שולחן ערוך, יורה דעה צא
א בָּשָׂר וּגְבִינָה שֶׁנָּגְעוּ זֶה בָּזֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהָדִיחַ מְקוֹם נְגִיעָתָן. וּמֻתָּר לָצוּר אוֹתָם בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה.
ב כָּל מִידֵי דְּבָעֵי הֲדָחָה, כְּגוֹן לְהַנִּיחַ בְּשַׂר הֶתֵּר צוֹנֵן בִּקְעָרָה שֶׁל אִסוּר צוֹנֵן, אָסוּר לְכַתְּחִלָּה, דִּלְמָא אָכִיל בְּלֹא הֲדָחָה. וְדַוְקָא מְבֻשָּׁל, דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה, אֲבָל מִידֵי דְּאוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה, כְּגוֹן בָּשָׂר חַי וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שָׁרֵי לְכַתְּחִלָּה. הַגָּה: וְדַוְקָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַחְלוּחִית קְצָת, אֲבָל דָּבָר יָבֵשׁ, מַמָּשׁ, אִם לֹא בָּלַע הַכֹּלי רַק בְּצוֹנֵן, מֻתָּר לְהַנִּיחַ בּוֹ דָּבָר יָבֵשׁ בְּלֹא הֲדָחָה כְּלָל (ד"ע). וְע"ל סִימָן קכ"ב.
ג צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בָּשָׂר בַּלֶּחֶם, שֶׁאִם יִגַּע בּוֹ, אָסוּר לְאָכְלוֹ עִם גְּבִינָה. וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ גְּבִינָה, שֶׁאִם יִגַּע בּוֹ, אָסוּר לְאָכְלוֹ עִם בָּשָׂר.
ד בָּשָׂר וְחָלָב רוֹתְחִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ יַחַד, וַאֲפִלּוּ בָּשָׂר צוֹנֵן לְתוֹךְ חָלָב רוֹתֵחַ אוֹ חָלָב צוֹנֵן לְתוֹךְ בָּשָׂר רוֹתֵחַ, הַכֹּל אָסוּר, מִשּׁוּם דְּתַתָּאָה גָּבַר. אֲבָל חָלָב רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל עַל בָּשָׂר צוֹנֵן, אוֹ בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חָלָב צוֹנֵן, קוֹלֵף הַבָּשָׂר, וּשְׁאָר הַבָּשָׂר מֻתָּר. וּבְמָקוֹם שֶׁהַבָּשָׂר צָרִיךְ קְלִיפָה, אִם לֹא קִלְּפוּהוּ וּבִשְּׁלוֹ כָּךְ, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד (אָרֹךְ כְּלָל כ"ט). וְהֶחָלָב, מֻתָּר כֻּלּוֹ (רמב"ם ור"ת ור"י וע"פ). וְאִם נָפְלוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה צוֹנְנִין, מֵדִיחַ הַבָּשָׂר, וּמֻתָּר.
ה מָלִיחַ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵיאָכֵל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, דְּהַיְנוּ כְּעֵין מָלִיחַ שֶׁמּוֹלְחִים לִקְדֵרָה, וְשָׁהָה כְּדֵי מְלִיחָה לִקְדֵרָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֱדִיחוֹ מִקְרֵי אֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְאַחַר שֶׁשָּׁהָה בְּמִלְחוֹ שִׁעוּר מְלִיחָה לֹא מִקְרֵי אַחַר כָּךְ רוֹתֵחַ (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ פכ"ה וּסְמַ"ג לְחַד שִנּוּיָא). וּלְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּגוֹן בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה וְהוּא לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת מִצְוָה, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין. אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, אֵין לְהָקֵל כְּלָל (ת"ה סִימָן קנ"ט). אֲפִלּוּ לֹא נִמְלַח הַבָּשָׂר מִשְּׁנֵי צְדָדִין, רַק מִצַּד אֶחָד, כָּל שֶׁנִּמְלַח מְלִיחָה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, מִחְשָׁב רוֹתֵחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' רס"ה). אֲבָל כָּל שֶׁלֹּא נִמְלַח כָּל כָּךְ, מִחְשָׁב צוֹנֵן, אֲפִלּוּ נִמְלַח מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲנַן אֵין בְּקִיאִין בַּדָּבָר, וְיֵשׁ לָנוּ לְחַשֵּׁב אֲפִלּוּ מְלִיחַת צָלִי, כְּרוֹתֵחַ (אָרֹךְ כ"י). וְטוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וּמָלִיחַ כְּעֵין מָלִיחַ דְּבָעֵי לֵהּ לְאָרְחָא, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהֵדִיחוֹ, הָוֵי אֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא שְׁרָאוֹ בְּמַיִם דִּינוֹ כְּרוֹתֵחַ, לֶאֱסֹר כְּדֵי קְלִיפָה. וְאֵין חִלּוּק בֵּין מָלִיחַ עֶלְיוֹן וְתָפֵל תַּחְתּוֹן לְמָלִיחַ תַּחְתּוֹן וְתָפֵל עֶלְיוֹן, לְעוֹלָם הַמָּלִיחַ מַבְלִיעַ בַּתָּפֵל וְאֵינוֹ בּוֹלֵעַ מִמֶּנּוּ. הִלְכָּךְ, בָּשָׂר וּגְבִינָה הַמְּלוּחִים שֶׁנָּגְעוּ זֶה בָּזֶה, צָרִיךְ לִקְלֹף שְׁנֵיהֶם מְקוֹם נְגִיעָתָם. וְאִם אֶחָד מֵהֶם מָלוּחַ וְהַשֵּׁנִי תָּפֵל, הַמָּלוּחַ מֻתָּר בַּהֲדָחָה וְהַתָּפֵל צָרִיךְ קְלִיפָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל מְלִיחָה אָנוּ מְשַׁעֲרִין בס' (רֹב הַמּוֹרִים קַמָּאֵי וּבַתְרָאֵי). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"ה כֵּיצַד נוֹהֲגִין. וְהָא דְּטָהוֹר מָלוּחַ וְטָמֵא תָּפֵל שָׁרֵי, הַיְנוּ שֶׁהַטָּמֵא יָבֵשׁ, אֲבָל אִם הוּא דָּבָר צָלוּל, נֶאֱסָר הַטָּהוֹר, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, בּוֹלֵעַ מֵהָאִסּוּר שֶׁאֶצְלוֹ וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי וְכֵן כָּתַב בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְש"ד וּסְמַ"ג וְהַגָּהַת מָרְדְּכַי). וְדַוְקָא שֶׁהַטָּהוֹר לַח קְצָת, אֲבָל אִם הוּא יָבֵשׁ לְגַמְרֵי, אֵינוֹ בּוֹלֵעַ מִדָּבָר לַח שֶׁאֶצְלוֹ. וְאִם הֵם יְבֵשִׁים, אֲפִלּוּ הֵם מְלוּחִים, אוֹ לַחִים וְלֹא מֵחֲמַת מְלִיחָה, סָגֵי בַּהֲדָחָה. הַגָּה: כָּל צִיר מִבָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח, אֲפִלּוּ לֹא נִמְלַח רַק לְצָלִי, חָשׁוּב רוֹתֵחַ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ט בְּשֵׁם מ"כ וְש"ד וְהג"א מאוֹר זָרוּעַ וַאֲגֻדָּה פכ"ה). וְלָכֵן אִם נָפַל צִיר עַל הַגְּבִינָה אוֹ עַל כְּלִי, אוֹסֵר (אָרֹךְ). אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַבָּשָׂר אוֹסֵר, דְּלֹא נֶחְשָׁב רוֹתֵחַ, מִכָּל מָקוֹם הַצִּיר חָשׁוּב אֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ. וְצִיר שֶׁל בָּשָׂר שֶׁאוֹסֵר, שֶׁנָּפַל עַל הַכְּלִי, צָרִיךְ הַגְעָלָה. וְאִם הוּא כְּלִי חֶרֶס, צָרִיךְ שְׁבִירָה (ש"ד שָׁם ואו"ה). וְאִם לֹא נָפַל רַק עַל מָקוֹם אֶחָד, בִּכְלִי עֵץ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, קוֹלֵף מְקוֹמוֹ, וְדַיּוֹ (או"ה וְע"ל ס' צ"ח ההג"ה א').
ו הֵיכָא אָמְרִינָן דְּאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּדֵי קְלִיפָה, כְּשֶׁאֵין שׁוּם אַחַת מֵהַחֲתִיכוֹת שְׁמֵנָה, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁמֵנָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה (ע"ל סי' ק"ה סי"א), וְכֵן חֲבֶרְתָּהּ אֲסוּרָה כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהַשֻּׁמָּן מְפַעְפֵּעַ וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"ה.
ז הָא דִּמְפַלְּגִינָן בֵּין נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ לְאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, הָנֵי מִלֵּי בְּבָשָׂר חַי, אֲבָל צָלִי רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל לְמָלִיחַ, אֲפִלּוּ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, בָּעֵי קְלִיפָה (עי' ס"ק כ'). וְאִם יֵשׁ בּוֹ בְּקָעִים, אוֹ שֶׁהוּא מְתֻבָּל בְּתַבְלִין וְהוּא צָלִי רוֹתֵחַ כֻּלּוֹ, אָסוּר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אָפוּי וּמְבוּשָׁל (מהרא"י בהגה' ש"ד וְהַגָּהַת מָרְדְּכַי וּסְמַ"ק וְרש"ל). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ הֵם צוֹנְנִים, דִּינָא הָכֵי (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הרא"ש ובת"ה וְטוּר), וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג אִם אֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
ח אֵין בָּשָׂר בְּחָלָב נֶאֱסָר עַל יְדֵי מְלִיחָה אוֹ עַל יְדֵי כִּבּוּשׁ, אֶלָּא בַּאֲכִילָה, אֲבָל לֹא בַּהֲנָאָה.
ש״ך
סָעִיף א
א אלא שצריך להדיח כו'. וכ' הב"ח דדוקא כשהאחד מהן לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א"צ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב להניח בשר כו'. וה"ה להניח איסור צונן בכלי של היתר צונן שאין דרכו להדיח אסור לכתחלה מה"ט כמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך דף קי"ב ע"ב ובקצר ועיין בסימן י' ס"ק כ' וסימן ס"ט ס"ק פ"ג: ש"ע סָעִיף ב
ג ודוקא כו'. דברי הרב צריכין ביאור כי גם דבריו בת"ח ובד"מ צ"ע שבת"ח כלל י"ז דין ב' הביא ל' הא"ח (שכתב כן בשם הרא"ה ומביאו ב"י בס"ס ק"ה) דכלי' של עובד כוכבים שהודחו יפה מותר ליתן בו תבלין או בצל או שאר דברים חריפים שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש עכ"ל ואח"כ כתב בדין ד' אמנם הטור י"ד סי' צ"א בשם בעל העיטור כתב דכל מידי דבעי הדחה כגון בשר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דלמא אכיל בלא הדחה ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחלה ע"כ ומשמע דתבלין וכיוצא בהן דאין דרכן להדיח אסור ליתן בכלי איסור אך יש לחלק דכלי איסור שמשתמשין בו בחמין אסור להשתמש בו היתר צונן וכ"כ הטור י"ד בהדיא בסימן קכ"א אמנם אם נשתמשו בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן לכתחלה ולכן התיר הרשב"א למלוח בשר בכלי של יין נסך אפילו לכתחלה וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה ומיירי בכה"ג כדאיתא בש"ס והביאו הטא"ח סי' תנ"א וכן משמע בי"ד סי' ס"ט אי נמי יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחילה היטב או לא רחצו דאם רחצו תחילה היטב ודאי שרי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב עכ"ל וכה"ג כ' בד"מ שהקשה מתחלה מהך דבעל העיטור על הך דמצה וחילק מתחילה בין היתר לח או יבש ואח"כ כתב ועוד נראה דיש לחלק בין דבר שבלע האיסור בחם כו' ושתירוץ זה נראה לו עיקר ומזה תבין דדעתו דאף שהכלי הוא אסור מפני שיש בו בליעת איסור מ"מ כיון שלא נבלע בו האיסור ע"י חמין רק ע"י כבוש או מליחה וכה"ג מותר להשתמש בו צונן (ודברי העט"ז בזה מגומגמים ע"ש) זה הוא דרכו של הרב אבל כל דבריו מתחילתן ועד סופן אינם מובנים לי בראש מה שכתב אך יש לחלק כו' וכ"כ הטי"ד בסי' קכ"א כו' לא ירדתי לסוף דעתו כי לא נמצא שם כן ואדרבה משמע שם בהדיא איפכא שכ' הטור שם וז"ל כלים שנשתמשו בהם בחמין כגון קדרות ויורות מגעילן ומטבילן והן מותרים וכתב רשב"ם דוקא מגעילן ואח"כ מטבילן אבל אם הטבילן תחילה הוי כטובל ושרץ בידו אבל ר"י כתב שיכול להטבילן תחילה ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בו צונן וכשירצה להשתמש בו חמין יגעילו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר עכ"ל וכ"כ הרא"ש בסוף עבודת כוכבים. ומה שכתב ולכן התיר הרשב"א כו' אינו ענין לכאן דבלא"ה שפיר התיר הרשב"א דהא בשר חי דרכו להדיח ואי משום שמלחו האי מליחה לאו כלום היא כמ"ש הרשב"א שם כמה טעמים והביאו ב"י בסוף סי' ק"ה ע"ש ומה שכ' וכן מצינו בכלי חמץ כו' כדאיתא בש"ס כו' אינו מוסכם אליבא דכ"ע אלא דעת הרי"ף בפ' כל שעה דאפילו לא נבלע אלא ע"י בית שאור וחרוסת אסור להשתמש בו מצה צונן והוא דעת הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים וכמבואר בב"י בא"ח שם והרשב"א בחדושיו פכ"ה הביא ראיה מדברי רי"ף והרמב"ן אלו ומביאו ב"י בסימן ס"ט אכן דעת הרא"ש פ' כל שעה והטא"ח שם שבבית שאור וחרוסת מותר להשתמש בהם מצה בצונן (אבל גם לדבריהם אין זה מבואר בש"ס רק שהם גורסים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור וחרוסת ומפרשים מותר להשתמש בהם מצה בחמין אבל צונן סוברים מסברא דאפילו בית שאור וחרוסת מותר כמבואר שם ע"ש) ומשמע דלדעתם דה"ה אם נבלע חמץ בחמין דמותר להשתמש בהן מצה בצונן דמה לי נבלע ע"י צונן או ע"י חמין ואדרבה הרא"ש שם הביא מחלוקת הפוסקים דיש סוברים דלבית שאור וחרוסת אפי' הגעלה לא מהני אע"ג דלשאר כלים שנשתמשו בהם בחמין פשיטא דלכ"ע מהני הגעלה ואע"ג דבש"ס במסכת עבודת כוכבים (דף ל"ד ע"א) מחלק זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן היינו להשתמ' בהן היתר חמין או כבוש וכיוצא בו אבל נשתמש בהן היתר צונן פשיטא דאין חילוק וכן מבואר בר"ן בפ' כל שעה דאפי' נשתמש בהן חמץ בחמין מות' להשתמש בהם מצה בצונן וכן משמע בהדיא בסה"ת ובש"ד סי' פ"ה ובסמ"ג לאוין קמ"א (דנ"ב ע"ב) שהביאו ראי' לכלים שנתבשל בהם בב"ח שמותר להשתמש בצונן מחבית של יין נסך שמותר להשתמש בהן והכי משמע להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו שם דאפילו אם נשתמש בכלי דבר איסור בחמין מותר לאכול בו אח"כ צונן לח בלא הדחה כלל לא הכלי ולא המאכל אלא שמקנח הכלי ע"ש ומ"ש וכן משמע בי"ד סי' ס"ט אמת שמדברי הטור שם משמע להדיא דאם מלח בשר בקערה שאינה מנוקבת דמות' לאכול בה אח"כ צונן וא"צ להדיח לא הקערה ולא המאכל אבל הי"א שהביא הטור שם שהסכים עמהם הם הרשב"א וסייעתו שהביא בב"י שם דס"ל בהדיא דאפילו נשתמש בקערה איסור רותח הדין כן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהרי הרשב"א פסק בתה"א והקצר כבעל העיטור ומביאו ב"י (גם מ"ש וכן משמע בי"ד סי' קכ"ב צ"ע) וגס במה שחילק בד"מ בין היתר לח ליבש לא יצא ידי חובת ביאור הדברים שהרי הרשב"א שם מתיר להדיא לאכול בה צונן לח ע"ש ועוד שהרי הרא"ש והטא"ח לא אסרו ללוש בהן מצה אלא משום דממהר להחמיץ משמע הא אי לאו הכי היה מותר להשתמש אפילו צונן לח אבל באמת נ"ל דמה שכ' הא"ח כלים של עובד כוכבים שהודחו יפה היינו דידעי' שהודחו יפה כגון שהדיחם ישראל עכשיו ואין ר"ל דדוקא הדחה בעינן דהא הא"ח כ"כ בשם הרא"ה והרא"ה ס"ל בספר בדק הבית דף ע"ג שהקנוח יפה הוא בכ"מ כהדח' ע"ש (וע"ל סי' י' ס"ק ט"ז) ובעה"ע מיירי בלא קנוח דודאי אם קינח הכלי בענין שאין בו שמנונית כלל אין סברא כלל להצריכו הדח' דהא לא נגע באיסור ומה שבלע בו אינו מפליט בצונן ומהרש"ל פכ"ה ס"ס ע' כ' ומ"ש הרשב"א דסגי במלח בקער' בקנוח יפה כבר כ' הטור בשם בעה"ע דאסור בלא הדחה עכ"ל ותמיה לי דהרי הרשב"א גופיה פסק כבעה"ע ועוד שהרי הטור גופיה בס' ס"ט הביא דעת הרשב"א א"ו כדפי' ובהכי ניחא מ"ש הטור לקמן סימן צ"ד ס"ג דקדרה שנתבשל בה בשר בחלב מותר לתת בה פירות או צונן דמשמע אפי' צונן לח וכ"כ ב"י שם ומשמע אפילו דבר שאין דרכו להדיח דומיא דפירות אלא דהתם מיירי שמקנחה היטב בתחלה ומ"ש התוספות והמרדכי פא"ט דדבר לח אסור להשתמש בהן אפשר דמיירי בלא קנוח א"נ והוא העיקר דס"ל דכלי חרס שאני דגם הרשב"א מודה בכלי חרס וכמבואר שם ע"ש והט"ו אזלי לטעמייהו דס"ל בא"ח שם דאפילו בכלי חרס מותר להשתמש בהן צונן ע"ש כן נ"ל להשוות הפוסקים יחד ומ"ש האורח חיים שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש היינו לאפוקי תבלין ושאר דברים החריפים לחים וע"ל סימן קכ"א ס"ק ט' אבל אה"נ שאינה מוציאה דבר קשה אפילו לח מיהו כל זה בדרך עראי אבל אם בא להשתמש בהן דרך קבע אפילו צונן אסור גזירה שמא ישתמש בהן חמין וכמ"ש הרב בהג"ה סימן קכ"א ס"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה. בלא הדחה וחיישינן דלמא אשתלי ואכיל בלא הדחה וכבר נתבאר בס"ק א' דדוקא כשאחד מהן לח ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה הכל אסור. אם אין ס' ודוקא שנפל לתוך בשר רותח שמונח בקדירה אבל לא על בשר רותח צלי חוץ לקדירה לדעת הטור ולדידן בכל ענין אסור עד ס' וכמ"ש בסי' צ"ב סוף ס"ק ג' ובסי' ק"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ו משום דתתאה גבר. כלומר שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן: ש"ע סָעִיף ד
ז קולף הבשר כו'. משום דכאן דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה ועי' בסי' ק"ה ס"ג עוד מדיני תתאה גבר גם נתבאר שם דאפי' נפל החלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי שלא נפסק הקלוח סגי בקליפה וכן אפילו נפסק הקלוח בעי קליפה וע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ח ובמקום שהבשר כו'. צ"ע דהתוס' פג"ה (דף צ"ו ע"ב) ד"ה אם יש כו' (ומביאם ב"י ס"ס ק' ור"י נט"ו אות י"ג ומביאו ב"י ס"ס ק"ה) והגהת אשיר"י ממהרי"ח בשם ר"י והמרדכי והאגודה שם כתבו דירך שנמלח בה גיד הנשה ונתבשל צריך אח"כ ששים נגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה וכ"כ האגור סי' אלף קע"ח בשם מהרי"ל על עוף שנתבשל בלא חתיכת ורידין דצריך ששים גם נגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה ומביאו ב"י סי' כ"ב ס"ד בסתם וכן הב"ח שם וכ"כ הב"ח בפשיטות סימן י' ס"ה גבי שחט בסכין של עובד כוכבים קולף ביה"ש דאפי' דיעבד אסור התבשיל כדין כל בשר שנתבשל בלא קליפה עכ"ל ונראה דל"ק הרב דבמקום שצריך קליפה ובשלוהו בלא קליפה דמותר בדיעבד אלא דומיא דהכא דחלב מותר מטעמא דכתבו התוספות והרא"ש ושאר הפוסקים דלא שייך ביה קליפה דהיינו שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה וכה"ג אם נתבשל הבשר בלא קליפה ונבלל בענין דאינו מכירו דלא שייך ביה קליפה מותר בדיעבד והשתא ניחא הא דכתב סתם מותר בדיעבד דאי במכירו ה"ל לפרש דקליפה מיהא בעי כמ"ש בסי' ע"ב אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך ביה קליפה צריך ס' וכן משמע קצת באו"ה כלל כ"ט למדקדק שם ע"ש והשתא ניחא הא דכתב הרב בהג"ה בסי' צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ס' ע"ש ולפ"ז אין להקל במקום דמכירו ושייך קליפה ועוד דהא בלא"ה מהרא"י ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ה פסקו כריב"א דאפילו בחלב צריך ס' נגד הקליפה וגם ת"ח כלל כ"ג דין ה' מחמיר אפילו בחלב במקום שאין הפסד כ"כ ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ט והחלב מותר כו'. הטעם עיין בס"ק שלפני זה ועיין בסי' ס"ט ס"ק ס"ד: ש"ע סָעִיף ד
י ואם נפלו זה לתוך זה צוננים כו'. ובאו"ה כלל ל' דין י' כ' בשם מרדכי פכ"ה וסמ"ג דהיינו דוקא בבשר בחלב אבל אם נפל היתר צונן בתוך איסור צלול צונן צריך קליפה ומביאו הרב בת"ח ריש כלל כ"ב וצ"ע כי לא נמצא מזה דבר במרדכי וסמ"ג ואדרבה מסתימת דבריהם שם משמע איפכא ע"ש וכן משמע לכאורה בש"ס פ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו ע"א) דאין חילוק וכ"כ ש"ד סימן כ' ומהרי"ל באו"ש בדיני בשר בחלב בהדיא וכן משמעות הפוסקים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא דהיינו כו'. המחבר סובר כר"ן שהביא בב"י לפסק הלכה דהיינו כששהה שיעור מליחה לקדירה הוי רותח ומקמי הכי לא והא דמבואר בדבריו סי' ס"ט ס"ך דאפילו מקמי הכי הוי רותח וקצת משמע שם דלאחר ששהה שיעור מליחה לא הוי רותח צ"ל דשאני התם דאיירי באיסו' דם והלכך הדם והמלח רותחין הם בשעת המליחה (וכמ"ש הרב בהג"ה דאפילו במקום שאין הבשר מיחשב רותח צירו חשוב רותח ע"ש) אבל לא כששהה שיעור מליחה שאז פסק כח המלח מחמת שפלט כל הדם אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח אבל כששהה שיעור מליחה נחשב רותח שהרי לא פסק כח המלח שלא פלט כלום דודאי איירי שכבר נמלח הבשר והודח כדינו ועתה נמלח שנית דאל"כ היה הגבינ' נאסר משו' דם והרב בהגהה משוה דין בשר וגבינה לאיסור דם והנה לבעבור אשר הרב נמשך אחר ת"ה סימן קנ"ט ויש לי להשיב על דבריו כאשר אבאר בס"ד ע"כ ההכרח נותן להביא דברי ת"ה בקיצור ולהשיב עליהם מה שנלפע"ד והנה בת"ה שם שאלוהו על שבסעודת ברית מילה מלחו בשר הרבה בכלי אחד ומלחו ג"כ בכלי אחד אווזות ואחר ששהו הכל שיעור מליחה ויותר לקחו וערבו כל הבשר עם האווזות והפכו הכל מלמעלה למטה וממטה למעלה עד שנגע הכל זה בזה ונמצא אח"כ שאווזא אחת היתה טריפה ואין ס' אפילו נגד האווזא אחת והשיב דיש להתירו בכה"ג בהפסד מרובה וסעודת מצוה כי התוספות והרא"ש כתבו בפכ"ה לחד שינויא דלאחר שיעור מליחה כבר פסק כח המלח כיון שהפליט כל הדם וכ"כ בסמ"ג (לאוין קל"ז ריש דף מ"א) דטעם הגון הוא אבל בסה"ת וש"ד וא"ז כתבו דבשר וגבינה מלוחים שנגעו זה בזה אפילו לאחר שיעור מליחה אסורים ודוחק לחלק דדוקא המלח עצמו תשש כחו אבל גוף החתיכה עצמה היא רותחת לעולם דא"כ מאי מקשים הרא"ש והסמ"ג מיונה שנפלה לכותח דאיתא בש"ם דאם הכותח נמלח כהוגן שהיונה אסורה אע"ג דהכותח נמלח מימים רבים ומתרצים דשאני התם דהמלח לא פסק כחו ושלא פלט כלום הא בלא"ה לא קשה מידי דהרי הכותח הוא גוף האיסור עצמה אלא ודאי פליגי הנך גאונים אהדדי אלא שקשה דבסמ"ג גופיה כתב כסה"ת וסייעתו הא קמן דסמ"ג גופיה לא ס"ל דטעם הגון הוא לכך נראה דאין להקל אלא בסעודת מצוה והפסד מרובה דקשה גם כן לשבר דברי סה"ת וסייעתו עכ"ד בקוצר ומהרש"ל פכ"ה סימן ס"ח השיג עליו דיש לחלק בין גוף החתיכה להמלח ויישב קושייתו ויצא בעקבותיו אחריו הב"ח בסי' ס"ט ודבריהם דחוקים כאשר יראה המעיין גם בלא"ה אין סברא כלל לחלק שאם המלח אינו כרותח למה יהיה גוף החתיכה כרותח אבל הנלפע"ד ממשמעות הפוסקים דלא אמרינן שפסק כח המלח אלא היכא שהפליט דם כי דרך המלח להפליט דם ולא שאר דברים וכמ"ש הרא"ש והטור בס"ס צ' א"כ דוקא בכה"ג אמרינן דלאחר ששהה שיעור מליחה פסק כח המלח הואיל והפליט דם משא"כ שאר דברים והלכך סה"ת וסייעתו דמיירי בבשר וגבינה מאיסור בשר בחלב ולא מאיסור דם ולא פסק כח המלח שלא הפליט כלום פשיטא דאחר שיעור מליחה חשוב כרותח וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין ל"ב דבשר כשר שמלחוה המלח לעולם בתקפו דהא לא הפליט דבר ע"ש והיינו דכתבו הרא"ש והסמ"ג דבכותח לא פסק כח המלח שלא פלט כלום זה נראה בעיני ברור אשר לפ"ז לא פליגי הגאונים אהדדי גם דברי סמ"ג מיושבים שאינם סותרים זא"ז וכן דברי הטור והצעתי דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ושאר גדולי המורים ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי ולפ"ז היה נראה להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה אך דמדברי שאר פוסקים גבי מעשה דרש"י משמע להדיא דאפי' גבי דם לא אמרינן דפסק כח המלח לאחר ששהה שיעור מליחה ולכך כתב הרב בהגהת סמ"ק דריב"א אומר דציר היוצא מן הבשר לאחר שיעור מליחה אין עליו דין דם רותח אבל יש עליו דין בשר רותח לאסור הגבינות כאשר נפל הציר שם (ומביאו ב"י וד"מ ס"ס ס"ט) ר"ל דאף לאחר שיעור מליחה נחשב רותח אלא דאין עליו דין דם כיון דשהה שיעור מליחה ויצא כבר כל דמו וכן הוא בהגהת ש"ד ס"ס י"ד והלכך הבו לה דלא לוסיף עלה ואין להקל אלא במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה ומיהו בתוך שיעור מליחה לעולם אסור אפילו בהפסד מרובה וסעודת מצוה דכל הפוסקים סוברים דתוך שיעור מליחה הוי רותח והר"ן יחיד הוא לגבייהו גם כבר דחה הרשב"א במשמרת הבית (דף ע"ג) סברא זו בשתי ידים ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יב ואין חילוק כו'. ולעיל סי' ע' ס"ד ולקמן סי' ק"ה סי"א פסק כסברת הרשב"א לחלק במליח בין עליון לתחתון וצ"ל דדוקא לאסור כולה דהיינו בשמן יש חילוק אבל לאסור כ"ק כגון בכחוש אין חילוק דנהי דתתאה גבר מ"מ קליפה מיהא בעי כמו בסעיף ד' והכי משמע מדברי הרשב"א בת"ה הקצר ובש"ע שם (וצ"ע בב"י בסי' זה ד"ה ואינו תלוי כו' דלא משמע הכי): ש"ע סָעִיף ה
יג הלכך כשר וגבינה כו'. ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א"נ כבכ"ע דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי ודלא כאו"ה כלל י"ב דין י"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יד היינו שהטמא יבש כו'. ובהגהת ש"ד שהביא הב"י בסי' ע' משמע דחלב רך שאינו מהותך לא מיקרי דבר צלול וכן הוא בהגהת אשיר"י פכ"ה מא"ז וכ"פ מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ': ש"ע סָעִיף ה
טו נאסר הטהור מאחר שאינו מלוח דמחמת מלחו כו'. כצ"ל ול"ד לבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן דלא נאסר אלא כדי קליפה ולא אמרינן דמחמת רתיחתו בולע האיסור צלול שאצלו דהתם כיון דתתאה גבר נצטנן הבשר אבל במליחה לא שייך תתאה גבר: ש"ע סָעִיף ה
טז ושניהם אסורים. כלומר בבשר בחלב אף על פי שהבשר לבדו מלוח שניהם אסורים אבל אם החלב לבדו מלוח כתב בת"ח כלל כ"ב ד"ב דמשמע מדברי המרדכי דהחלב מותר דלא כהסמ"ג עכ"ל ופסק שם כך ותימא שבמרדכי פכ"ה (סי' אלף רי"ד) איתא אדרבה כסמ"ג ונראה שט"ס הוא וצ"ל הגהת מרדכי דהכי איתא בהגהת מרדכי בשם מהר"ף גם באו"ה כלל ל' דין י"ד כתב כן ע"ש המרדכי בשם מהר"ף והוא ג"כ ט"ס הוא וצ"ל הגהת מרדכי ומ"מ צ"ע לדינא כיון דהמרדכי וסמ"ג אוסרים ובש"ד אין הכרע כ"כ א"כ מאן לימא לן להקל בשגם שהר"ן סובר דכל טהור מליח וטמא תפל לא שרי אלא כשאינן נוגעים ונהי דהסכמת הפוסקים דלא כוותיה כמ"ש בסי' ע' ס"ק כ' מ"מ כאן דהוא צלול אפשר דהכל אסור ועוד שהרב בהג"ה בסי' ק"ה ס"ד חשש לסברת הר"ן במקום שאין הפסד גם מהרש"ל באו"ש כתב וז"ל וצ"ע דבסמ"ג איתא לאיסור: ש"ע סָעִיף ה
יז אבל אם הוא יבש כו'. משמע אפילו מלוח הכל מותר וכן כתב האו"ה שם: ש"ע סָעִיף ה
יח ואם לא נפל רק על מקום אחד כו'. פי' דאם נפל על כל הכלי לא שייך קליפה דיפסיד הכלי א"נ טורח גדול הוא וכן משמע בת"ח כלל י"ג ובאו"ה כלל י' די"ב ולפ"ז אם הוא בענין שאין פסידא ורוצה לטרוח מותר ואע"ג דלקמן סי' קכ"א ס"ב ובא"ח סי' תנ"א סי"ו כתב הרב בהג"ה דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי התם מיירי בדבר שנבלע בו ע"י חמין וכה"ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כדי קליפה וכמ"ש בסי' ס"ט לכך די בקליפה ועי' בסי' ס"ט סט"ז וי"ז וכ' ובמ"ש שם וע"ל סי' קכ"א ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט שאם היתה שמנה כו'. כלומר דאם היתה אחת מהן שמינה או הגבינה או הבשר הכל אסור דאזיל האי ומפטם להאי והוי כאילו הכל שמן וכדלעיל סי' ע' ס"ד וסי' ק"ה: ש"ע סָעִיף ו
כ וע"ל סי' ק"ה ס"ט. נתבאר דלדידן אין חילוק בין כחוש לשמן וכל מליחה אנו משערין בס' וע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כא אבל צלי כו'. דע שיש בענין זה ג' שיטות ספר התרומה והשערים והרא"ש והטור ומהרי"ל ושאר פוסקים סוברים דבשר צלי אפילו צונן שנפל לחלב אפילו נאכל מחמת מלחו בעי קליפה ואם יש בבשר בקעים או שהוא מתובל בתבלין אפילו הוא חי כולו אסור ודעת הראב"ד והרשב"א והר"ן דאם הצלי צונן לעולם א"צ אלא הדחה אלא דאם הוא רותח צריך קליפה ואם יש בו בקעים או מתובל בתבלין והוא רותח כולו אסור ומשמע מדברי הרשב"א שם שכן דעת רש"י וכן משמע באמת דעת רש"י בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) סוף ע"א ע"ש ומהרש"ל פכ"ה סי' ס"ט לא עיין אלא ברש"י פכ"ה ולכן כתב שאין שום משמעות מפרש"י ודעת א"ז והגהת מרדכי בשם מהר"ף והסמ"ק סי' ר"ה (דף צ"ו ע"ב) נראה דצלי צונן צריך קליפה ואי מתובל בתבלין או יש בקעים והוא צלי צונן כולו אסור אבל בחי לא וכן דעת הסמ"ג ע"ש בלאוין קל"ז דף מ"ז ע"ד ולאוין קל"ח דף מ"ט ע"ג וכן כתב הרא"ש שלכאורה משמע הכי וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג בתשוב' סי' רי"ח וכן דעת הכל בו סי' ק"ו (ריש דף קכ"ג) וכן נראה דעת האו"ה כלל ל' וכן מהרא"י וכ"פ מהרש"ל שם והרב בת"ח כלל כ"ב אלא דכאן בהג"ה מיקל במקום הפסד מרובה וצ"ע אם יש להקל כיון דהרבה פוסקים סוברים כן אפי' בחי ועוד דבש"ס משמע דמיירי בצלי צונן וכמ"ש התוספות בפ' כ"צ דף ע"ה ע"ב ד"ה ואם צלי כו' ובפג"ה דף צ"ו ע"ב ד"ה עד שמגיע כו' ע"ש וכ"כ הגה"מ פט"ו מהמ"א והעט"ז סתם לגמרי כדברי המחבר ולא נהירא כלל: ש"ע סָעִיף ז
כב אפילו נאכל מחמת מלחו כו'. אינו מכוון דעדיפא מינה ה"ל לאשמועינן אפילו לא נמלח כלל כיון דהוא רותח כדין כל חם לתוך צונן דבעי קליפה וצ"ל משום דכיון דנאכל מחמת מלחו ולא נמלח כלל דין אחד להם לא ירד לדקדק בכך: ש"ע סָעִיף ז
כג בעי קליפה. כדין כל חם לתוך צונן דבעי קליפה ואין להקשו' היאך סגי בקליפה והלא החלב רך וחזר הצלי שנפל לתוכו כמתבשל בתוכו וי"ל כיון שנפל לתוך החלב ה"ל כחם לתוך צונן ואף על פי שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו גובר ומקרר הצלי שנפל לתוכו הלכך בקליפה סגי עכ"ל רשב"א וכתב בס' ל"ח דף רל"ד ע"א ולפי מאי דקי"ל (לקמן סי' ק"ה סי"א) דבמליחה לא אמרי' החילוק שבין עילאה לתתאה מעיקרא לאו קושיא הוא עכ"ל ותימה דלדבריו אדרבה כ"ש שהקושיא במקומה עומדת דה"ל כמתבשל ואי אפשר לתרץ דה"ל כחם לתוך צונן כיון דאין חילוק אלא ודאי דהרשב"א לאו מכח מליחה אתא עלה דהא היה נאכל מחמת מלחו אלא מטעם צלי רותח אתא עלה כמבואר בדבריו וזה פשוט: ש"ע סָעִיף ז
כד וה"ה אפוי ומבושל. כלומר דאפוי ומבושל חשוב כצלי למר ברותח ולמר בצונן: ש"ע סָעִיף ז
כה וי"א דאפילו הם צוננים דינא הכי. משום דכיון דנצלה או נאפה או נתבשל אף על גב דצונן הוא רכיך ובולע ומשמע מדברי הפוסקים דאין חילוק בין נמלח קצת שנאכל מחמת מלחו ובין לא נמלח כלל לעולם בצלי צונן נמי דינא הכי וכן מסיק מהרש"ל בספרו שם. כתוב בהגה"מ שם דמ"מ החלב מותר ולא אמרינן דמפליט הצלי או האפוי והמבושל ומביאו באו"ה ובת"ח שם ודין אם החלב מלוח עיין בס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ז
כו דאפילו הם צוננים כו'. מלשון זה משמע דבהא מודה להמחבר דבצלי רותח נמי דינא הכי דאם אינו מתובל בתבלין ואין בו בקעים סגי בקליפה וכן עיקר כיון שהראב"ד ורש"י ורשב"א והר"ן סוברים כן בצלי רותח אעפ"י שהגהמי"י ואו"ה שם סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה ע"ש מיהו כל זה דוקא כשנפל הצלי רותח לתוך החלב אבל נפל החלב או שאר איסור על הצלי רותח יתבאר דינו בסימן צ"ב ס"ק ג' וסי' ק"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כז אין בשר בחלב כו'. עיין בר"ס פ"ז ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ח
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א אלא. עש"ך ולקמן ס"ה כתב המחבר שניהם יבשים סגי בהדחה צריך לחלק ע"י מליחה אף שניהם יבישים אפ"ה צריך הדחה וא"י טעם לחלק ואין לומר דמ"ש לקמן הדחה קאי אנתלחלחו דדוחק הוא. כתב דבר שמואל סי' ק"כ גבינות כשירות ובלתי כשירות נמלחו יחד ושפכו הציר הנוטף עליהן אסור יע"ש וזה למאן דפסק מליחה כ"ק הוצרך לזה הא לדידן אף בלא ציר אסור כולו אף באיסור גבינות עובדי כוכבים דרבנן ופשוט הוא וכ"כ הוא ז"ל שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב להניח. כתב הש"ך ה"ה איסור בכלי של היתר והראה מקום לסי' יו"ד אות כ' וסי' ס"ט אות פ"ג. הנה מ"ש איסור בכלי של היתר הם דברי הרשב"א בארוך ובקצר סוף שער א' ב"ד והיינו אם דרכו של כלי שלא להשתמש בה כ"א אחר ההדחה מותר להניח. ומה שהראה לסי' יו"ד שם נאמר שיש חילוק בין שפשוף גדול להדחה וכבר נתבאר בט"ז מזה דכל דבר שיש בו שמנונית ונדבק ביותר אסור להניח אצל היתר אף שדרכו בהדחה דצריך שפשוף ול"ת דדווקא היכא דאיכא דוחקא שהרי בסי' ס"ד סט"ז הטבח צריך ב' כלים א' שמדיח חלבים וא' שמדיח בשר אף דליכא דוחקא וכן הוא בארוך ובקצר ששמנונית אין סר אלא בשפשוף היטב. ומה שהראה לסימן ס"ט אות פ"ג לא מצאתיו שם אלא דאם מלח בכלי איסור אין מליחה להפליט אם היה הכלי נקי יע"ש ✍: ש"ע סָעִיף ב
ג ודווקא. עש"ך האריך ואבאר קצת. הנה הוא ז"ל מפרש שהר"ב בהג"ה תרתי בעי יבש והכלי לא נשתמש אלא בצונן מההיא דכל הכלים שנשתמש חמץ בצונן משתמש מצה בצונן אף שמרשב"א דמתיר למלוח בכלי יי"נ משמע אף לח מ"מ יש לדחות כמ"ש הש"ך גופא. וממ"ש הר"ב כאן אם לא "בלע הכלי רק בצונן משמע אף שיש בו בלוע ע"י כבישה וכדומה וכן ממ"ש בד"מ דיש לחלק בין בלע הכלי איסור בחמין ולא אמר בין שימש בחמין אלא לומר אף שבלע ע"י צונן שרי וכן ממ"ש בת"ח כלל י"ז ד"ד דמש"ה התיר הרשב"א למלוח בכלי יי"נ משמע אף במכניסו לקיום שבלע הכלי. ומש"ה השיג על עט"ז שכתב בס"ב ודווקא דבר לח אבל יבש מותר דהא לא בלע הכלי כלום היינו שנשתמש בכלי צונן ומאי איריא דלא בלע אפילו בלע ע"י כבישה כל שהיה צונן שרי (ובאמת יש לתמוה על הט"ז אות ג' שכתב דהלבוש לא זכר רק יבש והא סיים דלא בלע הכלי גם מ"ש הט"ז דחילוק אם רחץ הכלי ליתא דהטור נמי מיירי ברחץ צ"ע דהא בסימן קכ"א ס"ה בהג"ה פסק הר"ב בפירוש דע"י הדחה ושפשוף היטב הכלי מותר להשתמש בו צונן אפילו לח ואפילו שימש בכלי ע"י רותח וצ"ע). ועל ראיה מחמץ הקשה הש"ך ממ"נ למאן קאמר לה להרי"ף משמע דאסור אפילו שימש בה בצונן דאף דהתם לית לה תקנה בהגעלה מ"מ ראיה ליתא מהתם ולהרא"ש משמע אפילו שימש בחמין אפ"ה משתמש אח"כ בצונן. ולענין דינא אבאר ג"כ קצת. הנה בסימן קכ"א ס"ה בהג"ה פסק הר"ב דכל הכלים ששימש בהם ע"י רותח אם הודח היטב שרי לאישתמושי צונן לח והיינו דרך עראי לא בקביעות ודבר חריף יבש מותר ע"י הדחת הכלי היטב הא דבר חריף לח לא כמ"ש האורחות חיים שאין מוציא דבר יבש חריף משמע הא לח חריף לא ומ"ש הר"ב בסימן קכ"א שם דחומץ מותר היינו בכלים שלא נשתמשו אלא ע"י צונן כמ"ש הש"ך שם אות יו"ד. וכל זה בשאר כלים אבל כלי חרס אסור להשתמש בו צונן אפילו ע"י הדחת הכלי עת"ח כלל י"א במ"י אות ו' השיג על הש"ך בסימן ס"ט אות ס"ו שמתיר ע"י הדחת כלי חרס לשמש בו צונן וז"א דהטעם כיון דא"א בהגעלה גזרינן אם יתירו לו להשתמש דרך עראי יבוא לידי תקלה משא"כ כלי שיש תקנה בהגעלה וכן נראה הסכמות פר"ח כאן אות ג' וראיה מפינכ' דרב אמי דתברה לה ולא שימש בה דרך עראי לפעמים ש"מ אף דלא בלע כ"א ע"י מליחה אפ"ה אסור כדאמרן. ולפי זה ה"ה כלי עצם שאין תקנה בהגעלה דחיים או כלי עץ שבלעו ע"י אש שנפל חלב הם מהותך מנר שקורין קרוייזי"ל דהוה תשמישו ע"י אור עס"י צ"ב בלא נפסק הקילוח וה"ה נר עשוי כעין פתילה כמו שלנו אם נפל הנר על כלי עץ נבלע ע"י אור לא סגי בהגעלה כמו שאבאר שם א"כ אפילו דרך עראי אסור כמו כ"ח דחד טעמא הוא כיון דא"א בהגעלה אתי לידי תקלה ✍. ומיהו להניח כלי איסור בביתו בלי להשתמש ביה משמע דשרי ולא חיישינן דלמא אתי לידי תקלה דבדיל מיניה. ועמ"י כלל י"א אות ו' האריך להשיג על הב"ח במ"ש לאסור כלי בדיל חמץ דצריך לסגרן בחדר ובכלל י"ז אות י"א ג"כ יע"ש. ומכל מ"ש שם לא הבינותי דמה ראיה מכלי איסור דבדיל מיניה לחמץ דלא בדיל גם לאחר הפסח יחזרו להיתרן הראשון. עיין שו"ת חכם צבי בי"ד ושו"ת פ"מ ח"א שאלה כ"ד על מ"ש הרא"מ ז"ל בביאוריו לסמ"ג לענין בלי מקדש ויבואר אי"ה בש"ך סקכ"א אות ט': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שאם. עש"ך דאסור לאוכלו בלי הדחה ודווקא כשא' מהן לח עכ"ל. הנה הכה"ג בהגהות הטור אות ב' וג' נתקשה בדברי הש"ך האלו. א' מ"ש דהדחה מהני ובטור משמע וכן במחבר שאם יגע אסור לאכול עם גבינה משמע דלית תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר. גם מ"ש הש"ך וכבר נתבאר באות א' דווקא א' לח הא בטור מבואר כן דלא יגע לחם בבשר לח. ובאות ג' כתב הכה"ג דהטור כתב בשר לח כו' ובגבינה לא כתב לחה אלא שבספרי טורים עם ב"ח הוגה גבינה לחה מש"ה הוצרך להזכיר כמ"ש באות א' דאפילו גבינה אין איסור אלא בלחה לא כשהיא יבישה דא"צ הדחה עכ"ל. והוא דחוק דלא ציין הש"ך שלא יגע לחם בגבינה אלא לחם בבשר וזה מפורש בטור דבשר לח דווקא. ומיהו מ"ש לעיל אות א' בשם הב"ח אין קושיא הא מפורש בטור י"ל דלחם עם בשר שאני מגבינה עם בשר. ואמנם מ"ש הט"ז צריך ליזהר שלא יגע לחם בבשר דכפי הנראה הוה ב' חששות שמא יאכל הלחם עם גבינה ושמא ישכח להדיח מנא ליה הא וראיה מירושלמי הדין דאכיל חוביץ צריך לבער פתיתי לחם אי בעי למיכל קופר אין ראיה דודאי נגע ורוצה לאכול כך. ואם היינו אומרים דלחם לא מהני ליה הדחה הוה א"ש קצת מירושלמי ומסי' צ"ז דאסור ללוש פת עם חלב דחיישינן שמא יאכל עם בשר ה"ה כאן דישכח וכאמור וצ"ע ומ"ש הטור כיון דצונן בעי הדחה צריך ליזהר שלא יגע לחם בבשר ה"נ קאמר דבלחם לא מהני הדחה ומש"ה חיישינן שמא ישכח ויבוא לאוכלו עם בשר או להיפך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה הכל. עש"ך להמחבר יש חילוק בין בשר תוך הקדירה אפילו בלא רוטב אוסר כל החתיכה בין נפלה טיפה על הצלי שאצל האש אין אוסר כ"א כ"נ בדבר כחוש אבל לדידן שא"א בקיאין ואסור אפילו בצלי עד ס' ועמ"ש בק"ה ועסי' צ"ב בש"ך אות נ' וכאן בט"ז אות ה': ש"ע סָעִיף ד
ו משום. הש"ך עשה כלומר דל"ת דתתאה גבר היינו שנשאר בחמימותו ואין העליון מקררו ותחתון לחוד אסור לזה אמר דאינו דהכל אסור עליון ותחתון ואפילו שניהם יבשים: ש"ע סָעִיף ד
ז קולף. עש"ך וראוי שתדע דעירוי שלא נפסק הקילוח מספק אמרינן מבשל כ"ק בבב"ח ובשבת ואם נפסק הקילוח אין מבשל רק מפליט ומבליע כ"ק וגם זה רק חומרא בעלמא מדרבנן כמ"ש בט"ז אות ו' ועמ"ש באות שאח"ז. ומה שהקשה מסי' צ"ב ס"ז בהג"ה יבואר שם בש"ך אות ל"ח ועסי' ק"ה בש"ך אות ד': ש"ע סָעִיף ד
ח ובמקום. עש"ך האריך דהיכא דניכר בעי ס' נגד הקליפה והיכא דאין ניכר א"צ ס' ועיין סימן צ"ו בש"ך אות מ' דבר הנאסר כ"ק או כ"נ ל"ש ביה איסור דבוק ויבואר שם. וכבר כתבנו דהמ"א בא"ח ס"ס תס"ז חילק דהיכא דהקליפה הוה רק חומרא מדרבנן א"צ ס' נגדו אבל היכא דמדינא צריך קליפה צריך ס' נגד הקליפה עמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ד
ט והחלב. עש"ך דהטעם כיון דאין ניכר הקליפה והראה מקום לסימן ס"ט אות ס"ד בקערה שנאסרה ע"י מליחה דקליפת הקערה ניכר הוא יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
י ואם. הש"ך השיג על או"ה שמחלק בין היתר שנפל לאיסור צלול בעי היתר קליפה בצונן ובב"ח אין כן דאי תרי לא הוה אלא מדרבנן לא גזרו כה"ג ודי בהדחה. ועיין ת"ח כלל כ"ב ד"א ובמ"י אות א' הסכים להש"ך וכן משמע דעת הר"ב שם בסימנים ודע דאם ההיתר לח שנפל לאיסור גוש היכא דאי אפשר בהדחה שרי דכ"ש הוא מקליפה היכא דא"א וכ"כ בת"ח שם בהדיא ומיהו זה למאן דפוסק כר"ת וכפסק הג"ה אבל רש"ל דפסק כריב"א באמת אוסר המ"י מלח של אוגרקי"ס עמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא דהיינו. עש"ך ותוכן דבריו דהמחבר סובר דמולח חתיכה להוציא דם תוך שיעור הוה רותח ולאחר שיעור לא הוה רותח ובשר כשר שמולחו שלא עשה המלח פעולה תוך שיעור לא הוה רותח ולאחר שיעור הוה רותח והר"ב משוה בשר וגבינה לדם דתוך שיעור הוה רותח ולאחר שיעור לא הוה רותח. והש"ך כתב דלדינא בין דם ובין שאר איסור תוך שיעור הוה רותח ואף בה"מ אין להתיר דלא כמ"ש הר"ן דבשר וגבינה תוך שיעור לא הוה רותח. ולאחר שיעור יש חילוק בין עשה המלח פעולה להוציא דם אז תשש כח המלח וכמעשה דתה"ד בסעודת ברית מילה יש להתיר באווז טריפה משא"כ בשר כשר שנמלח יפה לאחר שהוציא דם אין להתיר אף בה"מ ועיין מ"ש בט"ז בסי' ס"ט. ועפר"ח כאן אות ט' וי' ומ"ש הפר"ח ממולח בכשא"מ כבר תי' הש"ך דיש חילוק בין דם לשאר איסורין להמחבר ואנן לא קי"ל כן אלא תוך שיעור אין חילוק ואוסר אף בה"מ ולאחר שיעור בעשה פעולה יש להתיר בה"מ ובלא עשה פעולה דעת הר"ב להתיר בה"מ ודעת הש"ך דאסור אף בה"מ עמ"ש בסי' ס"ט: ש"ע סָעִיף ה
יב ואין. עש"ך דלהמחבר יש חילוק דפסק במליחה נמי שייך תתאה גבר אלא לענין קליפה באין שמן אין חילוק דא"נ תתאה גבר בעי קליפה ומ"ש בב"י לא משמע כן שכתב על מ"ש הטור ואינו תלוי בין עליון לתחתון שזה למאן דסובר במליחה אין חילוק בין תתאה כו' והא הטור מיירי ג"כ בכחוש שאוסר רק כ"ק ולכ"ע אף להרשב"א אין חילוק וכדאמרן. ולפי מ"ש לעיל בשם מ"א דהחלב מותר וא"צ ס' דהקליפה בתתאה הוא רק חומרא א"כ יש חילוק במליחה בין תתאה דמדינא צריך קליפה ואוסר עד ס' אח"כ ובין עילאה דלא הוה מדינא: ש"ע סָעִיף ה
יג הלכך. עש"ך וכלל בזה דככ"פ או טרוד לא שייך אלא בדם ולא בשאר איסורין דלא כאו"ה כלל י"ב די"א כתב דבשר וגבינה מלוחים לא שייך טרוד דלגבי בשר הוה איסור תורה (וכוונתו דאי יבשל אח"כ ומש"ה לא נקיט לגבי גבינה) וז"א דאפילו באיסור דרבנן ל"ש ככ"פ וטרוד בשאר איסורין. ואני תמה דהא בדג טמא עם טהור אפילו כחושין אסורין אם נמלחו יחד אף דצירן דרבנן והכין הלכתא ואין להתיר אפילו בכמה צדדים ✍: ש"ע סָעִיף ה
יד היינו. עש"ך ור"ל אף שלח קצת כל שהוא גוש שרי וחלב רך שאין מהותך לא מיקרי איסור צלול ועמ"ש באות שאח"ז: ש"ע סָעִיף ה
טו נאסר. עש"ך מה שהגיה ולפ"ז ה"ק דהטהור המליח נאסר מטמא תפל דטהור חשוב רותח ובולע איסור צלול בעין משא"כ כשהטמא הוא דבר גוש דאין כח בטהור מליח להפליט מן הטמא ולפ"ז לדידן אף במליח קצת שא"א בקיאין אסור באין ה"מ כמ"ש הר"ב לעיל משא"כ לפי מ"ש הט"ז אות י"א משמע דווקא שאינו נאכל מחמת מלחו ואולי בה"מ מיירי ודע דלדידן כל שנמלח מליחה מועטת באין ה"מ חשיב רותח ובה"מ יש להתיר והא דכתב הר"ב בסי' ס"ט במולח בכשא"מ אף מעט אסור יש לחלק במולח בכשא"מ פירש ממקום למקום אסור אף בה"מ. ואני מסופק באיסור דם כה"ג ויראה גם כן להתיר ומיהו ציר הנוטף ממליחת בשר אף מבשר שנמלח רק מעט השיב ודאי רותח וז"ש הר"ב כל ציר מבשר שנמלח דאפילו בה"מ אסור. ועמ"י כלל ז' אות ט"ו כ"כ ונכון הוא. ולפ"ז צריך המורה להזהר כשרוצה להתיר בה"מ במליחה מועטת כל שאין שם כלל טיפת ציר רק מונחים זא"ז או זע"ז אף שהם לחים קצת כל שאין ממש ציר יש להתיר בה"מ במליחה מועטת וכדכתיבנא ✍: ש"ע סָעִיף ה
טז ושניהם. עש"ך מ"ש כלומר דלישנא דטהור מליח וטמא תפל לא שייך בשניהם אסורים לז"א דאבשר וחלב קאי. ומ"ש דחלב מלוח החלב מותר והש"ך כתב דהחלב ג"כ אסור וכבר כתבנו בסי' ע' דלפי מ"ש הרשב"א הטעם דטהור מליח וטמא תפל שרי דנהי דמפליט מעט מטמא מ"מ אגב דטרוד הטהור לפלוט אין בו כח לבלוע אותו המעט א"כ פשיטא כה"ג בחלב דמפליט קצת מבשר ונבלל דיש לאסור ✍: ש"ע סָעִיף ה
יז אבל. עש"ך בשם או"ה כלל י"ב די"א והכלל דיבש לגמרי שאין בו שום לחלוחית אף שנמלח מחדש חשיב כתפל וכן אפילו אם נמלחו ונתיבשו ואח"כ נתלחלחו מחמת ד"א והמלח עליו חשיבותו כתפל ואפילו באין ה"מ וז"ש המחבר או לחים ולא מחמת מליחה ר"ל שנתלחלחו אח"כ והמלח עדיין עליו ומ"ש הש"ך דאפילו מלוח הכל ר"ל אפילו הלח הצלול והיבש מלוחים אפ"ה מותר אלא דתמוה דמאן מותר היבש אסור ודאי דהוה כתפל והלח הצלול מלוח מבליע בתפל ולא עוד אפילו שניהם גושים ושניהם מלוחים וא' יבש היבש אסור והלח מותר כמו טהור מלוח וטמא טפל ע' או"ה כלל י"ב וכבר עמד המ"י בזה בכלל כ"א אות יו"ד במ"ש או"ה דיבש מותר דט"ס הוא וצ"ל הלח מותר וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ה
יח ואם. עש"ך ודע דמשמעות הר"ב כאן משמע לכאורה דוקא כ"ע קולף במקום א' לא בכ"ח עסי' ס"ט ועמ"י כלל י"ג אות ג' ובת"ח שם מבואר דאפילו כ"ה אין בולע ע"י מליחה כ"א כ"ק וזה שסתם הר"ב בסי' צ"ח דע"י מליחה אין אוסר יותר מכ"ק ועת"ח כלל פ"ה ובמ"י אות י"א. ומה"ט התרתי בא' שנפל טיפת ציר מלוח על צאלינ"ט טא"פ מבחוץ וקלפו למקום ההוא והיה ע"ש ושעת הדחק שא"א להכין אחרת והתרתי להטמין בה על אותה שבת (גם היה צד להקל שנפל בחוץ ובמקום אחר כתבתי מזה). ואם נבלע דבר שמן ע"י מליחה בכלי נמי אין אוסר יותר מכ"ק דהא הת"ח כלל י"ג כתב דלא עדיף מחם לצונן דאין אוסר אלא כ"ק הרי כמו תתאה אין חילוק ואף דבמליחה אנו פוסקין דלא אמרינן תתאה עסי' ק"ה מ"מ בכלי אמרינן כן א"כ ודאי אין לחלק בין כחוש לשמן ✍: כתב הבל"י אות י"ז כלי הנאסר ע"י מליחה לא מהני הגעלה ע"י עירוי דעירוי ספק הוא אי מבשל כ"ק ולחומרא והלכך לא מהני ביה הגעלה ע"י עירוי דלא כספר בית ישראל יע"ש וכן משמעות או"ה דבעינן הגעלה מכ"ר ועסי' ק"ה בש"ך אות ד' מדיני עירוי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט שאם. עש"ך ועמ"ש בסי' ק"ה בזה: ש"ע סָעִיף ו
כ ועי' לקמן. שם נתבאר לדידן אין חילוק דא"א בקיאין בין כחוש לשמן ושם יבואר באיסור דרבנן דלא שייך ביה כלל שמנונית כמו חמץ יש להקל יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כא אבל. ועש"ך ולדינא חוכך להחמיר אפילו בה"מ אפילו שניהם צוננין כל שהם צלוין דלא כלבוש שסתם לגמרי כדעת המחבר להקל: ש"ע סָעִיף ז
כב אפילו. כתב הש"ך ל"ד דה"ה אין מליח כלל כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה אדמיקר ליה בלע וכמ"ש באות שאח"ז: ש"ע סָעִיף ז
כג בעי. עש"ך וז"ש בגמרא אבל צלי רותח בעי קליפה קמ"ל דסגי בקליפה והשיג על הל"ח: ש"ע סָעִיף ז
כד ה"ה אפוי ומבושל. להמחבר ברותח בעי קליפה ולהר"ב במקום שאין ה"מ אף באפוי צונן יש לאסור כל שנפל לחלב צונן ועש"ך: ש"ע סָעִיף ז
כה וי"א אפילו צוננים. וכל שהן צלוין או אפוים אפילו לא נמלח החלב כלל אפ"ה הם אסורים אבל החלב מותר כל שלא נמלח כלל אבל נמלח קצת א"א בקיאין בין מליחה מרובה למועטת ובאין ה"מ אסור ועש"ך ואיזו שיהיה קצת מלוח יש לאסור: ש"ע סָעִיף ז
כו דאפילו. עש"ך דצלי רותח לתוך חלב צונן הוה עילאה רותח ודי בקליפה ואם החלב רותח אסור כולו דתתאה גבר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כז אין בב"ח הנאסר ע"י מליחה או כבישה אסור בהנאה. וה"ה בשר חיה ועוף מותר בהנאה ועמ"ש בסי' פ"ז באורך: ש"ע סָעִיף ח
ט״ז
סָעִיף ב
א כל מידי דבעי הדחה כו'. בטור כתב בזה ש"מ כל מידי כו' יש להקשות מאי ש"מ דקאמר הא היא היא דבהדיא אמרינן במתני' ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה וי"ל דה"א דוקא בשר וגבינה עצמם אבל בכלי שלהם א"צ ליזהר קמ"ל דכל מידי דבעי הדחה ואפילו בכלי ויליף לה מדאמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מיהו בעי מדתלי טעמא בהדחה ממילא כל מידי דבעי' הדחה שוין הם. ויש להקשות עוד הא כתב ב"י בסי' ב' דבכ"מ דבדיעבד מותר לא חיישינן מתחלה שמא ישכח והוא מוכח בכמה דוכתי וכמו שנעתיק בסעיף ד' וא"כ אמאי חיישינן כאן דילמא אכיל בלא הדחה כיון דאי אכיל בלא הדחה אין איסור דאפילו במקום שצריך קליפה יש דעות בסי' זה אי שרי בדיעבד בלא קליפה. וי"ל דבכ"מ דאין איסור ברור לפנינו אלא ספק אם יש כאן איסור וצריך דרישה אחר זה בזה אמרי' כיון דדיעבד שרי מותר לסמוך לכתחלה על הדרישה שיעשה אחר זה משא"כ כאן שיש איסור ברור במה שישים בשר כשר בכלי של איסור אלא שיש לו תקנה בהדחה בזה לא סמכינן על הדחה שאח"כ דשמא ישכח: ש"ע סָעִיף ב
ב אסור לכתחלה כו'. כתב רש"ל פ' כ"ה סי' מ"ד ולפ"ז לא יפה עושין ההולכי דרכים שאוכלים הרינג"ש מלוחים על כלי הכותיים שהרי צריך הדחה אחר שמונח עליהם וכ"ש שלא יפה עושים אותם הקונים מיני קשואים מלוחים שקורין אוגרקי"ש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם שהרי אפי' הקשואים צריכים הדחה אם הושמו בקערה שלהם וא"כ המי המלח דלא שייך בו הדחה נאסרה כולה עכ"ל. ובת"ח כלל י"ו כ' ושעת הדחק כגון שנתאכסן בבית עובד כוכבים כדיעבד דמי עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ג ודוקא בדבר שיש בו לחלוחית כו'. זה הוכיח בדרכי משה מדין כלי שנשתמש בו חמץ בצונן דמותר להשתמש בו מצה כדאיתא בא"ח סי' תנ"א. ועוד כ' שם ובת"ח כלל י"ז על מ"ש כאן הטור דמידי דלאו אורחיה בהדחה אסור בצונן בקערה של איסור דקשה על זה ממ"ש אורחות חיים דכלים של עובד כוכבים שהודחו יפה דמותר ליתן לתוכו תבלין ביבש כו' והא תבלין אין דרכו להדיח ותירץ ע"ז וז"ל אך יש לחלק דכלי איסור שמשתמשין בו בחמין אסור להשתמש בו היתר צונן כמ"ש היורה דעה בסי' קכ"א אמנם אם נשתמשו בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן לכתחלה ולכן התיר הרשב"א למלוח בשר בכלי של יין נסך וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה כדאיתא באורח חיים סי' תנ"א אי נמי יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחילה היטב או לא רחצו דאם רחצו תחלה היטב שרי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב ומ"מ לכתחלה נראה לי להחמיר ובדיעבד מותר עכ"ל הנה מ"ש א"נ יש לחלק נ"ל שהוא אינו מדוקדק דודאי גם הטור מיירי כאן שהכלי נקי דלא חש אלא לאיסור בלוע דאילו אינו נקי מהאיסור ודאי בכל גוונא יש לאסור. והחילוק שכתב תחלה בין נשתמש בו תחלה בצונן או בחמין הוא נכון וברור כמו שהביא בכמה דוכתי וכאן מיירי הטור שנשתמשו בו איסור בחמין שהרי נקט קערה של איסור ותשמישה ע"י עירוי מרותח כלי ראשון. ונתבאר מכל זה דכלי שנשתמש בו איסור צונן מותר להניח בו ביבש חם כמו שזכרנו בכלי חמץ שאם נשתמשו בו בצונן מותר להניח בו אפי' מצה בחמין וא"כ ק"ו הוא דמותר להשתמש צונן לח דטפי גרע יבש חם מצונן לח כמ"ש בא"ח סי' תנ"א וכההיא דרשב"א שזכרנו במולח בכלי שהיה בו יין נסך והיינו תשמיש לח ובהג"ה זאת משמע דאף ביבש בעינן שהיה תשמישה תחלה בצונן ואז מותר בצונן דוקא והוא תמוה מאד דכבר נתבאר שאינו כן בר מן דין לשון הג"ה זאת תמוה שכתב מותר להניח בו דבר יבש וכו' הוא לשון מיותר שכבר זכרו בתחלה ונראה שיש כאן ט"ס וצ"ל אבל דבר יבש ממש או אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר לח בלא הדחה וביאור דבריו דקאי על מ"ש הש"ע בקערה של איסור צונן והיינו שנשתמשו בו בחמין כמו שזכרתי לעיל וע"ז אמר דבדבר יבש מותר להשתמש בו בלא הדחה וכן אם לא השתמשו בו איסור תחלה רק בצונן מותר אח"כ בלא הדחה אפי' בדבר לח כנלע"ד והלבוש לא זכר ג"כ רק יבש לחוד דסגי בזה. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד שנתערבו יחד. ואם הוא בכלי עיין סי' ק"ה סעיף ג' ושיעור החמימות כמה הוא ג"כ בסי' ק"ה: ש"ע סָעִיף ד
ה הכל אסור. משום דתתאה גבר והיינו דוקא באיסור מחמת עצמו אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכ' לחתיכ' בלא רוטב כ"כ ת"ח כלל כ"ג ועיין סי' ק"ה סעיף ז' מ"ש שם: ש"ע סָעִיף ד
ו קולף הבשר. בגמרא אמרינן הטעם דאדמיקר ליה בלע פירש"י שמצננו ובאו"ה כלל כ"ט כ' שמכביד עליו וכן במרדכי פכ"ה: ש"ע סָעִיף ד
ז והחלב מותר כולו. ובטור הביא דעת ריב"א שצריך שיהא בחלב ס' נגד הקליפה שנאסר ממנה וכ' מהרא"י בהגהת ש"ד אע"ג דבשאר דוכתי אין קליפה אוסרת חברתה אפילו אם הקליפות שומן כו' מטעם דאין כח לנאסר במקום שאין האיסור יכול לילך שם וה"נ אין טעם הבשר בכל החלב אפ"ה צריך ס' כיון דדבר לח הוא ומתערב יחד ויראה דהכי נהוג לחומרא ולא כהרא"ש עכ"ל והש"ע פסק כהרא"ש דהיינו כר"י ורמב"ם שא"צ ס' נגד הקליפה ובאו"ה כלל נ"ט פוסק לקולא כהרא"ש בשם מהר"מ שבכ"מ שהצריכו חכמים קליפה ובשלוהו כך בלא קליפה אפי' אין ס' נגד הקליפה מותר אפי' לכתחלה דלא הצריכו חכמים קליפה אלא מצד חומרא לכתחלה עכ"ל ובכלל ל"ו כתב להפך דקערה הנאסרת כדי קליפה אוסרת עד ס' נגד הקליפה וכ' בת"ה דדבריו בכלל ל"ו הם לדעת ריב"א והוא דחוק מאד שלא הוזכר שם מזה שהולך לדעת ריב"א אדרב' כ' דבריו לפסק הלכה בסתם. ותמיהני על מ"ש מהרא"י בשם הרא"ש לקולא שהרי הרא"ש הביא ב' הדעות בפ' כ"ה ולא הכריע ואדרבה רש"ל כתב שלהכי הביא דעת ריב"א באחרונה שכן מסקנא שלו ולעד"נ להוכיח מדברי הרא"ש פ"ק דחולין איפכא והטור הביאו בסי' י' בשוחט בסכין של עובד כוכבים דקי"ל קולף בית השחיטה וכ' שם הרא"ש דלא ישחוט לכתחלה על דעת שיקלוף אח"כ נמצא ע"כ דס"ל שכל שאינו קולף אוכל איסור אפי' דיעבד דכל שמותר בדיעבד לא חיישי' מתחלה שמא ישכח וזה מוכח בסימן א' בטור גבי ומיהו לכתחלה יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו וכן בסי' ב' דחיישינן שמא ישכח ולא יבדקנו כו' וכ"כ ב"י שם בהדיא מיהו זה יש לדחות דשמא מותר בדיעבד בלא קליפה ואפ"ה אין לסמוך ע"ז לכתחלה כיון שיש כאן איסור ברור אלא שיש לו תקנה כמ"ש ריש סימן זה ורש"ל פרק כ"ה סי' ס' פסק להחמיר כריב"א דצריך ס' נגד הקליפה אפי' דיעבד וכתב עוד דאפילו איכא ס' בבשר נגד החלב מ"מ הבשר צריך קליפה דלא בלע דרך כולו גם בדרישה הביא דעת רש"ל להחמיר והנה רמ"א פסק כאן ובת"ח דא"צ בחלב ס' נגד הקליפה אלמא לא ס"ל כריב"א וכ"פ בת"ח כלל כ"ג דאם עירה תבשיל כשר לתוך קערה אסור' מותר דהא מדינא א"צ רק קליפה ותימה דבסי' ס"ט סעיף י"ו פסק דבדבר רותח לח בעינן ס' נגד הקליפה והם דברי רשב"א שם בב"י וכ"פ בת"ח כלל י"ב והיינו כריב"א נמצאו דבריו סותרין זה את זה וכיון שגם הרשב"א הכי ס"ל כן יש לנו לפסוק כריב"א להחמיר ובכ"מ בעינן ששים נגד הקליפה וכן איתא במרדכי פרק כל הבשר במעשה שבא לפני רבינו יהודה שלשו עיסה כו' דפסק שם שצריך ששים נגד קליפת הקערה. וכן מוכח בסמוך סוף סעיף ה' בהג"ה בציר שנפל על הכלי צריך הגעלה וכלי חרס שבירה ובכלי עץ קליפה סגי אלמא דבעינן לבטל אף דיעבד מה שאסרו כדי קליפה. ועוד ראיה ממ"ש הרא"ש הביאו ב"י ריש סי' צ"ו בקורט של חילתית שחתכוהו בסכין של איסור דאסור כולו אע"פ שאין אוסר אלא כדי קליפה כיון דהקרטין קטנים ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרוהו כולו עכ"ל ש"מ דבמקום שא"א לקלוף אסור כולו. ועוד ראייה ממ"ש רמ"א והוא מאו"ה סי' צ"ה סעיף ג' דאם עירו מכלי ראשון של בשר על כלי של חלב אוסר כולו כו' עכ"ל ואע"ג דאין עירוי אוסר יותר מכדי קליפה מ"מ אוסר כולו במקום שא"א לקלוף ועוד ראייה ממ"ש רמ"א בסי' צ"ח סעיף ד' אבל אם ע"י רתיחות מליחה כו' צריך לשער רק כדי קליפה כו' עכ"ל ועוד ראייה ממ"ש או"ה כלל ל"ו דין ו' וז"ל ואם תנתן ביורה רותחת צריך ששים נגד קליפתה כו' וכן ראיתי בהג"ה שבסוף או"ה כתב בשם מהרא"י דהכי נהוג כריב"א להצריך ששים וכן הלכה למעשה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ולצורך גדול כו'. לעיל סי' ס"ט סעיף כ' ביארנו הדברים האלו: ש"ע סָעִיף ה
ט הלכך בשר וגבינה המלוחין. לחין כן צ"ל. ש"ע סָעִיף ה
י צריך לקלוף שניהם ממקום נגיעתם. ולא אמרינן כבולעו כך פולטו אלא בדם כ"כ המרדכי פרק כ"ה: ש"ע סָעִיף ה
יא דבר צלול נאסר הטהור מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו בולע מהאיסור כו'. כן צ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יב וי"א דאפי' הם צוננים. זהו דעת הרא"ש שפירש כן מעשה דגוזל שנפל לחלב בגמ' וכתב מהרא"י בהגה' ש"ד וז"ל ובא"ז כתב דחי אין אוסר בו פילי פי' בקעים והכי נהגינן דהא כששורין הבשר קודם המליחה ויש עליו דם הרבה שמעורב עם המים ולא דייקא מידי אי אית ביה פילי בבשר שיאסר מדם והמים שמעורבים ביחד ולפעמים שורה זמן מרובה ודוחק לחלק בין דם לשאר איסורים ע"כ וכתב עליו רש"ל פרק כ"ה סי' ס"ט דמה שיראה מדברי מהרא"י בצלי שאפי' הצלי וגם החלב לא נמלח כלל יש לאסור שהרי לא הביא ראיה להתיר בחי אלא ממה ששורין בשר כו' לא נראה בעיני דצונן לא בלע מצונן אפי' מתובל בתבלין ולא אסרו חכמים אלא בגוזל שנפל לכותח שהכותח היה מלוח קצת אז אסור באית ביה פילי אבל בלא נמלח כלל לא הבשר ולא הכותח אין לאסו' כלל בצונן אפי' צלי אבל מה נעשה שסה"ת וסמ"ג והגהו' מיימוני כתבו להדיא שכך הדין אפילו לא נמלח לא הבשר ולא החלב כו' מסתפינא לחלוק עליהם לכתחלה ולהתיר מה שהם אוסרים ע"כ משמע דבחי פשיטא דשרי כל שלא נמלח אחד מהם ובצלי ונמלח א' מהם ואפי' נאכל מחמת מלחו אסור אפילו לרש"ל דהא עכ"פ נמלח קצת ורמ"א שכתב כאן שבמקום הפסד מרובה יש להקל כסברא הראשונה דמיקל בנאכל מחמת מלחו כל שאינו צלי רותח ולעיל כתב הוא עצמו בסעיף ה' דאנן אין בקיאין בדבר ויש לאסור אפי' במליחת צלי באין הפסד מרובה נראה לע"ד דתרי קולי לא מקלינן בשביל הפסד מרובה דהיינו לומר שמליחת צלי לא מקרי אינו נאכל מחמת מלחו וגם לסמוך על דעה הראשונה דהכא דאין לאסור ביש בקעים אלא בצלי רותח דוקא דהא מדברי מהרא"י ורש"ל משמע דבצלי אפילו צונן יש לאסור ביש בקעים אפי' בנמלח קצת כן נלע"ד: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף ב
א וכל. עט"ז הקשה על הטור שהביא ד' בעל העיטור ש"מ כל מידי דבעי הדחה אסור להניח כו' הא היא היא ממתני' ותי' דאשמעינן אפילו בכלי. ומ"ש עוד דאמאי לא יהיה מותר דא"נ מישתלי לאו איסורא אכיל אזיל לשיטתיה באות ו' אבל לפי מ"ש שם דווקא היכא דהקליפה מן הדין אסור אפי' דיעבד ודווקא חם לתוך צונן דהוה רק חומרא מדרבנן כמ"ש שם א"כ בשר בחלב נוגעין זב"ז וודאי מדינא צריך הדחה והיכא דא"א בהדחה אסור אפילו דיעבד כמו קושית גרור לבי פסקיה וכן לחם כמו שאבאר. ומ"ש עוד דמדתלי טעמא בהדחה ש"מ כל מידי דבעי הדחה תמה הכה"ג בהגהות הב"י אות ו' דבמה היה לתלות בדבר אחר יע"ש. ואפשר לומר מדאמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי ולא אמר כפשוטו דהדחה בעי ועוד איך היה סובר המקשן דהדחה לא בעי והא ברייתא בכיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח אלא דקשיא ליה יניחנו ע"ס שידיחנו ובזה לא תי' אביי כלום אלא דה"נ קאמר דכל מידי דבעי הדחה תו חיישינן דלמא מישתלי. ומיהו להניח היתר בכלי איסור אפשר דהאי הדחה חומרא בעלמא הוה כיון דמיירי עכ"פ בקערה מקונחת יפה אלא שאינה מודחת כמו שאבאר אם כן שפיר הוקשה ליה להט"ז אמאי אסור דא"נ מישתלי לאו איסורא קאכיל ע"כ תי' דכל שאיסור ברור אסור עיין לעיל סימן יו"ד ולקמן אות ו' בזה. ועיין מ"י כלל כ"א אות ב' כתב דממתני' לא מוכח מידי דה"ק ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה דאי נוגעין עכ"פ הדחה מיהא בעינן ומיהו אפשר דמותר ע"ס שידיחנו לכן כתב בה"ע דאינו כן. והיינו מדתנן סתמא ובלבד שלא יהיו נוגעין עב"ח. והכה"ג שם כתב דבה"ע לאו להכי נתכוין אלא להיתרא דמידי דאורחיה בהדחה שרי דלא מישתלי. אמת שכן הוא בתה"א קי"ב א' אבל לשון הטור שכתב ש"מ ודווקא כו' אין מורה כן ועמ"ש בש"ך: ודע דבתה"א קי"ב א' כתב דאם הוא איסור שמן צריך שפשוף גדול ולא סגי בהדחה והביא הא דהטבח צריך ג' סכינים. ולפ"ז הא דמידי דאורחיה בהדחה כמו בשר חי שרי היינו בלא איסור שמן דסגי ליה בהדחה משא"כ אצל איסור שמן כמו חמאה וכדומה אסור דבעי שפשוף וכ"ת דשאני טבח דע"י דוחקא דסכינא שמן מש"ה צריך שפשוף הא ליתא דתלי טעמא רק בשמן ובמ"ה כ"כ שחלב נדבק בבשר הרבה יע"ש. ומיהו ממ"ש שם למעלה מקרא וישימו החלבים על החזות משמע דשרי אף בחלב אלא שאני תמה דמה ראיה מקרא לדידן דגזרינן שמא ישכח ולדינא נראה אפילו ב' דברים שאין שמינים אפילו אורחיה בהדחה כמו בשר חי אסור דצריך שפשוף גדול ודווקא להניח בכלי איסור מקונחת הוא דמתיר והמעיין בתה"א הביא בשם בה"ע דמותר לצור במטפחת אחת אבל הטור הביא דברי בה"ע אכלי יע"ש ✍נראה לי: ש"ע סָעִיף ב
ב אסור. עט"ז בשם רש"ל. ומה שאוסר המי מלח אזיל לשיטתיה באות ז' דפסק כרשב"א היכא דא"א בקליפה כולו אסור ה"ה היכא דא"א בהדחה. ומ"ש בשם הת"ח דנתאכסן בבית עובד כוכבים הוה דיעבד ושרי הוא בכלל י"ז ד"ד ולא הבינותי דמה דיעבד שייך כיון שאפשר בתיקון שירחוץ הכלי יפה ואז וודאי שרי ליתן דרך עראי שם היתר צונן אפילו מלוחים דאין מפליט. וכ"ת דמיירי באין לו מים לרחוץ הכלי היטב והר"ב לשיטתיה לקמן דכל שא"א לקלוף ש"ד ה"ה בהדחה כל שא"א דזה דוחק. ואולי לכתחלה אסור משום דהערינ"ג מלוח ביותר והוה כדבר חריף וגם טהור מליח וטמא תפל אסור לכתחלה. ומ"מ שמעינן דאז עכ"פ ירחוץ הכלי היטב אם רוצה להשתמש בו בבית העובד כוכבים ועס"י ק"ה וקכ"ב: ש"ע סָעִיף ב
ג ודווקא. עט"ז וכוונתו שצריך להגיה דיבש לגמרי אף שנשתמש בכלי חמין מותר ואם נשתמש בכלי בצונן מותר להניח דבר לח צונן או יבש חם כיון דהכלי נשתמש בצונן. והלבוש באמת לא כתב רק ואם הוא דבר יבש שרי ולא סיים אם שימש בכלי צונן דאפילו שימש בחם מותר להניח דבר יבש לגמרי. ולפ"ז מ"ש בת"ח כלל י"ז ד"ד על מ"ש אורחות חיים דמותר ליתן מלח בכלי איסור כתב דמטי"ד משמע דאסור ליתן תבלין לאו אורחיה בהדחה היה לתרץ דיבש לגמרי שרי ואפשר דברים חריפים הוה כמו לח לענין זה דאם שימש בחמין אסור להניח אח"כ יבש לגמרי. אמנם מ"ש דהטור מיירי שהודח הכלי לא הבינותי דאם הודח הכלי יפה וודאי אין מוציא בצונן כלום מהכלי ועש"ך אות ג' ופר"ח בזה דאם רחץ הכלי היטב מותר והטור מיירי בלא רחץ אלא נתקנח קצת אבל לא קינוח היפה או דלדידן בעינן רחיצה דווקא וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד שנתערבו. עט"ז הנה נראה להגיה בצלי ר"ל אם אוסר כולו בצלי ולדידן אוסר עש"ך אות ה' ושיעור התמימות בעינן שיס"ב כמבואר. ואם נגיה בס"ג ר"ל ואם בכלי אם אמרינן ביה תתאה גבר מבואר סימן ק"ה ס"ג דבכלי נמי אמרינן תתאה גבר יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ה הכל. עט"ז ולא ידענא כוונתו דכאן מיירי בשר לתוך חלב שהוא איסור צלול כמו רוטב וא"כ וודאי אף באיסור בלוע כה"ג עד"מ חתיכה שבלעה דם וכדומה מדברים שאין מפעפעין ונפלה לרוטב רותח תתאה גבר ומפליט מן החתיכה ולא עוד אלא אפילו רוטב קר שנפל לבשר רותח הבלוע מאיסור אפשר תתאה גבר ומרתיח לרוטב העליון ומפליט הבלוע מבשר ונאסר הרוטב ובת"ח כלל כ"ג ד"א מיירי להדיא בשניהם יבישים ועס"י ק"ה ס"ז ושם אבאר בזה לענין בב"ח אם נחשוב כאיסור מחמת עצמו ועש"ך שם אי בבלוע שייך אדמיקר יע"ש: והנה בדין תתאה ועילאה יש לחקור כמה חקירות כמו שאגיד. א' כי מדברי המחבר משמע חלב לתוך בשר או להיפך שאחד מהם איסור צלול ואם שניהם דברים גושיים אין אוסר דאפשר דאין מפליט ומבליע כא' ודי שנאמר דמפליט לחוד או מבליע לחד. ב' אם יש חילוק בין מונחים זע"ז או זא"ז. ג' אם יש חילוק בין עדיין עומד על האש או הוסר מאש. ד' אם הא דאדמיקר בלע ובעי קליפה אם הוא מ"ה או רק חומרא בעלמא מדרבנן. ה' אם הא דתתאה גבר דווקא כשהתחתון קר לגמרי הא אם חם אלא שאין יס"ב מכ"ר מי אמרינן דמיקר לעליון או לאו. ו' אם נפל מחום כ"ר לחום כ"ש שיס"ב אם שייך דין תתאה גבר או לאו כיון שהתחתון חם שיס"ב לא שייך דמקרר לעליון ואוסר כולו. כל אלה הם ספיקות עצומות לא יש כמוני שאין בקי בדרכי ספרי הפוסקים ונעלמו ממני שערי בינה לכן אאריך קצת: ואען ואומר הנה ברור הוא דצונן לתוך חם של כ"ר שהוסר מהאור ועדיין יס"ב דין כ"ר לגמרי יש לו ומפליט ומבליע כא' ואפי' שניהם יבישים ולדידן אוסר הכל אף שהם כחושים שא"א בקיאין כמבואר לקמן סימן ק"ה ולהמחבר עכ"פ כ"נ אוסר וכן הוא באו"ה כלל כ"ט דין א' בשר נבילה עם בשר כשירה אוסר אם החם למטה וכ"כ בת"ח כלל כ"ג ד"ב יע"ש הרי מבואר דתחתון חם מפליט ומבליע כא' כדין כ"ר והמחבר דנקיט בשר לחלב או להיפוך הוא לומר דאוסר כולו וכדאמרן ולדידן מיהת אין חילוק ועס"י ק"ה ס"ג. ואם מונחים זא"ז מבואר לקמן סימן ק"ה ס"ג בהג"ה דאם הא' קר וא' חם סגי בקליפה ועט"ז שם אות ה' החמיר במקום שאין ה"מ ועש"ך שם אות ט' והיינו כשהאיסור חם אבל כשהיתר חם מודה רש"ל דבקליפה סגי יע"ש: ומיהו נראה דהוא דוקא בשניהם יבישים אבל אם מונח היתר חם אצל איסור צלול קר להיש"ש פכ"ה סימן ע' דמדמה לה לטהור מליח וטמא תפל דהסמ"ק חילק בין מליחה דלא שייך תתאה לחום ע"י אש שעולה למעלה כמ"ש או"ה כלל כ"ט דין א' ומזה למד היש"ש שם דמונחים זא"ז הוה כטהור מליח כו' ולפ"ז באיסור צלול והיתר חם הוה כטהור מליח וטמא צלול תפל דאוסר להיתר כולו כמ"ש הר"ב ס"ה בהג"ה כאן דהמליח בולע מצלול ה"ה בהיתר חם ואיסור צלול קר וכדאמרן לט"ז בסימן ק"ה דמחמיר באין ה"מ. ואם יש חילוק בין עומד אצל האש או לאו הנה הת"ח כלל כ"ג ד"ד כתב והוא מהר"ן שכל שעומד על האש לא שייך ביה תתאה ועילאה והוה כשניהם חמין. ובאמת הר"ן כ"כ והב"י הביאו וסבור הייתי לומר דר"ן כתב לפרש פלוגתא דרב ושמואל דכשעומד החם על האש ונפל קר לתוכו אף רב מודה דתתאה גבר משא"כ כשעומד קדירה צוננת על האש ונפל לתוכה חם מכ"ר מה יוסיף תת כח שעומד על האש כיון דקר הוא אלא שמדברי ת"ח יראה להדיא שמפרש אף בעומד קדירה קרה אצל האש ונפל לתוכה חם מכ"ר כח האש שולט בה ואין מניח להתקרר. אמנם המעיין בב"י על מ"ש תה"ד סימן קפ"א הביאו הר"ב סימן צ"ב בהג"ה ס"ז בקדירה צוננת ומיירי שעומד על האש כי כן כתב התה"ד קילוח מקדירה רותחת שהלך אל קדירה שהיה ג"כ על הכירה משמע שעמדה ג"כ על האש ואפ"ה כ' הב"י והר"ב ג"כ דאם הקדירה צוננת התבשיל שבתוכה מותר מטעם עירוי רק כ"ק ומדין תתאה גבר קאתינן עליה ואמאי הא הקדירה עומדת על האש ועוד מנא ליה לב"י לומר דאין אוסר רק כ"ק נימא שהיתה עומדת ממש אצל האש ולא שייך תתאה אלא משמע כל שהקדירה צוננת אף שעומדת על האש ממש אפ"ה שייך תתאה באופן שדברים אלו צ"ע ולקמן צ"ב אבאר עוד בזה בעזה"י. ואם קליפה מה"ת או מדרבנן הנה באו"ה כלל כ"ט ד"ב דקליפה זו לא הוה אלא חומרא בעלמא מדרבנן ועיין במ"א בא"ח ה"פ סימן תס"ז אות ל"ג כתב במלות קצרות ונתכוין לזה. והמעיין באו"ה כלל כ"ט יראה שכן הוא דווקא באיסור קליפה שהוא רק חומרא בעלמא דיעבד שרי בא"א לקלוף כמו שאבאר באות ז'. וא"כ בספק אי נפל חם לתוך צונן יש להקל דהוה ספיקא דרבנן ולקולא באם הקליפה הפסד קצת. ומה שחקרנו אי אמרינן תתאה גבר דווקא בתחתון קר הא כשחם וכ"ש יס"ב אלא שהוא בכלי שני אי שייך ביה תתאה גבר או לאו הנה המעיין בסימן ק"ז בש"ך אות א' דקשיא ליה למה לי ס' עירוי אין אוסר יותר מכ"ק הרי אף שדגים רותחים בכלי שני אפ"ה אין עירוי יותר מכדי קליפה וכל שכן נפסק הקילוח וכן מוכח בסימן צ"ב בהג"ה דאם נשפך על כירה שאין אצל האש הוה כלי שני וקדירה חמה שהעמידו עליו הוה כחם לתוך צונן הרי מבואר דאף שהתחתון חם שיס"ב הוה כ"ש ושייך ביה תתאה גבר וזה דלא כמו שכתב המ"י כלל צ"א אות א' דכשהתחתון חם שיס"ב בכלי שני לא שייך תתאה יע"ש. ולפי מה דכתיבנא כל שכן כשהתחתון אין יס"ב בזה אף המ"י יודה דאין אוסר יותר מכדי קליפה ושייך ביה תתאה ואף כשתחתון אין יס"ב כ"ר. ודע דתתאה גבר ואוסר רק כדי קליפה אף בשמן אין אוסר יותר ומיהו בנפסק הקילוח לא הוה אלא מדרבנן ובלא נפסק הוה מן התורה ובב"ח ובשבת חייב דמבשל כדי קליפה ומיהו ספיקא הוה לא וודאי עסי' ק"ה וצ"ב ועמ"ש בסימן ס"ח וכאן אין להאריך ✍נראה לי: ש"ע סָעִיף ד
ו קולף. עט"ז ומלת אדמיקר או שהוא מלשון קר או מלשון יקר דמחמת כובד שמונח עליו מחממו ומיהו אף בצלול חזינן דאוסר כדי קליפה וכאמור: ש"ע סָעִיף ד
ז והחלב. עט"ז האריך לסתור זה ובכ"מ שצריך קליפה צריך ס' נגד הקליפה ועסי' צ"ה אם אמרינן בדבר הנאסר כדי קליפה חתיכה נעשה נבילה. ועמ"א ה"פ סי' תס"ז אות ל"ג הביאותיו לעיל דחילק בין תתאה גבר דאין צריך קליפה אלא מחמת חומרא בעלמא מש"ה שרי. אמנם למ"ש בת"ח כלל כ"ג ד"ה דאם עירה מתבשיל כשר לקערה אסורה שרי והא עירוי מדינא מבשל כ"ק עמ"ש בסימן ס"ח וכי תימא דמיירי בנפסק הקילוח א"כ מה קשיא ליה שם ממ"ש או"ה כלל ל"ו דלמא מיירי בלא נפסק הקילוח ולענין הלכה ראוי להחמיר ובת"ח גופא לא היקל אלא בה"מ דווקא ועש"ך לכן לדינא אין להקל ✍: מה שיש לחקור בעילאה ותתאה חיך אוכל יטעם וליטעמיה קפילא ארמאה ובמה פליגי רב ושמואל וכבר ראיתי להכר"ו שעמד בזה ולדידי יש לומר דמי לא משכחת כזית בשר ליורה גדולה של חלב ואפ"ה אין בו טעם חלב דלאו וודאי שיבלע ורב ושמואל פליגי מ"ס על הרוב נ"ט וודאי היכא דאיכא קפילא סגי ע"י קפילא אפילו בכ"ר אלא היכא דליכא קפילא אסור מספק למר עילאה ולמר תתאה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ולצורך. עסי' ס"ט בט"ז אות נ' מה שהאריך בזה לחלק בין אם המלח פועל להוציא דם או לאו ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ה
ט הלכך. עט"ז ולכאורה דאם א' יבש וא' לח שניהם מותרים וכמ"ש הש"ך אות י"ז ועיין או"ה כלל י"ב ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ה
י צריך. עט"ז דלא אמרינן ככ"פ ולא אגב דטרוד אלא בדם ולא בשאר איסורין ואף באיסור דרבנן ל"ש טרוד וככ"פ בשאר איסורין כמו שאבאר בש"ך אות י"ג דלא כאו"ה כלל י"ב דמשמע דווקא באיסור תורה הדין כן: ש"ע סָעִיף ה
יא דבר. עט"ז והגירסא שלפנינו בש"ע בהג"ה הוא גירסת הט"ז אבל הש"ך מגיה בע"א עמ"ש בש"ך אות ט"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יב וי"א. עט"ז ומה שהביא מהרא"י ראיה משריית בשר אף בדם יש לומר ככ"פ ולא בשאר איסורין מ"מ לכתחלה אין לעשות כן ונסמוך על ככ"פ כמו בשר תפל שאסור להניח אצל חתיכה הנמלחה עסי' ע' ומה שהאריך כוונתו דבחי יש ראיה להתיר משריה ובצלי צונן ונמלח קצת אף רש"ל מודה דאסור. ורמ"א דמיקל בה"מ וכפי הנראה יש ס"ס לאיסורא שמא הלכה דפילי אוסר אף בלא נמלח כלל שיש בו בקעים ושמא א"א בקיאים והוה מליחה גמורה ואוסר כולו והלכך אין להתיר בצלי צונן ופילי בנמלח קצת אף בה"מ ורמ"א דמיקל אפשר דמיירי באין מלוח כלל התיר בה"מ לא בנמלח קצת ויש לעיין: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א להדיח. כתב הב"ח דוקא כשאחד מהם לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א"צ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב דילמא. כתב הט"ז ויש להקשות הא כתב ב"י בסי' ב' דבכל מקום דבדיעבד מותר לא חיישינן מתחלה שמא ישכח והוא מוכח בכמה דוכתי וא"כ אמאי חיישינן כאן דילמא אכיל בלא הדחה וי"ל דבמקום דאין איסור ברור לפנינו אלא ספק אם יש כאן איסור וצריך דרישה אחר זה התם אמרינן כיון דבדיעבד שרי מותר לסמוך לכתחלה על הדרישה שיעשה אח"כ משא"כ כאן שיש איסור ברור שימלח בשר בכלי של איסור אלא שיש לו תקנה אח"כ בהדחה חיישינן שפיר שמא ישכח להדיחו וכ' מהרש"ל שלא יפה הם עושים ההולכי דרכים שאוכלים הערינג"ש מלוחים על כלי העובד כוכבים שהרי צריך הדחה וכ"ש שלא יפה עושים הקונים מיני קשואים מלוחים שקורין אוגרק"ש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם שהרי אפילו הקשואים עצמן צריכים הדחה אם הושמו בקערה שלהם וא"כ המי מלח דלא שייך בהו הדחה נאסרו כולם ובת"ח כתב בשעת הדחק כגון שנתאכסן בבית עובד כוכבים כדיעבד דמי עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ג ודוקא. הנה הש"ך חולק על הג"ה זו וכתב שגם דברי רמ"א בד"מ צ"ע שלמד דין זה ממ"ש בס' א"ח דכלים של עובד כוכבים שהודחו יפה מותר ליתן בהם תבלין או בצל ושאר דברים חריפין שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש עכ"ל ומדברי העיטור לא משמע כן רק דתבלין וכיוצא בהן מה שאין דרכו להדיח אסור ליתן בכלי איסור ומכח זה מחלק דכלי איסור שמשתמשין בו חמין אסור להשתמש בו היתר צונן וכ"כ הטי"ד סי' קכ"א אמנם אם נשתמש בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן אפי' לכתחלה וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה דמיירי נמי בכה"ג כמ"ש בא"ח סי' תנ"א א"נ יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחלה היטב או לא דאם רחצו תחלה היטב ודאי שרי וא"כ דעת הר"ב דאף שהכלי הוא אסור מפני שיש בו בליעת איסור מ"מ כיון שלא נבלע בו האיסור ע"י חמין רק ע"י כבוש ומליח וכה"ג מותר להשתמש בו בצונן אבל דבריו תמוהים בראש מה שמחלק בין אם נבלע האיסור בחמין או לא זה אינו דמבואר בסי' קכ"א להיפך דאף אם נבלע בחמין מותר להשתמש בו צונן וכן גבי חמץ נמי דמה לי אם נבלע ע"י צונן או ע"י חמין אם משתמש בו עכשיו צונן ואע"ג דבש"ס מחלק בין תשמישו בחמין או צונן היינו דוקא להשתמש בו עכשיו חמין אבל בצונן סגי בקנוח הכלי לחוד וכן בסי' ס"ט גבי מולח בכשא"מ דמותר לאכול בו אח"כ צונן הביא שם י"א דאפי' נשתמש בכלי רותח הדין כן גם מה שמחלק בד"מ בין היתר לח ליבש גם זה אינו שהרי הרשב"א מתיר להדיא לאכול צונן אפי' לח אבל באמת נ"ל דמ"ש הא"ח כלי של עובד כוכבים שהודחו יפה מיירי דידעינן בודאי כגון שהדיח ישראל עכשיו ואין ר"ל דדוקא הדחה בעינן דהא הפוסקים שלמד מהם דין זה ס"ל דבכל מקום הקנוח יפה הוי כהדחה והעיטור מיירי בלא קנוח א"נ והוא העיקר דס"ל דכלי חרס שאני דאסור להשתמש בו אפי' צונן והט"ו אזלי לטעמייהו דס"ל דאפי' בכ"ח מותר להשתמש בו צונן ומ"ש הא"ח שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש היינו לאפוקי תבלין ושאר דברים החריפים לחים אבל אה"נ שאינה מוציא דבר קשה אפי' לח מיהו כל זה בדרך עראי אבל להשתמש בהן דרך קבע אפי' צונן אסור גזרה שמא ישתמש בהן חמין וכמ"ש הר"ב בהג"ה סי' קכ"א ס"ה עכ"ל ובט"ז מגיה בדברי רמ"א וכצ"ל אבל דבר יבש ממש או אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר לח בלא הדחה כלל וביאור דבריו דקאי על מ"ש הש"ע בקערה של איסור צונן והיינו שנשתמשו בחמין וע"ז כ' דבדבר יבש מותר להשתמש בו בלא הדחה וכן אם לא השתמשו בו איסור תחלה רק בצונן מותר אח"כ בלא הדחה אפי' בדבר לח עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף א
ד גבינה. פי' בלא הדחה וחיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא הדחה וכבר נתבאר בסעיף א' דדוקא כשא' מהן לח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ה גבר. כתב הש"ך דלדידן אפי' בבשר רותח צלי חוץ לקדרה ג"כ אסור וכ' הט"ז דכל זה דוקא באיסור מחמת עצמו אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עיין בסי' ק"ה ס"ז (ובס' שני לוחות כ' בשם מהרש"ל דנראה לו כשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולן ואם האיסור קר וההיתר חם יראה להחמיר כדברי הרשב"א להצריך קליפה עכ"ל): ש"ע סָעִיף ד
ו קולף. משום דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה וע"ל סי' ק"ה ס"ג נתבאר שם דאפי' נפל החלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי שלא נפסק הקילוח סגי בקליפה וכן אפי' נפסק הקילוח בעי קליפה ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ז בדיעבד. [ריב"א ומהרש"ל ומהרא"י וט"ז הסכים עמהם דצריך ס' בחלב נגד הקליפה שנאסר ממנו] והש"ך מתמיה על זה ומביא כמה ראיות לסתור דין זה וגם הר"ב בעצמו כ' בסי' צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ששים וע"כ צ"ל דמיירי כאן באופן שאינו ניכר הקליפה דהיינו שהוא דבר הנבלל אבל אם מכירו ושייך ביה קליפה אם לא קלפוה צריך ששים נגד הקליפה ע"ש באריכות: ש"ע סָעִיף ד
ח ומותר. כתב האו"ה בשם מרדכי וסמ"ג דדוקא בבשר בחלב הדין כן אבל בשאר איסורים אפי' בשניהם צוננים בעי קליפה והשיג עליו הש"ך שצ"ע כי לא נמצא מזה דבר במרדכי וסמ"ג ואדרבה מסתימת דבריהם משמע להיפך ע"ש ומדברי הט"ז משמע דיש להחמיר גם בבשר בחלב אם לא קלפוה להצריך ששים נגד הקליפה וכ' שכן נ"ל הלכה למעשה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט ושהה. והא דבסי' ס"ט ס"ך מבואר דאפי' מקמי הכי הוי רותח וקצת משמע שם דלאחר ששהה שיעור מליחה לא הוי רותח צ"ל דשאני התם דאיירי באיסור דם והלכך הדם והמלח רותחין הן בשעת מליחה אבל לא כששהה שיעור מליחה שאז פסק כח המלח מחמת שפלט כל הדם אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח אבל כששהה שיעור מליחה נחשב רותח שהרי לא פסק כח המלח שלא פלט כלום דודאי איירי שכבר נמלח הבשר והודח כדינו ועתה נמלח שנית דאל"כ היתה הגבינה נאסרת משום דם עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
י וי"א. הנה הש"ך השיג על הגה"ה זו ודעתו שהרב לא דק כלל מה שמשוה דין בשר וגבינה לאיסור דם ונמשך אחר ת"ה סי' קנ"ט ששם היה הנדון באיסור מליחה של דם באווזות שנמצא אחת טריפה וכו' והתיר בהפסד מרובה וסעודת מצוה אבל אין הנדון הנ"ל דומה לכאן ששם היה נראה להתיר אפי' בלא הפסד מרובה משום דלגבי איסור דם אמרי' שלאחר ששהה שיעור מליחה כבר פסק כח המלח אך מאחר דמדברי שאר פוסקים גבי מעשה דרש"י משמע דאפי' גבי דם לא אמרינן דפסק כח המלח לאחר ששהה שיעור מליחה וא"כ הבו דלא לוסיף שלא להתיר רק בהפ"מ וסעודת מצוה משא"כ כאן גבי בשר וגבינה שאז לא הפליט המלח כלום פשיטא דאפי' אחר שיעור מליחה חשוב רותח וכתב שהציע דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ושאר גדולי המורי' והסכימו לדבריו. מיהו תוך שיעו' מליח' אסו' לעול' (*) (אפי' גבי איסור דם) ואף בהפ"מ וסעודת מצוה דדעת הר"ן דס"ל דמקמי שיעור מליחה לא הוי כרותח הוא יחיד לגבי כל הפוסקים עכ"ל (ופר"ח כתב דאין להקל כלל אף בהפסד מרובה וסעודת מצוה באשר דדעת הראב"ד ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ור"י ור"ן דלא אמרינן כלל פסק כח המלח אף אם שהה במלחו יום תמים או יותר ומי יקל ראש נגדם אף בהפ"מ ע"ש): ש"ע סָעִיף ה
יא עליון. כ' הש"ך ואע"ג דבסי' ע' ס"ד ובסי' ק"ה סי"א פסק לחלק במליח בין עליון לתחתון צ"ל דדוקא לאסור כולו דהיינו בשמן יש חילוק אבל לאסור כ"ק כגון בכחוש אין חילוק דנהי דתתאה גבר מ"מ קליפה מיהא בעי מיהו בב"י סימן זה לא משמע הכי וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
יב לקלוף. (*) המוקפים האלה ליתא בדפוס ישן. כ' הש"ך ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א"נ כבכ"פ דדוקא גבי דם אמרי' הכי ולא בשאר איסורים: ש"ע סָעִיף ה
יג ושניהם. כ' בת"ח דהיינו אם הבשר לבדו מלוח אבל אם החלב לבדו מלוח החלב מותר וכ' הש"ך ע"ז דצ"ע לדינא כיון דהמרדכי וסמ"ג אוסרים א"כ מאן לימא לן להקל גם מהרש"ל כ' וז"ל וצ"ע דבסמ"ג איתא לאיסור. ובהגהת ש"ד שהביא הב"י בסי' ע' משמע דחלב רך שאינו מהותך לא מקרי דבר צלול וכ"פ מהרש"ל: ש"ע סָעִיף ה
יד לגמרי. פי' אפי' מלוח הכל מותר (דהוי ליה כאילו לא נמלחו הואיל וכבר נתייבש ממלחו. ת"ח וש"ך. וכ' פר"ח לפי מ"ש לעיל דלא אמרינן פסק כח המלח א"כ כשמתלחלח חוזר ומתעורר ובלע מהלח שאצלו ויש לאסור אפי' ביבש לגמרי וכן עיקר): ש"ע סָעִיף ה
טו אחד. פי' הש"ך דאם נפל על כל הכלי לא שייך קליפה דיפסיד הכלי א"נ טורח גדול הוא ולפ"ז אם הוא בענין שאין פסידא ורוצה לטרוח מותר (דציר מלוח אינו נבלע יותר מכדי קליפה) ואע"ג דבסי' קכ"א ס"ב ובא"ח סי' תנ"א סי"ו כתב הרב בהג"ה דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי התם איירי בדבר שנבלע בו ע"י חמין וכה"ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כ"ק לכך די בקליפה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז שמינה. פי' או הבשר או הגבינה: ש"ע סָעִיף ו
יז ק"ה. דשם נתבאר דלדידן אין חילוק בין כחוש לשמן וכל מליחה אנו משערין בששים ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח מלחו. כ' הש"ך ואפילו לא נמלח כלל נמי בעי קליפה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ואע"פ שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו גובר ומקרר הלכך בקליפה סגי: ש"ע סָעִיף ז
יט אפוי. פי' דאפוי ומבושל חשיב כצלי למר ברותח ולמר בצונן: ש"ע סָעִיף ז
כ הכי. והטעם דכיון דנצלה או נאפה או נתבשל אע"ג דצונן הוא רכיך ובולע ואין חילוק בין נמלח קצת שנאכל מחמת מלחו ובין לא נמלח כלל לעולם בצלי צונן נמי דינא הכי ומ"מ החלב מותר ולא אמרי' דמפליט הצלי או האפוי והמבושל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ה
כא מרובה. כתב הש"ך דצ"ע אם יש להקל בפה"מ כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' בחי ובט"ז כ' דמשמע מדברי רמ"א כאן דבהפסד מרובה יש להקל כסברא הראשונה דמיקל בנאכל מחמת מלחו כל שאינו צלי רותח ולעיל בס"ה כתב רמ"א דאנן אין בקיאין בדבר ויש לאסור אפי' במליחת צלי באין הפסד מרובה וצ"ל דתרי קולי לא מקלינן בשביל הפסד מרובה דהיינו לומר שמליחת צלי לא מקרי אינו נאכל מחמת מלחו וגם לסמוך על דעה ראשונה דהכא דאין לאסור ביש בקעים אלא בצלי רותח דוקא דזה לא עבדינן כך מיהו בצלי רותח ואינו מתובל ואין בו בקעים סגי בקליפה וכן עיקר מיהו כל זה כשנפל צלי רותח לתוך החלב אבל אם נפל חלב או שאר איסור על צלי רותח יתבאר דינו בסי' צ"ב וסי' ק"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
כב כבוש. (ואם הוא ספק מלוח מותר באכילה משום דאמרינן בכבוש סימן ק"ה סעיף א' בהגהה ספק כבוש אזלינן לקולא בב"ח משום דמן התורה אינו אסור רק בבישול א"כ גם כאן גבי מליחה הדין כן. בה"י): ש"ע סָעִיף ח
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א להדיח. עבה"ט בשם הב"ח ומיהו דבר חריף אפילו יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה כמ"ש בסעיף ה' ואם הם יבשים כו' כ"כ הפמ"ג והחוות דעת והאי הדחה היינו הדחה בעלמא בלא שפשוף אבל היתר שנגע באיסור שמן בעי שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית. כ"נ דעת הפמ"ג בש"ד (ועמ"ש בסק"ג) אך הח"ד כתב דדוקא דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף כגון שחתך בשר בסכין שחתך בו חלב אבל דוחקא בלא שמנונית או שמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן כ"ט שדעתו ג"כ דשמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא אך כתב דדוקא בחלב שלא נמחה במים אבל חלב שנמחה במים כתב הרשב"א שנדבק ביותר ובעי שפשוף גדול ולהכי לעיל בסי' ס"ד אוסר להדיח בכלי שמדיח בו חלבים אע"ג דליכא דוחקא וכתב עוד דחלב מהותך או חמאה שנפל ע"ג בשר צונן ונקרש ונתייבש שם צריך שפשוף גדול ע"ש. ודבר רך כגון קישואין דסי' צ"ו סעיף ה' וכיוצא בו בעי גרידה. ודבר דא"א כלל בהדחה כגון מים עי' בס"ק שאח"ז מה דינו ואם נמלח או נצלה בלא הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה מותר בלא קליפה וכן באיסו' משהו מותר אפי' בדבר לח דא"א כלל בהדח' עח"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב דילמא אכיל. עבה"ט בשם הט"ז מ"ש וא"כ המי מלח כו' ועח"ד שכ' דכוונת הט"ז מאחר שעשה כן במזיד נאסר כולה למבטל או למי שנתבטל בשבילו כדלקמן סי' צ"ט אבל בנתן לתוכו בשוגג (או לשאר כל אדם) ודאי דמותר דבטל במיעוטו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשעת הדחק כו' מ"מ אם אפשר לרחוץ הכלי היטב קודם שישתמש בו: ש"ע סָעִיף ב
ג דאורחיה בהדחה. עיין פמ"ג במשבצות סוף ס"ק א' דמסיק דדוקא להניח בכלי איסור מקונחת הוא דמותר אם אורחיה בהדחה אבל ע"ג איסור בעין אפילו אינו שמן אסור דצריך שפשוף גדול ולהכי הביא הטור דברי בעל העיטור אכלי ע"ש. ועיין בש"ך כאן סק"ד ולקמן סי' ק"ה סק"ה מבואר שאין לחלק בזה ואפילו ע"ג איסור בעין שרי אם אורחיה בהדחה דלא צריך שפשוף וכמ"ש הוא בעצמו בשפ"ד הבאתיו לעיל אות א' דדוקא אם נגע באיסור שמן בעי שפשוף וגם על זה חולק החו"ד ותשובת בית אפרים כמ"ש שם ודוקא במקום דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף. ומדברי הטור שכתב דברי בה"ע אכלי אין ראיה דבא לומר דאם אין אורחיה בהדחה אף בכלי אסור אבל אם אורחיה בהדחה י"ל דאפילו ע"ג איסור בעין שרי והא הטור לא הזכיר כלי אלא ברישא ולא בסיפא ע"ש. ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד עם גבינה. עבה"ט והוא מדברי הש"ך. ועפמ"ג שהביא דהכנה"ג תמה על הש"ך דבטור וש"ע משמע שאין תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר מדכתבו שאם יגע אסור לאוכלו עם גבינה וכתב הפמ"ג דבזה ניחא מ"ש הט"ו צריך ליזהר כו' דכפי הנראה הוי ב' חששות שמא יאכל עם גבינה ושמא ישכח להדיח ומנ"ל הא אבל אי אמרינן דלחם לא מהני הדחה א"ש עכ"ד ולע"ד נראה דאדרבה מסדור לשון הטור והמחבר משמע קצת כדברי הש"ך מדכתבו תחלה דברי בעל העיטור דכל מידי דבעי הדחה אסור לכתחלה ואח"כ כתבו דין זה צריך ליזהר כו' ולא כתבו מיד אחר סעיף א' משמע דדין זה תלוי בדין דס"ב ויותר מבואר כן בלשון הטור עצמו ע"ש. ומ"ש דמדברי הט"ו משמע דלית תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר יש לדחות דהרי הא ודאי אף אם נדבק ביותר נהי דהדחה לא מהני מכל מקום גרידה ודאי מהני כמו בקישואים דסימן צ"ו סעיף ה' וא"כ ע"כ מ"ש הט"ו אסור לאוכלו עם גבינה ל"ד הוא שהרי מותר לאוכלו ע"י גרידה וע"כ כוונתם דאסור לאוכלו עם גבינה בלי שום תיקון וא"כ גם ע"ז אין ראיה די"ל דאף גרידה לא בעי וסגי בהדחה וכדברי הש"ך. ומ"מ נראה דבלחם יש חילוק אם נגע בלחם שלם או בפרוס מצד חוץ במקום הקשה סגי בהדחה אבל אם נגע מצד פנימי במקום הרך בעי גרידה כמ"ש ס"ק א' ומ"ש הפמ"ג דבזה ניחא כו' ליתא דהרי נתבאר דאף אי לא סגי בהדחה מ"מ גרידה מהני וא"כ לעולם יש ב' חששות אמנם באמת לק"מ דהאי ספק שמא לא יאכל עם גבינה לא חשיב ספיקא כלל כמ"ש הש"ך בסי' צ"ז ס"ק ב' משום דדרך לאכול פת עם כל מיני מאכלים. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה בדיעבד. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"א שהאריך בזה והעלה לדינא דכל היכא דלא נפסק הקילוח דאסור מדינא אין להקל ובעינן ס' נגד הקליפה אבל בעירוי שנפסק הקילוח יש להקל ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן ובשאר איסורים אין להקל רק בהפסד מרובה ע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ד
ו והחלב מותר כולו. [עיין בתשובת ח"ס סימן פ' שכתב דלא קשה מלקמן סי' ק"ד ס"ב בהגהה דהתם מיירי שהוריקו השומן בנחת וידוע שהקלוח נוגע תמיד בתחתית הכלי ונוגע תמיד ברתיחתו בהעכבר וכל הקלוח כולו הוא קליפתו כי כל טפה אחת שנוגע בהעכבר בא חבירו ודוחפו ונוגע גם הוא כו' אמנם כאן מיירי בחלב רותח שנפל בבת אחת שפיכה מרובה על הבשר ועלה על כל גדותיו נמצא תחתית החלב נוגע בבשר ואידך לא פגע וא"א לקלפה בזה התירו ריב"א ור"ת ואשמעינן קולא דנפל בבב"ח ומכ"ש בשאר איסורים דקילי טפי וקמ"ל חומרא דהורקה בשאר איסורים וכ"ש בבב"ח עכ"ד ע"ש]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז דבר צלול. עיין בתשובת צ"צ סי' למ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"א מ"ש לתרץ דלא תיקשי אמאי לא יצנן הדבר צלול את המלוח מדוע יגרע מהדחה אחרונה שאפילו בפעם אחת לא מיחשב רותח עוד ע"ש. ש"ע סָעִיף ה
ח בכלי עץ וכיוצא קולף. משמע דבכלי חרס לא מהני קליפה ועיין מ"ש בזה לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ז: ש"ע סָעִיף ה
ט קולף מקומו. כתוב בכתבי הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל אם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואין יודע באיזה מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב. ונראה דאם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה עיין לקמן סימן ק"ב ס"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
י צלי רותח. עיין ש"ך שהביא בענין זה ג' שיטות ועיין בש"ך לקמן ס"ק כ"ו שכתב דהגמי"י ואו"ה סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה אם נפל לחלב ובעי נטילה ולא קיי"ל הכי לדינא ולכן השמיט שיטה זו בכאן ס"ק כ' וגם הפר"ח כתב על שיטה זו שאינו מחוור ע"ש ועיין בחשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ח שהאריך ליתן טעם לשיטה זו וכתב שכן דעת התוס' והרא"ש וסמ"ג ג"כ להצריך נטילה בצלי אף בנפל לתוך צונן ואין זה דומה לשאר חם לתוך צונן דרותח דצלי מבליע טפי מרותח דבשר חם מחמת כ"ר ולכן אף שקצת פוסקים מבואר בדבריהם להקל אף בצלי כמו בשאר בשר רותח מ"מ קשה להקל נגד התוספות ושאר פוסקים הנזכרים ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
יא אפוי ומבושל. עבה"ט ועיין במנ"י כלל כ"ב ס"ק ו' שכתב דיש להסתפק אם נכבש הבשר תחלה תוך המים מעל"ע דקיי"ל כבוש כמבושל אי לענין זה נמי דינו כמבושל ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף ב
א כל מידי כו'. כמ"ש במתני' ובלבד כו' וקאמר בגמ' נהי כו' וז"ש ודוקא כו': (ליקוט) כל כו' ודוקא כו'. ערש"י בחולין ה' א' ד"ה ותיפוק כו'. פי' אאסור ולא אהיתר דלשון ותיפוק משמע אאיסור והא דלא פריך אהיתר משום דארבא ליכא למיפרך דלא הזכיר היתר לכתחלה ואשוחט ג"כ ל"ל משום די"ל דס"ל כמ"ד מדיח ובלא"ה צריך הדחה משום דם שע"פ משא"כ בבשר דא"צ בצלי הדחה ועמש"ל סי' ק"כ ס"ח (בס"ק י"ב) (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ב (ליקוט) ודוקא כו'. במה"ב הביא ראיה לזה ממה שנאמר וישימו החלבים על החזות ועתוס' ח' ב' ד"ה לא כו' ואינו ראיה דמן התורה ודאי דמותר ועוד כהנים זריזין הן והרא"ה חלק שם ע"ש קי"ב א' (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. מדפריך בחולין ח' ב' וניתקן חדא כו' ופרש"י חלבים בשוק למכור ועהג"א שם ד"ה מכאן כו' וטעמו דמשום ניקוד הבשר סגי בהדחה דחלב כחוש הוא וכמ"ש בסי' ס"ד ע"ש משא"כ בחלבים ממש דבעי שפשוף כמש"ש ועמש"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ג ודוקא דבר כו'. עתוס' דע"ז ל"ב א' ד"ה והא. ומכאן פר"ת כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד ובמקום שהבשר כו'. עש"ך דר"ל אם נבלל הקליפה שאינו מכירו דומיא דחלב שמתיר בש"ע וכרעת ר"ת בתוס' שם ד"ה תניא וע"ל סי' ס"ט סט"ז בהג"ה ואם נשתמש כו' שכ' כדעת ריב"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה דהיינו כעין כו'. תוס' בחולין שם ומנחות כ"א א' מדאמרינן שם דדם שבישלו אינו עובד עליו וכן דם שמלחו ואמר להו בהדדי ש"מ דתרוייהו חד טעמא משום דמליח כרותח וכמ"ש רש"י שם ופריך שם אלא טעמא דמיעטיה קרא כו' אלמא מליחת קדשים אינן נאכלין מחמת מלחן ואמר שם וכן לקדירה: (ליקוט) דהיינו כעין כו'. עתוס' דחולין שם ד"ה ה"מ כו' וקשיא לר"ת כו' וכן דקאמר שם קי"ג א' אמר שמואל אין מניחין בשר כו' רב ששת מלח כו' מ"ט כו' ושם קי"ב ב' בתר דנייחי דגים כו' אלמא אף בשיעור זה אוסר ובשיעור זה ודאי אינו מלוח כ"כ. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
ו ושהה כדי כו'. הר"ן וכמ"ש בה"ג דשיעור מליחה כדי צליה דבהכי חשיב כרותח דצלי ובפחות מכאן עדיין לא נכנס המלח בו ונאכל מחמת מלחו. אבל הרשב"א כתב דאף שהבשר נאכל מחמת מלחו הציר והדם אינן נאכלין מחמת מלחן מיד ואף שיעור כדי שיתן על האור וירתיח א"צ אלא שיהא כבוש אבל לענין מליח ה"ה מיד וכמ"ש הרא"ש בפ' כ"ה ס"ס מ"ט ושיעור כבישה כו' ובפחות משיעור זה כו' וע"ל סי' ס"ט סי"ח ועש"ך: (ליקוט) ושהה כדי כו'. כ"כ הר"ג וכ"כ בת"ה ע"ב ב' בשם הר"י ברצלוני אבל הוא חלק עליו ממש"ש קי"ב ב' בתר דניחי דגים כו' אלמא בתוך שיעור פליטת העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו דהוי כרותח (והר"ן דחה זה ע"כ) וע"ל סי' ס"ט סי"ח וס"ך (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
ז וי"א דלאחר כו'. תוס' קי"ב ב' סד"ה ודגים. אירע מעשה בביתו כו' אלא צ"ל כו' או מטעם שפסק כח המלח כו'. והנה רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וז"ש ולצורך כו' ועש"ך: ש"ע סָעִיף ה
ח אפילו לא כו'. ע"ל סי' ס"ט ס"ד בש"ע ואם לא כו': ש"ע סָעִיף ה
ט אבל כל כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ה
י ומליח כעין כו'. כפי' רש"י שם ושם: (ליקוט) ומליח כעין כו' אפי' כו'. כן דקדק הראב"ד ממ"ש מחמת מלחו ול"ק עם מלחו (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
יא ואין חילוק. תוס' קי"ג א' ד"ה טהור: ש"ע סָעִיף ה
יב הלכך כו'. כדין מליח שאוסר כ"ק כמ"ש (ק"ז ב') נהי דקליפה לא בעי דבכה"ג בעי קליפה וכמו נגע בחרס של תנור (פסחים ע"ה ב' במתני') ושוחט בסכין ש"נ (חולין ח' ב') ואף לדעת המצריכין נטילה כמ"ש הרא"ש בפג"ה: ש"ע סָעִיף ה
יג ואם א' כו'. גמ' שם והדחה כדין צונן: ש"ע סָעִיף ה
יד וי"א כו'. כמ"ש בס"ו היכא אמרינן ואנן לא בקיאין בזה: ש"ע סָעִיף ה
טו וציר של כו'. ר"ל אם א"א בקליפה וכמש"ו ואם לא כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז היכא כו'. כמ"ש צ"ז א' וה"ה למליח כמ"ש שם ב' שהוא כצלי וז"ש וכן חבירתה כו' וכמ"ש שאני חלב דמפעפע ואוסר הגדי וכן כאן ואפילו השמינה אסורה כמ"ש בפסחים ע"ו ב' בשר שחוטה שמן כו' ואף לוי ל"פ אלא משום דס"ל ריחא לאו מילתא היא (וע"ל סי' ק"ס ס"ק נ"ה) וז"ש כולה אסורה וזו ואצ"ל זו קאמר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יז הא דמפלגינן כו'. דלצלי אוסר כ"ק ומשום צלי ולא משום מליח כיון דנאכל מחמת מלחו ה"ה תפל והוא דעת רשב"א בת"ה והוא אזיל לשיטתו דס"ל דרותח דצלי אינו אוסר אלא כדי קליפה אלא שכתכ שיש לחוש לדעת האומרים כדי נטילה אבל להלכה הסכים לסברא הראשונה ועבב"י בסי' ק"ה: ש"ע סָעִיף ז
יח וי"א דאפילו. כ"כ תוס' וכשיטתם דס"ל דצלי אוסר כדי נטילה וע"כ בצונן איירי ועתוס' צ"ו ב' ד"ה עד כו': (ליקוט) וי"א דאפי' כו'. וכמ"ש בע"ז ס"ה ב' במתני' וגמ' דמבוקעות אפי' בצונן כולע לאלתר וכמש"ל סי' קל"ד ס"ח וסי"א ולאלתר בולע דאם עבר זמן רב אפילו על עדשים ושעורים אסור כמש"ש בס"י ונראה עיקר דעת סה"ת וש"פ דאפילו חי צונן כל שיש בו פילי אסור וכנ"ל ועכא"ח סי' תס"ה ס"ג (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יט אין בב"ח כו'. עמ"ש לעיל סי' פ"ז סעיף א' בהג"ה: (ליקוט) אין בב"ח כו'. מדפריך בע"ז ל"ה ב' בין לר"ח בין כו' ולא פריך ג"כ לשמואל משום בב"ח. מרדכי שם פי' אלף רס"ו וכ' ויש לדחות וע"ל סי' צ' דחלב שחוטה אינה אלא מדרבנן וכ"ש מתה כמש"ל סי' פ"ז ס"ו (דבריו צ"ע) ועתוס' שם א' ד"ה מפני כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ח
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.