שולחן ערוך, יורה דעה פב
א סִימָנֵי עוֹף טָהוֹר לֹא נִתְפָּרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מָנָה מִינִים טְמֵאִים בִּלְבַד, וּשְׁאַר מִינֵי הָעוֹף, מֻתָּרִים. וְהַמִּינִים הָאֲסוּרִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה (ל' הַרַמְבַּ"ם פֶּרֶק א' מהמ"א די"ד).
ב כָּל מִי שֶׁהוּא בָּקִי בְּאוֹתָם מִינִים וּבִשְׁמוֹתֵיהֶם, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל כָּל עוֹף שֶׁאֵינוֹ מֵהֶם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה (שָׁם). וְעוֹף טָהוֹר נֶאֱכָל בְּמָסֹרֶת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר פָּשׁוּט בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁזֶּה עוֹף טָהוֹר. וְנֶאֱמָן צַיָּד לוֹמַר: עוֹף זֶה הִתִּיר לִי רַבִּי הַצַּיָּד, וְהוּא שֶׁיֻּחְזַק אוֹתוֹ צַיָּד שֶׁהוּא בָּקִי בַּמִּינִים הַטְּמֵאִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה וּבִשְׁמוֹתֵיהֶם. מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שְׁמוֹתֵיהֶם, בּוֹדֵק בַּסִימָנִים: כָּל עוֹף שֶׁהוּא דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִמִּינִים הַטְּמֵאִים. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם דּוֹרֵס אִם לָאו, אִם כְּשֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתוֹ עַל חוּט חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, שְׁנֵי אֶצְבְּעוֹתָיו לְכָאן וּב' אֶצְבְּעוֹתָיו לְכָאן, אוֹ שֶׁקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר וְאוֹכֵל, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא דּוֹרֵס. וְאִם יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס, יֵשׁ שְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טָהֳרָה: אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף בַּיָּד, לַאֲפוּקֵי אִם אֵינוֹ נִקְלָף אֶלָּא בְּסַכִּין. (ל' הַמְחַבֵּר) הָיָה חָזָק וּמְדֻבָּק, וְהִנִּיחוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִתְרַפָּה וְנִקְלַף בַּיָּד, הֲרֵי זֶה סִימַן טָהֳרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ ג' סִימָנִים אֵלּוּ, אֵין לְאָכְלוֹ, לְפִי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הוּא דּוֹרֵס, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם מָסֹרֶת שֶׁמָּסְרוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁהוּא טָהוֹר. (ל' הַרַמְבַּ"ם שָׁם די"ח).
ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל עוֹף שֶׁחַרְטוֹמוֹ רָחָב וְכַף רַגְלוֹ רְחָבָה כְּשֶׁל אַוָּז, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס, וּמֻתָּר בַּאֲכִילָה אִם יֵשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים בְּגוּפוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִסְמֹךְ אֲפִלּוּ עַל זֶה, וְאֵין לֶאֱכֹל שׁוּם עוֹף אֶלָּא בַּמָּסֹרֶת שֶׁקִּבְּלוּ בּוֹ שֶׁהוּא טָהוֹר (בְּאָרֹךְ כְּלָל נ"ו ובתא"ו נט"ו), וְכֵן נוֹהֲגִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת.
ד מִי שֶׁהוּא מִמָּקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין אִסוּר בְּעוֹף אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם מָסֹרֶת, וְהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בּוֹ מָסֹרֶת, יָכוֹל לְאָכְלוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם, וַאֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר. וְאִם יָצָא מִמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָסֹרֶת וְהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם מָסֹרֶת, מֻתָּר לְאָכְלוֹ.
ה אִם שְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מָסֹרֶת יְכוֹלִים לְאָכְלוֹ עַל סָמוּךְ מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָסֹרֶת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר.
ש״ך
סָעִיף ב
א עוף זה התיר לי רבי הצייד. אבל אינו נאמן לומר עוף זה התיר לי ר' חכם הכי איתא בש"ס פא"ט סוף דף ס"ג וכתב מהרש"ל שם סי' קט"ו ומ"מ אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור נאמן ובפרט האידנא שאין לנו צייד אלא מסורת ע"כ: ש"ע סָעִיף ב
ב והוא שיוחזק אותו צייד. כלומר אותו רבו צייד: ש"ע סָעִיף ב
ג שהוא דורס ואוכל. פי' שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן וכעין דרוסת הנץ ושאר עופות לעיל סימן נ"ז כ"כ הר"ן והרב המגיד בשם הרמב"ם ונראה שם שכן דעתם וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף ס"א ע"ב גם הרשב"א במשמרת הבית שם לא השיג עליו בזה וכ"נ מסקנת ב"י וכ"נ דעתו כאן שלא כתב שום פי' אלא ודאי משום שסמך עצמו אסתם דריסה שהוזכרה למעל' סימן נ"ז וכ"פ מהרש"ל שם סי' קי"ד ופירוש דורס ואוכל אינו אוכל ממש אלא דורס כדי לאכול אפילו אינו אוכל מחיים ודלא כהעט"ז שפסק כר"ת וסייעתו שדורס ואוכל היינו שדורס העוף ואוכלו מחיים: ש"ע סָעִיף ב
ד יש ג' סימני טהרה כו'. כלומר שיש בש"ס ופוסקים ג' סימני טהרה ומדינא שרי בג' סימני' הללו אפילו אינו ידוע אם דורס אם לאו וכן אפי' בסי' א' כשידוע שאינו דורס ולדעת קצת פוסקים צריך שיהא אותו הסימן שקורקבנו נקלף כמבואר כ"ז בדברי הפוסקים והמחבר קיצר בדבר ולא בא אלא לומר שיש ג' סימני טהרה ואפ"ה אנו נוהגים לאסור אף שאינו דורס מ"מ איכא למיחש שמא ידרוס פעם אחרת אא"כ חרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז ויש לו עוד ג' סימני טהרה אז סמכינן דלא דריס וטהור ודו"ק: ש"ע סָעִיף ב
ה אצבע יתירה. פרש"י אצבע שאחורי האצבעות והר"ן פירש האצבע שלפניו גדולה ויתירה מחברותיה קרוי אצבע יתירה: ש"ע סָעִיף ב
ו אא"כ יש להם מסורת. ונראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר שום סי' מיהו ודאי אי אשתכח דדריס או שחולק את רגליו אין לסמוך על המסורת וקבלה בטעות הוא וכ"כ מהרש"ל שם סי' קט"ו וכ"כ העט"ז אבל אם אינו ידוע אם דורס נראה דאפי' ידוע שאין לו סי' מהג' סימנים דהיינו שידוע שאין לו זפק ולא אצבע יתירה ולא קורקבנו נקלף מותר במסורת דהא יכול להיות שהוא טהור רק שצריך להכיר כל הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת ודאי מתחלה הכירו שאינו מהכ"ד עופות והלכך נהי דמחמרינן דאף ג' סימנים לא מהני היינו משום דשמא ידרוס לאחר מיכן אבל מ"מ ודאי במסורת מותר כל כמה דלא חזינן דדרס ודין זה אמת לכל השיטות אפילו לשיטת רש"י דהא לכל השיטות אם אינו ידוע אם דורס אע"פ שאין לו סי' כלל בגופו יכול להיות שהוא טהור אם מכיר הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת הוי כמכיר והיינו דכתבו מהרש"ל והעט"ז דוקא דאם חזינן דדרס לא מהני מסורת ודו"ק היטב וע' בס"ק ט': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז וכף רגלו רחבה. משמע דתרווייהו בעי חרטומו רחב וכף רגלו רחב וכן נראה מסקנתו בב"י וכן הסכימו האחרונים: ש"ע סָעִיף ג
ח אם יש לו ג' סימנים בגופו. ומהרש"ל שם פסק דלעולם מהני ג' סימנים לחוד דאז ידוע שאינו דורס וא"צ לחזור שוב אחר שום סי' אפילו האידנא רק שידקדקו היטב בהג' סימנים דהיינו שיהיה לו זפק כצורת שאר זפקים ולא יהא משונה בתוארו אבל אין לדקדק בקטנותו דמ"מ זפק הוי ואז אפי' ראינו שדורס אינו כלום דאמרי' שינוי הוא עכ"ד ולפע"ד אין להקל כ"כ: ש"ע סָעִיף ג
ט ואין לאכול שום עוף אלא כמסורת כו'. פירוש ואז מותר אפילו בלא בדיקה כלל וכן מפורש באו"ה שם עוד כ' באו"ה שם דאף במסורת בעי ג' סימנים והוא תמוה בעיני כדכתבתי בס"ק ו' דבמסורת אפילו אין בו שום סימן מותר כל כמה דלא חזינן דדרס ונראה שמטעם זה השמיט הר"ב זה שכתב האו"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י יכול לאכלו במקום שהלך שם. ואע"ג דקי"ל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם כדאיתא בא"ח סי' תס"ד שאני הכא שהרי מה שאין אוכלין אותו אינו בשביל שהם אומרים שהוא אסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו בו היתר מאבותיהם לכן ראוי לסמוך על קבלתם ולאכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר איסור כ"כ הרא"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא יש מי שאוסר ויש מי שמתיר כו'. לא מצאתי מחלוקת בזה בפירוש רק שאחר שהביא בב"י דברי הרא"ש שהבאתי בס"ק שלפני זה כתב וז"ל והרשב"א כתב בת"ה וז"ל היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין יראה לי שאומרים על המקצת מקומות שפשט בהן היתר שאלמלא קבלו כן מהאבות הראשונים הבקיאים בהם לא היו נוהגים היתר ואפשר דלאותן שנהגו בהם איסור אוסרים שאני אומר מותרים הם אלא שנהגו איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו הנמצאים בקצת מקומות עכ"ל. ודעת המחבר שהרשב"א חולק על הרא"ש ולפעד"נ דאין מחלוקת ביניהם דהרא"ש איירי במקומות שלא קבלו בו היתר אבל מ"מ לא נהגו בו איסור וכדדייק לישנא והרשב"א איירי להדיא במקומות שנוהגים בו איסור וכן נראה להדיא דעת מהרש"ל שם סימן קט"ו וכ"נ דעת הדרישה ע"ש ומ"מ מה שנראה מדברי המחבר דאפי' לסברת היש מי שאוסר היוצא ממקום שנוהגים היתר למקום שנוהגין איסור בודאי מותר לאכול אפי' אין דעתו לחזור הוא אמת וכ"נ דעת מהרש"ל והדרישה להדיא דלא כהעט"ז שאוסר בזה לסברת היש מי שאוסר מפני שגם בו יש לחוש שיטעה דליתא דאטו אנן יודעים בודאי טעם האוסרים אלא דחיישינן שמא נהגו איסור מימי קדם שהיו עופות טמאים דומים לאלו ואפשר לומר נמי שלא קבלו בו היתר לכך נהגו איסור לכך כתב הרשב"א ואפשר כו' שאני אומר כו' והלכך נהי דאין להתיר להן לשנות מנהגן מכל מקום אין לאסור מטעם זה לאותו שהוא ממקום שנוהגים בו היתר ומקובל בהיתר וכן מי שהוא ממקום שנוהגים בו איסור בודאי והלך למקום שנהגו בו היתר מותר לו לאכול אפי' דעתו לחזור מטעמא דפרישת אפי' לסברת היש מי שאוסר וגם העט"ז כתב כן אלא שכתב הטעם שאם נאסור לו הוי גזירה לגזירה עכ"ל ואין זה נכון דהא קי"ל ההולך ממקום שאין עושין מלאכה בע"פ קודם חצות למקום שעושין שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וכדאיתא בא"ח סי' תס"ד אע"ג דבמקום שאין עושין נמי ליכא אלא משום גזירה בעלמא כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ותיקון מצה וכדפרש"י ר"פ מקום שנהגו אלא ודאי כיון שכבר נהגו לאסור אין כאן גזרה לגזירה אלא הטעם כדפי'. ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ק' ועיין בס"ס קט"ו ובמה שכתבתי שם ובס"ס רי"ד: ש"ע סָעִיף ה
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף ב
א עוף. עש"ך דרבו חכם אין כלום שמא סמך על חכמתו ובדק בסימנים ושמא דורס הוא וכדומה ועשו"ת מהרי"ל ק' הביא הכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ט דאין לסמוך האידנא על מסורת כלל כי צריך שיהא בר סמכא ומקובל מאדם גדול או ממדינה ועיר ועכשיו ליכא כה"ג יע"ש ומ"מ אם מדינה שלימה אוכלין יכולין בני מדינה אחרת לסמוך עלייהו ובתנאי שיתבאר סוף הסימן דהיינו שאין להם מסורת לא שנהגו איסור ולדינא צ"ע ועס"י פ"ו בזה: ש"ע סָעִיף ב
ב והוא. עש"ך ופשוט הוא דאי איהו גופא בקי למה ליה לקבלת רבו ומיהו הא דע"א נאמן היינו שאין להם מסורת הא קבלו שטמא הוא ודאי אין ע"א נאמן ואף מאה אין נאמנין ועמ"ש באות י"א בשם הרא"ש בתשובה: ש"ע סָעִיף ב
ג שהוא. הש"ך הסכים לפירוש הר"ן שדורס ומטיל ארס ונ"מ להחמיר ככל הפירושים ולומר שקבלה בטעות היה ועמ"ש בט"ז אות א': ש"ע סָעִיף ב
ד יש. עש"ך ומ"ש בג' סימנים יש להתיר הוא שיטת רבינו משה בר' יוסף דתלתא הדרי בכולו היינו ג' סימנים הדרי בכל עופות שיש לכ"א א' מהן וא"כ בב' ליכא למיחש למידי ואפ"ה הסכים המחבר שא"א אלא א"כ רגלו וחרטומו רחבה ולדידן אין נאכל אלא במסורת ועיין באורך בדרישה ובל"ח פא"ט אות קע"ו: ש"ע סָעִיף ב
ה אצבע יתירה. הש"ך הביא ב' פירושים אחורי הרגל או אחת משלפניה גדולה מחברותיה: ש"ע סָעִיף ב
ו אא"כ. עש"ך דבמסורת כל שא"י דדורס מותר אף שאין לו שום סימן בגופו דלא כאו"ה באות ט' דכתב בעינן ג' סימנים ומסורת ומ"ש אם דורס או חולק רגליו הוה קבלה בטעות א"י למה השמיט קולט מאויר ובאמת ביש"ש בא"ט סי' קט"ו כתב סימני דריסה היינו חולק או קולט ובלבוש ס"ג כתב בפי' דקולט מאויר לא מהני מסורת וקבלה בטעות היה ועיין ל"ח בא"ט אות שי"ח ושמ"ט כ"כ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז וכן. עש"ך תרווייהו בעינן די"א חדא סגי או כף רגלו או חרטומו רחב. ומ"מ א"י לדידן אין נ"מ דכבר פסק רמ"א דאין לאכול שום עוף אפילו חרטומו וכף רגלו רחבה וג' סימנים אסור א"כ אין נ"מ גם אי חזינן דדריס פ"א אף שיש לו ג' סימנין וכף רגלו וחרטומו רחב אין לסמוך עליו וקבלה בטעות היתה כמו שאבאר באות ה' אלא נ"מ היכא דלא פשט האיסור כהר"ב עכ"פ בעינן ג' סימנים וכף רגלו וחרטומו רחבה אבל לדידן אין מהני אלא מסורת ✍: ש"ע סָעִיף ג
ח אם. עש"ך בשם יש"ש דג' סימנים בגופו אף שראינו פ"א דורס לית לן בה והש"ך סיים דאין להקל כ"כ משמע לכאורה דלא פליג עליה אא"כ בראינו שדרס פ"א הא לא"ה שרי בג' סימנים ואמנם המעיין ביש"ש הולך לשיטתיה דסובר דעיקר כשיטת רבינו משה בר' יוסף תלתא הדרי בכולהו שיש לכ"א חד סימן טהרה ואין לך בעופות טמאים א' שיהיו לו ג' סימני טהרה ואפ"ה כתב אם מקובלים דעוף זה טמא אין לסמוך על ג' סימנים גם א"א בקיאין בצורת זפק אם הוא כשאר זפק ע"כ אין לזוז מפסק רמ"א ואף דמסורת כל שראינו דרס אף שכף רגלו וחרטום רחב וג' סימנים צ"ע בזה וראוי לאסור כמ"ש באות הקדום. ולענין אווזות ובר אווזות הבר יש מחלוקת ועיין צ"צ סי' כ"ט אוסר ובק"א כתב ראיה מב"ק סוף פ' הפרה אווז ואווז הבר כלאים זה ביציו בחוץ וזה בפנים ואי מין א' טמא פשיטא דהוה ב' מינין וכתב בנו שם דלענין הנהגה אמר הר"מ ז"ל דמין אחד טהור וא' טמא הוה כלאים ד"ת משא"כ לענין הרבעה יע"ש. ואין נראה דודאי בהרבעה יודה הר"מ אף שניהן טהורים או טמאים הוה כלאים ד"ת אבל מין א' טהור וא' טמא שיהיו מין א' זה אין הדעת נותן. ועי' יש"ש פא"ט סי' קט"ז ובתוס' חולין ס"ב ונדה נ' דתרנגולת דאגמא הזכר אסור ולא הנקיבה א"א שיהיה מין אחד טהור וטמא יע"ש. גם אי יש במציאות גם בהנהגה אין איסור אלא ב' מינין ואחד טהור ואחד טמא דשור וחמור ב' מינים הם ואחד טהור ואחד טמא ומיהו כבר כתבנו שאינו כן ולענין דינא אין לאכול אותם ומ"מ ספיקא הוה וביש עוד ספק וה"מ צ"ע אם יש לצדד ולהקל ✍: כתב הכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ח כ"ט ל"א עוף פווא"ן שנוצה שלה מהודרת יש ראיה להתיר מדאמר פכ"ה לוי איקלע לבי יוסף רישבא וקריבי ליה רישא דטונסא בחלבא ופירש"י פווא"ן משמע דליכא איסור כ"א בב"ח ובב"ק סוף הפרה תרנגול טווש ופסיוני כלאים (ירצה בזה דאי טווס טמא פשיטא דהוה כלאים עם פסיוני דהוא מין טהור מין שליו) ומ"מ העלה כיון דבא"ט אמרי' דוכיפת ופירש רש"י פווא"ן שאלבי"א וכיון דיש ב' מיני פווא"ן אין לאכול שום א' מהן יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט ואין. כתב הש"ך ולא בעי בדיקה פי' לראות אם אינו חולק רגליו או קולט מאויר גם תמה על או"ה דמצריך ג' סימנים בגופו דאפילו אין לו כלל סימן בגופו לאו מסורת בטעות הוא דיכול להיות שהוא טהור ואינו דורס וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י יכול. עש"ך העתיק ג"כ דברי הרא"ש ועמ"ש בט"ז דהמחבר סובר אף במקום א' נהגו איסור אפ"ה מותר במקום שהולך שם ועמ"ש באות י"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא ויש. עש"ך הנה לכאורה יראה מדבריו ד' חילוקים בדבר כמו שאומר. א' במקום שאין להם מסורת לא זו שההולך ממקום שיש מסורת למקום ההוא שמותר אלא אפילו כל המקומות יכולין לסמוך עליו וזה דין הרא"ש בפסקיו. הב' ההולך ממקום שיש מסורת למקום שנהגו איסור ואין ידוע אם מפני שמינים טמאים שכיחי דומים לאלו או מפני שאין להם מסורת וברבות הזמן קבילו עלייהו איסור אין להתיר להם בזה כי שמא בזמן קדום היה ידוע האיסור שטמאים שכיחי דומים לאלו וזה דין הרשב"א בת"ה הקצר וזה שדייק הרשב"א שאני אומר מותרים הם ומה שנהגו איסור מפני טמאים הדומים משמע שא"י טעם שלהם והאיש ההולך לשם אף שאין דעתו לחזור שרי אף דלא שייך טעם הדרישה דבזמן מועט לא חיישינן לאחלופי כיון דירד להשתקע אפ"ה כיון דאין הדבר ברור אם מפני טמאים הדומים או מחמת שאין להם מסורת קבילו עלייהו איסור תו הוה ליה ספק דרבנן לקולא כפי הנראה דחומרי המקום שהלך אינו אלא מדרבנן ועש"ך סימן רי"ד אות ה' דחומרי המקום שהלך אינו אלא בירד להשתקע וה"ה כאן איירי כן וע"כ באין האיסור ברור. הג' בהולך ממקום שיש מסורת למקום שאיסור ברור מפני טמאים דומים השכיחים אם דעתו לחזור אפשר דיודה הש"ך לדרישה דלפי שעה אין לחוש לאיחלופי ובאין דעתו לחזור אסור דאתי לאיחלופי. הד' הוא מ"ש הרא"ש בתשובה כלל כ' דין כ' על סיגאנ"ה שיש להם מסורת שהוא טמא ובקצת מקומות אוכלין אותה כתב הרא"ש ז"ל שקבלת בני אשכנז עדיף שהותרה להם בירושה יע"ש ובזה אם הולך ממקום שאוכלין למקום שמקובל שהוא טמא אסור לאכול שם וכן להיפך דנותנין חומרי המקום שיצא ושהלך למאן דאית ליה נותנין חומרי המקום אף שאין דעתו להשתקע ואין זה ענין כלל למ"ש הרשב"א ז"ל בקצר ששם מיירי שא"י מאיזה טעם נוהגין איסור או אפילו תימא שידוע היינו מפני טמאים הדומים ורא"ש מיירי מדבר דקבלו שהוא מין טמא. ודע דההולך למקום שאין אוכלין דרשאי לאכול היינו בצנעא לא בפרהסיא שלא יבואו למחלוקת ועיין א"ח סי' תס"ח באורך ועי' כה"ג בהגהות ב"י אות מ"ט כתב דהט"ז באות ו' הבין דהמחבר בס"ד מיירי דאין נוהגין לא איסור ולא היתר ובס"ה איירי כשנוהגין איסור ואין נכון עכ"ל. ובאמת כפי מה שהבין הוא אינו נכון דא"כ מה איריא שהוא מותר כל המקומות מותרין וכבר כתבנו בט"ז דהוא מפרש בס"ד דנוהגין איסור ואפ"ה שרי בס"ד דבזמן מועט לא אתי לאחלופי וכדכתיבנא: כתב הפרישה אות יו"ד על מ"ש הטור ביצת עוף טמא אסורין דקמ"ל דל"ת מדכתיב בת היענה ש"מ דשאר ביצי טמאים מותרים קמ"ל דאסור דכתיב תקח לך כו' אי לבנים טמאים כתיב בפ' שמיני אלא לביצים וא"ל מדשרינן ביצים טהורים הוא חידוש כיון דחלב גלי קרא לאסור שוב לא הוה ביצה חידוש עכ"ל ובכל מ"ש כאן לא זכיתי להבין כלל וראיתי להב"ח בקו"א כתב עליו וז"ל מהרו"ך כתב כאן הפך האמת יע"ש ולי כל דבריו לא הבינותי הן לו שסותר דברי התוספות בפא"ט ס"ד ד"ה ריקמה ועיין במ"מ פ"ג ממ"א ה"ו מ"מ מ"ש תקח לך לביצים טמאים ואמאי לא לאפרוחים טריפה או לאפרוחים ביצים טמאים וקרא קאמר כל שאין אני קורא תקח לך פטור משילוח עיין תוספות חולין שם ואין להאריך וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז
סָעִיף ב
א כל עוף שהוא דורס ואוכל. ) פי' התוס' ואינו אוכל העוף מחיים אלא טורף עד שימות תחילה ואוכל אח"כ: ש"ע סָעִיף ב
ב או שקולט מן האויר. פי' כשמשליכין לו לאכול קולטו לפיו מן האויר ואוכל ואינו מניחו לארץ קודם שיבלענו לאפוקי תרנגול שגם הוא קולט מן האויר ומניחו על הארץ קודם שיבלענו כן הוא לדעת רש"י: ש"ע סָעִיף ב
ג אצבע יתירה. פי' אחורי האצבעות ואע"פ שברוב העופות היא קרי ליה יתירה לפי שאינה בסידרי חברותיה ואחרים פירשו שאצבע שלפניו גדולה ויתירה מחברותיה קרי אצבע יתירה כ"כ ר"ן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אלא במסורת. רש"י כ"כ וז"ל דהא תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין אותה בטהור' ולאחר זמן ראוה שדורסת כו' ע"כ וכ"כ התוס' שהיו אוכלי' אותו תחילה וקשה דהא פרכינן בפ"ק דחולין השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם כו' ולפי מ"ש התוס' בפ"ק דגיטין דהגנאי הוא דוקא אם הצדיק עצמו אוכל דבר איסור אם כן ניחא כאן דאפשר שהמון העם היו אוכלים אותו על פי הוראת הגדולי' ואין בזה גנאי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ואפילו דעתו לחזור. ואין כאן משום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם שהרי מה שאין אוכלין אותו שם הוא אינו מצד האיסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו בו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם כ"כ הרא"ש: ש"ע סָעִיף ד
ו מותר לאכלו. כתב רש"ל פא"ט סי' קט"ו ונראה מדברי הרא"ש הללו שהוא דוקא יכול לאוכלו מפני המסורת שלו אבל לא הם אף שמדברי הרא"ש והטור מבואר שכל המקומות יוכלו לסמוך מהיום על מסורת של אלו שקבלו שהוא מותר היינו במקומות שלא נהגו בו איסור אלא שנסתפקו בו מבלי מסורת אבל במקום שנהגו איסור אין ראוי לסמוך על קבלתם של אלו וכ"כ הרשב"א כו' עכ"ל וכמו שאכתוב בסמוך ובזה מיושב מה דמשמע בסעיף שאחר זה דאפילו מי שאוסר שם מודה כאן שמותר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז יש מי שאוסר. טעמו שאותן מקומות שנהגו בו איסור הוא שיודעים שהם מותרין אלא שנהגו איסור מפני שבאותן מקומות יש עופות טמאים הדומין לאלו כ"כ רשב"א: ראיתי להזכיר תרי מילתא דתמיהי לי טובא האחת על דברי התוספות בפ' שילוח הקן (חולין דף קל"ט) שכתבו על מה דאיתא שם דשם צפור הוא מורה על טהור דוקא וז"ל וא"ת הא כתוב גם צפור מצאה בית דאיירי נמי בטמא דאטו טהור מצא טמא לא מצא ומיהו אפשר דמיירי בטהור כדמוכח סיפיה דקרא דכתיב ודרור קן לה וצפור דרור הוא טהור כדמוכח באלו טרפות עכ"ל) ובמראה מקום נרשם דף ס"ב ותמהתי דשם לית הוכחה לצפור דרור דאיתא התם א"ר יודא עוף המסרט כשר לטהרת מצורע (פי' רש"י שהוא צפור האמור בתורה) וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר"א וחכמים אמר אמימר בחיורא כרסה כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי בדירוקא כרסה ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כר"א מר זוטרא מתני הכי בדיורקא כרסה כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי בדחיורא ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן בשלמא למ"ד בחיורא פליגי היינו דקתני זו היא סנונית לבנה אלא למ"ד בדירוקא פליגי מאי זו היא סנונית לבנה ומשני לאפוקי דבתי דאוכמתי ופרש"י דבתי הגדלות ודרות בקירות הבתים ושחורות הם ועוד פירש"י ללישנא קמא דאמימר דפסק כר"א דאסר לית ליה דרב יהודה דמכשר ליה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ"ל) ומהיכן למדו כאן התוספות לענין צפור דרור דטהור הוא דהא לא הוזכר כאן שום דרור ואי ממה שזכר רש"י בשחורה שדרה בקירות הבתים הא תירץ זה לאפוקי אוכמי הוא דאדרבה אמרינן בפירוש דהך שחורה לכ"ע אסור דע"ז אמרינן לאפוקי מדבתי דאוכמי וכמ"ש מהרי"ק אביאנו בסמוך ולפי הנלע"ד דיש ט"ס בתוספות במ"ש כדמוכח בא"ט אלא צ"ל כדמוכח באין צדין והיינו ר"פ אין צדין דאיתא שם הא דאין צדין בי"ט צפור היינו צפור דרור שאינה מקבלת מרות דתנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמה צפור דרור שדרה בבית כבשדה פרש"י יודעת להשמט בזויות הבית לכל צד) ולכך נקראת דרור ע"ש דירה שדרה בכל מקום עכ"ל ושם ודאי מוכח דטהור הוא) דאי טמא הוא אפי' אינו דרור ודאי אסור לצודו בי"ט דלמה יצודנו בחנם ואפילו אם יש לו איזה צורך מ"מ ודאי לא הותר צידה שהוא אב מלאכה רק בשביל אוכל נפש וכן מוכח מדברי התוספות פ' אין צדין בתחלתו ד"ה ואין נותנין כו' וז"ל והשתא כשמתרץ בגמ' צידה ממזונות נמי ניחא דהא בהא תליא עכ"ל נמצא לפי זה דההיא ברייתא דתני איסור מזונות הוא בשביל איסור צידה ואי ס"ד דצפור דרור טמא הוא קשה כיון דאותה ברייתא מיירי בצפור דרור היה לך להתיר מזונות דאז אין לגזור משום שמא יצוד דהא כתבו התוס' בסוף אותו דבור דדוקא בי"ט גזרו מזונות משום צידה משום דאוכל נפש מותר וזה לא שייך בעוף טמא אלא ודאי פשוט להו דמיירי בעוף טהור וצפור דרור טהור הוא. ובודאי ע"ז רמזו התוספות בפ' שילוח הקן והיה כתוב בתוס' כדמוכח בא"צ וטעה המעתיק ונתחלף לו בין טי"ת לצד"י וכתב כדמוכח בא"ט וההיא דא"ט בסנונית שחורה אינו כלל צפור דרור דצפור דרור היינו שדר בבית כבשדה ואין עליו מורא שיוכל להשמט בכל עת שלא יצודנו כמ"ש רש"י שזכרתי אבל הך דא"ט היינו שדרה בקירות הבתים ומחבאת עצמה מבני אדם וזה טמא וזה טהור ויהיה איך שיהיה נפלאתי עד מאד למה לתוספות להביא הוכחה מדברי התלמוד בזה הלא משנה מפורשת בצפור דרור שהוא טהור שהרי שנינו פי"ד דנגעים דטהרת מצורע היתה בצפורי דרור דוקא ובמצורע כתיב טהורות. ומטעם זה אמר בשילוח הקן דעוף המסרט כשר למצורע ואי סמכי התוס' על המשנה שזכרתי ותרצה להגיה כדמוכח בנגעים לא היה לו לכתוב כדמוכח כו' דקרא מפורש הוא. ויותר מזה נפלאתי על מהרי"ק תמיה שנייה שהוא כתב להיפוך דצפור דרור הוא עוף טמא בשורש קצ"ח וז"ל ואשר שאלת אם צפור דרור הוא עוף טהור לא ביררת על מה שאלת אם על אותם הדרים בבית כדמשמע לשון צפור דרור וכדאמר ר"פ אין צדין למה נקרא שמה צפור דרור כו' ואותה ודאי טמאה היא דגרסי' בפא"ט גבי סנונית לבנה כו' (ואותה) עד לאפוקי אוכמתי כו' ופרש"י לאפוקי אוכמתי דבתי הגדלות ודרות בקירות בית ושחורות הם עכ"ל הרי לך שפירש שהגדלות ודרות בקירות הבתים שהם אסורות לכ"ע וזהו צפור דרור שדרה בבתים כדכתבתי לעיל מההיא דאין צדין כו' עכ"ל ואח"כ כתב וגרסינן נמי בעבודת כוכבים פ"ב איזה היא יורה קטנה כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה ופי' שם רש"י דאין לך חתיכת איסור קטנה מזו משמע שהיא חתיכת איסור מדשער בה איסור אמנם בלבנה ממש משמע התם דשרי כו' עכ"ל ומסיק שם שראוי להחמיר אפילו בלבנה. ותימה רבה על גדול הדור כזה שלא ידע דצפור דרור הוא טהור מן המשנה דפי"ד דנגעים שזכרתי גם התוספות שזכרתי לא ידע אותם באותה תשובה וראיותיו שהביא מלשון רש"י שכתב גבי סנונות שחורה שדרה בקירות הבתים דהיינו צפור דרור דהא איהי פסולה למצורע כיון שטמאה היא כמ"ש הוא עצמו ובמצורע מפורש בפסוק טהורות אלא ודאי שאין זה כלל צפור דרור) וגם מה שהביא שאותו השחור הוי ההיא דאין צדין במחילה מכבודו שלא עיין כלל שם דהא באין צדין פשוט שם דמיירי בטהורות ויש בהם אוכל נפש ואפ"ה אסור בצידן גם מ"ש מפ"ב דעבודת כוכבים אין לו ענין כלל דאע"פ שאנו משערין בו לדין איסור מ"מ הוא עצמו אינו אסור כללו של דבר איני יודע ליישב אותו אלא צ"ל דאישתמיטתיה המשנה שמבואר בה דהוא עוף טהור) ואם רצה מהרי"ק לאסור אותו עוף הדר בבית לא היה לכוללו בדין צפור דרור כלל כנלע"ד פשוט ששגגה היתה לו בזה: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף ב
א כל. עט"ז ור"ל דעוף טהור אינו אוכל עד שתמות וטמא אוכל קודם שתמות וכ"ה בתוס' חולין ס"א א' ד"ה הדורס וב"י כאן. ודע דיש ג' פירושים. א' פרש"י נותן רגלו על האוכל שלא ינוד. ב' פיר"ת דאוכל מחיים. ג' פי' הרא"ה ור"ן דורס נועץ צפרניו בב"ח ודורסו והט"ז פי' במחבר פי' התוס' מדכתב המחבר דורס "ואוכל שהוא מיותר והר"ן נדחק לפרש דורס כדי לאכול בברייתא דר"ג והמחבר לא היל"ל אלא לשון המשנה כל הדורס אלא דמש"ה כתב ואוכל לגלוי על פר"ת דלא כש"ך אות ב' ונ"מ האידנא אם נאכל במסורת וראינו שדורס דקבלה בטעות הוא יש להחמיר ככל הפירושים. ואני מסופק בפי' הרא"ה מטיל ארס אי דוקא שממית הב"ח ע"י כן או לאו ✍וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ב שקולט. עט"ז ויש מקום עיון במ"ש לאפוקי תרנגול וכ"ה לדעת רש"י דמה שייאטיה דתרנגול לכאן דהגמרא מקשה על הא דאמרינן חולין ס"ה א' כל הקולט דורס והא ציפרתא עביד הכי ופרש"י עוף טהור ששמו כן ומשני קולט ואוכל קאמרינן ופרש"י שאינו מניחו לארץ והתוס' הקשו על רש"י במתני' מתרנגולת כפי פי' הב"י וכפי פי' הל"ח אות שי"ט הבין דעל מה שפרש"י בגמרא נמי יש להקשות כך ואיך שיהיה אין ענינו לכאן לקולט ואוכל דהוא קושית הגמרא מציפרתא לא מתרנגול: ש"ע סָעִיף ב
ג אצבע. עט"ז פי' א' אצבע שאחורי הרגל ונשר נמי יש לו אותו אצבע ובגמרא אמרו דנשר אין לו שום סימן טהרה וע"כ ב' מיני נשר הם ופי' ב' א' משלפניה גדולה מחברותיה ויש לעיין הא דאמרינן פ"ו לא שכיחי והאיכא מין נשר וי"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אלא במסורת. אף שיש לה ג' סימנים בגופו וכף רגלו וחרטומו רחב אפ"ה אין לאכול אלא במסורת דהא תרנגולא דאגמא היו מחזיקין בטהרה ואח"כ ראו שדרסה ועט"ז מה שהקשה דבדבר אכילה יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ואפי'. עט"ז העתיק דברי הרא"ש בפא"ט ולא ידענא למה העתיק כי מדברי הרא"ש משמע הטעם דמש"ה אוכל עמהם הואיל ובמקומו שאין אוכלין שאין להם מסורת הא אמרו להם איסור בפירוש מפני שיש במקומן מינים טמאין הדומין לאלו אסור ואלו לפי מה שיתבאר באות ו' יכול לאכול עמהם אף שבמקומו נהגו איסור מפני טמאין הדומין ועס"י קט"ו בט"ז אות י"ג בחמאה שהולך ממקום אסור להיתר כיון שבטל הטעם (דכאן נזהרין לעשות בהיתר) בטל האיסור דלא כלבוש שכתב לחלק בין איסור קל יע"ש א"כ ה"ה כאן וי"ל קצת בין חמאה לכאן ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ד
ו מותר. עט"ז ומפני שצריך קצת להגיה בדבריו גם פירוש לפירושו לכן אבאר קצת דע דהרא"ש בפסקיו בא"ט הביא הדין הא' של המחבר ההולך ממקום שאין להם מסורת למקום שיש מסורת אוכל שהרי מה שאין אוכלין הוא בשביל חסרון קבלה וכל המקומות יכולין לסמוך ע"ז. והמחבר השמיט האי ולא עוד שכתב הטור דמשמע שהם אסורים לסמוך על קבלת המקום המותר. והדין הב' של המחבר ההולך ממקום היתר לאיסור מותר לאכול הוא דעת רבינו ירוחם שכתב על הרא"ש ה"ה להיפוך שרי כי אין נוהגין בו איסור אלא שאין להם מסורת ולכאורה יראה בהדיא דאם נוהגים איסור מפני שיש דומה בטמאים אסור בין להרא"ש ורי"ו אמנם היש"ש בא"ט סימן קט"ו כתב על דברי רי"ו דהוא יכול לאכול ולא הם אף שמרא"ש משמע כל המקומות יכולין לסמוך על המקום שאוכלין היינו במקום שאין להם מסורת לא במקום איסור וכ"כ הרשב"א בת"ה דלאותן מקומות אסורים מפני מינים טמאים הדומים עכ"ל הנה מפרש דרי"ו לאו דוקא נקיט שאין להם מסורת אפילו נהגו איסור לו מותר והטעם צריך לומר כמ"ש הדרישה אות ט' דלשעה מועטת שמתעכב שם לא חיישינן לחילוף וכ"ש בדין הא' ההולך ממקום אסור למקום היתר אוכל אף שבמקומו נוהגין איסור כיון דכאן לא שייך לאיחלופי לא חיישינן שיבאו לביתו ויאכל שם. ולפ"ז דוקא באם דעתו לחזור ומתעכב שם לפי שעה אז שרי לאכול במקום האיסור משא"כ אם דעתו להיות שם במקום האסור אין רשאי לאכול כי שם יש מינים טמאים הדומים לאלו. והשתא מ"ש הט"ז שיש"ש כתב על דברי הרא"ש ט"ס הוא וצ"ל על דברי רי"ו האלו ועוד דאיך שייך מותר לאכול על מסורת שלו על שלהם מיבעיא אלא כדכתיבנא ומ"ש דמיושב דברי המחבר תי' בזה קושית הל"ח אות קכ"ב דהמחבר סתם ברישא להיתר ובסיפא בסמך המקומות הביא ב' דעות ולא הכריע ולזה תי' הט"ז דאפ"ה מותר למי שיצא בין מהיתר לאיסור וכן להיפך דלא שייך לגביה הטעם דמינים טמאים הדומים לאלו דלשעה מועטת לא חיישינן וכן להיפוך הא לא שכיחי כאן. ואין לפרש דרישא מיירי דאין להם איסור אלא מפני שאין להם מסורת דא"כ מה מותר לאוכלו הא כולן מותרין ועוד לפלוג בגברא גופא אם מפני שאין מסורת מותר ואם מפני שנהגו איסור אסור אלא כדאמרן שאף מי שאוסר בסיפא יודה כאן ועמ"ש בש"ך אות י"א שיש לו קצת שיטה אחרת ושע"כ כתב אפילו אין דעתו לחזור אפ"ה שרי כשהולך למקום האסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז יש כו'. עט"ז הוא הרשב"א והיינו בקצר כתב שאפשר שאותן מקומות נהגו איסור מפני טמאים הדומים לאלו אף שבארוך כתב להיתר חזר בקצר והעלה להלכה לאיסור ולפ"ז היש מי שמתיר הוא הרא"ש בפסקיו דסובר כל המקומות יכולין לסמוך על זה ועמ"ש בש"ך אות י"א: כתב עוד הט"ז בענין צפור דרור ואכתוב בקיצור. תמה על התוס' חולין קל"ט ד"ה ת"ש על הא דצפור משמע טהור הקשו והא כתיב גם צפור מצאה בית אטו טהור מצא טמא לא מצא וי"ל דסיפא מוכח דטהור הוא דכתיב ודרור קן לה ודרור הוא טהור כדמוכח בא"ט. ונרשם המראה מקום ס"ב ושם אין רמז מזה דשם נאמר עוף המסרט כשר לטהרת מצורע אמר אמימר בדחיורא כריסה כ"ע שרי כ"פ בירוקה והלכה כר"א דאוסר מר זוטרא מתני לאמימר בירוקה כ"ע אסור ובחיורא פליגי והלכה כחכמים דשרי. ופריך בשלמא למ"ד בחיורא פליגי היינו דקתני זו היא סנונית לבנה ופירש"י במתני' ולא אדרב יהודא קאי והדין עמו דרב יהודא ודאי לית ליה הא דאמימר דאיהו פסק דכשר לטהרת מצורע ואמימר פסק כר"א דאוסר. וכבר היה אפשר לפרש דבהא פליגי אבל ר"י מודה לל"ק דבירוקה פליגי ומ"מ איך שיהיה אין ראיה דדרור טהור הוא. ואי ממ"ש רש"י לאפוקי דבתי דדרה בקירות הבית אדרבה משמע דטמא הוא והעלה הט"ז דט"ס הוא וצ"ל בפרק אין צדין דמוקי הברייתא דאין צדין לחיה ועוף מביברין בציפור דרור וע"כ טהור הוא דאי טמא מאי איריא שיודעת להשמט מזוית לזוית תיפוק דאין ראוי לטלטל בי"ט מה דלא חזי ליה וכן מוכח מתוס' דכתבו מזונות נמי ל"ק דהא בהא תליא דאסור ליתן מזונות שמא יצודם ואי אסור באכילה לא חיישינן שמא יצודם דלמה יצודם כיון דאסור באכילה הוא. הנה מ"ש הט"ז כמ"ש התוס' הוא ממ"ש דיש חילוק בשבת נותנים לפניהם מזונות ואוכל נפש אסור משא"כ בי"ט דשרי ואי דרור טמא הוא בי"ט נמי לא חיישינן מ"ש מאי איריא דרור הא צידה אב מלאכה לאו דוקא הוא דבאינו דרור לאו צידה הוא בביבר אלא משום מוקצה הוא כדכתיבנא. ובנה"כ השיגו דשם לא קאי אברייתא דאין צדין עופות מן הביברין בדרור אלא אהא דצד ציפור למגדל בשבת חייב הא לבית לא הוה ניצוד ועומד וכ"ש לביבר אמתני' דאיך תנן צדין מן הביברין עופות ואהא תי' דמתני' דשבת מיירי בדרור ומתני' וברייתא דא"צ באינה דרור ומש"ה מתני' שרי דאיירי בביבר קטן וברייתא ביבר גדול. וא"כ מבית וביבר קטן צדין בי"ט באינה דרור דהוה כנצודין ועומדין וביבר גדול אין צדין כן הוא תוכן כוונת הנה"כ ובאמת יש לראות דרש"י שם בא"צ ד"ה הכא פי' כמ"ש נה"כ ולפי דבריו דברייתא דא"צ מוקי בדרור לא ידענא לאיזה צורך מוקי כן דהא לפי ה"א ברייתא די"ט ר"י הוא ומתני' רבנן וההיא דשבת קשה דמשמע אף לבית לא הוה נצוד וע"כ ההיא דשבת בדרור ודי"ט באינה דרור דאל"כ מה איריא א"צ עופות מביברין אפילו מבית נמי א"צ בדרור אלא ע"כ באינה דרור מיירי ברייתא די"ט וכן מתני' מיירי באינה דרור ולפי ה"א מוקי מתני' כרבנן דשבת וצפור וחיה שוין באין דרור. ומיהו לפי המסקנא דמתניתין וברייתא די"ט כרבנן דשבת ומתני' מיירי ביבר קטן וכן ברייתא דשבת בקטן וברייתא די"ט בביבר גדול וכרבנן ע"כ מיירי נמי באין צפור דרור דאל"כ אפילו מבית אסור דוקא מגדול הוה צידה שלו ועיין יש"ש פ"ק דביצה סימן ב' כתב מתני' ביבר קטן וכן ההיא דשבת ואתיא מתני' דלא כרבנן צ"ע קצת אם לא שנגיה ואתיא מתני' דהתם כרבנן ולמחוק מלת לא או להגיה ואתיא מתני' דלא כר"י דהתם דאמר אף ביבר קטן לא הוה ניצוד ואי"ה בחדושינו למס' ביצה אבאר. סוף דבר לא מצאתי כעת ישוב לדבריו. וראיתי שנדפס הג"ה בגליון ש"ע דע"כ מתני' דביצה בדרור איירי דאל"כ לאשמעינן רבותא טפי אפילו מבית נמי לא ידעתי פירושו דאדרבה מתני' אומרת צדין חיה ועופות אפילו מביברין קטנים ול"ת דלא הוה ניצודין והוה צידה קמ"ל וכ"ש מבית דנצודין ועומדין הם וע"כ באינה דרור דבדרור אסור אף מבית כדמוכח ההיא דשבת דוקא למגדל הוה צידה שלו ורבנן ל"פ עלה דר"י בהא וע"כ מתני' וברייתא די"ט באין דרור ושוה הוא לחיה ומש"ה ביבר קטן צדין דניצודין ועומדין וביבר גדול א"צ ודרור אף מבית וכ"ש ביבר קטן א"צ דמחוסר צידה הוא וצ"ע: עוד האריך הט"ז להשיג על מהרי"ק דכתב דרור טמא מרפי"ד דנגעים דציפורי מצורע דרור הם וטהורות הם גם לא היה לפניו ד"ה חולין קל"ט ב' דכתבו דרור טהור הוא ומביצה פא"צ מוכח דרור טהור הוא ויש בו אוכל נפש. ובמ"ש הנה"כ דביצה היינו ההיא דשבת ודאי אין ראיה מביצה אמנם מ"ש עוד הנה"כ דהרמב"ן פ' מצורע דיש דרור מין טמא ויש מין טהור בהא יפה כתב הט"ז דהתוס' לא ס"ל הכי דהקשו מצפור מצאה בית ותי' מסיפא אלמא ליכא מין דרור טמא כלל דאל"כ לא מוכח מסיפיה גם מהרי"ק לא היה לכלול סתם ציפור דרור בשם מין טמא. וע"ש בהג"ה על גליון ש"ע וכוונתו כמ"ש. ולענין דינא לכאורה אין נ"מ דא"א אוכלין כ"א במסורת ומיהו י"ל דמסורת בטעות הוא אם דרור הוא מין טמא דוקא וכאמור. גם מ"ש בנה"כ שמצא בספר השרשים של רד"ק דרור הוא מין טמא והיא שקורין אירונדל"א גם רש"י בגיטין נ"ו ובמשלי פי' דרור הוא אירונדל"א עכ"ל יש לעיין דממתני' דרפי"ד דנגעים מוכח דרור טהור הוא ואי דיש טהור וטמא אמאי פי' הרד"ק דוקא טמא ולכאורה דהיה קשה ליה קושית התוס' חולין קל"ט ב' ד"ה ת"ש אטו טהור מצאה טמא לא מצאה ותי' להיפך דשם דרור כולל כל מין טמא והשתא ציפור רק טהור כמ"ש התוס' שם אהא דשם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה דחסידה כולל כל מין טמא וציפור לא הוה רק טהור ה"ה צפור מצאה בית מין טהור ודרור קן לה מין טמא הא ודאי ליתא דדרור כולל עכ"פ טמא וטהור כדמוכח רפי"ד דנגעים א"כ קשיא כיון דדרור כולל טהור וטמא ה"ה ציפור כולל טהור וטמא וקשיא. ועיין סוגיא דביצה במה שפירש"י בשבת ק"ו ב' ציפור לבית לא בחלונות פתוחים וא"כ מה פריך א"צ חיה ועופות מביברין הא מבית צדין בחלונות סתומים וביבר מקורה איירי מתני' ועט"ז א"ח שי"ו דזה פירש"י לר"י ולרבנן אין חילוק בין פתוחים לסתומים מ"מ כאן לא יועיל זה כמו שיראה הרואה דאכתי לא אסיק אי ר"ג פליג או לפרושי קאתי גם לפי המקשן הוה למיפרך אברייתא מאי איריא בעופות מביברין א"צ מבית נמי לא כ"כ דלא ידע דצפור דרור איירי מתניתין דשבת ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א הצייד. כ' הש"ך אבל אינו נאמן לומ' עוף זה התיר לי רבי החכם ומ"מ אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור נאמן: ש"ע סָעִיף ב
ב דורס. כ' הש"ך פי' שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן וט"ז פי' בשם תוס' שאינו אוכל העוף מחיים אלא טורף עד שימות תחלה ואחר כך אוכל: ש"ע סָעִיף ב
ג האויר. פירש הט"ז כשמשליכין לו לאכול קולטו לפיו מן האויר ואוכל ואינו מניחו על הארץ קודם שיבלענו לאפוקי תרנגול שגם הוא קולט מן האויר ומניחו על הארץ קודם שיבלענו כן הוא לדעת רש"י עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ד אצבע. פי' אחורי האצבעות ואחרים פירשו שאצבע שלפניו גדולה ויתירה מחברותיה כ"כ הר"ן: ש"ע סָעִיף ב
ה שמא. ואע"ג שרואין שאינו דורס עכשיו מ"מ איכא למיחש שמא ידרוס פעם אחרת: ש"ע סָעִיף ב
ו אבותיהם. כ' הש"ך נראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר שום סימן מיהו ודאי אי אשתכח דדריס או שחולק את רגליו אין לסמוך על המסורת וקבלה בטעות היא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז וכף. משמע דתרווייהו בעי חרטומו רחב וכף רגלו רחבה: ש"ע סָעִיף ג
ח במסורת. ופי' הש"ך דאז מותר אפילו בלא בדיקה כלל ומהרש"ל כ' שאם דקדקו היטב בג' סימנים אז אפילו ראינו שדורס אינו כלום דאמרינן שינוי הוא עכ"ד ולפענ"ד אין להקל כ"כ עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט לחזור. והטעם שהרי מה שבמקומו אינם אוכלים אותו אינו מצד איסור רק מצד חסרון קבלה (שלא קבלו בו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם) לכן ראוי לסמוך על קבלתם ולאכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולים לברר איסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י לחוש. והש"ך כתב שאין כאן מחלוקת כלל אלא דהרא"ש איירי במקומות שלא קיבלו בו היתר ומ"מ לא נהגו בו איסור והרשב"א איירי להדיא במקומות שנוהגים בו איסור וחיישינן שנהגו כך מפני עופות טמאים הדומים לאלו ומ"מ אף לדברי האוסרים היוצא ממקום שנוהגין איסור בודאי מותר לאכול אפילו אין דעתו לחזור ולא חיישינן שיטעה גם כן בעופות הדומים דאטו אנן ידעינן בודאי טעם האוסרים אלא דחיישינן שמא נהגו איסור מימי קדם שהיו עופות טמאים דומים לאלו ואפשר לומר נמי שלא קבלו בו היתר לכך נהגו איסור והלכך אין לאסור לאותו שבא ממקום היתר עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ה
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א נאכל במסורת. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם חב"י לענין בר אווזות הבר עיין מזה בתשובת צמח צדק סי' כ"ט שדעתו לאסור אותם ועי' בכרתי ופלתי שקבע קונטרס מיוחד לזה והאריך שם בעוצם פלפולו להתירם ועי' בתשובת תשואות חן סי' מ"ג מ"ש בזה. וכתב עוד בתשובת חב"י שם דעוף שקורין לערכי"ן הוא עוף טמא וכן אסרו הגאון מפ"פ ע"ש ועי' בתשובת בית אברהם בקונטרס משפט שלום שהאריך הרבה להכשיר האווזות שראשי חרטומן שחורות אשר קצת מחכמי הדור אסרום באמרם דקמו עלה דמלתא שעיבורן מן הטמא שאמותיהן של אלו מזדווגות לעוף המים טמא ידוע והנולד מזה נולד בחרטום שחור ועוד משאר טעמים והוא ז"ל האריך לסתור דבריהן ע"ש [וע' בתשובת חתם סופר סי' ע"ד אודות בר אווזות שהזכר שהיה ביניהם הוא מבר אווזא הבר שאנו נזהרים מלאכלו כמ"ש בצ"צ ואותן בר אווזות הטילו ביצים וגדלו אפרוחים ונתערבו באחרים הרבה אי מותרים הם מפני שאביהם עוף שאינו נאכל לנו. והשיב דוודאי אלו אפרוחים מותרים דהא בפ"ק דבכורות אמר ריב"ל לעולם אינה מעוברת לא טמאה מן הטהור כו' ואפי' אי נימא שעוף טהור מתחמם ע"י עוף טמא להטיל ביצים דלא גרע מדספנא מארעא מ"מ אותן הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים כו' ואם אולי יש לפקפק דילמא לא אמר ריב"ל אלא בבהמה מ"מ נ"ל בוודאי אי היו אפרוחים אלו דומים לזרע אב בדמות אווז הבר ונהי כשלא היה זכר זה לפנינו היו מותרים משום כל היוצא מן הטהור טהור מ"מ השתא שזה הזכר ביניהם נחוש לו ונפלין בפלוגתא דזוז"ג אבל כיון שאין שום סימן באפרוחים הללו ונדמים ממש למינם רחוק הוא שיהיה מזה האב דוקא ונתלי ברוב דעלמא שאביהם ממינם ובשגם שנתערבו ותו ליכא איסור דאורייתא דבע"ח דלא בטלי דרבנן בעלמא הוא ובשגם דאווז הכר גופיה אין איסורו ברור וחוששין לזרע האב גופיה ספיקא היא ע"כ נ"ל בהני בני אווזא יאכלו ענוים וישבעו ע"ש]: ש"ע סָעִיף ב
ב וקורקבנו נקלף. [עי' בתשובת ח"ס סי' נ' שקרא תגר על השואל שר"ל דמה שמנו בסימני טהרה קורקבנו נקלף היינו שנקלף ממנו עור החיצון הדק שע"ג הבשר מבחוץ כי מזה יבא לטהר עופות טמאים ולטמא טהורים ולא היה לו עינים לראות בלשון פי' המשנה להרמב"ם והרע"ב ורא"ה בס' החינוך שכולם כתבו שבתוך הקורקבן הוא הקליפה הנקלפת ולא מבחוץ ע"ש]: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א אלא מנה כו'. ס"ג ב': ש"ע סָעִיף א
ב והמינים כו' שם א': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ליקוט) כל עוף שהוא כו' יש ג' סימני כו'. המחבר קיצר בדבר והפוסקים הסכימו לפי' הר"מ בר יוסף שפי' במתני' כל עוף הדורס טמא ר"ל ודאי טמא שאין לך עוף טהור כלל שהוא דורס וכל שיש לו אצבע כו' ר"ל אם יש לו כל הג' סימנין אלו בודאי טהור שאין לך עוף טמא שיש לו שלשה סימני טהרה שכל כ"ד עופות טמאים אין להם רק סי' טהרה א' לבד עורב יש לו ב' סימני טהרה ונשר אין לו כלל סי' טהרה וכל שידוע שאינו דורס א"צ כלל לסימן אחר ובודאי טהור הוא כמש"ש ס"ב א' אמר אמימר הלכתא כו' והוא דלא דריס ר"ל שאותו סימן אחד יהיה דוקא שאינו דורס וכמש"ל וגי' שם ס"א א' תני ר"ח עוף כו' ולילף מתורין כו' ה"נ דאיכא כולי ארבעה א"כ עורב דכתכ רחמנא כו' ול"ג א"כ שאר עופות עד א"כ עורב ושם גמירי עשרים וארבעה כו' תלתא הדרי בכולהו עשרים ותרי מהני תלתא איתנהו בעורב וחד דליתיה בהנך איתיה בפרס או בעזניה ופי' מ"ש תלתא הדרא כו' דכולהו עשרים אין להם אלא סי' טהרה אחד והשלשה סימנין שבגוף שהן אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף חוזרין בכל העשרים שכל א' מאלו יש לו א' מהסימני טהרה אלו ועורב יש לו שנים מאלו אבל סי' הרביעי שאינו דורס אין בכל הכ"א עופות שכולם דורסים הן ופרס ועזניה נמי אין להם אלא סי' טהרה א' אלא שא' מהם או פרס או עזניה סי' טהרה שלו שאינו דורס והא דקאמר א"כ פרס ועזניה דכתב רחמנא ל"ל ול"ק א"כ שאר עופות טמאין ל"ל משום דבעי למיהדר ולאקשויי וניגמר כו' ולתרץ א"כ נשר כו' ולברורי דצריך למיכתב נשר דלא ליגמר מפרס ועזניה דאינן שני כתובים כמש"ש משא"כ בשאר דא"א דהאי דאיתיה בהאי ליתיה בחד מהנך ומ"ש ר"ח עוף הבא בסימן אחד טהור היינו שבקי בכל העופות טמאין דאל"כ איכא לאספוקי בעשרים עופות טמאין והיינו דקאמר ר"נ שם היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא כו' ואפילו אותו סי' טהרה הוא שאינו דורס דליכא לאספוקי בהנך עשרים אכתי איכא לאספוקי בפרס ועזניה ואמימר פליג עליה בזה דאם יש לו סי' שאינו דורס א"צ שיהא בקי כי פרס ועזניה לא שכיחי ועוף הבא בשלשה סימני טהרה לכ"ע א"צ שיהא בקי וא"צ לידע דלא דריס דודאי אינו דורס כמ"ש במתני' שם ובברייתא כל שיש לו אצבע כו' דאין לך עוף טמא בג' סימני טהרה ומ"ש שם ס"ב ב' ומאי ספקייהו כו' משום דה"ל עוד סי' טהרה א' כמו אצבע יתירה והיו בקיאין בעורב ומיניו וכמש"ש א' לא היה בקי כו' בב' סימנין טהור והוא כו' ותרנגולתא דאגמא ע"ש בתוס' ר"ה חזיוהו כו'. ושיטת סה"ת וסמ"ג וסייעתם כשיטת התוס' דעשרים עופות טמאים כ"א י"ל ג' סימני טהרה כגי' שלנו בגמ' וסי' א' מהם שאינו דורס וכולן שוין בסימניהן ושנים מהסימנים שלהן הן בעורב וג"כ א' מהן שאינו דורס והסי' הרביעי שאינו בהן הוא בפרס או בעזניה ואותו הסי' הוא קורקבנו נקלף ועתוס' ס"א א' ד"ה כל כו' וס"ב ב' ד"ה מאי כו'. ומ"מ בזה שוין דאם יש לעוף סימן אחד שאינו דורס שודאי טהור דאין עוף טמא בסימן אחד אלא פרס ועזניה ולא שכיחי כנ"ל אבל בסימן אחר לא דשמא ג"כ אינו דורס וממין עורב הן ואם דורס ודאי טמא כמ"ש במתני' כל עוף כו' ועתוס' שם ס"ב א' ד"ה והוא כו' אלא דלשיטתם אם בקי בעורב ומינו עוף הבא בסימן אחד טהור באיזה סימן שיהיה משא"כ לשיטת הרמב"י דלעולם דוקא בסימן שאינו דורס ובשלשה סימנים שבגופו ג"כ טהור כמ"ש במתני' וכל שיש לו אצבע כו' ומפ' ג"כ כנ"ל דודאי אינו דורס וטהור דלא כרש"י ס"ה א' ד"ה ה"ג כו' דדוקא אם יש כל הד' סימנין שג"כ ידוע שאינו דורס וכן בב' סימנין טהור אם בקי בעורב ומינו כמש"ש ס"ב א' ואין נ"מ בין אלו ב' השיטות אלא כמש"ל בסימן אחר אם בקי בעורב ומינו דלתוס' כשר באיזה סימן שיהיה ולהרמב"י דוקא באינו דורס (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ד (ליקוט) שהוא דורס. רש"י פי' שאוחז בצפרניו ומגביה מהקרקע מה שהוא אוכל ע"ש נ"ט א' ד"ה הדורס כו' ותוס' פי' שאוכל מחיים ע"ש ס"א א' בד"ה הדורס וכ"כ בת"ה ס"ב א' ועתוס' דב"ק ט"ז ב' ד"ה דרס כו' והביא ת"ה ראיה דא"א לומר שם דורס ממש דא"כ זאב נמי הא תנן ודרוסת הזאב וכ"כ במה"ב ס"ט א'. והרא"ה בבד"ה כתב דורס ממש וכ"כ בשם הרמב"ן (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ה ואם ידוע כו'. ס"ב א' אמר אמימר כו' וכשיטת הגאונים דידוע דלא דריס לבד סימן אחד וז"ש במתני' כל עוף כו' טמא ודאי ואם ידוע שאינו דורס אז וכל שיש כו' וסתם בש"ע כאן ולא כתב שבסימן א' מהן טהור לפי שרבו בו הפי' וער"ן ולח"מ וריב"ש סי' קצ"א ובלא"ה אין נ"מ לדידן כמש"ל ואע"פ שיש לו כו' וערש"י ס"ב ב' ד"ה חזיוהו כו': ש"ע סָעִיף ב
ו יש ג' כו'. אע"ג דבסימן אחד סגי כנ"ל לפי שרבו הפי' דלפי' תוס' שם ד"ה והוא כו' דוקא בסימן זה לבד דלא דריס אבל בסי' אחר עמו חיישינן שמא עורב הוא ולהרמב"ם דוקא בסי' אחר עמו ובב' סימנים לכ"ע חיישינן אבל בכל הד' סימנים אין חשש לכ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ז (ליקוט) ואע"פ שיש לו ג' סימנין כו'. לפי שיש גי' ופי' אחרים. ת"ה. ור"ל פירש"י הנ"ל וערש"י ס"ב ב' ד"ה חזיוהו כו' וכשיטתו דבעינן ד' סימנין שידוע ג"כ שאינו דורס ובזה א"א בקיאין כמו בתרנגולתא דאגמא אבל לשיטת הפוסקים ושיטת התוס' דכל שי"ל ג' סמנים האחרים בידוע שאינו דורס אין לחוש ועתוס' שם ד"ה חזיוהו כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ח מי שהוא כו' ואם כו'. ר"ל אע"ג דצריך לנהוג חומרי המקום כו' כמ"ש בפ"ד דפסחים (נ' נ"א) ובפ"א דחולין ע"ש וז"ש ואפילו דעתו כו' כאן כיון דאין אוכלין מחמת חסרון קבלה ולא מחמת איסור ל"ל בה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט ויש מי כו'. כנ"ל וכמ"ש בפ"א דנדה (ז' ב') א"א למי שלא יראה את החדש כו' וסברא ראשונה ס"ל דאפשר שאותו המקום נהגו איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו שמצוים אצלם ב"י בשם הרשב"א. וכמ"ש שם ס"ג א' מקום שנהגו כו' אטו כו' אין ול"ק כו' וכפי' תוס' שם ד"ה הא כו' אלא נראה כו'. (ליקוט) ויש מי שמתיר. כמש"ש ס"ג א' אטו במנהגא כו' ור"ל כיון שיש למקום א' מסורת שטהור לישתרי בכ"מ שאותו מקום שאין אוכלין אין ראיה על איסורן אלא שלא קבלו במסורת ולאלו שקבלו במסורת שומעין. ת"ה. ואע"פ שדחה קצת אין הדיחוי כלום ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.