שולחן ערוך, יורה דעה צב
א כַּזַּיִת בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ יוֹרָה שֶׁל חָלָב רוֹתֵחַ, טוֹעֵם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַקְּדֵרָה, אִם אָמַר שֶׁיֵשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר, אֲסוּרָה, וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת, אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים, וְאוֹתָהּ חֲתִיכָה אֲסוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶקָּדַם וְהוֹצִיא הַחֲתִיכָה קֹדֶם שֶׁתִּפְלֹט חָלָב שֶׁבָּלְעָה, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁתָּנוּחַ הַיּוֹרָה מֵרְתִיחָתָהּ, אֲבָל אִם לֹא הִסְפִּיק לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁתּוּכַל לִפְלֹט הֶחָלָב שֶׁבָּלְעָה, אַף עַל פִּי שֶׁטְּעָמוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵין בּוֹ טַעַם כְּלָל, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ שִׁשִּׁים. הַגָּה: וְע"ל סִימָן צ"ח דְּאֵין אָנוּ נוֹהֲגִין לִסְמֹךְ אַטְּעִימַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּבָעֵינָן ס' בְּכָל עִנְיָן.
ב נָפַל חָלָב לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, טוֹעֲמִין הַחֲתִיכָה שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ הֶחָלָב, אִם אֵין בָּהּ טַעַם חָלָב, הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם יֵשׁ בַּחֲתִיכָה מִטְּעִימַת חָלָב, נֶאֶסְרָה אוֹתָהּ חֲתִיכָה. וּלְדִידָן דְּאֵין סוֹמְכִים אַעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בָּעֵינָן שִׁשִּׁים בַּחֲתִיכָה, וְאִם לָאו כֻּלָּהּ אֲסוּרָה. וּמְשַׁעֲרִין בְּכֻלָּהּ, אִם הָיָה בְּכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּקְּדֵרָה מֵהַחֲתִיכוֹת וְהַיָּרָק וְהַמָּרָק וְהַתַּבְלִין כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲתִיכָה זוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵהַכֹּל, הַחֲתִיכָה אֲסוּרָה וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא נִעֵר הַקְּדֵרָה בִּתְחִלָּה כְּשֶׁנָּפַל הֶחָלָב, אֶלָּא לְבַסוֹף, וְלֹא כִּסָה. אֲבָל אִם נִעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אוֹ שֶׁכִּסָה מִשְּׁעַת נְפִילָה וְעַד סוֹף, הַכֹּל מִצְטָרֵף לְבַטֵּל טַעַם הֶחָלָב. הַגָּה: וְכֵן אִם לֹא נִעֵר כְּלָל, לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְלֹא כִּסָּה כְּלָל, אִם יֵשׁ ס' בִּקְדֵרָה נֶגֶד טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפַל, אֵינוֹ אָסוּר רַק הַחֲתִיכָה לְבַד, וּשְׁאָר הַקְּדֵרָה מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְכֵן אִם נִעֵר בִּתְחִלָּה אוֹ כִּסָּה מִיָּד, אַף עַל גַּב דְּלֹא נִעֵר וְלֹא כִּסָּה לְבַסּוֹף, כָּל הַקְּדֵרָה מִצְטָרֵף, וְהוּא שֶׁנִּעֵר וְכִסָּה מִיָּד שֶׁנָּפַל שָׁם הָאִסּוּר (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י ן' חָבִיב). וְכֵן אִם נָפַל לְתוֹךְ הַמָּרָק אוֹ לַחֲתִיכוֹת, וְלֹא נוֹדַע לְאֵיזוֹ חֲתִיכָה נָפַל, נוֹעֵר אֶת הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁיָּשׁוּב וְיִתְעָרֵב הַכֹּל, אִם יֵשׁ בַּקְּדֵרָה כֻּלָּהּ טַעַם חָלָב, אֲסוּרָה. וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת. וְאִם לֹא נִמְצָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶיִּטְעֹם וְנִסְמֹךְ עָלָיו, מְשַׁעֲרִים בְּשִׁשִּׁים (ע"כ לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם). הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵינוֹ מוֹעִיל מַה שֶּׁנִּעֵר הַקְּדֵרָה, אִם לֹא שֶׁנִּעֵר מִיָּד שֶׁנָּפַל הָאִסּוּר (טוּר). וְהָכֵי נָהוּג.
ג כְּשֶנֶּאֶסְרָה הַחֲתִיכָה מֵחֲמַת הֶחָלָב, נַעֲשֵׂית כָּל הַחֲתִיכָה אִסוּר, וְאִם בִּשְּׁלָהּ עִם אֲחֵרוֹת צָרִיךְ שִׁשִּׁים לְבַטֵּל כֻּלָּהּ. וְאִם מַכִּירָהּ, מַשְלִיכָהּ, וְהָאֲחֵרוֹת מֻתָּרוֹת. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ, הָרֹטֶב מֻתָּר, וְכָל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת, אִם חֲתִיכַת הָאִסוּר רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד.
ד לֹא אָמְרוּ חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, אֶלָּא בְּבָשָׂר בְּחָלָב אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר אִסוּרִים. כְּגוֹן כַּזַּיִת חֵלֶב שֶׁנִּבְלַע בַּחֲתִיכָה, וְאֵין בָּהּ שִׁשִּׁים לְבַטְּלוֹ, וְנֶאֶסְרָה, וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלָהּ עִם אֲחֵרוֹת, אֵין צָרִיךְ אֶלָּא שִׁשִּׁים כְּדֵי כַּזַּיִת חֵלֶב, וְאָז אֲפִלּוּ חֲתִיכָה עַצְמָהּ חוֹזֶרֶת לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָמְרִינַן בְּכָל הָאִסּוּרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה (תוס' וּסְמַ"ק וּסְמַ"ג וּמָרְדְּכַי וְהָאַחֲרוֹנִים). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְדַוְקָא אִם הָאִסּוּר דָּבוּק בַּחֲתִיכַת הֶתֵּר, אוֹ שֶׁהַחֲתִיכָה כֻּלָּהּ חוּץ לָרֹטֶב וְנָפַל עָלֶיהָ אִסּוּר, אֲבָל אִם מִקְצָת הַחֲתִיכָה תּוֹךְ הָרֹטֶב, וְאֵין הָאִסּוּר דָּבוּק בּוֹ, לֹא אָמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה וּמִצְטָרֵף כָּל הַקְּדֵרָה לְבַטֵּל הָאִסּוּר. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחֲמִיר לֶאֱסֹר אוֹתָהּ חֲתִיכָה (אָרֹךְ כְּלָל כ"ח). וְכָל זֶה בִּשְׁאָר אִסּוּרִים, אֲבָל בְּבָשָׂר בְּחָלָב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאִסּוּר דָּבוּק, וּמִקְצָת הַחֲתִיכָה תּוֹךְ הָרֹטֶב, אָמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה אִם נִתְעָרֵב אִסּוּר לַח בְּהֶתֵּר לַח, וְאַחַר כָּךְ נִתְעָרֵב הַכֹּל בְּהֶתֵּר אַחֵר, וְאֵין צְרִיכִים רַק שִׁשִּׁים נֶגֶד הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל (מָרְדְּכַי פכ"ה וְרַשְׁבָּ"א ור"ן בְּשֵׁם רַאֲבָ"ד). וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה בִּשְׁאָר אִסּוּרִים, לְצֹרֶךְ הֶפְסֵד גָּדוֹל, אֲבָל לֹא בְּבָשָׂר וְחָלָב. וְאִם נִתְעָרֵב יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, לֹא אָמְרִינָן בְּשׁוּם אִסּוּר חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. וְע"ל סִימָן צ"ט (ובש"ךְ ס"ק ט"ו) מִדִּין חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. כְּלִי הַנֶּאֱסָר מִבְּלִיעַת אִסּוּר, לֹא אָמְרִינָן בֵּיהּ חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, וְלֹא בָּעֵינָן ס' רַק נֶגֶד הָאִסּוּר שֶׁבָּלַע (מָרְדְּכַי פג"ה) וְע"ל סִימָן צ"ח.
ה טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַקְּדֵרָה שֶׁאֵצֶל הָאֵשׁ מִבַּחוּץ, אִם נָפְלָה כְּנֶגֶד הַתַּבְשִׁיל אֵין צָרִיךְ אֶלָּא שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הַטִּפָּה שֶּׁמְּפַעְפַּעַת לְפָנִים, וְהָוֵי כְּאִלּוּ נָפְלָה בַּתַּבְשִׁיל. וְאִם נָפְלָה בַּמָּקוֹם הָרֵיקָן, וְהִיא מְפַעְפַּעַת בְּדֹפֶן הַקְּדֵרָה עַד סָמוּךְ לָרֹטֶב כָּל כָּךְ שֶׁאֵין ס' כְּנֶגֶד הַטִּפָּה, הֲרֵי נֶאֱסָר אוֹתוֹ מְקוֹם הַקְּדֵרָה, וְאִם יְעָרֶה הַתַּבְשִׁיל דֶּרֶךְ מְקוֹם הַקְּדֵרָה שֶׁנֶּאֱסַר, הֲרֵי יֶאֱסֹר הַתַּבְשִׁיל. וְזֶה תַּקָּנָתוֹ: שֶׁיַּנִּיחֶנָּה כָּךְ, וְלֹא יִגַּע בָּהּ עַד שֶׁתִּצְטַנֵּן. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם הַקְּדֵרָה יְשָׁנָה. אֲבָל אִם הִיא חֲדָשָׁה, בְּכָל עִנְיָן אֵין צָרִיךְ ס' רַק נֶגֶד הַטִּפָּה שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ, כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ"ח גַּבֵּי כַּף.
ו נָהֲגוּ הָעוֹלָם לֶאֱסֹר כְּשֶׁנָּפְלָה עַל הַדֹּפֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָרֹטֶב. וְדַוְקָא כְּשֶׁנָּפַל בְּאוֹתוֹ צַד שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, אֲבָל אִם נָפַל כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, מֻתָּר, שֶׁהָאֵשׁ שׂוֹרְפוֹ וּמְיַבְּשׁוֹ, וְאָז הַקְּדֵרָה נָמֵי שָׁרֵי (הַגָּהוֹת ש"ד וְאָרֹךְ כְּלָל ל"א). וְדַוְקָא בְּדָבָר מוּעָט, כְּגוֹן טִפָּה, אֲבָל אִם נָפַל הַרְבֵּה, אֵין לְהַתִּיר אֲפִלּוּ אִם נָפַל כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן כְּנֶגֶד הָרֹטֶב ועַל יְדֵי שִׁשִּׁים. הַגָּה: וְאָז הַקְּדֵרָה הָוֵי אֲסוּרָה אֲפִלּוּ יֵשׁ ס' בַּתַּבְשִׁיל נֶגֶד הַטִּפָּה שֶׁנָּפְלָה, וְיָעֲרֶה מִיָּד הַתַּבְשִׁיל מִמֶּנּוּ בְּצַד אַחֵר שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַטִּפָּה. וְאִם בִּשְּׁלוּ בַּקְּדֵרָה תַּבְשִׁיל אַחֵר, דִּינוֹ כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן. (אָרֹךְ כְּלָל ל"א).
ז יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בִּשְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָרֹטֶב, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, עַל יְדֵי ס'. הַגָּה: וְהָכֵי נָהוּג (אָרֹךְ). וְאִם נִשְׁפַּךְ חָלָב אוֹ שְׁאָר אִסּוּר רוֹתֵחַ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְהֶעֱמִידוּ עָלָיו קְדֵרָה חַמָּה. אִם מַה שֶּׁנִּשְׁפַּךְ אֵינוֹ אֵצֶל הָאֵשׁ, לֹא הָוֵי רַק כְּלִי שֵׁנִי, וְלָכֵן הַקְּדֵרָה אֲסוּרָה, דְּבוֹלֵעַ קְצָת, וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּר, דְּתַתָּאָה גָּבַר. (הַגָּהַת ש"ד סִימָן כ"ה). וְקִלּוּחַ מִן הַקְּדֵרָה רוֹתַחַת שֶׁהָלַךְ אֶל קְדֵרָה צוֹנֶנֶת, אִם נִפְסַק הַקִּלּוּחַ מִן הַקְּדֵרָה הָרוֹתַחַת קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ אֶל הַצּוֹנֵן, הָוֵי נָמֵי כִּכְלִי שֵׁנִי (כָּךְ מַשְׁמָע בִּשְׁעָרִים מִתְּשׁוּבַת מהר"ם). וְאִם לֹא נִפְסַק, הָוֵי כְּעֵרוּי וְהַקְּדֵרָה הַצּוֹנֶנֶת נֶאֶסְרָה, אִם הַיָּד סוֹלֶדֶת בַּקִּלּוּחַ הַנּוֹגֵעַ בַּקְּדֵרָה (ת"ה סי' קפ"א), וְהַתַּבְשִׁיל שֶׁבְּתוֹכָהּ שָׁרֵי, דְּאֵין עֵרוּי אוֹסֵר רַק כְּדֵי קְלִיפָה. אֲבָל אִם הַקְּדֵרָה הִיא חַמָּה, וְהוּא כְּלִי רִאשׁוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן עוֹמֵד אֵצֶל הָאֵשׁ, אֲפִלּוּ הַקִּלּוּחַ הוּא צוֹנֵן, הַכֹּל אָסוּר, דְּתַתָּאָה גָּבַר, וְהָוֵי כְּצוֹנֵן לְתוֹךְ חַם דְּכֻלּוֹ אָסוּר. (כָּךְ מַשְׁמָע מבֵּית יוֹסֵף), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן צ"א. טִפָּה הַנּוֹפֶלֶת עַל גַּבֵּי כִּסּוּי קְדֵרָה, דִּינָהּ כְּנָפְלָה עַל גַּבֵּי קְדֵרָה נֶגֶד הָרֹטֶב, וְהוּא שֶׁהִתְחִילָה הַקְּדֵרָה לְהַרְתִּיחַ, דְּאָז עוֹלֶה הַזֵּעָה תָּמִיד וּמַגִּיעַ אֶל הַכִּסּוּי וְיוֹרֵד מִשָּׁם אֶל הָרֹטֶב. (אָרֹךְ כְּלָל ל"א וש"ד).
ח מַחֲבַת שֶׁל חָלָב שֶׁנְּתָנוֹ בְּכִירָה תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, הַזֵּעָה עוֹלֶה וְנִבְלָע בַּקְּדֵרָה, וְאוֹסַרְתָּהּ. הַגָּה: אִם הָיָה חָלָב בַּמַּחֲבַת, בָּעֵינָן ס' בַּתַּבְשִׁיל שֶׁבַּקְּדֵרָה נֶגֶד הֶחָלָב שֶׁבַּמַּחֲבַת (ד"ע). וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁהַמַּחֲבַת מְגֻלֶּה וְהַזֵּעָה עוֹלֶה מִן הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ לַקְּדֵרָה שֶׁעָלֶיהָ (אָרֹךְ), וְגַם מַיְרֵי שֶׁהוּא בְּקֵרוּב כָּל כָּךְ שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בַּזֵּעָה בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹגֵעַ בַּקְּדֵרָה. אֲבָל אִם אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בַּזֵּעָה, הַכֹּל שָׁרֵי. וְלָכֵן תּוֹלִין בָּשָׂר לְיַבֵּשׁ עַל קְדֵרוֹת שֶׁל חָלָב, וְלֹא חַיְישִׁינָן לַזֵּעָה שֶׁעוֹלָה (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ק"ג). וְכֵן אִם הַמַּחֲבַת מְכֻסֶּה, הַכֹּל שָׁרֵי מִדֵּי דְּהָוֵי אַשְּׁתֵּי קְדֵרוֹת נוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ דְּאֵין אוֹסְרִין זוֹ אֶת זוֹ בִּנְגִיעָה, כָּל שֶׁכֵּן בְּזֵעָה. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כ"ה) מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר בְּכָל זֶה (הַגָּהוֹת ש"ד).
ט נֵר שֶׁל חֵלֶב עָשׂוּי כְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה שֶׁנָּטַף מִמֶּנּוּ טִפָּה עַל כְּלִי, אֵין צָרִיךְ כִּי אִם גְּרִידָה. אֲבָל חֵלֶב מְהֻתָּךְ חַם שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ טִפָּה עַל כְּלִי, צָרִיךְ הַגְעָלָה.
ש״ך
סָעִיף א
א טועם העובד כוכבים. ע"ל ר"ס צ"ח דבעינן שיהא דוקא קפילא או מסיח לפי תומו וע"ש במ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
ב בד"א בשקדם כו'. דאז ליכא אלא משום טעם הבשר עצמו וכיון דטעמו עובד כוכבים ואמר דלית ביה טעם שרי אבל אם לא הספיק כו' דאז אפשר שהחלב עצמה שנבלע בבשר ונעשית נבילה יצא ונתערב בשאר החלב וא"א למטעמיה דחלב בחלב הוא הלכך צריך בחלב ס' נגד כל החתיכה דלא ידעינן כמה נבלע ונפיק מיניה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג נפל חלב כו'. עד סוף הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ט מהמ"א וביאור הדברים דכשנפל על חתיכה א' אין השאר שבקדירה מצטרף לבטל החלב אלא צריך שיהא בחתיכה עצמה ששים לבטל הטעם וכשאין בחתיכה עצמה ששים הרי נעשית החתיכה נבילה וכשמנער אח"כ ונכנסה החתיכה בכלל שאר הקדירה אוסרת שוב שאר הדברים שבקדירה עד ששים נגד החתיכה אבל ניער מיד בשעת נפילת הטיפה הרי נכנסה החתיכה מיד בכלל הקדרה וכל הקדרה מצטרף ואינו אסור אח"כ אין ששים בקדירה ובחתיכה נגד החלב וכן בכיסה והא דכתבו הט"ו לקמן סי' ק"ה ס"ד דאם הוא כולו חוץ לרוטב אינו אוסר אלא כדי נטילה לר"י ולרש"י אפילו מקצתו תוך הרוטב אפשר דשאני חלב דהוי איסור שמן שהרי יש בה שמנונית של חמאה) ונבלע בכל החתיכה כדאיתא בש"ס פג"ה ומוסכם מכל הפוסקים לקמן סי' ק"ה ס"ה דאיסור שמן מפעפע בכל החתיכה וכן תירץ בד"מ סימן ק"ה והיינו דכתבו הט"ו ר"ס ע"ו דדם שנטף על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא בכדי נטילה עכ"ל דדם לאו איסור שמן הוא כדמוכח בכמה דוכתי א"נ יש לחלק כמ"ש הר"ן ס"פ כ"ה וז"ל ה"מ בחום של צלי וכיוצא בו אבל חתיכה זו כיון שעומדת בקדירה מתוך שיש בה הבל ולחלוחית החלב מתפשט בכולה אע"פ שהיא חוץ לרוטב עכ"ל ע"ש ולקמן סי' ק"ה אע"ג דמיירי נמי בקדירה י"ל דהתם מיירי באיסור גוש דאינו צלול דודאי אינו מתפשט בכל החתיכה אלא ע"י רוטב וכן חילק מהרש"ל ומביאו הדרישה ולחילוק ראשון קשה דמשמע מדברי הרשב"א בתה"א (דף צ"ט ע"ב) והר"ן שם דחלב לא חשיב איסור שמן ע"ש והכי מוכח נמי מדברי הט"ו לקמן סי' ק"ה ס"ז דפסקו דאיסור כחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואיסור שמן מפעפע כהרשב"א והרשב"א יליף לה מחלב דהכא דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אלמא דס"ל דחלב איסור כחוש הוא וק"ל עי"ל דכאן מיירי שחתיכת הבשר הוא שמן כמ"ש הט"ו בסימן ק"ה ס"ה ועוד הארכתי בזה בספרי גם השגתי שם על הב"ח שכ' בסי' ק"ה ס"ה על הרב ושארי ליה מריה בדברים שאינם נכונים ואינם ענין לדברי הרב כלל ע"ש וכאן קצרתי כיון דאנן משערים לעולם בששים כדלקמן בסי' ק"ה וע"ש ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ב
ד נאסרה אותה חתיכה ומשערים כו'. הפוסקים והטור הביאו מחלוקת רש"י ור"י בזה דר"י סובר דוקא שכל החתיכה חוץ לרוטב כגון שהחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה אבל אם מקצתה ברוטב הרתיחה מערבת הטעם בכל הקדירה והכל מצטרף לבטל החלב ורש"י פי' אפי' מקצתה ברוטב אין הכל מצטרף לבטל החלב ודעת כל המחברים (חוץ מהרשב"א ור' ירוחם הביאו בבדק הבית) כר"י וכן דעת כל האחרונים וכ"פ מהרש"ל בהגהותיו לטור ומביאו הפרישה אלא שבספרו פג"ה סי' ס"א לא פסק כן: ש"ע סָעִיף ב
ה אבל אם ניער מתחלה ועד סוף כו'. הוא לשון הרמב"ם והטור כתב עליו ונראה שאין צריך רק שינער או יכסה מיד בשעת נפילה ואפי' פסק אחר כך מלנער עכ"ל וכתב מהר"י ן' חביב שגם דעת הרמב"ם כן ומה שהזכיר ניעור מתחלה ועד סוף היינו משום דברישא היה מוכרח להזכיר ניעור לבסוף דאל"כ למה יאסר כל מה שבקדירה ולכך נקט נמי בסיפא ניעור בסוף עכ"ד ולפ"ז לא ה"ל להמחבר לסתום וה"ל לפרושי דבניער מתחילה לחוד סגי אלא דאזיל לטעמיה שכתב בספרו ב"י דדעת הרמב"ם דדוקא ניער בתחלה ובסוף בעינן ודעת הרב בהג"ה דבניעור בתחילה לחוד סגי וז"ש וכן אם ניער מתחלה כו' ולא כתב דין זה בשם י"א משום דאפשר לפרש גם דברי המחבר הכי כמו שמפרש מהר"י ן' חביב לדברי הרמב"ם אבל דעת המחבר עצמו אינו כן וכמ"ש ומ"מ דעת מהר"י ן' חביב והרב עיקר וכן משמע מפרש"י (דף ק"ט ע"א) ע"ש וכן דעת מהרש"ל פכ"ה סי' מ"ה והאחרונים ונראה שגם הטור לא כוון להשיג אלא לפרש דברי הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
ו וכן אם לא ניער כו' אם יש ס' בקדירה נגד טפת חלב כו'. תימא דכשאין ס' בקדירה נמי יהא מותר כיון שלא ניער כלל ולא נתן טעם אלא באותה חתיכה עצמה כדאיתא בש"ס ופוסקים וכן מבואר בהדיא בהשגות הראב"ד פ"ט מהמ"א ע"ש ודוק ומביאו בד"מ בקוצר ונ"ל הא דבעי ס' בקדירה היינו אי מקצתה בתוך הרוטב דמספקא ליה להרב אי קי"ל כר"י דמערב הטעם בכולו או כרש"י הלכך הקדירה מותר ממ"נ והחתיכה אסורה דלמא אינו מערב הטעם בכולה ואין הקדירה מצטרף וע"ל ס"ק י"ב (ומ"מ מה שנרשם בש"ע והגה"מ בשם רמב"ם הוא טעות וצ"ל והמ"מ בשם רמב"ם): ש"ע סָעִיף ב
ז ושאר הקדרה מותר. ע"ל סימן ק"ה ס"ז ס"ק ט"ז דמ"מ שאר החתיכות שנגעו בזו החתיכה צריכים נטילה: ש"ע סָעִיף ב
ח וכן אם נפל כו'. זהו לשון הרמב"ם וכתב עליו הטור ואיני מבין דבריו שאם החתיכות כולן בתוך הרוטב מה צורך לנער ואם אינן ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אח"כ עכ"ל וז"ש הרב בהג"ה ויש חולקין כו' ואעפ"י שהב"י הביא בשם מהר"י ן' חביב שגם הרמב"ם סובר כן ומ"ש נוער את הקדירה כו' אינו ר"ל שמנער אח"כ אלא אתא לאשמועינן דבנודע על איזה מהן נפל נוער רק עד שיתערב החתיכה זו בין החתיכות ובלא נודע מיד כשראה נפילת הטיפה לקדירה ולא השגיח על איזה חתיכה נפל ימהר לנער או לכסות מיד כדי שיתערב החתיכה מ"מ לא נמנע הרב לכתוב בל' ויש חולקין כיון דפשטא דלישנא לא משמע הכי בשגם שהטור ג"כ לא הבין כן וגם ה"ה הבין דברי הרמב"ם כהטור והרב וכן הוא העיקר בדברי הרמב"ם וכמו שביאר והב"ח פי' דברי הרמב"ם כעין מה שפירש מהר"י ן' חביב (אלא שתלה הדבר דהרמב"ם ס"ל כר"י והוא ללא צורך ע"ש ודו"ק) וכ' על הרב ושארא ליה מריה ולע"ד דעת הרב נכון וכמ"ש אבל מ"ש ב"י דהרמב"ם מיירי שהחתיכות בתוך הרוטב ואפ"ה צריך ניעור כדי שיתערב יפה יפה קשה א"כ מאי וכן ועוד דהאי דינא ה"מ לאשמועינן אפילו בנודע לאיזה מחתיכות נפל ועוד דודאי הרוטב מבלבל ומערבב כל החתיכות ומה צורך לנער ואין להקשות למהר"י ן' חביב בנפל לתוך המרק מה צורך לנער י"ל דמיירי שאין במרק גופיה ס' אלא בצירוף החתיכות שינער אותן במרק ודו"ק א"נ ה"ק וכן אם נפל תוך הקדרה או לתוך החתיכות או לתוך המרק ולא נודע לאיזה חתיכה נפל או אי למרק נפל והא דנקט מרק כלל דנ"מ לב' קדרות ודוק. ומיהו הל' מגומגם לפי' מהר"י ן' חביב לכך נראה דהדברים כפשטן וס"ל להרמב"ם דכיון דלא נודע לאיזה חתיכה נפל לא שייך לומ' חנ"נ אלא כל הקדרה נכנס לספק והלכך מנער כל הקדרה ומצטרף כל הקדירה לבטל ודמי למ"ש הרשב"א והטור ס"ס קי"א דהיו כאן שתי קדרות ונפל איסור לתוך א' מהן ואינו יודע לאיזה נפל ואין בא' מהן לבטלו ויש בשתיהם לבטלו ששניהם מצטרפין לבטלו שכל שעתיד להתערב רואין אותו כאלו הוא כבר מעורב עכ"ל והאי נמי דכותיה היא וכ"כ האו"ה כלל כ"ט דין ד' דהיכא דלא הוברר האיסור לא אמרינן חנ"נ שוב מצאתי שה"ה כתב על דברי הרמב"ם וז"ל ומ"ש וכן אם נפל כו' הוא מפני שכיון שאינו נודע איזו חתיכה היא אין לומ' בה נ"נ וא"א לאסור הכל שהרי אין בחלב נ"ט וכיון שכן מנער את הקדרה וטועם העובד כוכבים אם יש בה טעם חלב וברור הוא עכ"ל הרי בהדיא כמו שכתבתי וזהו ברור דעת הרמב"ם לפע"ד ואין להקשות היאך ינער הקדרה שיתערב הכל דלמא יש טעם בחתיכה אחת ואיך יבטל איסור לכתחלה וא"כ הוי ליה למימר שיטעום העובד כוכבים כל חתיכה וחתיכה בפני עצמו יש לומר דכיון דלא נודע לאיזה נפל הרי נכנס כל הקדרה בספק ואין כאן משום מבטל איסור וגם דמי למה שכתב מהרא"י בת"ה סימן קע"א ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון שספק הוא אם יתערב שום איסור כלל עכ"ל והבאתיו בסי' פ"ד ס"ק ל"ח וכן לקמן סימן קט"ז ס"ק כ"ח וה"נ ספק הוא אם יש טעם בחתיכה זו ונראה דגם הטור הבין דעת הרמב"ם כן אלא ס"ל כיון דאפשר למיקם עלה דמילתא א"כ לא נכנס הכל בספק שהרי יודע הדבר על ידי שיטעום העובד כוכבים כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה והלכך כיון שחתיכה א' היתה מתבררת בודאי שהיא אסורה א"כ מאי מועיל ניעור אח"כ ול"ד להך דהרשב"א דא"א לבא לידי בירור לאיזה קדירה נפל דהרשב"א ע"כ לא מיירי אלא במין במינו דליכא למיקם אטעמא דהרי הוציא דין זה בתה"א מתרומה והתם תניא שיעורה דק' דהיינו במין במינו וכן כתב בסי' ק"ה ס"ק ל' דבשאינו מינו לא אמרינן דכל מה שנכנס בספק מסייע' לבטל ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט ואם מכירה משליכה והאחרות מותרות. כשיש ששים נגד החתיכה ואם אינה מכירה הרוטב מותר כשיש ס' בחתיכות וברוטב וכל החתיכות אסורו' אם חתיכת האיסו' כלומר שנאסרה מבשר בחלב הוי ראויה להתכבד דקי"ל לקמן ר"ס ק"א דבשר בחלב הוי איסור מחמת עצמו ואם היא ראוי' להתכבד לא בטיל באלף ואם אינה ראויה להתכבד בטלה ברוב כדלקמן סי' ק"ט וע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י לא אמרו חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב כו'. הטעם כתבו הפוסקים משום דבשר וחלב כל חד באפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים: ש"ע סָעִיף ד
יא ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת כו'. תימא דלקמן ר"ס ק"ו כתב דהחתיכה עצמה עומדת באיסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי עכ"ל והרב בהג"ה שם הבין שהם דברים סותרים זא"ז וכדי שלא יסתרו הדברים זא"ז כ"כ בפירוש נראה ליישב דמ"ש כאן ר"ל לפי שכתב מקודם גבי בשר בחלב דאף דהרוטב מותר בס' מ"מ החתיכה באיסורה עומדת דאם היתה ראויה להתכבד ואינו מכירה אינה בטילה באלף וקמ"ל דאין כן בשאר איסורים אלא דבטיל ברוב כשאינו מכירה כיון דאין איסור מחמת עצמה וכדלקמן ר"ס ק"א ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומותר לאכול כולם וא"צ להשליך אחת מהן וכדלקמן ר"ס ק"ט: ש"ע סָעִיף ד
יב וי"א דאמרי' בכל האיסורים כו'. כתב האגור בשם מהרא"י דמ"מ לכ"ע אינו אלא מדרבנן ומביאו ב"י וד"מ וכ"כ הר"ן דבשאר איסורים הוי מדרבנן והבאתיו בסי' כ"ב ס"ק י' ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל אם מקצת החתיכה כו' עד אבל בבשר בחלב כו' אמרינן חנ"נ. הרב הכריע כן הכל מסברתו כעין פשר ומי כהחכם יודע פשר אבל באמת צ"ע בענין זה דמקצתן חוץ לרוטב דמה שנרשם בש"ע שהוציא מהאו"ה כלל כ"ח דאפי' בשאר איסורים ומקצתן תוך הרוטב יש לאסור אותה חתיכה עצמה ליתא דאדרבה באו"ה כתב שם בהדיא כמה פעמים דאפילו בבשר בחלב אם מקצתה תוך הרוטב כל הקדרה מצטרף לבטל האיסור ואפילו החתיכה עצמה מותרת ע"ש והיינו שפסק כר"י שהבאתי בס"ק ד' וכן מביא בד"מ להדיא ע"ש האו"ה במסקנא לפסק הלכה ומ"ש דבבשר בחלב אפילו מקצת החתיכה תוך הרוטב חנ"נ ג"כ צ"ע דהוא נגד כל הפוסקים דבש"ס פכ"ה (דף ק"ח ק"ט) אמרינן דטפת חלב שנפלה על חתיכת בשר החתיכה אסורה ואינה אוסרת כל שאר החתיכות (עד ס' כנגדה) אלא ע"י ניעור וכסוי ופירשו ר"י ור"ת שכולה חוץ לרוטב אבל אם מקצתה תוך הרוטב מצטרף כל הקדרה לבטל ואז אפילו החתיכה מותרת וכן פסקו הסמ"ג (לאוין קמ"א דנ"א ע"ב והסמ"ק סי' רי"ג דק"א ע"ב והשערים סימן צ"ה והמרדכי והאגודה פכ"ה והרא"ה בס' בדק הבית דף צ"ט) ומהרי"ל ושאר מחברים כר"י ואפילו לרש"י שפירש דמיירי שמקצתה תוך הרוטב מ"מ מוכח דאין נ"נ לאסור האחרות אלא ע"י ניעור וכסוי ונראה דמ"ש הרב דבבשר בחלב אפילו מקצתה תוך הרוטב חנ"נ היינו בשניער אח"כ עד שנכנסה כולה לתוך הרוטב ולאפוקי דלא נימא דמיד בתחלה מצטרף כל הקדרה לבטל הואיל ומקצתה תוך הרוטב כדאמרי' בשאר אסורים דהא ברישא או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ונפלה עליה איסור כו' ע"כ בניער מיירי דאם לא כן לא נ"נ לאסור שאר הקדרה א"כ ע"כ סיפא נמי בהכי מיירי ולענין מ"ש בשאר איסורים דמ"מ יש להחמיר לאסור אותה חתיכה נראה שהוא סברת הרב עצמו דמספקא ליה אי קי"ל כרש"י או כר"י וכמ"ש ס"ק ז' אלא דלענין שאר הקדרה לא רצה להחמיר כיון דבלא"ה י"א דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב ודו"ק ומ"מ כבר נתבאר בס"ק ד' שדעת כל המחברים והאחרונים כר"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
יד י"א דלא אמרינן חנ"נ אם נתערב איסור לח כו'. כלומר דדוקא כשנתערב איסור לח בהיתר יבש אמרינן חנ"נ מטעם חשיבות כי החתיכות איסור ניכר ומובדל נ"נ הוא אבל לא כשנתערב איסור לח בהיתר לח כגון יין נסך ליין כשר או חלב לשומן ואח"כ נתערב הכל להיתר אחר ואין חילוק בין אם ההיתר האחר לח או יבש ודו"ק ועיין ביש"ש פרק ג"ה סי' ס': ש"ע סָעִיף ד
טו אבל לא בבשר בחלב כו'. ל' הס' אפי רברבי (ד' נ"ג ע"א) מיהו בבשר בחלב יש להחמיר אף בלח עכ"ל ולפע"ד אינו משום חומרא אלא דכ"ע מודו בזה כדמוכח בהדיא בש"ס פכ"ה (דף ק"ח) גבי הא דקאמר התם חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא דגבי בשר בחלב אפילו בלח חנ"נ וכ"כ הרשב"א בתה"א דף צ"ח ע"א וע"ש: ש"ע סָעִיף ד
טז לא אמרינן בשום איסור חנ"נ. כלומר בין בבשר בחלב בין בשאר איסורים אלא לעולם כל שניתוסף אחר כך היתר הוי כנתערב כן לכתחלה ודינו כדלקמן סימן ק"ט וע"ל סימן צ"ט ס"ה ובמ"ש שם. ולענין אי אמרינן חנ"נ במליחה פסק בת"ח כלל ל"ח ד"ב דאף דנהגינן לשער כל מליחה בס' מ"מ כיון דהרבה פוסקים סוברים דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה יש להתיר לצורך הפסד גדול או לעני בדבר חשוב ולומר דלא נ"נ עכ"ד ומשמע שם דאפילו בדבר שמן שאוסר עד ס' אפילו לדעת הט"ו לקמן סי' ק"ה והרבה פוסקים פסקו כן ע"ש וכ"נ עיקר וכמ"ש בספרי ודלא כבאר שבע דף פ"ב ע"ב ועי' בסי' כ"ב ס"ק י' ושם תמצא אי אמרינן בקליפה דהקליפה נ"נ ע"ש וע"ל סי' קל"ד ס"ק ט"ו עוד מדיני חנ"נ: ש"ע סָעִיף ד
יז כלי הנאסר כו'. עיין בסעיף שאח"ז ובמ"ש שם ובסי' צ"ח ס"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח טיפת חלב כו'. ז"ל סמ"ק טפה שנפלה על דופן הכלי מספקא לן בפרק דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי אי לא הלכך כשנפלה נגד הרוטב ויש ברוטב ס' מן הטפה מותר ממ"נ אי מפעפע בכל הכלי הרי נתבטל ואם אינו מפעפע אז לא יאסר (כלומר אם אינו מפעפע בכל הכלי אז לא יאסור משום דמסתמא מפעפע לפנים והוי כאילו נפלה בתבשיל כך פי' ב"י) אבל בנפלה בריקן שמא מפעפע בדופן הקדרה עד סמוך לרוטב כ"כ שאין ס' מן הטפה ונעשה אותו מקצת כלי נבילה וכשיערה כו' עכ"ל וע"פ הדברים האלה הם דברי המחבר אלא שקיצר בלשון וע"ל סימן קכ"א ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף ה
יט א"צ אלא ס' כנגד הטיפה. היינו להתיר התבשיל אבל הקדרה מ"מ אסורה ויערה מיד התבשיל בצד הא' וכמ"ש הרב בס"ו וכ"כ בת"ח ריש כלל נ"ו: ש"ע סָעִיף ה
כ הרי יאסר התבשיל. מיירי כשאין בתבשיל ס' כנגד אותו מקום הריקן דהיינו ס' פעמים ס"א פחות מעט נגד הטיפה לפי שהטיפה אסרה עד ס' א"כ עם הטיפה יש ס"א פחות מעט ומ"ש הפוסקים דסגי בס' של ס' טיפין כמוהו נראה דלאו דוקא הוא ודוק ונראה דמכל מקום אין לערות התבשיל דרך אותו מקום הקדירה דאין לבטל איסור לכתחלה ואפילו בקדרה חדשה נראה דאסור לערות דשמא אין מפעפע אלא במקצת הכלי ולא נתבטל מתחלה ועכשיו כשעירה יבטל הטיפה ומה שכ' הרב בהג"ה דבקדרה חדשה בכל ענין א"צ רק ס' נגד הטיפה ר"ל אם עירה בדיעבד סגי בס' נגד הטיפה לחוד אבל מכל מקום לכתחלה לא יערה והיינו דלא כתב אבל אם היא קדרה חדשה בכל ענין מותר לערות דהוי קאי אדברי המחבר אלא ודאי כמ"ש: ש"ע סָעִיף ה
כא ולא יגע בה עד שתצטנן. אבל לא מהני שינקוב הכלי מתחת דחיישינן שמא יגע הרוטב בדופן שנאסר ע"י נענוע כ"כ סמ"ק והפוסקים ומשמע נמי דלא מועיל שיערה מיד בצד האחר דשמא ינענע הקדרה וכן משמע בסמ"ק ופוסקים שם ובאו"ש מהרש"ל ובספרו פג"ה סימן ל"ז: ש"ע סָעִיף ה
כב אבל אם היא חדשה כו'. לדעת הרב בהג"ה סי' צ"ח ס"ה דיש לחוש לחומרא לומר דאף כלי חרס חדש נ"נ א"כ הכא דוקא בטפת חלב אמרינן הכי דלא שייך לומר חנ"נ כיון דעדיין כולו היתר וכדלקמן סימן צ"ד ס"ו אבל לא בטיפת איסור אבל כבר נתבאר בסי' צ"ח ס"ק כ' דלא שייך כלל לומר שגוף החרס יעשה נבילה ואם כן הכא אפי' בטיפת איסור נמי דינא הכי אבל בישנה מה שבלוע בה נ"נ מיהו דוקא בישנה בת יומה דאל"כ מה שבדופני הקדירה לא נעשה נבילה כיון דנותן טעם לפגם וכדלקמן סי' צ"ח שם ודו"ק: ש"ע סָעִיף ה
כג כדלקמן סי' צ"ד גבי כף. ואע"ג דלכאורה ל"ד לכף דהתם כיון שהיא חדשה וניער אחר כך בהקדרה א"צ ס' אלא כנגד מה שבלעה אבל הכא הקדרה חשיבה כמו ישנה שהרי מבשלים בה עתה בשר ונפל עליה טפת חלב בשעת בישול מ"מ כיון שאתה בא לאסור דופן הקדרה מחמת הטפה ע"כ צ"ל שמא בישול אינו מפעפע בכל הכלי ואם כן לא פעפע נמי התבשיל למעלה ואם פעפע למעלה אם כן גם הטפה מתפשטת עד למטה או י"ל דמיירי בקדרה חדשה שנפל עליה הטפה כשעדיין לא חם התבשיל א"נ אחר שנפל' הטפה על קדרה של מים נתנו בו הבשר וק"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כד נהגו העולם כו'. ומהרא"י דהיה אחרון וגדול בדורו ואיזן וחיקר כל המנהגים כתב דנוהגים להתיר על ידי צינון כמו שכתוב בס"ה ומביאו בהגהת ש"ד ס"ס נ"ה וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובספרו שם: ש"ע סָעִיף ו
כה כשנפלה על הדופן כו'. נראה דדוקא בקדרה ישנה הוא דנוהגין לאסור כשנפל שלא כנגד הרוטב ומטעם שכתוב באו"ה כלל ל"א ד"ג דחיישינן שמא עלה אח"כ פעם אחת רתיחת הקדרה ונגע לאותו מקצת דופן הקדרה שנאסרה עכ"ל אבל בקדרה חדשה ודאי דאם יש בתבשיל ששים נגד הטפה דלא נהגו איסור דהא אפילו נגע בו אין כאן איסור וכן אפילו בקדרה ישנה שאינה בת יומה וכן אפילו בקדרה ישנה בת יומה ויש בתבשיל ס' פעמים ס"א פחות מעט נגד הטפה בכל זה לא נהגו איסור והוא מותר לכולי עלמא ומכל מקום ימתין עד שיצטנן: ש"ע סָעִיף ו
כו ואז הקדרה נמי שרי. ובת"ח שם כתב בדין ג' דיש להחמיר לכתחלה כדברי או"ה לאסור הקדירה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
כז ואז הקדרה הוי אסורה כו'. משום דחיישינן שמא לא פעפע הכל לפנים אלא נשאר משהו בדופן הקדרה ואין להקשות דילמא נשאר בדופן הקדירה ונתפשט ברוחב עד שאין בדופן ס' נגדה וא"כ יצטרך ס' בתבשיל נגד אותו דופן שנאסר דאם איתא דנתפשט ברוחב נתפשט בכל עד ס' ואם לא נתפשט בכל הכלי מסתמא נכנס לפנים ונתבטל ולכך התבשיל מותר אבל לענין הקדרה חיישינן שמא נשאר בה מעט בעובי שלא נכנס לפנים ואסורה לכך אם בשל בקדרה תבשיל אחר דינו כמו בפעם הראשון וסגי בששים נגד הטפה אם נפלה כנגד הרוטב כמו בפעם הראשון דהא ליכא למיחש אלא לשמא נשאר בה מעט וודאי לא נשאר יותר מטיפה ומ"מ כיון דלא ידעינן כמה נשאר צריך בפעם השני ס' נגד כל הטיפה ודו"ק היטב ועיין באו"ה: ש"ע סָעִיף ו
כח ויערה מיד. בצד האחר ואל יניחו להצטנן כך מאחר שנפלה כנגד הרוטב דשמא יפעפע יותר מכאן ואילך ע"כ לשון או"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כט כגון בע"ש. והוא הדין לכל צורך גדול כגון לצורך אורחים או הפסד מרובה או לעני כפי ראות עיני המורה ע"כ לשון ת"ח שם ד"ב: ש"ע סָעִיף ז
ל שלא כנגד הרוטב. ואז יניח עד שיצטנן וכמ"ש בס"ו וכן כתב שם והיינו אם אפשר אבל אם צריך מיד לצורך אורחים וכה"ג אין צריך להמתין עד שיצטנן אלא יערה בצד האחר כן כתב מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף ז
לא קדרה חמה כו'. לאפוקי צוננת דאפילו הקדירה מותרת: ש"ע סָעִיף ז
לב אינו אצל האש. דאם הוא אצל האש והוא חם פשיטא דהוי ככלי ראשון ועדיף מיניה ואפילו העמידו עליו קדירה צוננת הכל אסור אפילו התבשיל: ש"ע סָעִיף ז
לג והתבשיל מותר. וכתב מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' ל"ח דאם הקדרה היא רותחת מחמת האש אפילו התבשיל אסור אם אין ס' נגד מה שתחתיו ומשמע מדברי מהרש"ל שם דאפי' הנשפך הוא צונן אסור כיון שהקדרה מרתחת מחמת חום האש ע"ש ועי' בסימן ס"ח ובמה שכתבתי שם: ש"ע סָעִיף ז
לד הוי כעירוי. כלומר דלא אמרינן שנתקרר כיון שנזחל על גב הכירה והכי איתא בתרומת הדשן שם. מיהו היינו דוקא כשהיד סולדת בו והכי איתא בתרומת הדשן שם ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ז
לה דאין ערוי אוסר רק כדי קליפה. ולכן אפילו יש בקדרה תבשיל דשייך ביה קליפה אין צריך לקולפו דהקדרה הוי כמו קליפה וכ"כ מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף ז
לו הכל אסור דתתאה גבר. ול"ד לדלקמן סימן ק"ה ס"ג בהג"ה דאם הניח היתר ואיסור זה אצל זה ואחד מהן צונן דסגי בקליפה דהכא כיון שבא הקלוח מלמעלה הוי כמו עילאה אי נמי כיון שהקדירה עומד במקומו חשוב תתאה כמ"ש בדריש' בר"ס צ"א ס"ב א"נ הכא מקלח על הקדרה כמ"ש הב"ח סוף סימן צ"א: ש"ע סָעִיף ז
לז והוא שהתחיל הקדרה להרתיח. אבל לא התחיל להרתיח לא נאסר מה שבקדרה כלל אף אם אין בו ס' דעדיין הוי כצונן ואינו מפעפע למה שבקדרה עכ"ל ת"ח שם דין ד': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
לח אבל חלב מהותך כו'. פי' נר שקורין קרויז"ל שהוא דולק מחלב מהותך דהוי רותח מחמת האור אבל חלב מהותך רותח בקדרה שנרתח בקדרה אצל האש די בגרידה דלא חשיב עירוי כיון דפסק הקלוח וכדלעיל ס"ז וסימן ס"ח ס"י בהג"ה והכי איתא בת"ה שם: ש"ע סָעִיף ט
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א טועם. עש"ך והיינו להמחבר בסי' צ"ה בספרו הארוך שפסק קפילא לא בעינן מל"ת וסתם עובד כוכבים מל"ת אבל לשון המחבר בכאן שהוא לשון הר"מ והר"מ סובר דסתם עובד כוכבים אף לא מל"ת נאמן עסי' צ"ה ולדידן אין נ"מ ובישראל בנדרים כל אדם יוכל להבחין ולא בעינן קפילא עסי' צ"ח: ש"ע סָעִיף א
ב בד"א. עש"ך הנה לשון המחבר שהוא לשון הר"מ ע"כ הכי מתפרש אם קדם וסילק בטעימה סגי אף בפחות מס' ולא סילק בעי' ס' וטעימה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ס' משום חלב מין במינו וטעימה משום טעם בשר עסי' צ"ח בב"י ושם יבואר ורמ"א דהגי' כאן ובצ"ח א"א נוהגין בטעימה ובעי' ס' בכ"ע וא"צ תו קפילא כלל. ומ"ה כתב שם הש"ך דבישראל מהני טעימה לחוד אף באין ס' ושם בסי' צ"ח יבואר בעזה"י ואין להאריך: ודע דהא קי"ל כשנפל לרותחת דהיינו שמעלין המים רתיחות מבלע בלע מפלט לא פליט והיה לכאורה נ"מ לדידן בנודר עסי' צ"ח ובט"ז אות א' כתבנו מזה יע"ש והנה אף בכלים שייך מפלט לא פליט גם דוקא מה שבלע עכשיו לא מה שבלע כבר פולט ברותחין דחשיב כאלו הוא גופו וכ"מ בתוס' חולין ק"ח ב' ד"ה שנפל מהגעלת כלים. ובט"ז כתבנו על מ"ש בשם רב א' דמש"ה לדידן אין נ"מ בין מחלוקת ר"י ורש"י בחצי חתיכה תוך הרוטב דא"א בקיאין ודלמא רותחת היה ולא פלט ואפשר לסוחטו אסור וכתבנו דא"כ אף בלא רותחת ועכשיו דאינו דשפיר קאמר כפי מ"ש התוס' חולין ק' ד"ה כשקדם דחקרו טפת חלב אם יש בחתיכה ס' והא מתחלה עברה מקצת ונתנה טעם באותו מקצת (והוא כקושיתנו) ותי' כיון דסופו להתפשט כו' ור"ל כל אגב דרך הילוכו לא אמרינן הנ"נ וא"כ ביורה רותחת אה"נ דאף שיש ס' מ"מ מתחלה לא הוה דרך הילוכו שאין סופו להתפשט בלא נח מרתיחותיו ונ"נ ומיהו אכתי טעמא לא ידענא בשלמא שאר איסורין דרבנן י"ל דלא גזרו כל דרך הילוכו משא"כ בב"ח אפשר לסוחטו ד"ת גם יש לנו הרהורי דברים על מ"ש התוס' שם דחצי חתיכה לא נ"נ דזה שייך בשאר איסורים דלא גזרו לא בב"ח דהוה ד"ת ובסי' צ"ו בש"ך אות ט' אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג נפל. עש"ך הנה המחבר כתב טועמין והש"ך כתב ס' ירצה ס' וטעימה בעי' לחומרא. או ירצה בזה דהמחבר בלא ס' וטועמין היינו קודם שניער דאלו אח"כ כיון שמפליט באחרות ע"כ בלא רותחת א"כ מה מהני טעימה אחר שכבר נאסרה ואיך תחזיר להיתרה אפשר לסוחטו אסור. ומ"ש המחבר בניער מיד הכל מצטרף אפשר דטועם הרוטב לבד ואין נראה ואפשר דה"ק אם אין טועם כלום שרי משא"כ ניער לסוף ולא תחלה לא מחני טעימה דנ"נ ואפשר לסוחטו אסור. והקשה הש"ך מסימן ק"ה ותי' בשם הד"מ ב' תירוצים תי' א' דחלב שמן הוא ולפ"ז אין חילוק בין צלי או הבל קדירה ותי' ב' דבצלי בצלול כ"נ כמו נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול מקומו ובהבל קדירה צלול אוסר כל החתיכה וגוש כ"נ ולתי' א' הקשה הא הרשב"א יליף דבלוע אין יוצא בלא רוטב מהא דלא ניער מפלט לא פליט והא שמן יוצא ש"מ חלב אין שמן ולזה יש לומר דהט"ו למדו מקליפה דאין יוצא לסמוך לה עמ"ש בט"ז ומ"ש הש"ך דלדינא בכ"ע משערין בס' דא"א בקיאין בין כחוש לשמן עי' בסי' ק"ה אות ט"ז ול"ה באיסור דרבנן בכחוש לגמרי רק כ"נ וא"כ עדיין יש נ"מ אי נאמר שיש חילוק בהבל קדירה בדבר צלול ושם יבואר על נכון: ש"ע סָעִיף ב
ד נאסרה. עש"ך וחולק עם הט"ז אות ב' וסובר דרוב הפוסקים הסכימו כר"י וכן באות י"ג ובנה"כ כ"כ דהלכה כר"י ולענין מעשה עמ"ש באות י"ג: ש"ע סָעִיף ב
ה אבל. עש"ך מפרש דעת הש"ע כמ"ש בב"י דוקא ניער מתחלה וסוף ולא כהט"ז אות ד' ומיהו לדינא הסכים להר"ב דניער תחלה סגי. ומ"ש כ"מ מרש"י ק"ט א' לכאורה ממ"ש רש"י ד"ה שמא דאח"כ פלטה וליתא אלא ממ"ש רש"י ד"ה ניער וז"ל ראה דברי המתירין בזו כיון דפשט הטעם מתחילה בכולה קדירה מלת מתחלה יורה דאף לא ניער לסוף ש"ד ועי' בט"ז אות ו' וכבר כתבנו שם מזה: ש"ע סָעִיף ב
ו וכן. עש"ך הנה תראה שקושייתו אינו כמ"ש הט"ז אות ה' דקשיא ליה ממ"נ אם יוצא החלב ליבעי ס' נגד כל החתיכה דאזיל לשיטתיה בק"ה דאף בב"ה לא הוה גוף איסור כיון שנפרד החלב לגמרי משא"כ הש"ך שם אות י"ז דהר"ב כאן מיירי בכחוש דאין אוסר אחרים כ"א כ"נ דבקיאין אנו הואיל ומ"מ אין איסורו ממש מחמת עצמו א"כ אין קושיא ממ"נ אלא מחמת גמרא ופוסקים וכיון שכן לא ידענא מהו דהא מגמרא אין ראיה דמפלט לא פליט פירושו פליטה האוסרת עי' בק"ה אות י"ז וכ"ת דראיה מגמרא לאו מהא דמפלט לא פליט אלא מקליפה דאין אוסרת חברתה ש"מ דבר הבלוע אין יוצא בלא רוטב חדא דלמא יש חילוק בין צלי להבל קדירה ולו אין חילוק דלמא חלב שמן הוא ויוצא ומפלט לא פליט היינו פליטה האוסרת דלא נאסר אחרות רק כ"נ דחלב אין אוסר דהוה אינו מינו וצ"ע ולדינא מחולק הוא עם הט"ז בתרתי דאלו להט"ז אחרות מותרות אף בשר שמן ואף נטילה לא בעי ולהש"ך דוקא בשר כחוש ובקיאין בזה לא בשמן ואעפ"כ אחרות נטילה עכ"פ בעי' והיינו במקצתה לתוך הרוטב ממ"נ אחרות שרי בכ"נ ואותה חתיכה אסורה שמא כר"י דאין מצטרף ומ"ש הר"ב לקמן ס"ז דבשר בחלב שאר החתיכות אסורות בניער אח"כ כמ"ש הש"ך אות י"ג וזה הכל דלא כט"ז וכבר התבאר לעיל באורך: ש"ע סָעִיף ב
ז ושאר הקדירה מותר ומ"מ נטילה בעי. הש"ך הולך לשיטתיה באות הקדום ועי' בק"ה אות י"ז דמיירי כאן דהחתיכה אין שמינה הא שמינה אוסרת אחרים אף בלא רוטב ועי' חולין ק' תוס' ד"ה שקדם ולקמן סי' ק"ה אבאר: ש"ע סָעִיף ב
ח וכן. עש"ך האריך והעלה כט"ז אות ו' כיון דלא נודע לא אמרינן חנ"נ ודמי לקי"א דהכל נכנס בגדר הספק. כבר הקשו עליו האחרונים דל"ד לקי"א דהוא איסור דרבנן משא"כ כאן ובכר"ו תי' דיבש ביבש חד בתרי בטל יע"ש וכן כתבתי בט"ז ואפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד הוה דרבנן וכל בדרבנן תו דמי לקי"א דהכל מצטרף לבטל. ומיהו למ"ש הש"ך בצ"ח אות ח' דרוטב הוה אינו מינו ספיקא דאורייתא לא אמרינן מינו רבה עליו קשה כאן קצת יע"ש דמשמע כאן אף הרוטב מותר. ומדבריו למדנו דהמחבר איירי ביש רוב חתיכות של היתר הא חד בחד לא דהוה ד"ת ומיהו לדידן אסור בכל גווני וכפסק רמ"א כאן וכמו שיתבאר ומפני שיש כאן מקום עיון אמרתי לבאר: דע דהרשב"א בתה"א ובמ"ה שם משמע אף באיסור תורה מתיר כל שעתיד להתערב וכ"כ הב"ח בק"ה דרשב"א אפילו באיסור תורה קאמר עש"ך בק"ה אות י"ט וכ"ת אי באיסור תורה מה"ת נילף מתרומה דרבנן או מין במינו ס' דאה"נ דאין מותר אלא לאחר שנתערבו הא כל שלא נתערבו ודאי טעמא לא בטיל מיהו מותר להתערב ל"מ למ"ד אין מבטלין איסור מדרבנן כה"ג שהכל בספק חשוב כמעורב לענין זה אלא אפילו למ"ד אין מבטלין ד"ת אפשר להקל וכמו שאבאר שם. ומ"מ כ"ז לא מעלה ארוכה לכאן דחנ"נ בב"ח מ"ה ומה מועיל ניעור משא"כ בשאר איסורים דלא הוה אלא דרבנן וע"כ כמ"ש דבטל חד בתרי. ודברי הפר"ח בסי' קי"א אות י"ט יש קצת גמגום ומ"מ המכוון מדבריו דאף איסורין דרבנן כל שאין מינו דאפשר לברורי לא נכנס בגדר הספק יע"ש וכפי הנראה שכן דעת רמ"א כאן ומש"ה חולק אהמחבר וכמ"ש הש"ך כאן דרשב"א במינו דווקא הא בשאינו מינו אף באיסור דרבנן לא. ועיין סי' ק"ה בש"ך אות למ"ד בשם או"ה כלל י"ד ד"ה חלב שנגע בבשר מלוח וא"י כל החתיכה אסורה דלא אמרינן הכל בספק ומשם אין ראיה דהוה איסור תורה מין בא"מ ומיהו אם מליחה לא הוה רק מדרבנן אף ששמן א"ש ושם אבאר. אלא שאני תמה מ"ש מאיסור דרבנן ולפניו ב' קדירות א' של היתר וא' של איסור או ב"ה א' של היתר וא' של איסור אפילו א"מ תולין להקל בדרבנן והא אפשר לברורי ע"י קפילה וכ"ת דווקא באיסור מין במינו הא בורכא דהרי שם בס"א ב' קדירות בשר כו' ונפל א' מאלו החתיכות היינו שומן הגיד בבשר הוה א"מ וכ"ת בשר שמן הוה מינו עי' סי' צ"ח בש"ך אות א' מ"מ בס"ד כתב באיסור תורה באינו מינו משמע הא דרבנן אף א"מ אמרינן שאני אומר וכ"ה להדיא בארוך קי"ד א' באינו מינו באיסור דרבנן אומר שאני אומר וכ"כ באו"ה כלל כ"ו ד"נ יע"ש הרי לא אמרינן איכא לברורי ומ"ש ב' קדירות ואין בכ"א ס' ויש בשתיהן אמרינן בא"מ דאין נכנס בגדר הספק ולזה יש לומר ספק דרבנן א"צ לברר כמו שאבאד בק"י וב' קדירות לא הוה כמעורב כיון דיכול לברר. ומ"מ מ"ש הש"ך דמתרומה למד והתם שיעורא בק' והיינו מינו ההיא קושיא איך יליף תקשה נמי אאיסור דרבנן וא"י לאיזה נפל דיליף מתרומה התם מין במינו דליכא לברורי ומנלן למילף מיניה לא"מ ונהי דבלא"ה ספק דרבנן להקל מ"מ מתרומה לא מוכח ועוד שאני אומר לאו מספק דרבנן מצי יליף וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י בקי"א אלא מה אית לך לומר דסתמא תנן אפילו א"מ והיינו קמה שעורים עם חיטין דאין ניכר ולענין שמא הוה חדא וצריך ק"א כרבא דבתר שמא אזלינן ה"ה בההיא דב' קדירות ואין בא' מהן להעלות דיליף מב' קופות ב' עיירות נמי כה"ג מיירי עי' תוס' פסחים מ"ד א' ד"ה איתביה ולפי שהדברים ארוכים ומקומן בקי"א קצרתי ושם אבאר עוד בעזה"י: עוד אזכיר דבר א' והוא זה מה שכתבנו דאפילו היה חהר"ל אפ"ה הוה רק איסור דרבנן והכל בספק בדרבנן מצטרף להמחבר. הנה לכאורה בלא"ה לא הוה ר"ל כיון דלא נודע שעה א' הוה כנולד ע"י תערובת מתחלה כמ"ש או"ה כלל ז' ד"ג בשר שלא נמלח ונתבשל בין אחרות בטילה אפילו ר"ל חדא דאין איסורא מחמת עצמה ועוד דקודם הבישול מותר לאכול בשר חי ולאחר שנתערב הוה כתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת לא הוה חהר"ל יע"ש א"כ ה"ה כאן דמעולם לא נודע החתיכה האסורה בפ"ע דלחול עליה שם חהר"ל אמנם כד מעיינת ביה טעות הוא דע"כ לא קאמר או"ה אלא התם דאיסור מתחיל בבישול ובאותו רגע תו לא מינכר החתיכה משא"כ כאן מיד כשנפל הטפה קודם הניעור אלו היינו יודעין באיזה נפלה נ"נ תו הוה ר"ל ותדע דהא בסי' ק"י בכ"י תשובת הרא"ש בריאה בין הריאות ותשובת הרמב"ן שם ועיין משאת בנימין בתשובה סי' ל"ז ול"ח במעשה די"ד כבשים ונמצא אח"כ בראש א' מים אף שנתערב מקודם ואח"כ נודע שא' טריפה לא אמרינן חד בתרי בטל והוה חהר"ל ומטעם ס"ס הוא דמתיר יע"ש ומעשה דר"י ור"ת ששחט הרבה עופות בספק א' בגופו והב' על ידי תערובת מבואר כן ודווקא היכא דאין האיסור מתחיל אלא לאחר שנתערבו הא כל שהיה האיסור מקודם אלא שלא נודע עד אחר כך שפיר הוה ר"ל ושמור זאת ובק"י אבאר עוד ✍: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט ואם. עש"ך תדקדק בלשונו ותראה דה"ק אם מכירה משליכה ואחרות מותר אם יש ס' נגדה זה פשוט דס' בעינן (וא"י מה בא ללמדינו) והדר אמר כשאין מכירה הרוטב מותר אם יש ס' בחתיכה ורוטב דל"ת ס' ברוטב בעינן נגד כל החתיכה דז"א דיבש ביבש לא נ"נ כמבואר והדר אמר אם חתיכת האיסור ר"ל כלומר שנאסרה מבב"ח עשה כלומר וירצה בזה דל"ת חתיכת האיסור אכל החתיכות קאי ואם נתערבו אח"כ גם הם אין בטילות דז"א דהם לאו איסורא מגופא מיקרי אלא רצה לומר חתיכה שנאסרה מבב"ח הוה ר"ל ומיהו הא וודאי כל חתיכה משאר שאין ר"ל מותר ממ"נ דלא כבה"ג וכבר התבאר בט"ז ויש עוד לפרש בע"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י לא אמרו. הטעם דבב"ח האי לחודיה שרי משא"כ בשאו איסורים ש"ך הנה תראה בפי' כל דבלא"ה אסור לא אמרינן חנ"נ אף בב"ח להמחבר וכן יוצא מפורש מפי הכהן הגדול ז"ל בסי' צ"ד אות ד' דאפילו בב"ח גופא כל שנאסרה פ"א תו הוה כשאר איסורין לענין דלא נ"נ להמחבר ועיין סי' פ"ז בט"ז אות א' השיג על הב"ח בנבילה וטמאה לא שייך נ"נ כיון דכ"א היתר לא שייך ובנה"כ שם השיג עליו דמ"מ נ"נ וזה סותר למ"ש הוא עצמו בצ"ד אות ד' דגם התם החלב שבקדירה בפעם שלישי עדיין היתר דיש ב"פ ס' ולא אמרינן כשבלוע בכף נ"נ כיון דכבר נאסר הבלועה הנשאר מחתיכה שניה בכף לא נ"נ אלא שבנה"כ אל בית מלחמתו הוא שב אין ראיה מהתם והעיקר כמ"ש בספרו בצ"ד אות ד' והפר"ח שם בצ"ד אות ד' חולק עליו וכמו שאבאר למטה: שאלה חתיכה שנאסרה מחמת שבלעה כזית חלב או דם ואחר כך נבלע בה חלב ואח"כ נפלה לקדירה אחרת אינו מינה ונשפך וא"י אם היה ס' נגד החתיכה ומ"מ ס' נגד זית חלב וחלב היה מהו ואי יש חילוק בין נאסרה תחלה מחמת חלב לנאסרה מחמת דם גם אי נאסרה החתיכה בהנאה גם אי אוסר התבשיל האחר בהנאה הואיל ובלוע מבב"ח: תשובה דבר זה צריך עיון וחקירה רבה. הנה למ"ש הש"ך דלא שייך נ"נ בב"ח שנאסר כבר פ"א כ"ש חתיכה שנאסרה מחלב טעם כעיקר דאורייתא תו כשנפלה חלב עליה לא נ"נ החתיכה דבלא"ה אסור ואף הפר"ח דחולק אהש"ך שם יודה כאן דהתם לא רביע עליה כ"א איסור בב"ח וא"כ באלף פעמים נמי בב"ח מיקרי ונ"נ מ"ה משא"כ היכא שנאסרה בלא"ה משאר איסורים תו לא הוה האי לחודיה שרי כו' וא"כ לא הוה איסור תודה לדידן כ"א דרבנן בשאר איסורים כמ"ש באות שאח"ז תו בנשפך תולין להקל כמבואר צ"ח דכל ספק דרבנן להקל. שוב ראיתי שזה ליתא חדא דטעם כעיקר בשאר איסורין לאו דבר ברור הוא דלהוי מ"ה לדידן אלא מחמת ספיקא אסור כמו שיראה הרואה בסי' צ"ח בב"י הביא דברי הרשב"א אנן נסמוך על ר"ת להחמיר בשל תורה הרי דמספקא ליה ועיין בארוך קי"ד ולקמן אבאר ועוד לאחר שנפלה החתיכה לקדירה אחרת איפשר דנסחט האיסור ממנה החלב ומ"ה חוזר להכשירו דאפשר לסוחטו בשאר איסורין דרבנן וכיון שכן נ"נ מ"ה מחמת חלב הבלוע בה וצריך בא"מ ס' נגד כל החתיכה מ"ה ונשפך הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ומיהו מסופק אני אם לחוש כ"כ לומר דחלב נסחט ממנה וחלב נשאר כדי נתינת טעם דאי נסחט לא שייך אפשר לסוחטו אסור מ"ה כיון דקודם שנסחט לא הוה האי לחודיה ולאח"כ אין בו טעם ומיהו בנאסרה מחמת דם וודאי הוה נ"נ אח"כ מחלב מ"ה דם שבישלו דרבנן ומ"ה האי לחודיה שרי ולענין הלכה אף מחלב ושאר איסורין כ"ה מטעם א' וכאמור ✍ולענין איסור הנאה החתיכה גופא וודאי נאסרה בהנאה ואף חתיכה נבילה שנאסרה מחלב אסורה בהנאה ובישול ג"כ כמ"ש הבה"י הביאו האחרונים סי' פ"ז ועיין בר"מ המ"א פ"ט ה"ו. שוב ראיתי בב"ח כאן ס"ט וז"ל על מ"ש הטור אבל שאר איסורים לא נ"נ חלב בחתיכה כתב אבל חלב בגבינה הוה בב"ח וכן פסק הר"מ דלוקה על בישולו עכ"ל הרי בהדיא דחולק על הט"ז והש"ך בצ"ד וסובר דאף דלחודיה אסור מכל מקום נ"נ מ"ה וכאמור ואזיל לשיטתיה בסימן פ"ז והט"ז השיגו שם וכדאמרן: מעשה אירע בקהלה א' שעשו לכבוד שבת לחם משנה ולקחו מהבצק ההוא ושמו בפת הצנומה בקדירה ולא לקחו חלה ובבוקר ביום שבת קודש אכלו כל הלחם משנה גם פת הצנומה ולא נשאר כ"א הבשר ורוטב שנתבשל עם פת הצנומה מהו דינו. והשבתי וודאי אם נשאר קצת מפת הצנומה יוכל להניח קצת עד לאחר שבת דחלת ח"ל אוכל ואח"כ מפריש כמבואר בהל' חלה שכ"ד וכאן דלא נשאר כלל אפ"ה יש להתיר דלא נ"נ פת הצנומה כיון דבשעה שהיה פת הצנומה בעולם אין שם איסור עליה דיוכל להפריש מיניה ודמיא לחלב במים דעדיין היתר לא נ"נ ואף דשם א"צ תיקון משא"כ כאן דצריך להפריש מ"מ אין שם איסור עליה ול"ד לבב"ח דמשום לתא דידיה גזרו אלא לאחר שאכלו הפת הצנומה נשאר טעם פת הצנומה בבשר ורוטב ונגד המעט בצק היה בבשר ורוטב ס' ועוד דהוה כלח בלח דבה"מ שרי ומכ"ש לכבוד שבת ועוד דפת הצנומה לא היה מתחלה מים אלא שומן ודרך הטיגון ליכא משום לתא דבב"ח ומיהו אהא לחוד לא סמיכנא ולסניף כתבתיה. וכ"ת טבל הוה דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל הא ליתא הדא דא"מ הוא ועוד כיון דא"א להפריש מיניה וביה תו לא הוה דשיל"מ ובתשובה הארכתי וכאן אקצר: ש"ע סָעִיף ד
יא ואז. עש"ך והלשון דחוק דמה ואז אפילו אי הנ"נ בשאר איסורין אין לה דין חהר"ל שהרי הר"ב אומר כן בדוכתי טובא. וגם המחבר לקמן ק"א ואיך תלוי זה במה שקדם. ובבית ישראל אומר דכאן חלב בבשר א"מ אפשר ע"י טעימה ולקמן במינו דא"א למיטעמיה והכר"ו ה' כתב להיפך במינו מיירי כאן (והיינו בשר שמן עסי' צ"ה בש"ך א') וספיקו להקל משא"כ בא"מ יע"ש ולדידן אין נ"מ דחנ"נ בכל איסורין וראיתי להפר"ח אות י"ג וי"ד כתב דהעיקר כפסק המחבר לקמן דאותה חתיכה אסורה ובאות י"ד פסק דחנ"נ בשאר איסורין ולא דבוק א"כ אין נ"מ במ"ש מקודם וגם על רמ"א לקמן קשה לאיזה צורך הגיה שם זה ועיין שם פר"ח. שוב ראיתי שדברי הר"ב כנים ודברי פר"ח פריו למאכל ועלהו לתרופה כמו שאגיד: ודע דהרשב"א בארוך צ"ח א' כתב וז"ל ואפילו לפי דברי ר"א חתיכה שנאסרה ונפלה לקדירה שיש ס' היא עצמה אסורה ואם מכירה זורקה ואוכל השאר לפי שכבר נאסרה והאיסור הנבלע בה אין יוצא ומתערב עם הרוטב כו' והלכך אין להתיר חתיכה ראשונה שקבלה טעם ויש בה טעם איסור. ובקצר בית ד' ש"א כתב לפי שאין האיסור שבה נפלט ממנה לגמרי. המעיין היטב יראה סתירה דבארוך כתב שאין האיסור יוצא ירצה דאפשר שאין יוצא כלל אף ע"י רוטב (דדוקא חתיכת איסור שנפל אמרי' מה שיוציא הרוטב מחלק בשוה משא"כ לומר דוודאי יוצא ומחלק בשוה זה אין ברור) ומדסיים ויש בה טעם איסור משמע דעכשיו יש בה טעם איסור ולפ"ז ע"י טעימת קפילא מתברר ושרי אותה חתיכה ואלו בקצר בית ד' ש"א דפוס קרימונא ל"ה ב' כתב לפי שאין איסור נפלט לגמרי יע"ש מלת לגמרי יודה דה"ק דאפילו טעמו קפילא מ"מ הואיל וא"א לברורי שלא נשאר כלום בה מש"ה אפשר לסוחטו עכ"פ אסור בשאר איסורין (ומיהו אי הוה ידעינן שנפלט מכל היה מותר שנפרד לגמרי ואף למאן דאוסר בב"ח כה"ג עסי' ק"ה בש"ך י"ז יודה כאן) ובדברי הקצר נקטינן להלכה דחזר מארוך שהוא באחרונה ועיין ב"י סי' ק"ו ותבין שכדברי כן הוא: ויצא לנו הדין בחתיכת בשר וכדומה שקיבלה טעם חמץ בע"פ קודם שש ולא היה ס' ואח"כ בישלו עם אחרות קודם שש ויש ס' נגד החמץ וכשבא שש החתיכה נשארה באיסורה דשמא לא נפלט כלל ונשאר בתוכה ולא היה ס' ולו אף כשהגיע שש ויצא אח"כ תו אפשר לסוחטו אסור ומיהו אי קודם שש טעמו לחתיכה ולא היה טעם דנהי דלא סמכינן אקפילא אטעימת ישראל סמכינן להש"ך צ"ח אות ה' אז החתיכה שרי לאחר שש דאפשר לסוחטו לא שייך כיון שעדיין היה כולו היתר קודם שש וכדאמרן וז"ש הר"ב שם וכמ"ש כאן עיקר וכן הפר"ח כאן דשמא לא יצא כלל ויש בה עדיין טעם וכדאמרן ✍.. ומ"ש הרשב"א בארוך אם מכירה זורק ואוכל השאר ה"ק דאם אין מכיר פעמים שהכל מותר אם יש רוב דלא הוה ר"ל ואם אין רוב בחתיכות הוה חד בחד ואסורין שניהם עסי' ק"ט בש"ך. ובק"ו אבאר עוד בעזה"י: ש"ע סָעִיף ד
יב וי"א. עש"ך דבשאר איסורין הוה דרבנן וכן עיקר אף שהכה"ג בשם מהרי"ק קצ"ב בהגהות ב"י אות ל"ח וכר"ו אות ט'. דיש סוברים הנ"נ בשאר איסורין ד"ת וסבור הייתי לומר דתלוי בפלוגתת ר"ח כהן ור"ת אי לוקה על כל כזית מהיתר עי' בס' גינת וורדים ועכשיו ראיתי שגם בכר"ו הרגיש בזה ומ"מ לא אוכל להבין דהרי מהרי"ק סיים בפי' דאין לוקה עליו כמו ח"ש וא"כ מה"ת דנ"נ מ"ה כיון דטעם הלך לו. ולענין דינא אנן קיי"ל בשאר איסורין הוה דרבנן ונ"מ אי נפלה לאינה מינה ונשפך ולא ידעינן אי היה ס' נגד כל החתיכה הוה ספק דרבנן ומנא אמינא לה שהרי הר"ב בהג"ה אומר כן דמחלק בין בב"ח לשאר איסורין ואין הכרע דמשום ספק פלוגתא דר"א הכריע כן ומ"מ הדין אמת מכמה מקומות וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל. עש"ך וחולק על הט"ז אות ה' דהר"ב שכתב דבב"ח אוסר שאר החתיכות היינו בניער דווקא אח"כ הא לא ניער אין אוסר במקצתה תוך הרוטב ממ"נ כמ"ש הש"ך באות ו'. אמנם מ"ש דמש"ס מוכח דבלא ניער אין אוסר וכן מ"ש דברישא כולה חוץ לרוטב ע"כ בניער אח"כ מיירי לא ידענא לשיטתיה בסי' ק"ה אות י"ז דבב"ח הוה לענין זה כגופו של איסור והר"ב לעיל ס"ב בהג"ה מיירי בכחוש וכ"נ אוסר כמ"ש הש"ך לעיל אות ז' א"כ י"ל דברישא מיירי בחתיכה שמינה דאוסרת השאר אף בלא ניער ומש"ס ג"כ לא מוכח דמפלט לא פליט היינו למה דס"ד דאפשר לסוחטו מותר כמ"ש הש"ך בסי' ק"ה אות י"ז יע"ש וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
יד י"א. עש"ך עשה כלומר ולא ידענא על מה והדברים כפשוטן דאיסור לח בהיתר לח מעורב אח"כ יפה בהיתר אחרון שרי אף שמתחלה נתערב ע"י בישול משא"כ לח ביבש דחתיכה אסורה מטעם איפשר לסוחטו אסור וודאי צריך אח"כ ס' נגד כל החתיכה וכבר התבאר זה בט"ז על נכון: ש"ע סָעִיף ד
טו אבל. הש"ך השיג על הא"ר דמשמע מלשונו בב"ח לח בלח הוה רק חומרא בעלמא דא"כ לא הוה מקשה הגמרא חלב נבילה והיא קושית הרשב"א בתה"א צ"ח א' וכוונתו נהי שהחתיכת בשר מובדל וניכר הא ביורה יש ס' נגד כל החתיכה וצריך לומר דמ"מ חלב ומיחל היוצא מהחתיכה נ"נ החלב והוה מין במינו ומה קושיא והא המיחל של בשר מתערב יפה יפה עם היתר האחרון דהיינו החלב שביורה אלא ע"כ בב"ח אסור מ"ה כה"ג (דאי משום חומרא מנא ליה להקשות לתלמודא ומיהו הא וודאי לרבי יהודה מין במינו אף בדרבנן לא בטל ועי' חולין דף צ"ט א' תוס' ד"ה שאני וברשב"א שם ואין להאריך) ומיהו י"ל מ"ש הא"ר הוא אפילו בשר עוף או כבוש דהוה דרבנן אפ"ה יש להחמיר לח בלח יותר משאר איסורין: ש"ע סָעִיף ד
טז לא. עש"ך והנה חתיכה שנאסרה מחלב ונ"נ מ"ה ונתערבה אח"כ יבש ביבש עם ב"ח בטל ברוב מדרבנן ובתנאי שיהיה עכ"פ ס' בכולן נגד ההלב דאל"כ איכא למיגזר שאם יבשלם יתן טעם ואני אבאר זה בהקדמה להל' תערובת ולז"א כאן דאם נתערב תחלה חד בחד לא אמרינן חנ"נ ביבש. ובמליחה בה"מ פסק אף בשמן לא נ"נ. הנה המעיין בת"ח כלל ל"ח ד"ב יראה כן שכתב שמהר"ם פדוואה השיב לו דבמליחה בה"מ די כ"ק וכתב וכ"ש שיש לומר דלא נ"נ בה"מ בלא"ה שרי כ"ק וכן פסק בק"ה בהר"ב דבה"מ יש לסמוך כ"ק והוא עפ"י מהר"מ פדוואה יע"ש וא"כ בהכרח שמ"ש הר"ב בת"ח להקל דלא נ"נ בה"מ היינו בשמן דלא היקל כ"ק בהג"ה שם אפ"ה נ"נ לא אמרינן במליחה והמ"י שם אות ה' כתב דהר"ב חזר בש"ע ולא ידענא אף דהר"ב כתב סתמא דצריך לשער נגד כל החתיכה היינו באין ה"מ לא בה"מ וכאמור ולא חזר מת"ח. ומיהו אותה חתיכה וודאי אסורה דמי יודע אם נסחט האיסור וכן כתב שם בת"ח בפירוש דאותה חתיכה נשארה באיסורה. ומיהו יש לעיין באיסור דבוק וידעינן וודאי שחתיכה זו לא נמלחה לבדה רק מונחת עם אחרות דליכא אלא טעמא דממהר לבלוע יותר יש להסתפק ולהתיר אותה חתיכה לצורך שבת ולעני בד"ח וה"מ כמו צלע שלם ותבלין יש לדבר זה שהרי הר"ב בת"ח היקל דבשאר איסורין רוב הפוסקים סוברים דלא נ"נ ודבוק רובא דרובא אף מאן דסובר חנ"נ בשאר איסורין אפ"ה דבוק לית ליה עיין פר"ח כאן א"כ יש להקל ומיהו בא"י אם נמלחה בפ"ע אסור עת"ח ✍ודע דהא דהיקל הר"ב בת"ח הטעם דרוב פוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ולפ"ז בשר בחלב במליחה דהרשב"א מן המתירין הנ"נ בשאר איסורין ואפ"ה בסי' צ' בכחל הביא הר"ב דעתו דנ"נ בב"ח אף באיסור דרבנן. עט"ז שם אות ד' א"כ יראה דאין להקל אף לדעת הר"ב אם נפל חלב במליחה על בשר דנ"נ דצריך אח"כ ס' נגד כל החתיכה אפילו בה"מ אין להקל ונהי בשאר איסורין המיקל בה"מ לא הפסיד הא בשר בחלב לא וכאמור ✍. ועיין ש"ך קל"ד אות ט"ז במ"ש חתיכה שנאסרה במשהו חמ"פ היינו ע"פ עד שתחשך דהוה א"מ אף במינו דטעם היוצא איסור והיתר מעורבין ועיין בנה"ך כאן מה שהשיג על הט"ז בדין תרי משהו וכבר התבאר בט"ז באורך ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
יז כלי. עש"ך וע"ל צ"ח דבכ"ח יש לומר נ"נ ושם בש"ך היינו ישינה ושם אבאר הפרטי דינים בעזה"י וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח טיפת. עש"ך הביא פי' הב"י ועט"ז אות י"ט שפירש בע"א. ועיין קכ"א אות י"ז בש"ך לענין מתכות בהם מקצתו אי חס כולו ושם אבאר ומ"מ לענין נפלה נגד הריקן ושלא נגד הריקן אין לחלק בכל הלכותיו בין כ"ח למתכות כה"ג וכמו שיתבאר ועיין מ"ש בט"ז מזה: ש"ע סָעִיף ה
יט א"צ. עש"ך דהקדירה מ"מ אסורה ויערה מיד התבשיל כמ"ש הר"ב בהג"ה דל"ת שיש חילוק בין הרבה למעט דאפילו טפה א' הקדירה אסורה להשתמש עוד ועסי' צ"ט בנרלע איסור מועט יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כ הרי. עש"ך הנה תראה שהזהיר להמעיין דידקרק בדבריו והוא כמו שאגיד די"ל דהפוסקים סברי כר"מ ז"ל פט"ו ממ"א הח"י איסור של דבריהם נ"ט והוא סגי וראיה מכחל א"כ י"ל הבלוע בקדירה דנ"נ אפשר דהוה רק מדרבנן בב"ח דלא הוה דרך בישול כמו שטהרה בלוע אין מקבל טומאה מטומאה בלוע עש"ך צ"ד אות ז' וצ"ח י"ט ושם אבאר ולא הוה אלא מדרבנן נאמר כן וא"כ תו בנ"ט והוא סגי לז"א דאינו כן. ומ"ש דאפילו בקדירה חדשה דאין מבטלין איסור לכתחלה דל"ת כיון שאין כוונתו לכך לא מיקרי מבטל עיין בהל' יי"נ מזה. ומ"מ יש לראות הר"ב שהגיה בקדירה חדשה בכ"ע א"צ ס' אלא נגד הטפה היה להגיה אח"כ על מ"ש המחבר נהגו לאסור כשנפלה נגד הריקן דבחדשה מותר ולא כאן: ש"ע סָעִיף ה
כא ולא. עש"ך ונ"מ לדידן בה"מ או ע"ש דאפ"ה יניחנו עד שיצטנן ואם א"א יערה בצד אחר ולא ינקוב מתחת עיין אות ל' מ"ש: ש"ע סָעִיף ה
כב אבל. עש"ך חילק בין נפל חלב דהוה היתר או בחדשה בחרס א"צ לשער רק נגד הטפה לדידן כפי מה שנהגו העולם הא בנפל איסור בכ"ח להר"ב לקמן צ"ח בהג"ה ס"ה ובש"ך שם אות כ"א וכ"ב דגוף החרס נ"נ אין להקל לדידיה בלא ה"מ אף בחדשה: ש"ע סָעִיף ה
כג כדלקמן. עש"ך בהג"ה נרשם וכן בש"ך צ"ד ולא מצאתיו בפי' ואולי ט"ס וצ"ל צ"ח ס"ה כף חדשה כו' והש"ך הקשה דכאן איך יצויר חדשה כיון דמבשלין עתה בשר א"כ ניחוש שהוליך הבליעה בכל הכלי ויש טעם בשר בריקן והטפה אוסרת ס' פעמים ס"א פחות מעט ול"ד לכף צ"ח דהתם לא חיישינן כיון דיש ס' עתה בתבשיל ולהא לא חיישינן שמה שנבלע בכף עתה נ"נ דלא דמי כלל להא דכזית בשר לתוך יורה של חלב דחלב נבילה הוא כמ"ש לעיל ולקמן צ"ד בש"ך אבאר עוד ותי' ג' תירוצים. א' ממ"נ וזה כפי' הב"י אות ח"י דלא כט"ז אות י"ט ותי' ב' דלא היה חם וליכא למיחש אח"כ שהוחם שעלה טעם למעלה מסתמא באותה שעה מתפשטת ג"כ הטפה למטה ותי' ג' דלא נעשה נבילה הבשר דכולי היתר ואח"כ כשעולה הטעם למעלה מתפשט הטפה למטה ויש בכל הדפנות לבטל הטפה. ולפ"ז צריך המורה לישאל אם היה מתחלה מליאה רוטב ונצטמק ע"י רתיחות ואח"כ נפלה טפה לא שייך חדשה לכל התירוצים וכאמור ואף את"ל דאין המורה צריך לישאל מ"מ הדין אמת ויציב ✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כד נהגו. עש"ך משמע קצת דעתו להקל בצד הריקן ומ"מ העולם נוהגין דווקא בח"מ וע"ש לא בע"א. ובל"י אות כ"ז כתב בשם רש"ל ושאר אחרונים דלא נהגו כן אלא כמ"ש המחבר עם מור"ם בס"ה אחד המחילה ממנו העיד עדות שאינו דמור"ם סיים בס"ו והכי נהוג ובס"ה כתב דחדשה א"צ אלא ס' נגד הטפה שלא לאסור דאי לעדות מיד אסור כמ"ש הש"ך אות כ': ש"ע סָעִיף ו
כה כשנפלה. הש"ך מסיק דחדשה או אב"י או ס' פעמים ס"א אפילו מנהגא ליכא ומיהו יניחנו עד שיצטנן דאין מבטלין איסור לכתחלה: ש"ע סָעִיף ו
כו ואז. הש"ך הביא בשם ת"ח דמ"מ יש לאסור הקדירה והוא מאו"ה כלל ל"א ד"ז יע"ש ומבואר שם אף נגד האש ונגד הרוטב אפ"ה אסורה הקדירה ומה שנרשם בהג"ה ש"ד וארוך כלל ל"א לא ידענא מהו דבארוך מבואר להיפך כדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ו
כז ואז. עש"ך וכבר כתבנו בט"ז מה שיש להקשות לאחר שעירה התבשיל נאסר הבלוע ולש"ך כפי' הב"י א"ש קצת דאי מפעפע מסתמא יש בכל בלוע בקדירה ס' נגד הטפה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
כח ויערה. עש"ך וזה החילוק בין נגד הרוטב ויש ס' נגד המפה יערה מיד דאם יניח כך יש לחוש שמא יפעפע בדופני הקדירה מעט מעט ומיהו אם לא עירה מיד דיעבד וודאי שרי וכנגד הריקן יניחנו עד שיצטנן בע"ש או אורחים ולא יערה ומיהו אם אי אפשר יערה מיד ואם יש ס' פעמים ס"א נגד הריקן ימתין ולא יערה מיד דאין מבטלין לכתחלה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כט כגון בע"ש. עש"ך ה"ה ה"מ ועני בדבר חשוב או אורחים ואי"ה בכללי הנהגות או"ה אבאר אי בכל מקום שלשתן שווין או היכא דאיתמר איתמר ואין למידין ממנו בשאר מקומות: ש"ע סָעִיף ז
ל שלא כנגד הרוטב ואם א"א להמתין שהוא ע"ש ואין שהות יערה מצד אחד ש"ך ועמ"ש לעיל: ש"ע סָעִיף ז
לא קדירה חמה לאפוקי צוננת. ש"ך דכ"ש אין מפליט ומבליע לרמ"א עס"י ק"ה ואם אצל האש אף דקדירה צוננת הכל אסור דתתאה גבר וכמ"ש באות שאח"ז: ש"ע סָעִיף ז
לב אינו אצל האש דאצל האש הוה ככ"ר ועדיף כו' ש"ך היינו אפילו למאן דסובר עלאה גבר אפ"ה אצל האש לא שייך כן ומ"מ לדידן אין נ"מ בזה דא"נ אינו אצל האש תתאה גבר ועיין בפ' כיצד צולין בהא דנטף מרוטבו יש לעיין בהא דכתב הר"ן ורא"ש דאצל האש אין שייך תתאה או עלאה: ש"ע סָעִיף ז
לג והתבשיל. עש"ך בשם מהרש"ל דאם הקדירה אצל האש לא שייך התאה גביר ומ"ש אפילו הנשפך צונן דל"ת דווקא תתאה כ"ש דיס"ב והעליון אצל האש לז"א אף התחתון צונן גמור מ"מ כח האש שבעליון אין מניח להתקרר ואוסר התבשיל ועיין ת"ח כלל כ"ב ד"ד בשם הר"ן כה"ג דהיכא שאצל האש לא שייך עלאה ותתאה אלא כחם לתוך חם: ש"ע סָעִיף ז
לד הוי כעירוי. עש"ך עשה כלומר אמ"ש הר"ב בכ"ף הדמיון והוא עירוי ממש הוא אלא דל"ת דנזחל על כירה צוננת הוה כ"ש קמ"ל כיון דלא נפסק הקילוח אין מניח להתקרר ומ"ש ומיהו דווקא יס"ב לא ידענא דהא מפורש הוא ברמ"א אם לא שמורה מקום מתה"ד וצ"ע. ואם נפסק הקילוח שרי אף דבסי' ק"ה פסק הש"ך באות ד' דנפסק הקילוח אוסר כ"ק שאני הכא דנזחל על כירה צוננת הלכך אם נפסק הוה כ"ש ופשוט הוא עמ"ש באות ל"ח מזה: ש"ע סָעִיף ז
לה דאין. עש"ך דהקדירה אסורה והתבשיל מותר דהקדירה במקום קליפה הוא ופשוט הוא: ודע דאם נזחל ע"ג כירה ולא נפסק הקילוח דהוה עירוי והקדירה חמה אף אי נזחל מתחת הקדירה דאפשר דיודה רמ"א דעירוי הוה תתאה וע"כ אמרינן דהקדירה הוה תתאה אלא בנזחל מן הצד על הקדירה מ"מ כל התבשיל שבקדירה אסורה דנהי דעירוי אין מבשל יותר מכ"ק לא שהוא קר אלא שאין בו כח לכנוס ביותר ומ"מ לא שייך ביה תתאה גבר לומר שמקרר לעליון ול"ד לכ"ש שיס"ב דחשיב תתאה וכדאמרן ועיין מ"ש בט"ז מזה: ש"ע סָעִיף ז
לו הכל אסור. עש"ך דל"ק מק"ה דנוגעין זה בזה דהכא מיירי שמקלח על הקדירה או הקדירה עומדת במקומו הוה תתאה א"נ אף שמקלח על צד הדופן מ"מ הוה כמו עלאה והקדירה תתאה והכל אסור. ודע דכל זה כשהוא בעין בקדירה בשר או חלב הא מים לחוד דיתבאר דינו בסי' צ"ה בדין נ"ט בר נ"ט בזה: ש"ע סָעִיף ז
לז והוא. עש"ך ומשמע דהכיסוי עכ"פ נאסר כמ"ש הט"ז אות כ"ח ולקמן סי' צ"ג בהג"ה אבאר אי"ה קצת דיני כסוי קדירה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
לח אבל. עש"ך ויש בכאן קושי ההבנה וכבר עמד בזה המ"י כלל ג"ז אות ט"ו וט"ז דכאן כתב דעירוי שנפסק הקילוח אין מבליע כ"ק רק גרידה שהוא פחות (דאלו קליפה גסה שינטל בב"א עס"י צ"ו אות כ"א בש"ך) ובסי' ק"ה אות ד' כתב הש"ך דאפילו נפסק הקילוח מבליע כ"ק וכ"מ בפסחים פכ"צ נטף כו' וחילק ההיא דסי' ס"ח ס"י דאין מבליע ומפליט כא' ותוכן תירוצו של המ"י דיש לחלק במאכל נפסק מבליע כ"ק ובבלי אין מפליט כ"ק רק גרידה ובאוכל אין מפליט ומבליע כאחת אם נפסק הקילוח וכלי חרס דינו כמאכל יע"ש. ולפ"ז מ"ש הש"ך כדלעיל סי' ס"ח היינו כמו דיש חילוק בין נפסק הקילוח שאין מפליט ומבליע כאחת אלמא דקיל הוא ה"ה לענין כלי מתכות בנפסק הקילוח שאין צריך כ"א גרידה הוא קליפה. ומ"מ מה שהביא הש"ך ראיה מכאן סעיף ז' יראה כוונתו מ"ש דמ"א אם לא נפסק הקילוח משמע הא נפסק אין אוסר אף בכ"ח וודאי קשיא גם אין ראיה כלל דאי נפסק הוה כ"ש דנזחל על כירה צוננת כמ"ש לעיל וצ"ע: עוד הקשה המ"י שם באות ט"ז דבריו אהדדי בכאן משמע דגרידה לא הוה כמו קליפה וכן כתב בסי' צ"ו אות כ"א ואלו בסי' צ"ג אות ו' כתב הש"ך דגרידה הוה כמו קליפה והם דברים סתורים מיניה וביה יע"ש ובאמת צ"ע ואולי שם גרידה משותף הוא פעם הוא כמו קליפה ופעם פחות ומ"מ קשיא מ"ש בסימן צ"ג דאיך יאמר דגרידה המוזכר בנר קרויז"ל הוא קליפה דא"כ איך כתב דלא הוה עירוי כיון שנפסק ואולי סובר מהרא"י דעירוי הוה ככ"ר ממש עיין פרישה בכאן ואין להאריך ועס"י צ"א בב"י מ"ש בשם מהרא"י: שוב עיינתי בתה"ד קע"ו כתב דהואיל וחם ע"י אור ממש לכל הפחות הוה כעירוי מכלי ראשון ובעי הגעלה משמע דסובר דעירוי בכולו אוסר וצ"ע. ודע דאם נפל נר חלב על הכלי ושהה שם קצת אם הוא מתכות יש תקנה בליבון ואם עץ אין תקנה לכאורה דהוה תשמישו ע"י אור כמו סכינין של עובד כוכבים דטעון ליבון שהעובד כוכבים מתקן פתילות הנר עיין תוס' חולין ח' ובתה"ד שם הביא זה וא"כ אין מהני הגעלה כ"א ליבון עיין שם תוס' ד"ה שלבנה באור ועיין פר"ח סוף הסימן כ"ח חדש שמצא טפה אסורה דשמא נפל נר עליה ולא נפסק הקילוח יע"ש ובמקום אחד אבאר עוד וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז
סָעִיף א
א כזית בשר כו'. ויש כאן ב' איסורין האחד מצד טעם בשר שמפליט להחלב תכף אחר הנפילה לשם ולזה מהני ששים בחלב לכ"ע ויש איסור אחר דהיינו החלב שבולע הבשר לתוכו חוזר ואוסר שאר החלב שביורה ובזה לא מהני ס' לרש"י דס"ל מין במינו במשהו ואיסור זה אינו שייך אלא אחר שתנוח היורה אז חוזר הבשר ומפליט החלב שבלע ולא קודם לזה אבל אנן קיימא לן כר"ת דאפי' מין במינו בטל בס' ע"כ גם לאחר שתנוח היורה מ"מ מהני ס' רק שהרמב"ם שהוא בעל דיעה זו ס"ל דאף בפחות מס' יש היתר ע"י טעימת קפילא ומש"ה אם לא קדם וסילקה צריך ס' לפי שאז בא האיסור מצד החלב שנאסרה בתוך הבשר ובא לשאר החלב וא"א להרגיש הטעם ואנו לא קי"ל כן אלא בכ"מ בעינן ס' נגד הבשר ואז שרי וכזית דנקט כאן לאו דוקא אלא ה"ה פחות מכזית רק לענין מלקות יש חילוק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב לתוך קדירה של בשר. זה מיירי שנפלה הטיפה על החתיכה אחת חוץ לרוטב דאי בתוך הרוטב ודאי כל מה שבקדירה מצטרף לבטל הטיפה וכתב הטור מחלוקת רש"י ור"י בזה דלר"י דוקא שהחתיכה כולה חוץ לרוטב כגון שחתיכה אחת קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה וע"כ נאסרה החתיכה לבדה אבל אם מקצתה ברוטב הרתיחה מערבת כל הקדירה והכל מצטרף לבטל החלב ולרש"י אפי' מקצתה ברוטב אין הכל מצטרף לבטל החלב ויש קולא לרש"י מצד אחד דהיינו אם מקצתה ברוטב וזו החתיכה נאסרת אין אוסרת השאר כ"כ בד"מ ולא נראה לע"ד דאע"פ שאין ברוטב דלמטה מסייע לבטל טיפת חלב שנפלה לפי שאין הרתיחה מגיע לשם מ"מ אותה חתיכה עצמה נאסרת חלק התחתון מחלק העליון וחוזרת ואוסרת למטה כל הרוטב ומה שבתוכו עד ששים נגד כל החתיכה דכל החתיכה נעשית נבילה כיון דמקצת החתיכה מונחת תוך הרוטב הרוטב מוליך לשאר ומדברי הש"ע האלו שהם דברי רמב"םנ"ל דס"ל כרש"י מדכ' באם נאסרה החתיכה אוסרת השאר ע"כ נ"ל דהכי קי"ל אע"פ שרש"ל בא"ו שלו פסק כר"י מ"מ בספרו בפרק כ"ה סי' מ"ט החמיר כרש"י: ש"ע סָעִיף ב
ג נאסרה אותה חתיכה. בת"ח כלל כ"ב כתב דדברי הטור אנו סותרים מ"ש בסי' ק"ה סעיף ד' דאם נפל איסור על החתיכה שבקדירה דאינו אוסר רק כדי נטילה ורש"ל תירץ דהכא מיירי באיסור צלול ושם מיירי באיסור עב שאינו מתפשט כ"כ. ולפי מה שכתבתי בסימן פ"ז ס"י דלדעת הרא"ש והטור הוה בחלב איסור שמן ומפעפע גם כאן ל"ק מידי דהא מבואר בסי' ק"ה החילוק בין כחוש לשמן וכן מצאתי אח"כ בד"מ סי' ק"ה שתירץ כן וכ' שזה דלא כרשב"א שמביא ב"י שם דחלב אינו מפעפע אבל בסי' ק"ה סעיף ז' מוכח שם דחלב לא מפעפע וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ד אבל אם ניער מתחלה ועד סוף. לאו דוקא אלא בניער מיד סגי כמ"ש הטור בהדיא והקשה מהר"י ן' חביב דלר"י א"צ לניעור אלא שתהא מקצתה ברוטב ונ"ל דאה"נ דסגי אלא כיון שהקדירה מליאה וא"א להכניס היטב החתיכה שמונחת בחוץ על החתיכה אחרת שמקצתה ברוטב כמ"ש לעיל לר"י ע"כ צריך שינער הקדירה ויהיו עליונים למטה וכבר נתבאר דקי"ל כרש"י: ש"ע סָעִיף ב
ה וכן אם לא ניער כלל. דברים אלו צ"עדהרי הם דעת הראב"ד בב"י וז"ל אם לא ניער כלל אין שאר חתיכות נאסרות אע"פ שאם לא ניער יוצא רוטב והוי נבילה מאות' חתיכ' לשא' חתיכו' מ"מ לא אסרי דבעי' יוצא החלב לשאר החתיכו' עכ"ל וא"כ קשה למה כ' רמ"א שצריך ס' בקדירה נגד החלב דהא אין החלב יוצא לשאר החתיכות כלל ואי יוצא הרי אוסר ויצטרך ס' בקדירה נגד כל החתיכה האסורה וצ"ע. ובאו"ה כלל כ"ח כתב ג"כ להתיר כשיש בכל הקדרה ס' נגד הטיפה שנפלה על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב משום דס"ל כר"י אלא שכתב שאז גם החתיכה חוזרת להיתר דלא כרמ"א כאן וצ"ל דרמ"א מחמיר מסברא דנפשיה לאסור אותה חתיכה אף לדעת ר"י וכן משמע מדבריו בסעיף ד' דפוסק כר"י במקצתה חוץ לרוטב ולקולא ותימא דהיה לו לרמ"א לכתוב זה כאן בשם י"א דהא הרמב"ם שהוא דעה ראשונה ס"ל כרש"י שצריך ס' נגד כל החתיכה כמו שכתבתי בסמוך ולשון רמ"א משמע שלא בא לחלוק אלא להוסיף ותו קשה דבסעיף ד' מסיים רמ"א דבבשר וחלב יש להחמיר וכאן פסק להקל ומיירי בבשר בחלב: ש"ע סָעִיף ב
ו אע"ג דלא ניער וכיסה לבסוף כו'. בטור כתב זה שחולק על הרמב"ם וס"ל כן וכתב ב"י שטעם הרמב"ם מדאמרינן בגמ' מכלל דר' יהודה סבר כו' משמע להרמב"ם דדוקא בכה"ג שרי אבל בניער בתחלה ולא בסוף לא דשמא לא ניער יפה וק"ל ע"ז דאמאי אמרינן באמת בגמ' מכלל דר' יהודה סבר אפילו בניער מתחלה ועד סוף כו' דהא אין לנו הוכחה ע"ז אלא מדאמר ר' נראין דברי ר' יודא בלא ניער אלא בסוף מכלל דר"י מחמיר טפי מנא לך דמחמיר כולי האי אפילו בניער מתחלה ועד סוף דילמא לא מחמיר אלא בניער מיד לחוד דזהו עדיף בחד דרגא מהא דלא ניער אלא בסוף אבל מנא לך לומר דמחמיר בניער מתחלה ועד סוף דהוא עדיף בתרי דרגא בשלמא להטור הוי ניער מתחלה ועד סוף חד מילתא עם ניער מתחלה לחוד אלא דקשה מה ראה הטור להוכיח בדברי הרמב"ם יותר מדברי הגמ' שהרי גם שם אמרו לשון זה נראין דברי חכמים בניער מתחלה ועד סוף וע"כ היינו בניער מיד לחוד לדעת הטור וא"כ מאי קשיא לטור בדברי רמב"ם יותר מן הגמ'. ונראה דהטור ס"ל דיש לדקדק בגמ' מדאמר נראין דברי ר"י בלא ניער אלא בסוף משמע בניער מתחלה לחוד מותר ואח"כ אמר נראין דברי חכמי' בניער מתחלה ועד סוף משמע דניער בתחלה לחוד לא מהני וא"כ ע"כ חד מנייהו לאו דוקא וכעין זה מצינו בדברי הרא"ש מביאה ב"י סי' צ"ה וכתב דאזלינן לחומרא ומ"ה כאן נמי אין שייך למידק לימא רבותא דאיפכא נמי תיקשי לימא רבותא אלא דאין שייך כאן הוכחה זאת מ"ה פסק הרמב"ם לחומרא דהיינו שלא זכר בהיתר אלא ניער מתחלה ועד סוף אע"ג דגם באיסור לא זכר אלא ניער בסוף לחוד מ"מ סמך עצמו שנפרש לחומרא וע"ז חולק הטור וס"ל דדיוקא דרישא עיקר כיון דלרב לא חיישינן לשמא לא ניער יפה ע"כ די בניער מתחלה לחוד כנ"ל בכוונת דברי הטור אבל באמת יש לתרץ דברי הגמרא והרמב"ם באופן שלא יהיה מחלוקת בין הרמב"ם לטור לדינא אלא בפי' הלשון שהטור מפרש מ"ש מתחלה ועד סוף היינו שלא פסק מלנער עד שסילקו מן האש ומ"ה חולק על הרמב"ם לפי סברתו אבל הרמב"ם מפרש בענין אחר דכל זמן שיש ממשות של הטפת חלב על הבשר לא מהני מה שניער הקדירה ושמא חזר אח"כ אותו חלק למעלה וחוזר ואוסר אותה חתיכה בפני עצמה כיון שישנה עדיין בעין עליו ע"כ אמרינן שינער עד זמן שיכלה ממשות של הטיפה והיינו מתחלה ועד סוף שאמרו בגמרא דעל סוף הוויות הטיפה אמרו וכן הוא כוונת הרמב"ם אבל אם כלתה ממשות הטיפה מודה רמב"ם לטור דסגי אם פוסק אח"כ לנער כנ"ל נכון. ובמ"ש הטור אחר כך ואיני מבין את דבריו וכו' לפי הבנת הטור בדברי הרמב"ם דמיירי שאחר ששהה קצת ניער את הקדירה לכן הקשה מה מועיל ניעור כו' אבל הב"י ומהר"י ן' חביב פירשו דברי הרמב"ם דמיירי שלא שהה כלל וא"ל מנא ליה באמת להטור לפ' דברי הרמב"ם דמיירי ששהה קצת ולהקשות קושייתו י"ל דהוכיח כן מדכתב נוער את הקדרה כדי שיתערב ל' עתיד ולא אמר אם ניער כמ"ש ברישא אלא ודאי דכאן מיירי שמורין לו כך אם בא לשאול כנ"ל כוונת הטור אבל נלע"ד שדברי הרמב"ם אינם מתפרשים כלל בדרך זה ובתחילה נדקדק עוד בדבריו הא אין מבטלין איסור לכתחלה ומהר"י ן' חביב סבר לתקן זה ולא תיקן דהא אף אם לא שהה וניער מיד מ"מ הלשון של הרמב"ם מורה שלכתחלה יעשה כן והיאך יכניס החתיכה שיש עליה חלב לתוך הרוטב ויבטל החלב לכתחלה אלא הדבר ברור דכאן מיירי הרמב"ם לענין שבאמת מצטרף הכל דהיינו שנפל לתוך המרק וכן אם נפל על חתיכה שמונחת חוץ לרוטב אלא שלא נודע איזה היא וע"כ לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כמ"ש הרב המגיד וז"ל שכיון שאינו יודע איזה חתיכה היא אין לומר בה נ"נ וא"א לאסור הכל שהרי אין בחלב בנותן טעם עכ"ל. ובא הרמב"ם כאן לומר באיזה ענין בא לנו ע"י הצטרפות שאר חתיכות דאם יש עובד כוכבים קפילא שיוכל לטעום אם יש בה טעם חלב ואם לא יטעום טעם חלב מותר אף על פי דאין שם ס' כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם בסימן צ"ח וע"כ אמר כאן אם יש שם עובד כוכבים לטעום אז ינער את הכל כדי שיתערב ואח"כ יתן לו לטעום דאם יתן לו תיכף לטעום אז ודאי יטעום טעם חלב ממה שצף למעלה ובאמת אם יערבנו ויתן לו לטעום לא יטעום טעם חלב כי החלב נתבטל בתערובות ואנן לא מטרפינן אלא אם יטעום העובד כוכבים טעם חלב אחר שהוא מעורב היטב ונמצא שיבוא לידי פסידא בחנם אם לא יערב וע"כ אמר נוער כדי שיתערב הכל אם יש בקדירה כולה טעם חלב פי' לא במה שצף למעלה לחוד אז דוקא טרפה וכן בחתיכה שלא נודע איזהו היא והדין הוא שגם שאר חתיכות מצטרפות עמה ואם יתן לטעום חתיכה אחת אפשר שיטעום אותה החתיכה שנפלה עליה ויטעום טעם חלב ומכח זה יאסור הכל ובאמת אם יתערב יתבטל טעם החלב ההוא ע"כ ינער הכל. וא"כ אמר שפיר אח"כ תכף אם לא נמצא עובד כוכבים שיטעום ונסמוך עליו משערין בס' כו' פי' דבהיתר ע"י טעימת עובד כוכבים צריך שינער תחילה מטעם שאמרנו שלא יבוא לידי הפסד אבל באין שם עובד כוכבים וההיתר מכח ששים אז באמת א"צ לנער כלל כיון שהכל מצטרף לס' והשתא אין כאן מבטלין איסור לכתחלה דבלאו הכי מעורב אלא דהניעור הוא לטובת הבעלים והכל ניחא בסייעתא דשמיא דאנהרינהו לעיינין משמיא ואע"ג שלא פי' בזה רבינו הטור ומפרשים בדברי הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ואם בישלה עם אחרות כו'. אבל בלא בישול אינה אוסרת אפילו בשניהם חמין ולא אמרו בסימן צ"א סעיף ד' בחם לתוך חם דאוסר הכל אלא באיסור מחמת עצמו משא"כ כאן באיסור בלוע ואע"ג דבסי' ק"ה ס"ו השוה בשר בחלב לאיסור מחמת עצמו היינו בשר עצמו עם חלב עצמה כמו שמבואר שם בדברינו בס"ד: ש"ע סָעִיף ג
ח אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד. מבואר בסימן ק"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט אלא בבשר בחלב. הטעם משום דכל חד באנפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר נעשה איסור ולוקה אם אוכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב לכך צריך ס' ברוטב לבטל כל החתיכה שנפלה עליה טפת חלב כ"כ התוספות וביאור דבריהם כיון דבבשר וחלב אין שם איסור ניכר אלא אחר התערובות ע"כ כל התערובות הוי גוף האיסור שזהו האיסור האמור בתורה עירוב בשר בחלב משא"כ בשאר דבר שהוא איסור בפני עצמו ואותו הוא האיסור האמור בתורה אלא שכאן נתערב ממילא אין לך אלא ספק איסור דאורייתא ואין שייך בזה חתיכה עצמה נעשה נבילה כ"כ במגיד משנה: ש"ע סָעִיף ד
י ואז אפי' חתיכה עצמה כו'. נראה דכ"כ לפי מ"ש הטור דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים ממילא אפשר לסוחטו מותר והחתיכה עצמה מותרת וע"ל בסי' ק"ז ס"א כתב להיפך מזה והוא האמת: ש"ע סָעִיף ד
יא וי"א דאמרינן בכל האיסורים כו'. וזהו מדרבנן ע"כ יש לצדד להיתר במקום שאזכיר בסמוך בשם רש"ל ומבואר באו"ה כלל כ"ד דאפי' באיסור דרבנן אמרינן חתיכה עצמה נ"נ והיינו כרשב"א שזכרתי בסי' צ' סעיף א': ש"ע סָעִיף ד
יב אם האיסור דבוק כו'. באו"ה מפרש הטעם בשם סמ"ק מאחר שדבוק בזה האיסור וכן התולע בגופו וכן דג טהור שנמצא במיעיו לאחר שנתבשל שרץ או דג טמא ולא היה בדג עצמו ס' נגדו וכל כה"ג חיישינן שמא פעם א' נשאר לבדו ברוטב בסוף העירוי או שמא פעם תחת הוציאוה רותחת חוץ לקדירה ונעשית נבילה ומשהחזירה לא הותרה עוד ואוסרת השאר עד ס' נגדה עכ"ל מזה נלע"ד בדג שנמצא שרץ או חתיכת שרץ בראשו ונתבשל כך עם שאר הדגים דבעינן ס' נגד כל הראש של דג דחד דינ' וחד טעמא הוא עם שנמצא במיעיו והיינו דוקא באיסור דאורייתא וכמו שחילקתי סי' ע"ב סעיף ג' ועוד ראיה ממ"ש או"ה כלל ל"ו דין י"ב בתפוח שיש בו תולע דחשיב איסור הדבוק וצריך ס' בבישול נגד כל התפוח אם אין בתפוח עצמו ס' נגד התולע וה"ה כאן וכן ראיתי במהרי"ל וז"ל תולע שצדו בו הדג נמצא בדג מלוח תחוב בחכה והורה מהרי"ל לקלוף מקומו דטעמו נתבטל בס' אפילו בבישול אם יש בחתיכה בנמצא בו ס' כנגדו וכן היה מורה על חתיכה קרעפ"ש שנמצא בראש הדג מבושל לבטל טעמו אם יש בראש הדג ס' כנגדו עכ"ל אלא דלפי הסברא נראה דלא הוי דבוק דהא מונח במקום שאפשר לרוטב לבוא לכל הצדדין וכיון שדבר דחנ"נ בשאר איסורים היא אינה אלא מדרבנן וכמ"ש יש לצדד גם כאן להקל ולא הוי חנ"נ: ש"ע סָעִיף ד
יג חוץ לרוטב ונפל עליה איסור. פי' בעודו רותח נפל האיסור אבל אם תחילה נפלה לחלב צונן ואח"כ נפלה לתבשיל של בשר פשיטא שמהני הבשר עצמו עם שאר התבשיל לבטל החלב מאחר שלא נאסרה עד שתבא לתבשיל ואז מתחיל האיסור ומתחיל גם הביטול בכל מה שבקדירה וכ"כ באו"ה כלל כ"ח וכתב עוד דאפי' אם מגביה את החתיכה ההיא לחוץ לבדה בעודה רותח לא תיאסר ולא דמי לאיסור הדבוק כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ב
יד אבל אם מקצת החתיכה כו'. זהו כדעת ר"י שזכרנו בסעיף א' גבי טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר אלא שרמ"א הכריע כאן כדבריו בשאר איסורין וכבר כתבתי שזה סותר מה שכתב רמ"א עצמו בסעיף ב' ודקי"ל כרש"י דאפילו מקצתה ברוטב הוה ככולה חוץ לרוטב לחומרא מ"מ כאן בשאר איסורין מסתבר שיש לסמוך על רמ"א שאין נעשה נבלה כדעת ר"י. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
טו אם נתערב איסור לח בהיתר לח. הטעם בב"י בשם המרדכי דדוקא בחתיכ' עצמה מטעם חשיבות כי החתיכת איסור ניכר ומובדל הוא ונ"נ ואיך יצטרף אליה שום היתר לבטל האיסור הבלוע כו' אבל בדבר לח בלח כגון יין במים דע"א שאין האיסור ניכר ונבדל ואין כאן חשיבות איסור מתערב היתר השני עם הא' עכ"ל וכתב רש"ל פרק ג"ה סי' ס' מ"מ נ"ל לחלק דזהו דוקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול שהוא בנתינת טעם שנתערב שם איסור ואח"כ נפל מן הרוטב לתבשיל היתר צריך ס' נגד כל הרוטב שנפל ולא סגי לחשוב כמה נבלע בשיעור רוטב זה מן האיסור לפי ערך אבל לח בלח כגון יין ביין או מים במים האסורים נוכל לומר דלא אמרי' כבר נעשה כל ההיתר נבילה בפרט שהוא מילתא דרבנן דחתיכה נ"נ הוא דרבנן ואם ניתוסף אח"כ היתר שרי עכ"ד משמע מדבריו דאפילו שלא במקום הפסד לא אמרינן בלח שנעשה נבילה שלא כדברי רמ"א כאן: ש"ע סָעִיף ד
טז ואם נתערב יבש ביבש. פי' שלא בדרך בישול יחד דאז דינו דבטל האיסור ברוב על כן אם נתערב תחילה שלא ברוב א"צ אח"כ רוב נגד כל התערובות הראשון אבל אם נתבשלו יחד ודאי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ס' בהיתר נגד כל החתיכה: כתב הטור לדעת ר"ת שפסק שאף בשאר איסורים אפשר לסוחטו אסור וחתיכה נ"נ דוקא בנותן טעם שלא היה בהיתר ס' לבטל האיסור שנבלע בו אבל נאסר במשהו אפילו נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יהודה לא נעשית כולה נבילה עכ"ל ומקור דין זה מדאיתא פרק ג"ה (דף ק') דרש רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהם מינה ומוקי לה אביי התם שחתיכת נבילה היתה תחילה מתבשלת עם חתיכה א' כשירה וקבלה טעם מהנבילה ואחר כך סילק הנבילה והניח שם הרבה כשירות עם החתיכה שנאסרה תחילה דאמרינן דחתיכה שנאסרה נ"נ ואוסרת כל החתיכות הכשירות אף שיש ס' נגדה דאליבא דר' יהודה קיימינן דסבירא לי' מין במינו במשהו והקשו התוס' למה לי שהחתיכ' שנאסר' נאסרה מכח שהנבילה נתנה בה טעם הא אפי' במשהו יכולה לאסור אותה מפני שהיא מינ' כי היכי שהיא אוסרת אחר כך אחרת במשהו ותירץ ר"ת וז"ל דנהי דהיא גופא מתסרא בכל שהוא מכל מקום לא אמרינן שתיעשה נבילה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא בכל דהו עכ"ל מבואר בזה דאע"פ שלר' יהודה הוי מין במינו במשהו מ"מ היינו דוקא שתחילה נאסר במשהו אבל אם נתבשל אחר כך במינו אין כח לאסור אם יש ס' נגד החתיכה שנאסרה ולא אסרינן מכח מין במינו במשהו כיון שאין גוף האיסור כאן אלא שבלעה מאיסור משהו ע"כ היו שאר החתיכות הכשירות מותרות אבל אם נאסרה החתיכה תחילה מאיסור הרבה שנתן בה טעם אז אוסרת במשהו את מינה האחרות ולא מהני ס' נגדה. וכיון שאמרינן סברא זאת באיסור משהו במין במינו לר' יהודה שהוא מן התורה כדאיתא ריש פ' כסוי הדם מקרא דולקח דם הפר מכ"ש שנימא הכי באיסור משהו דמדרבנן כגון חמץ בפסח דאיסור משהו שלו מדרבנן וכן ביין נסך פשיטא שכל שנאסר תחילה מחמת מינו במשהו אינו אוסר אח"כ אם נפל לאחרים ויש ס' כנגדו דאז אין משהו אוסר ומ"ה כ' הטור אפי' נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יהודה כלומר שהוא מן התורה כדפרישית וכ"ש חמץ בפסח לדידן בין במינו בין שלא במינו בס' דבמשהו אסור דלא נעשה נבילה אם נאסר במשהו שיאסר אח"כ במשהו דתרי משהו לא אמרינן. וכן ראיתי בדרישה שהביא בשם רש"ל לפרש לשון אפי' שכתב הטור על כוונה שכתבתי אלא דהוקשה לו ע"ז דכיון שאיסורו במשהו מה לי בתערובת הראשון מה לי בתערובת השני בשלמא באיסור משהו דרבי יהודה דאין אוסר אלא במינו וכי נפל אחר כך בהיתר שאינו מינו משערינן כאילו האיסור עצמו נפל לשם ומבטלינן ליה בס' לפי שהאיסור עצמו אינו אוסר שם אלא בס' דדוקא במינו אוסר במשהו משא"כ בחמץ בפסח דאף אם נשער כאילו האיסור לחוד נפל שם לתערובות שני אפילו לאינו מינו מ"מ אוסר במשהו וא"כ מאי מועיל תערובות שני יותר מן הראשון עכ"ל כבודו במקומו מונח אבל לא דק כראוי בתוס' שהרי שם מיירי שנפלה החתיכה הנאסרת במינה כמו שהעתקנו לעיל ואפ"ה אינה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן. וכבר הביאו כל הפוסקים דעת ר"ת דלעיל וכן הביאו באו"ה כלל כ"ח בשם ספר התרומה וכן רש"ל בפ' ג"ה סי' נ"ח וכן הביא רמ"י בלבוש בזה דחמץ בפסח ויין נסך שנאסר במשהו לא נעשה נבלה ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטלה ברוב אם אינו מכירה ואם מכירה משליכה והשאר מותר עכ"ל. ולפי זה צריכין אנו לפרש הא דפסק בש"ע בא"ח סי' תמ"ז סעיף א' שדין תערובת חמץ בפסח במשהו כתערובת שאר איסורין בס' היינו בתערובת הראשון אבל בתערובת השני אינו אוסר במשהו את אחרים כיון שתערובת האח' לא היתה אלא ע"י משהו. ומו"ח ז"ל פירש האפי' שכתב הטור לעיל גם כן אחמץ בפסח דלא אמרינן ביה נעשה נבילה אלא שכ' זה לענין תערובת חמץ אחר הפסח דע"ז קאמר הטור לא מבעיא דלא נעשה נבילה משמע דתוך הפסח אסור ואין זה מכוון דמדפוסק הטור דגם לר' יהודה במינו במשהו לא נעשה נבילה כל שכן בחמץ אפילו תוך הפסח כיון שמשהו שלו אינו אלא מדרבנן וכן נראה עיקר אלא דצריכין אנו לבאר דהא דכתבו התוספות לעיל בשם ר"ת דתרי משהו לא אמרינן שם מיירי שחתיכת האיסור היתה ניכרת ולא התירו שם אלא פליטתה שאינה אוסרת במשהו וע"כ בחמץ בפסח נמי אין להקל אלא כשנאסרה חתיכה במשהו וחזרה ונפלה לאחרת וסלקוה דאין פליטתה אוסרת במשהו כל שיש ס' כנגדה אבל בלח בלח שנתערב בדרך זה אין להקל כיון שכבר נאסר הלח הראשון בתערובתו לא מהני ליה אחר כך תערובת השני דאותו איסור אינו מתבטל לעולם וכן חתיכה ביבש שנאסרה מחמת משהו ואין מכירין אותה נשארת באיסור ואם נאמר שתיבטל ברוב האחרות זה תלוי בפלוגתא שהביא בש"ע סי' תמ"ז סעיף ט' וראוי להחמיר בזה וכן פסק בלבוש שם להחמיר ביבש ביבש וע"כ מה שפסק כאן דאם אין מכיר החתיכה האסורה בפסח דבטל ברוב אינו נכון כלל וסותר ג"כ דברי עצמו אלא האיסור נשאר לעולם באיסורו בפסח ואין לנו היתר רק אם מכירו וסילקו דאין פליטתו אוסרת במשהו כיון שלא נאסר רק מחמת משהו תחילה כן נלע"ד ברור ונכון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז שמפעפעת לפנים כו'. באו"ה כלל ל"א בשם סמ"ק כתב זה דרך ממה נפשך אי מפעפע לתוך הרוטב הרי נתבטל הטיפה בששים ואם אינו מפעפע לתוכה ממה יאסר מ"מ יערה התבשיל מיד ובצד השני שלא כנגד נפילת האיסור ואל יניחו להצטנן כך מאחר שנפלה הטיפה כנגד הרוטב שמא יפעפע יותר עכ"ל מבואר מזה דהקדירה אסורה ולא חשבינן כאילו נפלה לתבשיל אלא לענין היתר התבשיל לחוד ורש"ל כ' פ' גיד הנשה סימן ל"ז בזה אף הקדירה מותר מן הדין לבשל בה בשר עוד אלא שלכתחלה אסורה להשתמש בה אפילו בשר שנראה כאילו נאסר בחלב כו' עכ"ל וכן נראה עיקר כמו שאזכיר בסמוך: ש"ע סָעִיף ה
יח והיא מפעפעת. פי' אפשר שתפעפע ויש לחוש לזה. ש"ע סָעִיף ה
יט עד סמוך לרוטב וכו'. לפי פירוש ב"י צ"ל דכל שמפעפע יותר הוי היתר יותר דיש הרבה לחלוחית באותו מקום של נפילת הטיפה והתפשטות' ק"ל טובא דלמה אמר בזה כ"כ שאין ס' נגד הטיפה אלא היה לו לומר שמא לא מפעפע אלא דבר מועט שאין במקום ההוא ס' ותו דלשון כל כך משמע שרוצה להגדיל השיעור ואח"כ אמר שלא יש שם ס' דמשמע שבא להקטינו. וצ"ל דלכל הדעות שמביא הטור לא ס"ל שלחלוחית שבתוך הכלי יוכל לבטלה לטיפה כי מי יודע כמה יש שם לחלוחית כדאמרינן בסי' צ"ח דמשערינן בכל הקדרה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה הכי נמי לענין זה ואף על גב דהב"י מביא בשם מהר"מ במרדכי וז"ל וכיון שאין מתפשט בכל דופניה שיהא ראוי לומר שכל לחלוחית שבדפנות מסייעים לבטל כו' לרווחא דמילתא כתב כן שאפי' היה ידוע לנו שיעור הלחלוחית שיש שם כדי לבטל מ"מ לא מהני דבלחלוחית לא מפעפע כלל וע"כ נראה בכל פשט זה דכמה דמתפשט גרע טפי שאוסר מקום ההוא ואינו מתבטל כלל והמשך דברי הטור הם כך בתחלה כתב שיש איסור בטיפה בכל סביבותיה ואח"כ מפרש עד היכן יש כח לאיסור דהר"מ כתב דאם יש ששים פעמים ששים דמהני נמשך מזה ב' חומרות וקולא אחת. חומרא אחת דאפילו נפלה נגד התבשיל לא אמרינן דהתבשיל מבטלה. חומרא ב' דהקדירה נשארה אסורה דדבר זה דומה לחתיכת נבילה שנפלה לקדירה ונתבטלה ואתה מכירה ודאי היא נשארה באיסורה ה"נ בהאי מקום שנתפשט שם האיסור נעשה נבילה ממש עד עולם. וקולא אחת דיכול לערות את הרוטב תיכף מן הקדירה בעודה חמה כיון שיש בתבשיל ששים נגד האיסור כולו וספר המצות חולק וסבירא ליה להיפך ממש דהיינו דסבירא ליה דיש ספק אם יש פעפוע לטיפה או אמרינן שאינה זזה ממקומה כלל לא כמו שכתב ב"י דיש ספק עד היכן כח הפיעפוע אם בכולו או במקצתו דהא הספק בגמרא פרק דם חטאת אינו בדרך זה אלא אם מפעפע מן התבשיל החטאת חוץ למקומו בשאר הכלי ואוסרו וה"נ כן הוא ועל כן כתב כאן אם נפלה נגד התבשיל מותר ממה נפשך אם מפעפע בכולו פירוש שהטפה מפעפעת ממקומה למקום אחר ונקט לשון בכל הכלי דגריר בתר לשון הגמרא שזכרנו ובאמת לא נתכוין כאן אלא אם יש לו פעפוע כלל חוץ למקומו הרי נתבטל מחמת התבשיל דכיון שיש לו פעפוע ממילא נכנס לפנים לתוך התבשיל הרי בא התבשיל ומבטלה ואם לא מפעפע כלל אלא עומד במקומו אין כאן איסור כלל כיון דאינו מתפשט כלל ממקומו ממילא אינו נכנס לפנים וע"כ לא הוצרך הטור להביא חלוקה זאת כי הוא דבר פשוט ולא קשה מ"ש ב"י בזה ונכנס לתרץ כמבואר בדבריו והנה לפי זה הקדרה גם כן מותרת דאם מפעפעת לפנים הוה כנפלה לתוך התבשיל ממש ואז גם הקדרה מותרת דאנו חושבים דופן הקדירה כאילו הוא חלק מן התבשיל ממש ואם אינה מפעפעת לא יאסר גם התבשיל שיבשלו בה אח"כ דמאי שנא מן הראשון ואח"כ אמר אם נפלה כנגד הריקן אז נאסר חלק גדול בקדירה דשמא מפעפע חלק גדול ועכ"פ לא עד הרוטב דאל"כ הוי כנפלה נגד התבשיל שזכרנו כיון שגם כאן יש חיבור לטפה עם התבשיל וכ"ת דאכתי יש היתר לתבשיל שיש בו ס' נגד אותו חלק הקדירה שנאסר לזה אמר שמא נתפשט חלק גדול מאד כ"כ עד שלא יהא ס' בתבשיל נגד אותו חלק ע"כ אסור לערות דרך שם דבזה ישאר חלק הקדירה באיסורו לעולם ולא מהני ליה שום ביטול ועדיין יש להקשות למה הוצרך לומר עד סמוך לרוטב האי סמיכות ל"ל היה לו לומר מפעפעת חוץ לרוטב דהא עיקר הכוונה שלא יתחבר לרוטב י"ל דכ"כ משום דרוצה לפסוק שאין תקנה אלא להניחה עד שתצטנן ואין היתר לערות מצד השני במקום שלא נתפשט האיסור או ינקוב משולי הכלי כמי שנזכרו תיקונים אלו בשאר פוסקים לזה אמר דיש חשש שמא הפעפוע נפסק סמוך לרוטב ואם יזוז הכלי ממקומו יגיע למקום האיסור ע"כ יניח עד שיצטנן דוקא ומ"ש כ"כ שאין ששים נגד הטיפה לא הטיפה לחוד אלא עם התפשטות שלה קאמר וזה ברור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ נהגו העולם לאסור כו'. פירוש ולא מהני אפי' להניח עד שיצטנן וכן משמע מאו"ה כלל ל"א שכתב וז"ל נהגו העולם לאסור התבשיל אפילו אם יש ס' בתבשיל נגד הטפה מאחר שנפל נגד הריקן אז ודאי מפעפע רק בדופני הקדרה לבדה וחיישינן שמא עלה אח"כ פעם אחת רתיחת הקדירה ונגע לאותו מקצת דופן הקדירה שנאסרה או שמא יגע בו עתה בעת העירוי קודם שתצטנן עכ"ל ובפרישה משמע דמ"מ יש להתיר אפילו לפי המנהג להניח עד שתצטנן ולא החמיר רק לערות קודם הצינון והדברים ברורים כמ"ש וכן משמעות הת"ח כלל נ"ה: ש"ע סָעִיף ו
כא אבל אם נפל כנגד האש. פי' בעודנו עומד אצל האש אבל לאחר שסילקו אע"פ שהוא רותח עדיין מ"מ אינו שורף ומייבש ואף שזה פשוט מ"מ ראיתי מי שטעה בזה. ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב כגון בע"ש כו'. בת"ח כלל נ"ה כתב ה"ה לכל צורך גדול כגון לצורך אורחים או הפסד מרובה או לעני כפי ראות עיני המורה עכ"ל וכתוב בתשובת מהר"י מינץ סימן ט"ו דהמנהג לומר להם הטעם שמפני מה הוא מיקל לו כדי שלא יתמהו למה אוסר לפעמים ולפעמים מתיר: ש"ע סָעִיף ז
כג אפילו שלא כנגד האש. כתב רש"ל פרק גיד הנשה סימן ל"ז מ"מ הקדירה אסורה דשמא לא מפעפע לפנים ואסור מקום הטיפה ע"כ יערה אותו מצד אחר ואין צריך להמתין עד הצינון כיון שהוא ערב שבת: ש"ע סָעִיף ז
כד ע"י ס'. פי' בס' בתבשיל נגד הטיפה לחוד כתוב באו"ה כלל ל"א אם נפל טיפת חלב על הקדירה עם מים אצל האש ובתוך מעת לעת בשלו בה בשר אפילו לא היה ס' במים נגד הטיפה מותר הבשר דאם לא עברה תחלה לתוך קדירה גם כן בפעם השני לא תעבור ומותר הבשר בדיעבד ואפילו אם עוברת לפנים תחלה מ"מ אין בקדרה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר: ש"ע סָעִיף ז
כה ואם נשפך חלב כו'. כ"כ בהגהות ש"ד בשם מהר"ם ובאו"ה כלל ל"א כתב בזה בשם הר"י מפרי"ז דצריך ס' ממה שאומדין מה שיש חלב בעין תחת הקדרה עכ"ל וכתב רש"ל פג"ה סי' ל"ח שלא נראה לו פסק זה דהא לא הוי אלא כלי שני וכתב שיש לחלק היכא שהקדרה עומדת אצל האש שחום האש שבקדירה מרתיח התחתון מלהתקרר ובולע שפיר וכן נראה עיקר עכ"ל ולעד"נ דבלאו רתיחת הקדירה לא קשיא מידי דכיון שהכירה אצל האש והיא חמה שהיד סולדת שם הוי החלב שבתוכה ככלי ראשון ומהר"ם דמתיר מיירי בנשפך במקום הכירה שאינה חמה מחמת האש ואין היד סולדת שם וכן נראה עיקר להלכה. ש"ע סָעִיף ז
כו הוי נמי ככלי שני. נלע"ד דזה נמי דוקא שאין המקום ההוא רותח ואין היד סולדת דאל"כ הוי ככלי ראשון וכמ"ש בסמוך: ש"ע סָעִיף ז
כז ואם לא נפסק כו'. בת"ה הביאו ב"י כ' שהחלב שהגיע אצל הבשר אם היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר הוי כעירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר וכתב ב"י על זה ונראה. דהבשר היה צונן דאם לא כן למה הוצרך לומר שהחלב חשיב עירוי הא אפילו חלב צונן גמור הוי אסור הבשר דהוי צונן לתוך חם וכיון שכך הא דקאמר דנאסר הבשר אינו אלא כדי קליפה דהא חם לתוך צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה עכ"ל סובר הב"י שמה שנגע החלב אצל הקדירה הוי הקדירה תתאה והחלב עילאה מ"ה מחמיר בבשר רותח וחלב צונן לאסור כולו ומיקל בבשר צונן וחלב רותח דאין אוסר רק כדי קליפה ואחר פירוש זה נמשך רמ"א כאן ולע"ד נראה תמוה דכל שנוגע בקדירה אין כאן לא עילאה ולא תתאה אלא הוה עלייהו דין נוגעים זה בזה ודינו מבואר בסי' ק"ה סעיף ג' דאם האחד צונן והשני חם אינו אוסר אלא כדי קליפה וכן מצאתיו בדברי רש"ל פרק גיד הנשה סימן ל"ח שמדמה זה לנוגעים אלא דהוא מחמיר בנוגעים זה בזה כמו שיתבאר בסימן ק"ה ועל כן הקשה על ת"ה שזכרתי למה לי שהחלב רותח הא כיון שהבשר רותח אסור כדין קר וחם שנוגעים זה בזה לדידיה ותירץ שהחלב היה זב עד תחת הקדירה של בשר נמצא דהוי חלב תתאה ואין אוסר אי הוי צונן הרי לדידן יש להקל אם נאמר דהוי כנוגעים זה בזה אלא שאין להקל במה שהחמיר הב"י ורמ"א אלא דמ"מ נלענ"ד כיון דכתב רמ"א בסי' ק"ה ס"י דאפילו במליחה יש לאסור במקום שאין הפסד בנוגעים זה בזה כ"ש בחם על ידי האש כי הכא ע"כ יש להחמיר גם כאן אפילו בבשר צונן וחלב רותח במקום שאין הפסד מרובה כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ז
כח והוא שהתחיל הקדירה להרתיח כו'. בת"ח כלל נ"ה סיים ע"ז ונ"ל אם לא התחיל להרתיח ונפל על הכיסוי לא נאסר מה שבקדרה כלל אף אם אין בו ס' דעדיין הוי כצונן ואינו מפעפע למה שבקדירה עכ"ל ונ"ל דלגבי הכיסוי עצמו חשיב כרותח והיא אסורה כיון שמונחת על הקדירה אצל האש וכן יש לפרש לשון הת"ח בזה. ובעיקר דין זה שכתב רמ"א כאן דינו כנפלה על גבי הקדירה רש"ל פרק כל הבשר סימן מ"ו חולק על זה וכתב נהי דהרתיחה עולה עד הכיסוי מ"מ הרוטב אין מצטרף עמה וא"כ אם אין בכסוי ס' נגד האיסור שנפל עליה נעשה הכיסוי נבילה עכ"ל וכן מסתבר לע"ד דשאני בקדירה נגד הרוטב שהרוטב עצמו הוא תמיד שם מה שאין כן בכסוי שמא באותו פעם שנפלה הטיפה לא עלתה הרתיחה עד הכיסוי ממש וספיקא דאורייתא לחומרא רק באיסור דרבנן יש להקל בזה נלע"ד. ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כט מידי דהוה אשתי קדירות כו'. מטעם זה נ"ל להתיר באם אפו בתנור פלאדי"ן של חלב ואח"כ באותו מקום רותח הושיבו שם קדירה ובתוכו בשר דכל שאין החלב בעין במקום ההוא בתנור הוי כקדירה של חלב ושתי קדירות לא אסרי אהדדי: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ל אבל חלב מהותך שנפל ממנו. פי' מפיו במקום שהפתילה דולקת אותו צד חשוב ע"י האור עצמו כ"כ בהגהת ש"ד בשם מהרא"י ממילא אם נטף מצד אחר מן הכלי שהפתילה בתוכו לא מקרי רותח לאסור מה שנוטף עליו וגדולה מזו כתב שם בהג"ה בשם מהר"מ דאם נפל טפת חלב רותח על סכין או כלי אחר צונן אין צריך רק גרידה במקום שנפלה הטיפה הואיל ופסקה הטיפה בשעת נפיל' ולא באה בקילוח ודוקא כשנופל על הקתא אבל נפל על הברזל נועץ עשרה פעמים בקרקע ודיו עכ"ל. והיינו שמחלק שם בין דין זה דמהר"ם דהוא חם מחמת רתיחת האור ובין דין החלב מהותך דלעיל שהוא מן האור עצמו כן הוא ביאור ענין זה: כתוב במהרי"ל הלכות פסח וז"ל והמגעיל על ידי עירוי ששופך הרותחין על הכלי להגעילו יזהר שישפוך המים הרותחין דוקא מן הכלי שבשלו בו והוא הנקרא כלי ראשון ואל ישאוב מן הכלי שבו הרותחין בכלי אחר ולערות ממנו להגעיל משום דכלי ששואב עמו הוא כלי שני ונתבטל בו בישול הרותחין טרם שמגעילן אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הכלי שמבשלין בו הרותחין ובעוד הוא שם מעלין המים רתיחות שפיר מתקרי גם הוא כלי ראשון עכ"ל. מדברים אלו משמע שאם שואב מכלי ראשון והוציא רותחים מקרי אח"כ כלי שני ויש בו דין כ"ש ותמהתי מאד על זה דהא בעודו בכלי ראשון הכלי הזה שתוחב בו גם הוא כלי ראשון דהא מגעילין בכלי ראשון כלים ומפליט מהם הבלוע וכן קי"ל בתוחב כף איסור לקדירה דאוסר הכף אפילו אם מוציאו הכף ממנו והיאך נאמר כאן שכשמוציא הכלי ששואב מכלי ראשון נעשה כלי שני כיון שבא עליו שם כלי ראשון מי נותן לו אח"כ שם אחר והלא כלי ראשון שמו עליו אף אם נעקר מאש ה"ה נמי זה שנעקר מהרותחין שתוך כלי ראשון. ותו דאם שהה שם קצת מודה מהרי"ל דנשאר עליו שם כלי ראשון ואם כן מאן מפיס כמה תהא השהייה וכמ"ש הטור א"ח סי' תנ"ב וז"ל כתב רי"ף משהי למאני בגו יורה עד דפלטו וכתב אבי עזרי מי יודע לשער כו' ה"נ נימא כך מי יודע לשער שיעור השהייה בזה. ועוד ראיה מפ' כירה דאמר ר' שמואל בר אבדימי נכנסתי אחר רבי למרחץ בשבת כו' וא"ל טול בכלי שני כדי שיתמעט החום. ואין לטעות ולומר דהכי קאמר שבכלי שני ישאוב מן האמבטי שהוא כלי ראשון ונמצא למד שבכלי ששואב הוא כלי שני זה אינו דאם כן היה לו לומר סתם טול בכלי ותן ותו דאיתפרש דמה שאמר בכלי שני קאי על טול דהיינו שבשעת נטילה יהיה כ"ש הא ודאי אין שייך לומר כן דבשעת נטילה מן הרותחין הוי כלי ראשון שהרי בתוכה הוא וג"כ א"ל שיהיה כלי שני אחר שיצא מן המים דהא טול בכ"ש קאמר שמע מיניה שבשעת נטילה אמר לו ולא על ההוצאה שאחריה ותו דכשהוציאה מי שם עליו שם כלי שני דאטו כל כלי ראשון אחר שיתקרר יהיה עליו שם כלי שני. ותו דהתוספות כתבו התם דעיקר החילוק שבין כלי א' לכלי שני הוא דכלי שני מתקרר מחמת שאין דופנותיה חמין ע"כ הולך ומתקרר וזה ודאי דופנותיה רותחין שהרי הוחמו ברותחין דכלי ראשון אלא דבר פשוט דה"ק רבי טול מן המים באיזה דבר ותנהו לכלי שני דהיינו שיערה אותו לכלי שני ככל כלי שני שבתלמוד ותדע דאם היה כאן רבותא בהאי כלי ראשון שנעשה אח"כ שני היה לו שם לומר חידוש זה במקום דילפינן מינה כלי שני אינו מבשל טפי היה לו לומר דאפילו) כלי ראשון נעשה כלי שני ואינו מבשל גם הטור א"ח סימן שי"ח כשהעתיק דין זה של טול בכלי שני כו' לא כתב אלא אם היה חמין בכ"ש יוכל ליתן לתוכו כו' ולא כתב שישאב מכלי ראשון ואפ"ה יתן לתוכו אלא פשוט שזהו אינו וראיה מפורשת עוד ממ"ש באגודה הביאו באו"ה כלל ס' וז"ל זבוב הנמצא בקערה מותר דהוי ספק ספיקא שמא בכלי שני נפלה ואת"ל בכלי ראשון שמא כשהוציאו הזבוב והיינו בכף היה ס' בכף עכ"ל וכן לענין הוצאת ביצה טמאה בכף וכ"כ בש"ד ובטור לענין הוצאת זבוב בכף סי' ק"ז הרי שהצריך ס' במרק שבכף נגד הזבוב והיינו דחשיבה לכלי ראשון אע"פ שהוציאו מן הקדרה דכל זמן שהיה בקדירה אין איסור מחמת זבוב דהיה שם ס' רק אחר שהוציאוהו בכף אוסרו ועל זה אמר שמא היה ס' בכף שמע מיניה דעדיין שם ראשון על הכף אע"פ שהוציאוהו וכן מוכח מפסק רמ"א בסי' ק"ז שכתב אבל אם היה מעט מהתבשיל עם האיסור בכף והוחזר לקדירה צריך ס' גם נגד מעט התבשיל דהוא נעשה נבילה בכף שמע מיניה דהכף הוא כלי ראשון במה ששואב מן הקדירה ואוסר מרק שבתוכו עד ס': ושוב ראיתי בת"ה סי' קפ"ה לענין שבלוע בתוך הכף יהיה נעשה נבילה כתב וז"ל י"ל דלאחר שהוציאו הכף מן הרותחין כל הבלוע בתוכה חשיב כמו כלי שני ולא פלט ולא בלע וכ"ש לטעמא דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע עכ"ל. נראה דלק"מ מזה על מה שכתבתי דהתם מוציא כף ריקן מהקדירה ואין שם אלא מה שבלוע בו בזה אמרינן ודאי דאין בכלי ריקן חום כ"כ שיפליט ויבליע במה שבתוכו בלוע ואפילו בכלי ראשון ממש שהוסר מן האור והורק מה שבתוכו נראה לומר כן מה שאין כן באם יש עדיין בתוכו הרוטב או התבשיל הרותח ודאי הוה על הכף שם כלי ראשון ממש כמו על הקדירה דאל"כ ודאי אין סברא לומר דהת"ה יחלוק מסברא בעלמא על הש"ד וטור ואגוד' שזכרתי אלא ודאי כמו שכתבתי. ושוב ראיתי בתוס' פרק א"מ דף ל"ג ד"ה קינסא וז"ל ור"י היה אומר כי מצוה מן המובחר להגעיל כל נסר לבד ולזרוק עליה מאותו כלי עצמו שהוא רותח על האור ודי בכך אע"פ שפסקה הרתיחה כשמעבירה מן האור ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחה עולה תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו ותלה הדבר להחמיר ואסר להגעיל בהן דחשיב ככלי שני ולענין מליגת תרנגולת נמי אסור דחשיב ליה ככלי ראשון עכ"ל. הרי לפנינו דהתוס' נסתפקו בזה והעלו לחומרא אלא דהרא"ש שם כתב בשם ר"י דהוה ככלי ראשון כיון שהוציאו מן היורה מרותח וכ"כ הטור בי"ד סי' קל"א בשם ר"י וא"כ צ"ל דגירסא אחרת היתה להם בתוס' ומדברי רמ"א על פי הגהת מיימוני בא"ח סי' תנ"א משמע שפסק לחומרא דלא הוי ככלי ראשון דהא כתב שם ויערה עליהן רותחין מכלי ראשון כו' ע"כ נראה להחמיר כדברי התוספות: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א כזית. עט"ז לכאורה יאמר דלהר"מ כל שטועם ואין בו טעם שרי אף בפחות מס' ואנן קיי"ל כרש"י בסימן צ"ח דבעינן ס' וקפילא אמנם יראה לפרש כפשוטו דאנן לא קיי"ל כן היינו כמ"ש רמ"א שם דא"א נוהגין לסמוך אטעימת קפילא ומ"ש הט"ז הוא לענין מלקות ירצה בזה דרב דנקיט כזית לשיטתיה דבעינן שיהא בכ"א שיעור משא"כ לדידן דפסקינן כלוי חצי זית בשר וחצי זית חלב הוה שיעור שלם א"צ כזית והר"מ בפ"ט ממ"א ה"ח השמיט מלת כזית והט"ו כתבו היינו למלקות ר"ל אם אכל הבשר היה לוקה בכזית ועיין פרישה אות א'. והנה יש בכאן חקירות רבות ונ"מ לדינא לכן ראיתי להאריך קצת: דע כי מ"ש מבלע בלע מפלט לא פליט הוא מאמר מוחלט אין בו מחלוקת אמנם יש בו פירושים רבים כי רבינו שמואל בחולין ק"ח ב' תוס' ד"ה שנפל פי' אף ש"ע אין פולט כ"ז שאין שבע מלבלוע וכי נייח היינו מבליעתו ור"ת פי' ש"ע פולט מיד רק מה שבלע ממקום אחר אין פולט וכי נייח היינו היורה מרתיחתו. ויש בזה לכ"א מהפירושים קולא וחומרא. לר"ש קולא כל שלא נייח החלב מותר אף בלא טעימה וכששבע מלבלוע החלב צריך ס' ולא מהני טעימה וזהו חומרא. ולר"ת קולא כ"ז שלא נח מרתיחה מהני לחלב טעימה וחומרא אף שלא נח מ"מ צריך החלב טעימה. והמ"מ כתב דאפשר דהר"מ מפרש כפי' הר"ש וא"י היאך יאמר זה והלא הצטריך טעימה אף קודם שנייח עב"י וב"ח. ובזה יש לנו לומר דהר"מ יש לו שיטה שלישית ולחומרא כ"ז שלא שבע מלבלוע פולט ש"ע כר"ת ומה שבלע לא פליט וכי נייח מלבלוע אף מה שבלע פולט. ואמנם המחבר פסק כר"ת לגמרי דש"ע פולט מיד אף במעלה רתיחות ומה שבלע לא פלט עד שתנוח היורה מרתיחתו. ויש נ"מ לדידן כפי מ"ש הש"ך סי' צ"ח אות ה' דלענין נדרים והיתר סומכין אטעימת ישראל ואם כן הנודר מבשר ונפל כזית בשר ליורה של תבשיל קדם וסילקו שרי בטעימה ואי לא ס' בעינן. הן אמת שאני נסתפקתי אי אמרינן כה"ג חנ"נ בשאר איסורים דהוא משום לתא דבב"ח ודומיא בעינן שאסור לכל העולם ואל תשיבני מהמדומע מדמע לפי חשבון שהוכיחו מכאן דביבש לא אמרינן חנ"נ והא תרומה שרי לכהן עדיין י"ל שאני נדרים דיש היתר בשאלה וה"ה דשיל"מ דבא"מ מהני ס' אי אמרינן ביה חנ"נ כמו ביצה בי"ט שבישל עם נ"ט בא"מ ואח"כ נתרבה עד ס' כיון דל"ד לבב"ח לא גזרו ותדע שהרי במליחה וכבוש יש דעות דלא גזרו עיין ספכ"ה וכעת לא מצאתי גילוי לזה ובשער התערובת בארנו דאמרינן בהו חנ"נ. ומ"מ אנן אין בקיאין אי נח היורה מרתיחה או לאו ואין להתיר בטעימה אף בהיתר: ויש לחקור בכאן כמה חקירות כמו שאגיד א' ב' עמד בהם הפר"ח אות ב' דניחוש בלע ופלט הרבה פעמים חלב ולא ליהני ס' קושיא ב' דעכ"פ ס"א ליבעי דכזית חלב הנבלע בבשר נ"נ וליבעי ס"א חלב ועב"ח דליבעי ק"כ זיתים. והתי' בזה דמ"ה מין במינו ברובא בטיל לא דייקינן כולי האי. עסי' צ"ט ס"ו בהג"ה. ויש להקשות לפ"ז בישל ירקות עם ב' זיתי חלב ונפל כזית בשר לתוכן נימא דנבלע מתחלה כזית חלב בבשר ופלט והדר בלע כזית הב' ופלט דנעשו ב' זיתי חלב נבילה וליבעי ק"כ זיתי ירקות לבטל שתיהן דהוה דאורייתא מין בא"מ ורוב ליכא בחלב לומר סלק וכאמור ולזה יש לומר דלא נכנס הבשר כ"א לפי ערך חלק ס' והבן ✍: עוד יש לחקור איך אמר טועם החלב ודלמא נתן טעם הבשר בחלב ואח"כ נבלע הבשר לתוך הבשר ונ"נ. ואפשר שזה היה קשה להב"י ובכ"מ שם דבלא סילק למה ליה טעמא דבעינן ס' משום חלב היוצא. היינו דקשיא ליה דבלא"ה שמא הבשר נתן טעם בחלב ואחר כך נסחט הטעם מהחלב לתוך הבשר ונ"נ וע"ז תי' דלהא לא חיישינן כיון שאין טועם עכשיו טעם לא מחזיקין איסור ומיהו קודם סילוק י"ל דלא כר"ת בתוס' ד"ה שנפל דאף החלב אין פולט או דהחתיכה אין פולט ובולע מה שפלטה והא דאוסרין החתיכה ולא מהני קפילא דמסתמא כי נפל כזית ליורה גדולה אף הר"מ יודה דשקורי משקר העובד כוכבים דמסתמא יש בו טעם ועכר"ו אות א' (ולפי מ"ש לעיל דבלע לפי ערך יש לעיין כאן ועסי' ק"ו בחתיכה שאין חוזרת להיתרה): עוד יש לחקור קדירה חדשה או אב"י שבלעה כזית איסור ואח"כ בישלו בה היתר א"צ ס' כ"א נגד זית שבלעה עסי' צ"ח ס"ו ולא אמרינן דמה שנכנס בקדירה מהיתר נ"נ וצריך לשער אח"כ נגד כל הקדירה י"ל דבאוכל אמרינן מה שבתוכו הוא נפרד ומה שבתוך הכלי מסייע הרוטב שבתבשיל ומה"ט נפלה טפה נגד הרוטב מהני ס' בתבשיל וכדבעינן למימר קמן בעזה"י ועכר"ו אות ב' והכין מסתבר. ומ"מ קשה מסי' צ"ד סי"ב בתחב כף ב"פ צריך ב"פ ס' להמחבר ונהי דחששא שמא לאחר שהוציא הכף מן הקדירה הבלוע שבלע מחלב נ"נ דשם כ"ר עליו אף לאחר שהוציא מ"מ אמאי הכא די בלא סילק ס' פ"א מטעם דאיסורין מבטלין זא"ז והתם בלא נודע בעינן ב"פ ס'. שוב ראיתי בתה"ד סי' קפ"ג כתב בפי' לחלק בין כזית בשר דהחלב הבלוע בתוכו נפרד ואין מצטרף עם החלב שבקדירה משא"כ חלב שבדופן קדירה מצטרף עם הכל דאוכל עם אוכל א' הוא. ויראה מדבריו דזית בשר בחלב וזית חלב הבלוע מבשר כיון דמ"מ שם איסור בב"ח עלייהו הוה כאיסור א' וכבר כתבנו בסי' פ"ז (ובצ"ח) דאיסורין מבטלין זא"ז בעינן ב' תנאים שיהא חלוק בטעם וחלוק בשם עיין תב"ש בסי' ל"ג וא"כ שפיר כתב המחבר בסי' צ"ד דוודאי מ"ה שרי דחלוקין בטעמן ומדרבנן אסור הלכך שם דהוה תחיבה מחדש בלא נודע יש לאסור משא"כ כאן דאין שם נפילה מחדש (בב"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפין ולוקה והוה איסור א') ומיהו לדידן אף התם בלא נודע די בפ"א ס' ושם אבאר אמנם מה שקשה מבצלים הבלועים מבשר אבאר בצ"ד ס"ו בעזה"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב לתוך עט"ז הנה מחלוקת ר"י ורש"י מבואר בטור לר"י כל שמקצתה תוך הרוטב דיינינן ככולה תוך הרוטב ודוקא שכולה חוץ לרוטב שמונחת על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב כו' ולרש"י כל שמקצתה חוץ לרוטב אסור. ויש קולא וחומרא לכ"א מהפירושים לר"י קולא מקצתה תוך הרוטב ונפלה טפה על חוץ לרוטב כל הקדירה מצטרפת ואף אותה חתיכה מותרת ואם נפלה הטפה תוך הרוטב ואין מה שבתוך הרוטב ס' מצטרפת אותה המקצת שחוץ לרוטב לס'. וחומרא אם מקצתה ברוטב ואין בכל הקדירה ס' הכל אסור. ולרש"י חומרא אם נפלה הטפה על מה שחוץ לקדירה אותה חתיכה אסורה ואם נפלה לרוטב ואין מה שברוטב ס' אין מה שחוץ מצטרף. וקולא אם אין ס' בכל הקדירה ונפלה על מה שבחוץ ולא ניער כלל השאר מותר כן העלה בד"מ. והט"ז סובר דלרש"י נמי השאר אסור כה"ג ואף שיש ס' נגד מקצת החתיכה שחוץ לרוטב דאמרינן מתחלה לא הלכה הטפה כ"א עד סמוך לרוטב ואח"כ נאסר מה שברוטב מן העליון לדידן דאית לן איסור דבוק דממהר לבלוע יותר ה"נ כאן אמרינן שאח"כ אותו מקצת שחוץ מפעפע לחציה שתוך הרוטב ונאסרה ואח"כ צריך ס' נגד כל החתיכה ומ"ש שכן משמע מהמחבר לכאורה יש לתמוה הא סיים בד"א שלא ניער אלא לבסוף וכן השיג עליו בנה"ך ועיין פ"ט ממ"א הלכה ט' בהשגות הר"א והמ"מ שם מפרש דברי הר"מ כן דאף לא ניער כלל אסור מדסתם בבא ראשונה ומ"ש אח"כ בד"א שלא ניער תחלה אלא לסוף להמשך הלשון שאמר אח"כ דבעינן ניער תחלה וסוף כדעת הב"י הא תחלה לחוד או סוף לחוד אסור דלא כמהרי"ן חביב עב"י. ומדאמר בד"א שלא ניער תחלה אלא לסוף ולא אמר להיפך בד"א שניער סוף ולא תחלה יראה כן דעיקר האיסור משום שלא ניער תחלה. ומיהו ממה שלא כתב הר"מ רבותא בד"א שלא ניער תחלה אלא לסוף או תחלה ולא סוף אסור לדעת הב"י אלא ע"כ דלא ניער כלל נמי אסור ואי הוה אמר ניער תחלה הוה משמע דניער בעינן. הא ליתא דניער תחלה אין איסור אלא אותה חתיכה ממ"נ אי ניער יפה כולו מותר ואי לא השאר מותר אלא כדכתיבנא דהוכחת הט"ז מדסתם הר"מ והמחבר בבא א' משמע אף דלא ניער כלל אוסר השאר ומה שכתב בסיפא בד"א שלא ניער תחלה אלא סוף ה"ה לא ניער כלל ומשום סיפא נקט לה דלהיתרא בעינן תחלה וסוף וא"כ קשיא אמאי לא ניער כלל אסור הא בלע ולא פלט ואף אי נימא דמכל מקום כ"נ אוסר דבב"ח הוה גוף איסור עסי' ק"ה בט"ז אות י"ג מ"מ איך סתם כאן דכל החתיכות כולן אסורות ולא סגי כ"נ אלא דמיירי מקצתה ברוטב וכרש"י ולא כר"י ואוסרת הכל ואף כפי הנראה המחבר לית ליה איסור דבוק בסי' ק"ו ומ"מ אוסר אחרות אח"כ לדידיה. וכל הטורח הזה כדי לקיים הלכה כרש"י וכמ"ש הט"ז באות י"ד לחומרא קי"ל כרש"י והש"ך חולק ופוסק כר"י להקל. ומיהו כשכל החתיכה תוך הרוטב ופניה מגולים אפשר הט"ז יודה דאין להחמיר כ"כ עב"י. ודע לרש"י מקצתה תוך הרוטב ולר"י כולה חוץ לרוטב דנאסרה אותה החתיכה ואח"כ כשניער אוסר הכל וביורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט מה שבלע אין אוסר אחרות לסברת מי שסובר בב"ח חם בחם בלא רוטב אין אוסר דבעינן שיהא יוצא מעט חלב עס"י ק"ה בט"ז י"ג וש"ך י"ז ולדידן א"א בקיאין איזה מיקרי רותחת ושמא נח מרתיחותיו. ומיהו י"ל דמפלט לא פלט טעם גמור אבל משהו פולט וז"א דהא לרב אמרינן כן בחולין ואיהו ס"ל מין במינו במשהו ועיין סימן ק"ה אבאר דאף משהו אין יוצא: שמעתי אומרים בשם רב אחד דלדידן אין נ"מ בין מחלוקת רש"י ור"י דמקצתה חוץ לרוטב דביורה רותחת מבלע בלע מפלט לא פלט ונ"נ ואח"כ כשנח מרתיחותיו אוסר השאר וא"א בקיאין בין יורה רותחת או לאו עכ"ל ולא אבין כלל דא"כ אף ביורה שאין רותחת איך משכחת להאי דינא דר"י והא א"א לרוטב לחלק לשאר חתיכות אם לא דרך החתיכה וכ"ש אם נאמר דמתחלה הולך הבליעה עד הרוטב ובהגיע לרוטב מתחלק ואין שיעור לדבר כי אפשר לסוחטו אסור ומה יוסיף תת כח בהתחלק אח"כ לאחרות ועוד דלא מצינו הגעלה באוכלין אלא מה אית לך למימר דלר"י מקצתה תוך הרוטב והבל הקדירה שעולה למעלה חשוב כאלו כולו תוך הרוטב ואין מניח כלל להתבלע הטפה ההיא בחתיכה זו בגגה אלא מיד נחלק הטפה לכל הקדירה וא"כ גם לדידן יתכן דינו של הר"י. (ומיהו המעיין בתוס' חולין ק' א' ד"ה כשקדם שכתבו כיון דסוף הטפה להתפשט לא נ"נ יש לעיין במה דכתיבנא דכל דרך הילוכו לא נ"נ משא"כ לאחר שנח מרתיחותיו) ועמ"ש בש"ך מזה ✍: ש"ע סָעִיף ב
ג נאסרה. עט"ז ראיתי לבאר קצת הנה בת"ח כלל כ"ג ד"ג הקשה דברי הטור אהדדי דבסי' ק"ה פסק בישול בקדירה בלא רוטב אין אוסר כ"א כ"נ וכאן כתב היכא שבישלה עם אחרות צריך ס' לבטל כולה משמע שנגמר בישולה כך ויש לומר דה"ק אם ניער אח"כ עכ"ל ולא הבינותי כלל דבד"מ מוכח איפכא דאם בישלה היינו ניער דוקא ועוד דאף בניער אח"כ מ"מ לא היה לשער אלא נגד המקצת שנאסר חוץ לרוטב ואף רק נגד כ"נ ודוחק לחלק בין ההיא דסי' ק"ז בחתיכה שיש חלב דבוק דלא אמרינן דבוק (להטור) לכאן. והדרישה אות ד' הוכיח מדכתב הטור טפת חלב כו' אם יש בה ס' אלמא דמתפשט בכולה מדמתיר בס' וכ"כ לקמן והיכא שנאסרה החתיכה נעשה כולה איסור עכ"ל ויפה כיון דמדמתיר בס' ואי אין אוסר כ"א כ"נ לא מהני ס' ע"כ הקשה דברי הטור אהדדי. והנה לרש"י י"ל כל שמקצתה ברוטב ודאי כולה אסורה ולא עוד דדעת הט"ז לרש"י אף בלא ניער כלל אוסר אחרות אלא לר"י כולה חוץ לרוטב הוא דאיכא לפלוגי ולומר דאין אוסר כ"א כ"נ או אוסר כולו. ועב"ח סי' ק"ה לא כתב רק תימה לר"י יע"ש בס"ד הא לרש"י מקצתה ברוטב א"ש. והנה לרש"י משנת טפת חלב מקצתה ברוטב ואפילו הכי תנן אם יש בה בנ"ט אלמא דכולה אסורה וש"מ דמקצתה ברוטב מהני עכ"פ דכולה אסור ואפשר אח"כ אוסר אחרות כט"ז. ולאפוקי אם כולה חוץ לרוטב אה"נ דרק כ"נ משא"כ לר"י דמוקי למשנה בכולה חוץ לרוטב ואוסר כולה ע"כ או דיש לחלק בין צלי לחום קדירה או דיש לחלק בין צלול לגוש או בין דבר המפעפע וחלב מיקרי שמן. והנה בטור סי' ק"ה הכי הגירסא וכן אם נפל על חתיכה בקדירה חוץ לרוטב אין אוסר כ"א כ"נ ואם היא ברוטב לרש"י אפי' מקצתה ולר"י כולה אוסר וכ"ה בש"ע שם בק"ה ס"ד אלא שהוגה שם להיפוך עיין דרישה שם ט' וט"ז. והנה אפשר לפרש לרש"י אפילו מקצתה תוך הרוטב נאסרה החתיכה ואפשר שאוסרת אחרות ולר"י כולה הוא ענין בפ"ע דלר"י דוקא כולה חוץ לרוטב אוסר כל החתיכה ומ"ש תחלה שאין אוסר כ"א כ"נ כשכולה חוץ לרוטב היינו לרש"י ואף שדוחק לפרש כן מ"מ עדיף ממה דנגיה כל הספרים. גם מ"ש הט"ז דשומן מפעפע וחלב הוה שמן צ"ע דמ"מ בעי נטילת מקום כמ"ש סי' ק"ה ס"ה ואיך כתב כאן דהכל מותר ולא הוצרך נטילת מקום דבכ"נ ודאי יש בה טעם. ומ"ש הט"ז דבסי' ק"ה ס"ז מוכח דחלב לא מפעפע אמת שם באות ט"ו כ"כ וכוונתו דרמ"א כאן כתב אם לא ניער כלל אין אוסר אחרות דבלוע אין יוצא בלא רוטב ואלו הוה חלב שמן יוצא. ואנו בקיאין בין כחוש לשמן לענין בלוע שאין יוצא בלא רוטב. ומיהו לדידן אין נ"מ בין חילוקים אלו דא"א בקיאין בין כחוש לשמן ועכ"פ איסור שנפל על צלי חם אוסר כולו אף גוש וכחוש וכ"ש בקדירה בלא רוטב ואף שיש ס' בעינן נטילת מקום ובזה חמור מאלו כולו תוך הרוטב דא"צ נ"מ ✍: ש"ע סָעִיף ב
ד אבל. עט"ז סובר מדסתם המחבר ולא כתב דניער מתחלה לא סגי כמ"ש בב"י ש"מ דהסכים בש"ע כמהרי"ן חביב דניער מתחלה סגי וזה שלא כתב הר"ב ויש אומרים ועש"ך אות ה' מפרש בע"א. ומ"ש לר"י אין שייך ניער כ"א להיות מקצתה תוך הרוטב משא"כ לרש"י שייך לשון ניער ותי' דקדירה מליאה א"א להיות תוך הרוטב מקצתה אם לא בניער ומהפך תחתונים למעלה: ש"ע סָעִיף ב
ה וכן. עט"ז וכוונתו מבואר דאזיל לשיטתיה באות ב' לרש"י מקצתה תוך הרוטב אף שלא ניער כלל נאסרה תחלה החתיכה ואח"כ אוסרת אחרות וכן פסק רמ"א ס"ד בהג"ה דבב"ח אוסרת שאר החתיכות אף שלא ניער כלל כן משמע מסתימות לשונו שם וחזר ממ"ש בד"מ לרש"י אין אוסרת אחרות בלא ניער וא"כ קשיא שפיר איך כתב כאן דאם לא ניער כלל צריך ס' נגד הטיפה ולא נגד החתיכה וחתיכה אסורה והיינו ע"כ במקצתה תוך הרוטב דאי כולה חוץ לרוטב א"צ ס' נגד הטפה אלא במקצתה תוך הרוטב. והכריע רמ"א נגד הטפה צריך ס' כר"י ונגד החתיכה א"צ ולקמן הכריע בב"ח צריך ס' אף נגד החתיכה בלא ניער כלל כמ"ש מדסתם. עוד הקשה דאמאי לא כתב רמ"א וי"א דחולק על המחבר כמ"ש באות ב' דלהמחבר אף בלא ניער כלל כל שמקצתה ברוטב אסור. אבל לפי מה שמפרש הש"ך באות ו' א"ש דלרש"י במקצת' תוך הרוטב ולא ניער כלל אין אוסר השאר ורמ"א ספוקי מספקא ליה בב"ח אי הלכה כר"י או כרש"י הלכך צריך ס' נגד הטפה במקצתה תוך הרוטב וממ"נ השאר מותרות אי כר"י אף החתיכה מותרת ואי לרש"י אין יוצא מחתיכה לחתיכה ואותה חתיכה אסורה מספיקא שמא כרש"י ולקמן ס"ד הכריע במקצתה תוך הרוטב לאסור אותה חתיכה ולא אחרות ובב"ח אף אחרות והיינו בניער אח"כ הא לא"ה שרי אף לרש"י וכמ"ש בד"מ עט"ז אות ב'. ודע למה דמפרש הט"ז בלא"ה לא ידענא להולמו מה שכ' רמ"א וכן אם לא ניער כלל דשרי השאר הא אף בניער לסוף שרי במקצתה תוך הרוטב לפי הבנת הט"ז ואמאי לא כתב רבותא טפי בניער לסוף גם הלשון אין מיושב דמשמע בניער לסוף אודי להמחבר דאסור והא במקצתה תוך הרוטב סובר דשרי ולש"ך א"ש דניער לסוף אסור בב"ח כמ"ש בס"ד וצ"ע. וראיתי לאורח מישור אות ב' דברים אשר לא הבינותי. כתב דחלב אפשר דהוה שמן ויוצא יע"ש והא הקושיא הוה דלמה לא יאסור שאר חתיכות כיון שיוצא החלב ג"כ וע"כ דנפרד ואין יוצא שום חלב עס"י ק"ה א"כ א"צ ס' נגד הטפה. ועיין באר הגולה אם אין ס' ור"ל פסק כר"י כה"ג שכולה חוץ לרוטב אין יוצא הבלוע בלא רוטב ונפרד האיסור אף בב"ח הדין כך הוא עס"י ק"ה ושם יבואר: ש"ע סָעִיף ב
ו אע"ג. עט"ז ראוי להאריך קצת עיין חולין ק"ח ב' אילימא לא ניער כלל מבלע בלע מפלט לא פליט אלא ניער בסוף מכלל דר"י אף ניער תחלה וסוף אוסר שמא לא ניער יפה ודברי חכמים כשניער תחלה וסוף מכלל דלרבנן ניער לבסוף שרי דאפשר לסוחטו שרי לדידהו יע"ש. והנה יש בכאן שלש פירושים. א' מבלע בלע ולא פלט החלב דאין בלוע יוצא בלא רוטב וכיון שנפרד האיסור לגמרי אף בב"ח אין איסור עס"י ק"ה בט"ז אות י"ג ובש"ך אות י"ז. ב' דמפליט לא פלט רק כ"נ כדין חם בחם בלא רוטב. השלישי דבקדירה אוסר כולו חם בלא רוטב ול"ד לצלי אלא לפי הס"ד דאפשר לסוחטו מותר קאמר הכי וה"פ מפלט לא פליט כלומר פליטה האוסרת דאפילו תאמר בלוע יוצא בלא רוטב או חלב הוה שמן מ"מ אינו מינו בטל בס' אבל למה דמסיק אפשר לסוחטו אסור אפילו בלא רוטב אוסר אח"כ עיין בר"ן ספכ"ה דפי' כן. ולפ"ז הא דאמר מכלל דר"י סבר ניער תחלה וסוף אסור שמא לא ניער יפה מנלן דלמא ר"י בלא ניער או ניער סוף אוסר לפי האמת דאפשר לסוחטו אסור י"ל מדאמר ר' נראין דברי ר"י בלא ניער ע"כ אמר אף ניער סוף אוסר כו'. והנה לפי הבנת הט"ז באות ב' דלרש"י מקצתה תוך הרוטב נאסרה ואח"כ אוסרת אחרות בלא ניער כלל ג"כ יפרש כפי' הר"ן מפלט לא פליט פליטה האוסרת כפי הס"ד דאפשר לסוחטו מותר אבל לפי האמת בלא ניער כלל כיון שמקצתה תוך הרוטב אוסר הכל. ועם זה קשיא מ"ש הט"ז באות ב' דהר"מ והמחבר כרש"י דלמא כולה חוץ לרוטב ואפ"ה אוסר אחרים דנ"נ ומפלט לא פליט פליטה האוסרת ויש ליישב בדוחק: ועתה הבוא נבוא לבאר מ"ש הב"י והכ"מ דהר"מ סובר דווקא ניער תחלה וסוף שרו רבנן יש לתמוה חדא דניער תחלה לחוד חיישינן שמא לא ניער יפה ונאסרה ומה יוסיף תת כח שניער בסוף אדרבה גרע טפי שאח"כ מתחלק הטעם לכל הקדירה ע"י ניער משא"כ כו' והב"ח תמה עליו למה צריך ניער לסוף יע"ש והיינו כמ"ש. עוד תימה איך כתב הב"י והכ"מ דרבנן לא שרו אלא ניער תחלה וסוף והא רבנן שרו אף ניער סוף לחוד ולזה י"ל דה"ק דרבנן שרו כשניער סוף כשניער זמן מה יפה יפה וכ"ש מתחלה ועד סוף הא ניער תחלה לחוד שמא לא ניער יפה ועכ"פ אותה חתיכה נשארה באיסורה שלא נחלק הטעם בכל הקדירה ונשאר בה. והנה למ"ש הט"ז בפי' הר"מ אמת ויציב הוא דהאי תחלה וסוף ה"ק משעת נפילת הטפה עד שנאבד הטפה מעל החתיכה ברוטב ובשאר חתיכות הא ניער או כיסה תחלה ואח"כ צף החתיכה מיד למעלה והסיר הכיסוי חיישינן שמא עדיין יש בעין על החתיכה חלב ונ"נ ואוסרת כולן והב"י סובר כן וא"כ שפיר אמר דרבנן לא שרו אלא ניער תחלה וסוף או לסוף ממש שנאבד הטפה וכדומה דסברי אפשר לסוחטו שרי אבל ניער תחלה דחיישינן שמא נשאר ממשות בעין בגגה של חתיכה ונאסרה אותה חתיכה. אמנם דקשיא תרתי. חדא מה שהקשה הט"ז דלמא לר"י ניער תחלה וסוף שרי ואין אוסר אלא ניער תחלה. קושיא ב' מנא ליה לגמרא דפליגי באפשר לסוחטו דלמא רבנן מודו דאפשר לסוחטו אסור ופליגי בניער תחלה או ניער תחלה וסוף לר"י אסיר ולרבנן לא חיישינן שמא לא ניער יפה ורבי הכריע כר"י בלא ניער לסוף אלא תחלה שמא לא ניער יפה ואח"כ כשצף החתיכה למעלה נשאר חלב בעין ודברי רבנן בניער תחלה וסוף דלא חיישינן שמא לא ניער יפה כה"ג וכאמור ובספרי ראש יוסף אבאר ✍בעזה"י: עוד כתב הט"ז מ"ש הר"מ ניער כו'. הנה דקדק לשון ניער היל"ל אם ניער מיד ב' מה זה שסיים ואם אין קפילא בס' אין כאן מקומו ולזה אמר דשפיר כתב הר"מ והוא בהקדים מ"ש בסימן קי"א ב' קדירות ובכ"א שלשים חשיב כמעורב בדרבנן וה"ה כאן דיש שלשה חתיכות והטפה נפלה על א' מהן ולא נודע על איזה נפלה ולו החתיכה נ"נ כאן מ"ה מ"מ חד בתרי בטיל מ"ה וכ"ת דרוטב הוה א"מ י"ל סלק שא"מ ומינו רבה עליו ומבטלו ועס"י צ"ח וכיון שכן אף חהר"ל דליכא כ"א איסור דרבנן תו אמרינן כה"ג כל שעתיד להתערב הוה כמנוער ומעורב יפה ולא נ"נ כלל אלא דאיכא לברורי כל חתיכה ע"י קפילא ולז"א דינער מקודם לטובת הבעלים ומש"ה שפיר סיים ואי ליכא עובד כוכבים דאז בס' א"צ כלל ניער והכל מצטרף ומיהו שלא יטעום בעצמו טעם החלב טוב לנער קודם שיאכל וכדאמרן. ובש"ך אות ח' אבאר עוד. ולפ"ז אם יש רק ב' חתיכות דהוה איסור תורה הן ברוטב והן בחתיכות וודאי ל"ש דין דהר"מ ז"ל ✍גם הגהות רמ"א א"ש דאיהו לשיטתיה לקמן קי"א ודווקא בה"מ אומרין דהוה כמעורב לא בע"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ואם. עט"ז דחם בלא רוטב אין הבלוע יוצא כ"א שבלעה דבר שמן ואף דא"א בקיאין לענין בלוע בקיאין עס"י ק"ה בש"ך אות י"ז וט"ז אות י"ג ואפשר לסוחטו אסור היינו שנשאר משהו בגויה משא"כ כשנפרד לגמרי ועס"י רצ"ט בש"ך דל"ש ביטול כשבא לכלל איסור כיון שכ"א היתר א' מחזק חבירו משא"כ קודם שנאסר בנ"ט לאו מטעם ביטול קאתינן עליה והלכך כל שנפרד לגמרי שרי והש"ך בק"ה אות י"ז העלה דכ"נ אוסר ושם אבאר. ויש לראות להמחבר מנא ליה סברא זאת דמהא דמבלע בלע מפלט לא פליט אין ראיה דמפרש כפירש"י דמקצתה תוך הרוטב כמ"ש הט"ז אות ב' וע"כ כפי' הר"ן מפלט לא פליט פליטה האוסרת כמ"ש באות ו'. ונהי דיש הוכחה ממ"ש הרשב"א בקצר ב"ד ל"ט דפוס קרימונה דאל"כ איסור קליפה היאך משכחת ליה (וירצה בזה דמתחלה אין לו כח אלא לפעפע כ"ק ואח"כ נימא שהבלוע הולך מקליפה לקליפה הסמוך וכן לעולם אלא בלוע אין יוצא בלא רוטב) מ"מ שמא בב"ח הוה גוף האיסור ומנלן לחדש סברא דנפרד כאלו בא אליהו כו' עס"י ק"ה אות י"ז. ועוד דלמא משהו יוצא וחנ"נ בב"ח וודאי כל שמשהו חלב עמו ומקליפה אין ראיה בשאר איסורים דמשהו בטל (וחנ"נ להמחבר לית ליה בשאר איסורין) ובזה י"ל בה"פ חטה בתרנגולת צלויה אוסרת אחרות דמשהו יוצא עפ"ר סימן ק"ה אות כ"ג ושם אבאר דאפילו משהו אין יוצא ✍: ש"ע סָעִיף ג
ח אם. עט"ז והיינו בב"ח לא בשאר איסורין ואם חתיכה א' אינו ר"ל מותרת ממ"נ עס"י ק"א והכה"ג בהגהות הטור אות י"ג כתב שמש"ך אות ט' מבואר אף שאין אחרות ר"ל יע"ש וזה תימא ומש"ך אין רמז מזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט אלא. עט"ז ומיהו בב"ח חנ"נ מ"ה וודאי ואפשר לסוחטו בב"ח נמי מ"ה ובשאר איסורין מדרבנן ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ד
י ואז. עט"ז ויש לראות מה זה שכתב שהאמת כמ"ש בק"ו הא לדידן אין נ"מ דחנ"נ בשאר איסורין ולזה י"ל דנ"מ בלא נודע עד שנתרבה היתר עסי' צ"ט בש"ך אות ט"ו וקמ"ל דאפילו בה"מ דיש לצדד אפ"ה אותה חתיכה אסורה ויש נ"מ עוד וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
יא וי"א. עט"ז דלא הוה אלא מדרבנן ונ"מ להקל בספיקן. ומ"ש דאפילו באיסור דרבנן אמרינן חנ"נ ואיסור דבוק הכין הוא וודאי שהרי הר"ב אומר כן בסו' ע"ב בלב דם שבישלו דרבנן ובסי' צ' בכחל יע"ש והפר"ח אות י"ז היקל באיסור דרבנן דלא אמרינן חנ"נ יע"ש וחלילה לסמוך עליו דאיהו פסק כהמחבר סי"צ אבל לדידן קיי"ל כרמ"א שם ובסי' ע"ב הרי באיסור דרבנן אמרינן דבוק וכ"ש חנ"נ ואף בה"מ אין לצדד כלל והכין הלכתא: ש"ע סָעִיף ד
יב אם. עט"ז הנה באיסור דבוק יש ב' טעמים א' דממהר לבלוע יותר עש"ך סימן ע"ב אות ח"י. הב' שמא פ"א חוץ לרוטב ולז"א דבאיסור תורה שייך טעם ב' וספיקא לחומרא ויש לאסור בקרעפ"ש ובאיסור דרבנן כמו דם שבשלו אם הלב דבוק אסור דממהר לבלוע ואם אין דבוק ומונח בתוכו כיון דל"ש ממהר לבלוע דרוטב מקיפו מכל צד רק חששא שמא פ"א חוץ לרוחב אין לחוש באיסור דרבנן. ומ"ש דגם בחתיכת קרעפ"ש יש להתיר היינו דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן תו הוה ספק דרבנן עכ"פ שאין לאסור השאר משא"כ אותה חתיכה שהקרעפ"ש מונח בתוכה יש לאסור דהוה ספיקא דאורייתא שמא פ"א חוץ לרוטב ולא מצינו הגעלה באוכלין ונשארה באיסורה כמ"ש בסי' ק"ו (עמ"ש באות יו"ד) ויש לתרץ כמ"ש כאן דוודאי אותה חתיכה נשארה באיסורה מ"ה ובפרט לדידן דאין סומכין אקפילא אין להתיר ושאר החתיכות כיון דאותה חתיכה אסורה לא הוה ספק דרבנן לקולא כיון שאין הספק בדרבנן אלא באיסור תורה כמבואר בקו"ה ובה"מ יש לצדד בשאר ✍וגם זה צ"ע: ש"ע סָעִיף ד
יג חוץ. עט"ז והוא פשוט דלא שייך כלל איסור כאן בבואו למים מיד נחלק הטעם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ב
יד אבל. עט"ז וכבר כתבנו לעיל דלדעתו הכריע הר"ב כאן בב"ח לאסור אחרות אף בלא ניער כלל ובשאר איסורין אין אוסר אחרות אף בניער אח"כ והכריע הט"ז כן להלכה כמ"ש רמ"א כאן דלא כמ"ש בס"ב להתיר האחרות בב"ח: ויש לראות באיסור דרבנן שנפל על חתיכה שמקצתה ברוטב כמו דם או בשר עוף בחלב אי שרי אותה החתיכה כר"י כיון דמיקל בשאר חתיכות מטעם חנ"נ דרבנן ה"ה באיסור דרבנן אותה חתיכה כן ועיין או"ה כלל כ"ח ד"א משמע באיסור דבוק אף שיש ס' באותה חתיכה מ"מ צריך קליפה במקום ההוא והיינו אפילו בדבר שלא נאסר אלא ע"י מליחה ואף באין דבוק אלא מונח בתוכו ואיסור תורה יש להצריך קליפה שמא פ"א חוץ לרוטב וחם בחם בלא רוטב אף שיש ס' צריך קליפה ר"ל נטילה בעינן עסי' ק"ה וסי' ע"ב וצ"ע בכ"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
טו אם. עט"ז לשונו צריך תיקון דלכאורה ר"ל דרש"ל ורמ"א לא פליגי אלא לרמ"א בה"מ דווקא ולרש"ל אף באין ה"מ והרואה יראה דרחוקים הם מקצה אל הקצה כמו שאומר הנה הרשב"א בארוך צ"ז ב' ור"ן ספכ"ה בשם הראב"ד חילקו דאם נבלע איסור בחתיכה צריך לשער אח"כ נגד כולה דאין איסור יוצא מחתיכה זו וכ"ה במרדכי שהביא היש"ש פג"ה סימן ס' ולכאורה יראה דה"ק בשלמא בחתיכה דוודאי באיסורה עומדת אף למ"ד דא"א חנ"נ בשאר איסורין כמ"ש המחבר בק"ו וא"כ משום לתא דבב"ח גזרו ואמרו שצריך ס' נגד כל החתיכה דלא ליהוי תרתי דסתרן דחתיכה נשארה באיסורה והתבשיל יהא מותר משא"כ לח בלח רוטב איסור ברוטב היתר ונתוסף עוד היתר הרי הכל מותר וא"צ אלא נגד רוטב האיסור תחלה. ולפ"ז חתיכה שנאסרה מחמת דם וכיוצא ונפלה לרוטב ויש שם ב' חתיכות היתר מהראוי להתיר התבשיל אם יש ס' נגד הדם כיון דחתיכה עצמה נמי מותרת דבטילה כדין יבש חד בתרי והטעם היוצא בטל בס' ר"ל ס' נגד הדם אמנם זה טעות דאנן ה"ק כיון דחתיכה ניכרת ומובדלת ואין הטעם נסחט ממנה לגמרי דאין הגעלה באוכלין א"כ וודאי צריך ס' נגד כל החתיכה וא"ל אסור הכל אף שיש ב' חתיכות של היתר נגדה דשויא רבנן כחתיכת נבילה משא"כ לח בלח דמעורב האיסור הראשון יפה גם עם היתר האחרון חוזר להתירו בשאר איסורין ולא בב"ח כדמוכח מההיא דחלב נבילה חולין ק"ח עיין בארוך צ"ח א' וזה ברור. והר"ן כתב טעם שני דמשום לתא דבב"ח בעינן דווקא דרך בישול הא צונן כמו מים במים וכדומה לא נ"נ ולפי זה ה"ה כל שנאסר שלא כדרך בישול. ויש לכ"א מהסברות קולא וחומרא. לפי' הא' כל שנבלע איסור בחתיכה וא"א להוציא האיסור משם שיהא מעורב עם היתר האחרון צריך ס' נגד כל החתיכה ואף ע"י כבוש ומליחה כן הוא הרי חומרא. וקולא כל לח בלח אף דרך בישול לא נ"נ. ולפי' הב' קולא כל שאין דרך בישול אף בחתיכה ע"י כבישה ומליחה לא נ"נ דמשום לתא דבב"ח בעינן דומיא דבב"ח. ומדינא כל שנכבש בשר עם מעט דם וכדומה ואח"כ בישל עם היתר הוה דרך בישול ואף שיש ס' בהיתר נגד הדם מ"מ חנ"נ בבישול דהוה דבוק עסי' ס"ט בחתיכה שנתבשלה בדמה ותו צריך ס' נגד כל החתיכה משא"כ אם נכבש אח"כ החתיכה עם שאר היתר די בס' נגד הדם לסברא שניה וחומרא כל דרך בישול אף לח בלח נ"נ וצריך ס' נגד הכל ורמ"א שחילק בין לח ליבש והוא סברת הראב"ד (כמו שציינו) א"כ אין חילוק בין דרך בישול או צונן רק בין לח בלח או לח ביבש וכדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ד
טז ואם. עט"ז והנה מצינו האי דינא אף ע"י בישול שבישל זית נבילה עם זית היתר בס' זיתי רוטב דרוטב מותר והבשר אסור חד בחד כמו יבש ביבש ואם נפל אחר כך עוד זית היתר גם החתיכות מותרות דלא נ"נ (ביבש) ומה"ט הרוטב מותר אף שאין ק"כ ברוטב דיבש ביבש לא נ"נ עסי' ק"ט בש"ך אות ד' ופר"ח אות ג' וסימן ק"ד ג' ועמ"ש שם: ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי. הנה קי"ל יבש בלח אין לו ביטול וה"ה לח ביבש כל שהאיסור מובדל וניכר ולפיכך זית איסור וזית היתר שבישל בס' זיתי רוטב הרוטב מותר והחתיכות אסורות. מיבעיא לי אם רוטב איסור שנפל זית ממנו לרוטב של שלשים זיתי היתר ושלשים זיתי היתר דבר גוש נמי לימא הגוש שרי דיש בין הכל ס' לבטל זית רוטב איסור ול' זיתי רוטב יהא אסור דאין יבש מבטל לח וכ"ת דזית רוטב איסור נתחלק בנפילתו בשוה חצי זית לרוטב וחצי זית לחתיכות מאן נימא לן הכי דנהי דאמרינן אין בטעמו כח לאסור דהטעם מתפשט בכולו בשוה מ"מ ממשות הרוטב נשאר בל' זיתי רוטב היתר ואין שייכות לחתיכות לבטל הרוטב וכ"ת אה"נ א"כ הרוטב נ"נ ויאסור החתיכה בשלמא להיפך יבש ביבש לא נ"נ משא"כ לח בלח וכ"ת אה"נ הא מדוכתי טובא משמע אף איסור צלול שנפל להיתר מצטרף הכל לבטל. ועוד כמו שנבלע מאיסור לחתיכות ה"ה מרוטב היתר נבלע לחתיכות וסוף סוף ליכא ברוטב שיעור ס' וכ"ת חתיכות פולטין רוטב לבטל הזית איסור הא ליתא דודאי שלשים זיתים גושים אין פולטין ל' זיתים מיחל ומוהל סוף דבר אני נבוך כעת בזה ואי"ה בסי' ק"ט בש"ך אות ד' אבאר ועיין מנחת כהן פ"ז ב' ✍: עוד כתב הט"ז בתרי משהו ואבאר. הנה הוא ז"ל סובר דבר הנאסר במשהו אין כח במשהו לצאת לחוץ אף ע"י רוטב ותדע דהכין הוא לר"א דסובר אין חנ"נ בשאר איסורין ורב דאמר חנ"נ לאו דווקא אלא שיש בה כח לאסור אחרות וא"כ אמאי הוה מינה לסברת הש"ך בנה"ך כיון דכח אחר מעורב במשהו לא הוה מין במינו זה יצדק לר"ת משא"כ לר"א ע"כ לית ליה הך סברא דא"כ אפילו נתנה טעם נמי הוה א"מ לגבי אחרות אלא ע"כ ר"א סובר דבר הנאסר במשהו אין בו כח לצאת לחוץ וכמ"ש הרשב"א בפי' בחידושיו כן יע"ש וא"כ אית לן לומר לר"ת נמי הכין הוא ומחולקין לר"א אי איתא דחנ"נ מה בכך שאין המשהו יוצא לחוץ מ"מ גוף חתיכה נ"נ ור"ת סובר דוקא היכא שהאיסור יכול לילך משהו עכ"פ אז נ"נ ובעינן ס' נגד הכל משא"כ היכא שאין איסור יוצא כלל אין הנאסר כו' ותדע דהכין הלכתא בסימן ק"ה דבר הבלוע אין יוצא בלא רוטב אף לדידן דנ"נ אלא כדאמרן ועיין תוס' חולין ק' א' ד"ה בשקדם הקשו מיי"נ לבור לר"ת ולא תי' דמשהו לא נ"נ דבלח ל"ש דאין יוצא כו'. והרא"ש תי' דבמשהו לא אמרינן נ"נ (ויראה הטעם דומיא דבב"ח ושם בטעמא תליא מלתא) וא"כ יפה פסק הט"ז דבר גוש הנאסר במשהו כמו חמ"פ ואח"כ נפל לקדירה אחרת אף לא סילקוה שרי דאין המשהו יוצא מגוש אף ע"י רוטב. ומ"ש הט"ז אם סלקוה היינו דבלא סלקוה ולא ניכר הוה יבש ביבש דאסור בפסח וסלקוה לאו דווקא אלא כלו' ניכר וכן פי' בא"ר וא"ז בא"ח תמ"ז אות א' דלא כנה"ך שתמה על הט"ז. אמנם הדבר הקשה הוא מ"ש דבר הנאסר במשהו שנפל לאחרות די בס' נגד חתיכה א' אמאי כיון דלא נ"נ כמ"ש בנה"ך אלא דכתב מדרישה אות י"ד נראה כן ולא הבינותי דשם כ' ס' נגד האיסור היינו הבלוע דסובר משהו יוצא לחוץ אבל לט"ז קשה דאפילו ס' נגד המשהו א"צ כיון דסובר שאין יוצא לחוץ. ולפ"ז לט"ז העולה לדינא כך הוא חתיכה שנאסרה במשהו בפסח ונפל לאחרות אף שאין ס' נגד המשהו אחרות מותרות והחתיכה נשאר באיסורה ואם מכירה זורקה וא"ל הכל אסור כדין יבש בפסח ורוטב ב' מותר והבן: ואם לח נאסר במשהו ונתוסף עוד לח יראה לי באין ה"מ אם נתבשל כך אסור כמו שאומר. עד"מ יי"נ או דשיל"מ דאוסר בכ"ש במינו בלח ואח"כ נתערב באינו מינו דבטל הוא בס' ונתבשל כך צריך ס' נגד כל תערובות הראשון דלדידן אין הוכחה לומר דבר הנאסר במשהו לא נ"נ ושאני מחתיכה דאין יוצא משא"כ בלח וכ"ת דקשיא ההיא דיי"נ לבור דאם יש קיתון מים ולא בעינן נגד כל היין התם בלא בישול לא נ"נ דומיא דבב"ח בעינן כמ"ש הט"ז אות ט"ו בשם יש"ש ואף שלא בה"מ שרי משא"כ ע"י בישול אין הוכחה והלכך באין צורך גדול א"א להקל כפסק רמ"א בלח ע"י בישול ✍ובחמ"פ בלח אוסר בכ"ש תערובות הב' עד אלף והיכא שהגיסו בכף תבשיל הנאסר במשהו ותחבו הכף לתבשיל אחר דעת אלי' רבא וזוטא לחלק באוכל אין יוצא משהו לחוץ ובכלי יוצא וראייתו מא"ח תס"ז כף "שהגיסו וכו' ממ"ש הט"ז שם דיש לחוש שהכף נגע בחטה ואין בו ס' דחה א"ר דאין סברא לומ' כן יע"ש. ואני אומר דודאי לא עלה על דעת הט"ז לחוש כשיש רוטב דמבלבל טעם בכולו אלא מיירי בתבשיל עבה שאין בו רוטב דחיישינן שפיר שמא לא נגע בחטה אלא בכף ואין בו ס' ואה"נ ברוטב אף בכלי אין לחלק ולומר דמשהו אין יוצא כלל אף בכלי כל אלה סברת הט"ז וכדכתיבנא: אמנם הש"ך בנה"כ יש לו דרך אחרת וכן הסכים המ"א בה' פסח והח"י שם דודאי משהו יוצא ע"י רוטב אלא דלא נ"נ במשהו דדומיא דבב"ח בעינן וא"כ לר"ת מש"ה בעינן שקבלה החתיכה טעם הא לא"ה אין משהו הבלוע אוסר החתיכה כיון שחתיכה פולטת איסור והיתר ביחד כיון דאין נ"נ תו לא הוה לגבי אחרות מין במינו (וצריך לדחוק לפי דבריו כשהחתיכה נ"נ ע"י טעם תו הוה פליטתה מין במינו לאחרות אף דזה איסור וזה היתר משא"כ כשהחתיכה פולטת איסור והיתר יחד ואחרות כולן היתר הוא אינו מינו ודוחק. ועוד דוחק אחר לר"א ע"כ לית ליה הך סברא דא"כ אפילו נתנה טעם נמי). הלכך פסק כך דשיל"מ שאוסר במינו וכן יי"נ במינו או יבש ביבש פסח שבמינו דווקא משום דשיל"מ או חמץ בע"פ מו' עד שתחשך במינו למ"ד דהוה דשיל"מ אם נפל לאחרים אף במינו אין אוסר דכח אחר מעורב בו הוה א"מ ובפסח אוסר אף בא"מ דאותו משהו הבלוע יוצא ואוסר. ובלח במינו אוסר ובא"מ א"צ אלא ס' נגד משהו דלא נ"נ לדעתו ז"ל יע"ש היטב: והנה ב' דינין חידש עוד שם א' דשיל"מ אמרינן ביה חנ"נ כנראה שם בדבריו עוד חידש דחמץ בפסח שנתערב בס' והשהה במזיד א"צ לאחר הפסח ס' נגד החתיכה וכן פי' הב"ח כאן הביאו הט"ז וצ"ע דלאחר פסח החתיכה גופא חוזרת להיתרא ביש בה ס' עיין א"ח תמ"ז סי"א בין חמץ שנתערב תוך הפסח יע"ש ועיין דרישה כאן אות י"ד: ודע דמלת "אפילו שכתב הטור יש לפרש ה"ק ל"מ בא"מ דשיל"מ במשהו במינו ואח"כ נפל לא"מ שא"צ נגד כל התערובת דלא נ"נ אלא אפילו מין במינו אין בו כח להתפשט לחוץ ומדלא פי' כן הט"ז אלא דאורייתא ודרבנן יראה כדכתיבנא דלשיטה זו חנ"נ במשהו ונ"מ לח בלח דצריך ס' נגד כל תערובת הראשון ודוקא דבר גוש אין מתפשט לחוץ כלל ואף ס' נגד המשהו א"צ וכאמור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז שמפעפע. עט"ז ולא הבינותי מ"ש ומשמע דקדירה אסורה הא בהדיא כתב רמ"א ס"י דנגד הרוטב הקדירה אסורה ומ"ש דרש"ל פסק מן הדין קדירה מותרת לא ידענא טעמא מאי אי בקדירה שדרכו להשתמש בשפע עיין סימן צ"ט וק"ה דהט"ז לא פסק כן ואי ממ"ש באות י"ט דממ"נ גם תבשיל השני לא יפעפע לפנים קשה טובא דלמא פעם א' לא יפעפע ובשני יפעפע וממ"נ ליכא ועוד כנגד הרוטב יערה מיד ולא יניח עד שיצטנן א"כ כשהכלי ריקן ויס"ב הוה כ"ר ונעשה הבלוע נבילה ואמאי תבשיל שני דין תבשיל ראשון יש לו והא הבלוע נ"נ ועיין מ"ש באות למ"ד מזה ✍: ש"ע סָעִיף ה
יח והיא. פי' אפשר שמפעפע ויש לחוש לזה ט"ז לא שודאי הוא מפעפע: ש"ע סָעִיף ה
יט עד סמוך לרוטב. עט"ז האריך לבאר דברי הטור. וכבר כתבנו מזה באות ט"ז גם מה שנראה לכאורה מדבריו דבנפל נגד הריקן לדידן לא מהני ס' פעמים ס"א דשמא נתפשטה מעט מעט עד חלק גדול צ"ע דביש ס' פעמים ס"א שרי עש"ך אות כ"ה ועיין מ"י כלל נ"ו ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ נהגו. עט"ז ירצה דהפרישה כתב דנהגו לאסור היינו דאפילו עירה מצד אחר נוהגין לאסור דמדינא שרי מצ"א רק לכתחלה אין לעשות שמא יערה מצד זה ע"כ כתב הט"ז דאין הפי' כן אלא אפילו להצטנן נהגו לאסור כו': ש"ע סָעִיף ו
כא אבל. היינו בעודנו על האש הא לאחר שהוסר אסור אף שנפל על המקום שהיה נגד האש. ט"ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב כגון. ה"ה לצורך אורחים או ה"מ או עני כפי ראות עיני המורה ת"ח כלל נ"ו דין ב' ויש לומר לשואלים הטעם מפני מה מיקל לפעמים ופעמים אוסר ט"ז בשם מהר"י מינ"ץ בתשובה ט"ו: ש"ע סָעִיף ז
כג אפילו. עט"ז וכוונתו פשוט בע"ש סומכין אדיניה דאף שלא נגד הרוטב שרי כמ"ש המחבר אלא דע"ש קיל מחול ובה"מ דאלו בחול עכ"פ צונן בעי ובע"ש אין צריך להמתין אלא יערה מצד אחר דהא דצריך לצינון מטעם גזירה שמא יערה מאותו צד עיין ש"ך כ"א ובע"ש לא גזרו: ש"ע סָעִיף ז
כד ע"י ס'. פי' נגד טפה ט"ז. הט"ז הביא דברי או"ה ואעתיק לך מ"ש או"ה כלל ל"א אות א' דאין חילוק בין חלב לשאר איסור' נגד הרוטב שרי ביש ס' נגד התבשיל ומשמע נגד האש נגד הריקן נמי שרי אפילו שאר איסור. ובאות ב' כתב אם נגד הריקן היה בה מים ואח"כ תוך מעל"ע לנפילתו בישלו בשר אסור. זה פשוט דהיינו באין ה"מ דנהגו לאסור ואם בתבשיל ב' יש ס' פעמים ס"א נמי שרי כמו פעם ראשון כמו שאבאר לקמן. ובדין ג' כתב אבל נפל נגד המים אפילו לא היה ס' במים שרי ממ"נ אי לא עברה תחלה גם עכשיו לא תעבור ואי עברה תחלה מ"מ יש עכשיו בתבשיל שיעור לבטל דאין בה אלא לפי חשבון עכ"ל. ביאור דבריו דאנן מספקא לן אי הטפה דרכו לפעפע בכלי או לאו והשתא ממ"נ אם אין דרכה לפעפע אף בשניה אין מפעפע ואין לחוש שמא פעפע בשניה ואין ס' בשניה נגד הטפה ואי דרכה לפעפע אף שאין ס' במים מ"מ לא נשאר בדופן כל הטפה אלא נתחלק גם לפנים ומה שחוזר ונבלע לתוך דופן לא נבלע כל הטפה אלא לפי חשבון כמו אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון דיש בילה ואין בדופן כל טפה חלב אלא מעט מן הטפה וכנגד אותו מעט וודאי יש בבשר ס' נגדו אף שאין ס' נגד כל הטפה זה תורף דבריו. אמנם לא ידענא להולמו דאי קדירה ישינה ותוך מעל"ע מבשר אכתי שמא מתפשט לפנים וגם נשאר משהו תוך הדופן ונ"נ כל הבלוע בדופן כיון שאין במים ס' לומר דמים מבטלים הטפה שבדופן וא"כ נאסר בשר שני וכ"ת דמיירי בקדירה חדשה או ישינה לאחר מעל"ע הא בורכא דא"כ איך חילק או"ה בין ריקן לנגד מים ובחדשה אפילו נגד הריקן מותר כיון שבישלו מים לא נ"נ בהיתר וצ"ע ✍: ודע דלפ"ז אם בישלו בקדירה חדשה מים ויש בה זית חלב או חמאה ואח"כ בישלו בשר א"צ ס' נגד זית החלב כ"א לפי חשבון משא"כ בשל איסור נ"נ ומיהו אין התבשיל הב' אסור מ"ה ביש ס' לפי ערך כיון דחנ"נ מדרבנן הוא ויש להקל בספיקו וכבר אמר כן חכם א' דבישלו מים א"צ נגד כל הזית והוא פשוט ואנן כתבינן דאפילו באיסור נ"מ דלא הוה אלא דרבנן וכאמור ✍: ש"ע סָעִיף ז
כה ואם. עט"ז ולדינא שניהם אמת אם הכירה יס"ב אף שקדירה צוננת הכל אסור דתתאה גבר ואם הכירה אין יס"ב וקדירה רותחת אצל האש לא שייך תתאה גבר כיון שעומד אצל האש אין התחתון מקרר לעליון כמ"ש הת"ח כלל כ"ג ד"ד בשם הר"ן פכ"ה דאצל האש לא שייך עלאה ותתאה יע"ש. אמנם מה שתי' הט"ז כן לר"י מפרי"ש תמה עליו המ"י כלל כ"ח אות כ"א דא"כ מה איריא קדירה חמה אפילו צוננת כדין צונן לחם. אמנם מ"ש עוד המ"י שם דחם לתוך צונן דתתאה גבר היינו שהתחתון קר לא כשהוא כלי שני וכן כתב בכלל כ"א אות א' ורצה לפרש כן דברי רמ"א בסימן ק"ז בדגים ולתרץ קושית הש"ך שם אות א' ולפי דבריו אם חום כ"ר נפל לחום כ"ש הכל אסור ובתנאי שהתחתון עכ"פ יס"ב הא אין יס"ב אף המ"י יודה. אמנם תמוה דרמ"א וודאי אין סובר כן דא"כ איך כתב כאן אם מה שנשפך אין אצל האש שרי משמע אף שיס"ב בתחתון וקדירה חמה מיס"ב דאי קדירה אין יס"ב מה זה שכתב התבשיל מותר תתאה גבר תיפוק אפילו עלאה גבר הא אין יס"ב באופן שמרמ"א מוכח דחם כ"ר לחם כ"ש ויס"ב בשניהם אפ"ה תתאה גבר וכאמור ✍: כתב עוד המ"י שם באות כ' דאם יש אפר במקום הכירה נעשה לפגם ובכלל נ"ח אות כ"ו הניח למעשה בצ"ע דל"ד לצ"ד אפר במים הוה לפגם דבשעה מועטת לא נעשה לפגם ואין להקל למעשה דאפילו בההיא דצ"ד החמירו הט"ז וש"ך שם: ש"ע סָעִיף ז
כו הוי. עט"ז ופשוט דאם מקום הכירה רותחת הוה ככ"ר אף נפסק הקילוח ועכ"פ הקדירה אסורה כדין חם לתוך צונן ועיין מ"ש באות כ"ז. והנה הר"ב ז"ל השמיענו כאן כמה דינים. א' דאם נפסק הקילוח אין אוסר כלל אף דעירוי שנפסק הקילוח אוסר כ"ק כדבעינן למימר לקמן עסי' ק"ה בש"ך אות ד' שאני הכא דנפל על הכירה קרה מיד נתקרר והוה כ"ש קודם שהגיה לקדירה. הב' השמיענו דאם לא נפסק הקילוח אף שעובר דרך כירה קרה אפ"ה כיון שלא נפסק חשיב כאלו נפל מן קדירה לקדירה בלי אמצעי. הג' השמיענו דקדירה צוננת הוה תתאה. ועיין מ"ש בש"ך אות ל"ח. ועיין בתה"ד קפ"א לכאורה יראה דווקא שהקדירה רותחת אצל האש הא אין אצל האש אין חשיב כעירוי אף שלא נפסק הקילוח ולמעשה אין להתיר אף סילקו מאש. עמ"ש בצ"ה בש"ך אות י"ח: ש"ע סָעִיף ז
כז ואם. עט"ז וכוונתו דהב"י והר"ב סוברים דקדירה הוה תתאה וקלוח עלאה ויש קולא בקדירה צוננת דאין אוסר רק כ"ק וחומרא דאם קדירה רותחת כולו אסור אף שהקילוח צונן והט"ז סובר דדין נוגעין זה בזה הוה וא"כ קדירה רותחת וקילוח צונן היה להקל כמבואר סימן ק"ה אפ"ה החמיר כרמ"א דקדירה חשיב תתאה ומ"מ החמיר בדין השני בקדירה צונן דהוה נוגעים ובאין ה"מ אוסר כמו במליחה. ולא הבינותי דא"כ רמ"א בק"ה ס"ג דמתיר ע"י קליפה היינו באין ה"מ ואיך סתם ולדידי נראה דמליחה המלח שעל הטהור נוגע בטמא הוה כאלו נמלח הטמא משא"כ בחום אש עיין סימן ע' בב"י בשם הרא"ש וצ"ע: ש"ע סָעִיף ז
כח והוא. עט"ז מפני שיש כאן ענין עמוק ודרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אשיחה וירוח לי. הנה או"ה כלל ל"א דין י"א ביאר דנפלה על כיסוי דינו כמו בתבשיל נגד הרוטב כו' דהרתיחה עולה למעלה יע"ש ויש קצת גמגום שם בדבריו ותוכן כוונתו דאם העלה רתיחות פ"א וכיסה אז עולה הרתיחות למעלה דינו כנגד הרוטב ויש קולא וחומרא. קולא דהתבשיל מותר ביש ס' בתבשיל נגד הטפה והכיסוי אסורה כמו קדירה נגד הרוטב דהקדירה אסורה. חומרא דאם אין ס' נגד הטפה התבשיל אסור. ואם לא התחיל להעלות רתיחות אף שיס"ב בקדירה ובכיסוי קולא אף שאין ס' נגד הטפה מותר התבשיל והכיסוי אסורה. והיינו שלא התחיל להזיע או שאין הזיעה יס"ב בכיסוי והיינו בכיסוי צונן ובכיסוי חם אף שאין הזיעה יס"ב שניהם אסורים הכיסוי והתבשיל כמבואר סימן צ"ג ס"א בהגהה דאם התחיל להזיע שניהם אסורים דזיעה פולטת מן הכיסוי ונפל לתבשיל. ומ"ש רמ"א בת"ח כלל נ"ו ד"ז דאם לא התחיל להרתיח הוה כצונן י"ל דכ"ז שלא התחיל להזיע וכדכתיבנא ועיין ש"ך אות ל"ז ובבל"י יש שערוריה בדבריו כתב דהוה צונן יע"ש וכמה דברים מעורבבים שם. ואם לא התחיל להרתיח ואח"כ שהה הכיסוי על הקדירה והזיע או התחיל להרתיח פשיטא דכל התבשיל אסור אם אין ששים עכ"פ ס"א פעמים ס"א נגד הטפה. והיש"ש פכ"ה ס"ס מ"ו חולק ע"ז דאף שהרתיחה עולה למעלה מ"מ אין דומה לקדירה עצמה והכיסוי נ"נ וצריך ס"א פעמים ס"א (ומ"ש אם אין בכיסוי עצמה הלשון דחוק דוודאי אין לשער בכלים עצמם ס' דמי יודע כמה הבלוע ור"ל ס"א פ' ס"א) והט"ז הסכים עמו ולא מטעמיה אלא דהוה ספיקא דאורייתא שמא פ"א לא עלה רתיחה ובאיסור דרבנן היקל. ואני בעניי לא אבין כלל. הנה הפר"ח ושאר אחרונים כתבו דמדין ניער וכיסה האמור בגמרא מוכח דלא חיישינן להא וכן באו"ה גופא שם סיים כן דלא מחזיקין איסור ועיין מ"י אות י"ב. אמנם מה שסיים או"ה ומותר המאכל ממ"נ לא ידענא מה הוא דממ"נ ליכא אלא דלא מחזיקין איסור ולקמן יבואר: והנה לולא דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי ✍הייתי אומר דהא דלא חיישינן לעיל בט"ח שמא לא עלה רתיחה דמ"מ הוה רק איסור דרבנן כיון שיש הרבה חתיכות בשר מין במינו לדידן ברובו וכדבעינן למימר בש"ך אות ח' ור' יהודה דחייש לשיטתיה דמין במינו במשהו מ"ה. דהא דהלכה רווחא דחנ"נ בב"ח דאורייתא ובשאר איסורין דרבנן אמת הוא והיינו באינו מינו אח"כ או כדומה. וא"כ שפיר כתב כאן הט"ז שבאיסור תורה היינו בא"ש יש להחמיר. אלא דשפיר אמינא דמסתפינא דאם כן קשיא סוגיא דחולין ק"ט א' לרב דסובר כר"י מין במינו ואפ"ה נראין דברי חכמים בכיסוי ולא חייש והדברים ארוכים עיין רש"י שם ד"ה ותו ובפסחים ל' תוס' ד"ה אמר יע"ש. עוד קשיא לי דנגד הריקן מחמת מנהג הוה ומה איסור תורה שייך כאן ולזה יש לנו לומר דע"כ מנהג בלא כיסה כלל משא"כ כאן שמא מתחלה לא עלה רתיחה ואח"כ עלה רתיחה ואסור. ועם זה יתיישב הא דכתב או"ה והמאכל מותר ממ"נ ר"ל דלא מחזיקין איסור שמא תחלה לא עלה ואח"כ עלה אלא ממ"נ אי עלה עלה בתחלה ואי לא לא ומדינא מותר רק מנהגא והלכך מותר ואמרינן מסתמא עלה נגד המנהג ולפ"ז דין חדש ✍יש בכסוי מקדירה. דאלו קדירה נגד הרוטב בפעם שני כמו בפ"א כמבואר וס' נגד הטפה די ובכיסוי חיישינן שמא לא עלה כלל ונ"נ כל מה שבכיסוי בחם הכיסוי ואח"כ צריך ס"א פעמים ס"א וה"ה בקדירה ריקנית חמה שנפלה טפה עליה צריך אח"כ ס"א פעמים ס"א וזה פשוט אלא אף בכיסוי כן וכדאמרן. ולפ"ז ה"ה נגד ריקן בקדירה ומכוסה והתחיל להרתיח פ"א הדין כן וכן כתב הפר"ח ופשוט הוא אם בכיסוי כן כ"ש בקדירה ואף רש"ל איפשר יודה ובש"ך אבאר עוד וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כט מידי. עט"ז והיינו שהמקום ההוא יבש לגמרי לא לח קצת וה"ה בקרקע כה"ג עיין בנה"ך סימן צ"ז השיג על הט"ז וכבר כתב המ"י כלל כ"ו דהט"ז לא מתיר אלא במקונח יפה מקום מושב הפלאדין יע"ש. והנה בדין המחבת ראיתי לבאר קצת. דע דהרא"ש בתשובה הוכיח דזיעה כממש ממכשירין ועפ"י זה הוא כך אם מחבת למטה ואין בו חלב אף שהוא ב"י אין אוסר עליונה וכן הוא בת"ח נ"ו ד"ח להדיא ואם בתחתונה יש מים יראה להתיר עליונה דהוה נ"ט בר נ"ט ואף לקמן סי' צ"ה ס"ג אוסר רמ"א עירה מכלי בשר לחלב התם ניצוק חיבור כמ"ש שם עט"ז שם י"ג וש"ך משא"כ הזיעה הוה נ"ט בר נ"ט ובכלי איסור אסור. ודע עוד ב' קדירות נוגעת אפילו הזיעו שניהן מותרות אם נוגעת בחוץ שכן כתב שם בת"ח ד"ח דאם תחתונה מכוסה אין הזיעה אוסרת הרי כדברי יע"ש ואם הזיעה עולה לעליונה והקדירה עליונה חמה אף שאין יס"ב בזיעה אסור ובצוננת בעינן יס"ב בזיעה תה"ד סימן ק"ג בפסקיו וכן הביאו המ"י כלל נ"ו אות כ"ז ואם הזיעה נופלת למחבת גם המחבת אסורה וכן הוא לקמן צ"ג כיסוי קדירה אם התחיל להזיע שניהן אסורות. ואם יש ס' בעליונה נגד החלב שבתחתונה התבשיל מותר והקדירה אסורה כמו נפלה נגד הרוטב עיין בת"ח שם כ"ז פשוט אך הדבר הקשה עלי הוא דאם יש ס' נגד חלב שבמחבת שרי ולא בעינן נגד כל הבלוע שבמחבת שוב' ראיתי שאין קושיא דבלוע הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואה"נ באיסורא צריך לשער נגד כל הכלי התחתונה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ל אבל. עט"ז והעלה לדינא נר חלב או רותח שנפסק הקילוח שנפל על קדירה א"צ כ"א גרידה ובלהב נעיצה ואפילו נפל מכ"ר וכ"ש מנר קוריז"יל בצד אחר שלא מפיו. משא"כ מפיו הכלי צריך הגעלה דהוה מחמת אור שדולק ממש ובש"ך אות ל"א אבאר באורך. וכאן אין להאריך: כתב עוד הט"ז והאריך והעלה דאם הוציא כף עם מאכל שם כ"ר עליו וריקן אין שם כ"ר עליו. ועיין נה"ך כאן ובסימן ק"ז בש"ך אות ז' כתב בקצרה דהוה ספק ושמא שם כ"ר עליו. ולדינא צ"ע גדול ✍מה שהחליט בפשיטות דכלי ריקן אין בו דין כ"ר והיינו לאחר שהוסר מן האש דבעודו על אש וודאי בולע אם יס"ב ומההיא דטפת חלב על הקדירה בחוץ שאם נגד הרוטב אף בפעם שניה די בס' נגד הטפה ולא אמרינן מיד שהורק התבשיל ראשון נ"נ הבלוע יש קצת ראיה ובש"ך אבאר זה. ומ"מ ראייתו הוא מתה"ד קפ"ג (קפ"ה הוא ט"ס) אהא דתוחב כף חלב ב"פ א"צ אלא פ"א ס' יע"ש והמעיין לקמן סי' צ"ד המחבר פסק בפשיטות דבעינן ב"פ ס' ואף רמ"א דהיקל היינו דמן התורה ברובא בטל וכמו שאבאר שם משא"כ כאן וא"כ קדירה רותחת שהוסר מן האש והורק ואח"כ נפל איסור שם צ"ע ואין להאריך כאן ואי"ה במקום אחר אבאר עוד בעזרת השם יתברך: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א העובד כוכבים. ע"ל ר"ס צ"ח דבעינן שיהא דוקא קפילא או מסל"ת: ש"ע סָעִיף א
ב שטעמו. הטעם דחיישינן שהחלב עצמו שנבלע בבשר ונעשית נבלה יצא ונתערב בשאר חלב וא"א למטעמיה דחלב בחלב הוא הלכך צריך בחלב ששים נגד כל החתיכה דלא ידעינן כמה נבלע ונפיק מיניה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג החתיכה. כתב הש"ך דביאור הדברים כך הוא כשנפל על חתיכה א' אין השאר שבקדרה מצטרף לבטל החלב אלא צריך בחתיכה עצמה ס' לבטל הטעם וכשאין בחתיכה עצמה ששים הרי נעשית חתיכה נבלה וכשמנער אח"כ ונכנסה החתיכה בכלל שאר הקדרה אוסרת שאר הדברים שבקדרה עד ס' נגד החתיכה אבל אם ניער מיד בשעת נפילת הטיפה הרי נכנסה החתיכה מיד בכלל הקדרה וכל הקדרה מצטרף ואינו אסור אא"כ אין ששים בקדירה ובחתיכה נגד החלב וכן בכיסה והא דכתבו הט"ו בסימן ק"ה ס"ד דאם הוא כולו חוץ לרוטב אינו אוסר אלא כדי נטילה לר"י ולרש"י אפילו מקצתה תוך הרוטב אפשר דשאני חלב דהוי איסור שמן א"נ י"ל דהתם מיירי באיסור גוש דאינו צלול דודאי אינו מתפשט בכל החתיכה אלא ע"י רוטב רק שעל תירוץ הא' קשה דמשמע מדברי הרשב"א והר"ן דחלב לא חשיב איסור שמן ועיין בט"ז סימן פ"ז ס"י דהוכיח משום דחלב מקרי איסור שמן והניח הדבר בצ"ע ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ד ששים. כתב הש"ך דהטור הביא מחלוקת רש"י ור"י בזה דר"י סובר דוקא שכל החתיכה חוץ לרוטב כגון שהחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה אבל אם מקצתה ברוטב הרתיחה מערבת הטעם בכל הקדרה והכל מצטרף לבטל החלב ורש"י פי' אפילו מקצתה ברוטב אין הכל מצטרף לבטל החלב ודעת כל המחברים חוץ מהרשב"א ורבינו ירוחם כר"י וכן דעת כל האחרוני' וכ' (בט"ז) [בד"מ] דיש קולא לרש"י מצד אחד דהיינו אם מקצתה ברוטב וזו החתיכה נאסרת אין אוסרת השאר וכ' (בד"מ) [בט"ז] שלא נראה לו כן דאע"פ שאין ברוטב דלמטה לסייע לבטל טיפת חלב שנפלה לפי שאין הרתיחה מגיע לשם מ"מ אותה החתיכה עצמה נאסרת חלק התחתון מחלק העליון וחוזרת ואוסרת למטה כל הרוטב ומה שבתוכו עד ששים נגד כל החתיכה דהחתיכה נ"נ כיון דמקצת החתיכה מונחת תוך הרוטב מוליך לשאר עכ"ל (ותמוהין דברים אלו בעיני דא"כ מה חילוק יש לדעת רש"י בין ניעור או לא וכן משמע בש"ע מדפסק וכן אם לא ניער כלל אם יש ששים בקדרה נגד טיפת חלב שנפלה אינו אוסר רק החתיכה לבד ע"כ מיירי שהוא בתוך הרוטב כמבואר אח"כ ולפי דבריו בד"מ משמע שצריך ששים נגד כל החתיכה וצ"ע) וכתב עוד בט"ז דמדברי הש"ע שהם דברי הרמב"ם נ"ל דס"ל כרש"י ואע"פ שמהרש"ל בא"ו שלו פסק כר"י מ"מ בספרו פ' כל הבשר סי' מ"ט החמיר כרש"י (וקשה מאי חומרא יש לדעת רש"י יותר מדעת ר"י דהא אף דבדאיכא ששים בקדרה יש חומרא לרש"י דלר"י אם הוא בתוך הרוטב הכל מצטרף לבטל משא"כ לדעת רש"י מ"מ כשאין בקדרה ס' הוא להיפך דלרש"י אינו אסור אלא אותה החתיכה לבד ולדעת ר"י הכל אסור וצ"ל דס"ל באמת בתרווייהו לחומרא אי איכא ששים אזלינן לחומרא כרש"י ואי ליכא ששים ג"כ לחומרא כר"י וק"ל): ש"ע סָעִיף ב
ה מותר. מיהו כל שאר החתיכות שנגעו בזו החתיכה צריכים נטילה כבסי' ק"ה ס"ז וכתב הש"ך תימא דכשאין ס' בקדרה נמי יהא מותר כיון שלא ניער כלל ולא נתן טעם אלא באותה חתיכה ונ"ל הא דבעי ששים בקדרה היינו אי מקצתה תוך הרוטב דמספקא ליה להרב אי קי"ל כר"י דמערב הטעם בכולו או כרש"י הלכך הקדירה מותר ממ"נ והחתיכה אסורה דילמא אינו מערב הטעם בכולה ואין הקדרה מצטרף (ובה"י מגיה שכן צ"ל וכן אם לא ניער כלל לא בתחלה ולא בסוף ולא כיסה כלל אם אין ששי' בחתיכה נגד טיפת החלב שנפל אינו אסור רק החתיכה לבד ושאר הקדרה מותר): ש"ע סָעִיף ב
ו וכן. כתב הש"ך אע"ג דלכאורה יש לפרש דברי המחבר דצריך דוקא ניער מתחלה ועד סוף וא"כ הוה ליה לרמ"א לכתוב בלשון י"א רק כיון דגם דברי המחבר אפשר לפרש כן כמו שפי' מהר"י בן חביב דברי הרמב"ם לכך לא כתב בלשון יש אומרים אבל באמת דעת המחבר אינו כן וכו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז נוער. כתב הש"ך וא"ל היאך ינער הקדרה שיתערב הכל דלמא יש טעם בחתיכה אחת ואיך יבטל איסור לכתחלה וא"כ ה"ל למימר שיטעום העובד כוכבים כל חתיכה בפ"ע יש לומר דכיון דלא נודע לאיזה נפל הרי נכנס כל הקדרה בספק ואין כאן משום מבטל איסור ורמ"א שהוא דעת הטור ס"ל כיון דאפשר למיקם עלה דמילתא שיטעום העובד כוכבים כל חתיכה וחתיכה וא"כ לא נכנס הכל בספק דאינו מועיל ניער אח"כ וע"ל סי' ק"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח להתכבד. ואם אינה ראויה להתכבד בטלה ברוב כדלקמן סי' ק"ט וע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט עצמה. כ' הש"ך תימא דלקמן ר"ס ק"ו כתב דהחתיכה עצמה עומדת באיסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי והרב בהג"ה שם הבין שהם דברים סותרים זא"ז וכדי שלא יסתרו הדברים כ"כ בפירוש נראה ליישב דמ"ש כאן ר"ל לפי שכ' מקודם גבי בב"ח דאף הרוטב מותר בששים מ"מ התתיכה באיסורה עומדת דאם היא חה"ל ואינה מכירה אינה בטילה באלף וקמ"ל דאין כן בשאר איסורים אלא דבטיל ברוב כשאינו מכירה כיון דאין איסור מחמת עצמה וכדלקמן ר"ס ק"א ואז אפי' חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומותר לאכול כולה וא"צ להשליך אחד מהם כדלקמן ר"ס ק"ט עכ"ל והטעם דס"ל להמחבר לחלק בין בב"ח לשאר איסורים הוא משום דבבשר בחלב אין שם איסור ניכר אלא אחר התערובות ע"כ כל התערובות הוי גוף האיסור שזהו האיסור האמור בתורה עירוב בשר בחלב משא"כ שאר דברים שהוא איסור בפני עצמו ואותו הוא האיסור האמור בתורה אלא שכאן נתערב ממילא אין לך אלא ספק איסור דאורייתא ואין שייך בזה חנ"נ כ"כ במגיד משנה: ש"ע סָעִיף ד
י האסורים. כתב הש"ך בשם הפוסקים דמ"מ לכ"ע אינו אלא מדרבנן בשאר איסורים (וכבר כתבתי לעיל סי' צ' אפילו באיסור דרבנן אמרי' חנ"נ): ש"ע סָעִיף ד
יא דבוק. כ' הט"ז בשם סמ"ק מאחר שדבוק בזה האיסור וכן התולע בגופו וכן דג טהור שנמצא במעיו לאחר שנתבשל שרץ או דג טמא ולא היה בדג עצמו ששים נגדו וכל כה"ג חיישינן שמא פעם אחת נשאר לבדו ברוטב בסוף העירוי או שמא פעם א' הוציאוה רותחת חוץ לקדרה ונעשית נבלה ומשהחזירה לא הותרה עוד ואוסרת השאר עד ששים נגדה עכ"ל ומזה נלע"ד בדג שנמצא שרץ או חתיכת שרץ בראשו ונתבשל כך עם שאר הדגים דבעינן ששים נגד כל הראש של דג דחד דינא וחד טעמא הוא עם שנמצא במעיו ועוד ראיה ממ"ש או"ה כלל ל"ו בתפוח שיש בו תולע דחשיב איסור הדבוק וצריך ששים בבישול נגד כל התפוח אם אין בתפוח עצמו ששים נגד התולע וכן ראיתי במהרי"ל וז"ל תולע שצדין בו הדג נמצא בדג מלוח תחוב בחכה והורה מהרי"ל לקלוף מקומו דטעמו נתבטל בס' אפילו בבישול אם יש בחתיכה שנמצא בו ששים כנגדו וכן היה מורה על חתיכת קרעפ"ש שנמצא בראש הדג מבושל לבטל טעמו אם יש בראש הדג ששים כנגדו עכ"ל אלא דלפי הסברא נראה דלא הוי דבוק דהא מונח במקום שאפשר לרוטב לבוא לכל הצדדין וכיון שדבר זה שחנ"נ בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן יש לצדד גם כאן להקל ולא הוי חנ"נ וע"ל סי' ע"ב ס"ג מ"ש שם בשם הט"ז ובש"ך שם משמע דהטעם דאיסור דבוק הוא משום דממהר לבלוע טפי משאר בשר: ש"ע סָעִיף ד
יב הרוטב. כ' הש"ך ונראה דמ"ש הרב דבב"ח אפי' מקצתה תוך הרוטב חנ"נ היינו בשניער אח"כ עד שנכנסה כולה לתוך הרוטב ולאפוקי דלא נימא דמיד בתחלה מצטרף כל הקדירה לבטל הואיל ומקצתה תוך הרוטב כדאמרינן בשאר איסורים קמ"ל בבשר בחלב אינו כן ולענין מ"ש בשאר איסורים דמ"מ יש להחמיר לאסור אותה חתיכה נראה שהוא סברת הר"ב עצמו דמספקא ליה אי קי"ל כרש"י או כר"י אלא דלענין שאר הקדרה לא רצה להחמיר כיון דבלא"ה י"א דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב ומ"מ כבר נתבאר שדעת כל המחברים והאחרונים כר"י עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
יג שנפל. כ' הט"ז בשם מהרש"ל דזהו דוקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול שהוא בנתינת טעם שנתערב שם איסור ואח"כ נפל מן הרוטב לתבשיל היתר צריך ששים נגד כל הרוטב שנפל אבל לח בלח כגון יין ביין או מים במים האסורים נוכל לומר דלא אמרי' כל ההיתר נעשה נבלה בפרט שהוא מלתא דרבנן ואם נתוסף אח"כ היתר שרי עכ"ל משמע מדבריו אפי' שלא במקום הפסד לא אמרי' בלח שנעשה נבלה: ש"ע סָעִיף ד
יד בשום. כלומר אפי' בב"ח לא אמרי' חנ"נ ביבש ודינו כדלקמן סי' ק"ט ולענין אי אמרינן חנ"נ במליחה כ' בת"ח דאף דנהיגין לשער כל מליחה בששים מ"מ כיון דהרבה פוסקים סוברים דכל מליחה אינה אוסרת רק כ"ק יש להתיר לצורך הפסד גדול או לעני בדבר חשוב ולומר דלא נ"נ ומשמע שם דאפי' בדבר שמן שאוסר עד ששים כדלקמן סי' ק"ה לא אמרינן חנ"נ וכן נראה עיקר ועיין בסי' כ"ב אי אמרינן בקליפה דהקליפה נעשה נבלה וע"ל סימן קל"ד מדין חנ"נ וכתב בט"ז דמ"ש רמ"א אם נתערב יבש ביבש פירושו שלא כדרך בישול יחד דאז דינו דבטל האיסור ברוב ע"כ אם נתערב תחלה שלא ברוב א"צ אח"כ רוב נגד כל התערובת הראשון אבל אם נתבשלו יחד ודאי אמרינן חנ"נ וצריך ששים בהיתר נגד כל החתיכה וכ' עוד וז"ל כתב הטור דלדעת ר"ת שפסק אף בשאר איסורים אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ דוקא בנ"ט שלא היה בהיתר ששים לבטל האיסור שנבלע בו אבל נאסר במשהו אפי' נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יהודה לא נעשית כולה נבלה והטעם דתרי משהו לא אמרינן וכתב עוד וכיון שאמרי' סברא זאת באיסור משהו במין במינו לר"י שהוא מן התורה מכ"ש שנימא הכי באיסור משהו דמדרבנן כגון חמץ בפסח דאיסור משהו שלו מדרבנן וכן ביין נסך פשיטא שכל שנאסר תחלה מחמת מינו במשהו דאין אוסר אח"כ אם נפל לאחרים ויש ששים כנגדו דאז אין משהו אוסר וחתיכה ביבש שנאסרה מחמת משהו ואין מכירין אותה נשארה באיסורה ואין לו היתר רק אם מכירו וסילקו דאין פליטתו אוסרת במשהו כיון שלא נאסר רק מחמת משהו תחלה וכ"פ הב"ח ע"ש (ובנקה"כ חולק על הט"ז בזה וכתב ששאל לכל רבנן קשישאי וכולם אמרו פה אחד שמעולם נהגו לאסור כל התערובות וע"ש שמבאר הרבה דינים בענין זה ושייכים ג"כ להלכות פסח): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו הטיפה. כ' הש"ך היינו להתיר התבשיל אבל הקדירה מ"מ אסורה ויערה מיד התבשיל לצד האחר וז"ל הסמ"ק טפה שנפלה על דופן הכלי מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא הלכך כשנפלה נגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן הטפה מותר ממ"נ אי מפעפע בכל הכלי הרי נתבטל ואי אינו מפעפע אז לא יאסר כלומר אם אינו מפעפע בכל הכלי אז לא יאסור משום דמסתמא מפעפע לפנים והוי כאילו נפלה בתבשיל עכ"ל (אבל קשה לי דלפ"ז למה יאסר הקדרה ולא אמרינן ג"כ ממ"נ אי מפעפע בכל הכלי הרי נתבטל ואי אינו מפעפע בכל הכלי וא"כ מפעפע לפנים ויהא מותר גם הקדרה וכן יש להקשות למה זה פשוט דאם מפעפע בכל הקדרה דודאי נתבטל הטפה מנלן שהיה שם ס' נגד הטפה הרי לא ידעינן כמה נפיק מיניה לכן נ"ל כדברי). והט"ז שכ' דה"פ של סמ"ק אי איכא ששים בתבשיל ונפל נגד התבשיל מותר ממ"נ אי מפעפע בכולה כיון שיש לו פעפוע ממילא נכנס לפנים לתוך התבשיל הרי בא התבשיל ומבטל ואם אינו מפעפע כלומר אינו מפעפע כלל אלא שעומד במקומו אין כאן איסור כלל כיון דאינו מתפשט כלל ממקומו ממילא אינו נכנס לפנים ולא נקט הסמ"ק בלשונו אי מפעפע בכל הקדירה אלא משום דגריר אחר לישנא דהש"ס אבל באמת עיקר כוונתו כמ"ש והנה לפ"ז אף הקדרה מותרת ממ"נ אי מפעפע לפנים הוא בטל בששים ואי אינו מפעפע לא יאסור גם התבשיל השני שנתבשל אח"כ מן הראשון [אבל אם נפלה נגד הריקן חיישינן שמפעפע חלק גדול בקדירה עד סמוך לרוטב ושמא תתפשט חלק גדול מאד כ"כ עד שלא יהיה ששים בתבשיל נגד אותו החלק ע"כ אסור לערות דרך שם. דבזה ישאר חלק הקדירה באיסורו לעולם ולא מהני ביטול מש"ה לא יגע עד שיצטנן] ולכן כ' מהרש"ל פ' ג"ה בזה אף הקדרה מותרת מן הדין לבשל בה בשר עוד אלא לכתחלה יש לאסור להשתמש בו אפי' בשר דנראה כאילו נאסר בחלב: ש"ע סָעִיף ה
טז מקום. פי' שנעשה אותו מקצת כלי נבלה: ש"ע סָעִיף ה
יז תקנתו. כ' הש"ך אבל לא מהני שינקב הכלי מתחת או יערה מצד האחר דחיישי' שמא יגע הרוטב בדופן שנאסר ע"י נענוע ומיירי כשאין בתבשיל ששים כנגד אותו מקום הריקן דהיינו ס' פעמים ס"א פחות מעט נגד הטיפה לפי שהטיפה אסורה עד ששים א"כ עם הטיפה יש ס"א פחות מעט ונראה דמ"מ אין לערות התבשיל דרך אותו מקום הקדרה דאין לבטל איסור לכתחלה ואפילו בקדרה חדשה נראה דאסור לערות דשמא אינו מפעפע אלא במקצת הכלי ולא נתבטל מתחלה ועכשיו כשיערה יתבטל ומ"ש הרב בהגה"ה דבקדרה חדשה בכל ענין אין צריך רק ששים נגד הטיפה ר"ל אם עירה בדיעבד עכ"ל [וכ' פר"ח מיהו אם כלי זה שנפל בו הטיפה הוא כלי שאין דרכו להשתמש בו דבר מועט רק בשפע שרי לאישתמושי ביה דהא א"א לבוא לידי נתינת טעם כדלקמן סי' צ"ט וקכ"ב]: ש"ע סָעִיף ה
יח כף. כ' הש"ך ואע"ג דלכאורה ל"ד לכף דהתם כיון דהוא חדשה וניער אח"כ בהקדרה א"צ אלא כנגד מה שבלע אבל הכא הקדרה חשיבה כמו ישנה שהרי מבשלים בה עתה בשר ונפל עליה טיפת חלב בשעת בישול מ"מ כיון שאתה בא לאסור דופן הקדרה מחמת הטפה ע"כ צ"ל שמא בישול אינו מפעפע בכל הכלי וא"כ לא פעפע נמי התבשיל למעלה ואם פעפע למעלה א"כ גם הטפה מתפשטת עד למטה או י"ל דמיירי בקדרה חדשה שנפל' עליה הטפה כשעדיין לא חם התבשיל א"נ אחר שנפל' הטפה על קדרה של מים נתנו בו בשר וק"ל (וכ' פר"ח ודע דכל זה איירי בקדירה מגולה אבל אם בעת נפילת הטיפה היתה מכוסה לא שאני לן בין נפלה נגד התבשיל לנפלה במקום הריקן ובכל גווני בששים נגד הטיפה סגי בממ"נ שאם אין הטיפה מפעפעת לפנים אינו אסור ואם מפעפעת ונכנס' לפנים כיון שהקדרה מכוסה הכל עולה מהשוליי' לפיה ומערבת הטיפה בכל הקדרה ומתבטלת בששים ע"ש). ולפי דעת הרב בהג"ה סי' צ"ח ס"ה דיש לחוש לחומרא לומר דאף כלי חרס חדש נ"נ א"כ הכא דוקא בטפת חלב אמרי' הכי דלא שייך לומר חנ"נ כיון דעדיין כולו היתר אבל לא בטיפת איסור אבל כבר נתבאר בסי' הנ"ל דלא שייך כלל לומר שגוף החרס יעשה נבלה וא"כ הכא אפילו בטיפת איסור נמי דינא הכי אבל בישנה מה שבלוע בה נ"נ מיהו דוקא בישנה ב"י דאל"כ מה שבדופני כלי לא נ"נ כיון דנטל"פ וכדלקמן סי' צ"ח שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט הרוטב. פי' ולא מהני אפי' להניח עד שיצטנן וכתב הש"ך וז"ל ומהרא"י דהיה אחרון וגדול בדורו ואיזן וחיקר כל המנהגים כ' דנוהגים להתיר ע"י צינון כמ"ש בס"ה וכ"כ מהרש"ל מיהו אף לפי מנהג זה נראה דדוקא בקדרה ישנה המנהג כן אבל בקדרה חדשה ודאי דאם יש בתבשיל ס' נגד הטפה לא נהגו לאסור וכן אפי' בקדרה ישנה שאינה ב"י או אפי' ב"י ויש בתבשיל ס' פעמים ס"א פחות מעט נגד הטפה בכל זה לא נהגו איסור והוא מותר לכ"ע ומ"מ ימתין עד שיצטנן עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
כ הקדירה. ובת"ח כ' דיש להחמיר לכתחלה לאסור הקדרה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
כא יש. דחיישי' שמא לא פעפע הכל לפנים אלא נשאר משהו בדופן הקדרה וא"ל דלמא נשאר בדופן הקדרה ונתפשט ברוחב עד שאין בדופן ס' נגדה וא"כ יצטרך ס' בתבשיל נגד אותו דופן שנאסר דאם איתא דנתפשט ברוחב נתפשט בכל עד ס' ואם לא נתפשט בכל הכלי מסתמא נכנס לפנים ונתבטל לכך התבשיל מותר אבל בקדרה חיישינן שמא נשאר בה מעט בעובי שלא נכנס לפנים ואסורה ולכך אם בישל בה תבשיל אחר דינו כמו בפעם הא' וסגי בס' אם נפלה כנגד הרוטב כמו בראשון עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ו
כב ויערה. ולא יניחו להצטנן כך מאחר שנפלה כנגד הרוטב יש לחוש שיפעפע יותר מכאן ואילך (או"ה): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כג ס'. פי' בס' בתבשיל נגד הטפה לחוד וכ' מהרש"ל דמ"מ הקדירה אסורה וכ' הש"ך דיניחו להצטנן אם אפשר אבל אם צריך מיד לאורחים וכה"ג א"צ להמתין עד שיצטנן אלא יערה בצד האחר וה"ה לכל צורך גדול או הפסד מרובה או לעני כפי ראות עיני המורה ובת' ר"מ מינץ כ' דהמנהג לומר להם הטעם מפני מה הוא מיקל כדי שלא יתמהו למה לפעמים אוסר ולפעמים מתיר וכ' הט"ז בשם או"ה אם נפל טפת חלב על הקדרה עם מים אצל האש ובתוך מע"ל בשלו בה בשר אפי' לא היה ס' במים נגד הטפה מותר הבשר דאם לא עברה תחלה לתוך הקדרה גם בפעם השני לא תעבור ומותר הבשר בדיעבד ואפילו אם עוברת לפנים תחלה מ"מ אין בקדרה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר. [ומצאתי בס' תורת האשם אם נפל טפת חלב על אוזן הכלי אין לאסור התבשיל]: ש"ע סָעִיף ז
כד חמה. לאפוקי צוננת דאפילו הקדרה מותרת: ש"ע סָעִיף ז
כה גבר. כ' הט"ז דזה מיירי דוקא אם נשפך במקום הכירה שאינה חמה מחמת האש ואין היד סולדת שם אבל אם נשפך על הכירה שאצל האש והיא חמה שהיד סולדת שם הוי החלב שבתוכה ככלי ראשון וצריך ס' ממה שאומדין מה שיש חלב בעין תחת הקדירה ובש"ך כ' דמשמע מדברי מהרש"ל דאם הקדירה מרותחת מחמת האש אפי' הנשפך הוא צונן אסור אפי' התבשיל אם אין ס' נגד מה שתחתיו (ודוקא דליכא עפר במקום שנשפך החלב דאי איכא עפר נעשה החלב שנשפכה על העפר לפגם ואינו אוסר כמ"ש לקמן סי' צ"ה סעיף כ"א צ"צ מ"י): ש"ע סָעִיף ז
כו כעירוי. כלומר דלא אמרי' שנתקרר כיון שנזחל על גבי הכירה מיהא היינו דוקא כשהיס"ב (ופר"ח כתב לפי מ"ש סי' ס"ח לא שאני לן בין נפסק הקילוח ללא נפסק אלא כל חום שהיס"ב אוסר ע"ש): ש"ע סָעִיף ז
כז קליפה. כ' הש"ך ולכן אפילו יש בקדרה תבשיל דשייר ביה קליפה א"צ לקלפו דהקדרה הוי כמו קליפה: ש"ע סָעִיף ז
כח דתתאה. כ' הש"ך ול"ד למ"ש בסי' ק"ה ס"ג בהג"ה דאם הניח היתר ואיסור זה אצל זה ואח' מהם צונן דסגי בקליפה דהכא כיון שבא הקלוח מלמעלה הוי כמו עילאה א"נ כיון שהקדירה עומד במקומו חשוב תתאה (וכ' פר"ח מיהו היינו דוקא כשמקלח על הקדירה אבל אם החלב זב עד תחת הקדרה של בשר החלב יש לו דין תתאה ואין אוסר התבשיל שבקדירה אבל לסברת הרש"ל והש"ך שכתבתי בסמוך דאם הקדרה רותחת מחמת האש אפי' הנשפך הוא צונן אסור התבשיל עד דאיכא ס' ע"ש א"כ אפי' זב החלב תחת הקדירה נמי אוסר התבשיל ולפי דברי הט"ז הנ"ל אם מקום הכירה חם שהיד ס"ב הוי החלב ככלי ראשון ואוסר נמי התבשיל וק"ל) א"נ מיירי הכא שמקלח על הקדרה והט"ז כ' אפי' אינו מקלח על הקדירה יש לאסור במקום שאין הפסד מרובה דהא קי"ל דאפילו במליחה אסור במקום שאין הפ"מ כשנוגעין זה לזה: ש"ע סָעִיף ז
כט להרתיח. כ' הת"ח נראה אם לא התחיל להרתיח ונפל על הכיסוי לא נאסר מה שבקדרה כלל אף אם אין בו ששים דעדיין הוי כצונן עכ"ל וכ' הט"ז ונ"ל דלגבי הכיסוי עצמו חשיב כרותח והיא אסורה כיון שמונח על הקדרה אצל האש ומהרש"ל חולק על רמ"א וכתב דנהי דהרתיחה עולה עד הכסוי מ"מ הרוטב אין מצטרף עמה וא"כ אם אין בכיסוי ס' נגד האיסור שנפל עליה נעשה הכיסוי נבילה עכ"ל וכן מסתבר דשאני בקדירה נגד הרוטב שהרוטב עצמה הוא תמיד שם משא"כ בכיסוי שמא באותו פעם שנפלה הטיפה לא עלתה הרתיחה עד הכיסוי ממש וספיקא דאורייתא לחומרא רק באיסור דרבנן יש להקל בזה עכ"ל ופר"ח כ' דברי הגהה עיקר ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ל נוגעות. כתב הט"ז מטעם זה נ"ל להתיר באם אפו בתנור פלאדי"ן של חלב ואח"כ באותו מקום רותח הושיבו שם קדרה ובתוכה בשר דכל שאין החלב בעין במקום ההוא בתנור הוי כקדירה של חלב ושתי קדירות לא אסרי אהדדי: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לא מהותך. כ' הש"ך פי' נר שקורין קרויז"ל שהוא דולק מחלב מהותך דהוי רותח מחמת האור אבל חלב מהותך רותח בקדרה שנרתח הקדירה אצל האש די בגרידה דלא חשיב עירוי כיון דפסק הקלוח כדלעיל ס"ז וסי' ס"ח ס"י בהג"ה וט"ז כתב וז"ל חלב מהותך פי' מפיו במקום שהפתילה דולקת אותו צד חשוב ע"י האור עצמו אבל אם נטף מצד אחר מן הכלי שהפתילה בתוכו לא מקרי רותח לאסור מה שנוטף עליו וגדולה מזה כתב בשם מהר"ם דאם נפל טיפת חלב רותח על סכין או כלי אחר צונן א"צ רק גרידה במקום שנפלה הטיפה הואיל ופסקה הטיפה בשעת נפילה ולא באה בקלוח ודוקא כשנופל על הקתא אבל נפל על הברזל נועץ עשר' פעמים בקרקע ודיו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א נפל חלב כו'. עש"ך סק"ג בשם הר"ן דחתיכה שעומדת בקדרה מתוך שיש בה הבל ולחלוחית החלב מתפשט בכולה אף שהיא חוץ לרוטב והש"ך כתב ע"ז דלא תיקשי מלקמן סי' ק"ה ס"ד דמיירי בקדרה די"ל דהתם מיירי באיסור גוש דאינו צלול כו' ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סוף סי' כ"ה שכתב דע"כ לא חילק הש"ך בין איסור צלול לאיסור גוש אלא כשאין האיסור דבוק ממש באותה חתיכה אלא נוגע בו אבל כשדבוק האיסור באותה חתיכה בתולדתו ונתבשל עמו בקדרה אז ע"י הבל הקדרה ולחלוחית גורם שמתפשט בכולו וכדמוכח מדברי התוספות בחולין צ"ו כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ב בהיתר לח. עבה"ט ס"ק י"ג בשם רש"ל (פג"ה סי' ס') דווקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול אמרינן חנ"נ ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן מ"ט במעשה בשמונה הדרא דכנתא של כבשים שהותך השומן שלהם ועירבו אח"כ לתוך חמשה זיידל שומן ג"כ של כבשים והותך הכל יחד ואח"כ נתנו כל השומן לתוך ט"ו זיידיל שומן אווזים ואח"כ נמצא שכבש א' היה מים בראש ולפי ערך לא היה שומן מהדרא דכנתא א' לא יותר מרביע זייד"ל וכתב להתיר במקום הפסד גדול ואף שרש"ל אוסר אם הוא דרך בישול. מדברי הרמ"א לא נראה כן וכן מוכח מדברי הש"ך ס"ק ט"ו (וע"ש בסימן נ"ו שכתב דנראה לו שדעת הש"ך דצונן בצונן גם בבשר בחלב יש להקל בלח בלח לצורך גדול ואולי גם הרש"ל מודה בהפ"מ ועכ"פ ראוי לסמוך על רמ"א ובפרט שאין כאן רק ספק טריפות דשמא היה המוח מקיף וכיון שלא נודע הטריפות עד אחר מעשה הוי ס"ס שמא אינה טריפה ושמא הלכה כדברי הרמ"א. ועי' בסי' נ' שם שכ' כיון שטעם הקולא בלח הוא שאין חתיכה הנאסרת ניכר ונבדל לפ"ז אם החמשה זייד"ל טרם שנתערבו עם הט"ו זייד"ל כבר נקרשו הוי כמו חתיכה וגם רמ"א מודה שנ"נ ואולי כיון שמשעה שנתערב היה לח ולא נ"נ לדעת רמ"א שוב לא אמרינן שכשנקרש יהיה נעשה נבילה שדבר זה שהחתיכה נ"נ בשאר איסורים חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו שבשעה שנתערב יהיה נ"נ אבל לא אח"כ בעת הקרישה שהרי או לא נתוסף בו איסור אלא שנשתנה בעצמו ונעשה קרוש ואיך מעצמו יתחדש איסור ומ"מ לא בריר לי הך סברא ע"ש שהעלה לענין השאלה הל"ל דכיון שאין כאן רק ספק טריפה וגם הוא מב"מ הרוצה להקל אין מוחה בידו.[ ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ג ואז הקדרה הוי אסורה. נראה בכל מקום שהוזכר בסי' זה שקדרה אסורה. אם היא של מתכות ובא להגעילה לא מהני כשימלאנה מים וירתיחנה דא"כ צד החיצון לא נגעל אלא צריך להכניסה כולה ליורה עיין במג"א סי' תנ"ב ס"ק י"א]: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ד דתתאה גבר. [עבה"ט מ"ש ודוקא דליכא אפר כו' ועיין בספר לבושי שרד אות קל"ה שכתב וז"ל ראיתי קצת מורי הוראות טעו להורות באם נשפך חלב על הכירה שיש אפר עליו והגיע הקילוח תחת קדרה דאינו אוסר דע"י אפר של הכירה נעשה הקילוח פגום ומקום טעותם מבה"ט סי' צ"ב ס"ק כ"ה שכ"כ בשם המ"י באמת שכן כתב המ"י כלל נ"ו אך בכלל ק"ז ס"ק כ"ו חזר בו וכתב דצ"ע למעשה די"ל דבשעה קלה כזו אינו נעשה לפגם ע"ש וא"כ מאחר שדין אפר גופיה הוא מחלוקת לכן ח"ו לסמוך ע"ז אלא באיסור קל כגון אם נשפכו מים רותחין מקדרה של חלב ב"י מקונח תחת קדרה של בשר דבכה"ג דעת הש"ך בסי' צ"ה סק"ה וי"ז להתיר בהפ"מ וכן בכל כה"ג שיש עוד צד היתר טוב ולא בענין אחר עכ"ל]: ש"ע סָעִיף ז
ה להרתיח. עבה"ט מ"ש מהרש"ל חולק בו ועיין בתשובת בית יעקב סוס"י נ"ז שחולק על רש"ל וט"ז והסכים להרמ"א וכדברי הפר"ח ועיין פמ"ג: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ו הזיעה עולה ונבלע. עיין בפמ"ג א"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות ל"ז שכתב דברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דין ד' מבואר דדוקא זיעת משקין כמוהו אבל אוכלין כמו חלב המהותך אין זיעתו כמוהו א"כ יש לדון טובא אם היה מחבת מחלב למטה חם ולמעלה סמוך דבר כשר והזיעה עולה אפי' יד סולדת בזיעה אפשר יש להתיר ע"ש ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ז של חלב. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל אם מותר להדליק שפופרת של טובאק מנר של חלב ועיין בספר בני חייא בסי' ק"ה אות ד' שהביא ראיה שאסור מדינא ולא מחמת מדת חסידות וע"ש בהשמטות שהוא בעצמו חזר בו ודחה ראייתו ע"ש. ובתשובת ש"ב הגאון מוהר"ר שבתי כ"ץ ז"ל כת"י ראיתי שכתב נראה להביא ראיה מרש"י בשבת ד' כ"ב גבי אי מדליקין מנר לנר משום אכחושי מצוה משמע באותה הדלקה מקבל קצת שמן ומאי דפירש"י דמחזי קאי על אור ועיין בזה ביו"ד סי' רע"ד בט"ז ובנה"כ שם שפירש כן דברי רש"י וא"כ ה"ה בשפופרת שואף החלב אכן לפמ"ש הכו"פ דחלב נ"ט לפגם ומתוך כך התיר אם נטף חלב על הכלי א"כ ה"ה בנדון זה הוי נ"ט לפגם בחלב עצמו עכ"ד. ולע"ד היתר זה צ"ע דדוקא בדיעבד התיר בעל כו"פ משום נטל"פ משא"כ הכא להדליק לכתחלה משפופרת של חלב. נ"ט לפגם לכתחלה אסור כמבואר בכמה מקומות. [מיהו לדברי הצ"צ סי' מ"ז שהבאתי לקמן סי' צ"ח סק"א אתי שפיר] ועיין בתשובת משאת משה חי"ד ס"ס ד' שכתב שאם אחד נזהר אסור למי שאינו נזהר להדליק מנר של חלב וליתן לחבירו הנזהר ע"ש ועיין לקמן סי' קי"ט סעיף ז' בהגהה: ש"ע סָעִיף ט
ח אבל חלב. ואם נפל פתילה מנר על פארפורקע ונכבה. כ' בשו"ת בית אפרים חלק חושן משפט סימן י"ז וז"ל אני מורה בדבר להקל ולהחמיר כי אם נפל ראש הפתילה שכבר נשרף ונעשה אפר אינו אוסר. אבל מה שלא נעשה אפר עדיין ודאי אוסר ואם שהה על הכלי בכדי שהיד סולדת בו בכלי הוי כנבלע ע"י אור ובעי ליבון ואם לא נשתהה עכ"פ בעי הגעלה או גרידה והכא בכ"ח לא שייך זה משום שידוע דפתילה מלוחלח בחלב וכיון שנפל בעת שדולק אף שנכבה תיכף כיון שנגע בכלי והיתה רותחת מחמת האור אוסר (מהרב הגאון מהור"ר בצלאל הכהן מ"ץ ז"ל בגליון הש"ע שלו): ש"ע סָעִיף ט
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א כזית כו'. כמו לרב החילוק דמין במינו במשהו כן לדידן נ"מ דמין בשא"מ בטעימה אף בפחות מס' משא"כ במין במינו כמש"ש צ"ז אמור רבנן כו': ש"ע סָעִיף א
ב רותח. שם ק"ח ב': ש"ע סָעִיף א
ג העובד כוכבים. שם צ"ז וקי"א ב': ש"ע סָעִיף א
ד דהיינו כו'. כפירש"י שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה נפל חלב כו'. עד סוף הסעיף לשון הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
ו ומשערין כו'. צ"ז ב' ק' א'. וה"ה במאי דבלעה קדירה כמ"ש בפ' ט"ו הלכה כ"ד אלא דלא נחית כאן להכי ולשון גמ' ק' א' נקט וע"ל סי' צ"ט ס"ד: ש"ע סָעִיף ב
ז החתיכה אסורה. כרב לגבי שמואל ור"י לגבי ר"ל שם. רא"ש: ש"ע סָעִיף ב
ח בד"א כו'. גמ' שם ק"ט א' אמר מר ודברי חכמים כו': ש"ע סָעִיף ב
ט וכן אם כו'. ט"ס הוא וצ"ל וכן כו' כלל אם אין ס' בחתיכה נגד כו' וכמ"ש שם ק"ח ב' מאי לא ניער כו' ומתני' שם א': ש"ע סָעִיף ב
י וכן אם ניער כו'. והרמב"ם לישנא דגמ' נקט ור"ל כדי שיעור הבליעה של הטיפה עד סוף אותו השיעור: ש"ע סָעִיף ב
יא והוא שניער כו'. כמש"ש ואלא לא גיער בתחלה כו': ש"ע סָעִיף ב
יב וכן אם נפל כו'. כגי' קצת ספרים במתני' טיפת חלב שנפלה על החתיכה נוער את הקרירה אם כו' ולא אמרינן חנ"נ כיון שא"י לאיזה חתיכה נפלה כולן מצטרפות לבטלה כמ"ש בספ"ד דתרומות שתי קופות ושתי מגורות כו' וכמש"ל סי' קי"א מ"ז אלא דיש לנער ולערב שלא יטעום את האיסור: ש"ע סָעִיף ב
יג וי"ח כו'. דס"ל דלא אמרו במתני' דתרומות אלא במין במינו אבל במין בשא"מ לא כיון דאפשר למיקם עלה וכמש"ש רע"א בידוע מה נפלה כו' דאין מצטרפות השחורות להעלות הלבנה וה"נ אותן שאין בהן טעם חלב וע"כ הך במין במינו הוא דשלא במינו בנ"ט וכמ"ש בפ' ג"ה צ"ט וכמ"ש בירושלמי פ"ו דנדרים הלכה ה' זה הכלל שהיה רש"א משום ר' יהושע כ"ד שיש לו מתירין כגון טבל ומ"ש והקדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנ"ט וכ"ד שאין לו מתירין כגון תרומה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו כו' ושלא במינו בנ"ט ועש"ך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד כשנאסרה כו'. שם בדברי ר' יהודה ולדידן בס': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו לא אמרו כו'. כמ"ש בפ"ה דתרומה ופ"א דתמורה אין המדומע כו' ובע"ז ע"ג יי"נ שנפל לבור כו' ע"ש כל הסוגיא ושם רואין את ההיתר כו' שני כוסות כו' [ובפ"ה דתרומות סאה תרומה כו' ואח"כ נפלו שם חולין כו' ובירושלמי כל האיסורין של תורה שריבה עליהם שוגג מותר וכמ"ש בסי' צ"ט ס"ה] ובפ' ג"ה ק' א' בשקדם כו' ועתוס' ד"ה בשקדם וא"ת כו' ור' אפרים כו': ש"ע סָעִיף ד
טז ואז אפילו כו'. דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים וכההיא סוגיא דע"ז כנ"ל. והוא מדברי הטור כאן וכן חלק על הרשב"א בסי' ק"ו אבל הרשב"א וש"ע שם כתבו דהחתיכה אסורה דאפשר לסוחטה אסור בכל איסורין וחילק בין דבר הנבלל ול"ק מההיא דע"ז: ש"ע סָעִיף ד
יז וי"א כו'. כדעת ר"ת בתוס' הנ"ל וע"ש שדחו כל ראיות הנ"ל וכתב הר"ן שכ"מ בירושלמי דפ"ב דערלה הלכה ד' גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשי חולין ויש בהן בנ"ט ריבה עליהם עדשים מותר עד כמה ירבה פלוגתא דרבי ור' ישמעאל בר"י ע"ד דרבי דו אמר עד שירבה על כולהון ע"ד דר"י דו אמר עד שירבה על הנופלין. ורבי לטעמיה דס"ל בשמעתין חנ"נ: ש"ע סָעִיף ד
יח ודוקא כו'. דרש"י ותוס' פליגי במ"ש הטור דרש"י ס"ל אפילו מקצתה חוץ לרוטב נאסר החתיכה ואין השאר מצטרף וכפי' דמתני' במקצתה חוץ לרוטב מיירי אבל תוס' שם ד"ה טיפת פי' שכולה חוץ לרוטב וכ"כ שם צ"ז ב' ד"ה אם יש כו' ע"ש והכריע הרב דבבב"ח יש להחמיר כדעת רש"י אבל בשאר איסורין כדברי ר"י וכ"כ כל הפוסקים אף בבב"ח כדברי ר"י: ש"ע סָעִיף ד
יט אם האיסור כו'. דחיישינן שמא היתה פ"א כולה חוץ לרוטב או נשאר לבדו בקדירה. ד"מ בשם או"ה. וכנ"ל בסי' ע"ג (ס"ק כ"ו) מהא דירך שנתבשל כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
כ אבל אם כו'. ר"ל אפילו ניער וכיסה אח"כ וכן מ"ש בתחלה או שהחתיכה כולה כו' ע"כ בכה"ג מיירי וכן מ"ש אבל בבב"ח אע"פ כו' ג"כ בניער איירי וכמו שמסיק בד"מ ס"ק ב' דלא כהר"ן ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
כא ומ"מ יש כו'. כדעת רש"י דלא היקל אלא בשאר החתיכות כדעת ר"י כיון די"א דא"א חנ"נ בשאר איסורין משא"כ באותה חתיכה דאף לפי' ר' אפרים אסור מדינא לרש"י אף בשניער וכיסה אח"כ וכמ"ש בר"ס ק"ו וכמ"ש בהג"ה שם וכן עיקר ודלא כו': ש"ע סָעִיף ד
כב י"א דלא אמרינן כו'. מההיא דע"ז הנ"ל וא"צ לכל מה שדחקו בתוס' ורא"ש. מרדכי. אבל הר"ן הקשה על סברא זו ממ"ש ק"ח ב' אמאי מותר חלב נבילה כו' והכריע דבב"ח אמרינן מדאורייתא חנ"נ ואפילו בלח בלח אבל בשאר איסורין אינו אלא מדבריהם ול"ג אלא דומיא דבב"ח כו' ע"ש ופסק הרב כמוהו בהפסד גדול: ש"ע סָעִיף ד
כג ואם נתערב כו'. ובזה מתורץ ההיא דתרומה אין המדומע כו' וכמ"ש תוס' בפ' ג"ה שם [וכשיטתם שלא חילקו בין בב"ח לשאר איסורין וז"ש בשום איסור] אבל בלח בלח ס"ל דאמרינן חנ"נ בכל איסורים שדחקו עצמן בסוגיא דע"ז הנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
כד בשום כו'. ר"ל אפילו בבב"ח כנ"ל ודלא כר"י שחילק אף בכה"ג בין בב"ח לשאר איסורים כשיטתו: ש"ע סָעִיף ד
כה כלי כו'. ר"ל שיהא צריך ס' נגד הכלי עצמה שיהשב הקדרה עצמה כאלו היא אסורה והיינו בחדשה וכמ"ש בסי' צ"ה ס"ה אם ידוע כו' ולא אמרינן גבי כו' וראיה ממ"ש (צ"ז ל' וש"מ) קדרה שבשל בה תרומה כו' בנ"ט. אבל בישנה אמרינן לגבי בלוע הנ"נ כמ"ש שם ובסי' זה בס"ה וכמ"ש צ"ז ב' בכחל ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ולא אמר כאן אלא לענין הקדירה עצמה דלא נ"נ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כו טיפת כו'. דבזבחים צ"ו ב' משמע דאינו מפעפע בכל הקדירה כמש"ש אמר אביי ל"צ אלא כו' אך בתוס' שם נסתפקו בזה ע"ש ד"ה בישל כו'. ולכן אם נפלה נגד הרוטב ממ"נ מותר אם מפעפע בכל הכלי הרי נתבטל בכלי שבכל הכלי יש ס' ואם אינו מפעפע רק במקום הבישול הרי נתבטלה בתבשיל ועב"י וש"ך אבל במקום הריקן אמרינן דאינו מפעפע בכל הדופן ויכולין לומר שמפעפע בקדירה עד פחות מס' מעט ונאסר כל חתיכת הקדירה ואם יערה דרך שם יאסר התבשיל אם אין בתבשיל ס' פעמים ס' פחות מעט וז"ש כל כך שאין ס' כו' ואם יערה כו' ר"ל מפני שאין ס' פעמים ס' ואמר עד סמוך לרוטב דכנגד הרוטב אין השש כנ"ל דמפעפע לפנים: (ליקוט) טיפת חלב כו'. עתוס' דזבחים צ"ו ב' ד"ה בישל כו' וז"ל האגודה י"ל היאך מיתוקמא הך בעיא דאי בכלי שכולו חם ומיבעיא ליה אי מפעפע בכל הכלי או לא א"כ מאי פשיט ליה מדם מה ענין דם אצל בעיא שלו הא בכיוצא בדם כגון שמקצת הכלי צונן פשיטא ליה דא"צ מריקה ושטיפה אלא מקום שבלע ופי' רשב"א כי שמע מפי ר"י כי בישולו מפעפע במקצת ומתפשט מעט יותר ממקום בישולו הלכך החמירה תורה בו לעשות מריקה ושטיפה בכל הכלי מתוך הוראת ר"י למדתי שבכלי שכולו חם מעמידו והיה סובר שאינו מתפשט בכל הכלי שפ"א בישלו בשר בקדירה ונפל מעט חלב על דופני הקדירה מבחוץ שאינו נפל מבפנים היה ברוטב ובחתיכה ס' לבטל החלב ואעפ"כ לא רצה ר"ת להתיר משום דאין החלב מתפשט בכל דופני הקדירה ואין ראוי לומר שכל הלחלוחית בדפנות מסייע לבטל נמצא שבמקום א' נפל הכל ועב דופנו באותו מקום נעשית נבילה וחוזר ואוסר כל הקדירה אם אין בו ס' לבטל שיעור דופני הקדירה ששם נפל החלב שבשיעור העובי צריך לשער דלא ידעינן כמה בלע קודם שנפל החלב ורשב"א היה נראה לו להתיר אך שלא רצה לעשות מפני הוראת הקדוש ר"י והיה נ"ל לדמות לב' קדירות אחד של בשר וא' של חלב שנוגעת זו בזו ולא שמענו מעולם האוסרו וכ' ר"ש בשעת הדחק כגון שבת ואורחים ולעני בדבר חשוב היה מתירו ועסמ"ק. והנה מה שדימה לב' קדירות לא נראה דסה"ת כתב טעם דב' קדירות שמותרין כמו ב' חתיכות בלא רוטב דאין מפעפע מזו לזו כמ"ש בפ' כ"ה (ק"ח) משא"כ בקדירה א' דדמי לחתיכה א' וחלב הוא דבר המפעפע כמש"ש וכמ"ש תוס' שם. ומ"ש רשב"א בשם ר"י כי מתפשט מעמט יותר כו'. בזה תירץ הקושיא הנ"ל כי ודאי בצונן אין מתפשט יותר אבל דם שנפל על הבגד ידוע שמתפשט קצת יותר ודמי לכלי בחמין ואיבעיא ליה אי החמירה תורה בקדשים או לא ורצה לפשוט לו מדם. ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה הנ"ל מאי קמיבעיא ליה אי מפעפע כו' א"כ כו'. דבאמת ידע שאין מתפשט בכל הכלי רק בקדשים איבעיא ליה אם החמירה תורה הואיל ומתפשט מעט דבשלמא אי אין מתפשט כלל ודאי אין סברא להחמיר כלל בקדשים מבשאר איסורים וזה שחידש ר"י שמתפשט מעט כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
כז ודוקא כו'. דאין הקדירה עצמה נ"נ כמ"ש בס' שקדם: ש"ע סָעִיף ה
כח כדלקמן סי' צ"ח גבי כף. ר"ל בסי' צ"ח ס"ה דמחלק שם בין ישן לחדש ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כט נהגו העולם כו'. דחיישינן שמא עלה אח"כ פ"א רתיחת הקדירה לאותו מקצת הקדירה שנאסרה. או"ה. והיינו בקדירה ישנה וב"י ואין בתבשיל ס' פעמים ס' נגד הטיפה. ש"ך ופשוט כנ"ל וכן אם אינו ב"י כמ"ש סי' צ"ד ס"ד. ודוקא שהקדירה מגולה אבל מכוסה כל הקדירה כאלו נגד הרוטב כמש"ל ס"ב. פר"ח. ועם ועם כ"ז כ' ש"ך ופר"ח בשם האחרונים להתיר ע"י צינון כמ"ש בס' שקדם: ש"ע סָעִיף ו
ל ואז כו'. כיון שאינו נכנס הטיפה בקדירה כלל: ש"ע סָעִיף ו
לא ואז הקדירה כו'. וכן בס' שקדם דהתורה העידה על כ"ח כו' אבל התבשיל מותר ממ"נ אם מפעפע מפעפע בכל הקדירה וא"ל נתבטל כנ"ל ועש"ך: ש"ע סָעִיף ו
לב ויערה מיד. כיון שא"י מידי דופיו פליט מעט מעט כמ"ש תוס' בחולין ח' א' סד"ה שליבנה והרא"ש בע"ז פ"ה סל"ד לכן יערה מיד שלא יפליט יותר. או"ה: ש"ע סָעִיף ו
לג ואם בישל כו'. דלא ידעינן כמה נפיק מהטיפה בפעם ראשון וכמ"ש בפג"ה (צ"ז ב'): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לד יש מי כו'. וכמ"ש מרדכי בשם ראב"ן דלא אמרינן בבלוע חנ"נ כלל ממ"ש בפג"ה (צ"ז ה') ופכ"ה קדירה שבשל בה בשר כו' בנ"ט ואם איתא הרי הבלוע נעשה נבילה ולר' יהודה ה"ל מין במינו ואסור במשהו ואף לרבנן אינו בנ"ט אלא בששים ושם אמרינן דסמכינן אטעימה כמש"ש מאן טעים כו' וע"ל ס"א וכמ"ש ק"ח ב' חלב נבילה הוא וכ"כ בת"ה בשם רמב"ן וכמש"ל סי' צ"ח כ"ה ויש מי שאומר כו' [וכמ"ש בטומאה ע"א ב' דטומאה בלועה לא מטמאה לטהרה בלועה ועבתה"ד סי' קפ"ג ועסי' צ"ד ס"ב] וסברא ראשונה ס"ל דנגד הרוטב שאני דלא אמרינן נ"נ כנ"ל והוא מצטרף עם ההיתר להשלים שיעור ס' כמ"ש צ"ז ב' אף ללישנא בתרא ועסי' צ"ח ס"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ז
לה ולכן הקדירה כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ו א') חם לתוך צונן קולף ולכן הקדירה אסורה והתבשיל מותר שהקדירה היא כ"ק וז"ש קדירה חמה דבצוננת הכל מותר אבל אם הוא אצל האש אז הוי כמו בכ"ר דאפילו בקדירה צוננת הכל אסור כמ"ש (שם) צונן לתוך חם כו' וכמש"ו למטה: ש"ע סָעִיף ז
לו אם נפסק כו'. תוס' בזבחים צ"ו א' בד"ה עירה כו' ע"ש ובירושלמי פ"ג דשבת ופ"ק דמעשרות הלכה ז' מהו לערות עם הקילוח ר' יונה ור' יוסי כו' וכמ"ש תוס' בפ"ג דשבת (מ' ב') להטעם דכ"ש אינו מבשל משום דהולך ומתקרר משא"כ באין הקילוח נפסק דהטיפה השניה אינה מנחת לראשונה להתקרר ואף דנזחל ע"ג הכירה הוי כמו מכ"ר כמ"ש בפ' כירה (שם) טול בכ"ש ותן ואע"ג דהאמבטי נמשכת מן היורה בקרקע אעפ"כ הוי ככלי ראשון ואין לדחות דחמי טבריא שאני שטבען בקרקע דא"כ למה הוצרך להוכיח שם דהא מעשה דרבי לאחר כו'. ת"ה שם: ש"ע סָעִיף ז
לז דאין עירוי כו'. והקדירה היא כ"ק כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
לח טיפה כו'. כמש"ל ס"ב דבניער או כיסה הוי כמו כולה בתוך הרוטב: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לט מחבת כו'. כנ"ל ס"ב דבכיסה הוי כניער שהבל מתפשט בכולו וכאלו כולו בתוך הרוטב ובפ"ב דמכשירין מרחץ טמיאה כו' הברכה שבבית כו' ב' בריכות כו' ושם ספ"ה האשה שהיו ידיה כו' היו ידיה כו': ש"ע סָעִיף ח
מ אבל אם אין כו'. דאפי' בכלי ראשון ממש אינו מבשל ולא בולע אם אין היד סולדת כמ"ש בפ"ג דשבת (מ' ב') ובירושלמי שם ופ"ק דמעשרות הלכה ז' הכל מודים בכ"ש שהוא מותר מה בין כ"ר מה בין כ"ש א"ר יוסי ברבי בון כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא כו': ש"ע סָעִיף ח
מא אשתי קדירות כו'. עתוס' ק"ח א' ד"ה טיפת כו' ואין מפעפע מחתיכה כו' וכתב סה"ת וכ"ש בשתי קדירות שהן אצל האש ונוגעות זו בזו ועהג"א ומרדכי שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
מב נר כו'. ר"ל בחלב שאינו מהותך שאין הטפה נופלת ע"י האור עצמו אלא מרתיחת וחמימת האור ואין עירוי אוסר אלא בקילוח כמ"ש בס' שקדם: ש"ע סָעִיף ט
מג אבל חלב כו'. ר"ל כמו נרות שלנו והחלב נוטף ע"י האור עצמו בכה"ג אף בהפסק קילוח אינה מתקררת כ"כ ואוסרת כמו עירוי דכ"ר ונ"ל ראיה לדבריו ממה שפריך בפ' כ"צ (ע"ו א') תנן נטף מרוטב כו' וס"ד בחרס צוננת ואע"ג דפסק הקילוח כמ"ש בתוס' דזבחים צ"ו א' בד"ה עירה כו' וכ' בתה"ד דכה"ג נקרא תשמישו ע"י האור כמ"ש תוס' בפ"א דחולין ח' א' ובסוף ע"ז בשם ריב"ם ע"ש ושם: ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.