריקום וכל שזרק ואוכל השאר לא הוה דם ריקום ומדרבנן אסור ולפ"ז תמה אני בתרתי א' למה שינה המחבר מלשון הטור שכתב אם ידוע שאין מרוקם אפרוח אסור מדרבנן ובידוע מריקום חייבין עליו והיינו בקשר חוץ לקשר בחלבון חייבים או בקשר החלמון לבד ואם שלא על הקשר בין דחלבון או חלמון מדרבנן אסור ואם בקשר החלבון לבד נמי אסור מ"ה שהרי כ"כ התוס' והרא"ש דמ"ש זורק הדם בנמצא על הקשר היינו קשר חלבון ור' דוסתאי לא פליג אלא מפרש שנמצא על קשר חלבון אפ"ה דם אסור מ"ה ששם הוא מקום התחלת הריקום ובפירוש כתב הרא"ש דלשיטא זו דם על הקשר חלבון הדם אסור מ"ה ובנתפשט כל הביצה אסורה ע"כ בלא נתפשט הדם עכ"פ אסור מ"ה ועיין פרישה אות ה' שכתב אם ידוע שאין מרוקם היינו שלא על הקשר ולא נתפשט אסור מ"ה והמחבר שכ' אם ידוע שמרוקם אפרוח היינו על החלמון בכ"מ כשיטת הגאונים חייבין עליו ואם אינו ידוע היינו על החלבון בכ"מ ואמאי כתב אינו ידוע דהא לגאונים בחלבון וודאי אינו מריקום אפרוח עיין ר"ן דאי הוה ספק איך כתב וחכמים אסרוה והוה ספיקא דאורייתא ובטור י"ל דל"ק הדיוקים דנתפשט חוץ לקשר או על החלמון בקשר חייבים דכבר התחיל הריקום ואם בקשר חלבון לבד אסור הוא מ"ה כיון שמשם מתחיל להתרקם ומידי ספיקא לא נפקא ואין חייבים עליו. עוד קשיא לי על מה שהגיהו במחבר שהתחיל להתהוות בו צורת האפרוח לא ידענא מבטן מי יצאה הג"ה הזאת לא מיבעיא לש"ך לקמן סימן פ"ו אות כ"ג כל שניכר צורת אפרוח אף שיש דם גובלא הוא ומדרבנן אסור דקשיא ואפילו להט"ז מ"מ אף בלא נתהווה כלל צורת האפרוח אלא אם על החלבון בכ"מ הוה דם ריקום ועל החלמון בכ"מ מדרבנן. עוד אני תמה על מ"ש מרן הט"ז דהטור והמחבר תפסו חומרת שניהם תינח להטור משא"כ המחבר פסק כרי"ף וגאונים דדוסתאי פליג על ר' ירמיה ואין מחלק כלל בין קשר אלא בין חלמון לחלבון א"כ לדוסתאי ברייתא דזורק הדם ואוכל השאר בחלבון בכ"מ ולחלמון כ"מ הביצה אסורה וקשיא ההיא דריש דם שחיטה דדם ביצים שריא וע"כ דבחלבון מדרבנן הדם אסור ובחלמון מ"ה אסור דהוה ריקום וכדם בשר חשיב דליכא לשנויי כתי' א' דיש חילוק בין קשר לשיטה זו וא"כ אני תמה על עצמי במ"ש הט"ז ז"ל דהמחבר תפס חומרת שניהם וצ"ע: ✍ ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אבל. עט"ז זה לשון גמרא חולין ס"ד ב' נמצא עליה קורט דם זורק הדם ואוכל השאר אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על הקשר אמר ר' דוסתאי אבוה דר"א ל"ש אלא בחלבון אבל בחלמון כל הביצה אסורה דשדא תיכלא בכולה. אמר רב גביהה מבי כתיל לרב אשי תנא איפכא תני ואביי הוא דתירצה ניהליה. ויש שלש שיטות. שיטה א' פירש"י דר"י ודוסתאי ל"פ ודוסתאי לפרש בא דברי ר' ירמיה דהא דזורק ואוכל השאר בקשר היינו קשר חלבון הא קשר חלמון שמכוון נגד קשר חלבון אמרינן חלחולי מחלחל הזרע לפנים ושדא תיכלא בכולה. וממה שפירש"י והוא כו' ולא נתפזר אתה רואה דמפרש דר' ירמיה אאוכל השאר קאי ואלו היה סובר רש"י דחוץ לקשר בחלבון או חלמון לבד אף הדם מותר היה לו לפרש דקאי אזורק הדם דהוא שנמצא על הקשר דהוה ניחא טפי משא"כ לפרש דהוא שנמצא על הקשר ולא חוצה לו דחסר מן הספר ש"מ דסובר דם ביצים כ"מ אף שלא על הקשר מדרבנן אסור. ומ"ש ולא נתפזר היינו חוץ לקשר. ומ"ש אבל אם נמצא בחלמון לאו לפרושי דברי ר' ירמיה דר"י אחוץ לקשר קאי אלא דברי רש"י המה דר"י דווקא בחלבון מיירי אבל בחלמון יודה דכולה אסורה דדוסתאי לפרש בא דברי רבי ירמיה. ולפ"ז פסקן של דברים כך הוא קשר החלבון לבד או שלא במקום הקשר לבד או בחלמון שלא במקום הקשר לבד הביצה מותרת והדם אסור ואם בחלבון בקשר וחוץ לקשר או בחלמון על קשר לבד כולה אסורה. וי"ל נמי על הקשר הוה דאורייתא וכמבואר. שיטה הב' היא שיטת הרי"ף והגאונים. והרי"ף לא הביא אלא דברי ר' דוסתאי ל"ש אלא על חלבון אבל חלמון כולה אסורה ודוסתאי לא לפרש דר"י דתני משמע ברייתא ואיך יפרש דברי אמורא אלא דר"י מחלק בין על הקשר ללא על הקשר ודוסתאי לא מחלק כלל אלא בין חלבון בכ"מ זורק הדם ואוכל השאר דלא שדא תיכלא בכולא ומדרבנן הוא דבכריתות ממעט דם ביצים אבל בחלמון כבר ריקום הוא ומן התורה אסור בחלמון בכ"מ ועמ"ש באות א' ואצ"ל דתופס חומרות שניהם כלל. ולפ"ז בחלמון בכ"מ שימצא הוה ד"ת ובחלבון בכ"מ שימצא הוה דרבנן. שיטה הג' היא שיטת הרא"ה בב"ה פ"ה א' דרב גביהה אמר לר"א תנא איפכא תני דעל החלמון בכ"מ זורק דם ואוכל השאר דמשם אין יצירת אפרוח ולא הוה דם ריקום אלא מדרבנן ובחלבון בכ"מ שימצא הוה ד"ת דדם ריקום ובברייתא דכריתות אוציא דם ביצים בחלמון לא בחלבון וא"כ גי' ר"א כאביי אבל העיקר דבחלמון שרי ובחלבון אסור וא"כ מספיקא אי כשיטת הגאונים או כהרא"ה בין חלמון וחלבון בכ"מ שימצא אסור כדאמרן. ודע שיש עוד שיטה ד' לפרש דר"י אזורק הדם קאי והוא שנמצא על הקשר הא חוץ לקשר ולא על הקשר הדם שרי ודוסתאי אמר דווקא קשר חלבון ואין להאריך. ולפ"ז מנהגינו לאסור הביצה בכ"מ מטעם דלא ידעינן אי כגאונים או כהרא"ה ובש"ך אבאר דאין אנו צריכין למ"ש הת"ח דא"א בקיאין איזה מיקרי קשר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג שזרקו. עט"ז הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן כ"ד ביצים טרופות ובתחלת הטריפה שעדיין החלמון היה שלם נמצא דם על החלמון והרא"ש בשיטת רש"י קאי דבחלמון שלא על הקשר שרי הביצה עכ"פ אלא דחשש שמא נעקר מחלבון ושם היה על הקשר וחוצה דשדא תיכלא בכולא וספיקא דאורייתא וכתב הב"י דלמ"ד דרבנן ר"ל לשיטת רש"י לא היה אסור אלא דרא"ש פוסק דהוה דאורייתא והא דלא חשש הרא"ש שמא היה על קשר חלמון ונעקר כיון דשלם היה החלמון לא מחזקינן לומר כך משא"כ החלבון היה כבר מטורף. והת"ח כלל ס"ב כתב לרי"ף בלא"ה היה וודאי איסור דרבנן דבחלמון בכ"מ אסורה הביצה ואין לומר שמא נעקר מחלבון והוה ספיקא דרבנן דלא אמרינן לקולא בכאן נמצא וכאן היה. אבל אם ספק אם היה הדם במקום האוסר יש להקל ע"י תערובת כמו שיתבאר ומ"ש המחבר אם היו שבורות בקליפתן דלא נתערבו שרי ליקח כל הביצים ולהותיר אותה שהדם בתוכה יש לראות אמאי כתב בחלבון דא"נ נמצא הדם בחלמון לשיטת המחבר שרי כה"ג דאין מעורבין. ולכאורה נראה דט"ס הוא וצ"ל בחלמון ש"א מהם דהמרדכי ורא"ש ל"פ דהרא"ש מיירי בטרופים החלבונים ומרדכי מיירי בשבורות כמ"ש הב"י וזהו דבריו כאן והביא עוד הט"ז בשם יש"ש בא"ט סימן ק"כ שאם לא היו טרופות ר"ל אף החלבונים לא היו טרופות ומצא דם על החלמון שרי כי סובר כהרא"ה ומה שנתערב מעט אין לחוש אבל בדין הרא"ש מודה דאסור כי שמא מחלבון בא ועש"ך אות יו"ד. ולא הבינותי דזה דין המרדכי ממש כמו שיראה הרואה שם בסימן ק"כ ועמ"ש בט"ז אות ה': ש"ע סָעִיף ד
ד יקח. עט"ז דלא יקח הטריפה משום דנשאר קצת בקערה ממה שנוטל מש"ה יקח הכשירים וישאר מהם בקערה: ש"ע סָעִיף ד
ה הואיל. עט"ז וכוונתו דהר"ב קאמר דהרא"ש לשיטתיה דסובר במונח קיים דם ביצים דאורייתא וכפירש"י מש"ה בספק החמיר אף ע"י תערובת ולא שייך ספק דרבנן כיון דעיקר הספק בדאוריי' וע"י גלגול חד בתרי במינו הוה דרבנן לא אמרינן ספיקו לקולא כמ"ש בקונטריס הספיקות ומיהו לדידן נמי אף דאנן לא סוברים כן מ"מ תשובת הרא"ש אמת לדינא כיון דמצאו על החלמון ואנן כגאונים תופסין כמ"ש המחבר א"כ הוה וודאי איסור דרבנן משא"כ אי ספק היכא הוה ולא ידעינן מקומו הוה ספק גמור דלכ"א מהשיטות יש מקום פטור ושרי לרש"י על החלבון וחלמון שלא על הקשר. ולגאונים לכל החלבון שרי ולהרא"ה בכל החלמון שרי אלא שאנו מחמירים מספק א"כ נהי דקי"ל כשלא נתערבה הוה דם ביצים ד"ת אבל נתערבה חד בתרי מצטרפין סברא דחד בב' עם סברת האומרים דם ביצים דרבנן ושרי זה תוכן כוונתו. ומה שנרשם בהג"ה סברת הר"ב בתשובת הרא"ש היינו כמ"ש בת"ח אין דברי הב"י נכונים כו' וכפי מ"ש דהב"י להרא"ש קאמר דאזיל בשיטת רש"י דדם ביצים דאורייתא אפ"ה הר"ב סברת עצמו קאמר. ומשמע מדבריו דוקא חד בתרי הוא דמיקל לא חד בחד דלא כש"ך אות יו"ד ושם אבאר. ומ"ש שהורה הלכה סלק מינו כו' ולא איכפת לן במה שנותן טעם בקמח כיון דנתבטל במינו בביצים הכשירים הוא לשיטתיה בסימן צ"ח אות ה' דמסכים להרשב"א ואף להש"ך שם אות ח' דסובר דאינו מינו אסור אפשר יודה כאן כיון דיש הרבה דעות דם ביצים דרבנן. ומיהו אם נפלה אותה הביצה לחוד לא"מ וא"י אם יש ס' לא אמרינן ספק דרבנן להקל כה"ג וכבר התבאר. ומ"ש מסימן ק"י ד"ח בעינן ב' תערובת משא"כ כשהביצה שבורה לא הוה דבר שבמנין יע"ש. ויש לראות א"נ לא קיי"ל כרשב"א אפ"ה כל שנתבטל תחלה חד בתרי ומותר הוא במינו אף שנותן אח"כ לא"מ לא נאסר עס"י ק"ט בהג"ה יבש ביבש שנודע מותר לבשל אח"כ עם רוטב דהוה א"מ ה"ה כאן דדרך לערבן ולממרס תחלה ובטל ונעשה היתר גמור ואח"כ מותר עם הקמח ומעט קמח שנתערב מתחלה קודם שנתבטל על הביצה בטל הוא בס' אחר כך וא"כ אף להש"ך מותר הדין הזה וכאמור ✍. כתב הבל"י אות ח' בשם המ"א דביצה בקמח הוה מין במינו כמבואר סימן ק"ב. ולא ידענא דהתם ביותר מס' דליהוי דשיל"מ אמרינן כל דלתקן העיסה הוה מינו ולא בטיל אבל בפחות מס' דבטעמא תליא מלתא וא"כ כל שלא נתבטל הביצה חד בב' ונתנו בקמח הוה א"מ ואסור דספיקא דאורייתא שמא היה במקום האסור כדכתיבנא אם אין ס' בקמח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו מותר. עט"ז בשם רש"ל דאוסר כדין חם דצלי דס' בעינן לדידן ועש"ך. ומה שהיקל בחלמון שלא בקשר דלרש"י ורא"ה שרי כה"ג וכיון דיש דעות בצלי כ"ק וקליפת הביצה הוה קליפה: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א חיה. כ' הש"ך דה"ה דם כוי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב חייבים. וכ' הש"ך דוקא בטפת דם אבל אם הוא מלא דם וניכר מקום התחלת האפרוח אינו אלא מדרבנן וע"ל סימן פ"ו: ש"ע סָעִיף ב
ג חכמים. כ' רש"ל שיש להחמיר ולומר דדם ביצים דאוריי' ונ"מ לענין ספק ועי' בדברי רמ"א ס"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד בחלמון. הש"ך הביא הכל בו ושאר פוסקים דס"ל שאין חילוק אפי' היא ביצה בת יומא דלא כרש"ל שמחלק בזה: ש"ע סָעִיף ג
ה לחלבון. הט"ז וש"ך כתבו דמנהג הזה הוא עפ"י הדין שאנו חוששין לסברת הרא"ה דפוסק שיש להחמיר יותר בחלבון מבחלמון וכתב מהרש"ל שדבריו עיקר להלכה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו וישאיר. כתב הט"ז הטעם שאי אפשר ליקח ביצה מחברתה שלא ישאר בתחתון מעליון ע"כ טוב שישאר בקערה מן הכשרים עם שאינה כשרה ולא ישאר משאינה כשרה עם הכשרים שנעקרו מהקערה וכתב עוד בשם מהרש"ל שאם לא היו טרופות ומצא על החלמון שלא על הקשר שיקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר מותר אבל כשהתחיל לטרוף אפילו מעט אסור דספק דאורייתא הוא ולחומרא: ש"ע סָעִיף ד
ז התערובות. כ' הש"ך דנראה מדברי רמ"א שכ' אבל אם הביצה לבדה אסורה משמע הא נתערב אפילו אח' באח' מותר מטעם דבתערובות סומכים אפוסקים דדם ביצים מדרבנן דלא כב"ח שכ' דלדידן דס"ל דדם ביצים מדאורייתא הוי ספק דאורייתא ולענ"ד נראה דאפי' למ"ד שהוא מן התורה יש להקל בתערובות דהא קי"ל מדאורייתא מין במינו בטיל חד בתרי וחכמים הצריכו ס' ואם נשפך ואין יכולים לידע אם יש ס' מותר דספק דרבנן לקולא כ"ש הכא דיש ספק אם יש כאן איסור כלל דבטל ברוב ואע"ג דמדברי הרב בד"מ נראה דס"ל דלמ"ד דם ביצים דאורייתא הוי ספק דאורייתא ודוקא בנשפך מקילין דכיון שנתבטל ברוב האיסור מצד עצמו הוא דרבנן אבל לא היכא שהספק באיסור עצמו ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן ומהאי טעמא לא שרינן ספק דרוסה שנתערבה ברוב מטעם ספק דרבנן לקולא כמ"ש בד"מ בהדיא סי' נ"ז מ"מ הכא כיון דהרמב"ם והרבה פוסקים ס"ל דדם ביצים אינו אלא מדרבנן ואם כן אפילו בלא תערובות הוי ספק דרבנן ולקולא ודאי דיש לחושבו ע"י תערובות ספק דרבנן לכ"ע. ואפי' נתערב א' בא' מותר די"ל דביצת ההיתר היא יותר מביצת האיסור וא"כ ה"ל ס"ס ספק יש כאן ביצת איסור ואת"ל דיש כאן איסור שמא ביצת ההיתר היא הרוב ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' נמצא על החלמון ונתערב חשיב ספיקא דשמא קיי"ל כהרא"ה וסייעתו וכן בנמצא על החלבון ונתערב שמא קיי"ל כהגאונים וסייעתם ואע"ג דכתבתי בס"ס נ"ז דבכה"ג לא הוי ס"ס רק גבי דרוסה דיש בלא"ה צדדים להתיר מ"מ הכא כיון שיש ספק איסור כלל ודאי נראה דהוי ס"ס גמור ותו דאפילו למ"ד דהוא מן התורה אין הביצה אסורה בודאי אלא מספיקא שמא התחילה להתרקם א"כ מכל הלין טעמים נראה דיש להקל עכ"ל וכ' בט"ז מעשה בא לידי שאשה עשתה עיסה שנילושה מביצים ואחר הלישה נמצא טפת דם בקליפ' של אחד מהם והיו שם ביצים הרבה מאותו תערובות והתרתי הכל דהוי כמו ספק דרבנן דכיון דאפילו היה במקום האוסרו היה בטל ברוב מן התורה וכן בספק אזלינן לקולא וא"ל דהא נתערב בעיסה וה"ל מין בשאינו מינו דצריך מן התורה ס' כדלקמן סי' צ"ח זה אינו דהא נתערב גם בביצים כשרים ואמרינן סלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדלקמן סי' צ"ח ע"כ התרתי עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ושכח. כ' הש"ך ומשמע דאם ערבו מדעת אסור לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא. וכל זה במקום שלא נהגו לאסור הביצה לעולם ונ"מ גם במקום שנהגו לאסור אם נתערב הדם עצמה בתערובות אחר שהוא מותר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט מותר. דכיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי שאינו אסור אלא כדי קליפה (וקליפ' ביצה עצמה לא גרע משיעור קליפה). כ' רש"ל למאי דקיימא לן דאפילו צלי וחם לתוך חם הוי כבישול ואוסר עד ס' גם כאן אוסר עד ס' וכתב הט"ז דמ"מ אין להחמיר אלא אם הדם במקום שאוסר בודאי (אז צריך ס' נגד כל הביצה) אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר וכה"ג יש להקל (וכן אם היה ספק אם הוא במקום האוסרו אזי די בקליפה וקליפת הביצה מהני כאן. קיצור דינים אלו אם נתערב הביצה ולא ידעינן אם הוא במקום האוסרו אזי אם נתערב במינו או במינו ושאינו מינו מותר אבל בשאינו מינו לבד אסור וצריך ס' נגד הביצה. ודוקא בחם אבל בצונן נוטל הביצה ושאר מותר כדי קליפה) וכתב הש"ך דמדברי רמ"א נראה דמודה להמחבר אם אין הביצה קלופה ואע"ג דקי"ל בסי' ק"ה דאפי' בכחוש משערין בס' הא נתבאר שם באיסור בלוע כחוש אינו מפעפע בלא רוטב והביצה בקליפתה הוי איסור בלוע ומסיק דמ"מ דברי מהרש"ל נראין ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י המוזרות. פירש"י והטור שאינם מזכר אלא דספנא מארעא וכ' הש"ך דה"ה מזכר אם אין בהם דם אע"ג דהן מוזרות שרי: ש"ע סָעִיף ז
יא לאכלם. כ' הש"ך ומשום שיקוץ אסורים לאיסטניס (כ' בשיבולי לקט בשם הגאונים דאם שהו הביצים תחת התרנגולת ג' ימים אסורים משום שיקוץ והב"י וכל האחרונים כתבו סתמא להתיר וש"ך ופר"ח הביאו ראיה כדעת הגאונים): ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ד
א וכל זה. עש"ך ס"ק יו"ד שהאריך דיש ספק בכל מקום שימצא ואף אם נמצא בחלמון דלמא הלכה כרא"ה כו' ואין ודאי לפי דבריו אלא בנמצא על קשר חלמון וגם על החלבון שאז אסור לכ"ע ומיד בתר הכי כתב (ובבה"ט לא העתיק זאת) אבל מ"ש מהרש"ל להקל בנמצא על החלמון אינו נראה ע"ש ודבריו סותרים זא"ז ועיין פמ"ג שכתב דאולי חזר בו הש"ך וסובר דעיקר כהגאונים. ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ס"ב שפירש דבריו דה"ק דבהא אין הלכה כמהרש"ל דמקיל בחלמון משום דס"ל עיקר להלכה כדברי הרא"ה וא"כ נמשך מזה קולא בהפ"מ כמ"ש באמת הפר"ח (הובא בבה"ט של מהרי"ט סק"ג) ע"ז כתב הש"ך דז"א דכל אחרונים ס"ל דלא כוותיה רק דחלמון חמיר אבל בתערובות לעולם יש להקל משום ספק ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה בא לידי כו' נראה דכל זה לשיטתו לקמן סימן צ"ח אבל לשיטת הש"ך שם סק"ח נראה דהאי דאינו מינו אסור וכן מצאתי בגליון יו"ד של הגאון מהר"ר יאקב ברלין ז"ל אך הפמ"ג כתב דגם הש"ך אפשר יודה כאן ע"ש. [ועיין בספר לבושי שרד שהאריך בזה ומבואר שם כמה חלוקי דינים ע"ש]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ב ושכח וטרף. עבה"ט בשם ש"ך ונ"מ גם במקום כו'. ועיין בספר תפל"מ שכתב ונראה לי דנ"מ לדידן בביצים דספנא מארעא דאין אסור רק הדם כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד ואי טריף עם הדם מותר ונ"ל דאפי' אם הוא ספק אם מזכר אי ספנא מארעא אפשר שמותר בכה"ג ואפילו את"ל דאסור דהוי דאוריי' למ"ד דם ריקום דאוריי' מ"מ אם נתערב חד בחד וכ"ש בתרי בטל דהוי ס"ס גמור ולפ"ז לדידן דכל הביצים הם ספק אי ספנא מארעא מותרים בתערובות עכ"פ מיהו י"ל דספנא מארעא לא שכיח כולי האי שיהיה בו דם כמו ביצי זכר והוי איסורא שכיח טפי ולא הוי ס"ס גמור צ"ע עכ"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ג ביצים המוזרות. עש"ך ועיין בתפל"מ שכתב דה"ה ביצים הנמצאים במעי התרנגולת שנמצא בהם דם מותרים רק שיזרוק הדם דהא ג"כ אין נקלטות לעולם כדאיתא פ"ק דביצה ד' ו' וצ"ע לדינא ע"ש וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ד זצ"ל שפסק כן: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א וכן כו'. עבה"ג ועגמ' שם: ש"ע סָעִיף א
ב אבל דם כו'. כריתות כ"א ב' מתבי דם כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג דם ביצים כו'. כשני התי' של תוס' שם ד"ה והוא. וי"ל דמדרבנן כו' ועי"ל דדם כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד נמצא כו'. עבה"ג ולסברא זו אין חילוק בין קשר וחוץ לקשר דבחלמון בכ"מ אסור ובחלבון בכ"מ מותר: (ליקוט) נמצא כו'. ערש"י שם ס"ד ב' ד"ה ביצים מוזרות כו'. וכן הסכים הרשב"א וכתב דבהן בכ"ע זורק את הדם ואוכל את השאר (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
ה וי"א כו'. הוא שיטת רש"י ותוס' הנ"ל דל"פ אלא דלשיטתם אף בחלמון אינו אסור אלא בנמצא על הקשר אלא דא"צ חוץ לקשר אלא שכתב הרא"ש ורשב"א דיש להחמיר כשיטת שניהם וזהו הי"א דכאן: ש"ע סָעִיף ג
ו ויש מחמירים כו'. גזירה אטו קשר חלמון דאסור מדאורייתא כנ"ל ס"ב: ש"ע סָעִיף ג
ז ומזה נתפשט כו'. ר"ל אפילו שלא על הקשר ועש"ך: (ליקוט) ומזה נתפשט כו'. אבל י"ל מטעם אחר דהרא"ה פי' להיפך דבחלבון אסור וחלמון מותר וכ' דז"ש שם א"ל רב גביהה כו' ר"ל דאביי יחידאה הוא ע"ש שהאריך וכ"כ ביש"ש שיש להחמיר כדבריו אבל הוא דוחק וגם בירושלמי הביאו תוס' שם ד"ה והוא כו' מבואר כדברי אביי ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח ביצים כו'. כנ"ל לדעת הרי"ף ואוסר תערובתן אפילו אם הוא מדרבנן כמ"ש בפג"ה (צ"ח א') לא תזלזל כו': ש"ע סָעִיף ד
ט אבל כו' הואיל כו'. ר"ל מדאורייתא במין במינו כמש"ל צ"ח ב' וכמ"ש בזבחים ע"ט ויש כאן עוד ספק אם אסור כלל ואע"ג דבסי' ק"י אוסר בספק ותערובת התם בדאורייתא וכאן רוב הפוסקים ס"ל שהוא דרבנן אבל בלא תערובת יש להחמיר אע"ג דספיקא דרבנן להקל הואיל וי"א שהוא דאורייתא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י נמצא כו'. כמ"ש בס"ס זה וכל דם דגים כו' וה"ה כאן שאין אסור אלא מד"ס כמ"ש בתוס' דחולין וכנ"ל בס"ב ואף שהחמירו בה יותר מבהם אם נמצא בהן אף שיש מוכיח מ"מ בזה שוין ועב"י: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא נמצא כו'. דבלא רוטב אין אוסר יותר מבצלי כדי קליפה ועבתוס' צ"ו ב' ד"ה אם יש וק"ח א' ד"ה טיפת כו' וכדעת דבצלי סני בקליפה ועבתוס' שם צ"ו ב' ד"ה עד ובא"ה סי' תס"ז ולקמן סי' ק"ה וכאן קליפת הביצה לא גרע מכדי קליפה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב ובלבד כו'. כנ"ל בס"ב דאף שאינו במקום האוסר הדם אסור מדרבנן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג מותר כו'. תוס' ס"ד א' ד"ה סימנין כו': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יד וכל כו'. דהשתא בעינן כל שיש להן מוכיח מותרין כ"ש בתערובתן שאין ניכר דאין משום מראית עין: ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.