שולחן ערוך, יורה דעה פ
א חַיָּה טְהוֹרָה, חֶלְבָּהּ מֻתָּר, וְדָמָהּ (אָסוּר) וְטָעוּן כִּסוּי. וַחֲכָמִים נָתְנוּ סִימָנִים, מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, בְּקַרְנוֹתֶיהָ אִם הֵם מְפֻצָּלוֹת (פֵּרוּשׁ שֶׁהַרְבֵּה פִּצוּלִין יוֹצְאִין מֵהֶם), וַדַּאי חַיָּה טְהוֹרָה הִיא. וְאִם אֵינָם מְפֻצָּלוֹת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בָּהֶם שְׁלֹשָׁה סִימָנִים: כְּרוּכוֹת, וַהֲדוּרוֹת וַחֲרוּקוֹת (פֵּרוּשׁ כְּרוּכוֹת עֲשׂוּיוֹת גְּלָדִים כִּבְצָלִים הֲדוּרוֹת, עֲגֻלּוֹת וְלֹא רְחָבוֹת חֲרוּקוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֲרִיצִים סְבִיבוֹתָם תְּכוּפִים וּמֻבְלָעִים זֶה בָּזֶה) וְהוּא דְּמִבְלְעוּ חִרְקַיְהוּ. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה סִימָנִים, חֶלְבָּהּ אָסוּר.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ. אֲבָל ז' מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, אִם הָיָה מַכִּיר אֶחָד מֵהֶם, אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם, חֶלְבּוֹ מֻתָּר וְדָמוֹ טָעוּן כִּסוּי.
ג שׁוֹר הַבַּר מִין בְּהֵמָה הוּא.
ד הַקֶּרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אֶחָד, הֲרֵי הוּא חַיָּה.
ה כָּל שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם הוּא מִין חַיָּה אוֹ מִין בְּהֵמָה, חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, וּמְכַסִין אֶת דָּמוֹ.
ו כִּלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה עִם חַיָּה טְהוֹרָה, הוּא הַנִּקְרָא כּוֹי. חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, וּמְכַסִין אֶת דָּמוֹ.
ש״ך
סָעִיף א
א אם הם מפוצלות כרוכות והדורות וחרוקות. עיין פי' של דברים אלו בב"י ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן ספ"ב גבי סימני העוף קצרתי: ש"ע סָעִיף א
ב ודאי חיה טהורה היא. כלומר כשהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה ודאי טהורה היא אבל פשיט' דאין סימן מפוצלות מורה שהיא טהורה וכן מבואר ברמב"ם פ"א מהל' מ"א דין י': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג שור הבר מין בהמה הוא. משמע שאפי' כסוי א"צ והרב כתב בסי' כ"ח ס"ד וז"ל ויש מסתפקין בבופל"י שהוא שור הבר שמא חיה הוא ע"כ טוב לכסותו בלא ברכה עכ"ל וצ"ל דמה שלא הגיה כאן כלום היינו משום שסמך עצמו אלעיל דעיקר דוכתא דדיני כסוי התם הוא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ואין לוקין עליו. שאין לוקין מספק ומכסין את דמו בלא ברכה וכן בס"ו וע"ל סכ"ח ס"ג ובמה שכתבתי שם: ש"ע סָעִיף ה
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א אם. עש"ך דהאידנא אין נאכל אלא במסורת כמ"ש סימן פ"ב. ויש לראות דשם ס"ג הוא מטעם שכתב רש"י דהא תרנגולתא דאגמא מתחלה היו מחזיקין בטהרה ואח"כ ראו שדרסה ואו"ה כלל נ"ו אות ח"י לפי שרבו הפירושים מהו סימן הדורס אי כפר"ת יע"ש משא"כ בסימני חיה ובהמה לא הוזכר זה דאין נאכל אלא במסורת ובהמה וודאי אין בקיאות להכיר מפרסת פרסה ומעלת גרה גם אין מקובלין אנו במין זה שהוא טהור וצריכין להכיר אי חיה אי בהמה. אלא דאיהו נמי ה"ק כיון שרבו הפירושים אין לאכול החלב אלא במסורת דא"א בקיאין במובלע חרקייהו ושאר הסימנים: ש"ע סָעִיף א
ב וודאי. עש"ך דאין זה סימן לטהרה אלא דה"ק דאם מפריס פרסה ומעלת גרה אלא להכיר בין חיה לבהמה מועילין אלו הג' סימנים ועיין בר"מ פ"א ממ"א ה"י כל מין שמפריס פרסה ומעלת גרה אם מפוצלות הר"ז היה וא"ל בעינן אלו הג' סימנים יע"ש. אמנם אין זה מוסכם דהר"מ פסק כת"ק דר' דוסא עפר"ח אות ב' אבל לר' דוסא כל שיש לו קרניים א"צ לחזור על טלפים דסובר חיה טמאה אין לו קרניים ועיין בר"ן בר"ה דשופר של טמאה אין יוצאין היינו כת"ק דחיה טמאה יש לה קרניים. והר"מ כתב כל מין שמפריס ומעלת גרה וקרניים כו' ואלו בגמרא חולין לא הוזכר כ"א קרניים וטלפים ומשמע דבהא סגי אף שפיה חתוך ויש לעיין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג שור. עש"ך מה שלא הגיה הר"ב כאן דיש מסתפקין לענין כיסוי דסמך על מ"ש בדיני כיסוי ועש"ך סי' רצ"ז אות ה' תמה על הר"ב שלא הגיה דשור הבר עם שור ישובי אסור דל"ש לתרוצי דסמך על מ"ש בהל' כיסוי ועמ"ש בט"ז לענין חלב שלו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ואין. עש"ך מ"ש וכן בס"ו היינו אביו חיה אבל אמו היה מכסין בברכה ואמו בהמה היו לוקין על החלב דוודאי חוששין לזרע האם ולזרע אב הוא דמספקא לן. חלב כוי שלא הכריעו חז"ל אי מין חיה או בהמה וכן הנולד מאביו חיה ואמו בהמה הוה ספק לא וודאי ובהצטרף עוד ספק הוה ס"ס ולא הוה חסרון ידיעה כיון דהספק לכל באי עולם גם ספיקא דפלוגתא הוה ספק: כתב כר"ו אות ד' מין ב"ח שבא לפנינו ואין אנו יודעין אמאי לא אזלינן בתר רובא דחיות הנה תי' דמין חיה ז' ומין בהמה ג' מ"מ מרובין הם בהמות מחיות. ואמת הוא כמו עופות טהורים מרובים מטמאים אפ"ה אמרינן אלף מינין יש במזרח וכולן מין איה ולא הולכין בתר רובא ה"ה כאן. עוד כתב באות ה' דלא כתב המחבר אם האם חיה דחוששין לזרע האם והלכה מותר סמך על הדין במקומו. וכוי אף שיש לו קרני חיה ממש אפ"ה ספק הוא ואין להקשות צבי בקרנותיו שמא מבהמה וחיה הוא וי"ל דהוה ס"ס שמא חוששין לזרע האב ועוד דלא שכיח עכ"ל. לא הבינותי מ"ש חלבו מותר הא ספיקא הוה שמא חוששין לזרע האב ושה אפילו מקצת שה אמרינן ובכל קורט מעורב חלב חיה ובהמה ואסור כמ"ש התוס' חולין ע"ט ב' ד"ה בין דכל משהו דם חציו דם חיה וחציו דם בהמה ה"ה לענין חלב וכמו לענין מתנות דחייב בחצי מתנות כמבואר. ומ"ש דהוה ס"ס לא ידענא שמא אמו בהמה ואביו חיה והוליד בדמותו כצלמו וליכא אלא חדא ספיקא ואף שי"ל קצת מכל מקום הנכון כתירוצא דמלתא דלא שכיח הוא: שאלה האם יצויר שכזית חלב יהיה לפעמים בטל בשלשים זיתי היתר או לא יצוייר כלל: תשובה לכאורה יצויר כזית חלב מכוי הנולד מאמו חיה ואביו בהמה דהוה ספיקא אי חוששין לזרע האב ועכ"פ מקצת חיה הוא דלזרע האם וודאי חוששין וכמ"ש התוס' בחולין ע"ט ב' ד"ה בין ונמצא בכל הזית אין בו אלא חצי זית איסור ומתבטל בשלשים דיש ס' נגד החצי זית. ומיהו באמו בהמה ואביו חיה שמא אין חוששין וכולו בהמה וצריך לשער נגד כל הזית. שוב ראיתי שיש לעיין דנהי דאין חייב כרת ומלקות על כזית זה דיש בו חצי של חיה מ"מ מדרבנן אפשר כולו איסור דחנ"נ בשאר איסורין ודומה ללח בלח נ"נ ובמליחה קיי"ל חנ"נ אף שאין דרך בישול ה"ה כאן. ומיהו הא אמינא שאם נפל לאינו מינו ונשפך וידוע שהיה שלשים זיתי היתר דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן ספיקו להקל עס"י צ"ה ולדינא צ"ע ✍: ראמים שלנו (היינו הבופל"י) מין בהמה דראם שהוא חיה גדולה הוא עד מאד תוס' זבחים קי"ט עפר"ח וכה"ג ובל"י: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז
סָעִיף א
א היה טהורה חלבה מותר. דלא אסרה תורה אלא חלב הראוי להקרבה משא"כ בחיה: ש"ע סָעִיף א
ב אם הם מפוצלות. רש"י מפרש שהרבה פצולין יוצאין מהם ור"ת פירש שהן זקופות וכפופות בראשיהון. וכתב ב"י בשם רשב"א לענין דינא שניהם מודים דכל אחד מהני. כרוכות פירושו עשויין כגילדי בצלים. הדורות שיהיו עגולות ולא רחבות כקרני העז. חרוקות שיש בהם חריצין כל סביבו ומבלעי זה בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ג ומכסין את דמו. היינו לחומרא ואם שחטו בי"ט אין מכסין דמו ודינו מבואר בא"ח סימן תצ"ח גבי כוי: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א חיה. עט"ז והוא לשון הפרישה אות א' אבל הב"י כתב ופשוט הוא דלא אסרה אלא של ג' מינין בלבד ועיין תוס' חולין צ"ב ד"ה אמר והוא מת"כ אין לי אלא חלב הראוי להקרבה דכתב אשר יקריבו חלב חולין ובעלי מומין מנין ת"ל כי כל ומת"ל אשר יקריבו למעט חלב דפנות א"כ אין ראיה למעט מאשר יקריבו חיה אלא מדפרט רק ג' מינין ש"מ דאינך לא ועסי' ס"ד בש"ך אות א' מ"ש שם. וחלב טריפה מבטן או כלאים ונדמה אף שאין ראוין להקרבה מעולם אפ"ה הם בעונש כרת כמבואר. וחלב שור הבר מבואר בס"ב דהוה מין בהמה ובסי' רצ"ו ס"ו סתם המחבר ג"כ דמין בהמה הוא ולעיל סימן כ"ח הגיה הר"ב טוב לכסותו בלא ברכה ומ"מ ודאי בהמה הוא וחלבו ודאי לא ספק דהלכה כת"ק דר' יוסי וכ"פ הר"מ ז"ל ולבוש ס"ד משמע דספיקא הוה לחומרא וכפי מ"ש יראה דהוה ודאי. ועיזי דבאל"א (דהיינו עז הבר יער בלשון ארמי) יש מחלוקת והר"מ ז"ל בה' איסורי מזבח דכשרות למזבח וכ"כ המ"מ בפ"א ממ"א ה"ח דלא כאמימר דשרי תרבייהו דלא כהרשב"א ולפ"ז חלב שלהן ספק הוא ולא ודאי וצ"ע אם לצרף לס"ס. ועבל"י אות ג' עז הבר מן חיה ושוחטין ומכסין דמו בי"ט ט"ס הוא כנראה ממ"ש קרש טביא דבי עילאי דמה ענין טביא דבי עילאי לעיזי דבאל"א: ש"ע סָעִיף א
ב אם. עט"ז הביא ב' הפירושים הן שיוצאין כענפים מן הבד כמו קרני צבי הן שזקופים ובראשיהן הם כפופים ומפוצלות כמו מבוצלות (שהפ"א ובי"ת מתחלפין) סומכין עליהם וכן הלבוש בס"א הביא ב' הפירושים לקולא ועש"ך אות א' דאנו אין אוכלין אלא במסורת. ועב"י ובס' ראש יוסף כתבנו בסוגיא דעיזי כרכין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ג ומכסין. עט"ז ועפ"ת אות א' כל שאסור מספק חלב הניקור ג"כ אסור אף שאינו אלא מדרבנן לא אמרינן כה"ג ספק דרבנן לקולא כיון דקרוב הוא לאיסור תורה וחלב חיה חלב הניקור שרי יע"ש ועוף כל חלב שלו שומן טהור הוא עיין לעיל: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א מותר. דלא אסרה תורה אלא חלב הראוי להקרבה משא"כ בחיה: ש"ע סָעִיף א
ב בקרנותיה. כתב הש"ך כלומר כשהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה אבל פשיטא דאין סי' מפוצלות מורה שהיא טהורה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג בהמה. מיהו צריך לכסות דמו בלא ברכה כמ"ש בסי' כ"ח ש"ך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ומכסין. פי' בלא ברכה ואם שחטו בי"ט אין מכסין דמו ועיין בא"ח סי' תצ"ח גבי כוי: ש"ע סָעִיף ה
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א ודאי חיה טהורה היא. עבה"ט סק"ב בשם ש"ך. ועי' בתשובת בית יעקב סי' מ"א כתב שם דאלו סימנים מפוצלות כרוכות כו' בעינן גם לסימן טהרה אע"ג דמעלה גרה ומפרסת פרסה. ודוקא בבהמה מהני מעלה גרה כו' משא"כ בחיה וכתב שיביא ע"ז לקמן ראיות ברורות ולא נמצא שם שום ראיה לזה רק כתב דכן משמע לשון הטור וש"ע שכתבו ודאי חיה טהורה הוא ע"ש. ולע"ד אין דינו אמת ואדרבה מדסיים המחבר ואם חסר אחד מאלו הג' סימנים חלבה אסור. מבואר דעכ"פ טהורה היא ובשרה מותר וכן לעיל סי' ע"ט ס"א סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה כו' משמע דמעלה גרה ומפרסת פרסה מהני גם בחיה לסי' טהרה והוא פשוט. וע"ש עוד בענין אי בעינן שיהיו אלו סימנים בשתי קרנים או סגי באחת מקרנותיה. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ו
ב חלבו אסור. [עפמ"ג שכתב דכזית חלב מכוי הנולד מאמו חיה ואביו בהמה שנפל לשאינו מינו ונשפך וידוע שהיה ל' זיתי היתר ספיקו להקל כו' ועי' בספר בית יהודה מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א חלבה מותר ודמה אסור. מתני' קי"ז א': ש"ע סָעִיף א
ב וטעון כו'. מתני' בפ"ו: ש"ע סָעִיף א
ג (ליקוט) בקרנותיה. ולא בטלפים דלא כפיר"ת שם בתוס' ד"ה אלו כו' אלא כפי' ריב"ם שם דלפי ר"ת למה לא מפרש בגמ' סימנים דטלפים. ת"ה וש"פ (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ד (ליקוט) כרוכות כו'. ויש בהם פי' לרש"י ותוס' וש"פ וגי' אחרות ע"ש ושם (ע"כ): (ליקוט) אם כו' ואם כו'. כרוכות כו'. רש"י פי' בלשון שני דכרוכות הוא עגולות וחדודות שהן חדין אבל בלשון ראשון פי' הדורות עגולות וכרוכות שהן עשויות גלדי גלדי וכן פי' הרשב"א והר"ן והטור וחרוקות פי' מלאות פגימות וחריצין וכ"כ הטור אבל הרשב"א והר"ן פי' הדוקות שהגילדין הן מהודקות ואינן מתקלפות והרמב"ם בפי' פי' בע"א ומפוצלות פירש"י שהרבה פיצולין יוצאין מהן וכן פי' הרמב"ם בפי' אבל ר"ת פי' בתוס' שם ד"ה והרי כמבוצלות בב' ור"ל כפופות וכן פי' הרשב"א (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ה והוא דמיבלעו כו'. רמב"ם ומפרש מ"ש והיינו ספיקא כו' דלא כתוס' וש"פ דלא מיבלע דבאמת מיבלע רק שאינו מובלע כבשאר היות ומספקא להו אי סגי בהאי הבלעה: (ליקוט) והוא כו'. אבל תוס' ות"ה וש"פ כתבו דלא בעינן מיבלע חרקייהו (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו בד"א כו'. מפו' בתורה: (ליקוט) בד"א כו'. כמש"ש פ' א' הני עזי דבאלי מהו כו' מדמתרגמינן תורבלא כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ז ז' מיני היה. אע"ג דשם פ' א' אמרינן דתאו שור הבר הוא ומין בהמה הוא כמ"ש בס"ג כרבנן. סמך על הירושלמי (פ"ה דכלאים) שאמר דמאן דמתרגם תורבלא הוא כר' יוסי וכ"ה בתוספתא (פ"א דכלאים) ה' דברים נאמרו בשור הבר אסור משום או"ב וחלבו אסור כו' רי"א זהו תאו האמור בתורה ומותר משום או"ב וחלבו מותר כו' וכן סוגיא דגמ' הנ"ל דלא כרב הונא בר חייא שם דאמר שם ודלמא מינא דתאו כו' ועתוס' שם ד"ה ודלמא כו' ודוחק הוא דל"ל להכניס במחלוקת כיחידאה והל"ל חיה אחרת ובזה מתורץ מה שמקשין עליו למה פסק כרבנן דסוגיא דגמ' הוא כר"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח (ליקוט) שור כו'. כת"ק אלא דבסוגיא דחולין פ' א' ס"ל לר"א ורבינא ורב אשי כר"י דפריך ודלמא מינא דתאו אלא שהרמב"ם ל"ג לה רק מינא דזמר בלבד וכ"ה הני' בכמה ספרים. ת"ה ס"ב א' (אבל העיקר בדעת הרמב"ם כנ"ל בס"ק ז' וכ"כ פר"ח) ולענין עיזא רב אלא פ' שם כאמימר (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט הקרש כו'. שם וקרש כו' חלבו מותר ובספרים שלנו חסר תיבת חלבו ועתוס' ורי"ף ורא"ש ושם קרש טביא כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
י כלאים כו'. עבה"ג וכסוגיא דשם ע"ט ב': ש"ע סָעִיף ו
יא כוי חלבו כו'. פ"ב דביכורים וע"ל סי' כ"ח וסי' ס"ד: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.