שולחן ערוך, יורה דעה צד
א הַתּוֹחֵב כַּף חוֹלֶבֶת בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, אוֹ אִיפְּכָא, מְשַׁעֲרִים בְּכָל מַה שֶּׁנִּתְחַב מִמֶּנּוּ בַּקְּדֵרָה אִם הַכַּף בֶּן יוֹמוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בּוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ז). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הַכַּף שֶׁל מַתֶּכֶת, מְשַׁעֲרִים בְּכֻלּוֹ, מִשּׁוּם דְּחַם מִקְצָתוֹ חַם כֻּלּוֹ. וּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי וש"ד וְהַגָּהוֹתָיו וְאָרֹךְ) וְע"ל סי' צ"ח.
ב אִם תָּחַב הַכַּף בַּקְּדֵרָה שְׁנֵי פְּעָמִים, וְלֹא נוֹדַע בֵּינְתַיִם, צָרִיךְ ב' פְּעָמִים שִׁשִּׁים. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי בְּפַעַם א' שִׁשִּׁים, וְכֵן נוֹהֲגִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קפ"ג וְהַגָּהוֹת שַׁעֲרִי דּוּרָא וְאָרֹךְ).
ג אִם יֵשׁ ס' לְבַטֵּל הַכַּף, הַקְּדֵרָה וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּרִים אֲבָל הַכַּף אָסוּר, בֵּין עִם בָּשָׂר בֵּין עִם חָלָב, לְפִי שֶׁהִיא בְּלוּעָה מִבָּשָׂר בְּחָלָב. וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אוֹסֶרֶת, אִם חָזְרוּ וּתְחָבוּהָ, בֵּין בְּבָשָׂר בֵּין בְּחָלָב, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בַּת יוֹמָא. וְאִם אֵין ס', הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָאָה, אֲפִלּוּ הַקְּדֵרָה, אַךְ מֻתָּר לָתֵת לְתוֹכָהּ פֵּרוֹת אוֹ צוֹנֵן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִגּוּף הָאִסוּר.
ד אִם אֵין הַכַּף בֶּן יוֹמוֹ, הַקְּדֵרָה וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּרִים וְהַכַּף אָסוּר לְכַתְּחִלָּה, בֵּין עִם בָּשָׂר בֵּין עִם חָלָב. וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת יוֹמָא.
ה אִם בִּשְּׁלוּ מַיִם בִּקְדֵרָה חֲדָשָׁה וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף חוֹלֶבֶת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ וּבִשְּׁלוּ בָּהּ מַיִם פַּעַם אַחֶרֶת וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף שֶׁל בָּשָׂר, וּשְׁתֵּי הַכַּפּוֹת הָיוּ בְּנֵי יוֹמָן וּבְשׁוּם אֶחָד מֵהַפְּעָמִים לֹא הָיָה בַּמַּיִם שִׁשִּׁים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקְּדֵרָה לֹא בָּשָׂר וְלֹא חָלָב, אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים מֻתָּר לְבַשֵּׁל, מֵאַחַר שֶׁהָיְתָה חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא בִּשְּׁלוּ בָּהּ מֵעוֹלָם. הַגָּה: מִיהוּ אִם עָבַר וּבִשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר אוֹ חָלָב, מֻתָּר, דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ט). קְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ יְרָקוֹת אוֹ מַיִם וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף בֶּן יוֹמוֹ, וְהַקְּדֵרָה אֵינָהּ בַּת יוֹמָא, אוֹ לְהֵפֶךְ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּמַּאֲכָל שִׁשִּׁים, הַכֹּל שָׁרֵי. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ז), וְנוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר לֶאֱכֹל הַמַּאֲכָל כְּמִין הַכְּלִי שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ, וְלֶאֱסֹר הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא, כִּי מִדִּינָא הַכֹּל שָׁרֵי.
ו בְּצָלִים אוֹ יְרָקוֹת שֶׁבְּלוּעִים מִבָּשָׂר וּבִשְּׁלָם בִּקְדֵרָה חוֹלֶבֶת, אִם יָדוּעַ כַּמָּה בָּשָׂר בָּלוּעַ בַּבְּצָלִים וּבַיְּרָקוֹת, אֵין צָרִיךְ ס' אֶלָּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר. הַגָּה: דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, הוֹאִיל וַעֲדַיִן כֻּלּוֹ הֶתֵּר, וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר רַק נֶגֶד מַה שֶּׁבָּלַע. וְכָל שֶׁכֵּן בִּקְדֵרָה שֶׁל חָלָב שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ מַיִם תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת, וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלוּ בָּהּ בָּשָׂר, לֹא אָמְרִינָן דְּצָרִיךְ לְשַׁעֵר נֶגֶד כָּל הַמַּיִם, רַק נֶגֶד הֶחָלָב שֶׁבָּלְעָה הַקְּדֵרָה. (מִמַּשְׁמָעוּת הַטּוּר וּבֵית יוֹסֵף).
ז בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין חוֹלֶבֶת, כָּל הַחֲתִיכָה אֲסוּרָה אִם אֵין בָּהּ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד מְקוֹם הַסַכִּין שֶׁחָתַךְ הַבָּשָׂר. אֲבָל אִם אֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּבָשָׂר רוֹתֵחַ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, וְאָז אִם הַסַּכִּין בֶּן יוֹמוֹ וְאֵין ס' בַּבָּשָׂר נֶגֶד הַסַּכִּין הַכֹּל אָסוּר, וְאַף הַסַּכִּין צָרִיךְ הַגְעָלָה. אֲבָל אִם הוּא כְּלִי שֵׁנִי, הַבָּשָׂר צָרִיךְ קְלִיפָה; וְהַסַּכִּין, נְעִיצָה בַּקַּרְקַע (אָרֹךְ כְּלָל ל"ו), וְכֵן נוֹהֲגִין. וַאֲפִלּוּ אֵין הַסַּכִּין בֶּן יוֹמוֹ, יֵשׁ לִקְלֹף הַבָּשָׂר מְעַט מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית הַסַּכִּין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק).
ח אִם נָפַל לַתַּנּוּר פנאד"ש גְּבִינָה, אֲפִלּוּ לָחָה, וְכֵן גְּבִינָה חַמָּה בְּקַעֲרַת בָּשָׂר בַּת יוֹמָא, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה.
ט בִּשְּׁלוּ דְּבַשׁ בְּמַחֲבַת שֶׁל בָּשָׂר בַּת יוֹמָא וְהֱרִיקוּהוּ חַם בִּקְעָרָה שֶׁל חָלָב בַּת יוֹמָא, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם דְּהֶתֵּרָא.
ש״ך
סָעִיף א
א משערים בכל מה שנתחב כו'. דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וע"ל סימן צ"ח ס"ה אי ידעינן כמה בלע וכ' מהרש"ל באו"ש ס"ס ס"א ופג"ה סי' מ"א דאם אינו ברור לו עד כמה תחב משערי' בסתם דרך לתחוב דהיינו עד ראש הכף ע"כ: ש"ע סָעִיף א
ב דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון. חלב אבל אם שמשו בו בכלי ראשון מים אינו מחשבו מע"ל אבל בכף של איסור אפילו שמשו בו בכלי ראשון של מים מחשבו מע"ל כשלא היה במים ס' נגד הכף כדלקמן ס"ו וסי' ק"ג ועיין שם: ש"ע סָעִיף א
ג וסברא ראשונה עיקר. דאע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו כ"כ הפוסקים וע"ל סי' קכ"א ס"ק ט"ז ואף דעת המחבר שסברא הראשונה עיקר וכמ"ש בסי' זה ס"ק כ"ח ולכן כתב סברא האחרונה בשם יש מי שאומר וע"ל סי' צ"ח ס"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אם תחב הכף כו'. הטעם כתבו הגהמ"ר דחולין ומהרי"ל בתשוב' סי' קס"א ותה"ד ס' קפ"ג דמתחלה צריך ס' נגד החלב וחיישינן דלמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדרה נעשה כל הכף נבילה מבשר בחלב ולכך צריך לבטל הכף בפעם הב' ונראה דמה"ט כ' הט"ו אם תחב ב' פעמים כו' צריך ב' פעמים ס' ולא כתבו סתמא ואם תחב הרבה פעמים צריך ס' בכל פעם משום דאזלי לטעמייהו דס"ל דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב דטעמא הוא מפני שכל א' היתר בפני עצמו וע"י חבורן נאסרו משא"כ בשאר איסורים וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק י' והלכך כשתחבו פעם ב' תו ליכא למימר דנ"נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ"נ אח"כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' והסמ"ק דס"ל בכל איסורי' חנ"נ באמת לא כ' בסי' רי"ג האי לישנא דצרי' ב"פ ע"ש ודו"ק: ש"ע סָעִיף ב
ה ולא נודע בנתיים. דאם נודע בנתיים כבר נתבטל הראשון ושוב גם בפעם הב' בטל באותן הס' ואע"ג דמשמע דעת ב"י לקמן ס"ס צ"ט דאם נפל כזית איסור לתוך ס' זיתים היתר ואח"כ חזר ונפל כזית איסור חוזר וניעור אפי' מין במינו אפילו נודע בנתיים וכמ"ש הרב שם מ"מ הכא אין טעם כלל דהא יש ס' נגד כל הכף ולא יהא הכף אלא כולו חלב אלא דמטעם נ"נ צריך ב"פ ס' ואע"ג דמין במינו נמי אינו נ"ט מ"מ כיון דראוי ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו אסו' וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בסוף מס' עבודת כוכבים ומביא' ב"י שם וזה לא שייך הכא ודו"ק: ש"ע סָעִיף ב
ו וי"א דסגי בפעם א' ס'. דהרבה פוסקים ס"ל דבדבר הבלוע לא אמרינן חנ"נ כדלקמן סי' צ"ח ס"ה וכ"כ בת"ה סי' קפ"ג דסמכינן אהאי טעמא ואע"ג דקי"ל התם לחומרא מ"מ בכה"ג אין להחמיר ואפי' באיסור עצמו שנפל לקדרה כמה פעמים קי"ל דא"צ אלא פעם אח' ס' וכדלקמן סי' צ"ח סוף ס"ד בהגה"ה ולמהרש"ל וב"ח דעות אחרות בכאן ולא קי"ל הכי וע"ל סי' צ"ט ס"ק כ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז אבל הכף אסור כו'. ע"ל סי' צ"ג: ש"ע סָעִיף ג
ח הכף אסור. לדעת הרב בסי' צ"ה ס"ג אפילו לא היה בקדרה אלא מים או שאר דברים אם היה הקדרה בן יומו ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר הכף אסור והכי קי"ל אבל לדעת המחבר שם אין הכף נאסר אלא כשתחבו בקדירה שמבשל בה עתה בשר בעין וע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט בין עם בשר בין עם חלב. וכן אפילו עם שאר דברים דהא הכף נ"נ וע"ל סי' צ"ח ס"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
י כל זמן שהיא בת יומא. פי' משעת התחיבה אפי' אינה בת יומא משעה שבישל בה חלב כיון שהיתה בת יומא בשעת התחיבה ראשונה נ"נ ואוסרת אח"כ אפי' דיעבד אם היא בת יומא משעת התחיבה ופשוט הוא וכ"כ האו"ה בכמה דוכתי וכ"כ בד"מ ס"ס זה בהדיא דלא כהב"ח שכתב בס"ג בפשיטות להפך ופשוט הוא דטעו' הוא אבל אם אינו בת יומא בשעת התחיבה השנייה הכל מותר דנהי דנ"נ מ"מ השתא נותן טעם לפגם ומותר אבל ודאי לכתחלה אסור לתוחבו אפי' בשאר דברים אפי' אינו בן יומו כיון דנ"נ מתחלה: ש"ע סָעִיף ג
יא הכל אסור בהנאה ואפי' הקדרה כו'. וכ' הא"ז והגה"א סוף מס' עבודת כוכבים דאם בישל בה אח"כ כשאינה בת יומא ישליך דמי הקדרה לנהר והמאכל מותר עכ"ל וכ"כ מהרא"י והרב בת"ח כלל פ"ה חלק ע"ז (וכן דעת האו"ה) ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ו חלק עליו ודחה ראיותיו: ש"ע סָעִיף ג
יב פירות או צונן. כתב הב"י משמע אפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל וע"ל סימן צ"א סק"ב הארכתי בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג והכף אסור לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב. כיון שהוא בלוע מבשר ומחלב אבל עם שאר דברים מותר כדלעיל סימן צ"ג ס"ק ג': ש"ע סָעִיף ד
יד ומ"מ בדיעבד אינה אוסרת כו'. כתב הב"י דהיינו דוקא שחזר ותחבה במין שתחבה בפעם ראשון דאילו חזר ותחבה במין שהיתה בלועה ממנה תחלה בתוך מע"ל מתחיבה פשיטא שאוסרת עכ"ל וכ"ש אם חזר ותחבה בשאר דברים כגון מים וירקות דמותר בדיעבד אפי' תוך מע"ל מתחיבה הראשונה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו אם בישלו כו'. עד סוף הסעיף באמת שהמחבר לא כוון יפה בכאן וגם הרב לא ירד למכוון לכן מוכרח אני להאריך דז"ל הסמ"ק (סי' רי"ג דף ק"ג ע"א) מעשה בא לפני מורי הרר"י בקדרה חדשה שבישלו בה מים ותחבו לתוכה כף חולבת בת יומה ולא היה במים כדי לבטל ואחר הימים בישלו בה מים אחרים ותחבו לתוכה כף שנשתמש לבשר כמו כן בת יומה וג"כ לא היה במים ס' כדי לבטל והורה שנבלע מפגם בשר בחלב והקדרה אסור להשתמש בה בשר או חלב אבל לבשל בה דגים מותרת ומיהו נראה כיון שהקדרה חדשה ולא בישלו בה חלב מעולם אע"ג שתחבו לתוכה כף חולבת בת יומה וגם אין בקדרה ס' מ"מ אין הקדרה נעשית חולבת בהכי לאסור אם בישלו בה בשר אח"כ אפי' בו ביום משום דהוי נ"ט בר נ"ט הטעם היוצא אל הכף ומן הכף אל המים שבקדרה ומן המים אל הקדרה עצמה ועדיין הוא היתר ומה"ט נמי אם לאחר מע"ל מתחיבת כף חולבת הוחמו בה מים ותחבו בה כף של בשר בת יומא מותר להשתמש בקדרה לכתחלה בשר וטעם חלב שנבלע בקדרה לא חשיב טעם כדפי' ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב דקדרה הבלוע מבשר וחלב אפי' בפגם אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב ומשכחת לה כגון קדרה של חלב שנשתמש בה חלב בעין ואחר מע"ל נשתמש בה בשר הבשר מותר אבל הקדרה אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלוע מפגם בשר בחלב עכ"ל (כך הוא הל' בספרי סמ"ק שנדפסו בקק"ק וכן הועתק בכל בו סי' ק"ו דף קכ"ב ע"ב ובהגהת ש"ד סימן פ"ה ובאו"ש מהרש"ל שם ובספרי סמ"ק שנדפסו בוויניציא הל' מוטעה) וביאור הדבר דהמעשה היה דבישלו בה מים פעם אחרת אחר מע"ל והיינו דמסיים והורה שנבלע מפגם בשר וחלב והר"ף משיג על הוראת מהרר"י ואומר ומיהו נראה דכיון שהקדרה חדשה אין הקדירה נעשית חולבת בהכי כו' הלכך מה"ט מותר להשתמש בקדרה זו לכתחלה בשר דטעם חלב לא חשיב טעם ודינו של הרב דבשר וחלב אסור ושאר דברים מותר משכחת לה בענין אם בישלו בשר בקדרה של חלב שנשתמש בה חלב בעין שאינו בן יומו וכן מוכח בכל בו שם להדיא דכן הוא פי' דברי הסמ"ק דאחר שהביא דברי מהרר"י עד לבשל בה דגים מותרת כתב והר"ף כ' ומיהו נראה דכיון שהקדרה כו' וכן מוכח באו"ה כלל ל"ה די"א בהדיא דכן הוא פירוש דברי הסמ"ק ע"ש והוא פשוט וא"כ יש לתמוה על המחבר למה אסר לבשל בה בשר בפרט שהוא מתיר לקמן ר"ס צ"ה נ"ט בר נ"ט בבישול ועוד תימא דהיאך כתב מאחר שהיתה חדשה כו' דמשמע הא אם בישל בה מתחלה חלב בעין אסור לבשל בה שאר דברים וזה אינו למ"ש לקמן סי' צ"ה ס"ג דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת במים רותחין אפי' שניהם בני יומן הכל מותר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט ואע"ג דהר"ף נמי מתיר גבי הדחה כשאחד מהם אינו בן יומו מ"מ נקט חדשה דקאי על המעשה שהיה שם וכ"כ באו"ה שם בהדיא אבל דברי המחבר א"א ליישב כן ועוד תימא דהא כתב המחבר בא"ח ר"ס תנ"ב וז"ל יש להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלי בן יומו או לאו או אם יש ס' במים נגד הכלי שמגעיל עכ"ל אלמא דמטעם נ"ט בר נ"ט מותר אפי' לכתחלה וכמ"ש הרא"ש בפ' כל שעה (ובעט"ז העתיק ל' המחבר כהווייתו ולא חלי ולא מרגיש) מיהו הא לא קשיא דלמה לא יהא מותר לבשל בה אפי' חלב דכיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש א' בקדרה זו א"כ יש לקבוע לה תשמיש בשר דמ"מ יותר נשאר בה טעם האחרון וכ"כ באו"ה שם בהדיא וע"כ צ"ל כן דהא הר"ף מתיר נ"ט בר נ"ט בבישול וכן גבי הדחה מתיר כשאחד מהם אינו בן יומו א"כ ש"מ דהקערה במילתא קמייתא קיימא אלא ודאי התם ה"ט דכיון דמתחלה היתה בלוע בעין נשאר בה אותו טעם עיקר משא"כ הכא בקדרה דנשאר טעם האחרון עיקר דהא קיבלה משניהם בשוה נ"ט בר נ"ט ובת"ח כלל פ"ה ד"ה השיג על האו"ה בזה שלא כדת דכדבריו מוכח להדיא בסמ"ק עוד כתב באו"ה שם דה"ה אם נתחב בתוכו הכף הב' תוך מע"ל מתחיבת כף הא' דינא הכי דהא התירא שלו הוא מטעם שכבר הוי בו ג' נ"ט שהוא מותר אפי' בתוך מע"ל והא דכתב הר"ף אחר מע"ל היינו מפום דקאי שם על המעשה שהי' עכ"ל ודבריו נכונים וע"כ צ"ל כן דהא הר"ף מתיר דגים שנתבשלו בקערה של בשר לאוכלן לכתחלה בכותח א"כ כ"ש הכא בקדירה דהוי ג' נ"ט ועוד כיון דמתיר גבי הדחה כשאחד מהם אינו בן יומו א"כ ש"מ דלא חשיבה בליעי מה שבלע מהכלי שהוא בן יומו ואה"נ דכאן גבי קדרה לא חשיב הבליעה הב' שום בליע' אלא דא"כ הוי צריכין לאוקמא הקדר' במלתא קמייתא ובאמת נשאר בה הטעם האחרון יותר מהראשון וכמ"ש הלכך ניחא טפי לאוקמי אמילתא בתרייתא ועוד דע"כ צ"ל דמ"ש הר"ף לאחר מע"ל לאו דוקא דאי תימא תוך מע"ל מודה למהרר"י מאי הוצרך לומר ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב כו' ומשכחת לה כו' לימא אמת הוא כאשר פסק הרב כו' ומשכחת לה תוך מע"ל (ומיהו י"ל הא דלא קאמר אמנם אמת הוא כאשר פסק הרב ומשכחת לה תוך מע"ל כו' משום דבעי לאשכוחי בכה"ג דפסק הרב דנבלע מפגם בשר בחלב מיהו ודאי האמת כאשר כתבתי והדברי' נראין שהי' לפני המחבר ספרי סמ"ק ויניציא"ה שנדפסי' בטעות מעשה בא לפני מהר"י בקדר' חדשה שבישלו בה מים ותחבו לתוכה כף חולבת בת יומה כו' ואחר הימים בישלו בה מים פעם אחרת כו' ומיהו נראה שהקדרה חדכה לא בישלו בה חלב מעולם כו' ופי' דהאי ומיהו נראה אינ' השגה אלמעלה אלא ברישא מיירי כשהכף הב' נתחב תוך מע"ל ואחר כל הדוחקים אינם מיושבים כל הקושיות שהקשיתי בפנים ובאמת הדבר ברור שספרי סמ"ק אלו נדפסים בטעו' והפשוט כדאי' בסמ"ק שבקק"ק ובכל בו ושאר הספרי' שהבאתי וכדפי') ודוחק גדול לומר דס"ל דתוך מע"ל נ"נ לכתחלה ואסור לבשל בה אפי' שאר דברים דהא ליתא דהא מתיר נ"ט בר נ"ט בבשול אפי' לכתחלה לאכלן בכותח וכדלעיל ועוד דודאי לא שייך לומר נ"נ לכתחלה דא"כ הקדרה שנבלע בה חלב בעין כו' אמאי מותר לבשל בה שאר דברים לכתחלה נימא כיון דנטל"פ אסור לכתחלה א"כ נ"נ לכתחלה אלא ודאי לא שייך כלל לומר נ"נ לכתחל' אלא הברור כמ"ש ונראה דאפי' למאי דמחמרינן לקמן סי' צ"ה לאסור דגים שנתבשלו בקדרה של בשר לאכלן בכותח לכתחלה מותר כאן הקדרה לבשל בה בשר בתחיבת כף האחרון וכמ"ש הרא"ש פ' כל שעה וז"ל ואפי' להאוסרים נתבשלו הכא שרי דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל שדגים ראוים לאכילה הלכך אסור לאכלן בכותח אם נתבשלו בקדרה של בשר אבל הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל עכ"ל וכ"כ ג"כ בסוף מס' עבודת כוכבים וכ"כ התוס' סוף מס' עבודת כוכבים ד"ה מכאן וא"כ ה"נ החלב הבלוע בקדרה אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט לבשר וכן מוכח דעת האו"ה שהרי הוא אוסר גבי דגים ואפ"ה מתיר כאן לבשל בה בשר והכי איתא נמי לקמן סי' ק"ג ע"ש בס"ק י' ועוד דהכא כיון דאיכא ג' נ"ט הטעם היוצא אל הכף ומן הכף אל המים ומן המים לקדרה לכ"ע שרי וכמ"ש סה"ת סימן ע"ה והתוספות סוף מסכת עבודת כוכבים ד"ה בת יומא וש"ד ס"ס פ"ה ומרדכי פג"ה דאם הוחמו מים בקדרה של חלב תוך מע"ל לא חשיב בת יומא משעת החימום דאפילו למ"ד נתבשלו אסור מודה בג' נ"ט הטעם הא' שנבלע בכלי וממנו למים ומן המים חזר ונבלע בכלי עכ"ל וכ"כ בהגמ"ר שם וכ"כ ב"י בא"ח ס"ס תנ"ב בשם שבולי לקט דמות' להגעיל כלי ב"י בע"פ קודם חצות דאפי' למ"ד שנתבשלו אסור מודה בג' נ"ט ע"כ וכן מחלק האו"ה כלל ל"ד ד"ט וכלל ל"ה די"א בהדיא בין ב' נ"ט לג' דג' נ"ט מותר לכתחלה אף בכלי ע"ש וא"כ גם על הרב בהג"ה יש לתמוה שסתם כהמחבר והא ליתא אפי' לדידן. ונראה דכ"ש אם נשתמשו בשר בעין בקדר' זו שתחבו בה בראשונה כף חולבת בת יומא דמותר לבשל אח"כ בה בשר אבל לאחר תחיבת הכף הראשון לא היינו מתירים הקדרה לבשל בה בשר לכתחלה כדמשמע באו"ה כלל ל"ו סוף ד"י והכי משמע מדברי סמ"ק דלעיל ואע"ג דהסמ"ק גופיה מתיר הדגים אפי' לכתחלה אפי' בבישול י"ל דשאני הכא כיון דעל כל פנים צריך לקבוע תשמיש לקדרה זו יש לקבוע לה מחלב שבלוע בה ודו"ק בכל זה היטב: ש"ע סָעִיף ה
טז והקדרה אינה בת יומא. דאלו היא נמי בת יומא הכל אסור הקדרה והמאכל והכף כדלקמן סימן צ"ה ס"ג בהג"ה ודוקא כשהקדרה בלעה מתחלה הגוף הדבר בעין אבל אם בלעה ע"י כף וכה"ג נתבאר בס"ק שלפני זה: ש"ע סָעִיף ה
יז ונוהגין להחמיר כו'. קאי אחלוקה ראשונה ולא קאי איש במאכל ששים וק"ל: ש"ע סָעִיף ה
יח לאכול המאכל כמין הכלי כו'. כן הוא בכל הספרים ואינו נכון דא"כ משמע דנוהגים לאכלו כמין הכלי שהוא בן יומו דהיינו אם הכלי בן יומו הוא חלב אוכלין אותו עם חלב ואם בשר עם בשר א"כ היאך כתב ע"ז דאינו אלא חומרא בעלמא הא הרבה פוסקים ס"ל הכי דנ"ט בר נ"ט אסור בבישול והביאם הרב לקמן סי' צ"ה ס"ב וכ' שכן המנהג אלא נראה דצ"ל במין הכלי בבי"ת וכ"כ בת"ח כלל נ"ז די"ד וראיתי מורים לאסור אותו כלי שאינו בן יומו ולאכול המאכל במין הכלי שהוא בן יומו ונ"ל שלא לאסור שום כלי ולגבי המאכל נ"ל דאין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב אבל לשומו בכלי של א' מהן אין להקפיד עכ"ל (ולא ידעתי למה לא יאכל המאכל כמין של הכלי בן יומו דהא הכלי שאינו בן יומו הוא נותן טעם לפגם וא"כ אם הכף של חלב הוא אינו בן יומו והקדר' של בשר בן יומו מותר לאכלה לכתחלה עם בשר וכן להפך וכ"כ האו"ה כלל ל"ה ד"י ובכמה דוכתי וכ"כ הרב גופי' בסי' צ"ה וכן אם היה הכלי שנתבשלו בו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגים בו היתר לכתחלה לאכלו עם המין הב' עכ"ל ומהרש"ל החמיר קצת בדברים אלו ומחלק בין כף שתחב בו באקראי ובין קדירה ואחריו נמשך הב"ח בס"ס זה ולפעד"נ דאין לחלק בין כף לקדירה אלא לתפוס דנ"ט בר נ"ט אסור לכתחלה בבישול וכדלקמן סי' צ"ה והיכא דנתן טעם לפגם מותר לכתחלה ודו"ק) אבל קשה דלקמן סי' צ"ה ס"ב כתב הרב דדגים שנתבשלו בקדרה של בשר מותר לאכלן לכתחלה בכלי של חלב וכן נהגו עכ"ל וע"ק דכתב שם בהג"ה דקערות של בשר שאינן בני יומן שהודחו ביורה חולבת שהכל מותר ושכן נוהגין ואולי כאן לא קאמר אלא דקצת נוהגין להחמיר והכי דייק לישניה בת"ח וראיתי מורים לאיסור כו' אבל רוב העולם אין נוהגין כן א"נ אפשר שאני הכא כיון שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא אי שרי' לאכול באיזה כלי שירצה איכא למיחש דלמא אתי למטעי ולומר דלעולם כף של בן יומו אינו אוסר במים וכה"ג אפי' היה הקדרה בת יומא והא ודאי אסור לדעת הרב וכמ"ש בס"ק ח' אע"ג דחששא רחוקה היא מ"מ יש ליישב המנהג כן ועל הקושיא השניה י"ל כיון דאירע ע"י בישול נוהגין להחמיר טפי: ש"ע סָעִיף ה
יט המאכל כו'. דוקא המאכל אבל המים הואיל ואינם מאכל אסורים כדלקמן סי' צ"ה ס"ג בהג"ה וכן משמע בת"ח שם בהדיא: ש"ע סָעִיף ה
כ ולאסור הכלי שאינו בן יומו. אפי' לבשל בו שאר דברים כ"כ בת"ח כלל פ"ה ד"ה וע"ש במ"ש דל"ד למה שהתיר המחבר לבשל בה שאר דברים: ש"ע סָעִיף ה
כא כי מדינא הכל שרי. ול"ד לדלעיל סימן צ"א דקדרה של בשר שאינה בת יומא שבישל בה חלב דאסור לבשל בה אח"כ לא חלב ולא בשר דהתם נבלע בעין אבל הכא הקדרה לא נאסרת דהיוצא מן הכף הוי נ"ט בר נ"ט ושרי אפי' למאי דכתב הרב סי' צ"ה דנוהגין לאסור לכתחלה נ"ט בר נ"ט בבישול וכדהבאתי בס"ק ט"ו דברי הרא"ש ודמי להדחה כשאחד מהן אינו בן יומו ומ"מ צ"ע דמ"ש ממ"ש המחבר בסמוך גבי ב' כפות דאסור לבשל בה לא בשר ולא חלב א"כ בקדירה זו ודאי דאסור לבשל בה ממין אחר שהיא כגון אם היא של חלב ודאי דאסור לבשל בה בשר אע"ג דאינה בת יומא דלכתחלה מ"מ אסור וכן חלב יש לאסור לבשל בה לכתחלה כיון דתחבו בה כף של בשר דהא מהאי טעמא אסר המחבר לבשל בה חלב כיון שהכף היה של בשר וצ"ל דשאני הכא דכיון שהית' של חלב מתחלה אין מוציאין אותה מחזקתה במאי דנתחב בה כף בן יומא דנ"ט בר נ"ט משא"כ התם דלא נעשית מתחלה של חלב ממש אלא שנתחב בה כף של חלב הלכך גרע טפי ומ"מ לענין דינא ע"ל ס"ק ט"ו ועמ"ש בדיני' אלו בס' אפי רברבי דף ס"א והנלע"ד כתבתי ועיין עוד מדינים אלו לקמן סי' צ"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כב בצלים או ירקות כו'. ז"ל הטור כתוב בסה"ת אע"ג דבשאר איסורים קדרה של איסור ששהתה מעל"ע בלא איסור אם הוחמו בה חמין בתוך מעל"ע חשיבא כבן יומו שהרי טעם האיסור שבקדרה פלט לתוך המים ולא היה בהם ס' לבטלו דבכול' משערינן ונעשית בת יומא וצריכה מעל"ע לאחר חימום המים אבל בבשר בחלב אינו כן שאם בישלו בה בשר ובתוך מעל"ע הוחמו בה מים ואחר ששהתה מעל"ע מבישול הבשר בישלו בה חלב מותר אע"פ שהוא בתוך מעל"ע מחימום המים עכ"ל וכתב בסמ"ק (ומביאו ב"י) הטעם דבנבלע מן האיסור חשיבי מים שבקדרה עצמו איסור דנ"נ משא"כ בבשר בחלב דעדיין כולו היתר וא"כ הוי נ"ט בר נ"ט וכ"כ ב"י בס"ס ק"ג להפוסקים דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב לא משכחת להאי דינא בשאר אסורים (וע"ל ס"ס ק"ג בש"ע ובהג"ה) אבל ודאי הטור שכתב להא דסה"ת בסתם וכן לקמן בסי' קכ"א כתב בסתם להאי דינא ודאי דלא ס"ל הכי דהא איהו פסק נמי בסימן צ"ב דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אלא נראה דס"ל דמטעם אחר לא שייך כלל נ"ט בר נ"ט בדבר איסור וכמ"ש הר"ן פרק כ"ה דלא שרי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר בבשר בחלב דכיון דטעם שני עדיין היתר הוא כיון דאיקלש כולי האי לא חשיב לאסור אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם עכ"ל ועוד מוכח שם בהדיא דכתב כן אפילו למ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ע"ש ועיין בסי' צ"ה סק"ה וכן משמע להדיא בש"ד ס"ס פ"ה ע"ש ובתוס' פ"ב דעבודת כוכבים דף ע"ו ע"א סוף ד"ה בת יומא והיינו דכתב הרא"ש בסוף עבודת כוכבים שם דאם נתבשל בה צריך מעל"ע מבישול אחרון ובס' מעדני מלך שם כתב דמהך משמע דס"ל להרא"ש דאמרינן חנ"נ בכל האיסורים ואישתמיטתיה להטור וב"י דברי הרא"ש לשם ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו דהדבר ברור כדפירשתי וכן הרשב"א בתשובה סי' תקי"ו נמי כתב כהר"ן (והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש פ' כ"ש) וסבירא ליה להרשב"א דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורי' וכ"כ ב"י בסי' צ"ה דדעת כל הפוסקים שוה בזה דבדבר איסור לא שייך נ"ט בר נ"ט וכתוב בת"ח כלל נ"ז דהוא פשוט והיינו מטעמא שכתב הר"ן וסייעתו דכיון דכבר נאסר לעולם הוא באיסורו עומד והלכך קדרה זו שהוחמו בה מים תוך מעל"ע חשיבא בת יומא דהא בדבר איסור לא שייך נ"ט בר נ"ט משא"כ בבשר בחלב וזה נ"ל ברור. עוד כתב הב"י בס"ס ק"ג וז"ל ומיהו היכא שהיה בלוע מבשר בחלב שנתבשלו בה יחד או בזא"ז נראה דלכ"ע כשהוחמו מים בתוך מעל"ע חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מע"ל משעה שהוחמו בה המים דהא בבשר בחלב כ"ע מודו שחנ"נ עכ"ל והלך לשיטתו ולא נהירא אף לשיטתו דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן בבשר בחלב חנ"נ הוא משום דבשר בחלב כל חד באפי נפשי' שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים כמ"ש הפוסקים והבאתים בסימן צ"ב ס"ק י' א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ וזה ברור בעיני. שוב מצאתי להב"ח בסי' צ"ו ס"ג שכוון ג"כ לסברת הב"י ואולי ס"ל דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא שוב מצאתי בהגהת מהרש"ל בסי' צ"ו ובדרישה בסימן זה ס"ח סוברים כמ"ש ומ"מ לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האסורים אין נפקותא כאן בכל זה: ש"ע סָעִיף ו
כג שבלועים מבשר כו'. נ"ל דלא אתי לאפוקי שאר איסורים דהא ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אלא אתא לאפוקי בצלים שהיו בלועים כולן מחלב שבלעו אח"כ בשר דלא סגי בס' נגד הבשר ולדידן דקי"ל בכל איסורים חנ"נ א"כ דוקא בבלועים מבשר דינא הכי וכתוב בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ח דאם יש ס' נגד הבשר הבלוע בבצל אז אף הבצל מותר אע"פ שלא נמחה ונתמעך וא"צ להפרישה אבל אם חתכו הבצל בסכין של איסור אפילו יש ס' צריך להפריש הבצלים מן התבשיל ע"י סינון או בע"א במה שאפשר דקי"ל אפשר לסוחטו אסור ע"כ וע"ל סי' צ"ו: ש"ע סָעִיף ו
כד וכ"ש בקדרה. כלומר כ"ש בקדרה דאינו אלא נ"ט בר נ"ט דאמרינן הכי ועיין בס"ק כ"ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כה בשר רותח כו'. אפילו היה הסכין למטה והבשר למעלה דתתאה הוא צונן דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא כן מוכח באו"ה כלל כ"ז ד"י: ש"ע סָעִיף ז
כו כל החתיכה אסורה כו'. ול"ד למאי דאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום ביה"ש לבד אבל חתיכה כולה רותחת כו' טור בשם הר"ף וכתב מהרש"ל פכ"ה סי' נ"ט וה"ה דה"מ לחלק דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם אמרינן מישרק שריק אלא מחמת רוב דם הוא דבולע קצת ולא נאסר כ"כ מש"ה סגי בקליפה משא"כ בבליעת בשר או חלב עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דודאי לא עלה על הדעת לדמותו לסכין ששחט בה כשרה דהתם ודאי אפי' קליפה לא בעי דאיידי דטריד למיפלט דמא לא בלע דמא וכדאיתא בש"ס ונתבאר לעיל סי' י' אלא המתירין מדמי לה לסכין של עובד כוכבים ששחט בה דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ח' ע"ב) דאפילו למ"ד ביה"ש רותח סגי בקליפה וכן הוא בהגהת סמ"ק סי' ר"ה להדיא ע"ש א"כ הכא ליכא איסורא דדם אלא משום שמנונית דאיסורא וא"א לחלק בהכי וזה ברור: ש"ע סָעִיף ז
כז אם אין בה ס' כו'. ואע"ג דלקמן סימן ק"ה ס"ד כתבו הט"ו דאם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהוא חוץ לרוטב סגי בנטילה י"ל דשאני הכא דאגב דוחקא דסכינא מתפשט בכולו וכן משמע חילוק זה בב"י ובאו"ה שם ע"ש עי"ל דסתם סכין הוא בלוע ג"כ משמנונית של חמאה וכה"ג א"נ מיירי שהבשר שמן ובדבר של שמן כתבו הט"ו שם ס"ה דאוסר עד ס' וע"ש ואע"ג דלקמן ר"ס צ"ו אם חתך בסכין של איסור או של חלב צנון אינו אסור אלא כדי נטילה י"ל דהתם ליכא אלא משום חורפא דצנון ואע"ג דיש פוסקים והביאם המחבר שם דחורפי' דצנון עדיף מרותח דאפילו אין הסכין בן יומו משוי ליה נ"ט לשבח מ"מ לענין להתפשט בכולה בישול עדיף: ש"ע סָעִיף ז
כח כנגד מקום הסכין. נמשך לסברא הראשונה שבסעיף א' שהיא עיקר ואע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ לא הוליך בליעתו בכולו וכן משמע בהדיא בסמ"ק שם וכ"כ ב"י ות"ח סוף כלל ס"א דלדידן לא צריך לשער רק נגד הסכין שהכניס בבשר ולפ"ז מ"ש בהג"ה נגד הסכין היינו מקום שנגע בבשר אבל מהרש"ל כת' באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ב דמ"מ יש להחמיר לשער נגד כל הסכין משום דכשחותך בסתם בלא כוונה אינו יודע עד כמה חתך ואפילו אומר ברי לי עד כמה חתכתי מ"מ כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ומ"מ א"צ לשער נגד הקתא עכ"ל ודברי המחבר והרב עיקר מיהו ודאי דלא אמרו אלא כשידוע לו בבירור עד כמה חתך אבל מן הסתם ודאי הדרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' כנגד כל הסכין חוץ מן הקתא: ש"ע סָעִיף ז
כט או אם אינו יודע כו'. בסי' י' סק"ו הוכחתי דדעת המחבר דאם שחט בסכין של עובד כוכבים אין חילוק דאפי' יודע שאינו בן יומו צריך קליפה משום דסתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו והכי מוכח מדברי המחבר לקמן ר"ס צ"ו דאפילו אינו בן יומו מסתמא שמנוניתו קרוש ע"פ וכ"כ הרב בהג"ה בא"ח סי' תמ"ז דסתם סכין אינו נקי ונ"ל דס"ל דהשמנונית שעליו אינו אוסר יותר מכדי קליפה כיון שהוא דבר מועט כדאמרינן בר"פ כ"צ דפריך למ"ד תתאה גבר סכו בשמן של תרומה אמאי סגי ליה בקליפה לגמרי ליתסר ומשני שאני סיכה דמשהו בעלמא עבדי להו והלכך גבי שחיטה דבלאו הכי חום של שחיטה אינו אוסר יותר מכדי קליפה כדאיתא בסי' י' אין חילוק אבל לאסור כולו ודאי דאם אינו בן יומו אין לאסרו משום השמנונית ומה"ט אפי' אינו בן יומו מצרכי הט"ו קליפה וטעמא משום שמנונית וכמ"ש ב"י והרב ואע"ג דלקמן ר"ס צ"ו גבי צנון משמע דאם אינו בן יומו ואינו מקונח אוסר כדי נטילה י"ל דהתם אגב חורפיה דצנון ודוחקא דסכינא משוי למה שבקליפת הסכין בן יומו ואע"ג דעומד השתא בסברא דלא אמרינן דחורפיה משוי לי' בן יומו דהא מה"ט כשהוא אינו בן יומו ומקונח אינו אוסר כלל היינו דלא משוי לכל פליט' הסכין בן יומו אבל מה שבקליפ' הסכין משוי לי' בן יומו ואי הוי מקונח לא הוי צריך אפילו קליפה אלא הדחה דמה שבקליפת הסכין דבר מועט הוא אבל השתא דאינו מקונח מצטרף מה שבקליפת הסכין ומה שעל פני הסכין ואוסר כדי נטילה אבל א"א לומר דאגב חורפי' דצנון מתפשט טפי ואוסר יותר מכדי קליפה עד כדי נטילה דהא אדרבה איפכא הוי דהיכא דחתך בסכין בן יומו בשר אוסר עד ס' ובצנון סגי בנטילה ש"מ דברותח מתפשט טפי וכמ"ש בס"ק שלפני זה ודוחק לומ' דמה שנפלט מתוך הסכין מתפשט יותר לבשר רותח מצנון ומה שעל פני הסכין מתפשט יותר לצנון דמ"ש אלא ודאי כדאמרן ודו"ק: ש"ע סָעִיף ז
ל וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון כו' עד והסכין נעיצה. בש"ע נרשם כאן ארוך כלל ל"ו ואינו בד"מ ולא בת"ח ואדרבה דעת האו"ה כלל ל"ו ד"ז דאפילו בכלי ב' נדון ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו וצריך הגעלה הואיל והוא דבר גוש וכן דעת מהרש"ל באו"ש סי' נ"א דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני אבל כל זמן שהיד סולדת בו אסור ויתבאר זה בסי' ק"ה סק"ז בס"ד אלא הוא דעת הרב עצמו כדאיתא בת"ח סוף כלל ס"א: ש"ע סָעִיף ז
לא ואף הסכין צריך הגעלה. הא דכתב כן אסכין בן יומו דצריך הגעלה ולא כ"כ נמי אאינו בן יומו דהא הוא בלוע מבשר וחלב דאסור להשתמש בו לא בשר ולא חלב כדלעיל ס"ד גבי כף היינו משום דבאינו בן יומו מותר להשתמש בו שאר דברים כגון דגים וירקות וכה"ג וכדלעיל סי' צ"ג בהג"ה משא"כ בבן יומו דנעשה הסכין נבילה ואסור להשתמש בו אפילו שאר דברים והלכך צריך הגעלה. ומ"ש והסכין צריך נעיצה אף שהבשר הוא רך אבל אם חתך בו דבר קשה כגון גבינה קשה וכה"ג אע"פ שהוא צונן צריך הסכין נעיצה כמ"ש האו"ה כלל נ"ח ד"ד וע"ל סימן פ"ט סק"כ וע"ל ס"ס קכ"א מדין נעיצה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לב אם נפל לתנור פנאד"ש כו'. פי' שנפל על פנאד"ש חמה גבינה אפילו לחה סגי לפנאד"ש בקליפה ול"ד לדלקמן סימן ק"ה דאיסור שנפל על היתר חם צריך נטילה דאין דרך גבינה ליכנס כל כך רי"ו בשם ר"י) וא"כ הגבינה עצמה צריך נטילה: ש"ע סָעִיף ח
לג וכן גבינה חמה כו'. דין זה למד בב"י מדין פנאד"ש וס"ל דדבר הבלוע אינו נכנס יותר מגבינה וכ' דה"ט דבקערה ליכא טעמא דדוחקא דסכינא (כמו בגבינה) וכיון דאין שם רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מכדי קליפה וכן נראה ממ"ש התוספות והרא"ש גבי דגים שעלו בקערה פירוש שעלו מן הצלי או צוננים בקערה רותחין דבין למאן דאמר עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר אדמיקר ליה בלע ובעי קליפה וכדאמרינן בפרק כיצד צולין עכ"ל אלמא דמיירי כשהקערה חמה מדמדמי ליה לפנאד"ש ועוד דאל"כ מאי צריך למוד לזה פשיטא דחם: לתוך צונן אפי' במאכל אינו אוסר רק כדי קליפה כדלעיל סי' צ"א וסי' ק"ה ודוכתי טובי ועוד דאל"כ אפילו היה שם רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מכדי קליפה וכדאיתא לשם וא"כ צ"ע מאי ראיה מייתי מהתוס' והרא"ש הא י"ל דאינהו לא באו אלא לומר דאפילו כשהתחתון קר למ"ד תתאה גבר או העליון קר למ"ד עילאה גבר דקליפה מיהא בעי עכ"פ לכ"ע ואה"נ כשהתחתון חם למ"ד תתאה גבר דבעי נטילה כדלקמן סימן ק"ה ועוד דהרי בחידושי הרשב"א שהביא ב"י בסי' ס"ט גבי מליחה בכשא"מ מבואר דאם נתן דבר שיש בו רטיבות קצת כבשר רותח) בקערה חמה צריך נטילה ודוחק לומר דשאני שניהם חמים מתחתון חם וצ"ל דמיירי כאן בדבר נגוב שכ' הרשב"א שם דסגי בקליפה ומשמע ליה נמי הכי מהתו' והרא"ש מדסתמו דבריהם אלמא דאפילו התחתון חם סגי בקליפה למ"ד תתאה גבר ומיירי בדגים נגובים לגמרי (ואע"ג דמדברי ב"י בסי' צ"ה גבי מה שחלק על ר' ירוחם מבואר דדגים צוננים שעלו בקערה רותחת דמיירי מינה התוספות והרא"ש בעי נטילה יש לומר דכ' כן באת"ל לדעת רבי' ירוחם וליה לא סבירא ליה עיין שם ודוחק) והרב שלא הגיה כלום אפשר דמודה נמי לזה דאע"ג דבכל דברים של מאכל יבשים לגמרי ס"ל דאוסר כולו וכדלקמן סי' ק"ה ובת"ח ריש כלל כ"ג מ"מ בכלי גרע כיון דאין האיסור בעין ואע"ג דכתב בסי' ק"ה ס"ז דכלי עדיף שאוסרת היתר שנוגע בו באיסור שאינו שמן אפי' בלא רוטב י"ל דנהי דעדיף דמפליט בלא רוטב מאחר שאין בו פליטה מגופו מ"מ אינו פולט בלא רוטב רק כדי קליפה וכ"כ בד"מ סי' ק"ה הבאתיו סי' ק"ה ס"ק כ"ב ע"ש ומ"מ צ"ע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לד מותר. המרדכי בשם ר"י כ' הטעם משום דשמנונית בדבש הוי נטל"פ והב"י כתב עליו ול"נ דאפי' היה נ"ט לשבח מותר משום נ"ט בר נ"ט דהיתירא עכ"ל וא"כ מוכח דמיירי שהריקוהו בעירוי ולא פסק הקלוח דאל"כ בלאו הכי פשיטא דשרי וכדלעיל סי' ס"ח ס"י וסימן צ"ב ס"ו בהג"ה וא"כ ע"כ צ"ל דלא שרי אלא הדבש דאפילו מאן דאסר לקמן סי' צ"ה דגים שנתבשלו בקדרה של בשר לאכלן בכותח הא שרי התם לאכלן בכלי של חלב אבל הקערה אסור לדעת הרב בהג"ה שם ס"ג שכתב דאם עירה מכלי של בשר ראשון על חלב דינו ככלי ראשון ואוסר הכלי (עיין בסי' צ"ה סק"ה) וליכא למימר דמ"מ שרי מטעם שכתב המרדכי דהא כתב הרב לקמן סי' ק"ג ס"ד דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר לומר דשמנונית בדבש לא הוי נטל"פ ואפשר דמיירי הכא במשקה מע"ד העשוי מדבש דבכה"ג לכ"ע נטל"פ כמ"ש הרב שם וכן כתב מהרי"ל בהגהת ש"ד בסי' כ"ב דבהכי מיירי המרדכי בשם ר"י (שהביא המחבר) אכן מסתימת לשון המחבר משמע דאפילו הקערה מותר וא"כ לא הי"ל להרב לסתום כוותיה ואולי כיון דיש כאן תרתי למעליותא דאפילו בנתבשלו הרבה פוסקים והמחבר מכללם מתירין לאכלן בכותח וכן יש פוסקים דשמנונית בדבש הוי נטל"פ שרי לדעת הרב אפילו הקערה וע"ל סי' ק"ג ס"ב בהג"ה: ש"ע סָעִיף ט
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א משערין. עש"ך הראה מקום לסימן צ"ח ס"ה בהג"ה שם דבב"ח באין ה"מ החמיר רמ"א שם דאף חדש נעשה גוף החרס נבילה ושם אבאר. והא ל"ק אף בידוע כמה בלע נימא דמה שנבלע עתה בכף בתחיבה זו נ"נ דבכלי לא אמרינן כן ול"ד למה דאמרו חולין ק"ח ב' חלב נבילה דבאוכל נפרד הוא ואין מה שבקדירה מצטרף משא"כ בכלי כדמוכח מברייתא דקדירה שבישל בשר אם בישל חלב בנ"ט כמ"ש הראב"ן הביאו המרדכי ס"פ ג"ה ואבאר עוד באות ד' ומיהו אם חזר ותחב פעם שנית לקדירה יש לומר דכשהוציאו עדיין כ"ר עליו ונאסר אז הבלוע ונ"נ וצריך תו ס' נגד כל הכף ובאות ד' אבאר בזה ועיין צ"ב בט"ז אות ל'. ומ"ש מסתמא דרך לתחוב עד ראש הכף היינו כל מה שהוא עגול ויראה בא"מ א"צ לשער יותר ובין במינו משערין כל מה שעגול דלא שייך ספק דרבנן להקל דשכיח הוא שיתחב העגול כולו ומה שהעולם נוהגין לשער בחצי טא"פ י"א ב' קווארט וי"א קווארט וחצי טוב לשער באומד יפה ע"י מדידה שימלא כלי מלא מים ואח"כ יתחוב הכף לתוכן והמים היוצאים הם שיעור הכף ולקמן צ"ח אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב דהיינו. עש"ך הראה לס"ו כאן וסימן ק"ג ס"ז וכאן ס"ו הוזכר דבהיתר לא שייך נ"נ וממילא חושבין מעל"ע מבישול הבשר ואף הש"ך אות כ"ב לקמן יודה לזה דמה שנפלט תוך מעל"ע וחזר ונבלע אין בו כח לאסור דנ"ט בר נ"ט הוא ומה שעומד מתחילתו בכף נט"ל לאחר מעל"ע ובק"ג מבואר באיסור חושבין מבישול המים. והואיל ומצוי הוא דבר זה אמרתי לכתוב כאן בקיצור. אם שמשו בכף איסור ואח"כ תוך לילה מים ואחר מעל"ע מאיסור תחבו להיתר בהפסד קצת שרי ע"ש בש"ך אות ך' ובט"ז אות י"א ובאין הפסד כלל אסור אבל אם שמשו מים לאחר לילה מאיסור או לאחר מים שהתה לילה ושמשו אח"כ בהיתרא שרי אף באין הפסד כלל להר"ב שם כדבעינן למימר שם וה"ה בישלו בשר ובין בשר לחלב שהה לילה או לאחר חלב לילה והוחמו מים ולאחר מעל"ע מבישול החלב שמשו היתרא שרי אף באין הפסד כלל יע"ש ואם לאחר מעל"ע מבשר הוא אבל תוך מעל"ע לחלב והיה בין חלב למים לילה באנו למחלוקת הש"ך והט"ז בסי' ק"ה אות י"ז וי"ג להט"ז דגם בב"ח בנפרד לגמרי לא נ"נ יע"ש ה"ה כאן יש להתיר דהוי תרי טעמי להתיר א' טעם הסמ"ק שכתב בב"י ס"ס ק"ג כיון דאין תוך מעל"ע מזמן הראשון ולש"ך אות י"ז שם וודאי לא שייך טעם הסמ"ק רק לינת לילה להור אין מספיק להיתר ואף בהפסד קצת אסור ושוב ראיתי אפשר אף לט"ז שם אסור הוא דנט"ל משהו אית ביה מדקיי"ל לאסור נט"ל בפסח עיין א"ח תמ"ז וה"ט בסי' ק"ג דמ"מ לא החמירו נאסר יותר מאוסר ואוסר גופא אין בו כח לאסור דנט"ל הוא אף במחצה או רוב כיון דטעם פליטה בעלמא הוא מכף כמבואר סי' ק"ג וא"כ בב"ח לא שייך אין הנאסר דכ"א איסור הוא וכדאמרן. ובהפסד מרובה וצורך גדול יש מקום לומר אם בשלו איסור וחממו מים בתוך מעל"ע לאיסור ונפל מן המים להיתר דמתירין כמו שיתבאר בארוך לקמן אות כ"ב אמנם להלכה ח"ו להקל ולומר כן ובאות כ"ב אבאר הדברים באורך ובסי' ק"ג אעורר עוד ע"ז ✍: ש"ע סָעִיף א
ג וסברא. עש"ך וכוונתו דאין מוליך בליעה ממש בכולו וכ"ש שאין מפליט מכולו כמ"ש בסי' קכ"א אות י"ז כמהר"מ מ"ץ דחם כולו היינו אם נגע איסור בראש שהוא קר נבלע שם אבל תרתי לא אמרינן שחם כולו והוליך בליעתו בכולו ומהא דבישול מפעפע אף בשאר כלים עסי' צ"ב התם עומד אצל האש וחם כולו ואף אין אצל האש כיון דחם כולו כמו שביארנו בט"ז באורך ולפי דברי הש"ך כלי מתכות שחם מקצתו ובלע איסור במקצתו ואח"כ נגע בראש השני ברוטב חם מותר דאין נבלע שם איסור ולא מוליך בליעה בכולו כיון דעכשיו ראש הא' קר הוא. ועיין א"ח בסי' תנ"א במ"א אות כ"ד סובר בהיפך דמוליך בליעתו בכולו אלא שאין מפליט מכולו ופי' מ"ש הד"מ כאן שאין מוליך בליעה ר"ל להפליט ולפ"ז אם תחב מקצת האחר נאסר התבשיל דלא כש"ך ובסי' צ"ח וקכ"א אבאר. ומ"ש שכן מוכח באות כ"ו ט"ס וצ"ל כ"ח ששם כתב מ"ש נגד מקום החתך יע"ש ואי דהתם מטעם דוחקא מ"מ כיון שמפליט מכל עכ"פ תו במקום החתך יש דוחקא ומבליע בכל החתיכה כמ"ש בט"ז יע"ש ומיהו למ"ש הב"י סוף הסי' דמשום בעין שעל הסכין יש לומר וודאי מש"ה דווקא נגד מקום החתך דעל בעין אנו דיינינן ומ"מ כבר הארכנו בט"ז דעיקר שמפליט מסכין לא משום בעין ושפיר מוכח דאין מפליט מכל הסכין יע"ש. ואף אי משום בעין י"ל כן ואין להאריך: דע שאני נסתפקתי כלי מתכות שהוחם באור ממש ותוחבו לתבשיל צונן אי שייך תתאה ואין אוסר רק כ"ק או שאני הוחם ע"י אש ממש וכה"ג מחלק הש"ך לענין מפליט ומבליע בכולו בין הוחם ע"י אור או ע"י מים חמין וצ"ע ✍כעת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אם. עש"ך הנה מהרא"י סי' קפ"ג ביאר טעם המצריכין ב"פ ס' שמא פ"א יצא כזית חלב מכף ונשאר בכף חלק ס' מחלב ובלע נ"ט חלקים בשר ונ"נ כשהוציאו הכף מקדירה (דבעודו בקדירה מה שבתוך הקדירה מחובר ומצטרף למה שבתוך הכף ולא נ"נ כדמוכח מברייתא דקדירה שבשל בשר אם בישל חלב בנ"מ ול"ד לחולין ק"ה ב' חלב נבילה דאוכל עם אוכל מחובר הוא יע"ש בתה"ד וכבר נתבאר לעיל בצ"ב באורך) וסוברים דאף לאחר שהוציא הכף מקדירה עדיין שם כ"ר עליו כיון דנתחב לתוך כ"ר עיין בצ"ב בט"ז אות למ"ד יע"ש. ומש"ה צריך ב"פ ס' ועיין בספר הארוך לש"ך שכתב דקיי"ל ב' איסורין מבטלין זא"ז כמבואר סי' צ"ח וא"כ זית בשר וזית חלב אין טעמן שוין יע"ש וכבר כתבנו במקום אחר דבב"ח שם אחד הוא הוה כאיסור א' אף שאין טעמן שוה כמ"ש התב"ש בסי' ל"ג והב"ח בקו"א סי' כ"ז וצ"ח דבתר שמא נמי אזלינן ואם שוה בשמא אין מבטלין זא"ז ובב"ח איסור אחד הוא ובסי' צ"ח אבאר באורך. ודע דיש לראות להמחבר מאי איריא תוחב ב"פ אפילו פ"א ושוהה הרבה נימא פלט ובלע וסבור הייתי לומר דמקושר הוא עם מה שבקדירה וחששא לאחר שהוציאו מקדירה וא"כ דווקא תוחב ב"פ אלא דא"כ קשיא כזית בשר ליורה חלב בסי' צ"ב בנח מרתיחה עכ"פ ליבעי ב"פ ס' להמחבר כיון דחושש כאן בכף כ"ש בבשר ואף לא נפל ב"פ אלא שנשתהה הרבה עיי"ש פר"ח אות א' דבבשר לא שייך מקושר כדמוכח חולין ק"ח ב' חלב נבילה וצ"ל דודאי באיסורא דרבנן לא דייקינן כולי האי דמ"ה מין במינו ברובא בטיל אלא מדרבנן הלכך כשתחב ב"פ נראה כב' זיתי איסור משא"כ בתחיבה אחת אף ששוהה הרבה וה"ה זית בשר ליורה חלב כל שלא סילק הבשר ושוהא הרבה א"צ אלא פ"א ס' ואה"נ לדעת המחבר בנפל ב"פ פשיטא דצריך ב"פ ס' והר"ב לקמן צ"ח ס"ס ד' בהג"ה דא"צ דאזיל לשיטתיה כאן דבכף א"צ אלא פ"א ה"ה שם ועיין מ"ש באות ו'. והב"ח ויש"ש בפנ"ה מ' אוסרין בתוחב ג"פ וצ"ע אמאי לא עירערו ג"כ על צ"ח בהג"ה איסור ב"פ לקדירה א' ודוחק לומר שהם סוברים כלי גרע טפי דדרך הוא לבלוע ולהפליט יותר ממאכל דאינו מפליט כ"כ וצ"ע: ומה שכתב הש"ך והט"ו שינו מלשון הסמ"ק דכתב כ"פ והם כתבו ב"פ דהט"ו לשיטתייהו דנ"נ בשאר אסורים לא אמרינן ה"ה חלב הנאסר כבר תו אין מתחבר עם בשר לומר נ"נ דלא שייך תו טעמא דהאי לחודיה שרי והסמ"ק סובר חנ"נ בשאר איסורים משום לתא דבב"ח כ"ש בב"ח עצמו אף שנאסר כבר נ"נ זהו תוכן כוונתו. והנה דבר גדול דיבר האדון ז"ל דלפ"ז חלב טריפה או בשר טריפה שנתערבו בב"ח אף דודאי דין בב"ח יש בהו לאסור בבישול והנאה כמ"ש הר"מ פ"ט ממ"א עיין סי' פ"ז מ"מ אין נ"נ מ"ח אלא מדרבנן לדידן ונ"מ בשר טריפה לחלב ונאסר ואח"כ נפל מחלב לקדירה ירקות וכדומה ונשפך וס' בבירור נגד הזית בשר וא"י אם ס' נגד החלב יש להקל דרבנן עסי' צ"ח ✍. אמנם הפר"ח אות ד' צעק ככרוכיא דמ"מ נ"נ אף להמחבר וכפי שנראה מדבריו שם דמ"ה הוא נ"נ דמ"מ שם בב"ח עליו וע"ש אות כ' וכן הסכים הכר"ו להפר"ח אות ז' ולפ"ז הוה ספיקא דאורייתא בנשפך ואסור ומיהו לענין לח בלח בה"מ אין להתיר אף להש"ך עי' סי' צ"ב בהג"ה דבב"ח אף בדרבנן יש לאסור ודוקא שאר איסורין מקילין ומה שהקשה הפר"ח מסי' ק"ג הא ודאי קושיא חזקה היא על הש"ך ז"ל דהא בסי' ק"ג ס"ז קדירה בלועה מבב"ח והוחמו מים מונין מעל"ע ממים אלמא כיון דמבב"ח בא דיינין ליה כבב"ח כמ"ש הש"ך כאן אות כ"ב א"כ ודאי לא גרע בשר שנבלע בכף פעם ב' דנ"נ עכ"פ מדרבנן כיון דמבב"ח בא וכאמור. ויש ליישב בדוחק דעת המחבר דוקא באיסור תורה החמירו וחיישינן שמא פלט הכף ובלע ולא באיסור דרבנן דודאי מ"ש המחבר בק"ג כיון דבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה הוא רק מדרבנן (ונהי דבתבשיל ליכא כ"א מדרבנן מין במינו מ"מ נ"נ מ"ה הוא בב"ח) וסמ"ק אפשר סובר חנ"נ בשאר איסורין מ"ה כדעת מהרי"ק שורש קנ"ב עיין כה"ג צ"ב בהגהות הב"י אות ל"ה ומש"ה לא הזכיר ב"פ ועסי' צ"ב בש"ך אות יו"ד ודוחק. עוד אפשר לומר דהמחבר בק"ג חומרא בעלמא החמיר במים שבא מבב"ח וכאן לא החמיר דזה גופא לחוש ב"פ הוי חומרא וסמ"ק מדינא סובר חנ"נ בשאר איסורין עכ"פ מדרבנן וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ה ולא. עש"ך ודברים פשוטים המה וקשיא ליה אהמחבר דאמאי היקל בנודע דבשלמא הטור סובר דנודע קמא בטל כמשנה פ"ב דערלה משא"כ המחבר בארוך בצ"ט דחוזר וניער בנודע אפילו מב"מ י"ל התם גזרינן אטו א"מ ובכף לא שייך זה כיון דיש ס' נגד הכף תו לא משכחת בכמח תחיבות שיהיה בו טעם בתבשיל דהא ממין התבשיל בולע ופולט והוה מב"מ לעולם ומש"ה בנודע מיקל ובלא נודע אסור דהוי כנפלו בב"א ואף דאיסורין מבטלין זא"ז מ"מ אם שמן שוין אף שטעמן חלוקין אין מבטלין ושם בב"ח חד שמא הוא כמ"ש באות ד'. ומה שהזהיר לדקדק בדבריו הוא כמו שאגיד דאם היינו אומרים דבשר טריפה וכדומה אפ"ה כשבישלו עם חלב נ"נ מ"ה כמו שכתב הפר"ח אות ד' הביאותיו באות ד' (וכן הלכה) וא"כ קשיא על המחבר דחילק בין נודע דשרי משמע אף תחב הרבה פעמים ואמאי עד"מ כף חולב לקדירה בשר עם רוטב דבתחיבה ב' וג' יש ב' זיתי בשר איסור שנבלעו בכף ופלטו בקדירה ונהי דיש רוב היתר ומ"ה מב"מ ברובא בטל מ"מ הרוטב א"מ והש"ך לשיטתיה בסי' צ"ח אות ה' דלא אמרינן סלק אלא להתיר את מינו ולא את אינו מינו ולכאורה מ"ה אוסר אינו מינו וא"כ וודאי קשיא איך סתם וחילק בנודע שרי משמע אף הרבה פעמים והא הרוטב עכ"פ נשאר באיסורו ולזה הכריח שיטתו באות ד' דכה"ג אין חנ"נ מ"ה עכ"פ ולית כאן איסור תורה ובתחיבה א"ב שמא לחוד הוה דרבנן דאיסורין מבטלין זא"ז כיון דליכא טעמא ומדרבנן אסורין בחד שמא תו לא גזרו כאן בנודע ועסי' ל"ג וצ"ח אבאר ✍באורך וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ו וי"א. עש"ך דאנן קי"ל להקל אף בלא נודע ול"מ בכף דיש ב' טעמים א' די"א דבלוע בכלי לא נ"נ ואף דאנן לא קי"ל כן לקמן בצ"ח (לדעת הר"ב שם ועש"ך אות כ"א) מ"מ י"ל צירוף טעם דאין שם כ"ר לאחר שהוציא הכף ריקן אלא אפילו חתיכות איסור ב"פ דליכא טעמא דבלוע דהוא בב"ה ממש גם כ"ר ממש אף לאחר שהוציאו מקדירה מכל מקום מקילין אף כה"ג כיון דאין שם איסור חדש עסי' צ"ט ט"ז אות י"ד ועסי' ק"ז בש"ך אות ז' ע"ש: שאלה כף בשר ב"י ותחבו לקדירה מליאה חלב כמה פעמים ונתנו מן החלב לקדירה אחרת חולבת ב"פ עם הכף זה ובקדירה ראשונה ושניה יש ס' נגד הכף מהו הדין ואם יש לחלק בין אם היה חלב ממש בקדירה א' או מים וכדומה: תשובה זה דבר פשוט הוא דצריך בקדירה שניה ס' נגד כל התבשיל שהוציא מקדירה א' עסי' ק"ז ס"ב בהג"ה דאם מעט יש תבשיל בכף נ"נ ולא שייכים הני טעמים דמהרא"י בסי' קפ"ג דבלוע לא נ"נ גם לאחר שהוציא אין שם כ"ר עליו דבהוציא ריקן י"ל כן לא כשהוציאו עם תבשיל עסי' צ"ב בט"ז אות י"ד גם בלוע לא שייך כאן דפולט מן הכף לתבשיל שבכף ונאסר וכ"ת דאנן בלא"ה לא קיי"ל כן להתיר בלוע או לאחר שהוציא לומר שאין שם כ"ר עליו וע"כ הטעם דמ"מ נגד הכף יש ס' ה"ה ה"נ הא בורכא דודאי כל החלב שבכף פ"א וב' נ"נ מה"ת וצריך אח"כ ס' נגד ב"פ חלב דחוזר וניעור וגם יש לגזור אטו אינו מינו וזה ברור ואפילו באיסור דרבנן במינו בלח בעינן ס' אף ביבש בדרבנן י"ל כמ"ש הש"ך סי' ק"ט אות ט' מ"מ בלח ודאי בעינן ס' אף באיסור דרבנן כמבואר בכמה מקומות בסי' ע"ב בלב נ"נ החתיכה אף דהוי מב"מ עם שאר העוף ודם שבישלו דרבנן ודוכתי טובא מוכח כן ודוקא כף ריקן לא אמרינן שפולט וחוזר ובולע ופולט כמו חתיכת איסור ב"פ לקדירה א' א"צ אלא פ"א ס' משא"כ כאן. ואם היה כף איסור ותחבו לתבשיל ויש ס' נגד הכף ולקחו כמה פעמים מעט תבשיל לקדירה אחרת ג"כ הדין כך ומיהו בה"מ וצורך גדול יש להתיר בשאר איסורים דהוה לח בלח די"א דלא נ"נ עסי' צ"ב דנגד הכף יש ס' ומה שנפלט ממנו לתבשיל שבתוכו הוי לח בלח ואמנם חלב כה"ג אסור עש"ך שם אות ט"ו ואם תחב כף בשר למים בקדירה חולבת ויש ס' נגד הכף יתבאר באות ח' באורך בעזה"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז אבל הכף אסור. ע"ל צ"ג ש"ך לא מצאתיו שם כלום מזה. כתב או"ה כלל ל"ז ר"ג שיעור לשער ס' נגד הכף ממלאין כלי מלא מים ותוחבין ס' פעמים הכף ובכל פעם ממלאין הכלי כבראשונה והמים היוצאין הן שיעור ס' יע"ש והעולם נהגו לשער ב' קווארט והכל לפי ראות המורה: הבל"י אות ד' העתיק דברי או"ה כלל כ"ד ב' כפות של ב' איסורין לירקות ואין לבטל א' מהן בלי צירוף חבירו א' מסייע לבטל חבירו דממ"נ אי א' פולט גם השני ול"ד לקדירה שאין מסייעת לבטל דקדירה חרס וכף עץ עכ"ל. במחילה מכ"ת סבר שמצא מציאה ויטול מה שחידש ולמה לא ראה מ"ש הד"מ בצ"ח אות י"ד שחלק על זה דאין זה טעם לחלק בין חרס לעץ והפר"ח בסי' צ"ח אות ל"ב ג"כ דחה זה מסברא דנפשיה ולפי שיש תועלת מדברי או"ה שם לכן אעתיקם זה לשונו בכלל כ"ד דין יו"ד בסופו זית בשר וזית חלב לנ"ט זיתים של ירקות כל אחד מבטל חבירו הואיל ולא נאסרו קודם נפילה כו' אבל ודאי אם נאסרו מקודם שנפלו לקדירה וכן ב' זיתי נבילה צריך ס' נגד שתיהן יע"ש הרי בהדיא דבב"ח חשיב גוף א' אף שאין טעמן שוה כיון דמצטרף למלקות חצי זית בשר וחצי זית חלב הוה כגוף א' וא"ש הא דאות ד' וכמ"ש לעיל ובסימן צ"ה יבואר באורך. ואח"כ כתב ב' כפות הפכיים (ר"ל אחד בשר ואחד חלב) בירקות ויש לבטל א' מהן המאכל מותר ואח"כ כתב אפילו אין לבטל א' מהן צריך ליישב ולומר דתחילה אמר בין בב"א או בזא"ז ועכ"פ צריך ס' נגד א' מהן בזא"ז אבל בפ"א סיים דא' מסייע לבטל חבירו ומ"מ אנן לא קי"ל כן ולפי שעיקר הדברים בצ"ח ואין כאן מקומם לא ראיתי להאריך כאן ושם יבואר: ש"ע סָעִיף ג
ח הכף אסור. עש"ך כבר כתבנו בט"ז אות ז' שהש"ך ע"כ סובר תי' הב' של תוס' חולין קי"א ד"ה הילכתא דהטעמים מקדירה לכף בלא אמצעית המים וכן יראה מש"ך צ"ה אות ה' הביא לשון הר"ן ואות י"ב הראה לאות ה' וכאן הראה לשם ועיין בר"ן פכ"ה ותראה שזה תי' של תוס' דבלוע מן קדירה ממש (ומה שכתב שם בחידושי אנשי שם לא הבינותי במה שחילק בין דגים מחוסרין פליטה למים דכותח הנבלע בדגים ליתסר ודוחק לחלק בין נבלע בגוש או בצלול ולקמן צ"ח אחקור בזה) ומה אעשה שהרי הר"ב אינו אומר כן בסי' בסעיף ה' בהג"ה כאן דיש ס' הכל מותר אפילו הכף וכ"ה באו"ה כלל ל"ז דין ט' וד"מ הביאו וכמ"ש הט"ז אות ז' דאף אם נדחק בהג"ה לומר הכל המאכל והקדירה הא אשמעינן המחבר כאן וע"כ הכל אכף נמי קאי וכבר ראיתי להאורח מישור אות א' חרה אפו על אדונינו הש"ך ז"ל ואבאר לקמן מה שיש להשיב על דבריו אמנם הא ודאי קשיא שסותר למה שכתב רמ"א בהג"ה ס"ה דיש ס' הכל שרי ואיך כתב הש"ך להיפך (דאיש ס' ציין הש"ך דכאין ס' הוא ממש דברי רמ"א לקמן והיה לו לציין אסיפא באין ס' והאריכות למותר בזה) ואם נדחוק דרמ"א מיירי בידוע שלא נגע בגוף הקדירה וכאן בספק או בספק מתירין וכאן בודאי נגע בקדירה דמבליע מקדירה מלבד הדוחק הגדול אכתי תקשה דהא כ"ז שהכף בקדירה מחובר הוא עם מה שבקדירה ולא נ"נ תוך הכף כמ"ש הראב"ן עמ"ש אות ד' כאן ולאחר שהוציא הוי נ"ט בר נ"ט וכ"ת דנ"ט בר נ"ט אין בו כח לצאת ולאסור משא"כ שהם בלועים בכף אכתי תקשה משומן בכלי חמץ או"ח תמ"ז ס"ה משמע אי לאו חמץ שמו עליו היה מותר ומיהו בסי' צ"ה אבאר דאה"נ דאסור בחמץ מה"ט דטעם שני נתהוה אח"כ איסור. והנה יש לומר דיש חילוק בין הוציא הכף ויס"ב אז נתבשל הבלוע בתוכו ומעורבין בשר וחלב יחד אלא שמקושר הוא וכשהוציאו ויס"ב דומה לזית בשר שנפל ליורה גדולה שהחלב מותר וכי מעלהו קצת מהחלב עם הבשר נאסד המעט חלב ה"ה כאן משא"כ כף צונן ולא שהה בקדירה כשהוציא אין שם כ"ר עליו דכף צונן הוא וא"כ בס"ה מש"ה סתים הר"ב דהכל שרי אף הכף דהכין הוא מסתמא כשתוחב כף צונן לקדירה רותחת ולא שהה והוציא מיד ואין יס"ב ככף ודאי אין שם כ"ר עליו ואין נאסרין החלב והבשר הבלועים בתוך הכף ומש"ה שרי הכף לאשתמושי ביה אח"כ דא"נ מפליט לקדירה נ"ט בר נ"ט הוא דהיתירא גם הגוף הכף אין בו כח לאסור אח"כ כאמור והש"ך כאן מיירי בכף רותח שיס"ב ודוחק דמסתם דבריו. ומ"מ העולה מדברינו דכף שהוציא מכלי ראשון יש בו חילוק כמו שאומר דאם הוציא הכף ריקן ואין יס"ב לא הוי דין כ"ר עליו ואף יס"ב ספיקא הוי ואם הוציא עם מים נמי ספיקא הוה עסי' צ"ב בט"ז ובק"ז אות ז' בש"ך ובאו"ח דספיקא הוי מ"מ נראה דוקא כשיס"ב בכף הא לא"ה לא הוי שם כ"ר עליו על התבשיל שבתוך הכף ומ"מ צריך עיון בזה דבסי' ק"ז לא חילקו משמע אף שאין הכף יס"ב ✍וצ"ע והפר"ח אות ז' והכה"ג בהגהות הטור אות ה' הביאו לדברי הש"ך כאן יע"ש: שוב התבוננתי בספרים וראיתי שדברי הש"ך יש להם מקום לפי מ"ש סי' צ"ה אות ד' דרש"ל אוסר נצלו אף דיעבד וכפי הנראה דכן הסכמת הש"ך וכדבעינן למימר שם א"כ כך לי המים כמו דגים שנצלו דליכא כ"א ב' טעמים להיתר וטעם הג' אסור הוא עי' ת"ח כלל נ"ז ובמ"י אות ב' א"כ ודאי הכף אסור דטעם הג' בכף ממים שבקדירה לאיסור הוא והוה כמו נצלו דאסור אף דיעבד ליש"ש וז"ש הש"ך לדעת הר"ב לקמן והכי קיי"ל ירצה בתרין מילין אלו דהכי קיי"ל לאסור ולא מטעמא דהר"ב לחוד שהטעמים פוגמין אלא נצלו אסור כמו שאבאר שם א"כ ה"ה כאן אבל להמחבר שמתיר שם פשיטא דכאן שרי ועיין באורח מישור מ"ש על הט"ז שהביא ב' טעמים של התוס' והמעיין שם אין כל דבריו מוכרחים דודאי הכין הוא להר"ב דמתיר דיעבד נצלו דעדיין טעם ב' בדגים היתר הוא משא"כ כשהטעם ב' לאיסור וכמ"ש הפרישה בסי' צ"ה אות ז' ושם יבואר. עוד ראוי שתדע אף דהרא"ש אוסר בנצלו דיעבד אפ"ה מתיר בקערות ביורה חולבת וחילק בין לאכול עם כותח עצמו או רק טעם מכלי עיין פכ"ה והרב לקמן סי' צ"ה חולק נמי לכתחלה מותר ליתנן בכלי שלהם כמו שאבאר שם מ"מ המעיין במ"י כלל נ"ז אות ב' על מ"ש המרדכי ס"פ אין מעמידין מעשה לפני ר"י הביאו המחבר סעיף ט' דר"י אוסר נט"ל מטעם דסובר נצלו אסור היינו דבש הוה רק טעם שני אלמא אף שהמחבת היתה נקיה והקערה נקיה אפ"ה אסור בנצלו אף בכלי דיעבד ומיהו המעיין ביש"ש פכ"ה סימן ס"ג כתב ממעשה דמרדכי ונ"מ לדידן אם עירה לחלב עצמו דנצלו אסור יע"ש משמע הא בקערה נקיה בלא"ה מותר דנצלו אסור דיעבד היינו עם כותח ממש הא בכלי שלהן מותר עכ"פ כמו שחילק הרא"ש ולפי שהדברים ארוכים ודברי יש"ש שם מ"ש שאומר לדעת ריב"ן בנתבשלו כו' יש לעיין בהו ומקומן לקמן בצ"ה לא ראיתי להאריך בכאן ואי"ה בסי' צ"ה בש"ך אות ד' אבאר באורך ✍: ש"ע סָעִיף ג
ט בין. עש"ך הא ודאי דמ"ש המחבר בין עם בשר ובין חלב הוא לאו דווקא דשאר דברים נמי אף לאחר מעל"ע נט"ל לכתחלה אסור והבלוע נ"נ בכף משא"כ לקמן כף אב"י דווקא בשר וחלב הא שאר דברים מדינא מותר דלא נ"נ הבלוע כיון שכף אב"י ואף נט"ל לכתחלה אסור מ"מ הבלוע היתר גמור הוא דלגבי מאכל הוי דיעבד מיהו אנו נוהגין לאסור כמו שיתבאר אות כ' ומה שהראה מקום לצ"ח אות כ' לענין עץ ומתכות בה"מ אי אמרינן נ"נ הבלוע ושם יבואר בעזה"י. וראוי שתדע דאם תחבו הכף לשאר דברים יראה דמותר המאכל בהנאה עכ"פ דאין מרויח הטעם הבלוע בו מבב"ח וכן כתב או"ה להדיא כלל כ"א דין ו' והביא ראיה מפרק בתרא דע"ז עריבה דחיטי שנפל יי"נ דשרי דבא לזבוני לעובדי כוכבים אפילו יש בהן טעם דאין מרויח כו' וכבר עמדנו ע"ז בפתיחה כאן. אמנם עתה ראיתי בכלל ל"ה דין ו' כתב אם הכף וקדירה ב"י ואין ס' הכל אסור בהנאה אע"פ שהוא של ירקות יע"ש הדי דאף שאר דברים אוסר בהנאה אפילו שאין מה שנבלע בכ"ח בו ומה אעשה שעונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן ודרכו מני נסתרה כי לכאורה הם דברים סתורים. ואף שאנו אוסרים תרנגולת שנמצאת חיטה בפסח חומרא דחמץ שאני ובסי' ק"י אות ב' בש"ך אכתוב עוד ✍: ש"ע סָעִיף ג
י כל. עש"ך וראוי שתדע דיש חילוק בין אם תחבו למין תחיבה א' או למין מה שהיה בכף מתחלה עד"מ אם כף בשר הוא שתחבו לחלב ובתוך מעל"ע של חלב תחבו לבשר פשיטא שאסור בהנאה מ"ה וכל ספיקותיו לחומרא ונ"נ מ"ח משא"כ אם תחבו לחלב הואיל והוא אחר מעל"ע לבשר נהי שחלב הא' שבכף נ"נ אין בו אלא דין שאר איסורין בחלב שניה דטעם הבשר אין בו כח ליתן טעם לחלב עתה בתחיבה שניה דנט"ל הוא וא"כ מותר החלב שניה בהנאה כמש"ל בפתיחה ובסי' ק"י דכל שאר איסורין חוץ מדמי איסור שבו מותר בהנאה וכ"ש טעמו ולא ממשו אפשר כ"ע מודו ושאני חמ"פ משום חומרא וכבר התבאר. גם בה"מ וצורך גדול אי נתערב זה עם שאר דבלח לא נ"נ בשאר איסורין כמבואר צ"ב ובב"ח אסור יע"ש גם הולכין אח"כ בספיקו להקל אי ספק אי נפל מחלב לתבשיל אחר דמ"ה מין במינו חד בתרי בטל וכל זה נראה פשוט: ומה שחשיג על הב"ח והביא מד"מ הוא ממ"ש הד"מ באות ז' במ"ש אבל אין להבינו ועיין או"ה כלל ל"ז בתוך הט"ו דינין דין ה' אם אין הכף ב"י ונאסר הבשר ואח"כ לבשר אסור ומ"מ מה שהשיג על הב"ח ואחריו החזיק הפר"ח אות ט' וכתב על הב"ח שכתב שפשוט הוא וטעה בפשיטות יע"ש והנה לכאורה יש לתמוה איך הבין הב"ח מ"ש הטור בשם סה"ת אם בישלו מים כו' בשאר איסורין מחשבין מעל"ע ממים כ"ש בב"ח דמ"ה נ"נ ועוד הא כתב בב"ח אינו כן ולא כתב רבותא אפי' בישלו חלב בתוך מעל"ע ואח"כ חלב לאחר מעל"ע מבשר שרי וכאמור. וכדי דלא נשויה למרן הב"ח ז"ל כטועה בדבר משנה ח"ו אומר דמההיא דסה"ת וודאי לא קשיא דאיהו לשיטתיה שכתב כאן בס"ז דבצלים כו' לא שייך לר"א משמע דין הא' של סה"ת בישלו מים שייך לר"א ושוב מצאתי מבואר בק"ג ס"ד כ"כ בפי' דלא כב"י והטעם דמה שנפלט מקדירה למים חושבין מעל"ע מבליעה שניה כיון דלא היה במים ס' דלא כב"י וכמ"ש הש"ך באות כ"ב וכדבעינן למימר שם משא"כ כף שיש ס' נגדו א"כ מה שנפלט נתבטל ומה שעומד תוך הכף כבר נפגם ומש"ה מתיר. ומה דקשיא ממ"ש או"ה והר"מ גם בעצמו יקשה הא החלב נ"נ אוסר כי במחלוקת שנויה עס"י ק"ה בש"ך י"ו ובט"ז אות י"ג דאם נאמר דכל שנפרד לגמרי אף בב"ח חוזר להיתרו ואפשר לסוחטו היינו כ"ז שמשהו נשאר בו יע"ש באורך והרא"ש בע"ז ס"ו והתוס' שם ד"ה מכלל כתבו דנט"ל בפסח שרי וכפי הנראה ממרוצת דברי הרא"ש שם דעפרא הוא ומשהו ליכא א"כ הטור בא"ח תמ"ז דפסק נט"ל שרי דמשהו ליכא ה"ה כאן כיון שנפסד הבשר לגמרי לא נאסר והש"ך לשיטתיה בק"ה אות י"ו דנאסר יע"ש ומד"מ אין ראיה דאיהו פסק בא"ח נט"ל בפסח אסור דמשהו הוה לא עפרא כמ"ש הרשב"א בתשובה תצ"ט ומש"ה אוסר כאן אף שלא היה ב"י מבליעה א' וכדאמרן ולפ"ז להמעיין בהל' פסח תמ"ז במ"א אות מ"א ושאר אחרונים במקום שאין מנהג המיקל בנט"ל לא הפסיד היה מקום לומר בה"מ וצורך גדול להקל כאן ונהי בחמץ מחמירין אנן משום חומרא דחמץ. שוב ראיתי שהב"ח צ"ב ס"ו הסכים לדינא דנפרד אסור בב"ח כש"ך בק"ה אות י"ז ואף שבק"ח ס"ח כתב תי' רש"ל שמ"ש הטור בב"ח גבינה בבשר מ"מ קשיא איך כתב שפשוט הוא כו' ולדינא נראה דקדירה שאב"י לא הגיע ההפסד לעפרא כמ"ש הרשב"א בתשובה תצ"ט ונט"ל שהתיר המחבר בא"ח הוא מטעם שכתב מהרר"א כהן אפימנ"טיל בס' מ"כ בשער התערובות ע"ד ע"ג דלא גזרו בחמץ דקץ ביה דנט"ל יע"ש וא"כ וודאי אף בה"מ וצורך גדול אסור כאן וודאי ✍. ולפי שהדברים ארוכים ומקומן בסי' ק"ג אקצר כאן ושם אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ג
יא הכל. עש"ך ועי' ת"ח כלל פ"ה ד"ג ואו"ה כלל כ"א התיר וכן דעת הפר"ח אות יו"ד אבל המ"י מצריך השלכת הנאת קדירה כי נהנה שקדירה ישנה אין נבלע עתה מתבשיל זה יע"ש ולפ"ז קדירה שבישל כ"פ מים וירקות ואח"כ בשר ואח"כ חלב אין המים והירקות הבלועים בקדירה אסורים בהנאה והמיקל אין לגעור בו בלא"ה: ש"ע סָעִיף ג
יב פירות. עש"ך והיינו באקראי אבל לא להשתמש בו תדיר עס"י צ"א באורך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג והכף כו'. אבל שאר דברים מותר היינו מדינא אבל מצד המנהג אפילו שאר דברים אסור כמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ה דאוסרין שאב"י אפילו לשאר דברים ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ד
יד ומ"מ. עש"ך והם דברים פשוטים דכשתחבו לבשר או לחלב צריך להיות כמין תחיבה א' לא כבליעה א' ולשאר דברים אין מזיק כלל דבלוע בכף לא נ"נ כיון שלא היה ב"י וכבר נתבאר אף בב"ח שנאסר כבר שייך ביה נט"ל דלא ככר"ו בסי' פ"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו אם. עש"ך שהאריך הנה לפי ספרי סמ"ק דפוס קראקא פירש הש"ך דהכי הוא דהר"ר פרץ הביא הוראות מהר"י מקורביל שאסר הקדירה בין לבשר או לחלב אפילו נתחב כף ב' אחר מעל"ע רק לשאר דברים התיר מהר"י וצ"ל דסובר נ"ט בר נ"ט בבישול אסור אף דיעבד עס"י צ"ה ס"ב בהג"ה ולשאר דברים התיר כמו בסי' צ"ג אות ג' בש"ך יע"ש וע"ז השיב והשיג הר"ף ואמר ומיהו נראה דאפילו בישלו בשר ממש תוך מעל"ע שרי הבשר דטעם הכף מתחלה הוי ג' נ"ט ומההוא טעם שרי הקדירה לכתחלה דלא כמהר"י ומיהו ה"ה אפילו ב' תחיבות בתוך מעל"ע שרי הקדירה לכתחילה מטעם נ"ט בר נ"ט אלא קאי אמעשה דר"י דאוסר אפילו תחיבה שניה לאחר מעל"ע מש"ה כתב הר"ף דשרי. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר כי לשון הר"ף מורה דה"ק דבתוך מעל"ע ב' תחיבות דיעבד שרי ולא לכתחילה לבשל בקדירה בשר או חלב דמחמיר לכתחלה בנ"ט בר נ"ט בבישול וכיון שאפשר להשתמש שאר דברים הוי לכתחילה משא"כ כשתחיבה ב' לאחר מעל"ע איכא ב' לטיבותא טעם חלב נ"ט בר נ"ט ונט"ל נמי הלכך שרי אח"כ להשתמש תחילה בקדירה בשר אבל לא חלב כיון דשימש עתה בשר ע"י נ"ט בר נ"ט לז"א הש"ך דז"א דהר"ף מתיר דגים בכותח כדעה א' בצ"ה וכ"ש כאן דהוה ג' טעמים. והאי כ"ש לא ידענא דבבישול דגים נמי ג' נ"ט קערה מים דגים וה"ה כאן כף מים קדירה ואולי ה"ה נצלו. ועוד דכאן ב' טעמים בכלי כדלקמן. עוד מביא ראיה הש"ך דהר"ף מתיר בהודחו קערות חולבות ביורה בשר בא' מהן אב"י כדלקמן בצ"ה בהג"ה ס"ג אלמא אותו שאב"י אין מזיק לו קבלת טעם מב"י ואף תוך מעל"ע מותר להשתמש באב"י ה"ה כאן. ומ"מ צריך אתה להבין במ"ש הר"ף ומיהו אם בשלו בשר אין לאסור דיעבד למה לי זה כלל וגם הלשון דחוק ואמנם מה שמצאתי בנה"כ בקו"א א"ש והכוונה בקיצור דה"ק הר"ף ודאי לאחר תחיבה א' דיעבד שרי הבשר הא לבשל תחילה בשר לא מאחר שאתה רוצה לקבוע תשמיש לקדירה למה נתיר בשר יבשל חלב כמו התחיבה ובדיעבד הבשר שרי אבל אם נתחב תחיבה ב' כיון דלאסור הקדירה לבשר ולחלב לא מסתבר דודאי כי האי דומה תו לדגים בכותח ומש"ה קובעין כמין תחיבה ב' ולא כמין תחיבה א'. וז"ש הש"ך בסוף דכן משמע מסמ"ק שיש לקבוע בה תשמיש חלב בתחב פ"א אבל כשתחב פ"ב בשר קובעין כתחיבה ב'. עוד כתב הש"ך דאי הר"ף דוקא כשתחיבה ב' לאחר מעל"ע א"כ אמאי מצייר דינו של הר"ב מהר"י מקורבי"ל דאסור לבשר ולחלב רק לשאר דברים בשימוש בה בעין ולא מצייר ב' תחיבות תוך מעל"ע כו' ואח"כ דחה הש"ך זה דרוצה לצייר בגוונא שכתב מהרר"י. ור"ל דמהרר"י סובר דנ"ט בר נ"ט הוי כממש ע"י בישול ושאר דברים התיר משום דפגם היה וכמ"ש בצ"ג אות ג' בש"ך ע"ז כתב הר"ף דינו יצויר בבעין לא על ידי נ"ט בר נ"ט אבל ע"י נ"ט בר נ"ט וב' תחיבות תוך מעל"ע לשאר דברים מותרים מטעם דהוי לענין זה דיעבד ונ"ט בר נ"ט מותר כה"ג. ואמנם דחה זה דודאי נ"ט בר נ"ט שרי לר"ף אפילו לכתחילה ופשיטא דאין לומר דב' התחיבות תוך מעל"ע אפילו שאר דברים אסורים להר"ף דליתא: אמנם המחבר היה לפניו גירסא אחרת בסמ"ק דפוס וויניציאה. וז"ל מעשה כו' עד ומיהו נראה כמו בדפוס קראקא ומלת כיון אינו שם גם וי"ו ממלת "ולא אינו והבין הב"י דהר"ף אינו חולק על מהרר"י אלא ה"ק ומיהו נראה קדירה חדשה שלא בישלו מעולם ותחב כף חלב ב"י ובישלו תוך מעל"ע בשר דיעבד נ"ט בר נ"ט שרי. ואח"כ אם תחיבה ב' לאחר מעל"ע אפילו תחלה שרי לבשר דתרתי לטיבותא איכא נ"ט בר נ"ט גם טעם פגם אבל כשבא תחיבות תוך מעל"ע שרי לשאר דברים ולא לבשר וגם לא לחלב ואף דהר"ף סובר דגים לכתחילה מותר מ"מ מאחר שהקדירה חדשה ונתחב ב' כפות הפכיים אין לקבוע לה שום תשמיש רק לשאר דברים (כן יראה מט"ז בדף האחרון הביאו קצת הש"ך בנה"כ בקו"א ואני לא ראיתי אותו הדף כעת). ולפ"ז מעשה דהר"י היה תוך מעל"ע ומש"ה אוסר לבשר ולחלב ואף שכתב "ואחר "המים ע"כ מתפרש שבישלו בה מים ב"פ והגיסו בכף חולב ואחר המים נשתמשו בו ביום בכף חולב כו' ומעשה שהיה נקיט ועי' בכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ט. והנך רואה באמת כמה מהדוחק בגירסא זו ועוד מה זה שכתב מהר"י דנבלע "מפגם בב"ח וצריך לדחוק דנ"ט בר נ"ט טעם פגום וקלוש וכ"ז דוחק: ולדינא העלה הש"ך דאף לדידן דמחמירין לקמן בצ"ה בבישול לכתחלה כאן שרי דהוי ג' נ"ט ויש לראות הא דגים שבישלו עם מים נמי ג' נ"ט הם וסה"ת בסימן ע"ה שכתב למאן דאוסר נתבשלו הוא ריב"ן חתנו של רש"י עיין בס' התרומות סימן ס"א היינו ניצלו אבל ע"י מים הוה ג' נ"ט ויש לומר דסובר בישלו במים נוגעין הדגים במחבת גופא משא"כ כלי מכלי אי אפשר בלי אמצעות המים דאין כלי מקבל טעם מכלי בלא מים עס"י צ"ב ס"ה בהג"ה אמנם עדיין קשה ממ"ש הש"ך לעיל אות ה' לדעת הרב אף שיש ס' הכף אסור וע"כ דחיישינן לתי' הב' של תוס' חולין קי"א דנגע הכף בקדירה גופא וזה יש לומר דכולי האי לא מחמירין כאן דנ"ט בר נ"ט נמי שרי דיעבד הלכך כה"ג דאיכא נמי טעם תי' של תוס' אף לכתחלה שרי. ואם תחב כף חולב ואחר כך בישל בשר תוך מעל"ע שרי אחר כך לבשל בשר לכתחילה אבל לכתחילה אחר תחיבה א' לבשל בשר אסור דתקבע לה תשמיש חלב אבל לאחר ב' תחיבות הפכיים שרי לבשל בשר תחלה אף שהיו ב' התחיבות תוך מעל"ע. ומיהו במה שנוהגין לאסור שאב"י וכמ"ש באות כ' והט"ז בדף אחרון חולק עליו ופסק כהמחבר ומלת מאחר שהיתה חדשה שכתב המחבר סובר דקאי אאיסורה דמשום הכי אסור לבשל בשר או חלב כיון דלא שימשו מעולם בה ונתחבו שני כפות הפכיים אין לקבוע שום תשמיש כי אם שאר דברים ול"ד לדגים בכותח דיותר יש להתיר שם תחלה שהוא רוצה לאכול בכותח משא"כ כאן יקבע לה תשמיש שאר דברים ובנה"כ בקו"א השיב דמשמע דהמחבר אהיתר' דשאר דברים קמהדר ונתן טעם מאחר שהיתה חדשה יע"ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
טז והקדירה. עש"ך דלפסק הר"ב לקמן דהטעמים פוגעין במים או שהכף במחבת גופא בלי אמצעית המים ע"ש לקמן בט"ז אות ח' מש"ה בעינן כאן שא' מהן אב"י או שיש ס' הכל אף הכף שרי ומ"ש לעיל באות ח' דהכף אסור היינו מספק שמא נגע בקדירה וכאן מיירי שודאי לו שלא נגע או אפשר התם בודאי נגע החמיר וכבר התבאר בט"ז ובש"ך שם: ש"ע סָעִיף ה
יז ונוהגין. עש"ך אפשר שכוון בזה דל"ת דאם הקדירה אב"י וכף ב"י ויש ס' דאוכלין כמין הכף דז"א כיון דיש ס' ראוי לאכול כמין הקדירה אב"י ולא כמין הכף דנט"ל לכתחילה אסור הואיל ויש ס' ועיין מש"ל בזה: ש"ע סָעִיף ה
יח לאכול. עש"ך כוונתו פשוט דלגי' כמין בכף הדמיון משמע אם ב"י חלב מותר לאכול עם חלב ואיך כתב ואינו אלא חומרא משמע דקאי בין לאסור שאב"י ובין לאסור המאכל עם בשר והא ודאי מדינא קצת הוא לפי מה שהכריח הרב לקמן דלכתחילה אוסרין נ"ט בר נ"ט בבישול אלא הגי' במין וכמ"ש בת"ח די"א שאב"י והמאכל דוקא במין ב"י ופסק שם דאין להחמיר ורשות לאכול המאכל במין אב"י כמו שפסק בצ"ח ס"ב בהג"ה דלשומו בכלי שלהן שרי ואפ"ה בהגהותיו כאן פסק כיש מורין לאכול דוקא במין ב"י וע"ז הקשה הש"ך ב' קושיות. א' שהרי באמת לקמן בהג"ה פסק דשרי ליתן בכלי של איזה שירצה. ב' דהודחו בא' אב"י הכל שרי ואמאי כאן אוסר שאב"י ותי' לקושיא א' דלקמן נהגו רוב העולם וכאן נהגו מקצת כו' ועוד תי' דלקמן עדיף מכאן דגזרו כאן משום הרואה שלא יאמר דמש"ה מתירין כאן המאכל כפסק המחבר בצ"ח ס"ג דאין טעמן פוגעין מש"ה עבדי היכר' דלאסור המאכל ליתן במין אב"י וידע הרואה דמשום נט"ל שרינן לה הא שניהם ב"י אסור כפסק הר"ב לקמן בקערות שהודחו ועל קושי' ב' דאמאי לקמן באחד אב"י אף אב"י שרי וכאן אסור תי' דע"י בישול נוהגין להחמיר משא"כ ע"י הדחה והט"ז לקמן שם אות ט' תי' בע"א עמ"ש כאן בט"ז אות ט' והא לא ניחא ליה להש"ך לומר דכאן מצד המנהג בעלמא כמ"ש לקושיא א' בתי' א': עוד הקשה הש"ך את"ח ואהר"ב בהג"ה אמאי כתב "במין הא "כמין הכלי ב"י נמי שרי כמ"ש הר"ב לקמן צ"ה ס"ב בהגה"ה והמ"י כלל נ"ז אות כ"ז כתב דל"ד דהתם ב' היתרים א' נ"ט בר נ"ט הב' נט"ל משא"כ כאן עיקר שריותא מכח נט"ל ומש"ה לכתחלה אסור יע"ש ואני תמה ע"ז כיון דסוף סוף המאכל שרי לאכול כך ואם כן אמאי לא מותר כמין הכלי ב"י אם בשר בשר ומה יוסיף תת כח לאסור לאכול עם בשר אחר כך או עם חלב והא ודאי טעם ב"י אין מגרע בו שהוא גם כן מינו ומין אב"י הוה נ"ט בר נ"ט ונט"ל וכאמור ✍ועמ"ש בט"ז אות ח' ועמ"ש בדברי רש"ל האלו בסי' צ"ה בט"ז אות ד' יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יט המאכל כו' דווקא המאכל אבל המים הואיל ואינם מאכל אסורים כדלקמן סי' צ"ה ס"ב בהג"ה וכן משמע בת"ח שם בהדיא עכ"ל הש"ך. לדעתי כוון האדון ז"ל בזה כוונה מיוחדת והוא כמו שאגיד. הנה בסי' קכ"ב ס"ו חילק הרב בין חימום לאפיה וללוש הוה לכתחילה ואסור במים גרידא בכלי עובד כוכבים ואם הוחמו לשתיה אף במים הוה דיעבד ושרי והוא מש"ד סי' נ"ט והגהות מהרא"י ז"ל שם וכ"ה בת"ח כלל נ"ט ד"א והשיג על או"ה דאוסר אף בהוחמו לשתיה ועיינתי באו"ה כלל ל"ג די"ג כתב בהדיא דאפילו בישל מים בכלי עובד כוכבים דאין מתירין נט"ל במים גרידא והיינו דמים דבר מועט הוה לכתחלה ואלו בת"ח כלל נ"ז ד"ד בהודח קערות ביורה אב"י הביא דברי או"ה (בכלל ל"ד די"א) דמים גרידא הואיל ואינם מאכל הוה לכתחלה יש ללמוד מזה אם תחבו כף חלב לקדירה אב"י המים אסורים יע"ש. הנה ודאי משמע דאודוי אודי הר"ב לאו"ה שם דהואיל ואינם מאכל ומשמע אף הוחמו לשתיה אסור ועוד דאל"כ אלא הוחמו לאפיה זה א"צ ללמוד מאו"ה אלא מהגהות ש"ד בכלל נ"ט יע"ש ובמ"י כלל נ"ט אות א' העיר בזה וכתב דיש לאסור מספק ולי נראה ודאי הכין הוא וצריך לחלק בין כלי עובד כוכבים דלא שכיח לא גזרו במים בהוחמו לשתיה אבל בשל ישראל כה"ג גזרו במים וכמה דברים מקילין בשל עובד כוכבים יותר משל ישראל עס"י קכ"ב מש"ה הביא זה הש"ך וא"ש מה שכתב וכ"מ בת"ה וכאמור. ועיין ברג"ש בש"ד במ"ש אות א' דהמחבר נקיט של עובד כוכבים דשל ישראל הוי ב"י ולא ידענא למה לא נקיט רבותא של ישראל ודאי אב"י אלא נקיט של עובד כוכבים לאסור אפיה ולהתיר בישול ובשל ישראל אף חימם לבישל אסור בשל איסור וכדאמרן וע"ש בהגהות אות ס': ש"ע סָעִיף ה
כ ולאסור. עש"ך ועי' סי' צ"ג שם כתב הר"ב מדינא אבל ממנהג אפילו שאר דברים אסור כאן וכ"ש שם. ומה דל"ד לתחב ב' כפות הפכיים דמותר שאר דברים אף ממנהגא משום שהיתה חדשה משא"כ כששימש בה בעין: ש"ע סָעִיף ה
כא כי מדינא. עש"ך דמשמע ליה דב' כפות לעיל מדינא אסור לכתחלה ולא מחמת חומרא דלא כמ"ש הט"ז אות ט' דגם התם הוי רק ממנהגא דאם כן היה להרב לכתוב כן לעיל על זה תי' הש"ך דהתם היתה חדשה משא"כ כאן אין מוציאין מחזקתה הישנה. ולענין דינא הראה מקום לאית ט"ו ומשמע אף לפי המנהג שאנו אוסרין בבישול אותו שאב"י מ"מ ב' כפות אף מנהגא ליכא דב' כפות ראוי להקל יותר משימשו בה פ"א בעין ומ"מ מצד המנהג לדידן ראוי לחוש להר"ב ולט"ז כאן ובדף האחרון וכמ"ש המ"י בכלל פ"ח אות כ"ה דממנהגא אסור בב' כפות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כב בצלים. עש"ך מפני שיש כאן מבוכה גדולה ראיתי לבאר הנה הטור הביא בשם סה"ת ב' דינים. א' דיש הבדל בין קדירות איסור לבב"ח דבאיסור מונין מחימום המים ובב"ח מבליעה א'. ב' דבצלים בלועים מאיסור משערין נגד כולו ובב"ח רק נגד הבלוע. והמחבר הביא כאן דין דבצלים (ומיהו לדידיה אף הבלועים מאיסור דלית ליה חנ"נ עי' אות כ"ג) ודין א' הביא בסי' ק"ג סעיף ז' דקדירה הבלועה מבב"ח יחד מונין מחימום המים וחזר וכפלו בסי' קכ"ב ס"ד וסיים משא"כ בשאר איסורים דאזיל לשיטתיה בספרו הארוך בסי' ק"נ דלמאן דלית ליה חנ"נ בשאר איסורים ליתא להאי דינא. והמעיין בסמ"ק שהביא הב"י בסי' צ"ד יראה דה"ק דוודאי מונין מעל"ע מחימום המים דהא בעת ההיא פלטה הקדירה הבשר ואחר כך נבלע הבשר בה שנית וודאי דאין סברא כלל לומר הואיל והיה בלוע שעה א' בדופני קדירה אף שפלט ושהה במים זמן מה מקודם מעל"ע נבלע בדופן זה אין הדעת סובלתו לומר דהוה נט"ל ואיזה שיעור תתן לזה. ומש"ה בב"ח לבשר הבלוע שנפלט במים וחזר ונבלע בקדירה אין לחוש דנ"ט בר נ"ט הוא ומים לא נ"נ דבהיתר לא שייך נ"נ משא"כ באיסור נהי דנ"ט בר נ"ט אף באיסורא הוה לן למישרי (וכמ"ש בספר ג"ו דמ"ש אטו דהיתרא כיפי תלה לה) מ"מ המים נ"נ בו וזה מבואר היטב ממ"ש הסמ"ק הביאו הב"י וז"ל אע"פ שחמין שבנתיים משוי בת יומא הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ובסוף סיים בהיתר אין כל המים בשר וטעם הבשר הוה נ"ט בר נ"ט ובאיסור כתב נהי לגבי איסור עצמו הוה נ"ט בר נ"ט מ"מ המים נ"נ הלכך אף דאיסור נ"ט בר נ"ט בהיתר מ"מ המים נ"נ יע"ש היטב. הנה כמה הילכתא גבורתא השמיענו הסמ"ק. א' דוודאי הכין הוא דמונין מבליעה שניה מדהוצרך ליתן טעם בתחילה וסוף דנ"ט בר נ"ט ולא מטעם נט"ל. ב' דבאיסור נמי נ"ט בר נ"ט שרי מ"ה וטעמא רבא איכא כיון דאיקלש מה לי היתרא או איסורא ומגיעולי מדין נמי טעם א' אוסר שמעינן לא טעם ב' ומדרבנן הוא דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן ואמנם בס' התרומות סי' ע"ה כתוב לאמר וז"ל שהרי בהיתר אותו טעם הנפלט מקדירה למים והזר ונבלע בקדירה מעט הוא שנבלע שעשר ידות נבלעו ממים יע"ש וכן באו"ה כלל ל"ד מצאתי מבואר יותר וז"ל אעפ"י דלגבי איסור עצמו נ"ט בר נ"ט הוא מ"מ המים נ"נ ובהיתר אין לחוש רק מבליעת הבשר המדומע במים שהוא דבר מועט שהרי עשר ידות נבלע ממים משנבלע טעם הבשר לקדירה ולגבי דבר מועט יש בתבשיל ס' עכ"ל הרי כמ"ש והם דברי סה"ת: והנה האדון ז"ל עשה פלילות עם רבינו המחבר ז"ל ולי ההדיוט אשר דרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אשיחה וירוח לי. הנה תפס על הב"י במ"ש בק"ג דלהפוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין לא משכחת להאי דינא והא הב"י גופא בצ"ה פסק דנ"ט בר נ"ט באיסורא אף למ"ד לא נ"נ בשאר איסורים אפ"ה אסור (וכ"פ מר"ן בשולחנו הטהור צ"ה ס"ג דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא הא דאיסורא אסוד ודוכתי טובא) וע"כ אין סובר כסמ"ק דכתב נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דנ"נ דמשמע וודאי מדבריו למ"ד לא נ"נ אף דאיסורא מותר והא ליתא וכאמור. וא"כ נהי דסה"ת כתב טעם דעשר ידות כו' ואו"ה נמי כתב כן כמ"ש לעיל מ"מ נימא הטור אין סובר כן ומש"ה פוסק כסה"ת ולאו מטעמיה וכמו שכתב הפרישה כאן אות ה' ומי הכניסו להב"י לתנר זה לומר דהטור לא כתב האי דינא אליביה דהלכתא ועיין מ"י כלל פ"ה אות כ"ו כתב הטעם דעשר ידות יע"ש ולפי מ"ש הש"ך השיג על הב"י איך כתב דלא משכחת להאי דינא כלל כו' ואמנם אני תמה דהב"י לא כתב כלל בק"נ האי לישנא אלא כתב ול"נ להתיר דלא נ"נ בשאר איסורים ויכול להיות מש"ה התיר שם ובקכ"ב משום עשר ידות ונגד דבר מועט ההוא יש ס' וכאמור: שוב ראיתי שש"ך ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כו' דהמעיין בב"י בצ"ד וק"ג לא הביא כ"א דברי הסמ"ק וריש דברי סה"ת ולא הביא כלל בב"ח הטעם דעשר ידות א"כ סובר הב"י דוודאי אין לסמוך אזה הטעם דעשר ידות וכמ"ש הפרישה דרואין כאלו כל הנפלט חזר ונבלע ואפ"ה התיר הב"י בשאר איסורין דלא נ"נ והא וודאי תיובתא דידיה אדידיה דהב"י פסק בצ"ה דבאיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט וא"כ באיסור קמה ונם נצבה דין סה"ת וכדאמרן והפר"ח אות כ' והפ"ת שם השיגו על הש"ך דאיסור מונין מבליעה א' אף שפלט בנתיים ואני תמה על עצמי מאין הרגלים לומר כן וגם בכר"ו אות ט' כתב דמונין מבליעה ב' והא וודאי כן הוא ומדברי הסמ"ק רי"ד גופא שהביא הב"י מבואר כן כמ"ש למעלה וא"צ ראיה כלל והסברא נותנת כן: הן אמת שהב"י בק"ג מביא דברי סמ"ק ויש מקילין מאחר דאין בגוף איסור ב"י אין להחשיבו ב"י ואא"ב דמונין מבליעה א' שפיר דאין להחמיר בנאסר יותר מהאוסר ועל האוסר טעם פגום יש לו אא"א דמונין מבליעה ב' אמאי רבים מקילין וי"ל דרבים מקילין דלית להו נ"נ ואיסורא פגום הוא ומפלט הוה נ"ט בר נ"ט וזה דוחק וצ"ע. ועיין כר"ו ק"ג אות ז' ויבואר לקמן: עוד כתב הש"ך מ"ש הב"י דמים הבלועים מבב"ח נ"נ וזה לפי שיטתו ר"ל לשיטת הב"י דאי לא נ"נ אין איסור וע"ז השיג עליו דלפי שיטתו בב"ח נמי המים שאר איסורין השיב וכן הסכים הפר"ח בזה. ומיהו וודאי אף להב"י מדרבנן הוא המים לא מ"ה דוודאי לא נ"נ המים מ"ה אלא מדרבנן הואיל ובא מבב"ח. וסיים הש"ך לדידן אין נפקותא "כאן "בכל זה. במלת "כאן רמז "דכאן אין נ"מ הא לקמן סי' ק"ג יש נ"מ וכדבעינן למימר קמן ובמלות "בכל רמז בין מ"ש כיון דמבב"ח דיינינן כו' אין נ"מ דלדידן שאר איסורים ומים מבב"ח תרוייהו דרבנן ובין בהוחמו מים בקדירות איסור אין נ"מ דוודאי מונין מבליעה שניה לדידן ומה שלא הגיה הר"ב בקכ"ב ס"ד לאו דאודויי אודי ליה אלא שכבר הגיה בק"ג ס"ז יע"ש: אמנם הדבר הקשה עלי מ"ש הש"ך דכן מוכח מש"ד פ"ה ותוס' ע"ז ע"ו א' ד"ה בת יומא עיינתי שם ובתוס' חסרו הא דעשר ידות מ"מ הוא כמ"ש בסה"ת וכן בש"ד יע"ש וא"כ אין הכרע משם כלל וצ"ע: שאלה נ"ט בר נ"ט דאיסורא אי הוי ד"ת או דרבנן ונ"מ לספק דרבנן גם אי אמרינן איך המדומע נבי באיסורין ולא הוי רק דרבנן או הוה ד"ת: תשובה דע מסמ"ק ואו"ה כלל ל"ד ד"ד מבואר להדיא דנ"ט בר נ"ט הוי דרבנן מטעם דנ"נ בשאר איסורים ולהר"ן פכ"ה יש לספק אי מ"ה או דרבנן הואיל וחל עליו שם איסור לא ראו להתיר אח"כ בכמה טעמים ועיין בס' נ"ו כלל פ"ה בשאלה א' התם היה כמה צדדין להיתירא אבל מפני זה לחוד אין להודות בספקן להקל. ולענין המדומע עיין ט"ז צ"ב אות כ"ד ואו"ה כלל ל"א מבואר כ"פ אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון הלכך ב' זיתי חמאה או שומן במים ותחב כף משערין לפי אומר לא כפי הב' זיתים. וא"ת מה נעשה במ"ש הש"ך דהטור נמי פוסק כסה"ת אלמא אין סובר סברא זו י"ל דבכל הקדירה משערין דלא ידעינן שיעורא מש"ה אין שייך לומר אין המדומע משא"כ בידעינן שיעורא ועמ"ש בצ"ב ✍: עוד אבאר לך שמ"ש הש"ך דהטור כסה"ת ולאו מטעמיה יש לראות הא בסי' ק"ג כתב הטור דהמים נ"נ וזה כסה"ת אמנם כשנדקדק בלשון הטור שם לא כתב כן אלא ז"ל וחזרו המים כולן איסור וכבר עמד בזה הכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ה כאן בזה וי"ל דנעשה איסור ר"ל לא לפי חשבון או דנ"ט בר נ"ט באיסורא לאסור כמו האיסור הא': והנה בק"ג אות י"ח כתב הש"ך דאין לחלק בין שאר איסורין לבב"ח והיינו לשיטתיה כאן דמונין מבליעה שנית ובאיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט ולא לפי המדומע בקדירה דלא ידעינן כמה לשער וכדכתיבנא עוד יש נ"מ אם בישלו מים תוך מעל"ע אי הטעם נ"נ הוי דרבנן ואי באיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט ומונין מבליעה ב' הוי דאורייתא ובספיקן להחמיר ולסברת הפר"ח ודאי לית כאן דררא דאורייתא ואמנם כבר כתבנו דסברא דמונין מבליעה שניה: ודע דלפ"ז אם בישלו ד"ח תוך מעל"ע לבשר ובתוך מעל"ע לד"ה בישלו חלב להב"י שרי ולהש"ך דעיקר טעמא דנ"ט בר נ"ט דהיתרא ולפ"ז בד"ה לא שייך זה א"כ אמאי כתב הש"ך בקכ"ב אות א' דשרי. ושוב ראיתי באורח מישור שם אות א' הרגיש קצת בזה ומ"ש שם דעל או"ה נמי קשה לק"מ דאו"ה כתב בפי' כלל ל"ד דעשר ידות מים כו' ושם אבאר לדינא בזה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ו
כג שבלועים. עש"ך וירצה בזה דבה"ת סובר הנ"נ בשאר איסורין מש"ה צריך לחלק בשר הוי היתר כמ"ש הר"ב אבל להמחבר אף שאר איסורים כן כמ"ש בקכ"ב ס"ד אלא ה"ק הבלועים מבשר הא מבב"ח יחד צריך ס' נגד הבצל כיון דמבב"ח בא דיינינן כבב"ח ואזיל לשיטתיה כמבואר באות הקדום. וא"ל דלמא נקיט הכי להתיר אף הבצל זה לא נזכר כלל בהמחבר וכתב מהר"מ מלובלין בבשר הבצל מותר ובאיסור הבצל אסור. ולי יש כאן עיון לפי מה שמחלק התה"ד בסימן קפ"ג בין ההיא דחולין ק"ח חלב נבילה ובין קדירה דמחובר עם האוכל הוה כאוכל ואין מה שבקדירה מצטרף יע"ש היטב והבאתיו בסי' צ"ב וצ"ד כאן בש"ך אות ד' א"כ קשה כאן אמאי לא נימא דחלב הנכנס בבצלים נ"נ ויצטרך ס' נגד כל הבצל אף להמחבר מתרי טעמי. ושוב ראיתי בכר"ו שהרגיש בזה אות ח' יע"ש וצ"ל כיון דמין דמינו ברוב מ"ה ומדרבנן נ"נ לא החמירו כ"כ בזה. ואמנם מה שהתיר מהר"ם מלובלין הבצלים קשיא ובכר"ו אוסר הבצלים יע"ש. אמנם עוד תמיה לי דודאי כשנוטל הבצלים בכף מקדירה דעדיין שם כ"ר עליו עס"י צ"ב בט"ז בסופו ולא יש באותו פעם ס' וראי דנאסרו הבצלים וכפי הנראה תקנתא דצינון היה צריך כאן וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ו
כד וכ"ש. דהוי נ"ט בר נ"ט ש"ך ולכאורה דמיירי אחר מעל"ע מחלב דלא כט"ז אות י"א וז"א דא"כ איך כתב הר"ב נגד חלב והא א"צ כלום דנט"ל הוא אלא אפילו תוך מעל"ע מחלב מ"מ טעם א' בדופן הקדירה ואח"כ ליתן טעם במים תוך דופן הקדירה וצ"ע. עיין ב"י שכתב גבי בצלים הטעם נ"ט בר נ"ט והבאר הגולה ציין כך והפרישה אות ה' תמה דבלועים מבשר משמע בשר ממש יע"ש ואי משום הא י"ל בסכין של בשר וכן הוא בבה"ת סי' ס' בצל שחתכו בסכין בשר. אמנם לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו אי מטעם נ"ט בר נ"ט א"צ כלום מבעי לי' לא ס' נגד הבשר וע"כ ד"ח אין מועיל נ"ט בר נ"ט או דהוי כנצלו לדעת בה"ת דאוסר נצלו ע"ש סימן נ"ט וס' ובטור סימן צ"ו ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כה בשר. עש"ך דבדוחקא אף תתאה לא שייך ביה ולי העני דבריו הקדושים נעלמו ממני כוונתם דבכלל כ"ז ד"י אין זכר למו ובכלל ל"ז ד"ו יראה קצת כן ומכל מקום מה יושיענו זה דאו"ה לשיטתיה אף בלא דוחק' ובכלי ב' ממש בגוש סובר לא שייך כלי שני כ"ש תתאה וכ"ש עם דוחק' משא"כ להר"ב דאין סובר כאו"ה בזה אימא דוחקא לא מהני אף לתתאה עיין ט"ז כאן אות י"ד וש"ך ל' וק"ה ח': ש"ע סָעִיף ז
כו כל. עש"ך והמ"י כלל ס"א אות מ"ב והבית ישראל כאן כתבו דש"ך בסימן יו"ד אות י"ד פי' גופא דברי יש"ש דהר"פ קאי אסכין שחיטה שחתך בה רותח אחר כך ובבית ישראל ביאר עוד דלשחוט אחר כך אין קושי' דאיכא טעמא דטרידי סימנים מהני עכ"פ דאין בלוע אפילו שמנונית יותר מכ"ק זה תורף דבריהם יע"ש. ואני ההדיוט הכותב אומר כי שפתי כהן ישמרו דעת כו' והנה בפ' ג"ה סימן מ"ב הביא היש"ש גופא דברי הגהת סמ"ק וז"ל ויש רוצין להתיר בשר רותח בסכין חולבת וראיה מסכין עובד כוכבים ששחט בה סגי בקליפה וכ"כ ר"פ ואין הנדון דומה לראיה דהתם אין כל הבהמה רותח יע"ש הרי בבירור דמסכין של עובד כוכבים ששחט קשיא ליה וד' הש"ך ביו"ד וכאן צדקו יחדו וכאמור: ש"ע סָעִיף ז
כז אם. עש"ך ועסי' ק"ה אות כ"ג ומ"מ לדינא ודאי אף בשר כחוש הדין כן ואף לדידן בלא"ה אין בקיאין בין כחוש לשמן מכל מקום בבלוע בקיאין ובסימן ק"ה אבאר עוד בזה: ש"ע סָעִיף ז
כח כנגד. עש"ך וא"י הא טעמא קאמר יש"ש ופר"ח אות כ"ד כ' וד' מהרש"ל נראין והביא מ"ש הש"ך יע"ש ולא כתב שחולק עם הש"ך לדינא ובאמת בסימן א' ס"ג ובסי' ח"י ס"ד מבואר כן דכל מילתא דלא רמיא אף בברי לי לא סגי ופ"ת כ' דכאן הוה ספק דרבנן בב"ח בלא רוטב לא הוי דרך בישול ולא עדיף מטיגון עיין מ"ש למעלה בפתיחה סימן פ"ז ושאר דוכתי וכל מלתא דלא רמיא הוי רק דרבנן כנראה מדברי הרב בעל קרית ספר (הוא המבי"ט) פ"ד מה"ש וז"ל ישראל שא"י ה"ש ושחט ושאלנו אם לא היה שום דבר המפסיד שחיטה מדרבנן אסור כיון דלא ידע מעיקרא יע"ש. והנראה שזה עשה פירוש על מ"ש הר"מ והר"ז קרובה לספק נבילה היינו בשואלין אותו ואמר שלא היה שום דבר כו' ולפ"ז אפשר דוקא באיסור תורה אמרינן כל מלתא דלא דמיא לאו אדעתיה אבל בדרבנן לא גזרו אם אומר בבירור ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר באורך דכפי הנראה אף בדרבנן כן ✍: ש"ע סָעִיף ז
כט או. עש"ך הנה מכאן יש קצת להוכיח דסתמ' אין מקונח דאל"כ אמאי צריך קליפה באב"י ויש לישב ועוד יש לומר דקליפה הוי כלכתחלה ונט"ל אסור לכתחילה ע' חולין בשוחט בש"ג ועס"י יו"ד. ועיין נה"כ ובפר"ח כתב כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והאמת יראה דכאן חולק הש"ך אט"ז וע' ב"י לקמן גבי פנאדי"ש: ש"ע סָעִיף ז
ל וכל. עש"ך ובסימן ק"ה אות ח' הניח הדבר בצ"ע ואם צלול כרוטב כתב להתיר יע"ש ולענין דינא עמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ז
לא ואף. עש"ך והיינו מדינא ומנהגה אף שאר דברים אסור להשתמש בהם עיין סימן צ"ג אות ג' וכאן אות כ' ומשמע לכאורה דנט"ל אפילו כלי שיש לו תקנה בהגעלה א"צ הגעלה ולקמן בצ"ה בט"ז אות ט"ו וש"ך כ"א אבאר ועיין מ"ש בסימן ק"ג וקכ"ב: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לב אם. עש"ך ועמ"ש בט"ז אות ט"ו בזה ולדידן עס"י ק"ה: ש"ע סָעִיף ח
לג וכן. עש"ך פי' דברי הב"י דיליף כמו גבינה שכחושה בטבעה אין נכנס יותר מכ"ק ה"ה בלוע מכלי אין אוסר יותר מכ"ק ועס"י ק"ה אות כ"ג דווקא יבש לגמרי אבל לח קצת אף כלי אוסרת בכולו יע"ש לדינא. ומ"ש על הב"י מתו' אין ראיה הם דברים פשוטים אמנם מ"ש דא"צ למוד לזה יש לעיין בק"ה דיש"ש פוסק בכלי לא שייך תתאה יע"ש ועיין בזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לד מותר. עש"ך דבריו בכאן יש בו מקושי ההבנה. א' מ"ש דבנפסק הקילוח אין אוסר כלל סותר למה שכתב בסימן ק"ה אות ל"ד דמסי' ס"ח אין מפליט ומבליע כאחד ומסי' צ"ב ס"ז בהג"ה אין ראיה שנזחל על גבי כירה צוננת קודם שהגיע אל הצונן הוה תו כ"ש כמ"ש לעיל בסי' צ"ב. ואין לומר דה"ק כיון דקיי"ל בק"ה אות כ"א דבלוע אף שהוא שומן לא שייך בי' אדמיקר בלע ודווקא מבעין שייך זה וא"כ ה"ה מכלי נאמר כן דאף דיוצא בלא רוטב מ"מ לא שייך אדמיקר בלע ומביא ראיה מס"ח צ"ב בנפסק אין לו דין עירוי רק דין תתאה גבר הא בורכא דבסי' ק"ח אות יו"ר הביא הש"ך בשם הרשב"א דקערה שנמלח למ"ד אחר הדחה צוננת אם נתן רותח יבש ביבש או לה סגי בקליפה ואמאי תיבעי קליפה כלל וכן מבואר ברמ"א שם ומיהו לב"י אפשר יש לו הוכחה מתו' דגים שנצלו בקערה צוננת או צוננין בקערה חמה בין למ"ד עילאה ר"ל דגים חמין ובין תתאה והקערה חמה עיין אות ל"ג ויש לב"י הוכחה כן דסובר דאי קערה צוננת אף למ"ד תתאה א"צ קליפה וכל זה איננו שוה לי. גם י"ל דהב"י כתב דנ"ט בר נ"ט והא טעם המרדכי עדיף אפילו בעין שרי עיין ט"ז ולזה נאמר דהב"י קאמר אפילו למאן דרוצה להחמיר מספקא אי דבש פוגם בשר מ"ש נ"ט בר נ"ט ואי בנפסק הוי דרבנן בב"ח ובלא"ה מספיקא שרי גם זה דוחק גדול ועיין מ"ש לעיל בצ"ב ולקמן בסי' צ"ה אבאר עוד באורך מזה וכאן אין להאריך: סיימנו סי' צ"ד (כ' תמוז) [ער"ה] התקל"א פה ברלין מהדורא בתרא שנת אל שדי יתן לכם רחמים לפ"ק: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז
סָעִיף א
א בכלי ראשון תוך מעת לעת. בסימן צ"ה סעיף ג' יתבאר דגם ע"י ערוי מכלי ראשון על ב' כלים אחד של חלב ואחד של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכלי ראשון ממש ומ"ה אם עירה נמי מכלי ראשון על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכלי ראשון. וכתב רש"ל פכ"ה סי' ע"א דמסתבר דכלי ראשון כל זמן שאין היד סולדת בו אין בו כח להבליע כלל אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד אצל האש כל שהוא חם ואפילו אין היד סולדת בו ראוי לאסור דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי עכ"ל אבל בת"ח כלל נ"ז פוסק כב"י ואו"ה דאפילו בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היד סולדת בו וכן עיקר ועיין סי' ק"ה סעיף ב' מה שכתבתי על דברי רמ"א בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב בקדירה שני פעמים. דהוה כאילו תחב שם ב' כפות של איסור ואם נודע בנתיים נתבטל הראשון ונעשה היתר גמור ובת"ה סי' קפ"ג נתן טעם להצריך שני פעמים ס' דחיישינן שמא לא פלט הכף תחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכו חלק ס' ונכנס בתוכו מן ההיתר שבקדירה נ"ט חלקים ונאסר הבלוע בתוך הכף שנעשה הכל נבילה וצריך עוד ששים נגד זה שנתחדש בכף מתחיבה [ראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה] שנייה ואח"כ דחה זה דאין היתר בלוע נאסר מאיסור בלוע ועוד האריך למצוא טעם להתיר בפעם א' ס' ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ' החמיר להצריך ב' פעמים ס' ואין לנו אלא המנהג שכתב רמ"א להקל הן בבשר בחלב הן בשאר איסורים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אבל הכף אסור. ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוה כהגעל' תירץ בהגהת ש"ד דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היד סולדת בו ועוד דאתי למטעי כו'. ש"ע סָעִיף ג
ד פירות או צונן. כ' בת"ח כלל פ"ה ובשערי דורא כ' דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתייה מותר והכי נהגו ולא כמרדכי פרק אין מעמידין דאסור להשתמש בדבר לח עכ"ל וכתב עוד ולפי מנהג זה יש להקל ג"כ אם נאסרה קדירה מבשר בחלב ואחר מעת לעת בשלו בו מאכל אינו צריך להשליך דמי הקדירה לנהר כמו שפסק מהרא"י עד כאן ורש"ל פרק כל הבשר סי' מ"ו חולק על רמ"א כי לא נהגו לחום אלא לויג"א בעלמא לחוף ראש אבל לא מים הראויים לשום מאכל ומשתה והא ראייה דלחוף ראש מותר אפילו לכתחלה כו' על כן צריך להשליך דמי הקדירה לנהר עד כאן לשון רש"ל. וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר כתוב באיסור והיתר הארוך ורש"ל ות"ח שצריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה בדיעבד אינה אוסרת. פירוש אם חזרו ותחבוהו למין התחיבה ראשונה אבל אם חזרו ותחבוהו למין הבלוע בו מתחלה תוך מעת לעת לתחיבה הראשונה אסור כ"כ ב"י ורש"ל פכ"ה סי' מ"ז בשם סמ"ג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו דהוה נ"ט בר נ"ט. פי' מן הכף למים ומן המים לקדירה שניהם להיתר דאף בפעם השני הוא היתר מן הדין והא דאסור לכתחלה הוא מטעם כיון שנתפשט המנהג לאסור אותו שאינו בן יומא כמ"ש אחר זה כ"כ ת"ח ונ"ל הטעם דהחמירו בקדירה כאן לפי שנותנין המאכל לכלי שהוא כמין הכלי שהוא בן יומו ע"כ אין נכון להתיר הכלי שאינו בן יומו כיון שמערה ממנו כנ"ל כוונת רמ"א ויש להקשות כאן בטור שכתב ואחר ששהתה מעת לעת לבישול המים כו' משמע דאם הוא תוך מעת לעת לבישול הבשר אסור אע"פ שבישל תוך זמן זה מים ולא אמרינן נקלש כח בלע הבשר וזה דלא כמ"ש הטור בשם רשב"א סי' צ"ג גבי ירקות דנקלש הבלע מחמת הירקות והלא כתב ב"י שם דאין חילוק בין ירקות למים. ולעיל כתבתי ליישב זה: ש"ע סָעִיף ה
ז או שיש במאכל ס' הכל שרי. פי' אפילו אם שניהם בני יומן וקשה לפי טעם הא' בסי' צ"ה ס"ג על יש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדירה ומה מועיל ס' דמ"מ בולעת הכף והוה בו טעם שני וצ"ל דס"ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס': ש"ע סָעִיף ה
ח ונוהנין להחמיר לאכול המאכל כו'. בת"ח כלל נ"ז כתב דאע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל ויכול לאכלו בלא זה הוה כלכתחלה על כן טוב להחמיר עם המאכל שלא לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב אבל לשומו בכלי של אחד מהן אין להקפיד כנ"ל עכ"ל ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ"ג כתב שיש לנהוג לאוכלו מן הקדרה בכף חדשה וכיון שחומרא בעלמא הוא יש לנהוג כרמ"א ומ"מ לכתחלה יש להקפיד לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא בן יומו דוקא כן נלע"ד: ש"ע סָעִיף ה
ט ואינו אלא חומרא בעלמא. ממילא גם במ"ש הש"ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו' דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא דחד טעמא הוא עם דין זה ואם נתבשל מים בכלי של בשר שאינו בן יומו ותחב בו כף חולבת בן יומו המים אסורים כמ"ש רמ"א בסי' צ"ה סעיף ג' וע"ש בטעם שכתבתי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י שבלועים מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם מבואר לקמן בסי' צ"ו בדברי רמ"א שא"צ רק ס' נגד מקום הנטילה: ש"ע סָעִיף ו
יא ואחר כך בישלו בה בשר. פי' אפילו תוך מעל"ע של בישול חלב והא דהוה זה כל שכן לפי שכאן אין בלוע מחלב עצמו וטעם החלב הבלוע כבר נקלש על ידי המים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב כנגד מקום הסכין כו'. בטור כתב בשם ר"פ כדי כל הסכין והש"ע לא העתיקו לפי שר"פ אזיל לטעמי' דס"ל ריש סי' זה במתכת חם מקצתו חם כולו ולא קי"ל כן ע"כ אין צריך רק כנגד המקום שחתך אבל רש"ל פרק גיד הנשה סי' מ"ב כתב שצריך לשער נגד כל הסכין דהיינו הלהב חוץ לקתא דכל חותך בסכין אינו מדקדק כמה חתך בסכין ואף אם יאמר ברי לי שלא חתכתי רק במקום זה אינו נאמן דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתי' ע"כ: ש"ע סָעִיף ז
יג אינו אוסר אלא כדי קליפה. כ"כ הטור בשם הר"ף וז"ל אבל קליפה בעי לפי סידור לשון הטור בזה נראה שיש שם ט"ס וכן צ"ל אם הוא בן יומו אם לאו דמסתמא אין בן יומו דסתם כלים אינן בני יומן מותר אבל קליפה בעי וכן הוא בהגהת סמ"ק וכתב שם הטעם משום שמנונית שעל הסכין שסתם סכין יש עליו שמנונית וקשה דמשמע לכאורה דברישא ביש ס' נגד מקום הסכין לא צריך קליפה אם יש ס' ולמה צריך כאן קליפה אם יש ששים נגד אותו השמנונית שעל הסכין ואי אין ס' נגדו מה מהני קליפה דהא מוליך הטעם בכולו כמו ברישא ומו"ח ז"ל כ' דמיירי באין בו ששים ואפי' הכי אינו אוסר רק כדי קליפה כיון דאיסור מועט הוא ומייתי ראי' מפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) בסך את הפסח בשמן של תרומה דסגי בקליפה דפריך שם כיון דתתאי גבר הא כולו אסור ומשני שאני סיכה דמשהו בעלמא היא ודבריו תמוהי' דכיון דהאיסור מתפשט בכולו דהא בכלי ראשון הוא ואי אין בו ס' ודאי לאו איסור משהו אלא גדול לפי ערך הבשר שנאסר ממנו שאין בו ס' ועוד יש ראייה ממ"ש בת"ה הארוך בית ד' סוף שער רביעי וז"ל והוי יודע דכל שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מן החתיכה שאע"פ שיש ס' לבטל האיסור צריך ליטול את מקומו וכמ"ש בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו עכ"ל וכתב שם הוא בעצמו במשמרת הבית דהא דאינו אוסר כולו משום דהנטיפה דבר מועט היא ואין בה כדי לאסור את הכל כו'. ש"מ שאם אין בה ס' נגד הטיפה נאסר הכל אף על פי שהאיסור מועט אלא פשוט הוא דודאי יש ס' נגד האיסו' או בתרומ' א' ומאה אלא דהחילוק הוא דברישא דהוה האיסור משום פליטת הסכין הוצרך לומר דאוסר עד ס' אבל בסיפא שאין בן יומו מותר מצד הסכין אלא מצד שמנונית שעליו והוא דבר מועט ויש ס' בשיעור קליפה נגדו על כן לא הוצרך להזכיר כאן ס' כיון דעל כל פנים בעי קליפ' בכל גוונא ואפילו ברישא דיש ס' נגד כל הסכין ואפ"ה צריך קליפה במקום נפילת האיסור מועט בצלי ששם האיסור על כל פנים יותר דבוק ונסרך מבשאר מקומות על כן צריך לקלוף המקום ההוא ומזה למד הרשב"א לכל צלי שנפל עליו איסור מועט שצריך ס' וגם קליפה וכן כתוב להדיא במרדכי סוף פרק גיד הנשה בההיא דפסח שצריך קליפה אפילו ביותר מס' וכ"כ הר"ן בפרק כל הבשר וכן פסק בש"ע סי' ק"ה ס"ה ולכוונה זו כתב הטור כאן בשם הר"ף דבעי קליפה דהיינו גם ברישא שיש ס' נגד מקום הסכין ולא חילקו לשני בבות אלא ללמדינו דבאין ידוע שהוא בן יומו אזלינן להקל וא"צ ס' נגד מקום הסכין אבל נגד השמנונית שבעין פשיטא שיש ס' ולא הוצרך להזכירו וסיים אבל קליפה בעי אתרווייהו והש"ע שהעתיק בסיפא אינו אוסר אלא כדי קליפה ג"כ נתכוון לזה: שוב ראיתי באשר"י פרק גיד הנשה בדין צלי שצריך נטילה שכתב שם וכן הא דאמר בפרק קמא למ"ד בית השחיטה רותח הוא קולף שאני התם דהשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן בפ' כיצד צולין שאני סיכה דמשהו עבדי ליה כו' עכ"ל. התם ג"כ קאמר אחר שיש ס' רק שיש חשש מחמת מקום הנפילה בזה סגי בקליפה ולא צריך נטילת מקום כן נלע"ד פשוט דאם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין דאסור כולו והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים: ש"ע סָעִיף ז
יד וכל זה בבשר רותח כו'. בת"ח כתב ג"כ הכי ותמיהני שהרב רמ"א רגיל להביא האו"ה בכל המקומות וכאן לא הביא דבריו כמ"ש בכלל ל"ו בזה לאסור אם חתך בשר רותח שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו מתשמיש רותח אגב דוחקא דסכינא בלע בכולו וצריך ס' נגד כל הלהב כו' ול"ד לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כ"ז שהיד סולדת בו ואם אין ס' הבשר אסור אפי' בהנאה ובכלי שני איכא דופני הכלי שמצננות אותו כל שעה ואע"ג דאין כאן גם דופני הכלי ראשון שמחזיק לו החמימות זמן ארוך מ"מ מיבלע מיהו בלע כו' עכ"ל הרי לפנינו דגם אם מונח הבשר הרותח על הטעלי"ר מחמיר בו לאסור גם הבשר והיינו כל זמן שהוא רותח הרבה אחר שבא מן הכלי ראשון וכך הם דברי רש"ל פרק ג"ה סי' מ"ד וז"ל דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש דכ"ז שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר ומ"ה נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לתוך קערה כל זמן שהיד סולדת בו הם ככלי ראשון ונפקא מינה לענין בשר בחלב כאם הכף בן יומו מבשר והדוחן בלוע מחלב או איפכא נאסר המאכל משום בשר בחלב וגם נאסר הכף ואוסר אח"כ קדרה אחרת אם תחבו לתוכו אי נמי אם הכף של איסור נאסר הדוחן מבליעת איסור שכלי אוסר דבר אחר אפילו בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר כבר בבליעה לא נאסר הכף בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אוסר מחמת עצמו וכ"ש אם המאכל הוא של חלב או של בשר שאין הכף נמי נעשה כמוהו ולהיות בן יומו לאסור אח"כ קדירה אחר דלא גרע מדבר שנאסר בבליעה שאין אוסר בלא רוטב כ"ש בכלי היתר עכ"ל ובד"מ סי' ק"ה מביא דברי רש"ל אלו וחולק עליו וכתב שנראה לעינים שרוטב רותחת מחזקת יותר חום מן בשר ודבר עב ול"נ שאין ראייה מזה דכאן גרע טפי שיש דוחקא דסכינא ודמיא לצנון דריש סימן צ"ו דאסרינן ליה בנ"ט. וכן נלע"ד להוכיח מלשון הר"ף בטור בדין זה שכתב יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת על ידי קליפה כדאמרינן גבי בית השחיטה כו' ואי מיירי בכלי ראשון מי הוא זה אשר רוצה להקל בכלי ראשון בכדי קליפה דאי בכלי ראשון סגי בקליפה היאך תמצא בעולם לאסור כולו בנותן טעם אלא פשוט דבכלי שני מיירי ואפ"ה מחמיר בו להצריך ס' כיון שהיד סולדת בו ואם לאו כל החתיכה אסורה ומו"ח ז"ל כתב בסי' ק"ה דבחתך בשר רותח בסכין חולבת בכלי שני והיד סולדת בו דהסכין נאסר דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכלי שני להפליט הבלוע בסכין ולהבליע בבשר. ולפי הנראה לע"ד יש להחמיר במקום שיש דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל בזה יש להקל כדעת רמ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו לתנור פנאד"ש. פי' קערה של בשר דהיינו שעושין בה מאכל של בשר הנקרא פנאד"ש: ש"ע סָעִיף ח
טז אינו אוסר אלא כדי קליפה. דאין שם רוטב ולא דמי לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא רק שמונח עליה ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בו הוה טעם הבא מן הממש משא"כ בקערה כ"כ ב"י: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יז משום דהוה נ"ט כו'. במרדכי שם בדין זה כתוב הטעם דמותר מפני שהשמנונית הוא נ"ט לפגם וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אסור משום דס"ל דגים שעלו בקערה עלו אין נתבשלו לא והב"י דנראה לו טעם ההיתר בזה הדבש משום דהוה נ"ט בר נ"ט ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוה אסור ולא הוה נ"ט בר נ"ט כמ"ש בסי' צ"ה גבי ביצה שנתבשלה עם בשר כו' מ"מ כאן שרי מטעם דהוה נ"ט לפגם ואם כן לא היה לו לש"ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א בכלי ראשון. עט"ז ולשונו צריך קצת תיקון וכוונתו דשם באות י"ב פסק כיש"ש דלא כהר"ב וא"כ כ"ש כשעירה מים שאין של בשר וחלב על כלי מלוכלך בשר דבלע הכלי ע"י עירוי (ואפשר הר"ב לקמן יודה בזה וכ"נ) וכן נמי עירה בשר ממש על כף וכ"ש הוא ומיהו אף בעירה מים של בשר או של חלב על הכף נמי הוה כשימש בו באין ה"מ עיין סימן צ"ה ס"ג בהג"ה וט"ז אות י"ג ובש"ך אות ה' ו' יע"ש. אמנם צ"ע דע"י עירוי לא בלע רק כ"ק וכן מבואר באו"ה כלל ל"ז ד"א וא"כ וודאי יש ס' בקדירה נגד קליפת הכף השתא נגד קליפת כל הקדירה יש בתבשיל ס' לבד קערה רחבה עס"י ס"ט בש"ך אות ס"ד וקל"ד וקל"ז וכ"ת דבאין ה"מ מיירי א"כ מה איריא עירוי כ"ש נמי עיין ק"ה בט"ז אות ד' וש"ך אות ה' גם אין ברור אף ליש"ש אי כ"ש אוסר כולו עס"י ס"ח הארכנו בדיני עירוי וכ"ש ולקמן ק"ה אבאר עוד. ועש"ך אות ב' וסיים הט"ז דאף אצל האש כל שאין יס"ב שרי. ובאות ד' בסימן ק"ה כתב דמ"ש רמ"א כאן כ"ר לדינא אף כ"ש כן אם לא בה"מ יע"ש דבאין ה"מ אוסר כולו. ושם אבאר: כתב או"ה שם ד"א בשם סמ"ק אפילו מספק רתיחה ואפילו ספק אם נתחב כולו או מקצתו צריך נגד הכל דטעם כעיקר ד"ת עכ"ל הנה בספק רתיחה ר"ל שא"י אם היה חם יס"ב בשעת תחיבה ל"מ אם עתה חם דאוקי אחזקה דהשתא ואף מעיקרא היה צונן מ"מ חזקה דהשתא אלימא כה"ג דחזקה א' עשויה להשתנות בכל רגע שעומד אצל האש עיין פ"י בקו"א לקדושין בהא דקידשה אביה בבוקר (והדברים ארוכים ואי"ה בס' שושנת העמקים כלל י"ב אבאר באורך. משא"כ בעלמא חזקה דמעיקרא עדיפא מהשתא) ואיפשר אף באיסור דרבנן אסור כה"ג אלא אפילו עכשיו צונן הוא אפ"ה בא"מ דהוה ד"ת ספיקו לחומרא ולא במינו דרבנן. ודע עוד דבכל הקדירה משערין אף באיסור דרבנן ואין לומר ספק דרבנן להקל ולשער באומד הדעת כמו בכחל דכל א' יבוא לשער כפי דעתו עס"י צ"א ואין לעשות ממנו כלל ספק אפילו אלף ספיקות כיוצא בו לא מהני. עיין כה"ג בהגהות ב"י אות ו' בשם הרדב"ז הא דמשערין בכל הקדירה בוודאי איסור לא בספק איסור ומינה בכף שמשערין בכל הכף בוודאי איסור ובספק איסור רק נגד הפליטה יע"ש והוא חידוש גדול בעיני ולא מצאתי שיאמר א' מהאחרונים זה וס"ס לא הוה דחסרון חכמה כזה שכ"א יבוא לשער כפי אומד דעתו וודאי אין בגדר ספק כלל ע"כ כף שבלע ספק איסור משערין בכולו ✍: ודע שמ"ש המחבר שמשערין בכל מה שנתחב בקדירה ולא כתב מה שנתחב במאכל יורה כמו שאגיד. והוא דהפר"ח קכ"א אות ט"ו ובל"י אות י"א דאם תחב כף לקדירה במקצת צריך להכשיר כולה מפני הזיעה ומודינא דאם היה ההכשר מעין הבליעה ככ"פ עכ"ל ואם כן הוא הדין כאן כל מה שנתחב בקדירה אף שלא נתחב במאכל מ"מ הזיעה מפליט מהכף וכ"ת דזיעה נבלע בכף ולא מפליט הא בורכא דהפר"ח כתב דככ"פ אלמא זיעה מפליט גם כן ועיין סימן צ"ב ס"ח בהג"ה ומ"ש שם ובצ"ג ס"א בהג"ה דבשניהם רותחים צריך להזיע גם כן אלא דא"צ שיהא יס"ב בזיעה ובכיסוי צונן בעינן יס"ב בזיעה עיין שם בש"ך אות ה' ובמ"ב שאלה י"ט ועיין מ"ש שם. וה"נ כן הוא. ומיהו למעלה מקדירה אין לאסור דהזיעה אין יס"ב שם. ועיין כר"ו אות א' כתב בפשיטות כל מה שבקדירה אף שלא במאכל צריך ס' כר"י בעל התוס' דחתיכה חציה חוץ לרוטב מוליך הטעם בכולה עם ההבל שיש בקדירה משא"כ חוץ לקדירה שאין הבל עכ"ל. הנה מ"ש ראיה מחתיכה אין ראיה שכולה חם שיס"ב מוליך הרוטב בכולה אף שמקצתה חוץ לרוטב משא"כ כף קר שמקצתו תוך הרוטב וכדבעינן למימר קמן. גם מ"ש דלר"י דווקא הכל הקדירה עם הרוטב כו' לא ידענא מנא ליה הא ובחולין ק"ח א' תוס' ד"ה טפת בשכולה חוץ לרוטב ולא כתבו תוך הרוטב מקצתה אלא שבולטת חוץ לקדירה וצ"ע לדינא אם בולטת חוץ לקדירה לענין פלוגתא דר"י ורש"י גם אי נפל איסור לרוטב ואין ס' בלא מה שבולט לחוץ. ומפני שיש כאן קצת עיון אמרתי לבאר בקיצור כמו שאגיד: הנה בסימן צ"ב ס"ה פסקינן דנגד הריקן וודאי נאסר מדינא ס"א פעמים ס"א והא דהתיר המחבר היינו שלא לערות מצד זה ואנן ממנהגא אוסרין שמא עלה הרוטב פ"א עיין ש"ך אות כ"ה יע"ש ובאות ח"י בשם סמ"ק אי בישל מפעפע בכל הכלי או לאו מספקא לן בפ' דם חטאת והיינו וודאי אף בעץ וחרס יע"ש. ובסימן צ"ב מבואר מחלוקת רש"י ור"י בעל התוס' במקצת חתיכה תוך הרוטב ועיין ש"ך אות ד' וי"ג שם דכולן (לבד רשב"א ורי"ו) פסקו כר"י ואו"ה נמי כר"י סובר וכלפי שאמרו רבותינו בכ"מ יש דיעות אי חם מקצתו חם כולו או לאו והמחבר כפי הנראה כאן ובצ"ח ס"ד סותם כדיעה א' דאין חם כולו והר"ב בפי' אומר כן ובקכ"א ס"ו פסק רמ"א כ"מ אי לא שימש אלא במקצת די בהכשר מקצת יע"ש ובש"ך אות י"ז. והנה לכאורה יש סתירה בדינים אלו וכמו שאבאר. חדא כיון דקי"ל לכאורה כר"י בעל התוס' ובין לקולא ולחומרא באם שהחתיכה מקצתה ברוטב מוליך ומביא הטעם בכולה כמ"ש הש"ך שם אם כן אמאי בתוחב כף א"צ כ"א נגד מה שנתחב לא יותר וכ"ת לחלק בין חתיכה חמה כולה לכף שאין חם או לחלק בין אוכל הרך שהרוטב מולך ומביא בכולו מה שא"כ בכלי הקשה ומש"ה לא בעינן כ"א נגד מה שנתחב אכתי קשה הא בכלי גופא אנן מסופקין אי בישול מפעפע בכל הכלי או לאו כמ"ש הש"ך בשם סמ"ק בצ"ב אות ח"י ואם כן אמאי א"צ כ"א נגד התחיבה וכ"ת שיש חילוק בין להבליע אמרינן דמתפשט בכל הכלי אף בעץ וחרס ולא להפליט אם כן קשה על הש"ך בצ"ב אות כ"ג בקדירה חדשה ממ"נ והא ליכא ממ"נ להפליט לא אמרינן דמתבטל יע"ש. ולזה יש לומר דיש חילוק בין הכף צונן ותוחב לקדירה רותחת דאין כח לרוטב להפליט מלמעלה לתבשיל כיון דצונן הוה אבל אם הכף כולו רותח שהסירו מכ"ר ויס"ב אה"נ אם תחבו לקדירה חולבת צריך ס' נגד כל הכף דפולט כולו ומש"ה א"ש ההיא דצ"ב בש"ך כ"ג ממ"נ וכאמור אלא שלא מצאתיו מבואר דבר זה. שוב ראיתי שדין ערוך הוא בש"ך סימן ס"ט אות ס"ד דאם נתן רוטב חם בקערה חמה צריך ס' נגד כל קליפת הקערה אף במקום שלא נגע הרוטב יע"ש ועדיין לא נחה דעתי בזה כיון דקי"ל דאף בכלי אמרינן תתאה גבר כמבואר סי' ק"י א"כ אם נפל כלי איסור צונן על חתיכה חמה היתר תתאה גבר והוה כלי נמי כמו כולו חם ובעינן לשעורי נגד כל הכלי כ"ש מקצתו נתחב בתבשיל ורוטב וכ"ת דבר הבלוע דיוצא מכלי בלא רוטב אין בו כח להתפשט יותר מכ"ק עש"ך כאן אות ל"ב וק"ה אות כ"ג מ"מ ברוטב קצת אוסר כ"ש כאן. ומ"מ צריך לחלק בין מאכל לכלי דאין מפליט מכולו כשהכלי צונן אף דהתחתון חם ול"ד לחתיכה צוננת וצ"ע קצת. ובדין כלי מתכות שיש דיעות אי חם מקצתו חם כולו או לאו היינו במקצתו קר שאין יס"ב אפ"ה פליגי אי מפליט ומבליע בכולו או לאו: וראיתי להמ"א א"ח ה"פ תנ"א אות כ"ד והעולה מדבריו דכלי הנתחב במקצת איפשר שמבליע בכולו אבל לפלוט אין בו כח יע"ש. ועיין פנים מאירות סימן פ"ג בח"א וכר"ו כאן שהאריכו ג"כ בזה יע"ש. ועיין ריש כיצד צולין ע"ד א' וניתי של מתכות חם מקצתו חם כולו עיין ר"ן פ' כ"ש גבי סכינא דפסחא ובמ"ה קכ"ח יע"ש ובש"ך קכ"א אות י"ז בשם מהר"מ מ"ץ דכ"מ חם כולו אם נפל איסור בראש הב' נבלע אבל לא שאם נפל בצ"א שיהא מתפשט בצד השני והש"ך הסכים עמו להלכה יע"ש: העולה מזה דכלי שהוא חם שיס"ב אם נגע ברוטב צריך לשער נגד כל הכלי כמו בסימן ס"ט והתם נגד כל קליפת הקערה דלא נאסר מתחלה כ"א כ"ק ע"י מליחה יע"ש משא"כ בכף בלוע ע"י בישול בכ"ר. וכל שכן שהכף נאסר כולו שמוליך בליעתו בכולו כמו בט"ח כו' ואין חילוק בין כלי מתכות ועץ וחרס. ואם הכף צונן בהא איכא לעיונא טובא כפי מה דקי"ל חם לתוך חם תתאה גבר ולהמחבר בק"ה אם נפלה חתיכה קרה על חתיכה חמה אם הוא שומן בין היתר או איסור המשל בזה חתיכה בשר שחיטה קרה על בשר נבילה חמה או להיפך חתיכת נבילה קרה על בשר שחוטה חמה ונוגעת זו בזו אף בלא רוטב אוסרת הכל ולדידן דא"א בקיאין בין כחוש לשמן בכ"ע אוסר בכולו אף בלא רוטב מ"מ ע"כ צריך עתה לחלק בין מאכל לכלי דאם כלי צונן על דבר חם לא אמרינן תתאה גבר ולהצריך ס' נגד כל הכלי ברטיבות קצת עש"ך ק"ה אות כ"ג יע"ש וכן לאסור כל הכלי ולומר אם נחתב מקצת האחר בהיתר דאין לאסור והא דאמרינן בכלי שייך תתאה גבר היינו להקל אם הכלי תחתון קר משא"כ אם המאכל חם וכלי קר נפל עליה אין אומרים שמרתיח הכלי ומפליט מכל הכלי וגם תאסור כל הכלי זה לא אמרינן ומ"מ דוחק גדול לומר כן ואם נאמר כמ"א א"ח תנ"א אות כ"ד לפליט אין כח אבל להבליע יש הוה א"ש אלא דקשיא מ"ש הש"ך בצ"ב אות כ"ג. וכדכתיבנא לעיל ובכ"מ נמי קיי"ל דחם מקצתו אין חם כולו להפליט ולהבליע כמו שיתבאר בש"ך אות ג' מ"מ חמור הוא מכ"ח ועץ וכדומה אם חם מקצתו ונגע איסור במקום הקר אין אוסר הכלי ובמתכות י"ל כ"ע מודים דאם חם מקצתו ונגע איסור במקום הקר שמבליע בכולו כמ"ש הש"ך קכ"א אות י"ז בשם מהר"מ מ"ץ. והכין וודאי מסתבר וראיה מכיצד צולין כ"מ חם מקצתו חם כולו ואף למ"ש הרשב"א במ"ה קכ"ח יש לדחות זה מ"מ הכי יש לפסוק: וראוי שתדע עוד דהא דמסיק כאן דגם במתכת לא אמרינן חם מקצתו חם כולו להפליט ולהבליע כיון ששאר הכלי קר וכמשמעות הפוסקים דאע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ אין מוליך בליעתו בכולו היינו שאין מבליע ג"כ בכולו וכ"ש שאין מפליט מכולו וכ"כ הלבוש כאן ס"א בהדיא שאין מוליך בליעה ופליטה בכולו ואמנם בקכ"א ס"ו כתב שאין מוליך פליטה בכולו הא מוליך בליעה בכולו וזה כמ"א בא"ח ויש לכאורה סתירה בדבריו מכאן לשם מ"מ דווקא שנתחמם המתכות ע"י בישול הא ע"י אור ממש מוליך ומפליט בליעתו בכולו כ"כ או"ה כלל ל"ז ד"ב הביאו הש"ך בקכ"א אות י"ז ע"ש ולפ"ז היכא שנתחמם המתכות ע"י אש ממש במקצת ונתחב מקצתו לקדירה צריך לשער נגד כל הכף דכולו חם ממש ומפליט מן הכל ובהיות שהדברים ארוכים ובעו"ה דרכי חכמה נעלמו ממני הוכרחתי להאריך עד כה ובש"ך אות ג' אבאר עוד ואי"ה בסי' קכ"א בש"ך אות י"ז אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב בקדירה. עט"ז והנה דעת המחבר לחלק בין נודע ללא נודע קשה דבצ"ט הסכים הטור וב"י שם דאין חילוק ואף לא נודע חוזר וניער כבר עמד הפרישה כאן אות י' ותוכן כוונתו דכאן א"א לבא לידי נתינת טעם שהרי אין טעם בשר וחלב שווין והוה כמו איסורין מבטלין זא"ז (כמו שיתבאר בש"ך אות ד' ה') ומש"ה היקל בנודע ומיהו בתחב ג"פ י"ל דהמחבר לשיטתו דבשאר איסורין לא נ"נ כמ"ש הש"ך אות ד' כדבעינן למימר שם. ומ"ש הט"ז אנו אין לנו אלא דברי רמ"א אף דאנו סוברים איסור בלוע אוסר היתר בלוע כמו שיתבאר בסי' צ"ח מ"מ כאן א"א לבוא לידי נתינת טעם ואף בתחב ג"פ ויותר נאסר כמה זיתים כו' י"ל דמין במינו מ"ה ברובו בטל לא מחמרינן ודווקא נפל זית מחדש אמרינן חוזר וניער ולא בכף והא אפילו זית איסור ממש שנפל ב"פ לתבשיל א' אין צריך ס' כ"א פ"א כמ"ש בסימן צ"ח וכמ"ש הש"ך אות ו' והטעם דלא מחמירין כולי האי לומר שפלט ובלע ב"פ כל שאין זית איסור מחדש וכאמור ומ"ש הן בב"ח הן בשאר איסורים משום דא"ל בבב"ח מ"ה חנ"נ יש לאסור ב"פ ס' ובשאר איסורים הוא דמיקל די"א דאין חנ"נ בשאר איסורים ולהיפוך נמי דשאר איסורים חמור דבב"ח יש סניף דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע בכלי דלא הוי דרך בישול משא"כ בשאר איסורים לז"א כן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אבל. עט"ז והוא קושית סמ"ק דכשיש ס' להוי כהגעלה בכף של עץ ויהיה כמו קדירה (דהגעלה מהני בכל משקה א"ח תנ"ב ס"ה) ותי' דכעינן מעלה רתיחה משום (ככ"פ) ועוד דאתי למיטעי היכא שלא תחב כ"א מקצת עב"י: יראה לי אם תחב כף בשר לקדירה חלב שהעלה רתיחה ואח"כ תחבו עוד לקדירה אחרת חלב ונשפך וא"י אם היה ס' אין להקל ולומר דמ"ה הוה הגעלה והכף נעשה חולב ומדרבנן משום לא פלוג תו הוי ספק דרבנן כמו בצ"ח נשפך במינו יע"ש דלא מקילין. עוד נראה לי אם תחבו אח"כ לקדירה בשר ונשפך וא"י אם היה ס' לא אמרינן כיון דהכף נ"נ הבשר שבתוכו ומין במינו מ"ה ברובו בטל די"ל דאמרי' דכף בלע חלב ונ"נ ותו הוי א"מ וטכ"ע מ"ה והא דמקילין בתוחב ב"פ דא"צ כ"א פ"א ס' דטעמא ליכא משא"כ כאן ואף די"ל דהוי ס"ס שמא לא בלע חלב ושמא היה ס' הא לא אמרינן והבן ✍: ש"ע סָעִיף ג
ד פירות. עט"ז ועיין כר"ו בסי' פ"ז אות ט"ו כתב דבב"ח כל שנעשה בב"ח תו לא מהני נט"ל דאסור שלא כדרך הנאה וכ"כ באות ד' שם דחקר בחמץ בפסח אמאי מותר נט"ל הא הוי מנקברין ואפרן אסור כ"ש נט"ל יע"ש והנך רואה מכאן ממ"ש המחבר כ"ז שהיא ב"י הא אב"י אף שנעשה בב"ח נט"ל שרי ושוב ראיתי שהרגיש בכר"ו כאן אות י"א וכתב דהואיל ויש בקדירה ס' לא מחמירין כולי האי וא"י מה הוא אם לומר דיש סניף דהוי כהגעלה כמו שכתוב באות ג' חלילה לומר כן ומיהו י"ל דבעודו בקדירה מקושר הוא ולא נ"נ כסברת ראב"ן ובסימן צ"ב בט"ח נגד הרוטב ולאחר שהוציאו ואין שם כ"ר עליו כמ"ש תה"ד סי' קפ"א עט"ז ס"ס צ"ב ורק מדרבנן נתערב בכף צונן ותו מהני נט"ל והמחבר שהצריך ב"פ ס' יש ליישב וכאמור ומ"מ ממ"ש או"ה כלל כ"א ד"ח הביאו הת"ח כלל פ"ה והט"ז מבואר כאן דקדים הבליעה מבב"ח ואב"י ובישלו דיעבד המאכל מותר ואף דמי הקדירה א"צ להשליך וכ"ז ברור והכין הלכתא. ומה שחקר מנקברין אפרן אסור לא ידענא מה הוא דנהנה עכ"פ משא"כ אוכל דבר שנפסד מאוכל אדם דלא נהנה כלום ומזיק הוא פשיטא דאין בו איסור תורה כלל ובסי' ק"ג יתבאר ומ"ש דבב"ח אף שלא כדרך הנאה שעירב דבר מר אסור מ"ה היינו בעיניה דמ"מ הוי אכילה לגביה דידיה משא"כ שנתערב עם תבשיל אחר דנט"ל כי הא לא אמרה תורה טכ"ע ד"ת ומדין ביטול כמו יבש ביבש קאתינן עליה כמו שיתבאר בק"ג וזה ברור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה בדיעבד. עט"ז הוי קשיא לי פשיטא דיעבד אינם אוסרות אטו גרע תחיבה ב' מתחיבה א' היא היא גם מה קמ"ל דאם תחבוה למין הבלוע בו בראשונה שאוסר פשיטא עד"מ כף בשר שאב"י לחלב ואח"כ תוך מעל"ע לתחיבת חלב תחבו לבשר אכתי לא ידעינן דאסור וניחא לי דחדא מתורצת בירך חברתה דהא דהש"ע קמ"ל אף בתחיבה שנייה היה בשר שרי וכבה"ע בצ"ג דאם קדירה של בשר שבישל בה חלב שרי לבשל ממין שירצה ואף דאנן לא קיי"ל הכי היינו ביש בו טעם משובח לא אמרינן שיהא החלב גורם היתר משא"כ בשאב"י נאמר דהחלב הוי כהגעלה ואם נזהר לשפוך בעוד מעלה רתיחה לא בלע הכף כלל לא בשר ולא חלב כמ"ש מהרי"ן חביב בצ"ג לבה"ע עיין ב"י שם לזה קמ"ל דאינו כן דפשיטא דאוסר הכף אם תחבוה אח"כ לבשר תוך מעל"ע לחלב. והמחבר אשמעינן דל"ת בתבשיל אחד אין אוסר דנט"ל מטעם יבש ביבש קאתינן עליה דחד בתרי בטל דחיך אוכל יטעם לא שייך דאין נ"ט משובח מ"מ נימא דחלב הנבלע בכף נ"נ לאחר שהוציאו דהוה מחצה על מחצה ולא מתירין נט"ל כה"ג אלא בהיתר מרובה וא"כ אם תחב הכף אח"כ למעט חלב שאין רוב נגד הכף יהא נאסר ואפשר כל שאין ס' נמי כיון דבחלב נ"נ בכף עם בלוע בשר תו צריך ס' בחלב נגד חלב הנאסר קמ"ל דבטעם לבד אפילו ברוב איסור אין אוסר כדבעינן למימר בסי' ק"ג בס"ד. שוב ראיתי בפרישה אות ז' דקמ"ל דל"ת השתא שבלוע מבב"ח דאסור טפי מפ"א יע"ש ולא ידענא מה"ת ולמ"ש א"ש ולקמן בק"ג אחקור בדין נט"ל יע"ש. ודע אם תחבוה לבשר אם ידוע כמה חלב היה א"צ לשער כ"א נגד החלב כמבואר ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו דהוי. עט"ז וכוונתו דמה שאסור לכתחילה הוא כמ"ש הר"ב בת"ח כלל פ"ה ד"ה הואיל והמנהג לאסור אותו שאב"י לקמן בהג"ה אף דהוי נ"ט בר נ"ט ונהי דלקמן צ"ה פסק הר"ב בבישול לכתחילה אסור מ"מ כלים הוי דיעבד (בכ"ח) ואפ"ה אסור וכתב הטעם דהואיל ואוכלין המאכל בכלי ב"י אין נכון להתיר שאב"י כי הוה קצת כתרתי דסותרין (והמאכל וודאי מדינא צריך לאכול במין ב"י דנ"ט בר נ"ט לכתחילה אסור בבישול כמו שיתבאר בש"ך אות ח"י) מש"ה נהגו בב' כפות דאין משתמשין בו לא בשר ולא חלב אף דכאן לא שייך זה הטעם דמהראוי יאכל המאכל עתה כמין הכף שתחב עתה אפ"ה לא חילקו בין אב"י לכאן דאי לא הא לא קיימא הא ובש"ך אות ט"ו אבאר ועיין ת"ח כלל נ"ז מזה. עוד הביא הט"ז דברי סה"ת שהובא בטור בב"ח שאם בשלו בשר ובתוך מעל"ע בישלו מים ולאחר מעל"ע מבשר (מ"ש ממים ט"ס) בישלו חלב שרי והא הרשב"א צ"ג בירקות שהוקלש אפילו תוך מעל"ע מבשר שרי תי' בסימן צ"ג באות ב' יע"ש. ומיהו אנן לא קיי"ל כרשב"א יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ז או. עט"ז והם דברים פשוטים לפי מ"ש בצ"ה אות ח' ועיין חולין קי"א תוס' ד"ה והלכתא דקערה חולבת ביורה בשר שהודח אסור ויש בו ב' טעמים א' דהמים נ"נ בטעם ב' ועוד טעם דהקערה מקבל מן היורה בלא אמצעית המים והוי טעם ב' בקערה לאיסור א"כ בשלמא להטעם דהמים נ"נ ביש ס' לא נ"נ המים אבל לטעם דמקבל מיורה א"כ קשיא אמאי הכף שרי ביש ס' דמקבל מקדירה ובשלמא כשאר אב"י הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא ע"כ הוכיח דהר"ב תופס עיקר הטעם דהמים נ"נ שהטעמים פוגעין זה בזה וביש ס' לא שייך זה והמעיין בצ"ה אות ט' יראה דלא ברירא ליה איזה טעם עיקר דכתב וזה אף לפי ט"א שרי יע"ש והנך רואה בעליל שזה דלא כמ"ש הש"ך אות ח' דלדעת הרב לקמן אפילו אין בקדירה אלא מים וס' נאסר הכף ואיך יפרנס מ"ש הר"ב כאן דאף ביש ס' ושניהם ב"י הכל שרי אפילו הכף דל"ל הכל שרי המאכל והקדירה דכבר כתב המחבר זה ובאו"ה כלל ל"ז מבואר להדיא כן דהכל שרי וצריך לדחוק דכאן מיירי שידוע ודאי שנזהר ולא נגע הכף כלל בקדירה כמו מאכל עב מיני הריפות וכדומה שתחב באמצע המאכל מש"ה שרי והש"ך מיירי בספק לו אי נגע בקדירה ובש"ך אות ח' אבאר בעז"ה: שאלה מיני הריפות טטרקי או גרופין ואורז ודוחן שדרך לבשל בקדירה עם מים ואח"כ שופכין המים לחוץ ונשארו בקדירה בלי מים כלל או שהמים נצטמקו בתוך הגרופין ונעשה גוש ואין שם לחלוחית מים איך יש לנהוג בתחיבת כף בתוכן גם אם יש חילוק בין נ"ט בר נ"ט לגבייהו: תשובה דבר זה צריך עיונא ודקדוקה רבה ודבר מצוי הוא בכל יום לכן ראיתי להאריך קצת. הנה אם תחבו כף בשר ב"י לקדירה חולבת ב"י ולא היה בקדירה ס' נגד הכף הדין מבואר לקמן סי' צ"ו ס"ה להר"ב והכי קיימא לן דהקדירה והכף והתבשיל אסורים דהטעמים פוגעין זה בזה או ט"א יעוין שם. ונאסר כל הגרופין אף דחם בחם בלא רוטב כ"נ מכל מקום א"א בקיאין בין כחוש לשמן כמבואר סימן ק"ג בהג"ה ס"ה ודבר הבלוע בכלי יוצא בלא רוטב כמבואר שם בהג"ה ס"ז וכ"ת דבר הבלוע בכלי בלא רוטב אין אוסר כ"א כ"ק הא בורכא דבדבר יבש לגמרי הכין הוא כל שיש רטיבת קצת אוסר לדידן בכולו כמ"ש הש"ך שם אות כ"ג והרב יודה לזה כמ"ש בסימן ס"ט אות ס"ד יע"ש היטב ובהגרופין יש רטיבות קצת כנראה לעין ואף יש בקדירה ס' נגד הכף ותחבו בו פ"א הכף הכל שרי לדעת הר"ב והט"ז כאן אם יש במאכל ס' הכל שרי דלא כש"ך אות ח' ושם אבאר ומיהו הגרופין נאסרו כ"נ עכ"פ כדין חם בחם בלא רוטב אף שיש ס' צריך נטילה כמבואר בסימן ק"ה ס"ה בהג"ה ואפילו בשמן לגמרי כ"ש כאן עש"ך שם אות ט"ו ואם לא נודע מקומו איה שרי אף שאין ס' נגד הנטילה דיבש ביבש חד בתרי בטל עס"י צ"ח ס"ד בהג"ה (דהתם קליפה דיעבד שרי ולא נטילה גם בקליפה לא קיי"ל כן יע"ש) וסימן ק"ה ס"ט בהג"ה וש"ך אות ל"ה והקדירה שרי ג"כ דהא לא נגע כ"א בתבשיל ואי מוליך יותר מכ"נ א"כ יש ס' ומיהו אם נגע הכף בקדירה ממש יש לעיין דהקדירה נאסרה לטעם הא' בסימן צ"ה בט"ז אות ח' דאף דב' קדירות נוגעות זה בזה אין מפליטין בלא רוטב מ"מ ע"י הבל בקדירה מפליט שפיר כדבעינן למימר שם ודוקא נוגעין בחוץ אין איסור עס"י צ"ב ס"ט בהג"ה א"כ יהיה אסורה הקדירה ולזה י"ל דהר"ב ע"כ טעם הב' סובר כמ"ש הט"ז כאן וכ"ת דמה בכך מ"מ כ"נ נאסרו הגרופין ומפליטין בקדירה י"ל אין בלוע יוצא בלא רוטב ומ"מ קשה אם הגרופין נאסרו כ"נ ובתוך כ"נ לדופן קדירה יש כח להתפשט בדופן ותהיה הקדירה אסורה כה"ג ואם תחבו כמה פעמים הכף במקומות מחולפים בגרופין נמצא נ"נ כ"פ בכל חתיכה ואח"כ עירו עליהם מים או רוטב וכדומה דמוליך עכשיו הטעם בכולו ולדידן חנ"נ ואין ס' נגד כמה נטילות ויהיו אסורין אף שיש ס' נגד הכף וממילא הקדירה אסורה דודאי אין לומר שכל הקדירה מצרף לבטל שלא יהיו נאסר כ"נ כיון שבלועים מים הרבה לא ידענא חילוק כלל דכללא אמרו ז"ל כל שאין רוטב צף על המאכל אף שיש ס' צריך נטילה כדין חם בחם בלא רוטב ואנן מחמירין לאסור כולו דאין אנו בקיאין ולא להקל שלא לאסור כ"נ וכאמור דהני מיני הריפות ודאי כל דבר גוש בלא רוטב יש להם מה בכך שנבלעו ונצטמקו המים בתוכו מכ"ש אורז ודוחן ששופכין המים לחוץ ואורז ודוחן נשאר יבש א"כ הוי חם בלא רוטב וכדאמרן אמנם כד מעיינין ביה איכא למשדי בה נרגא דאם כן צא ופרנס משנתינו בכ"ה ק"ח ט"ח על החתיכה אם יש בה נ"ט אסורה הא לא"ה מותרת אלמא דא"א כ"נ וכולן מצטרפות ומסייעת לבטל ועיין פרישה ודרישה צ"ב אות ד' שהעיר בזה מסימן ק"ה ובש"ך שם אות ג' ובט"ז ג' לחלק בין הבל קדירה לצלי ובין דבר צלול שנפל לגוש כו' והנה הכף דינו כגוש ובשו"ע ק"ה ס"ד פסק המחבר בפירוש דאף בהבל קדירה אוסר כ"נ ומינה לדידן אין הכל מסייע לבטל ונאסר כ"נ אף ביש ס' וההיא דט"ח צריך לחלק בצלול מתפשט בכולה בהבל קדירה עכ"פ וא"כ כף כגוש דמי ומאחר שאין תלמיד קטן כמוני יודע להכריע ולואי שאבין דבריהם הקדושים א"כ דין זה צ"ע לי ✍ומיהו אם הוציא הגרופין מהקדירה בכף חולב כל פעם שמוציא נאסר מה שבכף דעדיין כ"ר עליו כיון שתחבו לכ"ר ויש בו עדיין מאכל עט"ז צ"ב אות ל' בסופו לדידן יש להחמיר אף בכלי ריקן שהוציאו מכ"ר כמ"ש בש"ך כאן אות ד'. ומיהו זה להש"ך אות ח' אבל להט"ז כאן וכמשמעות רמ"א דיש ס' הכל אף הכף שרי דלא שייך טעמים פוגעין זה בזה כיון דיש ס' במאכל ומיהו יש לעיין ביה דכ"נ נאסר בכל פעם ומ"מ מגרופין אין דבר בלוע יוצא בלא רוטב לכף. ואם לקחו גרופין בכף של איסור ביד לאחדים ודאי אף שיש ס' בקדירה הגרופין נאסרו בכל פעם שהם בכף עיין סימן ק"ז ס"ב ובש"ך שם ובש"ך אות ד' כאן אבאר: ודע אם תחבו כף חולב ב"י לקדירה ירקות וכדומה והיה ס' נגד הכף וקדירה אב"י דודאי הכל שרי הכף בלע מאב"י והקדירה יש ס' נגד הכף והמאכל יש להתיר לאכול בכל מין שירצה במין הקדירה דהא היה ס' נגד הכף ובמין הכף ג"כ דהא הקדירה אב"י ולקמן צ"ה ס"ב בהג"ה מבואר דנתבשלו או נצלו בכלי שאב"י נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר לאכול בחלב אח"כ יע"ש ועי' לקמן צ"ט ס"ו ובש"ך אות כ"ב היתר בהיתר שנתבטל מותר לכתחלה לאכול בחלב יע"ש ולפ"ז כף חולב ב"י שתחב לקדירה בשר אב"י והיה בה ירקות עם מים וכדומה דאף לפי המנהג דאוסרין שאב"י אם כן לאחר שנתמעט התבשיל מהיות ס' אפ"ה כיון שנתערב אח"כ הכל בכלי אחר ויש ס' נגד הכף בין הכל בדבר צלול כמו רוטב א"צ לשער כ"א נגד הכף דבהיתר לא שייך נ"נ כמו בצלים שחתכן דק דק בסכין היתר המבואר סימן צ"ו דא"צ כ"א נגד הסכין ע"כ לכאורה אף הקדירה מותר דמ"ט אוסרין כתב הט"ז לקמן צ"ה אות ט' כיון שאוכלין המאכל כמין הכלי ב"י משא"כ כאן רשאי לאכול המאכל כמין אב"י כיון דיש ס' בין הכל מ"מ נראה לאסור שאב"י מחמת המנהג משום לא פלוג ועמ"ש באות ט' מזה ובש"ך אבאר עוד וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
ח ונוהגין. עט"ז הנה ממרוצת דבריו אתה רואה דה"ק בת"ח כלל נ"ז די"ד פסק דנוהגין לאכול בלא בשר ובלא חלב אבל לשום בכלי ש"א מהן אין להקפיד וכמ"ש הר"ב לקמן צ"ה סעיף ב' בהג"ה ורש"ל פכ"ה סימן ס"ג (ג"ה מ"ג הוא ט"ס) פסק לאכול דווקא בכלי חדשה והט"ז כתב דהואיל דחומרא בעלמא הוא יש לנהוג כרמ"א בת"ח ומ"מ להלכה פסק כמ"ש הר"ב כאן דווקא במין הכלי ב"י (וחזר בהג"ה ממ"ש בת"ח) ולפ"ז אף דלקמן באות ה' בצ"ה לא ערער על הר"ב ומשמע דמסכים עמו לשומו בכלי א' מהן שרי צ"ל דסובר כתי' הב' של הש"ך באות ח' דכאן גרע טפי דאי שרית לאכול במין הקדירה אתי למיטעי ויאמרו העולם דלא דמשום דקדירה היתה אב"י א"נ היתה ב"י שרינן כדעת המחבר צ"ה ס"ג דקערות ביורה ושניהם ב"י שרי ולדעת הר"ב שם איסור גמור הוא דפוגעין הטעמים מש"ה עביד הכא היכרא דלא לאכול במין הקדירה שאב"י אלא במין ב"י ותו לא אתי למיטעי דהא היכרא אית להו ויבינו משום שהקדרה אב"י התירו כאן. אמנם כן המעיין ביש"ש פכ"ה סימן ס"ג יראה דלא זו הדרך שכתב הט"ז בו. ותוכן דברי היש"ש אכתוב בקיצור. הנה סובר בכף בשר נקי ב"י לקדירה חולבת אב"י דמותר לאכול המאכל בכותח ממש אף בנתבשל בקדירה חולבת או בשר אסור למיכל בהיפוך (וכמ"ש רמ"א צ"ה ס"ב דיש מחמירין בבישול) שאני התם דהוי כי אורחיה ושכיח משא"כ לתחוב כף ההיפוך בקדירה זה לא שכיח אין לאסור בנתבשלו ושרי למיכל כמין אב"י היינו עם כותח אם הקדירה חולבת אב"י ואם בשר אב"י בשר אבל לאכול התבשיל כמין ב"י שהוא הכף כולמר עם בשר אסור וודאי (ויש"ש שם החמיר אף אם נתבשלו בקדירה שאב"י לאכול במין ההיפוך דלא כהר"ב בצ"ה ס"ב דמיקל באם אב"י יע"ש) ולא עוד אפילו לאכול במין הכלי ב"י היינו עם כלי בשר וכדומה אין לאכול (כיון דמחזיקין המאכל כמין קדירה גם היה דבר תמוה בעיני העולם) ואם הכף אין נקי ומלוכלך בבשר אף שיש ס' נגד הלכלוך מ"מ לאכול בכותח אין נכון דהכף היה מלוכלך ולאכול במין ב' דהיינו בכלי בשר נמי אין נכון דיהיה דבר תמוה בעיני העולם דתבשיל שנתבשל בקדירה חולבת נהפך לבשר כו' מש"ה בעינן כף וקדירה חדשה לערות לתוכן כן הוא תוכן דבריו שם למעיין היטב בדבריו. ולפ"ז שיטת היש"ש והר"ב רחוקים מקצה אל הקצה דליש"ש בכף נקי ב"י בשר לקדירה חולבת אב"י צריך דווקא לאכול בכלי חולבת ואף עם כותח שרי כיון דמלתא דלא שכיחא הוא שיתחב כף הפך הקדירה ובשוגג נעשה לא החמירו אף בבישול והיינו דווקא דגים וירקות שנתבשלו שרי הדגים וירקות לא המים כי יש"ש אוסר בנצלו אף דיעבד דהוי רק ב' נ"ט בר נ"ט ולא שרי אלא הירקות והדגים דהוי ג' נ"ט בר נ"ט (עמ"ש לקמן צ"ה ס"ב דלא כהר"ב שם) ואלו להר"ב כאן עם כותח ודאי אסור ואף בכלי חולב יש להחמיר אלא בכלי בשר כמו הכף ב"י וליש"ש אסור בכלי ב"י הרי קולא וחומרא להר"ב וקולא וחומרא ליש"ש ובכף שאינו נקי הוא דכתב יש"ש דבקדירה חדשה יש לאכול כמ"ש מלתא בטעמא. ולהר"ב כשהכף ב"י ואין נקי פשיטא דאוכלין בכף בשר וכ"ש הוא אבל אם הכף אב"י ואין נקי אפשר יודה להיש"ש דהיכי ליעבד יאכלו "במין אב"י כבר המנהג לאכול "במין הכלי ב"י ולאכול "במין ב"י ג"כ אין נכון כיון דאב"י לא היה נקי אף שיש ס' נגד הלכלוך יודה להיש"ש דמוטב לאכול בקדירה וכף חדשה. ועיין מ"י כלל נ"ז אות כ"ח הרגיש קצת בזה. אמנם יש ליישב דברי הט"ז דהכי קאמר דודאי כשהב"י נקי הלכה כהרב דודאי אסור ממנהגא לאכול במין אב"י (דל"ד לצ"ה ס"ב בהג"ה כמ"ש הש"ך אות ח"י בתי' הב') ואין לחלק בין כף אקראי לקדירה כו' וא"כ בהכרח אם אתה רוצה להחמיר כיש"ש ע"כ בין הב"י נקי או אין נקי צריך לערות בכף וקערה חדשה וז"ש ויש"ש פוסק בקערה חדשה היינו באין נקי ולדידן אף בנקי יהיה הדין כן וסיים דהואיל דחומרא הוא ממנהגא (דאילו מדינא סתם בהג"ה צ"ה לקמן מותר ליתנן בכלי שלהם מש"ה בין נקי או אין נקי יש לאכול "במין הכלי ב"י ויצא לנו הדין באם אב"י אין נקי והב"י נקי דיודה הר"ב ליש"ש דיש לאוכלו ודאי בכף וקערה חדשה אף שיש ס' נגד הלכלוך עיין יש"ש וכדברירנא ✍בעזה"י: ש"ע סָעִיף ה
ט ואינו. עט"ז וכבר כתבנו באות ז' דב' כפות לא שייך הטעם דמערין המאכל לב"י כו' אלא כיון דכאן המנהג להחמיר נהגו גם לעיל. ומ"ש אם בישל מים באב"י ותוחב כף ב"י אסורים והראה מקום לצ"ה אות י' (ט"ס צ"ח) כוונתו דמרמ"א אין ראיה כיון דהמים לא הוחמו כ"א להדחה משא"כ כשהוחמו לאפיה וכ"ש לשתיה י"ל דהוי דיעבד עיין סימן קכ"ב ס"ו ובש"ך אות ה' דנט"ל בכלי עובד כוכבים יש חילוק בין הוחמו לשתיה שרי ליקח מהם ובהוחמו לאפיה לכתחלה אסור הואיל דלא התחיל הנאתן עדיין משא"כ בכלי ישראל כה"ג אסרינן אף הוחמו לשתיה דהרי או"ה כלל ל"ד דין י"א כתב הטעם דמאכל דבר חשוב והתורה חסה ולא מים משמע הטעם דמים לא חשיבי ואף הוחמו לשתיה דומיא דמאכל אסורין וכן משמעות הר"ב בת"ח כלל נ"ז דין י"ד הביא לשון או"ה הואיל ומים גרידא ולא מאכל הוי כלכתחלה ויש ללמוד דאם תחבו כף למלא מים אסורים יע"ש הרי מדכתב בלשון או"ה הואיל ואינו מאכל (ובאו"ה שלפנינו קצת הלשון בנ"א) משמע אף הוחם לשתיה אסור והטעם נ"ל לחלק בין כ"ג דלא שכיח וגם יש ספק שמא לא נשתמש מעולם רק בדבר המותר משא"כ בישראל חיישינן טפי לאסור נט"ל דאטו ב"י דשכיח טפי ודווקא מאכל שרי עיין סי' קכ"ב. ושוב ראיתי במ"י כלל נ"ט אות ב' דבתוחב כף אב"י לב"י הוחמו לשתיה מותרים והר"ב לא חילק שם משמע דאסור ואולי יש לחלק עכ"ל. ולפי מ"ש הדברים נכונים דהוחמו לשתיה אסורים כל שאינו מאכל וכבר כתבנו מה שיש לחלק. וזה שכתב הש"ך אות י"ט דדוקא מאכל הא מים אסורים כמ"ש הר"ב לקמן וכן משמע בת"ח להדיא ולא די לו במ"ש הר"ב לקמן גם המשמעות שכתב לא ידענא דמפורש בת"ח אלא כדכתיבנא דרוצה להוכיח אפילו חממו לשתיה וזה לא הוי רק משמעית וכאמור: יראה לי אם בשלו מים בקדירה בשר אב"י ותחבו כף חולב ב"י אף לפי המנהג הקדירה שריא דהטעם כתב הט"ז דאוסרין האב"י אות ו' משום דהמאכל מערין לב"י ולקמן בצ"ה אות ט' דאם א' אב"י אף הוא מותר וכתב הט"ז שטעם דלא שייך מראית העין וה"ט דשם מים ואסורין באמת וא"כ ה"ה בשלו המים הדין כן ואף להש"ך באות ח"י דתי' דאירע ע"י בישול יש להחמיר טפי א"כ י"ל דאין חילוק בין מאכל או מים מ"מ כיון דחומרא בעלמא היא י"ל כט"ז וגם אפשר ליישב לישנא דהש"ך כט"ז וזה שהתחיל הר"ב מים או ירקות וסיים במאכל ולאיזה צורך זכר מים דוודאי המים מדינא אסורים נט"ל לכתחלה אסור ובאו"ה כלל ל"ז אין זכר ממים אלא דמש"ה כתב מים דבזה הכלי אב"י שרי ובמאכל נוהגין לאסור אב"י. ובע"ש ובשעת הדחק נוכל לסמוך לבשל בקדירה כזו ואף בחול אח"כ תו שרי דלא מסתבר לאסור אח"כ וכן כל היכא דמתירין לצורך ע"ש אי ניתותר לחול לא מסתבר לאסור אחר כך הואיל ואשתרי אשתרי ✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י שבלועים. עט"ז דהיינו בחיתוך דק דק הא רק במקום אחד א"צ לשער נגד הבשר (דהיינו נגד הסכין) אלא נגד הנטילה אם היא פחותה מסכין כמבואר במחבר סי' צ"ו ס"א ואף רמ"א דאוסר כולו היינו לכתחלה ולא דיעבד יע"ש וזה שכתב הט"ז מבואר ברמ"א כו'. ודע שהמחבר מביא דין סה"ת אף לדידיה ה"ה בשאר איסורים לא נ"נ עש"ך כ"ג י"ל דאשמעינן דל"ת דחלב הנכנס בבצלים נ"נ דמחובר הוא עם הבשר ואין מה שבתוך התבשיל מצטרף כמו חלב נבילה חולין ק"ח ב' ול"ד לט"ח על קדירה וקדירה שבישל בשר בנ"ט דהתם מקושר עם המאכל שבקדירה משא"כ אוכל עם אוכל כמ"ש בש"ך אות כ"ג והמחבר לשיטתו בסימן ק"ג ס"ז וקכ"ב ס"ד דכל הבא מחמת בב"ח כב"ח דיינינן ליה כמ"ש הש"ך באות כ"ב וא"כ נצטרך אח"כ ס' נגד כל הבצלים קמ"ל דלא אמרינן כן ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ו
יא ואחר כך. עט"ז וירצה בזה דבטור כתב ב' דינים בשם סה"ת א' קדירה ש"ב שבישלו מים תוך מעל"ע ולאחר מעל"ע מבשר חלב שרי. הב' בצלים כו' והמחבר הביא כאן הדין ב' ודין א' לא זכר כאן רק בסימן ק"ג וקכ"ב ס"ד ואל תטעה דרמ"א הביא כאן דין הא' דא"כ איך כתב רמ"א אין צריך לשער כ"א נגד החלב והא לאחר מעל"ע הוא אלא תוך מעל"ע מיירי והוא ממש דין דבצלים והוה כ"ש אף דלא שייך נ"ט בר נ"ט כיון דהוא תוך מעל"ע לחלב א"כ המים נכנסו בגוף דופן הקדירה (ובשלמא לאחר מעל"ע לחלב מה שעומד בדופן נפגם ומה שיצא הוי נ"ט בר נ"ט) אפ"ה עכ"פ נקלש טעם ע"י המים כמ"ש הרשב"א בצ"ג אף דלא קיי"ל כן מ"מ כ"ש הוא ובש"ך אות כ"ד משמע לכאורה דמפרש לאחר מעל"ע ושם אבאר דגם הוא מפרש תוך מעל"ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב כנגד. עט"ז דר"פ דהצריך נגד כל הסכין לשיטתיה כ"מ חם מקצתו חם כולו משא"כ המחבר בס"א סתם כדעה א' בסתם והביא דברי יש"ש דמחמיר נגד כל הסכין ומשמע קצת שגם דעת הט"ז כן ובש"ך אות כ"ח חולק ופוסק כנגד מקום שחתך לבד יע"ש ועיין בת"ח כלל ס"א דין י"ג. וראיתי להמ"י שם באות ו' נמשך אחר מ"ש רנ"ש במ"ש בש"ד סי' ס"א דמ"ש הטור בצ"ו צריך לשער נגד כל הסכין כהר"ר פרץ דכ"מ ח"מ ח"כ והל"ח בא"ט סי' קס"א ועיין דרישה צ"ו אות א' ופליאה דעת ממני דמה ענין דוחקא ודבר חריף לדין של הר"ר פרץ דחותך בסכין בשר רותח דוודאי הבשר מחמם לסכין במקום שחתך וחם מקצתו חם כולו סובר דמוליך ומפליט בליעתו מכולו מש"ה בעי ס' נגד כל הסכין משא"כ דוחקא וד"ח בצונן דאין חם רק החריפות עם דוחקא מפליט מסכין הא וודאי דאין מפליט רק מקום שחתך דאיכא דוחקא ולא מכל הסכין דלא חאים כלל. וראיתי להכר"ו כאן אות יו"ד כתב אמ"ש המחבר נגד מקום שחתך דכתבו הטעם משום דהלכה כ"מ חם מקצתו אין חם כולו והר"א ז"ל כתב דאין מוכח דלא היה לאסור רק כ"ק אלא אגב דוחקא וכאן חוץ לחתוך אין דוחקא יע"ש וכוונתו דחם בחם בלא רוטב כ"נ ואף לדידן דאוסר בכולו מ"מ דבר הבלוע מכלי אין אוסר יותר מכ"ק עס"י זה בש"ך אות כ"ג ומיהו ז"א דרטיבות קצת אוסר כולו יע"ש ובשר מסתמא ישבו רטיבות קצת אלא להמחבר כתב כן ומ"מ לא ידענא מה קאמר כיון דכ"מ חם מקצתו חם כולו ומוליך הבליעה ומפליט מכולו תו כשבא כל הבליעה למקום החתך יש כח בדוחקא ורותח להיבליע כל הבלוע בסכין לבשר בכולו ✍: ש"ע סָעִיף ז
יג אינו. עט"ז הנה בטו' כתב וז"ל כתב הר"פ יש רוצין להתיר כשחתך בשר בסכין חולבת כ"ק כמו שוחט ול"ד דהתם אין כל הבהמה רותח וכאן כולה אסורה אם אין ס' ודווקא כשידוע שב"י אבל מסתמא אב"י אבל קליפה בעי ויש לפרש בטוב כמ"ש הדרישה אות יו"ד דה"ק אבל קליפה בעי לכל הפחות ואשוחט קאי אבל בשר רותח אה"נ דצריך ס' נגד שמנונית בעין ולזה כתב הט"ז דהמחבר שכתב אבל אב"י אינו אוסר אלא כ"ק וכן דעת הטור וחסר בטור מלת "מותר וכצ"ל אבל אב"י "מותר אבל מ"מ באב"י בשר רותח קליפה בעי. וע"ז הקשה הט"ז (והוא קושית הפרישה והב"ח) דאמאי סגי בקליפה ליבעי' ס' נגד הבעין דע"כ בשמן מיירי או אגב דוחקא דסכינא אף בכחוש מתפשט בכולו כדבעינן למימר בש"ך אות כ"ו ע"ש דאל"כ ב"י אמאי אוסר כולו וע"כ תי' דאה"נ דבעינן ס' ומסתמא יש ס' נגד הבעין של הסכין דלא כב"ח שסובר משהו אין בו כח להתפשט אף שאין ס' נגדו והביא ראיה מתה"א בית ד' ש"א (ט"ס ש"ד) דקי"א ב' מבואר בהדיא דההיא דפסחים ע"ה א' נטף מרוטבו וחזר אליו יטול מקומו וסכו בשמן תרומה יקלוף מקומו דמשני סיכה משהו עביד היינו דבטל בס' רוטב ושמן במאה ואחד ואפילו הכי צריך נטילת מקום כמ"ש המחבר לקמן סימן ק"ה ס"ה (וכללא הוא כל שאין רוטב אף בשמן גמור ויש ס' אפ"ה צריך נ"מ יע"ש בש"ך אות ט"ו). ומה דמשני סיכה משהו היינו שיש ק"א והעלה הט"ז שמ"ש המחבר כאן דצריך קליפה ארישא נמי קאי. ולפ"ז ל"ד קליפה אלא נ"מ עכ"פ והמחבר שגירת לישנא דהר"פ נקט. דבשלמא אי היינו אומרים דבסיפא כיון דמשהו הוא אין בו כח להתפשט יותר מכ"ק הוה א"ש כפשוטו משא"כ עכשיו הוכיח דמשהו נמי יש כח להתפשט יותר וטעמא דיש ס' א"כ ע"כ בין בסיפא ובין ברישא קליפה לאו דווקא אלא נטילה וכאמור. ועיין בש"ך אות כ"ט כפי הנראה סובר כב"ח אמנם בנה"כ כתב (ט"ס שס כ"ח וצ"ל כ"ט) שנשמר בש"ך ולא כתב אפילו אין ס' אלא כוונתו דמסתמא איכא ס' הרי הודה לדברי הט"ז כאן. וראיתי להפר"ח אות כ"ה האריך להשיג על הט"ז וכתב ששבוש הוא. הנה לא ידענא למה יכתוב האדון מרורות על אדונינו דוד בעל הט"ז והלא דבריו ברור מללו דמדאוסר המחבר ברישא כל החתיכה ע"כ או איירי בחתיכה שמינה או דוחקא אוסר הכל כמ"ש הש"ך אות כ"ז אם כן יפה הקשה הט"ז אמאי בסיפא כ"ק ליבעיא ס' נגד הבעין ומגמרא דפריך סכו בשמן ליתסר כולו ע"כ סובר שמן יש לו פעפוע עיין מ"ה קי"א ב' מבואר כן להדיא וכאמור ומשני סיכה משהו ומסתמא יש ק"א ואין שום קושיא כלל. ואם אמנם מה שכתב הפר"ח שהש"ך אף שהודה בנה"כ להט"ז אין בהודאתו כלום כיון שהגיד בש"ך אין חוזר ומגיד יע"ש בזה נראין דבריו כנים דמדכתב הש"ך כאן אות כ"ט דל"ד לצנון אלמא סובר דווקא נקיט המחבר קליפה וה"ט דמשהו אין כח להתפשט יותר מכ"ק ולקמן בצנון משהו שבקליפת הסכין עם בעין שע"פ מצטרפין משא"כ בדלית חורפא ולפ"ז לא קאי כ"ק כ"א אסיפא וברישא שיש ס' בו צריך נטילה. ואני תמה על עצמי איך השוה הש"ך דבריו שבש"ך לנה"כ וא"א כדאמרן ✍. אמנם כן יש בכאן מקום עיון במשנה דכיצד צולין ע"ד ב' נגע בחרסו של תנור יקלוף נטף מרוטבו יטול סכו בשמן יקלוף ועיין תוס' ע"ה ב' ד"ה יטול הקשו אמאי נגעו בחרסו סגי בקליפה והא הרוטב שבתוכו יבלע כ"נ ותי' דמשהו ובתיו"ט הקשה אמאי סכו יקלוף ותי' דמשהו הוי ולט"ז קשיא אמאי נקיט משנה לשונות מתחלפים: עיין בהלכות מליחה אם נתנו בשר בלא מליחה אצל תנור חם אין ראיה ממשנה דסגי בכ"ק דנגע משמע לפי שעה משא"כ כשמונח זמן מרובה הכל לפי חום התנור ואפשר אף צלי לא מהני דפירש ממקום למקום ול"ש מישב שייב יע"ש: קשיא לי נגע בחרסו של תנור יקלוף ואמאי ליתסר קליפה הסמוכה לה עכ"פ דהתוס' בחולין צ"ו ב' בד"ה אפילו הוקשה להם ותי' דאין הנאסר יותר מהאוסר מ"מ בפסח דהקליפה מחמת עצמה נאסרה דנטוה מחמת ד"א תו יכולה אותה הקליפה עכ"פ להבליע בקליפה הסמוכה לה ונהי שהקליפה ב' אין כח לאסור לשלישית דהוי תו בלוע ואין בלוע יוצא בלא רוטב מ"מ ליבעי ב' קליפות וכאמור ועיין תוס' פסחים ע"ה ב' ד"ה יטול וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ז
יד וכל. עט"ז הנה לכאורה משמע דבגוש ודוחקא דסכינא מבשל ממש בכ"ש ואסור בהנאה אמנם המעיין באו"ה כלל ל"ז ד"ז משמע רק שמבליע ומפליט ואין אסור בהנאה ועיין מ"י כלל ס"א אות מ"ה כתב גם כן דאו"ה דנקיט מתחילה מבשל הוא לאו דוקא אלא מפליט ומבליע יע"ש אלא דע"כ קשיא דברי או"ה במ"ש דאם אין ס' הבשר אסור בהנאה והא בכלל למ"ד דין ה' כ' בשם המרדכי דמפליט ומבליע הוי רק מדרבנן בב"ח עס"י ק"ה בש"ך אות ה' ואולי יש לדחוק דמ"ש אסור בהנאה היינו אם הוא בכ"ר ולא קאי אכ"ש ומה שמדמה שם לעירוי לא לגמרי אלא ה"ק כמו עירוי מבשל כ"ק אף שאין ממש חום כ"ר ה"ה גוש עכ"פ מבליע מיהא ול"ד לעירוי דהתם אין נפסק כח העמוד וצ"ע לענין הנאה ונראה דרמ"א מיקל אף באכילה די למאן דמחמיר להתיר עכ"פ בהנאה. וכתב עוד הט"ז דיש ראיה מר"פ דאי בכ"ר מי הוא זה אשר רוצה כו' לא ידענא מהו דיש אומרים חם בלא רוטב אוסר כ"ק בכ"ר והר"פ אומר דע"י דוחק אף בלא רוטב אוסר הכל ול"ד לחום ביה"ש דאין כל הבהמה חם יע"ש עש"ך כ"ז וכפי הנראה דט"ז סובר כתי' הב' בש"ך דר"פ דאוסר איירי בשר שמן ושפיר קשיא ליה עיין פרישה אות י"א ובש"ך אבאר. ומה שהביא דברי יש"ש בג"ה סי' מ"ד יראה לפרש דהכי קאמר דסובר אף בלא דוחקא בגוש מפליט ומבליע והלכך אורז ודוחן שיש בו חלב ממש (ובלוע שגירת לישן הוא) הכף נאסר מן הממש והכף מפליט דכלי מפליט בלוע בלא רוטב אבל אם המאכל רק בלוע מחלב אין דבר הבלוע מאוכל יוצא בלא רוטב ומש"ה הכף אין נעשה ב"י מתחיבה זו. ומ"מ המאכל אסור דהכלי מפליט שפיר בלוע בלא רוטב ובסי' ק"ה בט"ז אות ד' אבאר וראוי שתדע דהט"ז דהחמיר בגוש ע"י דוחקא היינו אף בה"מ דבאין ה"מ בלא"ה פוסק כרש"ל שם בסימן ק"ה דאף כ"ש אוסר ושם אבאר הנ"מ ליש"ש בין כ"ש לגוש דמפליט ומבליע כא': ודע שהיש"ש כתב מפליט ומבליע והאו"ה כתב מבשל היה נראה לומר דוחקא מבשל ובלא דוחקא מפליט ומבליע כדמוכח מפכ"ה ק"ד ב' דפריך סוף סוף כ"ש ומה קושיא והא גוש הוי ככ"ר עיין מ"י כלל ס"ח אות מ"ה אלא דמפליט ומבליע והוי דרבנן משא"כ ע"י דוחק י"ל מבשל ממש ואסור בהנאה ✍וכבר התבאר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו לתנור פנאד"ש. פי' קערה של בשר דהיינו שעושין בה מאכל של בשר הנקרא פנאד"ש ט"ז לכאורה יאמר דגבינה נפל על קערה של בשר שעושין בה פנאד"ש ולא היה פנאד"ש שם רק לענין לאסור הקערה קאמר ומ"ש המחבר וכן גבינה חמה כו' היא היא וה"פ בין הקערה והגבינה שניהם אין אסורים אלא כ"ק וזה טעות מלשון הש"ע ובב"י א"א לפרש כן וכמו שאבאר וז"ל הב"י כתב רי"ו מעשה היה ונפל תוך התנור של פנאד"ש גבינה והתיר ר"י הפנאד"ש בקליפה להסיר מעליה ואפילו שהגבינה לחה שאין דרך גבינה ליכנס כ"כ ע"כ ונראה דל"ד לבשר רותח בסכין חולבת שאסר הר"פ דאגב דוחקא בלע טובא א"נ התם ה"ט דסכין שמנונית קרוש עליו וכשחותך דהוי טעם מן הממש משא"כ קערה. ונראה ללמוד מכאן בצק שמטגנין בשמן עם גבינה שנתנוה בקערה בשר ב"י שאין צריכה אלא קליפה דליכא דוחקא וכיון שאין רוטב אין אוסר יותר מכ"ק עכ"ל. הנך רואה בפי' שפנאד"ש בשר היה בתוך התנור (דאל"כ בכ"ח לא שייך קליפה דא"א וגם בלא"ה מוכח כן) וביאר הדברים כך הוא דרי"ו התיר לפנאד"ש הבשר כ"ק שהגבינה אפילו לחה קצת אין בו כח לכנוס בלא רוטב יותר מכ"ק ואף דחם בחם בלא רוטב אוסר כ"נ כמבואר סי' ק"ה מ"מ גבינה כחושה בטבעה וגוש מאד אין בה כח להבליע יותר מכ"ק. וע"ז כתב הב"י ול"ד לבשר רותח כו' כי מרן הב"י ז"ל משוה כלי הבלוע דומה כמו גבינה דנהי דכלי אוסר בלא רוטב כמבואר סי' ק"ה בהג"ה ס"ז (והוא מוכח מדגים שעלו בקערה ש"ב עש"ך אות ל"ג) מ"מ לא עדיף מגבינה וע"ז קשיא ליה שפיר מ"ש מסכין שחתך בשר רותח דאסור כולו מבלוע בסכין וע"ז תי' דוחקא שאני א"נ התם מבעין שעל הסכין הוה ממש משא"כ בקערה ר"ל הפנאד"ש הנתון בקערה ונפל גבינה לחה עליה שאין כח בגבינה כחושה לכנוס בפנאד"ש יותר מכ"ק ואפילו הפנאד"ש שמן הוא (כי סתם פנאד"ש שמן הוא) ולפ"ז יש לראות א"כ אין חילק ר"פ בין סכין ב"י לאב"י וסיים קליפה בעי משום בעין וכמ"ש הט"ז אות י"ג דמסתמא נגד בעין יש ס' א"כ אמאי בב"י צריך ס' ולזה י"ל דאה"נ לדינא תי' א' עיקר ולתי' ב' יפרש מ"ש אבל קליפה בעי אביה"ש קאי עיין פרישה אות י"ב. והדר אמר הב"י דמזה נלמוד גבינה בקערה נקיה שאין הגבינה נאסרת יותר מכ"ק דקערה נקיה לא גרע מגבינה שאין בה כח לכנוס יותר מכ"ק והיינו כדאמרן (ועיין מ"ש בש"ך אות ל"ג דע"כ יש חילוק דגבינה אפילו לחה אין בה כח ליכנס יותר מכ"ק ואלו מכלי כל שגבינה לחה יש בה כח מכלי כ"נ ואיך למד הב"י מזה לזה). ולפ"ז המחבר בש"ע הביא ב' דינים. הא' הוא מרי"ו דהפנאד"ש בשר אין נאסר מגבינה אפילו לחה כ"א כ"ק ודין הב' הוא ד"ע דקערה אינה אוסרת לגבינה יותר מכ"ק אם היא ר"ל הקערה נקיה. ולפ"ז הגבינה נאסרת כ"נ מפנאד"ש. והר"ב מדשתיק ש"מ אודויי אודי להמחבר בב' דינים אלו וזה חידוש גדול בעיני. ובשלמא בדין הב' דאין כלי אוסר בלא רוטב כ"א כ"ק הוא אמת כמו שכתב הש"ך ק"ה אות כ"ג והביאו הד"מ שם ובתנאי שיהא המאכל שבתוכו יבש לגמרי הא רטיבות קצת אוסר כולו לדידן אבל דין א' שאין כח בגבינה אפילו לחה לכנוס במאכל כ"א כ"ק זה לא שמענו וגם לא ראיתי ממורי הוראות שחילקו בכך. וכ"ת דאין ה"נ המעיין בסי' צ"א לא משמע כך וצ"ע: והנה יש מקום אתי לומר דהט"ז מפרש מעשה דרי"ו דה"ק שנפל גבינה לחה על הקערה חמה שעושין בה פנאד"ש בשר ואח"כ שמוהו שם פנאד"ש בקערה שאין בלוע מקערה נכנסת בפנאד"ש יותר מכ"ק אלא דל"ת שגבינה מקרי שמן ובשמן סובר הט"ז דיוצא מכלי ואוסר בכולו ואף ביבש לגמרי ומה דמבעיא ליה להש"ך בק"ה אות כ"ג מיפשט פשיטא ליה לט"ז לאיסור (ובק"ה אבאר בשמן להלכה) לז"א רי"ו דאין דרך גבינה לכנוס כ"כ ר"ל גבינה חשוב כחוש ולפ"ז אין חילוק כלל בין גבינה לשאר דברים והב"י למד דינו דאם נתן גבינה בקערה בשר ב"י דאין הגבינה נאסרת יותר מכ"ק ואף דהוא ממש דין של רי"ו ל"ת דגבינה אין בה כח משא"כ קערה בשר וכמ"ש הש"ך ל"ג קמ"ל דאין חילוק וא"ש נמי מ"ש ול"ד לסכין שחתך בשר רותח משא"כ קערה ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות מ"ב ולענין דינא צ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ח
טז אינו. עט"ז וכבר התבאר באורך באות שלפני זה אמנם מ"ש דשם יש בעין קשיא דלא היה לו להביא זה כפי שיטתיה באות י"ג דברישא נמי דאין ס' נגד הבלוע בסכין דנגד בעין מסתמא יש כמו בסיפא באב"י וצ"ע וכבר התבאר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יז משום. עט"ז תמה על המחבר דהיה לומר יותר רבותא אפילו בעין נמי דנט"ל הוא עס"י ק"ג ס"ד דפסק המחבר כן וי"ל דשם במע"ד איירי וכאן בדבש גופא אלא דמסתימת המחבר שם משמע דבש נמי נט"ל והרב שלא הגיה כאן כלום דנ"ט בר נ"ט דיעבד עכ"פ מותר ובש"ך אות ל"ד אבאר: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א שנתחב. כ' הש"ך דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וע"ל סי' צ"ח ס"ה אי ידעינן כמה בלע וכ' מהרש"ל דאם אינו ברור לו עד כמה תחב משערין בסתם דרך לתחוב דהיינו עד ראש הכף (כ' כ"ג בשם הרדב"ז לא אמרו אלא באיסור ודאי אבל בספק איסור לא משערינן אלא בפליטה. וכ' עוד בשם תמים דעים דהיכא דהגביה עץ הפרור מלא מתבשיל שבקדירה שיש לומר שמה שיצא מפליטת הכף אינו יכול להתבטל בתבשיל שהגביה באותו כף משום דלית ששים באותו תבשיל שהגביה. ואחר ההגבהה החזיר הכל לקדירה מה שהגביה עם עץ הפרור עצמו נעשה הכל נבילה ואוסרת כל הקדירה אם אין ס' כשיעור מה שהגביה עם העץ הפרור ע"ש): ש"ע סָעִיף א
ב ששמשו. בו חלב אבל אם שמשו בו בכ"ר מים אינו מחשבו מע"ל אבל בכף של איסור אפי' שמשו בו בכ"ר של מים מחשבו מע"ל כשלא היה במים ס' נגד הכף כדלקמן ס"ו וסי' ק"ג. ש"ך. וכ' בט"ז בסי' צ"ה ס"ג יתבאר דגם ע"י עירוי מכ"ר על ב' כלים אחד של חלב וא' של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכ"ר ממש ומ"ה אם עירה נמי מכ"ר על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכ"ר ומהרש"ל כ' וז"ל ומסתפינא להקל בכ"ר שעומד אצל האש כל שהוא חם אפי' אין היס"ב ראוי לאסור דעשו הרחקה לכ"ר כדאיתא בירושלמי עכ"ל אבל בת"ח פוסק כב"י דאפי' בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היס"ב וכן עיקר: ש"ע סָעִיף א
ג ראשונה. כ' הש"ך דגם דעת המחבר שסברא ראשונה עיקר ולכן כ' סברא האחרונה בשם יש מי שאומר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד פעמים. הטעם כ' מהרי"ל דמתחלה צריך ס' נגד כל החלב דחיישינן דלמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדרה נעשה כל הכף נבלה מבב"ח ולכך צריך לבטל הכף בפעם הב' ונראה דלכך נקט המחבר אם תחב ב' פעמים כו' ולא כתב סתמא הרבה פעמים צריך ס' בכל פעם משום דאזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ רק בב"ח ולא בשאר איסורים מטעם שבב"ח כל אחד היתר בפ"ע והלכך כשתחבו ב' פעמים תו ליכא למימר דנ"נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ"נ אח"כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' ודוקא אם לא נודע בנתים אבל אם נודע בנתים כבר נתבטל הראשון ושוב גם בפעם הב' בטל באותן הס' ואע"ג דמשמע דעת הב"י לקמן ס"ס צ"ט דאם נפל כזית איסור לתוך ס' זיתי היתר ואח"כ חזר ונפל כזית איסור חוזר וניער אפי' מין במינו אפי' נודע בנתים מ"מ הכא אין טעם כלל דהא יש ס' נגד הכף ולא יהא הכף אלא כולו חלב אלא דמטעם נ"נ צריך ב"פ ס' (ואע"ג דמין במינו נמי אינו נ"ט מ"מ כיון דראוי ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו אסור וזה לא שייך הכא ודו"ק עכ"ל) עיין בס"ס צ"ב בט"ז מה שמקשה מכאן על מה שכ' מהרי"ל בהלכות פסח בהגעלה מכ"ר עיין שם: ש"ע סָעִיף ב
ה דסגי. כתב הש"ך אפי' באיסור עצמו שנפל לקדרה כמה פעמים קי"ל דא"צ אלא פעם א' ס' וכדלקמן סי' צ"ח סס"ד בהג"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו הכף. כתב הט"ז ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוי כהגעלה משום דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היס"ב והש"ך כתב דלדעת הר"ב בסי' צ"ה ס"ג אפי' לא היה בקדרה אלא מים או שאר דברים אם היה הקדרה ב"י ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר הכף אסור והכי קי"ל דאסור הכף להשתמש בו בין עם בשר בין עם חלב או שאר דברים דהא הכף נ"נ ועי"ל סי' צ"ח ס"ה: ש"ע סָעִיף ג
ז יומא. פי' משעת התחיבה אפי' אינו ב"י משעה שבישל בה חלב כיון שהיתה ב"י בשעת התחיבה ראשונה נ"נ ואוסרת אח"כ אפי' דיעבד אם הוא ב"י משעת התחיבה אבל אם אינו ב"י בשעת התחיבה השניה הכל מותר דנהי דנ"נ מ"מ השתא נטל"פ ומותר אבל ודאי לכתחלה אסור לתוחבו בשום דבר אפי' אינו ב"י: ש"ע סָעִיף ג
ח בהנאה. (ר"ל הקערה צריך שבירה והמאכל זורקו לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו) כ' בהגהת אשר"י סוף מס' עבודת כוכבים דאם בישל בה אח"כ כשאינה ב"י ישליך דמי הקדרה לנהר והמאכל מותר ובת"ח חולק ע"ז: ש"ע סָעִיף ג
ט פירות. כ' הב"י משמע אפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל והקשה הב"ח דהא בסי' צ"א כ' דאסור להניח דבר לח בכלי איסור ותירץ דהכא הוי כמו דיעבד דא"א אם לא שישבר הכלי (אבל קשה לי דבסי' קכ"א כ' או"ה דכלי חרס שנשתמשו בו איסור בצונן מאחר דא"א בהגעלה מקרי דיעבד וסגי ליה בשטיפה היטב וכ' או"ה והביא אותו הש"ך דדוקא כלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות ששתו בו עובדי כוכבים מותר לישראל לקנות ולשתות בו ע"י הדחה אבל שאר כלי חרס שקנה מעובד כוכבים אם הוא רק מסופק בו שנשתמש בחמין צריך שבירה משמע בפירוש אפי' להשתמש בו ביבש נמי אסור דכ' דצריך שבירה דוקא וכאן אינו חולק הרמ"א על ב"י משמע אפי' דבר לח מותר להשתמש בו וצ"ע) וכ' הט"ז בשם הת"ח דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתיה מותר והכי נהגו ולפי מנהג זה יש להקל ג"כ אם נאסרה קדירה מבב"ח ואחר מע"ל בשלו בו מאכל א"צ להשליך דמי הקדרה לנהר ורש"ל חולק ע"ז ופסק דצריך להשליך וכו' וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר צריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י לכתחלה. החילוק שבין קדרה לכף איתא בב"י לפי שהכף בלע החלב בשעת שבחו הלכך אף אחר שנפגם אסור לכתחלה כדין קדרה שאינה ב"י משא"כ הקדרה לא בלעה טעם החלב אלא לאחר שנפגם: ש"ע סָעִיף ד
יא בדיעבד. כ' הש"ך בשם ב"י דהיינו דוקא שחזר ותחבה במין שתחבה בפ"א דאלו חזר ותחבה במין שהיתה בלוע' ממנו תחלה בתוך מע"ל מתחיבה פשיטא שאוסרת וכ"ש אם חזר ותחבה בשאר דברים כגון מים וירקות דמותר בדיעבד אפי' תוך מע"ל מתחיבה ראשונה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב אסור. הנה הש"ך הניח דברי המחבר ורמ"א בצ"ע דמאחר דאיכא כאן ג' נ"ט א' הנכנס אל הכף ומהכף אל המים ומן המים לקדרה וא"כ יש לתמוה על המחבר למה אוסר לבשל בה בשר בפרט שהוא מתיר לקמן סי' צ"ה נ"ט בר נ"ט בבישול ועוד תימא דהיאך כתב מאחר שהיתה חדשה וכו' דמשמע הא אם בישל בה מתחלה חלב בעין אסור לבשל בה שאר דברים וזה אינו למ"ש לקמן סי' צ"ה ס"ג דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת במים רותחין אפילו שניהם ב"י הכל מותר דהוי נ"ט בר נ"ט וגם על הרב רמ"א יש לתמוה דסתם כהמחבר והא ליתא אפילו לדידן דהא בג' נ"ט כ"ע מודו מיהו הא לא קשיא דלמה לא יהא מותר לבשל בה אפילו חלב דכיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש א' בקדרה זו א"כ יש לקבוע לה תשמיש בשר דמ"מ יותר נשאר בה טעם האחרון עיקר ונראה דכ"ש אם נשתמשו בשר בעין בקדרה זו שתחבו בה בראשונה כף חולבת ב"י דמותר לבשל בה אח"כ בשר אבל לאחר תחיבת כף הא' לא היינו מתירין הקדרה לבשל בה בשר לכתחלה כיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש לקדירה זו יש לקבוע מחלב שבלוע בה עכ"ל (והנה בודאי תיובתא גדולה היא על הב"י ורמ"א ונ"ל לתרץ דבריהם בדוחק דמיירי שהכפות היו ב"י ומסתמא כשהיה ב"י מסתמא שמנונית קצת דבוק עליו כמ"ש בסי' צ"ה ס"ג דצריך שיאמר ברי לי שלא היה שם שום שומן דבוק עליו וכו' וא"כ הוי נתינת טעם ממש ואפ"ה סובר רמ"א דבדיעבד מותר דהוי נ"ט בר נ"ט כי זה הטעם נותן לקדרה ומהקדרה למים שנים כנ"ל): ש"ע סָעִיף ה
יג ששים. פי' אפילו אם שניהם ב"י והקשה בט"ז לפי טעם הא' בסי' צ"ה ס"ג על היש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדרה ומה מועיל ס' דמ"מ בולע הכף והוי בו טעם שני וצ"ל דס"ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס': ש"ע סָעִיף ה
יד ולאסור. פי' אפילו לבשל בו שאר דברים וכתב הש"ך דצריך לגרוס במין הכלי בבי"ת ולא כמין הכלי בכ"ף והכי פירושו דאע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל שיכול לאכלו בלא זה הוי כלכתחלה ויש לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא ב"י דוקא (ורש"ל כתב דאוכלין אותה מן הקדרה עם כף חדשה): ש"ע סָעִיף ה
טו חומרא. כתב הט"ז ממילא גם מ"ש בש"ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו') דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל וכל זה במאכל שהתורה חסה על ממון של ישראל אבל אם בשלו מים בכלי של בשר ותחבו בו כף חולבת ב"י המים אסורים כמ"ש רמ"א בסי' צ"ה ס"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם ע"ל סי' צ"ו מה דינו: ש"ע סָעִיף ו
יז שבלע. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין דאם יש ס' נגד הבשר הבלוע בבצל אז אף הבצל מותר אע"פ שלא נמחה ונתמעך וא"צ להפרישו אבל אם חתכו הבצל בסכין של איסור אפי' יש ס' צריך להפריש הבצלים מן התבשיל ע"י סינון דקי"ל אפשר לסוחטו אסור עכ"ל וע"ל סי' צ"ו: ש"ע סָעִיף ו
יח הקדרה. כתב הש"ך דהב"י כתב בס"ס ק"ג וז"ל ומיהו היכא שהיה בלוע מבב"ח שנתבשל בה נראה דלכ"ע כשהוחמו בה מים תוך מע"ל חשוב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מע"ל משעת חימום המים דהא בבב"ח כ"ע מודו שחנ"נ עכ"ל ולא נהירא דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן אצל בב"ח חנ"נ הוא משום דכל חד באפי נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ ומ"מ לדידן דקי"ל בכל איסורים חנ"נ אין נפקותא כאן בכל זה עכ"ל. אבל קצת קשה לי למה צריך כאן ס' נגד החלב שבלעה הקדרה אם בשלו בה מים תוך מע"ל ולא אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט מחלב לקדרה ומקדרה למים חמין שהוחמו בנתים וממים חמין לקדרה כמ"ש בס' התרומה. ע"כ צ"ל דזה ודאי אינו ידוע בבירור שכל הטעם שהיה בקדרה הלך למים חמין ולא הוי נ"ט בר נ"ט אלא מספק ומיהו אם הקדרה אינה ב"י מותר ממ"נ אם הלך בתחלה הכל אל המים הוי נ"ט בר נ"ט ואם לאו הוי נטל"פ וא"ל א"כ בשאר איסורים למה קי"ל אם בישל בקדרה מים תוך מע"ל חשבינן ב"י משעה שהוחמו המים ולא אמרינן ג"כ ממ"נ אי לא פליט האי קדרה לתוך המים אז הוי מה שבקדרה אינו ב"י ואי פליט דלמא פליט בפחות מששים ובטיל האי טעמא בס' שהרי חנ"נ בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. צ"ל דרבנן תקנו זאת כיון דאיכא ספיקא כמה פליט אמרינן בכ"מ לחומרא וחיישינן שמא נפיק הכל ונעשה הכל נבילה אע"ג דבסי' צ"ח בנשפך מין במינו מותר מכח דהוי ספיקא דרבנן דוקא בנשפך אמרינן כן דאם לא נשפך היה יכול לשער אבל הכא א"א לשער בשום ענין לכך תקנו שישער בכל הקדירה וק"ל ואם נתבשל מים בכלי של איסור תוך מע"ל אי אמרינן ביה חנ"נ וצריך מע"ל משעת חימום המים ע"ל ס"ס ק"ג): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יט בסכין. אפי' היה הסכין למטה והבשר למעלה לא אמרינן תתאה גבר דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא כן מוכח באו"ה וכתב הש"ך ול"ד למה דאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה אפי' בסכין של עובד כוכבים דאסור משום שמנונית ואפ"ה א"צ רק קליפה דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום ביה"ש לבד אבל חתיכה כולה רותחת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף א
כ שחתך. כתב הש"ך דזה נמשך לסברא הראשונה שבס"א שהיא עיקר ואע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ לא הוליך בליעתו בכולו ולפ"ז מ"ש בהג"ה נגד הסכין היינו מקום שנגע בבשר מיהו ודאי דלא אמרו אלא כשידוע לו בבירור עד כמה חתך אבל מן הסתם ודאי דרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' נגד כל הסכין חוץ מן הקתא ואע"ג דבסי' ק"ה ס"ז כתבו הט"ו דאם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהוא חוץ לרוטב סגי בנטילה י"ל דשאני הכא דאגב דוחקא דסכינא מתפשט בכולו א"נ דסתם סכין הוא בלוע ג"כ משמנונית של חמאה וכה"ג א"נ מיירי שהבשר שמן ואע"ג דבסי' צ"ו פסק דאם חתך צנון בסכין של איסור אינו אסור אלא כדי נטילה י"ל דהתם ליכא אלא משום חורפא דצנון ואע"ג דיש פוסקים דחורפיה דצנון עדיף מרותח דאפי' אין הסכין ב"י משוי ליה לשבח מ"מ לענין להתפשט בכולו בישול עדיף: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
כא קליפה. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' י' ובסי' צ"ו ובא"ח סי' תמ"ז קי"ל דסתם סכין אינו נקי מ"מ השמנונית שעליו אינו אוסר יותר מכ"ק ואע"ג דבסי' צ"ו גבי צנון משמע דאם אינו ב"י ואינו מקונח אוסר כדי נטילה י"ל דאגב חורפיה דצנון ודוחקא דסכינא משוי ליה לב"י מה שבקליפת הסכין ומה שעל פני הסכין ואוסר עד כדי נטילה וכתב בט"ז דגם ברישא אם יש ס' נגד מקום הסכין אפ"ה צריך קליפה וע"ל סימן ק"ה ס"ה דכל דבר הצריך ס' צריך גם קליפה וכן נמי אפילו אינו ב"י אם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין אסור כולה והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
כב הגעלה. כתב הש"ך הא דכ"כ אסכין ב"י דצריך הגעלה ולא כ"כ נמי אם אינו ב"י דהא הוא בלוע מבב"ח דאסור להשתמש בו לא בשר ולא חלב היינו משום דאינו ב"י מותר להשתמש בו שאר דברים כגון דגים וירקות וכה"ג כבסי' צ"ג בהג"ה משא"כ בב"י דנעשה הסכין נבלה הלכך צריך הגעלה: ש"ע סָעִיף ז
כג שני. כ' הש"ך דזהו דעת הר"ב עצמו אבל דעת האו"ה ומהרש"ל דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כ"ר לכ"ש אלא כל זמן שהיס"ב אסור וכ' בט"ז שנ"ל להחמיר בדבר גוש אפילו בכ"ש במקום שיש עוד צד להחמיר כגון הכא שיש לומר אגב דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא יש להקל כדעת רמ"א (הב"ח כ' בסק"ה אם חתך בשר רותח בסכין חולבת בכ"ש והיס"ב דנאסר הסכין משום דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכ"ש להפליט הבלוע ולהבליע בבשר עכ"ל): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כד גבינה. פי' שנפל על פנאד"ש חמה גבינה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ז
כה קליפה. כתב הש"ך ול"ד לסי' ק"ה באיסור שנפל על היתר חם דצריך נטילה דאין דרך גבינה לכנוס כ"כ ואם כן הגבינה עצמה צריך נטילה וכתב בט"ז ול"ד לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר משא"כ בקערה וכתב הש"ך והא דסגי כאן בקליפה היינו בדבר הנגוב לגמרי אבל אם יש בו רטיבות קצת קי"ל בסי' ס"ט גבי מולח בכשא"מ דבשר רותח בקערה חמה צריך נטילה ואע"ג דכתב בסי' ק"ה בדבר מאכל אם שניהם חמין אפילו שניהם יבשים אוסר כולו מ"מ בכלי גרע כיון דאין האיסור בעין ואע"פ דשם ס"ז משמע דכלי אוסר אפילו באיסור שאינו שמן אפילו בלא רוטב י"ל נהי דעדיף דמפליט בלא רוטב מ"מ אינו פולט יותר רק כ"ק ומ"מ צ"ע עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
כו דהיתירא. כתב הט"ז דבמרדכי כתוב הטעם מפני ששמנונית בדבש היא נטל"פ וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אוסר והב"י ס"ל הטעם בזה משום דהוי נ"ט בר נ"ט ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוי אסור ולא הוי נ"ט בר נ"ט מ"מ כאן שרי מטעם דהוי נטל"פ וא"כ לא היה לו לש"ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה עכ"ל והש"ך כ' דמוכח שמיירי כאן שהריקוהו בעירוי ולא פסק הקילוח דאל"כ פשיטא דשרי כדלעיל סי' ס"ח ס"ו וא"כ ע"כ צ"ל דלא שרי אלא הדבש אבל הקערה אסורה לדעת הרב בהג"ה בסי' צ"ה ס"ג וליכא למימר דמ"מ שרי מטעם המרדכי דהוי נטל"פ דהא כתב הרב בסימן ק"ג ס"ד במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר לומר דשמנונית בדבש לא הוי נטל"פ ואפשר דמיירי הכא במשקה מע"ד העשוי מדבש דבכה"ג לכ"ע נטל"פ אכן מסתימת ל' המחבר משמע דאפילו הקערה מותרת ואולי כיון דיש כאן תרתי למעליותא דאפילו בנתבשלו הרבה פוסקים מתירים לאכלן בכותח וכן יש פוסקים דשמנונית בדבש הוי נטל"פ שרי לדעת הרב אפילו הקערה וע"ל סימן ק"ג ס"ב בהג"ה: ש"ע סָעִיף ט
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א שנתחב. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ט"ז מבואר שם דאפילו אין היכר בכף עד כמה תחב אלא שאומר עד כמה תחב מהימן ולא אמרינן בזה מלתא דלא רמיא כו' דבדבר שהאדם עצמו עושה ל"ש לומר כן כיון דעכ"פ שיודע שבשום פעם יש חילוק בדבר יודע הוא איך עושה ודוקא בשוחט שלא למד ה"ש ואמר אחר שלמד ברי לי ששחטתי יפה לא מהני כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהייה דרסה ע"ש ולע"ד דבריו צ"ע מסימן י"ח סעיף ד' גבי מסוכסכת ומדברי הש"ך שם ס"ק ט"ו ובט"ז סי' ו' ס"ק ג' גבי פגימה למעלה מחציו של סכין ע"ש ומ"ש הנו"ב שם וראיה מר"ס צ"ד בש"ך ששואלין וכו' הנה בש"ך אין זכרון מזה כלל ואפשר שכוון לדברי הש"ך בס"ק כ"ח מה שחולק על מהרש"ל גבי סכין ע"ש ומ"ש מר"ס צ"ד ט"ס וצ"ל מס"ס צ"ד אבל גם משם אין ראיה לענין תחיבת כף דשאני התם דהוי ספק דרבנן כיון שהוא בלא רוטב כמ"ש הפ"ת שם והביאו הפמ"ג. ועיין בפמ"ג לאו"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות י"ג מבואר ג"כ דאם לא ניכר עד היכן תחב יש לפקפק אי מהני אמירת ברי לי כיון דהוא מלתא דלא רמיא ע"ש וצ"ע [ועיין כו"פ שכתב דצריך לשער נגד חלק הכף שהכניס לתוך הקדרה אפילו נגד מה שלמעלה מן התבשיל דחם מחמת הבל הקדרה ובח"ד כתב עליו הגם דמה שמכריח זה מתוך מחלוקת רש"י ור"י דסי' צ"ב אינו מוכרח מ"מ יש להחמיר כדבריו ע"ש ועיין פמ"ג במשבצות סק"א. ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ב שכתב ע"ד הפלתי הנ"ל מסברא נ"ל דליתא וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך סק"א וכן נוהגים בעלי הוראות ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
ב בכלי ראשון. עיין בה"ט סק"ב בשם רש"ל ועיין בתשובת חות יאיר סי' ק"א שכתב דאם הרתיחו חלב בקדרה ושהה בו עד אחר שנצטנן שעה מרובה והריקו החלב מתוכה וביום מחר בשלו בה בשר אם היה סמוך אחר מעל"ע לרתיחתו באופן שאתמול בשעה הזאת היה עדיין חם שהוא יותר מפושרין ששיעורו כחמימות הרוק נראה לאסור דאע"פ שהוסר מעל האש מ"מ נשאר לו שם כ"ר ועשו הרחקה וסייג ומה גם לענין דהכ"ר בולע והולך כ"ז שהדבר שבו שם וצריך מעל"ע אחר שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין לקמן סי' ק"ה סק"ה מ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
ג עיקר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י אע"ג דחם מקצתו חם כולו היינו לבלוע אבל לא לפלוט דאינו פולט אלא מה שנתחב ממנו בקדרה ונ"מ אם תחבו הקתא של הכף של מתכת ב"י בקדרה צריך ס' בקדרה נגד הקתא שנתחב בו עכ"ל והנה בה"י כתב ששמע כן מבעל מג"א ע"ש ובאמת כן הוא במג"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ד אכן דעת הש"ך כאן סק"ג לא נראה כן אלא דגם לענין לבלוע לא אמרינן חם כולו דאינו מוליך בליעתו בכולו וכ"כ לקמן סי' קכ"א ס"ק י"ז דהעיקר כמהר"ם מ"ץ דחם כולו היינו לענין דאם הכלי נעשה חם בראש אחד ונגע איסור בראש השני נאסר אבל לא מהני שאם נפל איסור בראש אחד שיהא מתפשט בצד השני ולכן אם נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד ע"ש וכ"כ בסולת למנחה כלל פ"ה דין א' דאם תחב הקתא מן הכף של בשר תוך המאכל חלב אף שנשתמש הכף בלא הקתא תוך מעל"ע אין צריך לבטלו כלל בדיעבד וכן העליתי בהלכות פסח סי' תנ"א סק"מ ודלא כמ"ש הבה"י בשם בעל מג"א אבל מ"מ הכף נאסר שוב להשתמש בו עד שיגעילו עכ"ל ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן פ"ג שהאריך בענין זה והעלה דהיכא דאין כל הכלי חם שהיד סולדת בו לא אמרינן חם מקצתו חם כולו ואם תחב הקתא של הכף או סכין קודם הכשר אין צריך ששים לבטלו ואם כל הכלי הוא חם אמרינן שפיר דמפעפע בכל הכלי כמו גבי חתיכה חמה ואם תחב צד השני לתבשיל קודם הכשר צריך ששים לבטלו אלא לענין הכשר סגי למקצת כלי שנשתמש בו דכבולעו כך פולטו ע"ש. וכתב עוד הש"ך שם בשם או"ה כלל ל"ז דין ב' דדוקא בחם שע"י בישול אבל בחם שע"י האור ממש מוליך ומפליט בליעתו בכולו ע"ש ולפ"ז אם נתחמם הכלי מתכת ע"י אש ממש במקצת ונתחב מקצתו לקדרה צריך לשער נגד כל הכף דכולו חם ממש ומפליט מן הכל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד דסגי בפעם אחת. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י דאם תחבו לקדרה והיה ששים ואח"כ תחבו לקדרה אחרת ולא היה ששים ואח"כ חזר ותחב לראשונה צריך ב' פעמים ששים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה בהנאה. עבה"ט. ומ"ש אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו. הוא מדברי הט"ז שכתב כן בשם או"ה ומהרש"ל ות"ח אכן אין כן דעת הגאון בעל מקור חיים בסי' תמ"ח סק"י דדוקא בחמץ בפסח כו' וכ"כ בביאור הגר"א ז"ל שם ע"ש וקצת ראיה מלקמן סימן קל"ד ס"ב ע"ש ועל ראיית המק"ח מתוספות פסחים דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי יש לפקפק ע"ש ודו"ק ועיין בתשו' פני יהושע חא"ח סימן י"ב ובספר באר יעקב סי' כ"ט מ"ש בענין זה: ש"ע סָעִיף ג
ו שאינו נהנה מגוף האיסור. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן כ"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"ח שהעלה דלמכור לעובד כוכבים קדרה הבלועה מבשר בחלב אין בו בית מיחוש כלל אפילו ביומיה ע"ש]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ז
ז הוא כ"ש. עבה"ט ועיין בסולת למנחה כלל כ"ג שכתב שבתורת האשם האריך להחזיק דעת מהרש"ל אך שמחלק דהיכא שעירו הבשר עם הרוטב תוך הכ"ש אז מתקרר גם הבשר ע"י הרוטב שמקררו וסובב הבשר מכל צדדיו ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ה שהאריך בזה וכתב שבעיקר הדין לא נ"מ כולי האי דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כ"ז שהיד סולדת בו וכמ"ש הפר"ח ס"ס ס"ב אם לא בהפ"מ ויש עוד סברות להתיר ובכל זאת אם אפשר להכשיר הכלים ולהשהות כלי חרס אנו מצריכים הכשר ושיהוי ולפעמים ג"כ להגעיל הכ"ח ג"פ ברותחין אחר השיהוי וכמ"ש הטור סי' קכ"א בשם העיטור דכל מה דאפשר לו למיעבד בהיתרא עבדינן ואז ר"ל כשהוא הפ"מ ועבדינן כל טצדקאי הנ"ל בוודאי יש להקל אפי' בדבר גוש דכדאי הרמ"א לסמוך עליו ואפי' בבב"ח דטעם כעיקר שלו חמיר טפי מ"מ עכ"פ הכא ע"כ לאו בישול גמור הוא כמו שהוכיח המנ"י סוף כלל ס"א כו' וליכא אלא איסור דרבנן ומכ"ש בשאר איסורים דלא חמיר טכ"ע כ"כ דיש לסמוך אהנ"ל. בשגם עיקר הדין צ"ע מתוס' זבחים צ"ו כו' וכן קבלתי ממורי הגאון ז"ל להקל בדבר גוש בעת הצורך עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כו'. המורים שלנו אין נוהגים כן ועט"ז וש"ך סי' ק"ה ובפמ"ג שם. ומ"ש בסוף דבריו ומכ"ש בשאר איסורים כו' לכאורה אין זה כ"ש אדרבה בשאר איסורים יש להחמיר טפי דלא תלי אם הוא דרך בישול איכא חשש דאורייתא ויש לעיין]: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א התוחב כו'. נלמד מקדרה שבשל כו' בסי' שקדם: ש"ע סָעִיף א
ב משערים כו'. כמ"ש בפ' ג"ה דבדידיה כו' כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ג אם כו'. כנ"ל בסי' שקדם: ש"ע סָעִיף א
ד בכ"ר. ע"ל סי' ס"ח סי"א: ש"ע סָעִיף א
ה ויש מי כו. כמ"ש בר"פ כ"צ: ש"ע סָעִיף א
ו וסברא כו'. דאע"ג דחם כולו אינו מוליך בליעתו בכולו כ"כ הפוסקים ואו"ה כתב דאף אם אומר דמוליך בליעתו בכולו היינו ע"י האור דומיא דפסח. וראיה לכל זה ממ"ש בזבחים צ"ו ב' אמר אביי ל"צ אלא כו' וע"ל סי' קכ"א ס"ו ועמש"ל סי' צ"ב ס"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז אם תחב כו'. דשמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדירה נעשה כל הכף נבילה וכמ"ש בס"ג וכמ"ש בכחל צ"ז ב' וכמש"ש ק"ה ב' חלב נבילה הוא ועתוס' שם ד"ה אמאי כו': ש"ע סָעִיף ב
ח ולא נודע כו'. שהקשו דאמרינן המעביר עציץ נקוב בכרם כו' (ספ"ז דכלאים וש"מ) מחיצת הכרם שנפרצה כו' (ב"ק ק' וש"מ) וכיוצא בזה הרבה ולא אמרינן דקמא קמא בטיל ובפ' בתרא דע"ז (ע"ג א') אמרינן ראשון ראשון בטיל ותירצו רשב"ם וראב"ן וריב"א דבע"ז מיירי דנודע בינתים וכ' מרדכי בפ"ט דב"ק דב' חתיכות שנפלו בזא"ז אם לא ידע בינתים צריך ביטול נגד שניהם ואם ידע א"צ וכמ"ש בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק כו' ומסיים בתוספתא שם אר"א בר' שמעון בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותר שכבר ה"ל לעלות ומשמע דלפרושי דברי ת"ק אתא וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מה' תרומות ע"ש ואף שבירושלמי אמר עלה רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה כתב הרא"ש בפ' ג"ה סל"ז דבשאר איסורים מודי רבנן לר"ש כיון דא"צ הרמה ומ"מ פסק דחוזר וניער ע"ש שהאריך ומהא דע"ז אין ראיה כמ"ש תוס' שם ע"ג א' ד"ה כי אתא כו' ובשאר מקומות וע"ל סי' צ"ט ס"ו בהג"ה איסור שנתבטל כו' ועמ"ש שם אי"ה באריכות: ש"ע סָעִיף ב
ט וי"א כו'. דהרבה פוסקים ס"ל דבדבר הבלוע לא אמרינן חנ"נ כמ"ש בסי' צ"ח ס"ח וכמש"ל סי' צ"ב ס"ז ואף דלא קי"ל כן מ"מ בכה"ג יש להתיר וע"ל סי' צ"ח סס"ד בהג"ה אבל אם כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אם יש ס' כו'. כמ"ש בקדירה בזבחים (צו ב') ופ' ג"ה ופ' כ"ה ואם בישל כו' ולדידן בס' והמחבר סירכא דפוסקים נקט: ש"ע סָעִיף ג
יא אבל הכף כו'. ולא אמרינן דליהוי כי הגעלה דהגעלה צריכה רותחין כמ"ש בפ"ב דפסחים (ל' ב') מגעילן ברותחין ובכ"ר ר"ל דלא סגי ביד סולדת דלכן אמר ברותחין דסתם כ"ר יד סולדת סגי וכמ"ש בא"ח סי' תנ"ב ע"ש משא"כ לענין איסור דסגי ביד סולדת. הגש"ד. ור"ל כמ"ש בסוף ע"ז ובזבחים צ"ז א' דכל יום נעשה גיעול לחבירו אבל רבנן פליגי עליה דר"ט שם וכן בסוף ע"ז לא קיימא במסקנא כן ואפשר משום טעמא הנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
יב בין כו' ואפי' כו' בין כו'. וכן בשאר דברים דהא נעשה נבילה: ש"ע סָעִיף ג
יג אך מותר כו'. כמ"ש בע"ז ל"ב א' התם ליתיה כו' וכמ"ש תוס' בסד"ה והא כו' ומכאן פר"ת כו' ושם (ל"ג) דמותר ליתן ביה שיכרא: (ליקוט) אך מותר כו' כמ"ש בע"ז ל"ב א' ושם ל"ג דמותר לתת לתוכן מים ושאר משקים ובב"מ כ"ד ב' ומותרת בהנאה כו'. סה"ת סימן נ"ה ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד אם כו' והכף כו'. כמש"ל בר"ס צ"ג ועבה"ג ס"ק ו' וכמ"ש תוס' בסוף ע"ז ד"ה מכאן כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
טו ומ"מ כו'. עבה"ג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טז אם בשלו כו'. בש"ך ופר"ח השיגו על הש"ע ומפ' דברי הסמ"ק בע"א וכמ"ש בפכ"ה (קי"א ב') דנ"ט בר נ"ט מותר. ואף למ"ש תוס' שם דוקא עלו אין נתבשלו לא בג' נ"ט מודה כמ"ש תוס' בסוף ע"ז ע"ו א' סד"ה בת ובד"ה מכאן כו' ובחולין ק"ח ב' ד"ה שנפל כו' והרא"ש בפ"ב דפסחים וש"פ וכ"ש לפסק הש"ע בסי' צ"ה: ש"ע סָעִיף ה
יז הכל שרי. דבלי ב"י מקבל טעם פגום ואותו שאינה ב"י מקבל נ"מ בר נ"ט: ש"ע סָעִיף ה
יח במין הכלי. כצ"ל ש"ך ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יט ואינו אלא כו'. כמש"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה אבל ליתנן בכלי כו' ושם ס"ג בהג"ה אא"כ אחד כו' ודלא כתוס' קי"ב א' סד"ה הלכתא ואם האחד אינו ב"י אז כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ בצלים כו'. תוס' דע"ז ע"ו ד"ה בת כו' והר"ב כתב בסה"ת כו' (וע"ל סי' צ"ט ס"ק י"ז): ש"ע סָעִיף ו
כא וכ"ש בקדירה כו'. דהוי נ"ט בר נ"ט: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב בשר רותח כו'. דלא כר"ב שכ' דדי בקליפה ומביא ראיה מפ"ק (ח' ב') דסכין ש"נ קולף לחד לישנא משום דבה"ש רותח ודחה בסמ"ק דשם אינו רותח כי אם קליפה הסמוכה למקום החיתוך בה"ש: ש"ע סָעִיף ז
כג או אם א"י כו'. כמ"ש בע"ז ל"ח ב' ובתוס' שם ד"ה אי וכמש"ל סי' קכ"ב ס"ז וע' תוס' פ"א דחולין ח' ב' ד"ה השוחט צריך להעמיד כו' וכ"כ הרא"ש שם: ש"ע סָעִיף ז
כד אלא כו'. כמ"ש הסמ"ק שם בשם ר"ב דההיא שוחט בסכין ש"נ אפילו באינו ב"י וכמ"ש תוס' דסתם כליהם אינם ב"י ואסור משום שמנונית הדבוק בסכין וכ"כ הרשב"א וכמ"ש רש"י קי"ב א' ד"ה קישות לפי' הראשון. ובזה א"צ לתי' הסמ"ק הנ"ל דאפי' בכולו רותח אינו אוסר משום מעט שמנונית הנדבק בה אלא כ"ק וכמ"ש בפ' כ"צ (ע"ו א') שאני סיכה דמשהו כו' וז"ש כדי קליפה: ש"ע סָעִיף ז
כה הסכין צריך הגעלה. וה"ה בסכין שאינו ב"י אלא דאז מותר להשתמש שאר דברים כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
כו הבשר צריך כו'. כמו סכין ש"נ דחום בה"ש אינו יותר מכ"ש אלא משום שמנונית וכמש"ו: ש"ע סָעִיף ז
כז והסכין נעיצה. כמ"ש בסוף ע"ז בסכין של עובד כוכבים להשתמש בו צונן אע"ג דצונן אינו בולע ובהדחה בעלמא סגי כמ"ש בפ' כ"ח ק"ז ב' בסכין בעינן נעיצה ה"ה בחתך בה צונן וכן לא"ד בפ"א (ח' ב') דבה"ש צונן מ"מ קולף משום דוחקא דסכינא אלא שכתב הרשב"א דמ"מ טעמא משום דבה"ש רותח קצת מצורף לטעמא דדוחקא דסכינא וז"ש כאן בכלי שני וההיא דסוף ע"ז להשתמש בקביעות בדבר שנשתמש בו רותח או לחתוך דבר חריף כמ"ש בס"ס קכ"א: ש"ע סָעִיף ז
כח ואפילו כו'. כנ"ל ובה"ש צונן אלא שרותח קצת כנ"ל וכן אפילו ללישנא קמא כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כט אם נפל כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף ח
ל וכן כו'. ר"ל אף כשהקערה חמה ג"כ אבל הרשב"א כתב ג' חילוקים בנגוב אוסר כ"ק וברטוב קצת אוסר כדי נטילה ואם הוא לח גמור צריך ס' נגד כל הקערה ועש"ך: ש"ע סָעִיף ח
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.