שולחן ערוך, יורה דעה פא
א חֲלֵב בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה אוֹ טְרֵפָה, וְצִירָהּ וּמֵי רַגְלֶיהָ אֲסוּרִים כִּבְשָׂרָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בְּמֵי רַגְלֶיהָ (רַמְבַּ"ם פ"ד ד"כ). אֲבָל מֵי רַגְלַיִם דְּאָדָם, לְדִבְרֵי הַכֹּל, מֻתָּרִים.
ב גְּבִינוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵחֲלֵב בְּהֵמָה וְנִמְצָא טְרֵפָה, אִם הוּא טְרֵפוּת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא אֵרַע לָהּ אֶלָּא עַתָּה (ס"א שֶׁאֵרַע לָהּ עַתָּה וְעִקָּר), כְּגוֹן נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתֶּרֶת, דְּאָמְרִינָן הַשְׁתָּא הוּא דְּנִטְרְפָה. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁקֹּדֶם שֶׁחֲלָבָהּ נִטְרְפָה, כְּגוֹן יַתֶּרֶת אֵבֶר שֶׁנִּטְרֶפֶת בּוֹ, אוֹ הֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשְּׁחִיטָה הָיָה, כָּל הַגְּבִינוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵחֲלָבָהּ, אֲסוּרוֹת. הַגָּה: מִיהוּ, בְּהֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה אֵין לֶאֱסֹר רַק הַנַּעֲשֶׂה מִמֶּנָּהּ תּוֹךְ ג' יָמִים, אֲבָל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה מֵחֲלָבָהּ קֹדֶם לָזֶה, שָׁרֵי (סמ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמהרא"י בְּהַגָּהָת ש"ד וְאו"ה כְּלָל מ"ט וְאָגוּר). אֲבָל בְּיַתֶּרֶת אוֹ שְׁאָר טְרֵפוּת הַבָּא מִן הַבֶּטֶן, מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה מִמֶּנָּהּ מֵעוֹלָם, אָסוּר (או"ה שָׁם). וְאִם הָיְתָה בְּעֵדֶר עִם בְּהֵמוֹת אֲחֵרוֹת, וְנִתְעָרֵב חֲלָבָהּ עִם חֲלֵב הָאֲחֵרוֹת, הוֹלְכִים בּוֹ אַחַר שִׁעוּר שִׁשִּׁים. הַגָּה: וְאִם יֵשׁ ס' בְּהֵמוֹת בָּעֵדֶר, וְלֹא יָדְעִינָן בְּוַדַּאי שֶׁחָלָב מִן הַטְּרֵפָה הִיא יוֹתֵר מֵחֲלֵב אַחַת הָאֲחֵרוֹת, אָמְרִינָן מִסְּתָמָא דְּאִכָּא שִׁשִּׁים, וּמֻתָּר (סְבָרַת עַצְמוֹ). וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּתְעָרֵב הֶחָלָב, אֲבָל אִם נִתְעָרְבוּ הַגְּבִינוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת, דְּהָוֵי חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד וַאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל. (תה"ד וּבְאָרֹךְ כְּלָל מ"ט וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' תקי"ח). וְאִם נִטְרְפָה עַל יְדֵי סִרְכָא, אֵין אוֹסְרִין הַגְּבִינוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵחֲלָבָהּ, מִשּׁוּם דְּהָוֵי סְפֵק סְפֵיקָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין אֲפִלּוּ בְּסִרְכָא, מַה שֶּׁנֶּחֱלַב תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים (רַשְׁבָּ"א וְר"ן), וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג אִם אֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
ג יָאלֵי דְּיַחְמוּרְתָא (פי', כְּעֵין בֵּיצֵי זָכָר שֶׁיַּחְמוּרֶת מַשְׁלֶכֶת מֵרַחְמָהּ), מֻתָּרִים.
ד שִׁלְיָא שֶׁהַחֲמוֹר נוֹצָר בּוֹ, מֻתָּר, דְּפִרְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא.
ה מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּהוֹרִים, וְחָלָב וּמֵי חָלָב שֶׁלָּהֶן, מֻתָּר. וְהוּא הַדִּין לְמֵימֵי חָלָב שֶׁלָּהֶן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בָּזֶה. (הר' אֱלִיעֶזֶר). וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (טוּר).
ו כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, חָלָב הַנִּמְצָא בְּקֵבָתָהּ מֻתָּר, וְכָל שֶׁכֵּן טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, מִשּׁוּם דְּחָלָב הַמְכֻנָּס בַּקֵּבָה פִּרְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּחָלָב צָלוּל הַנִּמְצָא בְּקֵבַת כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מֵהַטְּרֵפָה. הַגָּה: וְהָכִי נָהוּג. וּמִיהוּ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יָנְקָה מִן הַטְּרֵפָה אוֹ מִן הַטְּמֵאָה, וְהַכֹּל מֻתָּר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ בְּוַדַּאי שֶׁיָּנְקָה מֵהֶם (מָרְדְּכַי פכ"ה). וְיֵשׁ אוֹסְרִים לְכַתְּחִלָּה לְהַעֲמִיד בְּקֵבַת טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ בְּקָרוּשׁ, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, דְּנִרְאֶה כְּאוֹכְלִין טְרֵפוֹת (הַגָּהָת מהרא"י וְש"ד וְהַגָּהַת מַיְמוֹנִי). וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, הַכֹּל מֻתָּר (שָׁם).
ז חֲלֵב אִשָּׁה, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁפֵּרַשׁ כְּגוֹן שֶׁחָלְבַתּוֹ לְתוֹךְ כְּלִי אוֹ לְתוֹךְ הַיָּד (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל גָּדוֹל הַיּוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִשָּׁה, כְּיוֹנֵק שֶׁרֶץ אֲפִלּוּ חוֹלֶבֶת לְתוֹךְ פִּיו, (בֵּית יוֹסֵף) וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת (פי' עַל שֶׁמָּרַד בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים). וְתִינוֹק יוֹנֵק עַד סוֹף ד' שָׁנִים לְבָרִיא, וְה' לְחוֹלֶה, אִם לֹא פֵּרַשׁ. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ, שֶׁגְּמָלוּהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת אַחַר כ"ד חֹדֶשׁ, לֹא יַחֲזִירוּהוּ. וְהוּא שֶׁפֵּרַשׁ מִתּוֹךְ בֻּרְיוֹ, אֲבָל אִם לֹא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִתּוֹךְ חֹלִי, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִינֹק, וּפֵרַשׁ, יְכוֹלִים לְהַחֲזִירוֹ. וְאִם יֵשׁ סַכָּנָה, מַחֲזִירִים אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וּבְתוֹךְ כ"ד חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ פֵּרַשׁ מִתּוֹךְ בֻּרְיוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יוֹתֵר, מֻתָּר לַחֲזֹר וְלִינֹק עַד סוֹף כ"ד חֹדֶשׁ. הַגָּה: וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן י"ג אִם חֹדֶשׁ הָעִבּוּר עוֹלֶה לְמִנְיָן. חֲלֵב כּוּתִית כַּחֲלֵב יִשְׂרָאֵל, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָנִיקוּ תִּינוֹק מִן הַכּוּתִית, אִם אֶפְשָׁר בְּיִשְׂרְאֵלִית, דַּחֲלֵב כּוּתִית מְטַמְטֵם הַלֵּב (ר"נ פא"מ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְכֵן לֹא תֹּאכַל הַמֵּינֶקֶת, אֲפִלּוּ יִשְׂרְאֵלִית, דְּבָרִים הָאֲסוּרִים (הַגָּהוֹת אֲשֵׁ"רִי). וְכֵן הַתִּינוֹק בְּעַצְמוֹ, כִּי כָּל זֶה מַזִּיק לוֹ בְּזִקְנוּתוֹ.
ח דְּבַשׁ דְּבוֹרִים, מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁגּוּפֵי הַדְּבוֹרִים מְעֹרָבִים בּוֹ, וּכְשֶׁמַּפְרִישִׁין הַדְּבַשׁ מֵהֶם מְחַמְּמִין וּמַרְתִּיחִין אוֹתָן עִמָּהֶם, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם.
ט דְּבַשׁ צְרָעִין וְגִיזִין (פי' מִינֵי דְּבוֹרִים וּצְרָעִין הֵם), מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. (רֹא"שׁ וְרַמְבַּ"ן) הַגָּה: וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לָחוּשׁ לוֹ, כִּי אֵינוֹ מָצוּי בֵּינֵינוּ כְּלָל. (הַגָּהוֹת ש"ד וְכֵן מ"כ בֵּית יוֹסֵף עַל שְׁמוֹ).
ש״ך
סָעִיף א
א חלב בהמה וחיה טמאה או טרפה. וצירן אסור ודאי מדאורייתא כדאיתא בש"ס ופוסקים ומי רגליה יתבאר בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף א
ב ויש מי שמתיר. משמע דמתיר בכל מי רגלים דבהמה אפילו של חמור והוא דעת הרמב"ם אבל אין כן דעת כל הפוסקים גם הב"י תמה עליו בזה וכן נלפע"ד דמי רגלים דחמור כיון דעכירי ודמי לחלב אסירי אפי' לחולה אם אין בו סכנה דהא בש"ס פשוט דאסור לשתות מי רגלים של חמור לירקונא וכן דעת מהרש"ל באו"ש סי' ס"ה דלא כמ"ש הב"ח בס"ד דבמרדכי כתוב דאף של חמור מותר לכתחלה אפי' לחולה שאין בו סכנה עכ"ל ופסק כן דליתא אלא אדרבא משמע להדיא במרדכי פ' ח' שרצים להפך ע"ש ואולי טעות סופר הוא בדבריו וצ"ל וברמב"ם כתוב כו': ש"ע סָעִיף א
ג אבל מי רגלים דאדם כו'. כלומר דאע"ג דבשרו אסור (וכדלעיל סי' ע"ט בהג"ה) אפי' הכי מי רגלים דידיה מותר ומשמע מדברי המחבר דמי רגלים דאדם אפי' לכתחלה מותר אבל במרדכי שם כתב דוקא בדיעבד אם נפל לקדרה או לחולה שאין בו סכנה מותר הא לאו הכי לא ע"ש וכן משמע דעת הר"ב בת"ח כלל ס"ה ד"ה ונראה למצוא סעד לדברי המחבר ממה שיתבאר לקמן סעיף ז' דחלב אשה אפי' לכתחלה מותר א"כ כ"ש מי רגלים מיהו נראה דלכתחלה יש להחמיר במי רגלים משום בל תשקצו ואולי גם המחבר לא קאמר אלא שמותר מצד הדין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד גבינות שנעשו כו'. עד סוף הסעיף צריך ביאור ודע כי לשון המחבר בכל סעיף זה הוא מדברי הטור וכב"י דמדכתב כל הגבינות שנעשו מחלבה אסורות משמע שהוא אוסר אף הגבינות שנעשו קודם ג' ימים וכדברי הרשב"א והר"ן דכל שיצאה מחיים זמן מה מחזקת הרוב וא"א לומר סמוך לשחיטה ממש נטרפה הכל אסור למפרע עכ"ד (וכן פי' האחרונים דברי הטור מיהו נ"ל שאין כן דעת הרא"ש ע"ש ודוק) וכ"נ מסקנתו בב"י לפסוק הלכה וכן צריך לפרש דבריו כאן בש"ע ומ"ש קודם שחלבההוא לאו דוקא וביש ספרים בטור כתוב קודם שנשחטה תדע דבנטרפה ע"י סירכא התירו מטעם ס"ס משמע דבודאי טרפה אסור דדוקא בניקב קרום של מוח ודכותיה דאיכ' למימר סמוך לשחיטה ממש נעשה הוא דאזלינן בתר רובא ואמרינן עד השתא אוקמא אחזקתה דכשרה היא אפילו תוך שנתה (ועיין בס"ק ט') דרוב בהמות כשרות הן מה שאין כן בהוגלד פי המכה ודכותיה (והוגלד פי המכה היינו כגון מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכה"ג והוגלד פי המכה דאז ודאי נעשה קודם ג' ימים וכמ"ש הט"ו בח"מ סימן רל"ב סי"א) ואם כן מ"ש הר"ב מיהו בהוגלד פי המכה כו' לא דק בלשונו דהל"ל בלשון וי"א אלא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ כתב בסתם מיהו כו' וכן דרכו בכמה מקומות ומ"מ גם לדעת המחבר בהוגלד פי המכה אינו אסור אלא עד י"ב חודש דטרפה אינה חיה יותר מי"ב חודש וכ"כ בספרי בשם ש"ד סימן פ"ד ומרדכי פא"ט ורוקח סימן שפ"ו והרא"ה בס' ב"ה דף פ"ז ע"ב ושאר פוסקים ע"ש אבל ביתר יתבאר דינו בסמוך: ש"ע סָעִיף ב
ה מה שנעשה ממנה מעולם אסור. משמע אפילו קודם י"ב חודש וכ"כ בת"ח כלל ע"ב ד"ג בשם או"ה בהדיא והטעם דאע"ג דטרפה אינה חיה י"ב חודש ה"מ בספק טרפות (ר"ל כגון ספק דרוסה לעיל סי' נ"ז וכה"ג וע"ל סימן פ"ו) אבל לא ודאי טרפה כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ש"ח (צ"ל צ"ח) עכ"ל וכן נ"ל שהוא דעת הסמ"ג סוף לאוין קמ"א והסמ"ק והגהמי"י ודלא כמהרש"ל באו"ש שהבין דברי הסמ"ג בדרך אחר שנ"ל שמתוך כך פסק שם ובפרק קמא דחולין סימן כ' דאף ביתרת שלא בדרי דאוני ושאר טרפות הבא מן הבטן אינו אסור אלא עד י"ב חדש ואף שמדברי מהרא"י בהגהת ש"ד משמע נמי הכי אין לסמוך עליו בזה וכ"פ הב"ח ודוק ואף שכתבתי בס"ק הקודם דאפי' מאן דאוסר בהוגלד פי המכה הכל למפרע אינו אוסר אלא עד י"ב חדש אע"ג שהוגלד פי המכה נמי ודאי טרפה היא ל"ד דהתם כיון דלא ידעי' בודאי שנעשה קודם שחיטה דומה ממש לספק טרפה אבל ביתרת הרגילות להיות כן שהיא נולדה כך מבטן אמה וא"כ אין אנו מוציאין אותה מרגילותא' מטעם דטריפה אינה חיה דזה לא שייך כי אם בספק טרפה ודוק: ש"ע סָעִיף ב
ו ואם יש ס' בהמות כו'. וכתב בת"ח שם בשם או"ה אע"ג דלא בדקנו האחרות עדיין דרוב בהמות בחזקת כשרות הן ע"כ: ש"ע סָעִיף ב
ז ולא ידעינן בודאי שחלב הטרפה היא יותר מחלב כו'. פי' דאם ידעינן בודאי שחלב הטרפה היא יותר מחלב א' מהאחרות אע"פ שאין אנו יודעים בודאי שהיא יותר מחלק ס' נגד הבהמות ואפשר שיש בשאר הבהמות הרבה יותר כדי שיהא ס' בין כולם נגד חלב הטרפה מ"מ כיון שראינו שהיא יותר מאחד מהכשרות אמרי' מסתמא אין האחרות נותנין יותר חלב מזאת האחת הכשרה ומסתמא כולן שוין והכל אסור ודעת הר"ב דאע"פ שהחלב היא ודאי טרפה מ"מ משערים בס' בהמות וכן משמע להדיא באו"ה שם ובתשובת הרשב"א סימן תקי"ח ע"ש דלא כהגהת דרישה ול"ד לסי' פ"ו ס"ה דביצת טריפה צריך ס"א לבטלה ולא סגי בס' דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוין ממש א"נ מפני שהיא בריה הוסיפו אחד בשעורה וכמו שנתבאר שם אבל הכא לא ידעינן כמה חלב יש מן הטרפה וכמה יש מן הכשרות והלכך אמרינן מן הסתם כולן שוות וזה ברור דלא כהדרישה וס' אפי רברבי דף ע"ז ע"ב שדימו דין זה לסי' פ"ו: ש"ע סָעִיף ב
ח אמרינן מסתמא כו'. דמאחר דשיעור ס' הוא מדרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטיל אזלינן לקולא ואמרינן מסתמא דהוה ס' כו' ת"ח שם והכי אמרינן לקמן סי' צ"ח ס"ב גבי מין במינו שהוא מדרבנן ולא ידענו אם יש ס' מותר: ש"ע סָעִיף ב
ט אבל אם נתערבו הגבינות כו'. כלומר שלא עירבו החלב יחד אלא עשו מכל אחד בפני עצמה גבינה ואח"כ נתערבו אבל וודאי אם כבר נתערבה החלב ואח"כ עשו מן הכל גבינות דבטיל כיון שכבר נתבטלה החלב וכן מבואר בת"ח שם. ומ"ש המחבר ואם נטרפה ע"י סירכא כו' הנה דעת כל הפוסקים שוים בזה דאין סירכא פחותה מג' ימים והרבה פוסקים כתבו כן בפירוש וכמו שיתבאר בסמוך וכן משמע דעת המחבר בב"י אלא דהמתירין מטעם ס"ס אינן מתירין אלא מה שנחלב קודם ג' ימים דהוה ס"ס ספק טרפה או לא משום דבהרבה סירכות אנו מטריפין מספיקא שא"א בקיאין לבדוק כדלעיל סי' ל"ט ואת"ל טרפה שמא לא נטרפה אלא קודם ג' ימים אבל מה שנחלב תוך ג' ימים אין כאן אלא ספק א' והרשב"א והר"ן דאוסרין בסירכא אוסרין אפילו קודם ג' ימים כל זה הוכחתי בספרי וכן הוא דעת הב"י בהדיא ע"ש אבל הר"ב נראה שהבין דהמתירין מטעם ס"ס מתירין אפילו תוך ג' ימים והבין שכן דעת הב"י וכ"נ להדיא מדבריו בת"ח סוף כלל ע"ב ולכן התיר ג"כ במקום הפסד מרובה אף מה שבתוך ג' ימים ולא ירדתי לסוף דעתו ועוד שהרי הרא"ש והטור הם מהמתירין מטעם ס"ס ומשמע מדברי הרא"ש פא"ט והטור ח"מ סימן רל"ב סעיף י' דאין סירכא פחות מג' ימים עיין שם וכן הגהת אשיר"י פ"ק דחולין והאו"ה שם כתבו בשם המרדכי דבסירכא כל מה שנחלב תוך ג' ימים אסור דאין סירכא פחות מג' ימים עכ"ל והמרדכי כתב בפרק א"ט דיש להתיר מטעם ס"ס כהרא"ש אלא ודאי כדפי' והא דלא הזכירו המתירים מטעם ס"ס דמה שבתוך שלשה ימים אסור משום דזה פשוט וכן ברוקח סימן שפ"ו כתב על שם ר"ת וכן כתבו השערים והסמ"ק והגה"מ וכן כתב האו"ה שם בשם א"ז ומרדכי ור"ת וכן הוא בא"ו של מהרי"ל דף צ"ט ע"ב וכן הוא בדברי מהרא"י בהגהת ש"ד ובאגור סימן אלף רמ"ז דאין סירכא פחות מג' ימים וכל מה שבתוך שלשה ימים אסור הלכך אין להתיר כלל אפילו במקום הפסד מרובה מה שבתוך ג' ימים סירכא וכ"נ דעת מהרש"ל באו"ש ובפ"ק דחולין סי' כ' ודעת האחרונים וגם הרב בת"ח שם לא כתב דיש להתיר במקום הפסד מרובה. ומיהו מ"ש הטור והמחבר להתיר בסירכא מטעם ס"ס היינו בסתם סירכות שאנו אוסרים מספק מכח שא"א בקיאין בבדיקה אבל ודאי איכא סירכות טובא דטריפות בודאי וכמו שנתבאר בסי' ל"ט ע"ש ובהכי נ"ל ליישב דהרשב"א והר"ן לא פליגי אהרא"ש ותוספות וסייעתייהו דלא כטור וב"י ע"ש. מיהו אנן קי"ל דאפי' בודאי סירכא יש להתיר הגבינות קודם ג' ימים דומיא דהוגלד פי המכה ולא אמרינן כיון שע"כ קודם לזמן שחיטתה יצאה מחזקתה א"כ הכל יהא אסור למפרע כדלקמן סימן ק"ץ גבי כתם יבש בחלוק דאמרינן מטמא למפרע עד שעת כיבוס דשאני הכא דרוב בהמות בחזקת כשרות הן ויש לנו לומר דעד השתא היתה מן הרוב והשתא היא דנעשית מן המועט ואפילו נמצא הבהמה טרפה תוך שנתה כ' הרא"ש דהכל מותר מטעם זה וכן נ"ל מדברי הרבה פוסקים וע"ל סי' א' ס"ק ח'. מיהו בשאר טריפות כגון ניקב קרום של מוח או לא הוגלד פי המכה וכיוצא בו אפי' תוך ג' הכל שרי כדעת המחבר וכ"נ דעת הר"ב בהגהה וכ"כ בת"ח שם בהדיא וכ"כ באו"ה וכן נ"ל שהוא דעת כל הפוסקים דלא כמהרא"י ומהרש"ל שם דאסרו בכל טריפות מה שבתוך ג' ימים ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י יאלי דיחמורתא. עיין פירושו בב"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא שליא שהחמור נוצר בו מותר. וכ"ש שליא של שאר בהמות טמאות ועיין בס"ק ב': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב ומי חלב כו'. בש"ס יליף מקרא דחלב שרי ולא מיתסר משום אבר מן החי ודעת הסברא הראשונה דה"ה למי חלב דהיינו נסיובי דחלב וה"ה למימי חלב דהיינו לאחר שעושין הגבינה מבשלין הנסיובי והאוכל צף למעלה והמים שנשארו לבדן זהו מימי חלב וכדלקמן סי' פ"ז ואע"ג דלקמן סי' פ"ז כתבו הטור והמחבר דהמבשל במי חלב פטור ואם כן לאו כחלב דמי ואם כן מנ"ל למשרי משום אבר מן החי דהא לא גלי לן קרא דשרי אלא חלב י"ל דדוקא לענין בשר בחלב לא חשיב כחלב דקרא קאמר לא תבשל גדי בחלב אמו דהיינו כמו שיוצא מהאם מעורב עם האוכל אבל לשאר מילי הוי בכלל חלב לכל מילי כן כ' הרא"ש ולי נראה דאפי' לא הוי בכלל חלב לכל מילי לק"מ דע"כ לא בעי לאשכוחי בש"ס היתר לחלב אלא כי היכי דלא נימא דהוי כמו אבר מן החי כמו בשר מן החי אבל לבתר דגלי לן קרא דחלב מותר א"כ ש"מ הא דכ' קרא ולא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרה לאבר מן החי דוקא בשר מן החי שהוא גופו של חי אסור א"כ כ"ש דמי חלב שרי כנ"ל: ש"ע סָעִיף ה
יג ויש מי שאוסר בזה. פי' במימי חלב אבל לא במי חלב ומי רגלים וכן פי' ב"י במסקנתו וכתב הרא"ש ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל אסור דהכי אשכחן (לעיל סי' ס"ז) בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור עכ"ל ומ"מ נראה לחלק דהתם אינו נאסר עד שפירש אבל הכא שנאסר משום אבר מן החי אם נאמר שמימי חלב בפני עצמן אסור משום אמ"ה א"כ גם כשהן עם האוכל יאסר שפירש מן החי ומדהתירה תורה חלב אע"פ שמימי חלב מעורב בו א"כ ה"ה מימי חלב בפני עצמה דמותר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד ויש אוסרים. ובב"י פסק כסברא הראשונה וכתב שכן נהגו: ש"ע סָעִיף ו
טו והכי נהוג. וכתב בת"ח כלל ס"ה ד"י דכשירה שינקה כל ימיה מן הטרפה אסורה היא עצמה ע"ש וכ"כ לעיל סי' ס' בהגה"ה ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ו
טז אבל בדיעבד כו'. כלומר שכבר העמיד בה או שנתערב בקיבות אחרות מותר להעמיד בה לכתחלה אפילו בצלול ועיין מדינים אלו בסי' פ"ז ס"ט וס"י ושם יתבאר הכל בס"ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יז חלב אשה מותר. משמע בש"ס ופוסקים דאפילו לכתחלה מותר וע"ל סי' פ"ז ס"ד: ש"ע סָעִיף ז
יח או לתוך היד דאשה. לאפוקי פירש ע"ג הדד או חולבת לתוך פיו אפילו אינו נוגע בה ב"י. ולעיל ס"ס ס"ו גבי דם אדם הוא להיפך דאם פירש אסור ואם הוא בין השינים מוצצו ואוכלו וה"ט דהתם כשפירש אתי לאחלופי בשאר דם שאסור ושלא פירש הותר דהא ליכא מאן דחזי ליה אבל חלב שפירש ליכא לאחלופי שהרי אוכלים חלב דבהמה טהורה אבל כשלא פירש אסור דהוי כיונק שקץ ועיין באשר"י פ' אע"פ: ש"ע סָעִיף ז
יט וה' לחולה. לאו דוקא אלא כלומר שאינו בריא אלא כחוש וכן הוא בתוס' והרא"ש: ש"ע סָעִיף ז
כ יכולים להחזירו. ויכול לינק עד ד' וה' שנים משום כיון דפירש מחמת חולי הוי כלא פירש כלל: ש"ע סָעִיף ז
כא ואם יש סכנה כו'. אבל אם הוא חולה שאין בו סכנה אסור להחזירו אע"פ שאין בו אלא איסור דרבנן וכמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ס קנ"ד דגם איסורי דרבנן אסורים לחולה שאין בו סכנה כדרך הנאתן ועמ"ש שם ולענין להחזירו קטן שוה לגדול וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג דאסור להאכיל בידים לקטן אפי' דברים האסורים מדרבנן ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
כב מחזירים אפי' אחר כמה ימים. פירוש אפילו פירש מתוך בוריו כמה ימים מחזירין אותו כשיש סכנה בדבר ונראה דאם שוב אין בו סכנה צריך לפרוש אותו מיד ואינו רשאי לינק ד' וה' שנים דלא הותר להחזירו אלא משום סכנה: ש"ע סָעִיף ז
כג ועיין באבן העזר כו'. ובספר אפי רברבי ריש דף נ"ז כתב בפשיטות ואם נתעברה השנה נתעברה לתינוק: ש"ע סָעִיף ז
כד ומ"מ לא יניקו כו'. ע"ל סי' קנ"ד: ש"ע סָעִיף ז
כה וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית כו'. כלומר אע"פ שאסור לה בלא"ה לאכול דברים האסורים מ"מ גם בשביל התינוק לא תאכל ונ"מ אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורי' לא יתן האב לתינוק לינק ממנה אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראלית: ש"ע סָעִיף ז
כו וכן התינוק בעצמו כו'. כלומר אע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כז משום דהוי נותן טעם לפגם. כלומר שגופי הדבורים עצמן פוגמין הדבש ונותן טעם לפגם מותר וכדלקמן סי' ק"ג וע"ש: ש"ע סָעִיף ח
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א חלב. עש"ך הנה חלב דאסור מ"ה הוא לכ"ע מגמל גמל לרבנן או מאת הגמל לר"ש בבכורות ו' ב' אמנם ציר נבילה דהיינו היוצא ע"י כבוש ומליחה לדידן הוה ד"ת דרוטב ע"י בישול הוה טכ"ע דאורייתא ודרשא דהטמאין לאסור צירן נמי דרשא גמורה היא משא"כ להני דפסקי טכ"ע לאו דאורייתא לכאורה אפילו רוטב ע"י בישול לאו ד"ת כ"ש ציר דקיל כמו שיראה בתוס' חולין קי"ב ד"ה הטמאין ובכורות ו' ב' ודרשא דהטמאין לכאורה להמחו וגמעו כדאיתא בהעור והרוטב ק"כ א' ולדידן שקולים הם ויבואו שניהם כמ"ש התוס' שם בחולין ובכורות אמנם לאחר העיון ז"א דאפילו להר"ן בפכ"ה גבי טפת חלב שמפרש לרש"י טכ"ע היינו רוטב היוצא ע"י בישול לאו ד"ת (עיין מנחת כהן בשער התערובות ח"א בפ' כ' וג' ועמ"ש בא"ח) מ"מ היינו ע"י תערובת אבל בפ"ע יודה דהוה ד"ת מהטמאין כדמוכח בבכורות שם דדרשא גמורה היא: ודע דציר היוצא ע"י מליחה שנפל לתבשיל חלב ונתבשל הוה מן התורה ואסור בהנאה ולא תימא דנהי דטכ"ע בב"ח לכ"ע הוה ד"ת מ"מ ציר ע"י מליחה לאו טכ"ע הוה כמו דמוכח מתוס' חולין ובכורות ונהי מדרשא דהטמאין מרבינן בשאר דברים ציר מ"מ בב"ח חידוש הוא (דאי תרי כו') לא גמר מיניה ולא הוי מכללו וממלת גדי דאימעט דם אימא ה"ה ציר כן נראה לכאורה אמנם ודאי מסתברא דגילוי מלתא הוא וחייב עליו בבישול ציר עם חלב מ"ה ואסור בהנאה וספיקו לחומרא ובסי' פ"ז יבואר עוד בעז"ה. וכבר כתבנו בט"ז דחלב וציר מטמאין אין בהן מלקות דמריבויא אתיא ולתוס' חולין שם מוכח דלוקין עליהם ונ"מ טובא לענין איסורין מבטלין זא"ז דבעינן שאין טעמן שווין ואין איסורן שווין כמ"ש בסי' כ"ז ועמ"ש בסי' צ"ה וא"כ נ"מ טובא דרוטב וציר להר"מ ז"ל דאין לוקין עליהם דינם כחצי שיעור וחל עליהם איסור אחר עי' תוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי ובר"מ פ"ד מהל' שבועות ✍(ובספרי בא"ח אבאר עוד אי"ה). וחלב נבילה כבר כתבנו דאיסור תורה יש בו ולא מלקות להר"מ דלא כפרישה סי' פ"ז דהוה דרבנן ודלא כלח"מ פ"נ ה"ד ממ"א דכתב דלוקין עליו ועיין בל"מ שם. ומ"ש הש"ך דמ"ר יתבאר באות שאח"ז הוא כפשוטו דיש בו מחלוקת משא"כ ציר דכ"ע מודים וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף א
ב ויש. עש"ך דמ"ר דחמור אסור לחולה שאין בו סכנה מדאמר לירוקנא כו' דלא כב"ח. הנה עיינתי במרדכי פרק ח' שרצים סי' שפ"ג מהו לשתות מ"ר בשבת משמע בחול מותר לחולה שאין בו סכנה ולפ"ז אם השתין תינוק בקדירה דיעבד מותר וכ"מ בבכורות מ"ר דחמור דשתי לירוקנא הא שאר בהמות פירשא וכן מ"ר דתינוק עכ"ל הנה לא זכיתי להבין דבריהם כלל דנהי דמ"ר דאדם מותר לחולה שאין בו סכנה מ"מ אפשר איסורא דרבנן איכא עס"י קנ"ה ס"ג בהג"ה או כמ"ש המחבר דשלא כדרך הנאה מותר וא"כ אין ראיה לשאם השתין תינוק ומיהו ג"ז לא ידענא דבלא"ה הוה נט"ל. ומ"ש הש"ך דמגמ' מוכח לירוקנא אין ראיה דאימר דשתי אינשי "דמעלי לירוקנא ר"ל דבריאין שותין דלא ליתי לירקון וגם מהמרדכי אין ראיה וכאמור. ועיין באו"ה כלל כ"ב דכ"ג וכ"ד העתיק דברי המרדכי וכן דסוסים וחמורים מות וראית מבכורות והכה"ג בהגהות הב"י אות ה' תמה עליו וסבור שהם דברי או"ה וליתא אלא או"ה העתיק דברי המרדכי ובאמת במרדכי שלפנינו ליתא כן סוף דבר שאין כ"כ השגה על הב"ח דלישנא "דמעלי לירקונא ולא אמר דשתי לירקונא משמע דבריאין היו שותין הא לחולי שא"ב סכנה שרי: ש"ע סָעִיף א
ג מ"ר. עש"ד דבל תשקצו איכא ודווקא בהשתין לקדירה דאין ניכר הא בפ"ע אסור ולחולי שאין בו סכנה שרי ויש לעיין אמאי כיון דאיסור תורה הוא ואולי כל שעושה לרפואה ל"ש בל תשקצו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד גבינות. עש"ך ותוכן כוונתו להמחבר כל שאי אפשר ליתן גבול לומר רגע סמוך לשחיטה נטרפה ועד השתא היתה מהרוב אסורה עד יב"ח. ומ"ש תדע דבסימן נ"ז הוא לשיטתיה באות ט' דבסירכא קודם ג"י שרי לא תוך ג"י אף להמחבר ועמ"ש בט"ז. ודע דיש סברא לומר אף קודם יב"ח אסור דטריפה דאין חיה הוא הרוב הא מיעוט היה כמו שהתבאר בסי' נ"ז אלא דהולכין אחר הרוב ולפ"ז כאן חזקה דהשתא אלימא וחזקה דמעיקרא שהיתה מחמת הרוב איגלי בהתיה דידה דלאו מרוב הוא וכיון שכן סמוך מיעוטא דטריפה חיה לחזקה דהשתא והו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ולדידן אין נ"מ דקי"ל כהר"ב. ומ"מ איכא לעיונא בבהמה שהיתה מנענעת בראשה כמה זמנים (שקורין שווינד"ל או דרילונ"ג) דמסתמא יש לה מים בראש כמ"ש האחרונים עס"י נ"א ואח"כ שחטו ולא היה המוח מקיף דיש להטריף למפרע ואף הר"ב יודה כיון דיצאה מחזקת רוב כמה שנים דרובן לאו מים בראש יש להן כמ"ש התבואת שור בסי' כ"ט א"כ יש לאסור אף קודם יב"ח דחזקה דהשתא וסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא מדרבנן אם לא דנימא דהוה מיעוטא דמיעוטא עמ"ש בש"ך סי' נ"ז אות מ"ה וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ב
ה מה. עש"ך דיתרת לעולם אסור ול"ד להוגלד. מ"ש דספק נעשה קורם שחיטה הא להמחבר אף וודאי קודם שחיטה איירי והוגלד הכין הוא ואולי ט"ס וצריך להיות קודם חליבה וכוונתו כמ"ש באות הקדום דלא הוה וודאי אף שיש חזקה דהשתא והנה יש תבלין לזה לומר דיתרת אף לפעמים נולד אח"כ מ"מ רוב מבטן הוא א"כ מה חזית דאזלת בתר רוב דאין חיין יב"ח זיל בתר רובא דמבטן הוא. ולכאורה ביתיר טחולין בסומכיה דיש פלוגתא בפי' כל יתר כנטול דמי א"כ ביותר מי"ב חודש יש להכשיר ממ"נ או דנולר היתרת מקרוב או דהלכה כמאן דמכשיר דגם בספיקא דפלוגתא כתב הש"ך בסי' נ"ז דאם חי יב"ח הוה הכרעה אלא שאין לסמוך ע"ז ביתרת דהרשב"א בתשובה סי' צ"ח כתב עוד תי' דיתרת חיה יחיה אלף שנים ועמ"ש בסי' נ"ז בש"ך אות מ"ח א"כ לעולם אסור ואין לעשות ס"ס דב' ספיקות בעינן שיהיו שקולים ורגילות דמבטן הוא. והוי יודע דספק פלוגתא דרבים סוברים כן אף חי יב"ח אין להתיר ובזה צ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ב
ו ואם. עש"ך אף דלא בדקנו אחרות עדיין דרוב כשירות הן לכאורה שנשחטו כולם א"צ לבדוק אמנם בשו"ת ב"ח סי' קכ"ז הביאותיו בסי' ל"ט בט"ז אות א' דאם שחט פרה ויש לו חלב ממנה שנחלב תוך ג"י אסור לאכול עד שיבדק הריאה אלא ה"ק שאחרות לא נבדקו שחיות הנה ואיכא ס"ס לאיסורא שמא גם הם טריפות ושמא אין ס' קמ"ל דרוב בהמות כשירות הן וליכא אלא חדא ספיקא ולקולא בדרבנן: ש"ע סָעִיף ב
ז ולא. עש"ך ודברים פשוטים המה כל שראינו שהטריפה נותנת יותר מא' מן הכשירות אף שאפשר שהנשארים נותנים יותר מ"מ אין להקל ובנו בנה"כ האריך לאין צורך ועת"ח כלל ע"ב ד"ד ודבריו בכאן עיקר. וכתב עוד דאפילו וודאי טריפה סגי בס' ול"ד לביצים דלא כהפרישה שתי' דהכי הוה ספק וזה להמחבר משא"כ להר"ב פוסק קודם ג"י שרי בלא"ה ותוך ג"י מהני ס' כדאמרן: ש"ע סָעִיף ב
ח אמרינן. עש"ך ומשמע אף דיש לברר אפ"ה ספיקו לקולא ועס"י ק"י וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ט ואם. עש"ך דהיינו שעשה מכל חלב של בהמה א' בפ"ע גבינה ואם ספק מקילין דחהר"ל הוה דרבנן. ועוד הקשה הש"ך על רמ"א דתוך ג"י ליכא אלא חדא ספיקא דאין סירכא פחותה מג"י ועמ"ש בט"ז ועיין משמרת הבית פ"ז ב' משמע דיש סרכא פחותה מג"י ועפר"ח אות יו"ד (עיין בח"מ) והמ"י כלל ע"ב אות מ"ז כתב לדידן דנאבדה הריאה טדיפה דהוה מיעוט המצוי דמטריפין אף קודם ג"י כל שהיא וודאי סירכא כמו שלא כסדרן ובה"מ הוא דכשירה ודווקא שאר טריפות כמו ניקב המוח וכדומה הוא דמתירין קודם ג"י בהוגלד ובלא הוגלד מתירין תוך ג"י משא"כ בסירכות ועיין מה שכתבתי בסי' ל"ט איזה מיקרי וודאי סירכא ואיזו ספק ✍: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י יאלי דיחמרותא. עש"ך ועמ"ש בט"ז מזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא שליא. עש"ך הראה לאות ב' ולא ידענא דהתם מ"ר דעכירי יש לאסור יותר משאר מ"ר דמיא עול משא"כ כאן איזו כ"ש יש ואדרבה המ"י כלל ס"ה אות י"ד תמה עליו דבהמקשה משמע דווקא של חמור דמאוס וכ"מ בר"מ פ"ב ממ"א הי"ג ופ"ד ה"ה וי"ח דווקא של חמור ובהגהות אשר"י בהמקשה משמע דשליא של שאר בהמות אין אוסר התבשיל עכ"ל. מ"ש בהמקשה התם אעור חמור קאי ומיהו ה"ה דיש נמי לחלק בשליא ומ"ש בפ"ב ממ"א צ"ל פ"ה ועכר"ו הביא ראיה מבכורות דמקשה משליא של אדם לחמור אלמא דאין לחלק. ומ"ש עוד דבטהורה יש לאסור משום אמ"ח יש לראות בטמאה נמי כל היוצא מטמא טמא ואף דלאו בשר ממש הוא כמו ביצה טמאה הוקשה להם למה לי בת היענה הא כל היוצא כו' ועפר"ח אות י"ב חילק ג"כ בין שליא של חמור לשאר בהמות: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב ומי. עש"ך הביא תי' בשם הרא"ש דלענין בב"ח מיעטה התורה אבל כאן הוה בכלל היתר חלב ויש לראות א"כ נסיובי נמי יהא מותר בב"ח מ"ה דמיעטה קרא בחלב אמו כמו שיוצא מהאם שוב ראיתי שהפר"ח הרגיש בזה ועמ"ש בסימן פ"ז. והש"ך תי' כיון דהתורה גלתה באמ"ה דווקא גופו ולא חלב ה"ה מימי חלב ועפר"ח אות י"ד הקשה דבגמרא חשבינן לחלב חידוש וכר"ו הקשה דחלב של איסור יוצא אסור דלית היתר לאיסורו והא גלי קרא דלא הוה אמ"ה יע"ש וכ"ת דבאיסור יוצא אסור משום טריפה הא דחי לה הש"ך בסימן י"ד ויש ליישב דה"ק דוודאי חלב לא הוה אלא כציר וה"א דאסור משום ציר של אמ"ה דהטמאין לאסור צירן ה"א ה"ה חלב של אמ"ה וגלי קרא להתיר ציר של אמ"ה וחידוש הוה דבכל איסורין צירן כיוצא בהן ובאמ"ה לא וה"א ה"ה חלב טמא נמי שרי לכך כתיב גמל גמל ומהשתא אית לומר דהתורה לא מיעטה אלא היכא דיש היתר לאיסורו משא"כ איסור יוצא כיון דחזינן באמת דחלב טמא אסור דאין לו היתר ה"ה איסור יוצא. ולכאורה ציר אמ"ה כפי הנראה מש"ך לא הוה מ"ה ואמנם וודאי להלכה ציר אמ"ה הוה ד"ת והולכין בספיקו להחמיר ועמ"ש בסימן פ"ז ועיין ✍: כתב הפרישה אות א' למה לי גמל גמל דחלב טהורה לית ביה אלא חד איסור ובטמאה תרי ותי' בטמאה נמי חד איסורא וירצה דאמ"ה אין נוהג בטמאים וקשיא לי לר' יהודה ור"א בחולין ק"ב דאמ"ה נוהג בטמאים או למ"ד דם נעכר דב' איסורים הם ל"ל גמל גמל אם לא דסוברים כר"ש קלוט אסור ואת לא דרשי ע"ש בבכורות: והנה לאסור המימי חלב להושיט לב"נ משום אמ"ה כתב הכר"ו לדידהו שרי דלא כתיב הטמאין יע"ש. ומיהו לרחב"א בסנהדרין נ"ו דם מחי אסור לב"נ א"כ חלב ליתסר להו דדם נעכר או דמיץ החלב מכל האיברים בא ובב"נ לא שייך ביטול ברוב דלא כתיב גבייהו אחרי רבים כו' (וכבר עמדנו ע"ז בסי' ס"ב אי שייך ביטול ברוב לב"נ) ומאברהם יש ראיה שהאכילן חמאה וחלב ועי' בא"ח רי"ז במוס"ק אי בתר מעיקרא או בתר השתא אזלינן ועמ"ש בס' ג"ו: ש"ע סָעִיף ה
יג ויש. עש"ך ועב"י תי' ב' תירוצים. א' דחלב מותר כ"ש מי רגלים ויש לראות מחידוש לא ילפינן אף בק"ו וי"ל ועל התי' ב' דפרשא בעלמא קשה הא בס"א פסק המחבר דמ"ר של שאר בהמות נמי אסור ולפי מ"ש הש"ך באות י"ב יש ליישב ומה שחילק הש"ך בין דם דאין איסור עליו עד שיצא משא"כ אמ"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד וי"א. עש"ך בשם ב"י דנהגו כסברא א' לא ידענא דהמחבר בכ"מ דעתו כסברא א' עש"ך רמ"ב והר"ב כתב נהגו לאסור א"כ לדידן אסור: ש"ע סָעִיף ו
טו והכי. עש"ך ועי' נה"כ כתב על הט"ז אות ח' דלחנם העתיקו דנתבאר סימן ס' והוא גופא העתיקו כאן בש"ך: ש"ע סָעִיף ו
טז אבל. עש"ך ודע דקיבת טמאה יש לעיין בה אם שריא דהמ"מ פ"ד ממ"א ה"כ כתב דמ"ר למאן דאוסר דלא מהני מה שהוא פרשא וקיבה צ"ל דממין טהור קאתיא וכתב לפ"ז קיבת טמאה אסורה והמחבר בס"א פסק דמ"ר של כל הבהמות אסור א"כ כפי הנראה ה"ה קיבת טמאה אסורה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יז חלב. עש"ך ר"ל אפילו חולה שא"ב סכנה ומיהו מההיא דלקמן סי' פ"ז ס"ד אין מוכח דשם אסור לבשל בלא אכילה משום מ"ע: ש"ע סָעִיף ז
יח או. עש"ך דבדם בין שיניים ליכא מ"ע (ואף דמ"ע בחדרי חדרים אסור יש לחלק) משא"כ חלב הוא להיפך: ש"ע סָעִיף ז
יט וה' לחולה. ל"ד חולה אלא ה"ה כחוש שאין בריא ש"ך בשם הפוסקים: ש"ע סָעִיף ז
כ יכולין. כתב הש"ך דכיון דלא פירש אלא מחמת חולי לא הוה כפירש יע"ש והוה כלא פירש כלל ויכול לינק ד' בבריא וה' בכחוש: ש"ע סָעִיף ז
כא ואם. עש"ך וט"ס קנ"ד וצ"ל קנ"ה ומ"ש דרך הנאתן היינו הנאת אכילה דבהנאה מותר איסור דרבנן אפילו דרך הנאה לחולה שאב"ס יע"ש בש"ך וע"ש באות י"ג דבאיסורי אכילה שלכ"א מותר לחולה שאב"ס ועיין או"ב מ"ש ועיין במ"ל פ"ה מיסודי התורה: ש"ע סָעִיף ז
כב מחזירין. אפילו אחר כמה ימים וכשיפסוק הסכנה אסור מיד ש"ך: ש"ע סָעִיף ז
כג ועיין. עש"ך משום דבאה"ע יש ב' דעות להנשא ה"ה לתינוק מש"ה הביא דעת הא"ר: ש"ע סָעִיף ז
כד מ"מ לא יינק כו'. ע"ל סי' קנ"ג דא"א בישראלית בעינן נכנסין ויוצאין: ש"ע סָעִיף ז
כה וכן כו'. אף שהמינקת מותרת משום רפואה לא תניק באותן הימים דמטמטם הלב: ש"ע סָעִיף ז
כו וכן. היינו שאביו מפרישו דקטן אין בו דעה ואף שאין מצווין להפרישו מ"מ ראוי להפרישו שיהא צדיק בזקנותו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כז משום. עש"ך ובתוס' ע"ז כתבו רגלי הדבורים הם העצמות ובסמ"ג כתב גוף הדבורים פוגמים הדבש כמ"ש המחבר ואף דשרץ פגום בעצמו אסור מ"מ נט"ל בדבש ושרי דהוה דיעבד דאל"כ יפסיד הדבש ואף היורה שרי ועת"ח כלל ס"ה ופ"ה ומיהו לכתחלה יש לחמם שלא יהא יס"ב וגם לא ישהה ג"י לכתחלה דהוה כבוש ועס"י ק"ג: ש"ע סָעִיף ח
ט״ז
סָעִיף א
א ומי רגליה אסורים. שהיוצא מן הטמא טמא ויש מי שמתיר ס"ל כיון שאינן באין מגופה רק ממה שהכניסה לגופה ע"כ מותר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שלא אירע לה אלא עתה. פי' סמוך לשחיטתה: ש"ע סָעִיף ב
ג כל הגבינות שנעשו מחלבה אסורות. הטעם דלא שייך כאן חזקה דהיתה כשירה עד השתא דכיון דעכ"פ תוך ג' ימים סמוך לשחיטתה היתה טרפה יצאת מן החזקה ואסרינן למפרע עד עולם. ורמ"א שכ' בהג"ה מיהו בהוגלד פי המכה כו' חולק על המחבר וס"ל כרשב"ם והגה שבש"ד וסמ"ג ונראה לי טעם שלהם דכל שאפשר לנו להעמיד על החזקה אנו מעמידים והלכך בהוגלד אין לאסור רק תוך ג' ימי' שאז א"א להעמיד על החזקה אבל קודם לזה מותר מטעם חזק' ומזה הטעם יש באמת קושיא חזקה על הרשב"א שמביא הטור לחלק בין טרפות דסירכא שא"א לומר השתא סמוך לשחיטה נטרפה ובין שאר טריפות דבסירכא נמי למה אין אנו תולין עד הזמן שאפשר שלא הית' קודם לכן דזהו ממש כשאר טריפות סמוך לשחיטה ממש שוב מצאתי שהרא"ה בבדק הבית הקשה כן עליו בתה"ה דף פ"ז. והרשב"א במשמרת הבית השיב ע"ז וז"ל דהחילוק שחלקו בין הטריפות בזה הוא כן דמה שמתירין הגבינות למפרע כשנמצאת טרפה בטרפות שהיה אפשר שנעשה סמוך לשחיטה ממש לא קודם שחיטה סמוך לשחיטה קאמרי רבנן קשישי אלא החילוק הוא דכל שיצאה מחזקתם מחיים ואין אתה יכול לקבוע לה זמן ולברר כבר יצאה מחזקתה מחיים ושוב אי אתה יכול לומר העמידנה על חזקתה והיינו סירכא דאפשר דסמוך לשחיטה ממש וקודם שחיטה רגע אחד נגמרה הסירכא אלא כשאפשר שנגמר הטריפות סמוך לשחיטה בתר שחיטה ממש קאמר כגון שנמצאת מחט בא' מהמקומות שניקבה טורפת ולא נודע אם נגמרה הנקב משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד עם נדנודה וכיוצא בזה אבל סירכא א"א שתסרך אלא מחיים וכן בכל טרפות שידוע שנעשה מחיים כגון שנמצא עליו קורט דם עכ"ל. ונפלאתי מאד ע"ז דהא כתב בפנים תחלה דעת רבותינו הצרפתים דהיינו התוס' שלנו דלא אזלינן כאן בתר חזקה כיון שלא היה מבוררת שעה אחת ואח"כ כתב בשם רבינו שמשון להתיר מכח רוב בהמות כשרות וזו עכשיו נטרפה כו' וכיוצא בה שא"א לתלותם בשעת שחיטה ומביא ראיה מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' ואמרינן עלה קמ"ל אע"ג דאתיליד בה ריעותא ואע"ג דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא הוא שנולד וגוף הבהמה לא איתרע בודאי אבל כאן דודאי איתרע בהמה דהשתא מיהא טריפ' ודאית היא אפ"ה איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבא מכח הרוב דרוב בהמות כשרות כו' ומיהו ה"מ בטרפות שאפשר לומר דנעשה השתא סמוך לשחיטה ממש אבל בודאי בטרפות סירכות או בטרפות אחרות שא"א לתלות בשעת שחיטה אסורים דא"ל כאן העמידנה על חזקתה כו' עכ"ל) הרי שלשיטת הר"ש שזכר יש כאן היתר בחלב אפי' במידי שיש טרפות בבהמה בודאי מטעם חזקה דאתיא מכח רוב ולאו דוקא במידי שאפשר שנעשה אחר שחיטה דהא בהדיא כתב שיש כאן טרפות ודאי ולא כמו ההיא דאתיליד בה ריעותא דאינו אלא ספק דזהו עיקר החילוק ביניהם וא"כ ודאי דברי הרא"ש לא מתפרשים כמו שפירשם בעל משמרת הבית. ותו קשה דאם היה מיירי דוקא ביש ספק שמא נעשה לאחר מיתה בזה לא היה צריך לטרוח ולבקש היתר מכח חזקה דאתיא מכח רובא תיפוק ליה דהוה ס"ס ספק שמא גם הבהמה כשרה ואת"ל טרפה שמא נעשה אחר שחלבוה ואף על גב דלהרשב"א לית ליה ספק ספיקא גבי סירכות כמ"ש הטור והב"י שאני התם דאין שייך ספק ספיקא כמו שכתב ב"י משא"כ בהאי ס"ס דודאי אין חולק עליו ואפילו דעה ראשונה שהיא רבותינו הצרפתים דהיינו תוס' שלנו מתירין בזה וכמ"ש התוס' בהדיא פ"ק דחולין (דף י"א) שמביא בסמוך שמתירין אפילו בסירכות מחמת ס"ס ואמאי כתב שם בתה"ה דיש מחלוקת בין תוספות לרבינו שמשון אלא ודאי ברור הוא דשם מיירי דנעשה בודאי הטריפות מחיים ובזה דוקא אוסרים התוספות והר"ש מתיר מכח חזקה דאתיא מכח רוב. וכל כך גדלה התימה בעיני על משמרת הבית עד שלא אאמין שיצאו דברים אלה מפיו ובאמת יש לי להקשות גם אדברי הטור בסגנון זה שהרי דבריו ע"פ התוס' והרא"ש פ"ק דחולין והנה התוספות שם דף י"א כתבו תחלה שאין היתר לגבינות שנעשו מבהמה שנטרפה וכמו שזכר בתה"ה לעיל ואח"כ כתבו מיהו בסירכא יש היתר מכח ס"ס כו' הרי לפניך דמה שאסרו ברישא היינו בענין שאין שם ס"ס והיינו בודאי נעשה הטרפות מחיים וכן מוכח בדברי הרא"ש שכתב ג"כ דברי התוספות האלו ממש אלא שסיים ועי"ל למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא כו' והיינו דברי רבינו שמשון שמביא תה"ה לעיל להתיר מכח חזקה דאתיא מרובא. והנה הטור פסק כהך ועי"ל וכמ"ש הב"י דמ"ה כתב הטור להתיר באפשר שנעשה סמוך לשחיטה ואפי' באין שם ס"ס דאילו ביש ס"ס אפילו דעה ראשונה מתרת אלא ע"כ מיירי אפילו בודאי נעשה הטרפות מחיים מותר ומ"ה כתב הטור בריש הסימן דמותרין הגבינות מחמת הרוב. וא"כ הדרן קושיין דלעיל אדוכתא דאמאי כתב אח"כ בהוגלד פי המכה דכל הגבינות אסורות משמע אפי' קודם ג' ימים ואמאי לא נימא דיהיו מותרין עד ג' ימים קודם השחיטה מכח חזקה. וצ"ל דהם ס"ל דלא מועיל החזקה אלא באין צורך לתת שום זמן לבטל החזקה בעת ההיא והיינו אם יש לומר שנעשה ממש רגע כמימרא קודם השחיטה משא"כ כשתצטרך לבטל החזקה בזמן מיוחד אפילו אם הוא זמן מועט אז בטלה החזקה לגמרי. אבל לענין ספק ספיקא ודאי מהני להתיר עד אותו זמן סמוך לשחיטה שא"א לומר שנעשה באותו זמן וכמו שנזכר בסמוך וכתבו ש"ד ומהר"י ואו"ה דכן נוהגין: ש"ע סָעִיף ב
ד מסתמא דאיכא ס'. הטעם מאחר דשיעור ס' הוא דרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטל אזלינן לקולא ונ"ל דלפ"ז ה"ה באין שם ס' רק שאנו יודעים שיש שם בהמות אחרות משובחות הרבה מזו ואפשר שהיה ס' בתערובות אזלינן לקולא כיון דרבנן הוא דאצרכי ס' וכעין שאמרו בסימן צ"ח סעיף ב' במין במינו שנשפך. ומ"ש ודוקא כשנתערבה החלב פי' ואפילו אם עשו גבינות אח"כ מן התערובות לית לן בה אבל אם נתערבו הגבינות פירוש שממנה לבדה עשו גבינה ונתערבה הגבינה אח"כ אז הכל אסור ונראה דאם הוא ספק אם עשו ממנה לבדה אזלינן לקולא דהא דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטילה הוא מדרבנן. ועיין סי' ק"א בשם רש"ל דגבינה לא מקרי חתיכה ראויה להתכבד ומ"ש שם לע"ד להלכה. ויש להקשות למה נקיל כאן יותר מביצה האסורה שנתערבה דאיתא בסימן פ"ו שצריך ס"א בביטולה מטעם שיש ביצים גדולים וקטנים והא גם כאן יש איסור ודאי ביתרת ולמה די בס' בהמות בעדר. ונ"ל דבבצים ידוע לחכמים שיעור שהוא ברור שיש ששים דהיינו אם יש עוד ביצה אחת יתירה על ששים אז ודאי הוה ששים נגד ביצה האסורה אע"פ שהיא גדולה מביצים של היתר ע"כ תקנו חכמים שבכל פעם לא נבטל האיסור רק בס"א אע"פ שגם בס' היה ראוי להתיר מצד שהוא ספיקא דרבנן דהא מדאורייתא חד בתרי בטיל מ"מ כיון דאפשר להו לעשות תקנה עשו וכן משמעות דברי הר"ן בשם הרמב"ן בזה שכתב בפרק ג"ה וז"ל לפי שיש ביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה אם זו וכולן שוות ממש הוסיפו אחת בשיעורה ולא הוצרכו לשער בכל אחת עכ"ל משמע דהחמירו משום דאין בני אדם משגיחים בזה ובמזיד לא ישערו לפי גודל הביצים וקוטנן רק יאמרו שכל הביצים שווים על כן החמירו לשער בכל פעם בס"א ואפילו הם שוות באמת משום דלא אתי לידי מכשול בשום פעם ומש"ה ניחא גבי בהמות כאן שאין בני אדם נכשלי' בזה לומר שכל הבהמות חולבות בשוה שזה פשוט לכל אדם שיש חילוק גדול בין הבהמות בענין חלבם ע"כ לא הוצרכו לשום תקנה בזה דודאי כל אחד ישער לפי הבהמות ובאם אין ידוע כמה היא חלב הבהמו' הניחו הדבר על עיקר הדבר דספיקא דרבנן היא דשמא היו ס' נגדה ולקולא כיון דאין כאן חשש מכשול כנ"ל נכון ועיין מה שכתבתי בסי' י"ד סעיף ה'. ועוד יש לומר בקיצור דגבי ביצים יש אפשרות להוציא מידי ספק דהא קים להו דבס"א הוה ס' עכ"פ ע"כ עשו תקנה וקצבה בזה דבעינן ס"א משא"כ כאן בחלב דא"א לעשות תקנה דאין שייך לומר אם היו ס"א בהמות דאפשר דלא סגי בכך לפי החילוק מה שהבהמות אינן חולבות בשוה חילוק גדול ע"כ שבקוהו להקל כיון דספיקא דרבנן היא דהא מדאורייתא חד בתרי בטיל וכיוצא בזה מוכרחים אנו לתרץ בטור סי' צ"ח סעיף ג' כמו שכתבתי שם דכל היכא שיש אפשרות לתקן להוציא מידי ספק החמירו בו אפי' באיסור דרבנן דמ"ה שיערו שם בכולו גבי כחל ע"ש דתלוי ג"כ בחסרון ידיעה אם יש שם ששים במאי דנפיק מיניה שם אבל הכא דהוי ס"ס שאם היינו בקיאין לברר אפשר שהיה לה היתר ע"י בדיקה אם כן יש ספק שמא אינה טרפה ואת"ל טריפה אימור אח"כ נטרפה ואע"ג דאמרינן בסי' צ"ח במידי דתלוי בחסרון בקיאות לא שמיה ספק ומ"ה לא חשיב רשב"א כאן ס"ס מ"מ הרא"ש ס"ל דשאני הכא שאין שום אדם בזמן הזה יוכל לסמוך עצמו על הבירור להתיר סירכא וכן משמע מדברי רשב"א שהבאתי סי' ק"ץ סעיף מ"ו ונראה פשוט שאע"פ שדעה זאת דהיינו הרא"ש מתרת מכח ס"ס בסירכא מ"מ אינה מתרת עד סמוך לשחיטה דודאי גם הרא"ש מודה דאין הסירכא נעשית סמוך ממש וכן מוכח מדבריו פא"ט בפשט הוגלד פי המכה דלא הפסיד הלוקח אלא מטעם דה"ל להתנות וכן לא מתיר הרא"ש אלא קודם שיעור זה ודלא כרשב"א: ש"ע סָעִיף ב
ה מה שנחלב תוך ג' ימים. דס"ל דודאי אין נעשית סירכא פחות מג' ימים כמו בהוגלד פי המכה ודעה זאת היא בהגהת ש"ד בשם מהרא"י ואע"ג שכתבתי בסמוך דגם הרא"ש אינו מתיר סמוך לשחיטה ממש מ"מ כתב כאן לשון יש אוסרין משום שיעור ג' ימים דלא נתפרש בדברי הרא"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו יאלי דיחמורתא. מה שנקרש מזרע האיל ונעשה כמין ביצה והוא פירשא בעלמא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז ויש מי שאוסר בזה. פירוש במי חלב דהיינו לאחר שבשלו הנסיובי להוציא ממנו האוכל הצף למעלה דחלב דוקא התיר הכתוב והטעם דכל שפירש האוכל ממנו הוי אבר מן החי כמו בדם שג"כ האיסור אחר שפירש מהבשר וא"ל ממה דתנן בנדרים (דף נ"א) ולקמן סי' רי"ז הנודר מחלב מותר בקום והיינו מי חלב ש"מ דאין בו איסור י"ל ההוא להנאה אתמר אבל לא לאכילה אבל במי רגלים מודה דמותר דפירשא בעלמא הוא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח משום מראית העין כו'. כ' באו"ה בהמה שינקה מטמאה פשיטא דבהמה מותרת כמו תרנגולת שנתפטמה בשרצים אבל מ"מ לכתחל' אסור לקנותה משו' מראי' עין עכ"ל וכ' ת"ח סי' ס"ה ע"ז דהך דתרנגול' כן הוא במרדכי פרק אלמנה לכהן גדול אבל בתוספות דתמורה פרק כל האסורים כתבו דאם לא נתפטמה כל ימיה רק באיסור אסורה והוא הדין לכשירה שינקה מטרפה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט כיונק שרץ. דאתי לאיחלופי בבהמה טמאה כיון שאין דרך לאכול בשר אדם אבל כשפירש מהאשה הרואה סבור שהוא חלב דעלמא ע"כ לא גזרו עליו: ש"ע סָעִיף ז
י עד סוף כ"ד חודש. הטעם הואיל ופי' פעם א' תוך כ"ד חודש: ש"ע סָעִיף ז
יא אם חודש העיבור כו'. שם בא"ע כ' לענין הזמן שתוכל האלמנה להינשא כשהיא מניקה ובת"ח סי' ס"ה דין ו' כתב בשם המרדכי ריש החולץ דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק וכן הסכים מהרא"י בפסקיו ומהרי"ל עכ"ל. ש"ע סָעִיף ז
יב וכן לא תאכל המינקת כו'. נ"ל לפרש דזה מיירי אפי' אם יש לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור מפני פיקוח הנפש מ"מ לא תניק את התינוק: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א ומי רגלים. כתב הט"ז שהיוצא מטמא טמא וי"מ דלאו מתמצית גופן עכ"ל לכאורה חלב טמאה מגמל נפקא והטמאין לאסור צירן כדאיתא בבכורות ו' ב' דפריך למה לי גמל גמל לרבנן תיפוק מהטמאין ומשני חידוש הוא ולא פריך מהיוצא מטמא טמא אלא דמהתם לא יליף אלא דבר כעין גופה כמו פרה הנולד מגמל כדדריש אך את זה לא תאכלו (עיין במ"מ פ"ג ממ"א) אבל לא ציר וחלב ומש"ה כתב הטמאין לאסור צירן וגמל לאסור חלב. הן אמת שרב ששת דייק לה ממתני' היוצא מטמא ואולי הוא לסימנא בעלמא ועיקר מהטמאין או כיון דחזינן חלב טמא אסור ה"ה מ"ר דהכי אמרינן התם מ"ר דחמור דעכירי ודמי לחלב ועיין בר"מ פ"ג ממ"א ה"א כל מאכל היוצא ממין האסור כו' משמע דמכל היוצא מטמא נפיק ליה יעכה"ג בהגהות ב"י אות א' הרגיש בזה וכ' תימא על שלא הביא הר"מ פסוק דחלב אסור. ר"ל מגמל גמל. ומ"ש י"מ דמיא על מיא נפיק אפשר אף מ"ר דחמור קאמר כמ"ש הב"ח דלית הלכתא כרב ששת מדחזינן דבש גזין וצרעין מותר אלמא כיון שאין מתמצית גופן אף דעכירי נמי שרי וכנראה מדברי המ"מ שם פ"ג ה"א ובפ"ד ה"ב כתב דהוה פירשא בעלמא כמו עור הבא נגד פניו של חמור יע"ש: ויש לראות דהמחבר כאן סתם כדעה א' דמ"ר של שאר בהמות אסורים ולקמן סתם כדעה א' דבש גזין מותר כסתם מתניתין דמכשירין ובגמרא בכורות משמע דרב ששת פסק דלא כמתניתין דמכשירין שוב ראיתי להפ"ת בסוף הסימן העיר בזה. אמנם במ"מ פ"ג ממ"א ה"א כתב דרב ששת סובר כסתם משנה ולא מחלק בין שיש לו שם לווי או לאו והוא דאמר כרבי יעקב היינו דלא כתנא דאמר מפני שאין מתמצות מגופן אלא מקרא ואין חילוק בין גזין וא"ש פיסקא דהמחבר וכדאמרן: ודע דהר"מ ז"ל פ"ג ממ"א ה"ו כתב דעל חלב וביצי עוף טמא אין לוקין עליהם כיון דמריבויא קאתי ולא כתיב בפירוש הוה כמו חצי שיעור וכמ"ש המ"מ שם דרבינו דנקיט מבשרם הוא לאו דוקא ואזיל לשיטתיה בשרשים דכל דאתי מריבויא אין בו מלקות ולפ"ז טהור הנולד מטמא דאתיא מדכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלה גרה וממפריסי פרסה דפשטיה דקרא קאי לחזיר שמפריס פרסה ולשפן שמעלה גרה א"כ נראה לכאורה לשיטת הר"מ איסור יש בו ולא מלקות ולא אישתמיט א' מהפוסקים לומר כן. ומיהו חלב של פרה הנולד מגמל אסור הוא אף אם נאמר שפרה זו אין בה אלא איסור לחוד וכמו שנראה ממ"ש הר"מ פ"א ממ"א ה"ה הנולד מטמא אסור באכילה משמע איסור לחוד מ"מ חלב שלו אסור אף דכתב כל שלוקין על הטמא חלב שלו אסור לאפוקי חלב אדם דבשרו בעשה עש"ך בסי' ע"ט מ"מ התם מיעוטא כתיב משא"כ בחלב פרה הנולד מגמל ויש לומר דק"ו הוא מאדם עיין אע"פ יע"ש. ומ"מ הנכון דעל פרה מגמל לוקה עליו. ועיין תוס' בכורות ו' ב' ד"ה רוטב משמע דעל ציר טמא לוקה דהמחהו לא נפיק מצירן דאיירי בהקפה אלמא דאי הקפה אית ביה מלקות ואני עתיד לבאר זה אי"ה בכלל מיוחד בס' שושנת העמקים ואין מקומו פה. ולשון המחבר צירן כבשרן לכאורה יורה דאית ביה מלקות ומיהו אי טעם כעיקר אין בו מלקות כ"ש ציר ע"י מליחה עיין תוס' חולין ק"י ב' יע"ש ובש"ך אות א' וב' אבאר עוד מדין ציר ורוטב של טמאה וטריפה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שלא. עט"ז ור"ל דלא תטעה לפרש שספק הוא שמא לאחר שחיטה כמ"ש המשמרת הבית פ"ז יע"ש כדבעינן למימר לקמן דהבהמה טריפה כל היכא דליכא למיתלי בידא דטבחא וכדומה משום דיותר מסתבר לתלות מחיים שהולך אנה ואנה והחלב מ"מ מותר מטעם ס"ס כמו נשבר הגף עס"י ק"י דמתירים לכן אמר דעת המחבר אינו כן מדכתב ואם היא יתרת או הוגלד פי המכה ולא אשמעינן רבותא בידוע שרגע סמוך לשחיטה נעשה אלא כה"ג מודה המחבר דכשר רק כשיצא זמן מה מחזקת הרוב וא"א ליתן גבול לומר רגע סמוך לשחיטה תו לא מתירין ואסור למפרע עד יב"ח בהוגלד וביתרת או חסר וחליף ואופתא לעולם אסור זהו דעת המחבר וכמו שאבאר עוד באות ג' וע' פרישה: ש"ע סָעִיף ב
ג כל. עט"ז ותוכן כוונתו דהמחבר סובר ניקב קרום של מוח שאפשר רגע קודם השחיטה נעשה החלב מותר וכל שהוגלד אסור עד יב"ח ויתרת לעולם אסור ומ"ש דאם ידוע שקודם שנחלבה היינו דלעולם אסור ובהוגלד רק עד יב"ח ושלש מדות יש. ותמה הט"ז על משמרת הבית פ"ז שרצה לפרש דבריו שבת"ה דספק שמא לאחר שחיטה שא"א לפרש כן דא"כ בלאו הני טעמים החלב מותר דהוה ס"ס ואף דרשב"א אוסר בסירכות ולא מהני ס"ס ל"ד לכאן כ"כ הט"ז וכ"כ הב"י ולא ביארו לנו למה לא חשיב ס"ס בסירכות ואולי דהוה חסרון ידיעה. או יאמר דבכל מקום חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא ליתא משא"כ כאן דלית חזקה מבוררת אלא מחמת הרוב הלכך כל שעתה נסרכה אוקמיה אחזקה דהשתא דהא השתא אינה מהרוב ולית חזקה דמעיקרא ברורה המתנגדת לדהשתא וכיון דרובא ליתא חזקה מחמת רובא נמי ליתא כן היא סברת הרשב"א וא"כ ליכא אלא חדא ספיקא שמא מסירכות הכשירות או טריפות משא"כ בספק לאחר שחיטה הוה ס"ס והעלה דהרשב"א סובר כן כל שצריך ליתן זמן וא"א לומר ברגע זו יצאה לא מוקמינן אחזקה. ואנן סברינן להלכה כרמ"א אף בהוגלד אוקמינן אחזקה מחמת רובא ולומר ג"י קודם שחיטה נטרפה ולא קודם ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר דיני חזקה ורובא בתכלית האריכות גם בספרי גינת וורדים דברנו מזה וכאן אבוא בקצרה: דע דשלש חזקות יש. חזקה שאין מבוררת כלל שחיה י"ב חודש לא אמרינן למפרע משנולדה לאו טריפה היתה. וחזקה הבאה מכח רובא. וחזקה אלימתא מבוררת בשעתה. הנה חזקה שאין מבוררת כתבו התוס' חולין י"א א' ד"ה אתיא דלא הוה חזקה וכן הלכה. חזקה מכח רובא הוה חזקה אלא דהתוס' סוברים כיון דהשתא חזינן דלא מהרוב הוא גם חזקתה אשר היה לה מכח רובא אבדה ושאר פוסקים סברי דחזקה מבוררת היא ואנו אומרים עד עתה מהרוב היתה וזה דעת המחבר ובתנאי שאפשר לומר רגע סמוך לשחיטה מחיים נעשה הא כל שצריך ליתן זמן כמו הוגלד פי המכה תו לית לה חזקה מחמת רובא ואנו פסקינן דאף כה"ג סמכינן אחזקה לומר קודם ג"י היתה מהרוב ול"ד למים בראש סימן נ"א ואין ידוע אם מקיף המוח דהתם חזינן בשעה זו יצאה מהרוב (דרובן אין להם מים בראש) לכן לא אוקמינן אחזקה משא"כ כאן אנו דנין ואומרים קודם ג"י לא יצאה מהרוב. וכבר היטב אשר דיבר הרב המובהק הגאון בעל תבואת שור ז"ל אשר האיר עינינו בכמה הלכות יע"ש בסימן כ"ט ול'. ומיהו כל זה בחזקה הבאה מכח רוב אבל חזקה המבוררת בבירור כמו בשעה שנולדה לא היתה דרוסה עס"י ע"ט בט"ז כה"ג אף שיצאה זמן מה מחזקה כמה ימים אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיפא כיון שהיתה מבוררת וע"כ ל"פ האוסרין והמחבר מכללן בהוגלד עד יב"ח אלא חזקה מחמת רובא הא חזקה מבוררת אזלינן בתרה דהמעיין בלבוש ס"ב יראה כדברי שכתב די"א דהואיל ויצאה כמה ימים מהרוב וכתב וא"ל נוקמיה אחזקה דחיתה יב"ח בלא הרוב י"ל כל חזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה משמע הא אי הוה חזקה מבוררת בלא הרוב אף שיצאה זה כמה ימים אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיפא ומש"ה בשוחט שנטל קבלה דהוה חזקה ברורה אף ששכח לאט לאט ויצא זה כמה ימים מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא. אלא שראיתי להפר"ח אות ג' משמע ממרוצת דבריו דחזקה ברורה נמי כל שיצאה כמה ימים וא"א ליתן גבול אין סומכין עליה ולי נראה כדכתיבנא. הן אמת מההיא דריש נדה חביות ומקוה לולי דהוה תרתי במקום חדא לא הוה מטמאין אף דחסר ואתאי מ"מ אין ראיה מ"מ ספיקא הוה ובתרתי במקום חדא הוה וודאי ומנדה דאמרינן שם הגס הגס ג"כ אין ראיה והדברים ארוכים אין העת האסף פה ✍: ש"ע סָעִיף ב
ד מסתמא. עט"ז דמין במינו ספיקו לקולא דמ"ה ברובא בטיל וה"ה אם יש פחות מס' בהמות כל שרואין שהכשירות משובחות תלינן להקל וכן אם ספק אם עשו ממנה לבדה גבינות או עירבו החלב דחהר"ל דרבנן ספיקו לקולא כ"כ הט"ז: ודע דגבינה שלימה הוא דבר שבמנין אף שאינה ראויה להתכבד כמו גבינה לחה או שבמקום ההוא אר"ל אפ"ה הוה דבר שבמנין ואם היא חתוכה אז אם יש בכל חתיכה ר"ל לא בטילה וכתב או"ה כלל מ"ט ד"א ה"ה חתיכת חמאה גדולה שראויה להתכבד או כלי גדול מלא חמאה דלא בטילה ופשוט הוא. אמנם ראוי שתדע אף דעשו גבינות מכ"א בפ"ע ובשעה שעשו לא נודע מטריפות ולאחר שחיטה נמצא א' טריפה אפ"ה אינה בטילה כ"כ או"ה שם והוא פשוט דבהכי איירי ג"כ רמ"א. ועס"י ק"א באם נתערב טריפה ובסימן ק"י ובתשובת מ"ב סימן ל"ז ששחטו כבשים ונתערבו ואח"כ נודע שאחד מהן ספק טריפה משמע וודאי טריפה לכ"ע אסור. ול"ד למ"ש או"ה כלל ז' דין ג' בשר שלא נמלח שנפל לקדירה ונתערב חד בתרי בטל דלא הוה חהר"ל כיון שאין איסורו מגופו ועוד דאימת מתחיל האיסור לאחר שבישל תו לא ניכר דהתם שפיר קאמר דלא הוה שם חהר"ל מעולם משא"כ כאן בגבינות אלו היה נודע בשעה שעשה הגבינה שפרה זו טריפה הוה חהר"ל והרי נודע למפרע. ועמ"ש בסימן ס"ט בדין זה דאו"ה יע"ש. ומיהו אם נתערבו ג' כלים של חלב ולא נודע איזה מהן של הטריפה בלאו דין דאו"ה כלל ז' שרי כיון דהיה יבש ביבש כלי בכלי אף שעשה גבינות אין חוזר וניער כמבואר לקמן סימן ק"א ✍: עוד כתב הט"ז דהא דסגי כאן בס' תי' ב' תירוצים. א' דהתם חששו שיבואו במזיד רק לשער בס' ובאמת יש ביצים גדולים וקטנים משא"כ כאן מסתמא ישער לפי ערך ובספק יש להקל עוד תי' דהתם יש קצבה לדבר ותקנו ס"א שודאי יש ס' משא"כ כאן א"א לתת קצבה. ובמ"י כלל ע"ב אות י"ג תי' טרפה מתנוונה והולכת ומסתמא אין נותנת חלב כמו הכשירות וכל שיש ס' בהמות בעדר שרי ולפ"ז באין ס' בהמות אפשר להחמיר ומ"מ יש להקל לעת הצורך כט"ז. וכר"ו אות ג' תי' דביצה יש חשש אפרוח או דם עכ"ל ור"ל דמשום איסור תורה גזרו ס"א ולא חילקו אף ביצת טריפה ונבילה בעינן ס"א משא"כ כאן הוה לעולם דרבנן: ומה שכתב דהרשב"א לא התיר מטעם ס"ס דהוה חסרון חכמה המעיין בב"י יראה דכמ"ש לעיל הוא דחזקה דהשתא עדיפא וס"ס במקום חזקה לא אמרינן וכאמור. ומ"ש הרא"ש דמכשיר היינו קודם ג"י דאין סירכא פחותה מג"י ומ"ש רמ"א וי"א משמע דחולק יבואר באות ה' ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ב
ה מה. עט"ז ויש לראות באמת איך התיר הר"ב בהג"ה בה"מ תוך ג"י והא ליכא אלא חדא ספיקא שמא כשירה או טריפה דאין סירכא פחותה מג"י ומיהו המעיין במשמרת הבית פ"ז ודוכתא טובא יראה דיש מחלוקת אי יש סירכא פחותה מג"י או לאו. ובכר"ו כתב דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' אי אין סירכא בלא נקב הוה הוגלד פי המכה ואין פחותה מג"י ולתוס' יש סירכא בלא נקב אלא דסופו להתפרק באפשר שהיא פחותה מג"י ויש ס"ס שמא לאו טריפה ושמא כתוס' ומיהו אי נחלב תוך ג"י ונתערב ברוב דמ"ה מין במינו ברובא בטיל ומדרבנן בעינן ס' הוה כלא נודע הספק עד אח"כ והו"ל ספק בדרבנן ואף דכ' מוהריב"ל בתשו' ח"ג סי' ק"ג דספק ע"י גלגול לא אמרינן ביה ספק דרבנן לקולא מ"מ בלא נודע הספק עד אח"כ שנעשה דרבנן יש להתיר בה"מ כמו בס"ס דספק א' בגופו והב' ע"י תערובת דמסיק הש"ך בסימן ק"י דבה"מ יש להתיר כמשאת בנימין בתשובה סימן ל"ז בלא נודע הספק הא' עד אח"כ ה"ה כאן דהמעיין בתשובת מהריב"ל יראה דדין א' להם דטעמא דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"י גלגול כיון דנודע הספק איסור תורה הוה כודאי והביא ראיה מס"ס ע"י תערובת ובקונטרס הספיקות יבואר ✍ומיהו לשון הר"ב משמע כפשוטו אף בלא תערובת כלל יש להתיר בה"מ תוך ג"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו יאלי. עט"ז ועפר"ח דאין לדמות פרשא לפרשא ובענין המוסק עיין א"ח ובס' גינת וורדים מ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז ויש. עט"ז ויש לראות מ"ש מי חלב דהא כתב לאחר שמבשלין הנסיובי וזה היה מימי חלב ואולי ל"ד אלא מימי חלב קאמר ומ"מ קשיא א"כ מה מקשה מנודר מקום דהוא הנסיובי שזה מותר באכילה אף לדעה שנייה. שוב ראיתי במ"י כלל ס"ה אות ד' כתב דהט"ז הבין דאוסר היינו במי חלב ואינו כן דמימי חלב אוסר ולפ"ז א"ש הנודר מקום עכ"ל לא ידענא איך העביר עיניו ממ"ש הט"ז דמבשלין הנסיובי ומה שנשאר הוה מימי חלב הרי דהבין הט"ז דמימי חלב אוסר לא במי חלב שהוא הנסיובי עצמו וכאמור. וע' סימן רי"ז בפרישה אות כ' הביא לשון מ"ו ז"ל הנודר מחלב מותר בקום והעיקר לעיל סימן פ"ז דהנודר מחלב אסור בנסיובי דחלבא ומי חלב היינו לאחר שמבשלין הנסיובי עכ"ל ר"ל דלעיל אמר שהמבשל במי חלב היינו לאחר שמבשלין הנסיובי הא נסיובי גופא הוה חלב ממש לבישול דקרא ואסור בהנאה לענין בב"ח כמ"ש המחבר סימן פ"ז ס"ח יע"ש. והנה להר"א ממי"ץ דאוסר מימי חלב באכילה וכותח הוא נסיובי שרי באכילה ע"כ כמ"ש הרא"ש דנסיובי הוה בכלל חלב הן לענין היתר באכילה והן המבשל בהם בשר לוקה מ"ה כמ"ש המחבר סימן פ"ז ס"ח ואם כן לדידיה מתני' דנדרים הנודר מחלב מותר בקום היינו מי חלב לא נסיובי כמ"ש מהרש"ל הביאו הפרישה בסימן רי"ז דנסיובי בכלל חלב הוא וכ"ת לשון ב"א לחוד מ"מ כשאומר בלשון תורה ליתסר וראיתי בב"ח סימן רי"ז שהוקשה לו כן ותי' בנדרים הלך אחר לשון ב"א ולהט"ז לא ניחא ליה בכך ועוד דבמשנה שם דג שאני טועם אסור בגדולים דגה אסור בקטנים וגדולים משום דג לשון קרא כן הוא ואיך סתם אח"כ דמותר בקום אלא ע"כ קום היינו מימי חלב לאחר שמבשלין הנסיובי וכמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' נדרים וכפי הנראה שזה דעת הב"י בש"ע סימן רי"ז סי"א והט"ז שם אות י"ד פי' מי חלב הנבדלין והש"ך שם אות ט"ז נסיובי וכפי הנראה שמחולקין המה ומי חלב קורא לאחר שבשלו הנסיובי להט"ז וא"ש כאן. ומ"ש המ"י דבסוגיא דנדרים משמע דאף באכילה שרי י"ל דלכאורה דנ"מ לענין חלב בן פקועה בתרי תמיהי דלית ביה אמ"ה נ"מ שפיר אף לאכילה ✍ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח משום. עט"ז העתיק דברי הת"ח כלל ס"ה וכפי הנראה שם דאם ינקה מטריפה אף שנתגדלה אח"כ ואכלה שאר דברים אסור' הואיל ועיקר גדילתה מטריפה ומטמאה וענה"כ כתב דלחנם העתיקו דכבר מבואר לעיל סימן ס' בהג"ה ועיין. ודע דאם נתפטמה כל ימיה באיסור הוה ספיקא דדינא עש"ך בסימן ס' ולפ"ז באם ינקה מחלב דאיסור יוצא הוה ס"ס כיון דהוה בעיין דלא איפשטא עס"י נ"ט: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט כיונק. הט"ז העתיק דברי הרא"ש ובאמת לדידן דבשר אדם אסור בעשה כמ"ש הר"ב בסימן ע"ט א"כ בפשיטות הטעם דאתי לאיחלופי לומר דכמו באדם החלב שרי ה"ה מטמאה ובאדם הותר מקרא אבל לאחר שפי' הרואה יאמר חלב דעלמא הוא ובדם הוה להיפוך כמבואר: ש"ע סָעִיף ז
י עד. עט"ז והוא מב"י דקדק מלשון הר"מ ז"ל אבל לא פי' תוך כ"ד חודש יונק עד ד' וה' שנים: ש"ע סָעִיף ז
יא אם. עט"ז דבאה"ע מיירי לענין אם יכולה לינשא תוך כ"ד חודש אף ע"פ שגמלתו אסור ובשנה מעוברת אסורה עד כ"ה חודש וכאן לענין התינוק אם פי' תוך כ"ד דאינו יונק אלא עד סוף כ"ד חודש ואם השנה מעוברת יונק עד כ"ה חודש וכן כתב בת"ח כלל ס"ה ד"ו ועמ"י שם אות י"ג כתב אם פי' לאחר כ"ד חודש ג"י מעל"ע דיש להחמיר ירצה בזה דחודש העיבור יש דעות ולענין תוך כ"ד חודש אם פירש דלא ינק אלא עד כ"ד חודש הוא רק מהוכחת לשון הר"מ ז"ל הלכך אין להחמיר ומותר לינק עד כ"ה חודש משא"כ פי' לאחר כ"ד חודש דמוזכר בגמרא אין להקל ולומר שחודש העיבור בכלל כיון דיש דעות בזה יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
יב וכן. עט"ז פי' דאפילו היכא שאשה חולה שיש בה סכנה דמותרת לאכול דברים האסורים אפ"ה לא תניק הוולד כי מוליד לו טבע רע ועפר"ח אות כ"ו דאף קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ יש להפריש דמוליד לו טבע רע בזקנותו יע"ש שהזהיר ע"כ שומר נפשו לא יתן בנו למינקת עובדת כוכבים אם לא שא"א דהוה סכנה אז שרי לא בענין אחר: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א רגליה. כתב הש"ך אבל מי רגלים דחמור אסור לכ"ע אפי' לחולה שאין בו סכנה ודלא כב"ח שמתיר בזה (ובהלק"ט סימן ר"ן הורה להתיר שתיית החלב של האתון לחולי האומה שמעורב עמו ג"כ חולי צרות הלב לפי שהוא חולי מסוכן ע"ש): ש"ע סָעִיף א
ב מותרים. ואע"ג דקי"ל דבשרו אסור וכל היוצא וכו' היינו בדבר שהוא בלאו ובשר אדם אינו אלא בעשה וכתב הש"ך מיהו לכתחילה יש להחמיר אף במי רגלים דאדם משום בל תשקצו וגם המחבר לא קאמר אלא שמותר מצד הדין עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג עתה. פי' סמוך לשחיטתה: ש"ע סָעִיף ב
ד הוגלד. כתב הש"ך דמדברי המחבר משמע דבהוגלד פי המכה לעולם אסור למפרע עד י"ב חודש דטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש וצ"ע על רמ"א שכתב בהג"ה מיהו בהוגלד וכו' והיה לו לכתוב בלשון יש אומרים אלא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ כתב בסתם מיהו כו' וכן דרכו בכ"מ: ש"ע סָעִיף ב
ה מעולם. כ' הש"ך משמע אפילו קודם י"ב חדש ואע"ג דטריפה אינה חיה י"ב חדש ה"מ בספק טריפות אבל ודאי טריפה לא ואף שכתבתי לעיל בהוגלד פי המכה דאפילו מאן דאוסר הכל למפרע אינו אוסר אלא עד י"ב חדש אעפ"י שהוא ג"כ ודאי טריפה ל"ד דהתם כיון דלא ידעינן בודאי שנעשה קודם השחיטה דומה ממש לספק טריפה: ש"ע סָעִיף ב
ו מסתמא. דמאחר דשיעור ס' הוא מדרבנן דמדאוריי' חד בתרי בטל לכך אזלינן לקולא דמסתמא וכו' וכתב הט"ז וכ"ה באין שם ס' רק שאנו יודעים שיש שם בהמות אחרות משובחות הרבה מזו ואפשר שהיה ס' בתערובות אזלינן לקולא וכמ"ש בסי' צ"ח ס"ב במין במינו שנשפך: ש"ע סָעִיף ב
ז הגבינות. פי' שלא ערבו החלב יחד אלא עשו מכ"א בפ"ע גבינה ואח"כ נתערבו אבל אם כבר נתערבה החלב ואח"כ עשו מהכל גבינות בטיל דכבר נתבטלה החלב (ואם הוא ספק אם עשה ממנה לבדה אזלינן לקולא דחתיכה הראויה להתכבד היא מדרבנן. ט"ז). וא"ל מסי' פ"ו ס"ה דביצה טריפה צריך ס"א לבטלה מטעם שיש ביצים גדולים וקטנים ולמה סגי כאן בס' תירץ הט"ז דבביצים קים להו לרבנן דבא' יותר סגי ואפשר לעשות תקנה משא"כ גבי חלב הניחו להקל מן הסתם שכולם שוים והש"ך תירץ עוד דגבי ביצים מפני שהיא בריה הוסיפו א' בשיעורה. וכ' בת"ח דאם יש ס' בהמות בעדר אע"ג דלא בדקנו האחרות עדיין מ"מ אמרינן דרוב בהמות בחזקת כשרות הן. ועי' בסי' ק"א שמביא הט"ז בשם מהרש"ל דגבינה לא מקרי חה"ל והוא השיג עליו ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ח ספיקא. כ' הש"ך היינו דוקא בסתם סירכות שאנו אוסרים מספק מכח שא"א בקיאין בבדיקה אבל ודאי איכא סירכות טובא דטריפות בודאי מיהו אנן קי"ל דאפילו בודאי סירכא יש להתיר הגבינות קודם ג"י דומי' דהוגלד פי המכה: ש"ע סָעִיף ב
ט מרובה. ובש"ך פסק דתוך ג"י אפילו בהפסד מרובה יש לאסור דסתם סירכא אינה פחות מג' ימים וגם המחבר לא ס"ל להקל תוך ג' אלא דוקא לפני ג' מיהו בשאר טריפות כגון ניקב קרום של מוח או לא הוגלד פי המכה וכיוצא בו אפילו תוך ג' הכל שרי כדעת המחבר דלא כמהרש"ל דאוסר בכל טריפות מה שבתוך ג"י. ומה שמתירין בודאי סירכא קודם ג"י ולא אמרינן שיהא אסור למפרע כמו גבי כתם בסימן ק"ץ דמטמא למפרע עד שעת כיבוס דשאני הכא דרוב בהמות בחזקת כשרות הן וי"ל דעד השתא היה מן הרוב והשתא נעשית מן המיעוט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
י שהחמור. כתב הש"ך וכ"ש שליא של שאר בהמות טמאות: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא בזה. פי' במימי חלב אבל לא במי חלב ומי רגלים. ומי חלב היינו נסיובא דחלבא ומימי חלב הוא לאחר שעושין הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף למעלה והמים שנשארו לבדן זהו מימי חלב וס"ל לדעה זו דאסור משום אמ"ה ואע"ג כשהוא עם האוכל מותר מ"מ דמי לדם איברים שלא פירש שג"כ דינא הכי. והט"ז כתב דהיש מי שאוסר קאי על מי חלב וא"ל מסי' רי"ז גבי הנודר מחלב מותר בקום דהיינו מי חלב ש"מ דאין בו איסור התם להנאה איתמר אבל לא לאכילה עכ"ל וכתב הש"ך אע"ג דקיי"ל בסי' פ"ז דהמבשל בשר במי חלב פטור וא"כ לאו כחלב דמי וא"כ מנלן למשרי משום אמ"ה דהא לא גלי לן קרא דשרי אלא חלב י"ל דדוקא לענין בשר בחלב לא חשיב חלב דכתיב בחלב אמו דהיינו כמו שיוצא מהאם אבל לשאר מילי הוי בכלל חלב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב נהוג. וכתב בת"ח דכשרה שינקה כל ימיה מן הטריפה אסורה היא עצמה ע"ש וע"ל סימן ס': ש"ע סָעִיף ו
יג בדיעבד. שכבר העמיד בה (או שנתערב בקיבות אחרות מותר להעמיד בה לכתחילה אפילו בצלול. ש"ך) ועיין מדינים אלו בסימן פ"ז ס"ט וס"י ושם יתבאר בס"ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד היד. כ' הש"ך לאפוקי פי' ע"ג הדד או חולבת לתוך פיו אפילו אינו נוגע בה וע"ל סי' ס"ו דגבי דם אדם הוא להיפך: ש"ע סָעִיף ז
טו לחולה. כתב הש"ך דחולה לאו דוקא אלא כל שאינו בריא אלא כחוש: ש"ע סָעִיף ז
טז סכנה. ונראה דאם שוב אין בו סכנה צריך לפרוש אותו מיד ואינו רשאי לינק ד' וה' שנים דלא הותר להחזירו אלא משום סכנה משא"כ אם פי' מחמת חולי שלא היה יכול להניק והחזירו אח"כ יכול להניק ד' או ה' שנים עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ז
יז העיבור. ובס' אפי רברבי כ' בפשיטות דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק (וכ"כ ת"ח ופר"ח כ' כבר כתבתי סי' נ"ז שדוקא כ"ד חודש ע"ש): ש"ע סָעִיף ז
יח האסורים. פי' אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים לא יתן האב את התינוק לינק ממנה אלא ישכיר לו מינקת אחרת ישראלית: ש"ע סָעִיף ז
יט בעצמו. כלומר אע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו כמ"ש בא"ח סימן שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כ לפגם. כלומר שגופי הדבורים עצמן פוגמין הדבש ונטל"פ מותר (ומכל מקום יש ליזהר שלא לאכול דבש בלא סינון תחילה וכן היה נוהג פר"ח): ש"ע סָעִיף ח
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א אסורים כבשרה. עפמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב דציר מבשר היוצא ע"י מליחה שנפל לתבשיל חלב ונתבשל הוי מה"ת ואסור בהנאה ע"ש [ועי' בתשובת ח"ס סי' פ"א ויובא קצת לקמן סי' פ"ז ס"ק י"ח שדעתו אינו כן]: ש"ע סָעִיף א
ב במי רגליה. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ט שחולק עליו ופסק להתיר מ"ר של חמור לחולי שאב"ס וע"ש עוד: ש"ע סָעִיף א
ג מותרים. עבה"ט בשם ש"ך וכי כתב בתשובת הרדב"ז ח"ב סוף סי' תשל"ט ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ונמצא טריפה. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי"ג ע"ד שפקפק רב אחד דבמקומו שכיחי טריפות כמו כשירות איך נאכל חמאה וחלב דליכא רובן דכשירות במקום זה והוא ז"ל השיב וכתב לו היתר לזה מתרי טעמי ע"ש. וכעין סברתו כתב ג"כ בתשובת שאגת ארי' סי' ס"ד לענין אם מותר לשחוט בהמה בי"ט במקומות אלו שמצויין טריפות כמו כשירות ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ה אלא עתה. עי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' כ"ו באמצע התשובה שכתב דצ"ע בצמקה הריאה לענין החלב והגבינות כיון שא"א לומר שצמקה סמוך לשחיטה כמ"ש לעיל סי' ל"ו בט"ז ס"ק כ' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ו דנטרפה. [ עי' בספר לבושי שרד סי' ו' וז' שביאר שם דלפעמים גס החלב מבהמה כשירה אסור למפרע כגון שנמצא נקב בחצר ונסרכה בסירכא ועדיין ניכר שהיה נקב רק שרואין אנו שהסירכא סותם דהבהמה כשירה כדלעיל סי' מ"א ס"ח באחרונים שם. מ"מ החלב שנחלב ממנו ג' ימים (לדידן דקיי"ל כדעה ב') קודם שחיטתה אסור מספיקא דפלוגתא וכתב דאף דמילתא דא חדתא היא לא ראיתי בספרים לדבר מזה לאסור חלב מן בהמה כשירה מ"מ נראה דכן יש להורות (עמש"ל סי' מ"ט סק"ג) וכן בהמה שנשחטה ומצאו שניטל ממנה כוליא מחמת חולי אפילו לדעת מהרש"ל שהובא בט"ז שי' מ"ד סק"ג דמתיר הבהמה מ"מ החלב אסור ובזה יש לאסור החלב יב"ח קודם שחיטתה ע"ש בטעם הרב"י: ש"ע סָעִיף ב
ז תוך ג' ימים. ע' בתשובת בית אפרים סימן ט"ז שכתב דהני ג' ימים הם מעל"ע ע"ב שעות ותוך ע"ב שעות אשור אף שיש ג' ימים כשתחשוב מקצת היום ככולו ע"ש ונראה לי ראיה לזה מהא דכתב בתשובת הרשב"ש סוף סי' תקס"א בענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסרו הגאונים לאוכלו מבושל דמספר זה שלשלשה ימים יצא להגאונים מדאמרינן דהוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם השחיטה אלמא בשלשה ימים הדם נקרש ומעלה גלד על פי המכה וכ"ש שהוא נקרש בבשר שנשחט דשליט ביה אוירא כו' ע"ש וא"כ הרי בבשר ששהה ג"י מבואר לעיל סי' ס"ט סי"ב דחשבינן מעל"ע וע"כ גם לענין הוגלד פי המכה הוא כן: ש"ע סָעִיף ב
ח אבל מה שנעשה מחלבה. עי' בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ח מה שכתב ליישב דלא תיקשי ממ"ש הרמ"א לעיל סי' נ' דלא אזלינן בתר חזקה היכא שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה. וע"ש עוד שכתב דלא התיר הרמ"א כאן מה שקודם ג' ימים רק בהפסד מרובה ומה שלא כתבו בפירוש היינו לפי שסמך עצמו אמ"ש לקמן בהגה ג' גבי סירכא שדעת הב"י דאין אוסרין הגבינות אף שבתוך ג' ימים משום דהוי ס"ס ואפ"ה כתב הרמ"א שם דיש לאסור באין הפ"מ מכ"ש הכא בהוגלד פי המכה דאוסר הב"י ושאר פוסקים הגבינות שנעשו מעולם. בודאי לא שרי רק בהפ"מ ע"ש. ש"ע סָעִיף ב
ט או שאר טריפות כו'. [ע' בספר לבושי שרד סי' ח' שכתב פרה שנשחטה ונמצאת חסרה מרה ונטרפה. נלע"ד לענין החלב להורות שהחלב מן קודם יב"ח מותר אף דחסרת אבר דינו כיתרת דדרכו לבוא מהבטן מ"מ הרי כתב הב"י בסימן מ"ב דיש פוסקים מכשירים בחסרה מרה וכו' והחלב מן תוך יב"ח עד ג' ימים קודם שחיטה אסור מספק ולכן כל הכלים שנשתמשו בהם אותה החלב אם בעת שנמצאת חסירה מרה עדיין הכלים בני יומן אסורים לעולם אבל אם אז כבר אינם ב"י מותרים אפי' שלא במקום הפסד כלל אבל החלב מן תוך ג' ימים אסור בתורת ודאי ולכן הכלים שנשתמשו בהם מחלב זו אסורים אפי' אם הם אינן בני יומן בעת שנמצאת חסירה מרה. וכן הדין בביצים מתרנגולת שאין לה מרה. רק מה שמותר בבהמה קודם יב"ח מותר בעוף לפעמים גם תוך יב"ח כגון אם הדרא וטענה אזי הביצים מטעינה ראשונה מותרים ומטעינה שנייה עד ג"י אסורים מספק ומה שבתוך ג"י אסורים מתורת ודאי. וכתב עוד אבל אם נמצאת יתר מרה אזי החלב אפי' מקודם יב"ח והביצים מכמה טעינות אסורות מספק עד ג"י ומן תוך ג"י אסורין ודאי ע"ש עוד]. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
י וחלב ומי חלב. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' כ' בענין פרה חולבת שיצא ממנה דם עם החלב החלב אסור והכלים שעמדו בו החלב מעל"ע אסורין ע"ש וכן בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ח פסק לאסור בזה משום דדם נעכר ונעשה חלב וכיון דיש דם בחלב או אדמימות מוכח דעדיין לא לגמרי נשתנה הדם לחלב ע"כ יש לאסור משום דם ממש והחמאה שנעשה מזה החלב ימכור לנכרי באופן שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל (אבל החלב מותר למכור לנכרי בכ"ע שאין לחוש שימכור לישראל דהא חלב של עובד כוכבים אסור אבל בחמאה יש מקומות שנוהגין היתר כדלקמן סי' קט"ו) וכן הכלי חרס ימכר ע"ש ועי' בנ"ץ מ"ש בזה. [שוב נדפס תשוב' בנין עולם וראיתי בסי' ל' שם שהשיג על תשובת חב"י הנ"ל ומסיק לדינא להתיר החלב בששים נגד הדם עש"ה. ועכ"פ נ"ל דאף החב"י לא קאמר אלא היכא שלא יצא הדם בפ"ע מדד הבהמה רק שכל החלב יש בו שורייקי סומקי ואדמימות ואף כשמסננין החלב כשעומד זמן מה חוזר לאדמימות כמו שראיתי כמה פעמים שניכר הדבר שלא נשתנה לגמרי לחלב אבל היכא שהחלב בפ"ע הוא נקי וצלול רק שאח"כ נחלב בו קצת דם בפ"ע מדד הבהמה כמו בעובדא דבנין עולם שם גם החב"י מודה דיש להתיר ע"י ששים ותולין במצוי שהוא דם מכה שנתהוה בכחל אלא דאם אפשר יש לסנן]: ש"ע סָעִיף ה
יא ומי חלב שלהן. עש"ך ס"ק י"ב ועי' בתשובת ח"ס סי' ע' מה שתמה עליו]: ש"ע סָעִיף ה
יב למימי חלב. עי' בתשו' בשמים ראש סי' רפ"ה ובהגהת כסא דהרסנא שם: ש"ע סָעִיף ה
יג ויש מי שאוסר בזה. עש"ך ס"ק י"ג ועי' בספר לוית חן פ' משפטים מ"ש בזה. ועי' בנ"צ מ"ש בענין מימי חלב של בת פקועה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד כשירה שינקה כו'. עי' בס' תפארת למשה שכתב דה"ה טרפה שינקה מטריפה קיבתה מותר וכן קיבת נבילה וקיבת טמאה מותר לסברא זו ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
טו כשירה שינקה מהטרפה. עי' בס' תפל"מ שכתב אבל קיבת טריפה שינקה מכשירה וכן חלב קיבת נבלה מותר לכ"ע אבל חלב טמאה אף שינקה מטהורה אסור לסברא זו ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז ותינוק יונק. עי' בשו"ת אדני פז סי' י"ז שכתב דמה שאומרים דכל כמה דממעט התינוק בהנקה יותר מוכשר לתורה טעות הוא בידם ומביא ראיה מהגמרא וסיים דאף איסור יש לגמול קודם כ"ד חדש אם לא מחמת עיבור או עיכוב אחר ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
יז עד סוף כ"ד חדש. עי' בזה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ב"ט ובתשובת יד אליהו סי' נ"ב: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א (ליקוט) או טריפה. מתני' קס"ז ב' ואע"ג דאין הלכה כן מ"מ למדנו לחלב שאינה בקיבה. הרי"ף והרא"ש פ"ג סנ"ב (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב וצירה. בכורות שם וחולין קי"ב ב' ק"כ א': ש"ע סָעִיף א
ג ומי כו'. בכורות ז' ב' כלישנא בתרא: ש"ע סָעִיף א
ד ויש כו'. שסובר דהא דרב ששת לאו הלכתא הוא כיון דפירשא הוא מותר כמו פרש שור הנסקל בפ"ב דע"ז (ל"ד ג') וכמו חלב הקיבה של נבילה בספ"ה דחולין כמ"ש הרי"ף שם ועור החמור בבכורות שם: (ליקוט) ומ"ר כו'. פסק כלישנא בתרא דרב ששת שם דהגאונים פסקו בכ"מ כלישנא בתרא ובשל תורה הלך אחר המחמיר הרא"ש שם: ויש מי שמתיר. הוא הרמב"ם וס"ל ג"כ דהסוגיא והלכתא בכ"מ כלישנא בתרא ומדחזינן סתמא דמתני' דבש צרעין טהור במס' מכשירין דלא כר' יעקב ורב ששת ס"ל כר' יעקב ע"כ אין הלכה כר"ש וע"ל ס"ט ואע"ג דללישנא קמא דר"ש אתי אפי' כמתני' דלא כר' יעקב מ"מ אזיל לשיטתיה כנ"ל דלישנא בתרא בכ"מ עיקר והמרדכי כתב דמ"ר חמור אסורין ושל שאר מותרין אפי' ללישנא בתרא וה"פ של סוסים וגמלים כיון דלא שתו אינשי ודאי פירשא בעלמא הוא ומותרין כי תבעי כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ה אבל מי כו'. דהא אפי' חלב ודם שלו מותר כמ"ש בפ' אע"פ ס' א' ואמרינן בפי"ד דשבת (ק"י א') מהו לשתות כו' מכלל דבחול שרי: (ליקוט) אבל מ"ר דאדם כו'. מחד הוכחה דמרדכי שם שהוכיח מדמותר משאר בהמה טמאה כנ"ל ה"ה דאדם וא"כ לדברי הרא"ש הנ"ל ס' ראשונה היה אסור אבל משאר הוכחות שם שהוכיח מדמיבעיא להו בשבת מכלל דבחול מותר ועוד מדל"ק וכי בחול מי התיר לך ועוד מדקאמר בכתובות ס' א' דאף חלב מהלכי שתים מותר וזה לא גרע מחלב וזו ראיה ברורה שאין להשיב דהא לא איבעיא להו בגמ' שם אלא אי דמי לחלב אי לא (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו אם הוא כו'. עתוס' דחולין י"א א' ד"ה אתיא. ויש ללמוד כו'. אבל הרא"ש כ' דלמסקנא דאזלינן בתר רובא רוב בהמות כשרות הן והוי חזקה מכח רובא והשתא הוא דאיתרע וכמ"ש בכתובות י"ב ב' וע"ה ב' ועתוס' דנדה ב' ב' ד"ה דאיכא כו' אבל אי לאו כו' וכ"כ הרר"י ממ"ש (חולין ט' ה' ופ"ג די"ט) נשחטה בחזקת היתר כו' אלמא בהמה בחייה בחזקת שאינה טרפה: ש"ע סָעִיף ב
ז אבל אם כו'. כיון דע"כ יצתה מחזקתה שעה אחת וכמ"ש בנדה נ"ו א' וכן הכתם כו' אלמא כיון דיבש הוא וא"א לומר עכשיו ראתה לא אמרינן העמד על חזקתה ומטמאינן עד הכיבוס. ר"ן. ואע"ג שאמרו שם ומטמא בין לח בין יבש משום לתא דיבש כמ"ש תוס' שם נ' א' ד"ה ושרצים כו' וי"ל כו': ש"ע סָעִיף ב
ח שבידוע כו'. כמ"ש בפ' א"מ (נ"א א') ובפ' המדיר: ש"ע סָעִיף ב
ט מיהו כו'. חולק על הש"ע וכדעת סמ"ק דאף בכה"ג אמרינן דאז נטרפה ומעמידין על חזקתה: ש"ע סָעִיף ב
י אבל ביתרת כו'. דלא כהגש"ד שמתיר מקודם יב"ח דטרפה אינה חיה יב"ח וע"ל סי' נ"ז סי"ח בהג"ה: ש"ע סָעִיף ב
יא ואם היתה כו'. דמחזקינן לכולהו בכשרות דרוב כו' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
יב ואם יש כו'. כיון דמן התורה בטל ברוב וע"ל סי' צ"ח ס"ב: ש"ע סָעִיף ב
יג דהוי כו'. כמ"ש בהג"ה (ק' א'): ש"ע סָעִיף ב
יד ואם נטרפה כו'. כמ"ש בפ"א דכתובות (ט' א') ועבה"ג: ש"ע סָעִיף ב
טו ויש אוסרין כו'. או"ה. וס"ל דאין סירכא בפחות מג"י כמו בהוגלד פי המכה ואין בו אלא חד ספיקא אבל קודם לכן מותר כשיטתו בהג"ה לעיל בהוגלד פי המכה. ודעת ש"ע כמ"ש במשמרת הבית די"ל דרגע קודם השחיטה נגמרה הסירכא הלא"ה היה אסור לעולם כשיטתו לעיל (צ"ע דמ"מ הוי ס"ס): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
טז מי דגלי כו'. נלמד מחלב ואף ליש מי שאוסר מודה כאן דפירשא בעלמא מדקא מיבעיא להו בחמור ש"מ בטהורה ודאי מותר ב"י: ש"ע סָעִיף ה
יז ומי כו'. דהא עבדי כותח ממנו כמ"ש ברפ"ג דפסחים: ש"ע סָעִיף ה
יח ויש מי כו'. דאמרינן קי"ד א' אבל לענין בשר בחלב כו' והיינו מימי חלב דמי חלב אמרינן שם קי"א ב' אסור לאכול בכותח וכן בפ"ג (מ"ג ה') ופ"ז (ע"ו) דפסחים והוצרך ללמוד בבכורות שם על חלב דמותר אבל מימי חלב דאינו בכלל חלב ליכא קרא להתיר וסברא ראשונה ס"ל דדוקא לענין בשר בחלב אינו כחלב אבל לכ"ד הוי כחלב וכמ"ש שם לזרעים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט כשרה כו'. כגי' ספרים שלנו דלא כגי' רש"י: ש"ע סָעִיף ו
כ ויש כו'. עתוס' שם ד"ה ה"נ ולכאורה כו' ואור"ת כו'. וסברא ראשונה ס"ל דכ"ז קודם חזרה נשנית אבל קשה לפי' דא"כ כשרה שינקה כו' קודם חזרה וטרפה כו' לאחר חזרה וה"ל למיתני כולה להיפך לרבותא אבל לפי' ר"ת הכל לאחר חזרה ועוד מ"ש רי"ף דפירשא הא במתני' אמרו מפני שכנוס כו' ועוד דהא מי רגלי חמור אסורים בשלמא להרמב"ם ניחא כנ"ל ובירושלמי פ"ב דע"ז קבת העובד כוכבים ושל נבילה אסורה כמשנה ראשונה טריפה שינקה מן הכשירה קבתה מותרת כמשנה אחרונה כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה כמשנה אחרונה ומייתי שם עובדא שבקעו זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קבותיהן אמרו ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באת ור"ל כמ"ש במתני' שכנוס במעיה כנ"ל. והרמב"ן כתב דבנוסחות הישנות הוא כגי' רש"י דל"ג וכ"ש בקיבת כו' ומדברי ב"ח פסוקות הוא וכ"כ הר"ן: ש"ע סָעִיף ו
כא ומיהו כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ו
כב או כו'. תוס' שם ד"ה חיישינן כו': ש"ע סָעִיף ו
כג ויש כו' אבל כו'. עתוס' שם ד"ה כאן כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כד כגון שחלבתו כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ז
כה או כו'. דלא נקט רש"י כלי אלא לאפוקי ע"ג הדד או חולבת לתוך פיו. ב"י: ש"ע סָעִיף ז
כו והיו מכין כו'. דאינו אסור אלא מדרבנן מדהוצרך להקשות מדברי רב ששת דאפילו מצות כו' וע"ש סוף מ"ה ב' ארנב"י כו' ושבת מ' ב' ושאר מקומות: ש"ע סָעִיף ז
כז לבריא כו'. תוס' שם ד"ה רי"א כו' וכמ"ש ביומא פ"ב א' ועתוס' דשבת ס' ב' ד"ה השתא כו': ש"ע סָעִיף ז
כח מעת לעת כו' והוא כו' ואם כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש: ש"ע סָעִיף ז
כט ובתוך כו'. גמ' שם פירש לאחר כו': ש"ע סָעִיף ז
ל עד סוף כו'. רמב"ם ואינו כן דעת ש"פ: ש"ע סָעִיף ז
לא חלב העובדת כוכבים כו'. ע"ז כ"ו א': (ליקוט) חלב עובדת כוכבים כו'. מתני' וגמ' ע"ז כ"ו א' וירושלמי שם אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושדותיהם מיניקותיך אלא שר"ח כתב דוקא במקום סכנה דבירושלמי מסיים שם תני יונק תינוק מן העובדת כוכבים ומבהמה טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום יונק שקץ ולא משום טומאה אלמא דומיא דבהמה טמאה הוא וכן בגמ' דידן בס"פ חרש קי"ד א' וקאמר שם התם משום סכנה א"ה כו' וכ"מ בתוספתא דשבת דתנא שם אין יונקין מן העובדת כוכבים ומן בהמה טמאה אבל רשב"א כתב דממדות חסידות הוא לפי שחלב מגדל טבע כיוצא בו לכן עריבו בהדי בהמה טמאה ובמ"ר פ' שמות וקראתי לך אשה מינקת כו' וכי אסור היה למשה לינוק מחלב עובדת כוכבים לא כן תנינא אבל עובדת כוכבים מניקה כו' פה שעתיד לדבר כו' וז"ש ומ"מ כו' דחלב כו'. ר"ג רפ"ב דע"ז ועתוס' שם י' ב' ד"ה א"ל כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
לב ומ"מ כו'. כמ"ש תוס' בע"ז י' ב' ד"ה א"ל בשם מדרש חלב מטמא כו': ש"ע סָעִיף ז
לג וכן לא כו'. דבשביל כה"ג יצא אחד כמ"ש בירושלמי פ"ב דחגיגה והביאו תוס' שם ט"ו א' ד"ה שובו כו'. הג"א פ"ב דע"ז ס"ו ד"ה להזהיר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לד ואע"פ כו'. עתוס' דע"ז ס"ט א' ד"ה ההוא כו' ור"ל דהוא נטל"פ וכ"ה במרדכי: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לה דבש כו' ויש כו'. עבה"ג וכשיטתם דהרמב"ם פסק דלא כרב ששת והרא"ש פסק כלישנא בתרא דרב ששת: (ליקוט) דבש כו' ויש כו'. תליא בפלוגתא הנ"ל דס"א ור"ת פסק ג"כ דמותר וס"ל כהרמב"ם או שפ' כלישנא קמא דר"ש והוא להחמיר דללישנא בתרא ע"כ לא קי"ל כר"ש כיון דסתם מתני' דלא כוותיה כנ"ל (עברא"ש שם ובא"ז הלכות בכורות ס"ס תפ"א. והעיקר בדעת הרמב"ם כמש"ל ס"ק ד' במקומו): ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.