א חַיָּה טְהוֹרָה, חֶלְבָּהּ מֻתָּר, וְדָמָהּ (אָסוּר) וְטָעוּן כִּסוּי. וַחֲכָמִים נָתְנוּ סִימָנִים, מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, בְּקַרְנוֹתֶיהָ אִם הֵם מְפֻצָּלוֹת (פֵּרוּשׁ שֶׁהַרְבֵּה פִּצוּלִין יוֹצְאִין מֵהֶם), וַדַּאי חַיָּה טְהוֹרָה הִיא. וְאִם אֵינָם מְפֻצָּלוֹת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בָּהֶם שְׁלֹשָׁה סִימָנִים: כְּרוּכוֹת, וַהֲדוּרוֹת וַחֲרוּקוֹת (פֵּרוּשׁ כְּרוּכוֹת עֲשׂוּיוֹת גְּלָדִים כִּבְצָלִים הֲדוּרוֹת, עֲגֻלּוֹת וְלֹא רְחָבוֹת חֲרוּקוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֲרִיצִים סְבִיבוֹתָם תְּכוּפִים וּמֻבְלָעִים זֶה בָּזֶה) וְהוּא דְּמִבְלְעוּ חִרְקַיְהוּ. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה סִימָנִים, חֶלְבָּהּ אָסוּר.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ. אֲבָל ז' מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, אִם הָיָה מַכִּיר אֶחָד מֵהֶם, אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם, חֶלְבּוֹ מֻתָּר וְדָמוֹ טָעוּן כִּסוּי.
ג שׁוֹר הַבַּר מִין בְּהֵמָה הוּא.
ד הַקֶּרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אֶחָד, הֲרֵי הוּא חַיָּה.
ה כָּל שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם הוּא מִין חַיָּה אוֹ מִין בְּהֵמָה, חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, וּמְכַסִין אֶת דָּמוֹ.
ו כִּלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה עִם חַיָּה טְהוֹרָה, הוּא הַנִּקְרָא כּוֹי. חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, וּמְכַסִין אֶת דָּמוֹ.
א סָעִיף א אם הם מפוצלות כרוכות והדורות וחרוקות. עיין פי' של דברים אלו בב"י ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן ספ"ב גבי סימני העוף קצרתי:
ב סָעִיף א ודאי חיה טהורה היא. כלומר כשהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה ודאי טהורה היא אבל פשיט' דאין סימן מפוצלות מורה שהיא טהורה וכן מבואר ברמב"ם פ"א מהל' מ"א דין י':
ג סָעִיף ג שור הבר מין בהמה הוא. משמע שאפי' כסוי א"צ והרב כתב בסי' כ"ח ס"ד וז"ל ויש מסתפקין בבופל"י שהוא שור הבר שמא חיה הוא ע"כ טוב לכסותו בלא ברכה עכ"ל וצ"ל דמה שלא הגיה כאן כלום היינו משום שסמך עצמו אלעיל דעיקר דוכתא דדיני כסוי התם הוא:
ד סָעִיף ה ואין לוקין עליו. שאין לוקין מספק ומכסין את דמו בלא ברכה וכן בס"ו וע"ל סכ"ח ס"ג ובמה שכתבתי שם:
א סָעִיף א היה טהורה חלבה מותר. דלא אסרה תורה אלא חלב הראוי להקרבה משא"כ בחיה:
ב סָעִיף א אם הם מפוצלות. רש"י מפרש שהרבה פצולין יוצאין מהם ור"ת פירש שהן זקופות וכפופות בראשיהון. וכתב ב"י בשם רשב"א לענין דינא שניהם מודים דכל אחד מהני. כרוכות פירושו עשויין כגילדי בצלים. הדורות שיהיו עגולות ולא רחבות כקרני העז. חרוקות שיש בהם חריצין כל סביבו ומבלעי זה בזה:
ג סָעִיף ה ומכסין את דמו. היינו לחומרא ואם שחטו בי"ט אין מכסין דמו ודינו מבואר בא"ח סימן תצ"ח גבי כוי:
א סָעִיף א מותר. דלא אסרה תורה אלא חלב הראוי להקרבה משא"כ בחיה:
ב סָעִיף א בקרנותיה. כתב הש"ך כלומר כשהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה אבל פשיטא דאין סי' מפוצלות מורה שהיא טהורה:
ג סָעִיף ג בהמה. מיהו צריך לכסות דמו בלא ברכה כמ"ש בסי' כ"ח ש"ך:
ד סָעִיף ה ומכסין. פי' בלא ברכה ואם שחטו בי"ט אין מכסין דמו ועיין בא"ח סי' תצ"ח גבי כוי:
א סָעִיף א ודאי חיה טהורה היא. עבה"ט סק"ב בשם ש"ך. ועי' בתשובת בית יעקב סי' מ"א כתב שם דאלו סימנים מפוצלות כרוכות כו' בעינן גם לסימן טהרה אע"ג דמעלה גרה ומפרסת פרסה. ודוקא בבהמה מהני מעלה גרה כו' משא"כ בחיה וכתב שיביא ע"ז לקמן ראיות ברורות ולא נמצא שם שום ראיה לזה רק כתב דכן משמע לשון הטור וש"ע שכתבו ודאי חיה טהורה הוא ע"ש. ולע"ד אין דינו אמת ואדרבה מדסיים המחבר ואם חסר אחד מאלו הג' סימנים חלבה אסור. מבואר דעכ"פ טהורה היא ובשרה מותר וכן לעיל סי' ע"ט ס"א סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה כו' משמע דמעלה גרה ומפרסת פרסה מהני גם בחיה לסי' טהרה והוא פשוט. וע"ש עוד בענין אי בעינן שיהיו אלו סימנים בשתי קרנים או סגי באחת מקרנותיה.
ב סָעִיף ו חלבו אסור. [עפמ"ג שכתב דכזית חלב מכוי הנולד מאמו חיה ואביו בהמה שנפל לשאינו מינו ונשפך וידוע שהיה ל' זיתי היתר ספיקו להקל כו' ועי' בספר בית יהודה מ"ש בזה]:
א סָעִיף א חלבה מותר ודמה אסור. מתני' קי"ז א':
ב סָעִיף א וטעון כו'. מתני' בפ"ו:
ג סָעִיף א (ליקוט) בקרנותיה. ולא בטלפים דלא כפיר"ת שם בתוס' ד"ה אלו כו' אלא כפי' ריב"ם שם דלפי ר"ת למה לא מפרש בגמ' סימנים דטלפים. ת"ה וש"פ (ע"כ):
ד סָעִיף א (ליקוט) כרוכות כו'. ויש בהם פי' לרש"י ותוס' וש"פ וגי' אחרות ע"ש ושם (ע"כ): (ליקוט) אם כו' ואם כו'. כרוכות כו'. רש"י פי' בלשון שני דכרוכות הוא עגולות וחדודות שהן חדין אבל בלשון ראשון פי' הדורות עגולות וכרוכות שהן עשויות גלדי גלדי וכן פי' הרשב"א והר"ן והטור וחרוקות פי' מלאות פגימות וחריצין וכ"כ הטור אבל הרשב"א והר"ן פי' הדוקות שהגילדין הן מהודקות ואינן מתקלפות והרמב"ם בפי' פי' בע"א ומפוצלות פירש"י שהרבה פיצולין יוצאין מהן וכן פי' הרמב"ם בפי' אבל ר"ת פי' בתוס' שם ד"ה והרי כמבוצלות בב' ור"ל כפופות וכן פי' הרשב"א (ע"כ):
ה סָעִיף א והוא דמיבלעו כו'. רמב"ם ומפרש מ"ש והיינו ספיקא כו' דלא כתוס' וש"פ דלא מיבלע דבאמת מיבלע רק שאינו מובלע כבשאר היות ומספקא להו אי סגי בהאי הבלעה: (ליקוט) והוא כו'. אבל תוס' ות"ה וש"פ כתבו דלא בעינן מיבלע חרקייהו (ע"כ):
ו סָעִיף ב בד"א כו'. מפו' בתורה: (ליקוט) בד"א כו'. כמש"ש פ' א' הני עזי דבאלי מהו כו' מדמתרגמינן תורבלא כו' (ע"כ):
ז סָעִיף ב ז' מיני היה. אע"ג דשם פ' א' אמרינן דתאו שור הבר הוא ומין בהמה הוא כמ"ש בס"ג כרבנן. סמך על הירושלמי (פ"ה דכלאים) שאמר דמאן דמתרגם תורבלא הוא כר' יוסי וכ"ה בתוספתא (פ"א דכלאים) ה' דברים נאמרו בשור הבר אסור משום או"ב וחלבו אסור כו' רי"א זהו תאו האמור בתורה ומותר משום או"ב וחלבו מותר כו' וכן סוגיא דגמ' הנ"ל דלא כרב הונא בר חייא שם דאמר שם ודלמא מינא דתאו כו' ועתוס' שם ד"ה ודלמא כו' ודוחק הוא דל"ל להכניס במחלוקת כיחידאה והל"ל חיה אחרת ובזה מתורץ מה שמקשין עליו למה פסק כרבנן דסוגיא דגמ' הוא כר"י:
ח סָעִיף ג (ליקוט) שור כו'. כת"ק אלא דבסוגיא דחולין פ' א' ס"ל לר"א ורבינא ורב אשי כר"י דפריך ודלמא מינא דתאו אלא שהרמב"ם ל"ג לה רק מינא דזמר בלבד וכ"ה הני' בכמה ספרים. ת"ה ס"ב א' (אבל העיקר בדעת הרמב"ם כנ"ל בס"ק ז' וכ"כ פר"ח) ולענין עיזא רב אלא פ' שם כאמימר (ע"כ):
ט סָעִיף ד הקרש כו'. שם וקרש כו' חלבו מותר ובספרים שלנו חסר תיבת חלבו ועתוס' ורי"ף ורא"ש ושם קרש טביא כו':
י סָעִיף ו כלאים כו'. עבה"ג וכסוגיא דשם ע"ט ב':
יא סָעִיף ו כוי חלבו כו'. פ"ב דביכורים וע"ל סי' כ"ח וסי' ס"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.