שולחן ערוך, יורה דעה עט
א סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה, וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִים: מַעֲלַת גֵּרָה, וּפַרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת. וְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁנַּיִם בַּלֶּחִי הָעֶלְיוֹן, וְלֹא נִיבִים שֶׁהֵם תַּלְתַּלֵּי בָּשָׂר כְּעֵין שִׁנַּיִם בּוֹלְטִים בַּחֲנִיכַיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנִּיבִין הֵם שְׁנֵי שִׁנַּיִם לְמַעְלָה אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן בִּקְצָווֹת הַלְּסָתוֹת (פֵּרוּשׁ וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי (מְלָכִים א כ"ב, כ"ד) תַּרְגּוּמוֹ עַל לִסְתֵּיהּ), בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר בֶּן גָּמָל שֶׁאֵין לוֹ נִיבִין עַד שֶׁיַּגְדִּיל. וְכָל שֶׁמַּעֲלַת גֵּרָה הִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, חוּץ מִגָּמָל וְאַרְנֶבֶת וְשָׁפָן שֶׁהֵם מַעֲלֵי גֵּרָה וְאֵינָם מַפְרִיסִים פַּרְסָה, וְלָהֶם אֵין לָחוּשׁ, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁנַּיִם לְמַעְלָה אוֹ נִיבִין. לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא בַּמִּדְבָּר בְּהֵמָה, וְאֵינוֹ מַכִּירָהּ, וּפַרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק בָּהֶם, יִבְדֹּק אִם אֵין לָהּ שִׁנַּיִם וְלֹא נִיבִין לְמַעְלָה, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר בֶּן גָּמָל. וְכָל שֶׁמַּפְרֶסֶת פַּרְסָה מַעֲלַת גֵּרָה, חוּץ מֵחֲזִיר. לְפִיכָךְ, מָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ חָתוּךְ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק בּוֹ, יִבְדֹּק בְּרַגְלֶיהָ, אִם פַּרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר חֲזִיר. יֵשׁ לָהּ קַרְנַיִם, יָצָא מִסְפֵק חֲזִיר, וּטְהוֹרָה. וְאֵין בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁבְּשָׂרָהּ שֶׁתַּחַת הָעֹקֶץ שֶׁלָּהּ הוֹלֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב לְאֵיזֶה צַד שֶׁיַּחְתְּכוּ אוֹתוֹ, אֶלָּא הֶעָרוֹד (פֵּרוּשׁ חֲמוֹר הַבַּר). לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ וּפַרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק בָּהֶם, יִבְדֹּק בַּבָּשָׂר שֶׁתַּחַת כַּנְפֵי הָעֹקֶץ, אַחַר שֶׁיִּשְׁחֲטֶנָּה, אִם הוֹלֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב, טְהוֹרָה, וְהוּא שֶׁיַּכִּיר עָרוֹד. בְּשַׂר אָדָם, אָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה (ר"ן פ' אע"פ וְרַמְבַּ"ם פ"ב דמ"א ד"ג וה"ה וְקָרְבַּן אַהֲרֹן פ' שְׁמִינִי דַּף ס"ד ע"ד דְּלֹא כְּמַשְׁמָע בתו' פ' אע"פ וְרֹא"שׁ דִּבְשַׂר אָדָם אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוְר' ועב"ח).
ב טְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין טְהוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כָּל סִימָנֵי טָהֳרָה, אֲסוּרָה. וּטְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין טְמֵאָה, מֻתֶּרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כָּל סִימָנֵי טֻמְאָה. וְדַוְקָא שֶׁיְּלָדַתּוֹ בְּפָנֵינוּ, אֲבָל אִם הִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ מָצָא מִין טָמֵא הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ וְיוֹנֵק אוֹתָהּ, אָסוּר, שֶׁמָּא מִן הַטְּמֵאָה נוֹלַד וְנִכְרָךְ אַחַר הַטְּהוֹרָה.
ג הַנּוֹלָד מִן הַטְּרֵפָה, מֻתָּר.
ש״ך
סָעִיף א
א סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה.כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה כדמפרש ואזיל אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אלא חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן ריש סימן פ' וק"ל: ש"ע סָעִיף א
ב ויש אומרים שניבין הם כו.ולשון זה נראה עיקר וכן נראה דעת מהרש"ל פרק אלו טריפות סימן ק"א עיין שם: ש"ע סָעִיף א
ג אסור לאכלו מן התורה. פי' בעשה אבל לא בלאו כן מפורש שם ומיירי הכא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפילו בהנאה דבר תורה לכ"ע וכדלקמן ר"ס שמ"ט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד טמאה שילדה כו' וטהורה שילדה כו'. הטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור וכלל זה אינו אלא למה שאיסורו בלאו אבל לא למה שאיסורו אינו אלא בעשה ולכך חלב אדם מותר אע"פ שבשרו אסור וכדלקמן סימן פ"א ס"ז כ"כ הרב המגיד ובעל קרבן אהרן שם: ש"ע סָעִיף ב
ה וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת. נראה דדוקא כמין בהמה טמאה אבל ילדה כמין עוף טהור אסור וכמ"ש הט"ו לעיל סימן י"ג ס"ה דהשוחט הבהמה ומצא בה דמות עוף טהור אסור באכילה ואין לחלק דדוקא נמצא בה אסור אבל ילדה מותר דהא בפרק המקשה (דף ס"א ע"ב) משמע דילדה גרע טפי דקאמר התם אפילו לר"ש דאסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי ע"ש והכי איתא להדיא בתוספות שם (דף ס"ט ע"א) ד"ה אלמא א"ר יוחנן כו' ובאשר"י לשם דדמות עוף אסור גם כשנולד וע"ש וטעמא לפי שאינו מתקיים: ש"ע סָעִיף ב
ו ואח"כ מצא מין טמא. אפי' אין טמא בעדרו חיישינן שמא בא מעדר אחר שספק בשל תורה להחמיר כ"כ ה' המגיד רפ"א מהלכות מאכלות אסורות והסכימו בו מהרש"ל שם והאחרונים: ש"ע סָעִיף ב
ז אע"פ שכרוך אחריה כו'. כתב העט"ז וז"ל ונ"ל דה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זהו שנולד ממנה ואסור עכ"ל ופשוט הוא וכן מוכח להדיא בש"ס פ"ג דבכורות (דף כ"ד ע"א) וע"ש ועיין בסימן ט"ז ס"ק ה' ובסימן שי"ו ס"ב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח הנולד מן הטרפה. פי' שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טרפה אינה יולדת א"נ מיירי בודאי טרפה וכדלעיל סימן נ"ז סי"ח ולקמן ספ"ו ס"ט ואע"ג דבעלמא קי"ל עובר ירך אמו הוא ומה"ט קי"ל בח"מ ר"ס שצ"ט פרה שהזיקה גובה מולדה לענין טרפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה כדקי"ל טרפה אינה חיה ועובר זה חי הוא תוס' פא"ט דף נ"ח ע"א ד"ה והלכתא כו' והרשב"א בחידושיו שם ובת"ה ואע"ג דביצת טרפה קי"ל בסימן פ"ו שאסור שאני התם שגדל באיסור הכי איתא בש"ס פא"ט שם: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א סימני. עש"ך דה"ק סימנים של בהמה וחיה טהורה ובין הטמאים נתפרשו בקרא אבל הסימנים שבין חיה טהורה לבהמה טהורה לענין חלבה וכיסוי לא נתבאר מפורש רק חז"ל נתנו בהם סימן בקבלה כמבואר סי' פ' וסימנים המפורשים בתורה הם ב' מעלת גרה ושוסעת שסע וצריך שיהא הסידוק עובר מעבר לעבר ולא מהני מה שמסודק מצ"א ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות ט' וחזיר אין פרסותיו סרוקות מעל"ע וא"י א"כ קרא דפ' ראה ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם והא איננו בכלל מפריס פרסה לפי דבריו כיון שאין השסע עובר מצד לצד. עיין פר"ח אות א' וברא"ם על התורה: ש"ע סָעִיף א
ב וי"א שניבין הם ב' שינים. כתב הש"ך לשון זה עיקר וכן כתב היש"ש: ש"ע סָעִיף א
ג אסור. בעשה לאו בלאו. ש"ך ועס"י ט"ו דנ"מ לעדות וכדומה. ועי' בפ"ב ממ"א ה"ג במ"מ ולח"מ מברייתא דת"כ דממעט ליה מלאו ובשר המת אסור לכ"ע מ"ה וכתב המחבר בסי' שמ"ט בין ישראל ועובד כוכבים דלא כתוס' ב"ק ט' ועיין מ"ל פי"ד מהל' אבל הכ"א. ודע דבשר המת אינו בלאו וכ"כ הר"מ שם אף דיליף שם שם מעגלה ועגלה מקדשים וטעמא של דבר לא ידענא וכבר הוקשה להמ"ל בהל' אבל שם דהנהנה מקדשים היו לוקה והיו עונשין וממיתין על ג"ש. ועי' תשובת הרשב"א שס"ה צידד לומר עוד האדם אינו אסור דעור קדשים ג"כ מותר ולסוף העלה דלא גרע משערו ואפשר מדרבנן אסור לא מן התורה ועי' פר"ח בקו"א בשם בה"י תינוק שנפל ליורה דבש ומת התיר דנט"ל בדבש ובשכר אסור ומ"ש לחלק מת עובד כוכבים מותר אנו אין לנו אלא דברי המחבר לקמן שמ"ט דאין חילוק ובכל גווני אסור ✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד טמאה. עש"ך והלשון לכך שכתב אין מדוקדק דוודאי בחלב אדם שמותר צריך לימוד הוא טמא האמור בגמל למעט חלב אדם כדאיתא באעפ"י ובת"כ הביאו המ"מ בפ"ב ממ"א ה"ג אלא דלא תקשי מהכלל שאמרו כל היוצא מטמא טמא לזה הוצרכנו לומר להר"מ ז"ל דאין הכלל אמור אלא באותן שהם בל"ת לא באדם שהוא בעשה ולמאן דאית ליה בשר אדם מותר מ"ה לא הוצרכנו לזה ואיכא מ"ד דשאר בהמה טמאה אין בהם אלא עשה ומיהו המעיין בת"כ גבי אין לי אלא בעשה ל"ת מניין יראה דל"ת איכא אלא שאין לוקין ועמ"ש בס' ג"ו וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ה וטהורה. עש"ך דדווקא דמות בהמה הא דמות עוף אף שיצא לאויר העולם אסור לפי שאין בר קיימא אף שהוא חי כמה ימים דאם חיה מותר לאחר שיצא לאויר העולם גם במעי אמו היה להיות חשוב פרסה כמ"ש הרא"ש בפ' המקשה ועמ"ש בסי' י"ג: ש"ע סָעִיף ב
ו ואח"כ. עש"ך ועיין ר"מ ז"ל בהל' מ"א אין טמא מתעבר מטהור ועפר"ח וכה"ג כאן מ"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז אע"פ שכרוך אחריה. וה"ה להיפוך טמאה וכרוך אחרי מין טהור אסור שמא ילדתה לבוש וש"ך ולענין או"ב בכרוך אחריה אסור ואין לוקין מספיקא עמ"ש בסי' י"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח הנולד. עש"ך בעיברה ולבסוף נטרפה א"נ פעמים מיעוטא דמיעוטא אף וודאי טריפה מתעברת ויולדת והוולד מותר ועי' חולין נ"ט א' דמשמע שם דאפילו מיעוטא אין יולדת יע"ש. ומיירי שהזכר כשר והוה זוז"ג ומש"ה שרי בנטרפה ולסוף נתעברה ובטמא ליכא לאשכוחי דאין טמא מתעבר מטהור עיין בר"מ פ"א ממ"א. ומה שחילק בין ביצה דאגודה ומעורה כגופה דמיא קשה דא"צ תו לחילוק בין וולד דיש לו חיות בפ"ע אלא לענין נזקין צריך לחלק כן עיין שו"ת בית יעקב סימן א' האריך בזה: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א שאין לו ניבין עד שיגדיל. דכיון שאין לו שינים למעלה הוא מעלה גרה וכל כו' כצ"ל וכן הוא בטור. ש"ע סָעִיף א
ב שתחת העוקץ. פי' עצם האליה שקורין אנק"א: ש"ע סָעִיף א
ג בשר אדם כו'. זה דעת הרמב"ם פ"ב דמ"א והרא"ש כתב בפ' אע"פ דאינו אסור אלא מדרבנן ואם פירש מותר ותימה על הטור וב"י שלא הביאו מחלוקת זו. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אף על פי שכרוך אחריה. יש מקשים מסימן שי"ו דשם מהני מה שמניקתו לענין שתהא אמו פטורה מבכורה ויפה תירץ בדרישה דהתם פטורה שבודאי ילדה שום ולד מדמרחמת על זה ומניקתו והוא תלמוד ערוך לענין בכורה הביאו ב"י כאן ראה חזיר שכרוך אחר רחל נפטרה מן הבכורה ואסור באכילה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה הנולד מן הטרפה מותר. כתב ב"י בשם רשב"א הטעם שאע"פ שאמרו עובר ירך אמו הוא הרי אמרו טרפה אינה חיה וכיון שאין איסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיות האם ומותר עכ"ל. ומ"כ למהר"ר פיוויש ז"ל וז"ל וצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה לולד עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א עט"ז. (בסי' ע"ז ס"ק ה') כתוב בטור וז"ל כתיב להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה בין האסורה באכילה ובין המותרת והב"י הקשה שלא מצינו פסוק בזה הלשון דבסוף שמיני כתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל ובפ' קדושים כתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ועוד הקשה הב"י אמאי לא הביא סיפא דקרא דמפורש יותר בין החיה הנאכלת ואי שבקיה לדרשת חז"ל בין נולדו סימני טריפה כשירה ובין נולדו סימני טריפה פסולה (פי' יש חולאים שאין מטריפין) א"כ רישיה נמי דרשו חז"ל בין טמא לטהור בין נשחט רובו או חציו ותי' דמקרא דקדושים מייתי הטור והשתא מדויק רק מלת להבדיל אין מדויק ששם והבדלתם כתיב וקרא דפ' שמיני שבקיה כוליה לדרשת חז"ל יע"ש. ומ"ש הב"י דמדויק רק מלת להבדיל קשיא לי הא בפ' קדושים כתיב בין הבהמה הטהורה לטמאה והטור מהפך בין הטמאה לטהורה. עוד הקשה הב"י קושיא שלישית דהטור לא נחית למנין המצות והוה להתחיל ב' סימנים הם כו' והדרישה אות א' תי' ותוכן כוונתו דהטור נקיט להבדיל הוא רישיה דקרא דשמיני ובין הבהמה הטמאה לטהורה הוא בפ' קדושים לומר דחד מיותר היינו הך דקדושים דדרשת חז"ל נפיק מקרא דשמיני אלא לומר לך שיש מ"ע אחרת דהיינו אם מוצא בהמה שפיה חתוך ורגליה חתוכות צריך סימן אחר שניבין ובשר עוקץ כו' והעמיס פי' זה גם בר"מ ז"ל הל' מ"א פ"א ולדברי הדרישה אכתי תקשה דהטור מהפך קרא דקדושים כדאמרן ועיין במ"מ ובלח"מ דעשה הוא באכילה וצריך ליישב זה לדעת הדרישה יע"ש: והנה דברי הט"ז כאן הם מגומגמין דקושיא א' וג' הוא קושית הב"י אבל קושיא הב' לא הקשה כלל הב"י דודאי אין קושיא איך דורש מקרא דשמיני להבדיל בסימנים והא דרשו חז"ל כו' דמ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו אלא דהב"י הכי קשיא ליה אי דורש מפשטיה אמאי לא דריש מסיפיה בין החיה הנאכלת דמפורש יותר ואי שבקיה לדרשת חז"ל הוה למישבק כוליה לדרשא גם מ"ש הט"ז ואי מקדושים א"כ אמאי לא יליף מסיפא דשמיני אין לו פירוש כלל דאדרבה אי משמיני קשיא אמאי לא מסיפא אבל אי מקדושים וכוליה קרא דשמיני שבקיה לדרשת חז"ל ודאי הונח ליה להב"י כמו שיראה הרואה שם. ויש ליישב בדוחק דה"ק דהב"י הקשה אמאי לא שבקיה לדרשת חז"ל ואי דורש מפשטיה א"כ מסיפא הוה ליה לדרוש ואי מקרא דקדושים וכוליה קרא דשמיני שבקיה לדרשת חז"ל קשיא על הר"מ עכ"פ דהביא רישיה וסיפא דשמיני ולא ניחא ליה להט"ז במה דתי' הב"י דאה"נ מסיפא דריש והביא כל הקרא ומלת "רבינו שכתב הט"ז קאי אהר"מ ז"ל ודוחק. והט"ז תי' בע"א והוא דמלת כתיב שכתב הטור מיותר אלא דה"ק דבתורה כתיב שמחויבין אנו להבדיל ומתורץ קושית הב"י דאה"נ דלא בא פסוק בתורה בלשון זה והוא תי' הד"מ יע"ש אלא דהט"ז רוצה ליישב אמאי לא מסיפיה בין החיה הנאכלת והכי הל"ל כתיב להבדיל בין החיה הנאכלת ועוד דהאי קרא הוא לדרשת חז"ל לכן אמר דהטור ה"ק כתיב בתורה שצריך להבדיל בין טמאה לטהורה פי' האסורה באכילה ומותרת והתחיל להבדיל דהוא לשון פסוק דשמיני משום דכוליה קרא דקדושים שבקיה לדרשת חז"ל וכ"ת איפכא מיבעיא ליה להביא קרא דקדושים וקרא דשמיני שהוא מוקדם לדרשת חז"ל ז"א דהא העיקר הוא שאנו מחוייבין להיות בקי בהן לא לשנות וללמוד בלבד וזה א"א לדרוש מקרא דקדושים משא"כ מקרא דשמיני נלמוד שפיר דכתיב מקודם זאת התורה וא"כ להבדיל שפירושו שתהא בקי בהן וכפרש"י בחומש וא"ש מ"ש הטור פירוש האסור באכילה ומותר פי' ב"י לאו לטומאה וטהרה כו' ולט"ז ה"ק שבא לשלול דל"ת הא איצטריך לדרשת חז"ל לכן אמר זה נלמוד מקרא דקדושים וע"כ קרא דשמיני מוכח פי' האסור באכילה. גם דברי הר"מ ז"ל באו בדיוק שהתחיל בקרא דקדושים שהוא מאוחר ואח"כ הביא כוליה קרא דשמיני ולט"ז א"ש דהקדים קרא דקדושים והבדלתם בין טמאה לטהורה מוכח בין נשחט חציו או רובו ומסיפא דשמיני מוכח בין טריפה כשירה לטריפה פסולה ואייתר רישיה דקרא לומר שצריך להיות בקי בהן ורגיל וז"ש הר"מ ז"ל מ"ע לידע סימנים המבדילין ר"ל להיות בקי בהן ומ"מ לאו מ"ע בפ"ע היא ולכך לא מנה למ"ע ועוד שאין למנות מ"ע לחלקי המצוה ועיין דרישה כאן ובמ"מ ובלח"מ כן נראה לי בכוונת הט"ז כאן: שאין. הט"ז הגיה והוסיף בש"ע דכצ"ל "דכיון "שאין "לה "שינים "למעלה "בידוע "שמעלה "גרה כו' וכ"ה בטור באמת וירצה בזה דאין לה שינים למעלה אין טוחנת המאכל היטב וחוזר המאכל לפיה ומעלת גרה שא"א להתעכל מהר עיין לבוש ס"א וכיון דידוע דמעלת גרה ואין לך שמעלה גרה ואין מפריס כ"א גמל ושפן וארנבת כמו שפרט הכתוב ולהן אין לחוש דאית להו ניבי ובן גמל מכיר ונ"מ במוצא בהמה שפיה גמום: ש"ע סָעִיף א
ב שתחת. עט"ז והוא פירש"י חולין נ"ט בערוך ערך עקץ פי' הא' העצה כדכתיב לעומת העצה הביאו הכה"ג בהגהות הב"י אות יו"ד יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג בשר. הט"ז הביא מחלוקת הר"מ בפ"א ממ"א ה"ג סובר דהוא באיסור עשה אותם תאכלו הא שאר לא והרא"ש בפ' אע"פ ותוס' ורמב"ן וראב"ד בהשגות סוברים דאינו אלא מדרבנן. ומיהו ג"ה דיליה לכ"ע מ"ה עסי' ס"ה ועמ"ש בש"ך אות ב' ואין לעשות ממנו ס"ס דהר"ב הכריע שהוא מ"ה. ועיין במ"ל בפ"ב ממ"א ה"ג דאמ"ה של אדם להרשב"א בתשובה שס"ד אין בו איסור אמ"ה ולהר"א יש בו ולפ"ז הא דממעט ברייתא אדם היינו בשר מהחי באדם ולא אמ"ה ומיהו בשר המת כ"ע מודים דאסור בהנאה מ"ה עסי' שמ"ט ובמת עובד כוכבים יש דיעות אי שרי בהנאה או לאו עיין מ"ל שם ופי"ד מה' אבל יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אע"פ. הקשה הט"ז קושית הדרישה מסי' שי"ו ותי' דהתם ל"ג דאינה מרחמת אלא א"כ "יולדתהו אלא ה"ג אא"כ "ילדה ר"ל דוודאי ילדה כבר ומש"ה מרחמת ג"כ על וולד אחר ונפטרה מבכורה עכ"פ ומ"מ אסור זה באכילה אם הוא מין טמא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה הנולד. עט"ז בשם הרשב"א דלכל מילי עובר ירך אמו לענין טריפות שתלוי בחיות ועובר חי בפ"ע. ואיפשר אף למ"ד טריפה חיה אפ"ה עובר שרי ולדידן אין נ"מ דאנן פוסקין טריפה אינה חיה ועמ"ש בש"ך אות א' בנטרפה ולסוף נתעברה. כתב עוד הט"ז שמצא כתוב כו' ועשו"ת בית יעקב סימן א' ותוכן דבריו דוולד זה יש לו ב' איסורין א' שינק מטריפה כמ"ש רמ"א סי' ס' וא' מטעם חשש דרוסה והעלה בדרוסת ארי יש להסתפק משא"כ בזאב דיש מתירין גם האם אין לאסור הוולד יע"ש ולדבריו אף משום ינקה כל ימיה מטריפה אין לאסור בזאב דאמו גופא ספיקא הוה גם נתפטמה כל ימיה הוה ספיקא דפלוגתא ואפילו דרוסת ארי הוה ספק דרוסה שא"א בקיאין ויש להתיר מטעם ינקה ומטעם יש חשש דרוסה לולד יש לאסור ומ"מ נ"מ כמ"ש הפר"ח דווקא שראינו שדרסה נגד המעיים אבל אם נגע בה בצווארה או ברגליה אין חשש לוולד וא"כ כה"ג אין לאסור הוולד מטעם ינקה ✍ועיין תוס' חולין כ"ח מ"ש שיש חולי שיאדים כמו דריסה ובספרי ראש יוסף כתבנו בזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א בתורה. כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אבל חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן ר"ס פ': ש"ע סָעִיף א
ב שניבין. כתב הש"ך ולשון זה נראה עיקר וכ"נ דעת מהרש"ל: ש"ע סָעִיף א
ג שיגדיל. דכיון שאין לו שינים למעלה הוא מעלה גרה: ש"ע סָעִיף א
ד אדם. פי' הש"ך דאינו עובר אלא בעשה אבל לא בלאו וכ' עוד ודוקא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפילו בהנאה ד"ת לכ"ע כדלקמן סימן שמ"ט. וט"ז כתב דדעת הרא"ש דבשר אדם אינו אסור אלא מדרבנן כו' עיין שם ותימה על הטור וב"י שלא הביאו דעה זו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה אסורה. הטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור וכלל זה אינו אלא למה שאיסורו בלאו אבל לא למה שאיסורו בעשה ולכך חלב אדם מותר אע"פ שבשרו אסור וכדלקמן סי' פ"א ס"ז ודוקא דטהורה ילדה כמין בהמה טמאה אבל ילדה כמין עוף טהור אסור וכמ"ש לעיל סי' י"ג: ש"ע סָעִיף ב
ו שכרוך. כתב הט"ז וא"ל מסי' שי"ו שמהני מה שמניקתו לענין שתהא אמו פטורה מן הבכורה צ"ל דשם פטורה מטעם שבודאי ילדה שום ולד מדמרחמת על זה ומניקתו משא"כ כאן וכתב בלבוש וה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זהו שנולד ממנה ואסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז הטריפה. פי' הש"ך דמיירי שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טריפה אינה יולדת א"נ מיירי בודאי טריפה כדלעיל סי' נ"ז סי"ח ולקמן ספ"ו ס"ט ואע"ג דבעלמא קי"ל עובר ירך אמו הוא ומה"ט קי"ל בח"מ סי' שצ"ט פרה שהזיקה גובה מולדה לענין טריפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה כדקי"ל טריפה אינה חיה ועובר זה חי הוא ואע"ג דביצת טריפה קי"ל בסי' פ"ו שאסור שאני התם שגדל באיסור הכי איתא בש"ס פא"ט. וכתב בט"ז שמ"כ למהר"ר פייווי"ש ז"ל דצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א בשר אדם. עי' פר"ח וע' בתשו' יד אליהו סי' מ"ה ועי' בתשו' הרשב"ש סי' תקי"ח מ"ש בזה באריכות: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אסורה. עי' בתשובת יד אליהו סי' ב' שנסתפק אם דינה כטמאה ממש או אמרינן הואיל ויש לה סימני טהרה הרי היא כטהורה אלא שאסורה באכילה ונ"מ אם שחיטתה מטהרתה מידי נבילה וכן לענין חלבה אם היא כטמאה ממש אין חלב שלה בכרת גם אם מותר לעשות סחורה בחלב שלה וכן לענין אבר מ"ה אם נוהג במין זה. עוד כמה נפקותות והעלה דהדעת מכרעת דלא מקרי טמאה אלא לענין אכילה ולא לשאר דברים הן לקולא הן לחומרא אך הואיל והוא ספיקא דאורייתא אין להקל ויש לו חומרי בהמה טהורה וחומרי בהמה טמאה ע"ש ועי' לקמן סי' רע"א ס"ק ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מן הטריפה. [עבה"ט. ומ"ש דצ"ע אם נדרסה האם כו' עמ"ש לעיל סי' נ"ז סק"ג מזה]: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א סימני בהמה וחיה כו'. מתני' וגמ' שמם חיה בכלל כו' ושם ע"א א': ש"ע סָעִיף א
ב וי"א כו'. עבה"ג וביאו ראיה ממ"ש בפ"ו דשבת דשקילי ניביה ובפ"ב דב"ק דאפקיה לניביה כו': ש"ע סָעִיף א
ג יש לה קרנים כו'. ערש"י בנדה נ"א ב' ד"ה ויש כו' דאין כיוצא בה דאין טלפים לטמאה אלא בחזיר כמ"ש בתורה ומ"ש במתני' ויש כו' קאי אטמאה ומ"מ לא סני בקרנים לחוד דמתני' דהתם ר' דוסא היא כמ"ש תוס' בשם ריב"ם בחולין שם ד"ה אלו הן כו' ועב"י סי' פ' וכן דעת הר"ן וכל המפרשים כדעת ריב"ם דלא כר"ת שם: ש"ע סָעִיף א
ד בשר אדם כו'. שנאמר זאת אשר תאכלו ולא אחרת ולא מנה רק מיני בהמה והיה. רמב"ם וסמך על ת"כ פ' שמיני פ"ד ואין בשר כו' משמע ל"ת הוא דאין בו ואע"ג דאמר ג"כ חלב אגב בשר וראיה שהרי ברישא אמר ואין הלב מהלכי שתים טמא משמע דטהור לגמרי וכאן שינה ואמר שאינו בל"ת ובזה מיושב דבגמ' פ' אע"פ ס' א' חשיב לדם וחלב ולא חשיב בשר ובת"כ השיב בשר וחלב ומפיק מב' לימודים ובגמ' לא אמר רק לימוד א' ועוד דבת"כ פ' צו פרשה י' וברפ"ה דכריתות מפיק דם מלעוף ולבהמה אלא דדם וחלב מפיק אפילו מאיסור ומלעוף ולבהמה לא נשמע אלא שאינו מוזהר בל"ת דלא יאכל דם אבל מאיסור דיוצא מן הטמא לא נפיק ולכן יליף בפ' אע"פ שניהם מחד קרא כיון דנשמע לחלב ה"ה לדם ובת"כ יליף על הבשר שאינו בל"ת וער"ן: (ליקוט) בשר אדם כו'. ממ"ש בר"פ דם שחיטה למעוטי דם מהלכי שתים כו' ול"ק ג"כ משום דכולו היתר אבל הרשב"א כתב בסי' שס"ד דמותר מן התורה ואין בו אלא מצות פרוש וראיה מהנ"ל דם שחיטה דחהו משום דגיד הנשה אסור בו דאיסור גיד בכף תלי רחמנא והרי איבעיא להו (חולין צ"ב ב') בבהמה ולא עגיל בעוף כו' אבל כל שיש בו ובמינו ודאי אסור ועיקר מעשה היה באדם ע"ש בארוכה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה הנולד כו'. כחכמים בתמורה ל"א א' ובחולין נ"ח א' וכ"ה הסוגיא בפ"א די"ט ובחולין ע"ה א' השוחט את הטריפה כו': (ליקוט) הנולד כו'. כר' יהושע בתמורה ובחולין נ"ח א' וכ"ח הסוגיא שם ע"ח א' ב' ובפ"ק די"ט ו' א' ועבה"ג ועתוס' דב"ק מ"ז א' ד"ה מ"ט כו' ובסנהדרין פ' ב' ד"ח עובר כו' ובחולין שם ד"ח והלכתא כו' וש"מ (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.