א הַתּוֹחֵב כַּף חוֹלֶבֶת בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, אוֹ אִיפְּכָא, מְשַׁעֲרִים בְּכָל מַה שֶּׁנִּתְחַב מִמֶּנּוּ בַּקְּדֵרָה אִם הַכַּף בֶּן יוֹמוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בּוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ז). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הַכַּף שֶׁל מַתֶּכֶת, מְשַׁעֲרִים בְּכֻלּוֹ, מִשּׁוּם דְּחַם מִקְצָתוֹ חַם כֻּלּוֹ. וּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי וש"ד וְהַגָּהוֹתָיו וְאָרֹךְ) וְע"ל סי' צ"ח.
ב אִם תָּחַב הַכַּף בַּקְּדֵרָה שְׁנֵי פְּעָמִים, וְלֹא נוֹדַע בֵּינְתַיִם, צָרִיךְ ב' פְּעָמִים שִׁשִּׁים. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי בְּפַעַם א' שִׁשִּׁים, וְכֵן נוֹהֲגִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קפ"ג וְהַגָּהוֹת שַׁעֲרִי דּוּרָא וְאָרֹךְ).
ג אִם יֵשׁ ס' לְבַטֵּל הַכַּף, הַקְּדֵרָה וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּרִים אֲבָל הַכַּף אָסוּר, בֵּין עִם בָּשָׂר בֵּין עִם חָלָב, לְפִי שֶׁהִיא בְּלוּעָה מִבָּשָׂר בְּחָלָב. וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אוֹסֶרֶת, אִם חָזְרוּ וּתְחָבוּהָ, בֵּין בְּבָשָׂר בֵּין בְּחָלָב, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בַּת יוֹמָא. וְאִם אֵין ס', הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָאָה, אֲפִלּוּ הַקְּדֵרָה, אַךְ מֻתָּר לָתֵת לְתוֹכָהּ פֵּרוֹת אוֹ צוֹנֵן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִגּוּף הָאִסוּר.
ד אִם אֵין הַכַּף בֶּן יוֹמוֹ, הַקְּדֵרָה וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּרִים וְהַכַּף אָסוּר לְכַתְּחִלָּה, בֵּין עִם בָּשָׂר בֵּין עִם חָלָב. וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת יוֹמָא.
ה אִם בִּשְּׁלוּ מַיִם בִּקְדֵרָה חֲדָשָׁה וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף חוֹלֶבֶת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ וּבִשְּׁלוּ בָּהּ מַיִם פַּעַם אַחֶרֶת וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף שֶׁל בָּשָׂר, וּשְׁתֵּי הַכַּפּוֹת הָיוּ בְּנֵי יוֹמָן וּבְשׁוּם אֶחָד מֵהַפְּעָמִים לֹא הָיָה בַּמַּיִם שִׁשִּׁים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקְּדֵרָה לֹא בָּשָׂר וְלֹא חָלָב, אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים מֻתָּר לְבַשֵּׁל, מֵאַחַר שֶׁהָיְתָה חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא בִּשְּׁלוּ בָּהּ מֵעוֹלָם. הַגָּה: מִיהוּ אִם עָבַר וּבִשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר אוֹ חָלָב, מֻתָּר, דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ט). קְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ יְרָקוֹת אוֹ מַיִם וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף בֶּן יוֹמוֹ, וְהַקְּדֵרָה אֵינָהּ בַּת יוֹמָא, אוֹ לְהֵפֶךְ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּמַּאֲכָל שִׁשִּׁים, הַכֹּל שָׁרֵי. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ז), וְנוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר לֶאֱכֹל הַמַּאֲכָל כְּמִין הַכְּלִי שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ, וְלֶאֱסֹר הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא, כִּי מִדִּינָא הַכֹּל שָׁרֵי.
ו בְּצָלִים אוֹ יְרָקוֹת שֶׁבְּלוּעִים מִבָּשָׂר וּבִשְּׁלָם בִּקְדֵרָה חוֹלֶבֶת, אִם יָדוּעַ כַּמָּה בָּשָׂר בָּלוּעַ בַּבְּצָלִים וּבַיְּרָקוֹת, אֵין צָרִיךְ ס' אֶלָּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר. הַגָּה: דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, הוֹאִיל וַעֲדַיִן כֻּלּוֹ הֶתֵּר, וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר רַק נֶגֶד מַה שֶּׁבָּלַע. וְכָל שֶׁכֵּן בִּקְדֵרָה שֶׁל חָלָב שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ מַיִם תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת, וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלוּ בָּהּ בָּשָׂר, לֹא אָמְרִינָן דְּצָרִיךְ לְשַׁעֵר נֶגֶד כָּל הַמַּיִם, רַק נֶגֶד הֶחָלָב שֶׁבָּלְעָה הַקְּדֵרָה. (מִמַּשְׁמָעוּת הַטּוּר וּבֵית יוֹסֵף).
ז בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין חוֹלֶבֶת, כָּל הַחֲתִיכָה אֲסוּרָה אִם אֵין בָּהּ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד מְקוֹם הַסַכִּין שֶׁחָתַךְ הַבָּשָׂר. אֲבָל אִם אֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּבָשָׂר רוֹתֵחַ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, וְאָז אִם הַסַּכִּין בֶּן יוֹמוֹ וְאֵין ס' בַּבָּשָׂר נֶגֶד הַסַּכִּין הַכֹּל אָסוּר, וְאַף הַסַּכִּין צָרִיךְ הַגְעָלָה. אֲבָל אִם הוּא כְּלִי שֵׁנִי, הַבָּשָׂר צָרִיךְ קְלִיפָה; וְהַסַּכִּין, נְעִיצָה בַּקַּרְקַע (אָרֹךְ כְּלָל ל"ו), וְכֵן נוֹהֲגִין. וַאֲפִלּוּ אֵין הַסַּכִּין בֶּן יוֹמוֹ, יֵשׁ לִקְלֹף הַבָּשָׂר מְעַט מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית הַסַּכִּין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק).
ח אִם נָפַל לַתַּנּוּר פנאד"ש גְּבִינָה, אֲפִלּוּ לָחָה, וְכֵן גְּבִינָה חַמָּה בְּקַעֲרַת בָּשָׂר בַּת יוֹמָא, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה.
ט בִּשְּׁלוּ דְּבַשׁ בְּמַחֲבַת שֶׁל בָּשָׂר בַּת יוֹמָא וְהֱרִיקוּהוּ חַם בִּקְעָרָה שֶׁל חָלָב בַּת יוֹמָא, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם דְּהֶתֵּרָא.
א סָעִיף א משערים בכל מה שנתחב כו'. דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וע"ל סימן צ"ח ס"ה אי ידעינן כמה בלע וכ' מהרש"ל באו"ש ס"ס ס"א ופג"ה סי' מ"א דאם אינו ברור לו עד כמה תחב משערי' בסתם דרך לתחוב דהיינו עד ראש הכף ע"כ:
ב סָעִיף א דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון. חלב אבל אם שמשו בו בכלי ראשון מים אינו מחשבו מע"ל אבל בכף של איסור אפילו שמשו בו בכלי ראשון של מים מחשבו מע"ל כשלא היה במים ס' נגד הכף כדלקמן ס"ו וסי' ק"ג ועיין שם:
ג סָעִיף א וסברא ראשונה עיקר. דאע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו כ"כ הפוסקים וע"ל סי' קכ"א ס"ק ט"ז ואף דעת המחבר שסברא הראשונה עיקר וכמ"ש בסי' זה ס"ק כ"ח ולכן כתב סברא האחרונה בשם יש מי שאומר וע"ל סי' צ"ח ס"ד:
ד סָעִיף ב אם תחב הכף כו'. הטעם כתבו הגהמ"ר דחולין ומהרי"ל בתשוב' סי' קס"א ותה"ד ס' קפ"ג דמתחלה צריך ס' נגד החלב וחיישינן דלמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדרה נעשה כל הכף נבילה מבשר בחלב ולכך צריך לבטל הכף בפעם הב' ונראה דמה"ט כ' הט"ו אם תחב ב' פעמים כו' צריך ב' פעמים ס' ולא כתבו סתמא ואם תחב הרבה פעמים צריך ס' בכל פעם משום דאזלי לטעמייהו דס"ל דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב דטעמא הוא מפני שכל א' היתר בפני עצמו וע"י חבורן נאסרו משא"כ בשאר איסורים וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק י' והלכך כשתחבו פעם ב' תו ליכא למימר דנ"נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ"נ אח"כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' והסמ"ק דס"ל בכל איסורי' חנ"נ באמת לא כ' בסי' רי"ג האי לישנא דצרי' ב"פ ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף ב ולא נודע בנתיים. דאם נודע בנתיים כבר נתבטל הראשון ושוב גם בפעם הב' בטל באותן הס' ואע"ג דמשמע דעת ב"י לקמן ס"ס צ"ט דאם נפל כזית איסור לתוך ס' זיתים היתר ואח"כ חזר ונפל כזית איסור חוזר וניעור אפי' מין במינו אפילו נודע בנתיים וכמ"ש הרב שם מ"מ הכא אין טעם כלל דהא יש ס' נגד כל הכף ולא יהא הכף אלא כולו חלב אלא דמטעם נ"נ צריך ב"פ ס' ואע"ג דמין במינו נמי אינו נ"ט מ"מ כיון דראוי ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו אסו' וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בסוף מס' עבודת כוכבים ומביא' ב"י שם וזה לא שייך הכא ודו"ק:
ו סָעִיף ב וי"א דסגי בפעם א' ס'. דהרבה פוסקים ס"ל דבדבר הבלוע לא אמרינן חנ"נ כדלקמן סי' צ"ח ס"ה וכ"כ בת"ה סי' קפ"ג דסמכינן אהאי טעמא ואע"ג דקי"ל התם לחומרא מ"מ בכה"ג אין להחמיר ואפי' באיסור עצמו שנפל לקדרה כמה פעמים קי"ל דא"צ אלא פעם אח' ס' וכדלקמן סי' צ"ח סוף ס"ד בהגה"ה ולמהרש"ל וב"ח דעות אחרות בכאן ולא קי"ל הכי וע"ל סי' צ"ט ס"ק כ"א:
ז סָעִיף ג אבל הכף אסור כו'. ע"ל סי' צ"ג:
ח סָעִיף ג הכף אסור. לדעת הרב בסי' צ"ה ס"ג אפילו לא היה בקדרה אלא מים או שאר דברים אם היה הקדרה בן יומו ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר הכף אסור והכי קי"ל אבל לדעת המחבר שם אין הכף נאסר אלא כשתחבו בקדירה שמבשל בה עתה בשר בעין וע"ש:
ט סָעִיף ג בין עם בשר בין עם חלב. וכן אפילו עם שאר דברים דהא הכף נ"נ וע"ל סי' צ"ח ס"ה ובמ"ש שם:
י סָעִיף ג כל זמן שהיא בת יומא. פי' משעת התחיבה אפי' אינה בת יומא משעה שבישל בה חלב כיון שהיתה בת יומא בשעת התחיבה ראשונה נ"נ ואוסרת אח"כ אפי' דיעבד אם היא בת יומא משעת התחיבה ופשוט הוא וכ"כ האו"ה בכמה דוכתי וכ"כ בד"מ ס"ס זה בהדיא דלא כהב"ח שכתב בס"ג בפשיטות להפך ופשוט הוא דטעו' הוא אבל אם אינו בת יומא בשעת התחיבה השנייה הכל מותר דנהי דנ"נ מ"מ השתא נותן טעם לפגם ומותר אבל ודאי לכתחלה אסור לתוחבו אפי' בשאר דברים אפי' אינו בן יומו כיון דנ"נ מתחלה:
יא סָעִיף ג הכל אסור בהנאה ואפי' הקדרה כו'. וכ' הא"ז והגה"א סוף מס' עבודת כוכבים דאם בישל בה אח"כ כשאינה בת יומא ישליך דמי הקדרה לנהר והמאכל מותר עכ"ל וכ"כ מהרא"י והרב בת"ח כלל פ"ה חלק ע"ז (וכן דעת האו"ה) ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ו חלק עליו ודחה ראיותיו:
יב סָעִיף ג פירות או צונן. כתב הב"י משמע אפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל וע"ל סימן צ"א סק"ב הארכתי בזה:
יג סָעִיף ד והכף אסור לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב. כיון שהוא בלוע מבשר ומחלב אבל עם שאר דברים מותר כדלעיל סימן צ"ג ס"ק ג':
יד סָעִיף ד ומ"מ בדיעבד אינה אוסרת כו'. כתב הב"י דהיינו דוקא שחזר ותחבה במין שתחבה בפעם ראשון דאילו חזר ותחבה במין שהיתה בלועה ממנה תחלה בתוך מע"ל מתחיבה פשיטא שאוסרת עכ"ל וכ"ש אם חזר ותחבה בשאר דברים כגון מים וירקות דמותר בדיעבד אפי' תוך מע"ל מתחיבה הראשונה:
טו סָעִיף ה אם בישלו כו'. עד סוף הסעיף באמת שהמחבר לא כוון יפה בכאן וגם הרב לא ירד למכוון לכן מוכרח אני להאריך דז"ל הסמ"ק (סי' רי"ג דף ק"ג ע"א) מעשה בא לפני מורי הרר"י בקדרה חדשה שבישלו בה מים ותחבו לתוכה כף חולבת בת יומה ולא היה במים כדי לבטל ואחר הימים בישלו בה מים אחרים ותחבו לתוכה כף שנשתמש לבשר כמו כן בת יומה וג"כ לא היה במים ס' כדי לבטל והורה שנבלע מפגם בשר בחלב והקדרה אסור להשתמש בה בשר או חלב אבל לבשל בה דגים מותרת ומיהו נראה כיון שהקדרה חדשה ולא בישלו בה חלב מעולם אע"ג שתחבו לתוכה כף חולבת בת יומה וגם אין בקדרה ס' מ"מ אין הקדרה נעשית חולבת בהכי לאסור אם בישלו בה בשר אח"כ אפי' בו ביום משום דהוי נ"ט בר נ"ט הטעם היוצא אל הכף ומן הכף אל המים שבקדרה ומן המים אל הקדרה עצמה ועדיין הוא היתר ומה"ט נמי אם לאחר מע"ל מתחיבת כף חולבת הוחמו בה מים ותחבו בה כף של בשר בת יומא מותר להשתמש בקדרה לכתחלה בשר וטעם חלב שנבלע בקדרה לא חשיב טעם כדפי' ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב דקדרה הבלוע מבשר וחלב אפי' בפגם אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב ומשכחת לה כגון קדרה של חלב שנשתמש בה חלב בעין ואחר מע"ל נשתמש בה בשר הבשר מותר אבל הקדרה אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלוע מפגם בשר בחלב עכ"ל (כך הוא הל' בספרי סמ"ק שנדפסו בקק"ק וכן הועתק בכל בו סי' ק"ו דף קכ"ב ע"ב ובהגהת ש"ד סימן פ"ה ובאו"ש מהרש"ל שם ובספרי סמ"ק שנדפסו בוויניציא הל' מוטעה) וביאור הדבר דהמעשה היה דבישלו בה מים פעם אחרת אחר מע"ל והיינו דמסיים והורה שנבלע מפגם בשר וחלב והר"ף משיג על הוראת מהרר"י ואומר ומיהו נראה דכיון שהקדרה חדשה אין הקדירה נעשית חולבת בהכי כו' הלכך מה"ט מותר להשתמש בקדרה זו לכתחלה בשר דטעם חלב לא חשיב טעם ודינו של הרב דבשר וחלב אסור ושאר דברים מותר משכחת לה בענין אם בישלו בשר בקדרה של חלב שנשתמש בה חלב בעין שאינו בן יומו וכן מוכח בכל בו שם להדיא דכן הוא פי' דברי הסמ"ק דאחר שהביא דברי מהרר"י עד לבשל בה דגים מותרת כתב והר"ף כ' ומיהו נראה דכיון שהקדרה כו' וכן מוכח באו"ה כלל ל"ה די"א בהדיא דכן הוא פירוש דברי הסמ"ק ע"ש והוא פשוט וא"כ יש לתמוה על המחבר למה אסר לבשל בה בשר בפרט שהוא מתיר לקמן ר"ס צ"ה נ"ט בר נ"ט בבישול ועוד תימא דהיאך כתב מאחר שהיתה חדשה כו' דמשמע הא אם בישל בה מתחלה חלב בעין אסור לבשל בה שאר דברים וזה אינו למ"ש לקמן סי' צ"ה ס"ג דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת במים רותחין אפי' שניהם בני יומן הכל מותר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט ואע"ג דהר"ף נמי מתיר גבי הדחה כשאחד מהם אינו בן יומו מ"מ נקט חדשה דקאי על המעשה שהיה שם וכ"כ באו"ה שם בהדיא אבל דברי המחבר א"א ליישב כן ועוד תימא דהא כתב המחבר בא"ח ר"ס תנ"ב וז"ל יש להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלי בן יומו או לאו או אם יש ס' במים נגד הכלי שמגעיל עכ"ל אלמא דמטעם נ"ט בר נ"ט מותר אפי' לכתחלה וכמ"ש הרא"ש בפ' כל שעה (ובעט"ז העתיק ל' המחבר כהווייתו ולא חלי ולא מרגיש) מיהו הא לא קשיא דלמה לא יהא מותר לבשל בה אפי' חלב דכיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש א' בקדרה זו א"כ יש לקבוע לה תשמיש בשר דמ"מ יותר נשאר בה טעם האחרון וכ"כ באו"ה שם בהדיא וע"כ צ"ל כן דהא הר"ף מתיר נ"ט בר נ"ט בבישול וכן גבי הדחה מתיר כשאחד מהם אינו בן יומו א"כ ש"מ דהקערה במילתא קמייתא קיימא אלא ודאי התם ה"ט דכיון דמתחלה היתה בלוע בעין נשאר בה אותו טעם עיקר משא"כ הכא בקדרה דנשאר טעם האחרון עיקר דהא קיבלה משניהם בשוה נ"ט בר נ"ט ובת"ח כלל פ"ה ד"ה השיג על האו"ה בזה שלא כדת דכדבריו מוכח להדיא בסמ"ק עוד כתב באו"ה שם דה"ה אם נתחב בתוכו הכף הב' תוך מע"ל מתחיבת כף הא' דינא הכי דהא התירא שלו הוא מטעם שכבר הוי בו ג' נ"ט שהוא מותר אפי' בתוך מע"ל והא דכתב הר"ף אחר מע"ל היינו מפום דקאי שם על המעשה שהי' עכ"ל ודבריו נכונים וע"כ צ"ל כן דהא הר"ף מתיר דגים שנתבשלו בקערה של בשר לאוכלן לכתחלה בכותח א"כ כ"ש הכא בקדירה דהוי ג' נ"ט ועוד כיון דמתיר גבי הדחה כשאחד מהם אינו בן יומו א"כ ש"מ דלא חשיבה בליעי מה שבלע מהכלי שהוא בן יומו ואה"נ דכאן גבי קדרה לא חשיב הבליעה הב' שום בליע' אלא דא"כ הוי צריכין לאוקמא הקדר' במלתא קמייתא ובאמת נשאר בה הטעם האחרון יותר מהראשון וכמ"ש הלכך ניחא טפי לאוקמי אמילתא בתרייתא ועוד דע"כ צ"ל דמ"ש הר"ף לאחר מע"ל לאו דוקא דאי תימא תוך מע"ל מודה למהרר"י מאי הוצרך לומר ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב כו' ומשכחת לה כו' לימא אמת הוא כאשר פסק הרב כו' ומשכחת לה תוך מע"ל (ומיהו י"ל הא דלא קאמר אמנם אמת הוא כאשר פסק הרב ומשכחת לה תוך מע"ל כו' משום דבעי לאשכוחי בכה"ג דפסק הרב דנבלע מפגם בשר בחלב מיהו ודאי האמת כאשר כתבתי והדברי' נראין שהי' לפני המחבר ספרי סמ"ק ויניציא"ה שנדפסי' בטעות מעשה בא לפני מהר"י בקדר' חדשה שבישלו בה מים ותחבו לתוכה כף חולבת בת יומה כו' ואחר הימים בישלו בה מים פעם אחרת כו' ומיהו נראה שהקדרה חדכה לא בישלו בה חלב מעולם כו' ופי' דהאי ומיהו נראה אינ' השגה אלמעלה אלא ברישא מיירי כשהכף הב' נתחב תוך מע"ל ואחר כל הדוחקים אינם מיושבים כל הקושיות שהקשיתי בפנים ובאמת הדבר ברור שספרי סמ"ק אלו נדפסים בטעו' והפשוט כדאי' בסמ"ק שבקק"ק ובכל בו ושאר הספרי' שהבאתי וכדפי') ודוחק גדול לומר דס"ל דתוך מע"ל נ"נ לכתחלה ואסור לבשל בה אפי' שאר דברים דהא ליתא דהא מתיר נ"ט בר נ"ט בבשול אפי' לכתחלה לאכלן בכותח וכדלעיל ועוד דודאי לא שייך לומר נ"נ לכתחלה דא"כ הקדרה שנבלע בה חלב בעין כו' אמאי מותר לבשל בה שאר דברים לכתחלה נימא כיון דנטל"פ אסור לכתחלה א"כ נ"נ לכתחלה אלא ודאי לא שייך כלל לומר נ"נ לכתחל' אלא הברור כמ"ש ונראה דאפי' למאי דמחמרינן לקמן סי' צ"ה לאסור דגים שנתבשלו בקדרה של בשר לאכלן בכותח לכתחלה מותר כאן הקדרה לבשל בה בשר בתחיבת כף האחרון וכמ"ש הרא"ש פ' כל שעה וז"ל ואפי' להאוסרים נתבשלו הכא שרי דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל שדגים ראוים לאכילה הלכך אסור לאכלן בכותח אם נתבשלו בקדרה של בשר אבל הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל עכ"ל וכ"כ ג"כ בסוף מס' עבודת כוכבים וכ"כ התוס' סוף מס' עבודת כוכבים ד"ה מכאן וא"כ ה"נ החלב הבלוע בקדרה אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט לבשר וכן מוכח דעת האו"ה שהרי הוא אוסר גבי דגים ואפ"ה מתיר כאן לבשל בה בשר והכי איתא נמי לקמן סי' ק"ג ע"ש בס"ק י' ועוד דהכא כיון דאיכא ג' נ"ט הטעם היוצא אל הכף ומן הכף אל המים ומן המים לקדרה לכ"ע שרי וכמ"ש סה"ת סימן ע"ה והתוספות סוף מסכת עבודת כוכבים ד"ה בת יומא וש"ד ס"ס פ"ה ומרדכי פג"ה דאם הוחמו מים בקדרה של חלב תוך מע"ל לא חשיב בת יומא משעת החימום דאפילו למ"ד נתבשלו אסור מודה בג' נ"ט הטעם הא' שנבלע בכלי וממנו למים ומן המים חזר ונבלע בכלי עכ"ל וכ"כ בהגמ"ר שם וכ"כ ב"י בא"ח ס"ס תנ"ב בשם שבולי לקט דמות' להגעיל כלי ב"י בע"פ קודם חצות דאפי' למ"ד שנתבשלו אסור מודה בג' נ"ט ע"כ וכן מחלק האו"ה כלל ל"ד ד"ט וכלל ל"ה די"א בהדיא בין ב' נ"ט לג' דג' נ"ט מותר לכתחלה אף בכלי ע"ש וא"כ גם על הרב בהג"ה יש לתמוה שסתם כהמחבר והא ליתא אפי' לדידן. ונראה דכ"ש אם נשתמשו בשר בעין בקדר' זו שתחבו בה בראשונה כף חולבת בת יומא דמותר לבשל אח"כ בה בשר אבל לאחר תחיבת הכף הראשון לא היינו מתירים הקדרה לבשל בה בשר לכתחלה כדמשמע באו"ה כלל ל"ו סוף ד"י והכי משמע מדברי סמ"ק דלעיל ואע"ג דהסמ"ק גופיה מתיר הדגים אפי' לכתחלה אפי' בבישול י"ל דשאני הכא כיון דעל כל פנים צריך לקבוע תשמיש לקדרה זו יש לקבוע לה מחלב שבלוע בה ודו"ק בכל זה היטב:
טז סָעִיף ה והקדרה אינה בת יומא. דאלו היא נמי בת יומא הכל אסור הקדרה והמאכל והכף כדלקמן סימן צ"ה ס"ג בהג"ה ודוקא כשהקדרה בלעה מתחלה הגוף הדבר בעין אבל אם בלעה ע"י כף וכה"ג נתבאר בס"ק שלפני זה:
יז סָעִיף ה ונוהגין להחמיר כו'. קאי אחלוקה ראשונה ולא קאי איש במאכל ששים וק"ל:
יח סָעִיף ה לאכול המאכל כמין הכלי כו'. כן הוא בכל הספרים ואינו נכון דא"כ משמע דנוהגים לאכלו כמין הכלי שהוא בן יומו דהיינו אם הכלי בן יומו הוא חלב אוכלין אותו עם חלב ואם בשר עם בשר א"כ היאך כתב ע"ז דאינו אלא חומרא בעלמא הא הרבה פוסקים ס"ל הכי דנ"ט בר נ"ט אסור בבישול והביאם הרב לקמן סי' צ"ה ס"ב וכ' שכן המנהג אלא נראה דצ"ל במין הכלי בבי"ת וכ"כ בת"ח כלל נ"ז די"ד וראיתי מורים לאסור אותו כלי שאינו בן יומו ולאכול המאכל במין הכלי שהוא בן יומו ונ"ל שלא לאסור שום כלי ולגבי המאכל נ"ל דאין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב אבל לשומו בכלי של א' מהן אין להקפיד עכ"ל (ולא ידעתי למה לא יאכל המאכל כמין של הכלי בן יומו דהא הכלי שאינו בן יומו הוא נותן טעם לפגם וא"כ אם הכף של חלב הוא אינו בן יומו והקדר' של בשר בן יומו מותר לאכלה לכתחלה עם בשר וכן להפך וכ"כ האו"ה כלל ל"ה ד"י ובכמה דוכתי וכ"כ הרב גופי' בסי' צ"ה וכן אם היה הכלי שנתבשלו בו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגים בו היתר לכתחלה לאכלו עם המין הב' עכ"ל ומהרש"ל החמיר קצת בדברים אלו ומחלק בין כף שתחב בו באקראי ובין קדירה ואחריו נמשך הב"ח בס"ס זה ולפעד"נ דאין לחלק בין כף לקדירה אלא לתפוס דנ"ט בר נ"ט אסור לכתחלה בבישול וכדלקמן סי' צ"ה והיכא דנתן טעם לפגם מותר לכתחלה ודו"ק) אבל קשה דלקמן סי' צ"ה ס"ב כתב הרב דדגים שנתבשלו בקדרה של בשר מותר לאכלן לכתחלה בכלי של חלב וכן נהגו עכ"ל וע"ק דכתב שם בהג"ה דקערות של בשר שאינן בני יומן שהודחו ביורה חולבת שהכל מותר ושכן נוהגין ואולי כאן לא קאמר אלא דקצת נוהגין להחמיר והכי דייק לישניה בת"ח וראיתי מורים לאיסור כו' אבל רוב העולם אין נוהגין כן א"נ אפשר שאני הכא כיון שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא אי שרי' לאכול באיזה כלי שירצה איכא למיחש דלמא אתי למטעי ולומר דלעולם כף של בן יומו אינו אוסר במים וכה"ג אפי' היה הקדרה בת יומא והא ודאי אסור לדעת הרב וכמ"ש בס"ק ח' אע"ג דחששא רחוקה היא מ"מ יש ליישב המנהג כן ועל הקושיא השניה י"ל כיון דאירע ע"י בישול נוהגין להחמיר טפי:
יט סָעִיף ה המאכל כו'. דוקא המאכל אבל המים הואיל ואינם מאכל אסורים כדלקמן סי' צ"ה ס"ג בהג"ה וכן משמע בת"ח שם בהדיא:
כ סָעִיף ה ולאסור הכלי שאינו בן יומו. אפי' לבשל בו שאר דברים כ"כ בת"ח כלל פ"ה ד"ה וע"ש במ"ש דל"ד למה שהתיר המחבר לבשל בה שאר דברים:
כא סָעִיף ה כי מדינא הכל שרי. ול"ד לדלעיל סימן צ"א דקדרה של בשר שאינה בת יומא שבישל בה חלב דאסור לבשל בה אח"כ לא חלב ולא בשר דהתם נבלע בעין אבל הכא הקדרה לא נאסרת דהיוצא מן הכף הוי נ"ט בר נ"ט ושרי אפי' למאי דכתב הרב סי' צ"ה דנוהגין לאסור לכתחלה נ"ט בר נ"ט בבישול וכדהבאתי בס"ק ט"ו דברי הרא"ש ודמי להדחה כשאחד מהן אינו בן יומו ומ"מ צ"ע דמ"ש ממ"ש המחבר בסמוך גבי ב' כפות דאסור לבשל בה לא בשר ולא חלב א"כ בקדירה זו ודאי דאסור לבשל בה ממין אחר שהיא כגון אם היא של חלב ודאי דאסור לבשל בה בשר אע"ג דאינה בת יומא דלכתחלה מ"מ אסור וכן חלב יש לאסור לבשל בה לכתחלה כיון דתחבו בה כף של בשר דהא מהאי טעמא אסר המחבר לבשל בה חלב כיון שהכף היה של בשר וצ"ל דשאני הכא דכיון שהית' של חלב מתחלה אין מוציאין אותה מחזקתה במאי דנתחב בה כף בן יומא דנ"ט בר נ"ט משא"כ התם דלא נעשית מתחלה של חלב ממש אלא שנתחב בה כף של חלב הלכך גרע טפי ומ"מ לענין דינא ע"ל ס"ק ט"ו ועמ"ש בדיני' אלו בס' אפי רברבי דף ס"א והנלע"ד כתבתי ועיין עוד מדינים אלו לקמן סי' צ"ה:
כב סָעִיף ו בצלים או ירקות כו'. ז"ל הטור כתוב בסה"ת אע"ג דבשאר איסורים קדרה של איסור ששהתה מעל"ע בלא איסור אם הוחמו בה חמין בתוך מעל"ע חשיבא כבן יומו שהרי טעם האיסור שבקדרה פלט לתוך המים ולא היה בהם ס' לבטלו דבכול' משערינן ונעשית בת יומא וצריכה מעל"ע לאחר חימום המים אבל בבשר בחלב אינו כן שאם בישלו בה בשר ובתוך מעל"ע הוחמו בה מים ואחר ששהתה מעל"ע מבישול הבשר בישלו בה חלב מותר אע"פ שהוא בתוך מעל"ע מחימום המים עכ"ל וכתב בסמ"ק (ומביאו ב"י) הטעם דבנבלע מן האיסור חשיבי מים שבקדרה עצמו איסור דנ"נ משא"כ בבשר בחלב דעדיין כולו היתר וא"כ הוי נ"ט בר נ"ט וכ"כ ב"י בס"ס ק"ג להפוסקים דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב לא משכחת להאי דינא בשאר אסורים (וע"ל ס"ס ק"ג בש"ע ובהג"ה) אבל ודאי הטור שכתב להא דסה"ת בסתם וכן לקמן בסי' קכ"א כתב בסתם להאי דינא ודאי דלא ס"ל הכי דהא איהו פסק נמי בסימן צ"ב דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אלא נראה דס"ל דמטעם אחר לא שייך כלל נ"ט בר נ"ט בדבר איסור וכמ"ש הר"ן פרק כ"ה דלא שרי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר בבשר בחלב דכיון דטעם שני עדיין היתר הוא כיון דאיקלש כולי האי לא חשיב לאסור אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם עכ"ל ועוד מוכח שם בהדיא דכתב כן אפילו למ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ע"ש ועיין בסי' צ"ה סק"ה וכן משמע להדיא בש"ד ס"ס פ"ה ע"ש ובתוס' פ"ב דעבודת כוכבים דף ע"ו ע"א סוף ד"ה בת יומא והיינו דכתב הרא"ש בסוף עבודת כוכבים שם דאם נתבשל בה צריך מעל"ע מבישול אחרון ובס' מעדני מלך שם כתב דמהך משמע דס"ל להרא"ש דאמרינן חנ"נ בכל האיסורים ואישתמיטתיה להטור וב"י דברי הרא"ש לשם ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו דהדבר ברור כדפירשתי וכן הרשב"א בתשובה סי' תקי"ו נמי כתב כהר"ן (והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש פ' כ"ש) וסבירא ליה להרשב"א דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורי' וכ"כ ב"י בסי' צ"ה דדעת כל הפוסקים שוה בזה דבדבר איסור לא שייך נ"ט בר נ"ט וכתוב בת"ח כלל נ"ז דהוא פשוט והיינו מטעמא שכתב הר"ן וסייעתו דכיון דכבר נאסר לעולם הוא באיסורו עומד והלכך קדרה זו שהוחמו בה מים תוך מעל"ע חשיבא בת יומא דהא בדבר איסור לא שייך נ"ט בר נ"ט משא"כ בבשר בחלב וזה נ"ל ברור. עוד כתב הב"י בס"ס ק"ג וז"ל ומיהו היכא שהיה בלוע מבשר בחלב שנתבשלו בה יחד או בזא"ז נראה דלכ"ע כשהוחמו מים בתוך מעל"ע חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מע"ל משעה שהוחמו בה המים דהא בבשר בחלב כ"ע מודו שחנ"נ עכ"ל והלך לשיטתו ולא נהירא אף לשיטתו דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן בבשר בחלב חנ"נ הוא משום דבשר בחלב כל חד באפי נפשי' שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים כמ"ש הפוסקים והבאתים בסימן צ"ב ס"ק י' א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ וזה ברור בעיני. שוב מצאתי להב"ח בסי' צ"ו ס"ג שכוון ג"כ לסברת הב"י ואולי ס"ל דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא שוב מצאתי בהגהת מהרש"ל בסי' צ"ו ובדרישה בסימן זה ס"ח סוברים כמ"ש ומ"מ לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האסורים אין נפקותא כאן בכל זה:
כג סָעִיף ו שבלועים מבשר כו'. נ"ל דלא אתי לאפוקי שאר איסורים דהא ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אלא אתא לאפוקי בצלים שהיו בלועים כולן מחלב שבלעו אח"כ בשר דלא סגי בס' נגד הבשר ולדידן דקי"ל בכל איסורים חנ"נ א"כ דוקא בבלועים מבשר דינא הכי וכתוב בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ח דאם יש ס' נגד הבשר הבלוע בבצל אז אף הבצל מותר אע"פ שלא נמחה ונתמעך וא"צ להפרישה אבל אם חתכו הבצל בסכין של איסור אפילו יש ס' צריך להפריש הבצלים מן התבשיל ע"י סינון או בע"א במה שאפשר דקי"ל אפשר לסוחטו אסור ע"כ וע"ל סי' צ"ו:
כד סָעִיף ו וכ"ש בקדרה. כלומר כ"ש בקדרה דאינו אלא נ"ט בר נ"ט דאמרינן הכי ועיין בס"ק כ"ב:
כה סָעִיף ז בשר רותח כו'. אפילו היה הסכין למטה והבשר למעלה דתתאה הוא צונן דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא כן מוכח באו"ה כלל כ"ז ד"י:
כו סָעִיף ז כל החתיכה אסורה כו'. ול"ד למאי דאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום ביה"ש לבד אבל חתיכה כולה רותחת כו' טור בשם הר"ף וכתב מהרש"ל פכ"ה סי' נ"ט וה"ה דה"מ לחלק דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם אמרינן מישרק שריק אלא מחמת רוב דם הוא דבולע קצת ולא נאסר כ"כ מש"ה סגי בקליפה משא"כ בבליעת בשר או חלב עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דודאי לא עלה על הדעת לדמותו לסכין ששחט בה כשרה דהתם ודאי אפי' קליפה לא בעי דאיידי דטריד למיפלט דמא לא בלע דמא וכדאיתא בש"ס ונתבאר לעיל סי' י' אלא המתירין מדמי לה לסכין של עובד כוכבים ששחט בה דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ח' ע"ב) דאפילו למ"ד ביה"ש רותח סגי בקליפה וכן הוא בהגהת סמ"ק סי' ר"ה להדיא ע"ש א"כ הכא ליכא איסורא דדם אלא משום שמנונית דאיסורא וא"א לחלק בהכי וזה ברור:
כז סָעִיף ז אם אין בה ס' כו'. ואע"ג דלקמן סימן ק"ה ס"ד כתבו הט"ו דאם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהוא חוץ לרוטב סגי בנטילה י"ל דשאני הכא דאגב דוחקא דסכינא מתפשט בכולו וכן משמע חילוק זה בב"י ובאו"ה שם ע"ש עי"ל דסתם סכין הוא בלוע ג"כ משמנונית של חמאה וכה"ג א"נ מיירי שהבשר שמן ובדבר של שמן כתבו הט"ו שם ס"ה דאוסר עד ס' וע"ש ואע"ג דלקמן ר"ס צ"ו אם חתך בסכין של איסור או של חלב צנון אינו אסור אלא כדי נטילה י"ל דהתם ליכא אלא משום חורפא דצנון ואע"ג דיש פוסקים והביאם המחבר שם דחורפי' דצנון עדיף מרותח דאפילו אין הסכין בן יומו משוי ליה נ"ט לשבח מ"מ לענין להתפשט בכולה בישול עדיף:
כח סָעִיף ז כנגד מקום הסכין. נמשך לסברא הראשונה שבסעיף א' שהיא עיקר ואע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ לא הוליך בליעתו בכולו וכן משמע בהדיא בסמ"ק שם וכ"כ ב"י ות"ח סוף כלל ס"א דלדידן לא צריך לשער רק נגד הסכין שהכניס בבשר ולפ"ז מ"ש בהג"ה נגד הסכין היינו מקום שנגע בבשר אבל מהרש"ל כת' באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ב דמ"מ יש להחמיר לשער נגד כל הסכין משום דכשחותך בסתם בלא כוונה אינו יודע עד כמה חתך ואפילו אומר ברי לי עד כמה חתכתי מ"מ כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ומ"מ א"צ לשער נגד הקתא עכ"ל ודברי המחבר והרב עיקר מיהו ודאי דלא אמרו אלא כשידוע לו בבירור עד כמה חתך אבל מן הסתם ודאי הדרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' כנגד כל הסכין חוץ מן הקתא:
כט סָעִיף ז או אם אינו יודע כו'. בסי' י' סק"ו הוכחתי דדעת המחבר דאם שחט בסכין של עובד כוכבים אין חילוק דאפי' יודע שאינו בן יומו צריך קליפה משום דסתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו והכי מוכח מדברי המחבר לקמן ר"ס צ"ו דאפילו אינו בן יומו מסתמא שמנוניתו קרוש ע"פ וכ"כ הרב בהג"ה בא"ח סי' תמ"ז דסתם סכין אינו נקי ונ"ל דס"ל דהשמנונית שעליו אינו אוסר יותר מכדי קליפה כיון שהוא דבר מועט כדאמרינן בר"פ כ"צ דפריך למ"ד תתאה גבר סכו בשמן של תרומה אמאי סגי ליה בקליפה לגמרי ליתסר ומשני שאני סיכה דמשהו בעלמא עבדי להו והלכך גבי שחיטה דבלאו הכי חום של שחיטה אינו אוסר יותר מכדי קליפה כדאיתא בסי' י' אין חילוק אבל לאסור כולו ודאי דאם אינו בן יומו אין לאסרו משום השמנונית ומה"ט אפי' אינו בן יומו מצרכי הט"ו קליפה וטעמא משום שמנונית וכמ"ש ב"י והרב ואע"ג דלקמן ר"ס צ"ו גבי צנון משמע דאם אינו בן יומו ואינו מקונח אוסר כדי נטילה י"ל דהתם אגב חורפיה דצנון ודוחקא דסכינא משוי למה שבקליפת הסכין בן יומו ואע"ג דעומד השתא בסברא דלא אמרינן דחורפיה משוי לי' בן יומו דהא מה"ט כשהוא אינו בן יומו ומקונח אינו אוסר כלל היינו דלא משוי לכל פליט' הסכין בן יומו אבל מה שבקליפ' הסכין משוי לי' בן יומו ואי הוי מקונח לא הוי צריך אפילו קליפה אלא הדחה דמה שבקליפת הסכין דבר מועט הוא אבל השתא דאינו מקונח מצטרף מה שבקליפת הסכין ומה שעל פני הסכין ואוסר כדי נטילה אבל א"א לומר דאגב חורפי' דצנון מתפשט טפי ואוסר יותר מכדי קליפה עד כדי נטילה דהא אדרבה איפכא הוי דהיכא דחתך בסכין בן יומו בשר אוסר עד ס' ובצנון סגי בנטילה ש"מ דברותח מתפשט טפי וכמ"ש בס"ק שלפני זה ודוחק לומ' דמה שנפלט מתוך הסכין מתפשט יותר לבשר רותח מצנון ומה שעל פני הסכין מתפשט יותר לצנון דמ"ש אלא ודאי כדאמרן ודו"ק:
ל סָעִיף ז וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון כו' עד והסכין נעיצה. בש"ע נרשם כאן ארוך כלל ל"ו ואינו בד"מ ולא בת"ח ואדרבה דעת האו"ה כלל ל"ו ד"ז דאפילו בכלי ב' נדון ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו וצריך הגעלה הואיל והוא דבר גוש וכן דעת מהרש"ל באו"ש סי' נ"א דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני אבל כל זמן שהיד סולדת בו אסור ויתבאר זה בסי' ק"ה סק"ז בס"ד אלא הוא דעת הרב עצמו כדאיתא בת"ח סוף כלל ס"א:
לא סָעִיף ז ואף הסכין צריך הגעלה. הא דכתב כן אסכין בן יומו דצריך הגעלה ולא כ"כ נמי אאינו בן יומו דהא הוא בלוע מבשר וחלב דאסור להשתמש בו לא בשר ולא חלב כדלעיל ס"ד גבי כף היינו משום דבאינו בן יומו מותר להשתמש בו שאר דברים כגון דגים וירקות וכה"ג וכדלעיל סי' צ"ג בהג"ה משא"כ בבן יומו דנעשה הסכין נבילה ואסור להשתמש בו אפילו שאר דברים והלכך צריך הגעלה. ומ"ש והסכין צריך נעיצה אף שהבשר הוא רך אבל אם חתך בו דבר קשה כגון גבינה קשה וכה"ג אע"פ שהוא צונן צריך הסכין נעיצה כמ"ש האו"ה כלל נ"ח ד"ד וע"ל סימן פ"ט סק"כ וע"ל ס"ס קכ"א מדין נעיצה:
לב סָעִיף ח אם נפל לתנור פנאד"ש כו'. פי' שנפל על פנאד"ש חמה גבינה אפילו לחה סגי לפנאד"ש בקליפה ול"ד לדלקמן סימן ק"ה דאיסור שנפל על היתר חם צריך נטילה דאין דרך גבינה ליכנס כל כך רי"ו בשם ר"י) וא"כ הגבינה עצמה צריך נטילה:
לג סָעִיף ח וכן גבינה חמה כו'. דין זה למד בב"י מדין פנאד"ש וס"ל דדבר הבלוע אינו נכנס יותר מגבינה וכ' דה"ט דבקערה ליכא טעמא דדוחקא דסכינא (כמו בגבינה) וכיון דאין שם רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מכדי קליפה וכן נראה ממ"ש התוספות והרא"ש גבי דגים שעלו בקערה פירוש שעלו מן הצלי או צוננים בקערה רותחין דבין למאן דאמר עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר אדמיקר ליה בלע ובעי קליפה וכדאמרינן בפרק כיצד צולין עכ"ל אלמא דמיירי כשהקערה חמה מדמדמי ליה לפנאד"ש ועוד דאל"כ מאי צריך למוד לזה פשיטא דחם: לתוך צונן אפי' במאכל אינו אוסר רק כדי קליפה כדלעיל סי' צ"א וסי' ק"ה ודוכתי טובי ועוד דאל"כ אפילו היה שם רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מכדי קליפה וכדאיתא לשם וא"כ צ"ע מאי ראיה מייתי מהתוס' והרא"ש הא י"ל דאינהו לא באו אלא לומר דאפילו כשהתחתון קר למ"ד תתאה גבר או העליון קר למ"ד עילאה גבר דקליפה מיהא בעי עכ"פ לכ"ע ואה"נ כשהתחתון חם למ"ד תתאה גבר דבעי נטילה כדלקמן סימן ק"ה ועוד דהרי בחידושי הרשב"א שהביא ב"י בסי' ס"ט גבי מליחה בכשא"מ מבואר דאם נתן דבר שיש בו רטיבות קצת כבשר רותח) בקערה חמה צריך נטילה ודוחק לומר דשאני שניהם חמים מתחתון חם וצ"ל דמיירי כאן בדבר נגוב שכ' הרשב"א שם דסגי בקליפה ומשמע ליה נמי הכי מהתו' והרא"ש מדסתמו דבריהם אלמא דאפילו התחתון חם סגי בקליפה למ"ד תתאה גבר ומיירי בדגים נגובים לגמרי (ואע"ג דמדברי ב"י בסי' צ"ה גבי מה שחלק על ר' ירוחם מבואר דדגים צוננים שעלו בקערה רותחת דמיירי מינה התוספות והרא"ש בעי נטילה יש לומר דכ' כן באת"ל לדעת רבי' ירוחם וליה לא סבירא ליה עיין שם ודוחק) והרב שלא הגיה כלום אפשר דמודה נמי לזה דאע"ג דבכל דברים של מאכל יבשים לגמרי ס"ל דאוסר כולו וכדלקמן סי' ק"ה ובת"ח ריש כלל כ"ג מ"מ בכלי גרע כיון דאין האיסור בעין ואע"ג דכתב בסי' ק"ה ס"ז דכלי עדיף שאוסרת היתר שנוגע בו באיסור שאינו שמן אפי' בלא רוטב י"ל דנהי דעדיף דמפליט בלא רוטב מאחר שאין בו פליטה מגופו מ"מ אינו פולט בלא רוטב רק כדי קליפה וכ"כ בד"מ סי' ק"ה הבאתיו סי' ק"ה ס"ק כ"ב ע"ש ומ"מ צ"ע:
לד סָעִיף ט מותר. המרדכי בשם ר"י כ' הטעם משום דשמנונית בדבש הוי נטל"פ והב"י כתב עליו ול"נ דאפי' היה נ"ט לשבח מותר משום נ"ט בר נ"ט דהיתירא עכ"ל וא"כ מוכח דמיירי שהריקוהו בעירוי ולא פסק הקלוח דאל"כ בלאו הכי פשיטא דשרי וכדלעיל סי' ס"ח ס"י וסימן צ"ב ס"ו בהג"ה וא"כ ע"כ צ"ל דלא שרי אלא הדבש דאפילו מאן דאסר לקמן סי' צ"ה דגים שנתבשלו בקדרה של בשר לאכלן בכותח הא שרי התם לאכלן בכלי של חלב אבל הקערה אסור לדעת הרב בהג"ה שם ס"ג שכתב דאם עירה מכלי של בשר ראשון על חלב דינו ככלי ראשון ואוסר הכלי (עיין בסי' צ"ה סק"ה) וליכא למימר דמ"מ שרי מטעם שכתב המרדכי דהא כתב הרב לקמן סי' ק"ג ס"ד דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר לומר דשמנונית בדבש לא הוי נטל"פ ואפשר דמיירי הכא במשקה מע"ד העשוי מדבש דבכה"ג לכ"ע נטל"פ כמ"ש הרב שם וכן כתב מהרי"ל בהגהת ש"ד בסי' כ"ב דבהכי מיירי המרדכי בשם ר"י (שהביא המחבר) אכן מסתימת לשון המחבר משמע דאפילו הקערה מותר וא"כ לא הי"ל להרב לסתום כוותיה ואולי כיון דיש כאן תרתי למעליותא דאפילו בנתבשלו הרבה פוסקים והמחבר מכללם מתירין לאכלן בכותח וכן יש פוסקים דשמנונית בדבש הוי נטל"פ שרי לדעת הרב אפילו הקערה וע"ל סי' ק"ג ס"ב בהג"ה:
א סָעִיף א בכלי ראשון תוך מעת לעת. בסימן צ"ה סעיף ג' יתבאר דגם ע"י ערוי מכלי ראשון על ב' כלים אחד של חלב ואחד של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכלי ראשון ממש ומ"ה אם עירה נמי מכלי ראשון על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכלי ראשון. וכתב רש"ל פכ"ה סי' ע"א דמסתבר דכלי ראשון כל זמן שאין היד סולדת בו אין בו כח להבליע כלל אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד אצל האש כל שהוא חם ואפילו אין היד סולדת בו ראוי לאסור דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי עכ"ל אבל בת"ח כלל נ"ז פוסק כב"י ואו"ה דאפילו בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היד סולדת בו וכן עיקר ועיין סי' ק"ה סעיף ב' מה שכתבתי על דברי רמ"א בזה:
ב סָעִיף ב בקדירה שני פעמים. דהוה כאילו תחב שם ב' כפות של איסור ואם נודע בנתיים נתבטל הראשון ונעשה היתר גמור ובת"ה סי' קפ"ג נתן טעם להצריך שני פעמים ס' דחיישינן שמא לא פלט הכף תחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכו חלק ס' ונכנס בתוכו מן ההיתר שבקדירה נ"ט חלקים ונאסר הבלוע בתוך הכף שנעשה הכל נבילה וצריך עוד ששים נגד זה שנתחדש בכף מתחיבה [ראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה] שנייה ואח"כ דחה זה דאין היתר בלוע נאסר מאיסור בלוע ועוד האריך למצוא טעם להתיר בפעם א' ס' ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ' החמיר להצריך ב' פעמים ס' ואין לנו אלא המנהג שכתב רמ"א להקל הן בבשר בחלב הן בשאר איסורים:
ג סָעִיף ג אבל הכף אסור. ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוה כהגעל' תירץ בהגהת ש"ד דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היד סולדת בו ועוד דאתי למטעי כו'.
ד סָעִיף ג פירות או צונן. כ' בת"ח כלל פ"ה ובשערי דורא כ' דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתייה מותר והכי נהגו ולא כמרדכי פרק אין מעמידין דאסור להשתמש בדבר לח עכ"ל וכתב עוד ולפי מנהג זה יש להקל ג"כ אם נאסרה קדירה מבשר בחלב ואחר מעת לעת בשלו בו מאכל אינו צריך להשליך דמי הקדירה לנהר כמו שפסק מהרא"י עד כאן ורש"ל פרק כל הבשר סי' מ"ו חולק על רמ"א כי לא נהגו לחום אלא לויג"א בעלמא לחוף ראש אבל לא מים הראויים לשום מאכל ומשתה והא ראייה דלחוף ראש מותר אפילו לכתחלה כו' על כן צריך להשליך דמי הקדירה לנהר עד כאן לשון רש"ל. וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר כתוב באיסור והיתר הארוך ורש"ל ות"ח שצריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו.
ה סָעִיף ד בדיעבד אינה אוסרת. פירוש אם חזרו ותחבוהו למין התחיבה ראשונה אבל אם חזרו ותחבוהו למין הבלוע בו מתחלה תוך מעת לעת לתחיבה הראשונה אסור כ"כ ב"י ורש"ל פכ"ה סי' מ"ז בשם סמ"ג:
ו סָעִיף ה דהוה נ"ט בר נ"ט. פי' מן הכף למים ומן המים לקדירה שניהם להיתר דאף בפעם השני הוא היתר מן הדין והא דאסור לכתחלה הוא מטעם כיון שנתפשט המנהג לאסור אותו שאינו בן יומא כמ"ש אחר זה כ"כ ת"ח ונ"ל הטעם דהחמירו בקדירה כאן לפי שנותנין המאכל לכלי שהוא כמין הכלי שהוא בן יומו ע"כ אין נכון להתיר הכלי שאינו בן יומו כיון שמערה ממנו כנ"ל כוונת רמ"א ויש להקשות כאן בטור שכתב ואחר ששהתה מעת לעת לבישול המים כו' משמע דאם הוא תוך מעת לעת לבישול הבשר אסור אע"פ שבישל תוך זמן זה מים ולא אמרינן נקלש כח בלע הבשר וזה דלא כמ"ש הטור בשם רשב"א סי' צ"ג גבי ירקות דנקלש הבלע מחמת הירקות והלא כתב ב"י שם דאין חילוק בין ירקות למים. ולעיל כתבתי ליישב זה:
ז סָעִיף ה או שיש במאכל ס' הכל שרי. פי' אפילו אם שניהם בני יומן וקשה לפי טעם הא' בסי' צ"ה ס"ג על יש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדירה ומה מועיל ס' דמ"מ בולעת הכף והוה בו טעם שני וצ"ל דס"ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס':
ח סָעִיף ה ונוהנין להחמיר לאכול המאכל כו'. בת"ח כלל נ"ז כתב דאע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל ויכול לאכלו בלא זה הוה כלכתחלה על כן טוב להחמיר עם המאכל שלא לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב אבל לשומו בכלי של אחד מהן אין להקפיד כנ"ל עכ"ל ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ"ג כתב שיש לנהוג לאוכלו מן הקדרה בכף חדשה וכיון שחומרא בעלמא הוא יש לנהוג כרמ"א ומ"מ לכתחלה יש להקפיד לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא בן יומו דוקא כן נלע"ד:
ט סָעִיף ה ואינו אלא חומרא בעלמא. ממילא גם במ"ש הש"ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו' דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא דחד טעמא הוא עם דין זה ואם נתבשל מים בכלי של בשר שאינו בן יומו ותחב בו כף חולבת בן יומו המים אסורים כמ"ש רמ"א בסי' צ"ה סעיף ג' וע"ש בטעם שכתבתי:
י סָעִיף ו שבלועים מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם מבואר לקמן בסי' צ"ו בדברי רמ"א שא"צ רק ס' נגד מקום הנטילה:
יא סָעִיף ו ואחר כך בישלו בה בשר. פי' אפילו תוך מעל"ע של בישול חלב והא דהוה זה כל שכן לפי שכאן אין בלוע מחלב עצמו וטעם החלב הבלוע כבר נקלש על ידי המים:
יב סָעִיף ז כנגד מקום הסכין כו'. בטור כתב בשם ר"פ כדי כל הסכין והש"ע לא העתיקו לפי שר"פ אזיל לטעמי' דס"ל ריש סי' זה במתכת חם מקצתו חם כולו ולא קי"ל כן ע"כ אין צריך רק כנגד המקום שחתך אבל רש"ל פרק גיד הנשה סי' מ"ב כתב שצריך לשער נגד כל הסכין דהיינו הלהב חוץ לקתא דכל חותך בסכין אינו מדקדק כמה חתך בסכין ואף אם יאמר ברי לי שלא חתכתי רק במקום זה אינו נאמן דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתי' ע"כ:
יג סָעִיף ז אינו אוסר אלא כדי קליפה. כ"כ הטור בשם הר"ף וז"ל אבל קליפה בעי לפי סידור לשון הטור בזה נראה שיש שם ט"ס וכן צ"ל אם הוא בן יומו אם לאו דמסתמא אין בן יומו דסתם כלים אינן בני יומן מותר אבל קליפה בעי וכן הוא בהגהת סמ"ק וכתב שם הטעם משום שמנונית שעל הסכין שסתם סכין יש עליו שמנונית וקשה דמשמע לכאורה דברישא ביש ס' נגד מקום הסכין לא צריך קליפה אם יש ס' ולמה צריך כאן קליפה אם יש ששים נגד אותו השמנונית שעל הסכין ואי אין ס' נגדו מה מהני קליפה דהא מוליך הטעם בכולו כמו ברישא ומו"ח ז"ל כ' דמיירי באין בו ששים ואפי' הכי אינו אוסר רק כדי קליפה כיון דאיסור מועט הוא ומייתי ראי' מפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) בסך את הפסח בשמן של תרומה דסגי בקליפה דפריך שם כיון דתתאי גבר הא כולו אסור ומשני שאני סיכה דמשהו בעלמא היא ודבריו תמוהי' דכיון דהאיסור מתפשט בכולו דהא בכלי ראשון הוא ואי אין בו ס' ודאי לאו איסור משהו אלא גדול לפי ערך הבשר שנאסר ממנו שאין בו ס' ועוד יש ראייה ממ"ש בת"ה הארוך בית ד' סוף שער רביעי וז"ל והוי יודע דכל שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מן החתיכה שאע"פ שיש ס' לבטל האיסור צריך ליטול את מקומו וכמ"ש בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו עכ"ל וכתב שם הוא בעצמו במשמרת הבית דהא דאינו אוסר כולו משום דהנטיפה דבר מועט היא ואין בה כדי לאסור את הכל כו'. ש"מ שאם אין בה ס' נגד הטיפה נאסר הכל אף על פי שהאיסור מועט אלא פשוט הוא דודאי יש ס' נגד האיסו' או בתרומ' א' ומאה אלא דהחילוק הוא דברישא דהוה האיסור משום פליטת הסכין הוצרך לומר דאוסר עד ס' אבל בסיפא שאין בן יומו מותר מצד הסכין אלא מצד שמנונית שעליו והוא דבר מועט ויש ס' בשיעור קליפה נגדו על כן לא הוצרך להזכיר כאן ס' כיון דעל כל פנים בעי קליפ' בכל גוונא ואפילו ברישא דיש ס' נגד כל הסכין ואפ"ה צריך קליפה במקום נפילת האיסור מועט בצלי ששם האיסור על כל פנים יותר דבוק ונסרך מבשאר מקומות על כן צריך לקלוף המקום ההוא ומזה למד הרשב"א לכל צלי שנפל עליו איסור מועט שצריך ס' וגם קליפה וכן כתוב להדיא במרדכי סוף פרק גיד הנשה בההיא דפסח שצריך קליפה אפילו ביותר מס' וכ"כ הר"ן בפרק כל הבשר וכן פסק בש"ע סי' ק"ה ס"ה ולכוונה זו כתב הטור כאן בשם הר"ף דבעי קליפה דהיינו גם ברישא שיש ס' נגד מקום הסכין ולא חילקו לשני בבות אלא ללמדינו דבאין ידוע שהוא בן יומו אזלינן להקל וא"צ ס' נגד מקום הסכין אבל נגד השמנונית שבעין פשיטא שיש ס' ולא הוצרך להזכירו וסיים אבל קליפה בעי אתרווייהו והש"ע שהעתיק בסיפא אינו אוסר אלא כדי קליפה ג"כ נתכוון לזה: שוב ראיתי באשר"י פרק גיד הנשה בדין צלי שצריך נטילה שכתב שם וכן הא דאמר בפרק קמא למ"ד בית השחיטה רותח הוא קולף שאני התם דהשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן בפ' כיצד צולין שאני סיכה דמשהו עבדי ליה כו' עכ"ל. התם ג"כ קאמר אחר שיש ס' רק שיש חשש מחמת מקום הנפילה בזה סגי בקליפה ולא צריך נטילת מקום כן נלע"ד פשוט דאם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין דאסור כולו והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים:
יד סָעִיף ז וכל זה בבשר רותח כו'. בת"ח כתב ג"כ הכי ותמיהני שהרב רמ"א רגיל להביא האו"ה בכל המקומות וכאן לא הביא דבריו כמ"ש בכלל ל"ו בזה לאסור אם חתך בשר רותח שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו מתשמיש רותח אגב דוחקא דסכינא בלע בכולו וצריך ס' נגד כל הלהב כו' ול"ד לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כ"ז שהיד סולדת בו ואם אין ס' הבשר אסור אפי' בהנאה ובכלי שני איכא דופני הכלי שמצננות אותו כל שעה ואע"ג דאין כאן גם דופני הכלי ראשון שמחזיק לו החמימות זמן ארוך מ"מ מיבלע מיהו בלע כו' עכ"ל הרי לפנינו דגם אם מונח הבשר הרותח על הטעלי"ר מחמיר בו לאסור גם הבשר והיינו כל זמן שהוא רותח הרבה אחר שבא מן הכלי ראשון וכך הם דברי רש"ל פרק ג"ה סי' מ"ד וז"ל דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש דכ"ז שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר ומ"ה נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לתוך קערה כל זמן שהיד סולדת בו הם ככלי ראשון ונפקא מינה לענין בשר בחלב כאם הכף בן יומו מבשר והדוחן בלוע מחלב או איפכא נאסר המאכל משום בשר בחלב וגם נאסר הכף ואוסר אח"כ קדרה אחרת אם תחבו לתוכו אי נמי אם הכף של איסור נאסר הדוחן מבליעת איסור שכלי אוסר דבר אחר אפילו בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר כבר בבליעה לא נאסר הכף בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אוסר מחמת עצמו וכ"ש אם המאכל הוא של חלב או של בשר שאין הכף נמי נעשה כמוהו ולהיות בן יומו לאסור אח"כ קדירה אחר דלא גרע מדבר שנאסר בבליעה שאין אוסר בלא רוטב כ"ש בכלי היתר עכ"ל ובד"מ סי' ק"ה מביא דברי רש"ל אלו וחולק עליו וכתב שנראה לעינים שרוטב רותחת מחזקת יותר חום מן בשר ודבר עב ול"נ שאין ראייה מזה דכאן גרע טפי שיש דוחקא דסכינא ודמיא לצנון דריש סימן צ"ו דאסרינן ליה בנ"ט. וכן נלע"ד להוכיח מלשון הר"ף בטור בדין זה שכתב יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת על ידי קליפה כדאמרינן גבי בית השחיטה כו' ואי מיירי בכלי ראשון מי הוא זה אשר רוצה להקל בכלי ראשון בכדי קליפה דאי בכלי ראשון סגי בקליפה היאך תמצא בעולם לאסור כולו בנותן טעם אלא פשוט דבכלי שני מיירי ואפ"ה מחמיר בו להצריך ס' כיון שהיד סולדת בו ואם לאו כל החתיכה אסורה ומו"ח ז"ל כתב בסי' ק"ה דבחתך בשר רותח בסכין חולבת בכלי שני והיד סולדת בו דהסכין נאסר דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכלי שני להפליט הבלוע בסכין ולהבליע בבשר. ולפי הנראה לע"ד יש להחמיר במקום שיש דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל בזה יש להקל כדעת רמ"א:
טו סָעִיף ח לתנור פנאד"ש. פי' קערה של בשר דהיינו שעושין בה מאכל של בשר הנקרא פנאד"ש:
טז סָעִיף ח אינו אוסר אלא כדי קליפה. דאין שם רוטב ולא דמי לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא רק שמונח עליה ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בו הוה טעם הבא מן הממש משא"כ בקערה כ"כ ב"י:
יז סָעִיף ט משום דהוה נ"ט כו'. במרדכי שם בדין זה כתוב הטעם דמותר מפני שהשמנונית הוא נ"ט לפגם וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אסור משום דס"ל דגים שעלו בקערה עלו אין נתבשלו לא והב"י דנראה לו טעם ההיתר בזה הדבש משום דהוה נ"ט בר נ"ט ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוה אסור ולא הוה נ"ט בר נ"ט כמ"ש בסי' צ"ה גבי ביצה שנתבשלה עם בשר כו' מ"מ כאן שרי מטעם דהוה נ"ט לפגם ואם כן לא היה לו לש"ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה:
א סָעִיף א שנתחב. כ' הש"ך דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וע"ל סי' צ"ח ס"ה אי ידעינן כמה בלע וכ' מהרש"ל דאם אינו ברור לו עד כמה תחב משערין בסתם דרך לתחוב דהיינו עד ראש הכף (כ' כ"ג בשם הרדב"ז לא אמרו אלא באיסור ודאי אבל בספק איסור לא משערינן אלא בפליטה. וכ' עוד בשם תמים דעים דהיכא דהגביה עץ הפרור מלא מתבשיל שבקדירה שיש לומר שמה שיצא מפליטת הכף אינו יכול להתבטל בתבשיל שהגביה באותו כף משום דלית ששים באותו תבשיל שהגביה. ואחר ההגבהה החזיר הכל לקדירה מה שהגביה עם עץ הפרור עצמו נעשה הכל נבילה ואוסרת כל הקדירה אם אין ס' כשיעור מה שהגביה עם העץ הפרור ע"ש):
ב סָעִיף א ששמשו. בו חלב אבל אם שמשו בו בכ"ר מים אינו מחשבו מע"ל אבל בכף של איסור אפי' שמשו בו בכ"ר של מים מחשבו מע"ל כשלא היה במים ס' נגד הכף כדלקמן ס"ו וסי' ק"ג. ש"ך. וכ' בט"ז בסי' צ"ה ס"ג יתבאר דגם ע"י עירוי מכ"ר על ב' כלים אחד של חלב וא' של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכ"ר ממש ומ"ה אם עירה נמי מכ"ר על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכ"ר ומהרש"ל כ' וז"ל ומסתפינא להקל בכ"ר שעומד אצל האש כל שהוא חם אפי' אין היס"ב ראוי לאסור דעשו הרחקה לכ"ר כדאיתא בירושלמי עכ"ל אבל בת"ח פוסק כב"י דאפי' בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היס"ב וכן עיקר:
ג סָעִיף א ראשונה. כ' הש"ך דגם דעת המחבר שסברא ראשונה עיקר ולכן כ' סברא האחרונה בשם יש מי שאומר:
ד סָעִיף ב פעמים. הטעם כ' מהרי"ל דמתחלה צריך ס' נגד כל החלב דחיישינן דלמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדרה נעשה כל הכף נבלה מבב"ח ולכך צריך לבטל הכף בפעם הב' ונראה דלכך נקט המחבר אם תחב ב' פעמים כו' ולא כתב סתמא הרבה פעמים צריך ס' בכל פעם משום דאזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ רק בב"ח ולא בשאר איסורים מטעם שבב"ח כל אחד היתר בפ"ע והלכך כשתחבו ב' פעמים תו ליכא למימר דנ"נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ"נ אח"כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' ודוקא אם לא נודע בנתים אבל אם נודע בנתים כבר נתבטל הראשון ושוב גם בפעם הב' בטל באותן הס' ואע"ג דמשמע דעת הב"י לקמן ס"ס צ"ט דאם נפל כזית איסור לתוך ס' זיתי היתר ואח"כ חזר ונפל כזית איסור חוזר וניער אפי' מין במינו אפי' נודע בנתים מ"מ הכא אין טעם כלל דהא יש ס' נגד הכף ולא יהא הכף אלא כולו חלב אלא דמטעם נ"נ צריך ב"פ ס' (ואע"ג דמין במינו נמי אינו נ"ט מ"מ כיון דראוי ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו אסור וזה לא שייך הכא ודו"ק עכ"ל) עיין בס"ס צ"ב בט"ז מה שמקשה מכאן על מה שכ' מהרי"ל בהלכות פסח בהגעלה מכ"ר עיין שם:
ה סָעִיף ב דסגי. כתב הש"ך אפי' באיסור עצמו שנפל לקדרה כמה פעמים קי"ל דא"צ אלא פעם א' ס' וכדלקמן סי' צ"ח סס"ד בהג"ה:
ו סָעִיף ג הכף. כתב הט"ז ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוי כהגעלה משום דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היס"ב והש"ך כתב דלדעת הר"ב בסי' צ"ה ס"ג אפי' לא היה בקדרה אלא מים או שאר דברים אם היה הקדרה ב"י ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר הכף אסור והכי קי"ל דאסור הכף להשתמש בו בין עם בשר בין עם חלב או שאר דברים דהא הכף נ"נ ועי"ל סי' צ"ח ס"ה:
ז סָעִיף ג יומא. פי' משעת התחיבה אפי' אינו ב"י משעה שבישל בה חלב כיון שהיתה ב"י בשעת התחיבה ראשונה נ"נ ואוסרת אח"כ אפי' דיעבד אם הוא ב"י משעת התחיבה אבל אם אינו ב"י בשעת התחיבה השניה הכל מותר דנהי דנ"נ מ"מ השתא נטל"פ ומותר אבל ודאי לכתחלה אסור לתוחבו בשום דבר אפי' אינו ב"י:
ח סָעִיף ג בהנאה. (ר"ל הקערה צריך שבירה והמאכל זורקו לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו) כ' בהגהת אשר"י סוף מס' עבודת כוכבים דאם בישל בה אח"כ כשאינה ב"י ישליך דמי הקדרה לנהר והמאכל מותר ובת"ח חולק ע"ז:
ט סָעִיף ג פירות. כ' הב"י משמע אפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל והקשה הב"ח דהא בסי' צ"א כ' דאסור להניח דבר לח בכלי איסור ותירץ דהכא הוי כמו דיעבד דא"א אם לא שישבר הכלי (אבל קשה לי דבסי' קכ"א כ' או"ה דכלי חרס שנשתמשו בו איסור בצונן מאחר דא"א בהגעלה מקרי דיעבד וסגי ליה בשטיפה היטב וכ' או"ה והביא אותו הש"ך דדוקא כלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות ששתו בו עובדי כוכבים מותר לישראל לקנות ולשתות בו ע"י הדחה אבל שאר כלי חרס שקנה מעובד כוכבים אם הוא רק מסופק בו שנשתמש בחמין צריך שבירה משמע בפירוש אפי' להשתמש בו ביבש נמי אסור דכ' דצריך שבירה דוקא וכאן אינו חולק הרמ"א על ב"י משמע אפי' דבר לח מותר להשתמש בו וצ"ע) וכ' הט"ז בשם הת"ח דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתיה מותר והכי נהגו ולפי מנהג זה יש להקל ג"כ אם נאסרה קדירה מבב"ח ואחר מע"ל בשלו בו מאכל א"צ להשליך דמי הקדרה לנהר ורש"ל חולק ע"ז ופסק דצריך להשליך וכו' וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר צריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו:
י סָעִיף ד לכתחלה. החילוק שבין קדרה לכף איתא בב"י לפי שהכף בלע החלב בשעת שבחו הלכך אף אחר שנפגם אסור לכתחלה כדין קדרה שאינה ב"י משא"כ הקדרה לא בלעה טעם החלב אלא לאחר שנפגם:
יא סָעִיף ד בדיעבד. כ' הש"ך בשם ב"י דהיינו דוקא שחזר ותחבה במין שתחבה בפ"א דאלו חזר ותחבה במין שהיתה בלוע' ממנו תחלה בתוך מע"ל מתחיבה פשיטא שאוסרת וכ"ש אם חזר ותחבה בשאר דברים כגון מים וירקות דמותר בדיעבד אפי' תוך מע"ל מתחיבה ראשונה:
יב סָעִיף ה אסור. הנה הש"ך הניח דברי המחבר ורמ"א בצ"ע דמאחר דאיכא כאן ג' נ"ט א' הנכנס אל הכף ומהכף אל המים ומן המים לקדרה וא"כ יש לתמוה על המחבר למה אוסר לבשל בה בשר בפרט שהוא מתיר לקמן סי' צ"ה נ"ט בר נ"ט בבישול ועוד תימא דהיאך כתב מאחר שהיתה חדשה וכו' דמשמע הא אם בישל בה מתחלה חלב בעין אסור לבשל בה שאר דברים וזה אינו למ"ש לקמן סי' צ"ה ס"ג דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת במים רותחין אפילו שניהם ב"י הכל מותר דהוי נ"ט בר נ"ט וגם על הרב רמ"א יש לתמוה דסתם כהמחבר והא ליתא אפילו לדידן דהא בג' נ"ט כ"ע מודו מיהו הא לא קשיא דלמה לא יהא מותר לבשל בה אפילו חלב דכיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש א' בקדרה זו א"כ יש לקבוע לה תשמיש בשר דמ"מ יותר נשאר בה טעם האחרון עיקר ונראה דכ"ש אם נשתמשו בשר בעין בקדרה זו שתחבו בה בראשונה כף חולבת ב"י דמותר לבשל בה אח"כ בשר אבל לאחר תחיבת כף הא' לא היינו מתירין הקדרה לבשל בה בשר לכתחלה כיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש לקדירה זו יש לקבוע מחלב שבלוע בה עכ"ל (והנה בודאי תיובתא גדולה היא על הב"י ורמ"א ונ"ל לתרץ דבריהם בדוחק דמיירי שהכפות היו ב"י ומסתמא כשהיה ב"י מסתמא שמנונית קצת דבוק עליו כמ"ש בסי' צ"ה ס"ג דצריך שיאמר ברי לי שלא היה שם שום שומן דבוק עליו וכו' וא"כ הוי נתינת טעם ממש ואפ"ה סובר רמ"א דבדיעבד מותר דהוי נ"ט בר נ"ט כי זה הטעם נותן לקדרה ומהקדרה למים שנים כנ"ל):
יג סָעִיף ה ששים. פי' אפילו אם שניהם ב"י והקשה בט"ז לפי טעם הא' בסי' צ"ה ס"ג על היש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדרה ומה מועיל ס' דמ"מ בולע הכף והוי בו טעם שני וצ"ל דס"ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס':
יד סָעִיף ה ולאסור. פי' אפילו לבשל בו שאר דברים וכתב הש"ך דצריך לגרוס במין הכלי בבי"ת ולא כמין הכלי בכ"ף והכי פירושו דאע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל שיכול לאכלו בלא זה הוי כלכתחלה ויש לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא ב"י דוקא (ורש"ל כתב דאוכלין אותה מן הקדרה עם כף חדשה):
טו סָעִיף ה חומרא. כתב הט"ז ממילא גם מ"ש בש"ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו') דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל וכל זה במאכל שהתורה חסה על ממון של ישראל אבל אם בשלו מים בכלי של בשר ותחבו בו כף חולבת ב"י המים אסורים כמ"ש רמ"א בסי' צ"ה ס"ג:
טז סָעִיף ו מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם ע"ל סי' צ"ו מה דינו:
יז סָעִיף ו שבלע. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין דאם יש ס' נגד הבשר הבלוע בבצל אז אף הבצל מותר אע"פ שלא נמחה ונתמעך וא"צ להפרישו אבל אם חתכו הבצל בסכין של איסור אפי' יש ס' צריך להפריש הבצלים מן התבשיל ע"י סינון דקי"ל אפשר לסוחטו אסור עכ"ל וע"ל סי' צ"ו:
יח סָעִיף ו הקדרה. כתב הש"ך דהב"י כתב בס"ס ק"ג וז"ל ומיהו היכא שהיה בלוע מבב"ח שנתבשל בה נראה דלכ"ע כשהוחמו בה מים תוך מע"ל חשוב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מע"ל משעת חימום המים דהא בבב"ח כ"ע מודו שחנ"נ עכ"ל ולא נהירא דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן אצל בב"ח חנ"נ הוא משום דכל חד באפי נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ ומ"מ לדידן דקי"ל בכל איסורים חנ"נ אין נפקותא כאן בכל זה עכ"ל. אבל קצת קשה לי למה צריך כאן ס' נגד החלב שבלעה הקדרה אם בשלו בה מים תוך מע"ל ולא אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט מחלב לקדרה ומקדרה למים חמין שהוחמו בנתים וממים חמין לקדרה כמ"ש בס' התרומה. ע"כ צ"ל דזה ודאי אינו ידוע בבירור שכל הטעם שהיה בקדרה הלך למים חמין ולא הוי נ"ט בר נ"ט אלא מספק ומיהו אם הקדרה אינה ב"י מותר ממ"נ אם הלך בתחלה הכל אל המים הוי נ"ט בר נ"ט ואם לאו הוי נטל"פ וא"ל א"כ בשאר איסורים למה קי"ל אם בישל בקדרה מים תוך מע"ל חשבינן ב"י משעה שהוחמו המים ולא אמרינן ג"כ ממ"נ אי לא פליט האי קדרה לתוך המים אז הוי מה שבקדרה אינו ב"י ואי פליט דלמא פליט בפחות מששים ובטיל האי טעמא בס' שהרי חנ"נ בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. צ"ל דרבנן תקנו זאת כיון דאיכא ספיקא כמה פליט אמרינן בכ"מ לחומרא וחיישינן שמא נפיק הכל ונעשה הכל נבילה אע"ג דבסי' צ"ח בנשפך מין במינו מותר מכח דהוי ספיקא דרבנן דוקא בנשפך אמרינן כן דאם לא נשפך היה יכול לשער אבל הכא א"א לשער בשום ענין לכך תקנו שישער בכל הקדירה וק"ל ואם נתבשל מים בכלי של איסור תוך מע"ל אי אמרינן ביה חנ"נ וצריך מע"ל משעת חימום המים ע"ל ס"ס ק"ג):
יט סָעִיף ז בסכין. אפי' היה הסכין למטה והבשר למעלה לא אמרינן תתאה גבר דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא כן מוכח באו"ה וכתב הש"ך ול"ד למה דאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה אפי' בסכין של עובד כוכבים דאסור משום שמנונית ואפ"ה א"צ רק קליפה דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום ביה"ש לבד אבל חתיכה כולה רותחת:
כ סָעִיף א שחתך. כתב הש"ך דזה נמשך לסברא הראשונה שבס"א שהיא עיקר ואע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ לא הוליך בליעתו בכולו ולפ"ז מ"ש בהג"ה נגד הסכין היינו מקום שנגע בבשר מיהו ודאי דלא אמרו אלא כשידוע לו בבירור עד כמה חתך אבל מן הסתם ודאי דרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' נגד כל הסכין חוץ מן הקתא ואע"ג דבסי' ק"ה ס"ז כתבו הט"ו דאם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהוא חוץ לרוטב סגי בנטילה י"ל דשאני הכא דאגב דוחקא דסכינא מתפשט בכולו א"נ דסתם סכין הוא בלוע ג"כ משמנונית של חמאה וכה"ג א"נ מיירי שהבשר שמן ואע"ג דבסי' צ"ו פסק דאם חתך צנון בסכין של איסור אינו אסור אלא כדי נטילה י"ל דהתם ליכא אלא משום חורפא דצנון ואע"ג דיש פוסקים דחורפיה דצנון עדיף מרותח דאפי' אין הסכין ב"י משוי ליה לשבח מ"מ לענין להתפשט בכולו בישול עדיף:
כא סָעִיף ז קליפה. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' י' ובסי' צ"ו ובא"ח סי' תמ"ז קי"ל דסתם סכין אינו נקי מ"מ השמנונית שעליו אינו אוסר יותר מכ"ק ואע"ג דבסי' צ"ו גבי צנון משמע דאם אינו ב"י ואינו מקונח אוסר כדי נטילה י"ל דאגב חורפיה דצנון ודוחקא דסכינא משוי ליה לב"י מה שבקליפת הסכין ומה שעל פני הסכין ואוסר עד כדי נטילה וכתב בט"ז דגם ברישא אם יש ס' נגד מקום הסכין אפ"ה צריך קליפה וע"ל סימן ק"ה ס"ה דכל דבר הצריך ס' צריך גם קליפה וכן נמי אפילו אינו ב"י אם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין אסור כולה והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים עכ"ל:
כב סָעִיף ז הגעלה. כתב הש"ך הא דכ"כ אסכין ב"י דצריך הגעלה ולא כ"כ נמי אם אינו ב"י דהא הוא בלוע מבב"ח דאסור להשתמש בו לא בשר ולא חלב היינו משום דאינו ב"י מותר להשתמש בו שאר דברים כגון דגים וירקות וכה"ג כבסי' צ"ג בהג"ה משא"כ בב"י דנעשה הסכין נבלה הלכך צריך הגעלה:
כג סָעִיף ז שני. כ' הש"ך דזהו דעת הר"ב עצמו אבל דעת האו"ה ומהרש"ל דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כ"ר לכ"ש אלא כל זמן שהיס"ב אסור וכ' בט"ז שנ"ל להחמיר בדבר גוש אפילו בכ"ש במקום שיש עוד צד להחמיר כגון הכא שיש לומר אגב דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא יש להקל כדעת רמ"א (הב"ח כ' בסק"ה אם חתך בשר רותח בסכין חולבת בכ"ש והיס"ב דנאסר הסכין משום דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכ"ש להפליט הבלוע ולהבליע בבשר עכ"ל):
כד סָעִיף ח גבינה. פי' שנפל על פנאד"ש חמה גבינה:
כה סָעִיף ז קליפה. כתב הש"ך ול"ד לסי' ק"ה באיסור שנפל על היתר חם דצריך נטילה דאין דרך גבינה לכנוס כ"כ ואם כן הגבינה עצמה צריך נטילה וכתב בט"ז ול"ד לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר משא"כ בקערה וכתב הש"ך והא דסגי כאן בקליפה היינו בדבר הנגוב לגמרי אבל אם יש בו רטיבות קצת קי"ל בסי' ס"ט גבי מולח בכשא"מ דבשר רותח בקערה חמה צריך נטילה ואע"ג דכתב בסי' ק"ה בדבר מאכל אם שניהם חמין אפילו שניהם יבשים אוסר כולו מ"מ בכלי גרע כיון דאין האיסור בעין ואע"פ דשם ס"ז משמע דכלי אוסר אפילו באיסור שאינו שמן אפילו בלא רוטב י"ל נהי דעדיף דמפליט בלא רוטב מ"מ אינו פולט יותר רק כ"ק ומ"מ צ"ע עכ"ל:
כו סָעִיף ט דהיתירא. כתב הט"ז דבמרדכי כתוב הטעם מפני ששמנונית בדבש היא נטל"פ וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אוסר והב"י ס"ל הטעם בזה משום דהוי נ"ט בר נ"ט ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוי אסור ולא הוי נ"ט בר נ"ט מ"מ כאן שרי מטעם דהוי נטל"פ וא"כ לא היה לו לש"ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה עכ"ל והש"ך כ' דמוכח שמיירי כאן שהריקוהו בעירוי ולא פסק הקילוח דאל"כ פשיטא דשרי כדלעיל סי' ס"ח ס"ו וא"כ ע"כ צ"ל דלא שרי אלא הדבש אבל הקערה אסורה לדעת הרב בהג"ה בסי' צ"ה ס"ג וליכא למימר דמ"מ שרי מטעם המרדכי דהוי נטל"פ דהא כתב הרב בסימן ק"ג ס"ד במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר לומר דשמנונית בדבש לא הוי נטל"פ ואפשר דמיירי הכא במשקה מע"ד העשוי מדבש דבכה"ג לכ"ע נטל"פ אכן מסתימת ל' המחבר משמע דאפילו הקערה מותרת ואולי כיון דיש כאן תרתי למעליותא דאפילו בנתבשלו הרבה פוסקים מתירים לאכלן בכותח וכן יש פוסקים דשמנונית בדבש הוי נטל"פ שרי לדעת הרב אפילו הקערה וע"ל סימן ק"ג ס"ב בהג"ה:
א סָעִיף א שנתחב. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ט"ז מבואר שם דאפילו אין היכר בכף עד כמה תחב אלא שאומר עד כמה תחב מהימן ולא אמרינן בזה מלתא דלא רמיא כו' דבדבר שהאדם עצמו עושה ל"ש לומר כן כיון דעכ"פ שיודע שבשום פעם יש חילוק בדבר יודע הוא איך עושה ודוקא בשוחט שלא למד ה"ש ואמר אחר שלמד ברי לי ששחטתי יפה לא מהני כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהייה דרסה ע"ש ולע"ד דבריו צ"ע מסימן י"ח סעיף ד' גבי מסוכסכת ומדברי הש"ך שם ס"ק ט"ו ובט"ז סי' ו' ס"ק ג' גבי פגימה למעלה מחציו של סכין ע"ש ומ"ש הנו"ב שם וראיה מר"ס צ"ד בש"ך ששואלין וכו' הנה בש"ך אין זכרון מזה כלל ואפשר שכוון לדברי הש"ך בס"ק כ"ח מה שחולק על מהרש"ל גבי סכין ע"ש ומ"ש מר"ס צ"ד ט"ס וצ"ל מס"ס צ"ד אבל גם משם אין ראיה לענין תחיבת כף דשאני התם דהוי ספק דרבנן כיון שהוא בלא רוטב כמ"ש הפ"ת שם והביאו הפמ"ג. ועיין בפמ"ג לאו"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות י"ג מבואר ג"כ דאם לא ניכר עד היכן תחב יש לפקפק אי מהני אמירת ברי לי כיון דהוא מלתא דלא רמיא ע"ש וצ"ע [ועיין כו"פ שכתב דצריך לשער נגד חלק הכף שהכניס לתוך הקדרה אפילו נגד מה שלמעלה מן התבשיל דחם מחמת הבל הקדרה ובח"ד כתב עליו הגם דמה שמכריח זה מתוך מחלוקת רש"י ור"י דסי' צ"ב אינו מוכרח מ"מ יש להחמיר כדבריו ע"ש ועיין פמ"ג במשבצות סק"א. ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ב שכתב ע"ד הפלתי הנ"ל מסברא נ"ל דליתא וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך סק"א וכן נוהגים בעלי הוראות ע"ש]:
ב סָעִיף א בכלי ראשון. עיין בה"ט סק"ב בשם רש"ל ועיין בתשובת חות יאיר סי' ק"א שכתב דאם הרתיחו חלב בקדרה ושהה בו עד אחר שנצטנן שעה מרובה והריקו החלב מתוכה וביום מחר בשלו בה בשר אם היה סמוך אחר מעל"ע לרתיחתו באופן שאתמול בשעה הזאת היה עדיין חם שהוא יותר מפושרין ששיעורו כחמימות הרוק נראה לאסור דאע"פ שהוסר מעל האש מ"מ נשאר לו שם כ"ר ועשו הרחקה וסייג ומה גם לענין דהכ"ר בולע והולך כ"ז שהדבר שבו שם וצריך מעל"ע אחר שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין לקמן סי' ק"ה סק"ה מ"ש שם:
ג סָעִיף א עיקר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י אע"ג דחם מקצתו חם כולו היינו לבלוע אבל לא לפלוט דאינו פולט אלא מה שנתחב ממנו בקדרה ונ"מ אם תחבו הקתא של הכף של מתכת ב"י בקדרה צריך ס' בקדרה נגד הקתא שנתחב בו עכ"ל והנה בה"י כתב ששמע כן מבעל מג"א ע"ש ובאמת כן הוא במג"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ד אכן דעת הש"ך כאן סק"ג לא נראה כן אלא דגם לענין לבלוע לא אמרינן חם כולו דאינו מוליך בליעתו בכולו וכ"כ לקמן סי' קכ"א ס"ק י"ז דהעיקר כמהר"ם מ"ץ דחם כולו היינו לענין דאם הכלי נעשה חם בראש אחד ונגע איסור בראש השני נאסר אבל לא מהני שאם נפל איסור בראש אחד שיהא מתפשט בצד השני ולכן אם נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד ע"ש וכ"כ בסולת למנחה כלל פ"ה דין א' דאם תחב הקתא מן הכף של בשר תוך המאכל חלב אף שנשתמש הכף בלא הקתא תוך מעל"ע אין צריך לבטלו כלל בדיעבד וכן העליתי בהלכות פסח סי' תנ"א סק"מ ודלא כמ"ש הבה"י בשם בעל מג"א אבל מ"מ הכף נאסר שוב להשתמש בו עד שיגעילו עכ"ל ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן פ"ג שהאריך בענין זה והעלה דהיכא דאין כל הכלי חם שהיד סולדת בו לא אמרינן חם מקצתו חם כולו ואם תחב הקתא של הכף או סכין קודם הכשר אין צריך ששים לבטלו ואם כל הכלי הוא חם אמרינן שפיר דמפעפע בכל הכלי כמו גבי חתיכה חמה ואם תחב צד השני לתבשיל קודם הכשר צריך ששים לבטלו אלא לענין הכשר סגי למקצת כלי שנשתמש בו דכבולעו כך פולטו ע"ש. וכתב עוד הש"ך שם בשם או"ה כלל ל"ז דין ב' דדוקא בחם שע"י בישול אבל בחם שע"י האור ממש מוליך ומפליט בליעתו בכולו ע"ש ולפ"ז אם נתחמם הכלי מתכת ע"י אש ממש במקצת ונתחב מקצתו לקדרה צריך לשער נגד כל הכף דכולו חם ממש ומפליט מן הכל:
ד סָעִיף ב דסגי בפעם אחת. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י דאם תחבו לקדרה והיה ששים ואח"כ תחבו לקדרה אחרת ולא היה ששים ואח"כ חזר ותחב לראשונה צריך ב' פעמים ששים:
ה סָעִיף ג בהנאה. עבה"ט. ומ"ש אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו. הוא מדברי הט"ז שכתב כן בשם או"ה ומהרש"ל ות"ח אכן אין כן דעת הגאון בעל מקור חיים בסי' תמ"ח סק"י דדוקא בחמץ בפסח כו' וכ"כ בביאור הגר"א ז"ל שם ע"ש וקצת ראיה מלקמן סימן קל"ד ס"ב ע"ש ועל ראיית המק"ח מתוספות פסחים דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי יש לפקפק ע"ש ודו"ק ועיין בתשו' פני יהושע חא"ח סימן י"ב ובספר באר יעקב סי' כ"ט מ"ש בענין זה:
ו סָעִיף ג שאינו נהנה מגוף האיסור. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן כ"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"ח שהעלה דלמכור לעובד כוכבים קדרה הבלועה מבשר בחלב אין בו בית מיחוש כלל אפילו ביומיה ע"ש]:
ז סָעִיף ז הוא כ"ש. עבה"ט ועיין בסולת למנחה כלל כ"ג שכתב שבתורת האשם האריך להחזיק דעת מהרש"ל אך שמחלק דהיכא שעירו הבשר עם הרוטב תוך הכ"ש אז מתקרר גם הבשר ע"י הרוטב שמקררו וסובב הבשר מכל צדדיו ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ה שהאריך בזה וכתב שבעיקר הדין לא נ"מ כולי האי דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כ"ז שהיד סולדת בו וכמ"ש הפר"ח ס"ס ס"ב אם לא בהפ"מ ויש עוד סברות להתיר ובכל זאת אם אפשר להכשיר הכלים ולהשהות כלי חרס אנו מצריכים הכשר ושיהוי ולפעמים ג"כ להגעיל הכ"ח ג"פ ברותחין אחר השיהוי וכמ"ש הטור סי' קכ"א בשם העיטור דכל מה דאפשר לו למיעבד בהיתרא עבדינן ואז ר"ל כשהוא הפ"מ ועבדינן כל טצדקאי הנ"ל בוודאי יש להקל אפי' בדבר גוש דכדאי הרמ"א לסמוך עליו ואפי' בבב"ח דטעם כעיקר שלו חמיר טפי מ"מ עכ"פ הכא ע"כ לאו בישול גמור הוא כמו שהוכיח המנ"י סוף כלל ס"א כו' וליכא אלא איסור דרבנן ומכ"ש בשאר איסורים דלא חמיר טכ"ע כ"כ דיש לסמוך אהנ"ל. בשגם עיקר הדין צ"ע מתוס' זבחים צ"ו כו' וכן קבלתי ממורי הגאון ז"ל להקל בדבר גוש בעת הצורך עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כו'. המורים שלנו אין נוהגים כן ועט"ז וש"ך סי' ק"ה ובפמ"ג שם. ומ"ש בסוף דבריו ומכ"ש בשאר איסורים כו' לכאורה אין זה כ"ש אדרבה בשאר איסורים יש להחמיר טפי דלא תלי אם הוא דרך בישול איכא חשש דאורייתא ויש לעיין]:
א סָעִיף א התוחב כו'. נלמד מקדרה שבשל כו' בסי' שקדם:
ב סָעִיף א משערים כו'. כמ"ש בפ' ג"ה דבדידיה כו' כנ"ל:
ג סָעִיף א אם כו'. כנ"ל בסי' שקדם:
ד סָעִיף א בכ"ר. ע"ל סי' ס"ח סי"א:
ה סָעִיף א ויש מי כו. כמ"ש בר"פ כ"צ:
ו סָעִיף א וסברא כו'. דאע"ג דחם כולו אינו מוליך בליעתו בכולו כ"כ הפוסקים ואו"ה כתב דאף אם אומר דמוליך בליעתו בכולו היינו ע"י האור דומיא דפסח. וראיה לכל זה ממ"ש בזבחים צ"ו ב' אמר אביי ל"צ אלא כו' וע"ל סי' קכ"א ס"ו ועמש"ל סי' צ"ב ס"ה:
ז סָעִיף ב אם תחב כו'. דשמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדירה נעשה כל הכף נבילה וכמ"ש בס"ג וכמ"ש בכחל צ"ז ב' וכמש"ש ק"ה ב' חלב נבילה הוא ועתוס' שם ד"ה אמאי כו':
ח סָעִיף ב ולא נודע כו'. שהקשו דאמרינן המעביר עציץ נקוב בכרם כו' (ספ"ז דכלאים וש"מ) מחיצת הכרם שנפרצה כו' (ב"ק ק' וש"מ) וכיוצא בזה הרבה ולא אמרינן דקמא קמא בטיל ובפ' בתרא דע"ז (ע"ג א') אמרינן ראשון ראשון בטיל ותירצו רשב"ם וראב"ן וריב"א דבע"ז מיירי דנודע בינתים וכ' מרדכי בפ"ט דב"ק דב' חתיכות שנפלו בזא"ז אם לא ידע בינתים צריך ביטול נגד שניהם ואם ידע א"צ וכמ"ש בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק כו' ומסיים בתוספתא שם אר"א בר' שמעון בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותר שכבר ה"ל לעלות ומשמע דלפרושי דברי ת"ק אתא וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מה' תרומות ע"ש ואף שבירושלמי אמר עלה רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה כתב הרא"ש בפ' ג"ה סל"ז דבשאר איסורים מודי רבנן לר"ש כיון דא"צ הרמה ומ"מ פסק דחוזר וניער ע"ש שהאריך ומהא דע"ז אין ראיה כמ"ש תוס' שם ע"ג א' ד"ה כי אתא כו' ובשאר מקומות וע"ל סי' צ"ט ס"ו בהג"ה איסור שנתבטל כו' ועמ"ש שם אי"ה באריכות:
ט סָעִיף ב וי"א כו'. דהרבה פוסקים ס"ל דבדבר הבלוע לא אמרינן חנ"נ כמ"ש בסי' צ"ח ס"ח וכמש"ל סי' צ"ב ס"ז ואף דלא קי"ל כן מ"מ בכה"ג יש להתיר וע"ל סי' צ"ח סס"ד בהג"ה אבל אם כו':
י סָעִיף ג אם יש ס' כו'. כמ"ש בקדירה בזבחים (צו ב') ופ' ג"ה ופ' כ"ה ואם בישל כו' ולדידן בס' והמחבר סירכא דפוסקים נקט:
יא סָעִיף ג אבל הכף כו'. ולא אמרינן דליהוי כי הגעלה דהגעלה צריכה רותחין כמ"ש בפ"ב דפסחים (ל' ב') מגעילן ברותחין ובכ"ר ר"ל דלא סגי ביד סולדת דלכן אמר ברותחין דסתם כ"ר יד סולדת סגי וכמ"ש בא"ח סי' תנ"ב ע"ש משא"כ לענין איסור דסגי ביד סולדת. הגש"ד. ור"ל כמ"ש בסוף ע"ז ובזבחים צ"ז א' דכל יום נעשה גיעול לחבירו אבל רבנן פליגי עליה דר"ט שם וכן בסוף ע"ז לא קיימא במסקנא כן ואפשר משום טעמא הנ"ל:
יב סָעִיף ג בין כו' ואפי' כו' בין כו'. וכן בשאר דברים דהא נעשה נבילה:
יג סָעִיף ג אך מותר כו'. כמ"ש בע"ז ל"ב א' התם ליתיה כו' וכמ"ש תוס' בסד"ה והא כו' ומכאן פר"ת כו' ושם (ל"ג) דמותר ליתן ביה שיכרא: (ליקוט) אך מותר כו' כמ"ש בע"ז ל"ב א' ושם ל"ג דמותר לתת לתוכן מים ושאר משקים ובב"מ כ"ד ב' ומותרת בהנאה כו'. סה"ת סימן נ"ה ע"ש (ע"כ):
יד סָעִיף ד אם כו' והכף כו'. כמש"ל בר"ס צ"ג ועבה"ג ס"ק ו' וכמ"ש תוס' בסוף ע"ז ד"ה מכאן כנ"ל:
טו סָעִיף ד ומ"מ כו'. עבה"ג:
טז סָעִיף ה אם בשלו כו'. בש"ך ופר"ח השיגו על הש"ע ומפ' דברי הסמ"ק בע"א וכמ"ש בפכ"ה (קי"א ב') דנ"ט בר נ"ט מותר. ואף למ"ש תוס' שם דוקא עלו אין נתבשלו לא בג' נ"ט מודה כמ"ש תוס' בסוף ע"ז ע"ו א' סד"ה בת ובד"ה מכאן כו' ובחולין ק"ח ב' ד"ה שנפל כו' והרא"ש בפ"ב דפסחים וש"פ וכ"ש לפסק הש"ע בסי' צ"ה:
יז סָעִיף ה הכל שרי. דבלי ב"י מקבל טעם פגום ואותו שאינה ב"י מקבל נ"מ בר נ"ט:
יח סָעִיף ה במין הכלי. כצ"ל ש"ך ע"ש:
יט סָעִיף ה ואינו אלא כו'. כמש"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה אבל ליתנן בכלי כו' ושם ס"ג בהג"ה אא"כ אחד כו' ודלא כתוס' קי"ב א' סד"ה הלכתא ואם האחד אינו ב"י אז כו':
כ סָעִיף ו בצלים כו'. תוס' דע"ז ע"ו ד"ה בת כו' והר"ב כתב בסה"ת כו' (וע"ל סי' צ"ט ס"ק י"ז):
כא סָעִיף ו וכ"ש בקדירה כו'. דהוי נ"ט בר נ"ט:
כב סָעִיף ז בשר רותח כו'. דלא כר"ב שכ' דדי בקליפה ומביא ראיה מפ"ק (ח' ב') דסכין ש"נ קולף לחד לישנא משום דבה"ש רותח ודחה בסמ"ק דשם אינו רותח כי אם קליפה הסמוכה למקום החיתוך בה"ש:
כג סָעִיף ז או אם א"י כו'. כמ"ש בע"ז ל"ח ב' ובתוס' שם ד"ה אי וכמש"ל סי' קכ"ב ס"ז וע' תוס' פ"א דחולין ח' ב' ד"ה השוחט צריך להעמיד כו' וכ"כ הרא"ש שם:
כד סָעִיף ז אלא כו'. כמ"ש הסמ"ק שם בשם ר"ב דההיא שוחט בסכין ש"נ אפילו באינו ב"י וכמ"ש תוס' דסתם כליהם אינם ב"י ואסור משום שמנונית הדבוק בסכין וכ"כ הרשב"א וכמ"ש רש"י קי"ב א' ד"ה קישות לפי' הראשון. ובזה א"צ לתי' הסמ"ק הנ"ל דאפי' בכולו רותח אינו אוסר משום מעט שמנונית הנדבק בה אלא כ"ק וכמ"ש בפ' כ"צ (ע"ו א') שאני סיכה דמשהו כו' וז"ש כדי קליפה:
כה סָעִיף ז הסכין צריך הגעלה. וה"ה בסכין שאינו ב"י אלא דאז מותר להשתמש שאר דברים כנ"ל:
כו סָעִיף ז הבשר צריך כו'. כמו סכין ש"נ דחום בה"ש אינו יותר מכ"ש אלא משום שמנונית וכמש"ו:
כז סָעִיף ז והסכין נעיצה. כמ"ש בסוף ע"ז בסכין של עובד כוכבים להשתמש בו צונן אע"ג דצונן אינו בולע ובהדחה בעלמא סגי כמ"ש בפ' כ"ח ק"ז ב' בסכין בעינן נעיצה ה"ה בחתך בה צונן וכן לא"ד בפ"א (ח' ב') דבה"ש צונן מ"מ קולף משום דוחקא דסכינא אלא שכתב הרשב"א דמ"מ טעמא משום דבה"ש רותח קצת מצורף לטעמא דדוחקא דסכינא וז"ש כאן בכלי שני וההיא דסוף ע"ז להשתמש בקביעות בדבר שנשתמש בו רותח או לחתוך דבר חריף כמ"ש בס"ס קכ"א:
כח סָעִיף ז ואפילו כו'. כנ"ל ובה"ש צונן אלא שרותח קצת כנ"ל וכן אפילו ללישנא קמא כנ"ל:
כט סָעִיף ח אם נפל כו'. עש"ך:
ל סָעִיף ח וכן כו'. ר"ל אף כשהקערה חמה ג"כ אבל הרשב"א כתב ג' חילוקים בנגוב אוסר כ"ק וברטוב קצת אוסר כדי נטילה ואם הוא לח גמור צריך ס' נגד כל הקערה ועש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.