א סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה, וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִים: מַעֲלַת גֵּרָה, וּפַרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת. וְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁנַּיִם בַּלֶּחִי הָעֶלְיוֹן, וְלֹא נִיבִים שֶׁהֵם תַּלְתַּלֵּי בָּשָׂר כְּעֵין שִׁנַּיִם בּוֹלְטִים בַּחֲנִיכַיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנִּיבִין הֵם שְׁנֵי שִׁנַּיִם לְמַעְלָה אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן בִּקְצָווֹת הַלְּסָתוֹת (פֵּרוּשׁ וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי (מְלָכִים א כ"ב, כ"ד) תַּרְגּוּמוֹ עַל לִסְתֵּיהּ), בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר בֶּן גָּמָל שֶׁאֵין לוֹ נִיבִין עַד שֶׁיַּגְדִּיל. וְכָל שֶׁמַּעֲלַת גֵּרָה הִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, חוּץ מִגָּמָל וְאַרְנֶבֶת וְשָׁפָן שֶׁהֵם מַעֲלֵי גֵּרָה וְאֵינָם מַפְרִיסִים פַּרְסָה, וְלָהֶם אֵין לָחוּשׁ, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁנַּיִם לְמַעְלָה אוֹ נִיבִין. לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא בַּמִּדְבָּר בְּהֵמָה, וְאֵינוֹ מַכִּירָהּ, וּפַרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק בָּהֶם, יִבְדֹּק אִם אֵין לָהּ שִׁנַּיִם וְלֹא נִיבִין לְמַעְלָה, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר בֶּן גָּמָל. וְכָל שֶׁמַּפְרֶסֶת פַּרְסָה מַעֲלַת גֵּרָה, חוּץ מֵחֲזִיר. לְפִיכָךְ, מָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ חָתוּךְ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק בּוֹ, יִבְדֹּק בְּרַגְלֶיהָ, אִם פַּרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר חֲזִיר. יֵשׁ לָהּ קַרְנַיִם, יָצָא מִסְפֵק חֲזִיר, וּטְהוֹרָה. וְאֵין בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁבְּשָׂרָהּ שֶׁתַּחַת הָעֹקֶץ שֶׁלָּהּ הוֹלֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב לְאֵיזֶה צַד שֶׁיַּחְתְּכוּ אוֹתוֹ, אֶלָּא הֶעָרוֹד (פֵּרוּשׁ חֲמוֹר הַבַּר). לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ וּפַרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק בָּהֶם, יִבְדֹּק בַּבָּשָׂר שֶׁתַּחַת כַּנְפֵי הָעֹקֶץ, אַחַר שֶׁיִּשְׁחֲטֶנָּה, אִם הוֹלֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב, טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר עָרוֹד. בְּשַׂר אָדָם, אָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה (ר"ן פ' אע"פ וְרַמְבַּ"ם פ"ב דמ"א ד"ג וה"ה וְקָרְבַּן אַהֲרֹן פ' שְׁמִינִי דַּף ס"ד ע"ד דְּלֹא כְּמַשְׁמָע בתו' פ' אע"פ וְרֹא"שׁ דִּבְשַׂר אָדָם אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוְר' ועב"ח).
ב טְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין טְהוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כָּל סִימָנֵי טָהֳרָה, אֲסוּרָה. וּטְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין טְמֵאָה, מֻתֶּרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כָּל סִימָנֵי טֻמְאָה. וְדַוְקָא שֶׁיְּלָדַתּוֹ בְּפָנֵינוּ, אֲבָל אִם הִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ מָצָא מִין טָמֵא הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ וְיוֹנֵק אוֹתָהּ, אָסוּר, שֶׁמָּא מִן הַטְּמֵאָה נוֹלַד וְנִכְרָךְ אַחַר הַטְּהוֹרָה.
ג הַנּוֹלָד מִן הַטְּרֵפָה, מֻתָּר.
א סָעִיף א סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה.כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה כדמפרש ואזיל אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אלא חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן ריש סימן פ' וק"ל:
ב סָעִיף א ויש אומרים שניבין הם כו.ולשון זה נראה עיקר וכן נראה דעת מהרש"ל פרק אלו טריפות סימן ק"א עיין שם:
ג סָעִיף א אסור לאכלו מן התורה. פי' בעשה אבל לא בלאו כן מפורש שם ומיירי הכא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפילו בהנאה דבר תורה לכ"ע וכדלקמן ר"ס שמ"ט:
ד סָעִיף ב טמאה שילדה כו' וטהורה שילדה כו'. הטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור וכלל זה אינו אלא למה שאיסורו בלאו אבל לא למה שאיסורו אינו אלא בעשה ולכך חלב אדם מותר אע"פ שבשרו אסור וכדלקמן סימן פ"א ס"ז כ"כ הרב המגיד ובעל קרבן אהרן שם:
ה סָעִיף ב וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת. נראה דדוקא כמין בהמה טמאה אבל ילדה כמין עוף טהור אסור וכמ"ש הט"ו לעיל סימן י"ג ס"ה דהשוחט הבהמה ומצא בה דמות עוף טהור אסור באכילה ואין לחלק דדוקא נמצא בה אסור אבל ילדה מותר דהא בפרק המקשה (דף ס"א ע"ב) משמע דילדה גרע טפי דקאמר התם אפילו לר"ש דאסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי ע"ש והכי איתא להדיא בתוספות שם (דף ס"ט ע"א) ד"ה אלמא א"ר יוחנן כו' ובאשר"י לשם דדמות עוף אסור גם כשנולד וע"ש וטעמא לפי שאינו מתקיים:
ו סָעִיף ב ואח"כ מצא מין טמא. אפי' אין טמא בעדרו חיישינן שמא בא מעדר אחר שספק בשל תורה להחמיר כ"כ ה' המגיד רפ"א מהלכות מאכלות אסורות והסכימו בו מהרש"ל שם והאחרונים:
ז סָעִיף ב אע"פ שכרוך אחריה כו'. כתב העט"ז וז"ל ונ"ל דה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זהו שנולד ממנה ואסור עכ"ל ופשוט הוא וכן מוכח להדיא בש"ס פ"ג דבכורות (דף כ"ד ע"א) וע"ש ועיין בסימן ט"ז ס"ק ה' ובסימן שי"ו ס"ב:
ח סָעִיף ג הנולד מן הטרפה. פי' שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טרפה אינה יולדת א"נ מיירי בודאי טרפה וכדלעיל סימן נ"ז סי"ח ולקמן ספ"ו ס"ט ואע"ג דבעלמא קי"ל עובר ירך אמו הוא ומה"ט קי"ל בח"מ ר"ס שצ"ט פרה שהזיקה גובה מולדה לענין טרפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה כדקי"ל טרפה אינה חיה ועובר זה חי הוא תוס' פא"ט דף נ"ח ע"א ד"ה והלכתא כו' והרשב"א בחידושיו שם ובת"ה ואע"ג דביצת טרפה קי"ל בסימן פ"ו שאסור שאני התם שגדל באיסור הכי איתא בש"ס פא"ט שם:
א סָעִיף א שאין לו ניבין עד שיגדיל. דכיון שאין לו שינים למעלה הוא מעלה גרה וכל כו' כצ"ל וכן הוא בטור.
ב סָעִיף א שתחת העוקץ. פי' עצם האליה שקורין אנק"א:
ג סָעִיף א בשר אדם כו'. זה דעת הרמב"ם פ"ב דמ"א והרא"ש כתב בפ' אע"פ דאינו אסור אלא מדרבנן ואם פירש מותר ותימה על הטור וב"י שלא הביאו מחלוקת זו.
ד סָעִיף ב אף על פי שכרוך אחריה. יש מקשים מסימן שי"ו דשם מהני מה שמניקתו לענין שתהא אמו פטורה מבכורה ויפה תירץ בדרישה דהתם פטורה שבודאי ילדה שום ולד מדמרחמת על זה ומניקתו והוא תלמוד ערוך לענין בכורה הביאו ב"י כאן ראה חזיר שכרוך אחר רחל נפטרה מן הבכורה ואסור באכילה:
ה סָעִיף ג הנולד מן הטרפה מותר. כתב ב"י בשם רשב"א הטעם שאע"פ שאמרו עובר ירך אמו הוא הרי אמרו טרפה אינה חיה וכיון שאין איסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיות האם ומותר עכ"ל. ומ"כ למהר"ר פיוויש ז"ל וז"ל וצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה לולד עכ"ל:
א סָעִיף א בתורה. כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אבל חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן ר"ס פ':
ב סָעִיף א שניבין. כתב הש"ך ולשון זה נראה עיקר וכ"נ דעת מהרש"ל:
ג סָעִיף א שיגדיל. דכיון שאין לו שינים למעלה הוא מעלה גרה:
ד סָעִיף א אדם. פי' הש"ך דאינו עובר אלא בעשה אבל לא בלאו וכ' עוד ודוקא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפילו בהנאה ד"ת לכ"ע כדלקמן סימן שמ"ט. וט"ז כתב דדעת הרא"ש דבשר אדם אינו אסור אלא מדרבנן כו' עיין שם ותימה על הטור וב"י שלא הביאו דעה זו:
ה סָעִיף ב אסורה. הטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור וכלל זה אינו אלא למה שאיסורו בלאו אבל לא למה שאיסורו בעשה ולכך חלב אדם מותר אע"פ שבשרו אסור וכדלקמן סי' פ"א ס"ז ודוקא דטהורה ילדה כמין בהמה טמאה אבל ילדה כמין עוף טהור אסור וכמ"ש לעיל סי' י"ג:
ו סָעִיף ב שכרוך. כתב הט"ז וא"ל מסי' שי"ו שמהני מה שמניקתו לענין שתהא אמו פטורה מן הבכורה צ"ל דשם פטורה מטעם שבודאי ילדה שום ולד מדמרחמת על זה ומניקתו משא"כ כאן וכתב בלבוש וה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זהו שנולד ממנה ואסור:
ז סָעִיף ג הטריפה. פי' הש"ך דמיירי שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טריפה אינה יולדת א"נ מיירי בודאי טריפה כדלעיל סי' נ"ז סי"ח ולקמן ספ"ו ס"ט ואע"ג דבעלמא קי"ל עובר ירך אמו הוא ומה"ט קי"ל בח"מ סי' שצ"ט פרה שהזיקה גובה מולדה לענין טריפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה כדקי"ל טריפה אינה חיה ועובר זה חי הוא ואע"ג דביצת טריפה קי"ל בסי' פ"ו שאסור שאני התם שגדל באיסור הכי איתא בש"ס פא"ט. וכתב בט"ז שמ"כ למהר"ר פייווי"ש ז"ל דצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד:
א סָעִיף א בשר אדם. עי' פר"ח וע' בתשו' יד אליהו סי' מ"ה ועי' בתשו' הרשב"ש סי' תקי"ח מ"ש בזה באריכות:
ב סָעִיף ב אסורה. עי' בתשובת יד אליהו סי' ב' שנסתפק אם דינה כטמאה ממש או אמרינן הואיל ויש לה סימני טהרה הרי היא כטהורה אלא שאסורה באכילה ונ"מ אם שחיטתה מטהרתה מידי נבילה וכן לענין חלבה אם היא כטמאה ממש אין חלב שלה בכרת גם אם מותר לעשות סחורה בחלב שלה וכן לענין אבר מ"ה אם נוהג במין זה. עוד כמה נפקותות והעלה דהדעת מכרעת דלא מקרי טמאה אלא לענין אכילה ולא לשאר דברים הן לקולא הן לחומרא אך הואיל והוא ספיקא דאורייתא אין להקל ויש לו חומרי בהמה טהורה וחומרי בהמה טמאה ע"ש ועי' לקמן סי' רע"א ס"ק ב':
ג סָעִיף ג מן הטריפה. [עבה"ט. ומ"ש דצ"ע אם נדרסה האם כו' עמ"ש לעיל סי' נ"ז סק"ג מזה]:
א סָעִיף א סימני בהמה וחיה כו'. מתני' וגמ' שמם חיה בכלל כו' ושם ע"א א':
ב סָעִיף א וי"א כו'. עבה"ג וביאו ראיה ממ"ש בפ"ו דשבת דשקילי ניביה ובפ"ב דב"ק דאפקיה לניביה כו':
ג סָעִיף א יש לה קרנים כו'. ערש"י בנדה נ"א ב' ד"ה ויש כו' דאין כיוצא בה דאין טלפים לטמאה אלא בחזיר כמ"ש בתורה ומ"ש במתני' ויש כו' קאי אטמאה ומ"מ לא סני בקרנים לחוד דמתני' דהתם ר' דוסא היא כמ"ש תוס' בשם ריב"ם בחולין שם ד"ה אלו הן כו' ועב"י סי' פ' וכן דעת הר"ן וכל המפרשים כדעת ריב"ם דלא כר"ת שם:
ד סָעִיף א בשר אדם כו'. שנאמר זאת אשר תאכלו ולא אחרת ולא מנה רק מיני בהמה והיה. רמב"ם וסמך על ת"כ פ' שמיני פ"ד ואין בשר כו' משמע ל"ת הוא דאין בו ואע"ג דאמר ג"כ חלב אגב בשר וראיה שהרי ברישא אמר ואין הלב מהלכי שתים טמא משמע דטהור לגמרי וכאן שינה ואמר שאינו בל"ת ובזה מיושב דבגמ' פ' אע"פ ס' א' חשיב לדם וחלב ולא חשיב בשר ובת"כ השיב בשר וחלב ומפיק מב' לימודים ובגמ' לא אמר רק לימוד א' ועוד דבת"כ פ' צו פרשה י' וברפ"ה דכריתות מפיק דם מלעוף ולבהמה אלא דדם וחלב מפיק אפילו מאיסור ומלעוף ולבהמה לא נשמע אלא שאינו מוזהר בל"ת דלא יאכל דם אבל מאיסור דיוצא מן הטמא לא נפיק ולכן יליף בפ' אע"פ שניהם מחד קרא כיון דנשמע לחלב ה"ה לדם ובת"כ יליף על הבשר שאינו בל"ת וער"ן: (ליקוט) בשר אדם כו'. ממ"ש בר"פ דם שחיטה למעוטי דם מהלכי שתים כו' ול"ק ג"כ משום דכולו היתר אבל הרשב"א כתב בסי' שס"ד דמותר מן התורה ואין בו אלא מצות פרוש וראיה מהנ"ל דם שחיטה דחהו משום דגיד הנשה אסור בו דאיסור גיד בכף תלי רחמנא והרי איבעיא להו (חולין צ"ב ב') בבהמה ולא עגיל בעוף כו' אבל כל שיש בו ובמינו ודאי אסור ועיקר מעשה היה באדם ע"ש בארוכה (ע"כ):
ה סָעִיף ג הנולד כו'. כחכמים בתמורה ל"א א' ובחולין נ"ח א' וכ"ה הסוגיא בפ"א די"ט ובחולין ע"ה א' השוחט את הטריפה כו': (ליקוט) הנולד כו'. כר' יהושע בתמורה ובחולין נ"ח א' וכ"ח הסוגיא שם ע"ח א' ב' ובפ"ק די"ט ו' א' ועבה"ג ועתוס' דב"ק מ"ז א' ד"ה מ"ט כו' ובסנהדרין פ' ב' ד"ח עובר כו' ובחולין שם ד"ח והלכתא כו' וש"מ (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.