א
נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי־דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל׃
רַשִׁ״י
עבד וגו'. מלאה לבו לעשות צלם של זהב: פתיה אמין שית אקימה וגו'. אם אין עביו אלא שש היאך יכול לעמוד בגובה אמין שתין אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמ' (יחזקאל ז) וזהבם לנידה יהיה: בבקעת דורא. שם מקום:
אִבְּן עֶזְרָא
נבוכדנצר, רומיה - הוא גובהו הוא קומתו. פותיה - רחבו שש אמות. בקעת דורא - וישבו שם היא בקעת דורא.
מְצוּדַת דָּוִד
עבד. עשה צורה של זהב קומתו היה ששים אמות ורחבו ו׳ אמות והעמידו בבקעת דורא וארז״ל על כי שמע בפתרון חלומו אשר ישראל ינחלו המלכות בא״י עד עולם לכן עשה הצלם בחשבו להכשילם בעון עכו״ם למען לא ינחלו המלוכה:
ב
וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
לאחשדרפניא. דוכסין: פחותא. שלטונין: אדרגזריא גדבריא וגו'. כולם שם עכו"ם הם: לחנוכת צלמא. תחלת עבודותיו:
אִבְּן עֶזְרָא
ונבוכדנצר, למכנש - לקבץ ולחבר, אחשדרפנים והנזכרים אחריהם, הם מעלות שבע בלשון ישמעאל, רק לא נדע פירוש אדרגזריא והבאים אחריהם. וחכם היה בספרד שפירש אדרגזריא אדירי גזרין ואין צורך, על כן נניחם כי לא יועילו. למתא - לבוא.
מְצוּדַת דָּוִד
למכנש. לאסוף את אחשדרפניא וכו׳ וכל שאר מושלי המדינה לבא לחנוכת הצלם אשר העמיד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לאחשדרפניא וכו׳. כולם שמות מיני שררה זו למעלה מזו וידועים המה בל׳ כשדים: לחנכת. התחלת תשמיש הדבר להיות משמש והולך קרוי חנוך בל׳ המקרא:
ג
בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וקאמין [וְקָיְמִין] לָקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר׃
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז נאספו אחשדרפניא וכו׳: וקיימין. ועמדו מול הצלם אשר העמיד:
ד
וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא׃
רַשִׁ״י
וכרוזא קרא בחיל. הכרוז יוצא בכח גדול: לכון אמרין עממיא. לכם כל העמים והלשונות אומרים מכרוז מצות המלך במשלחת המלך:
אִבְּן עֶזְרָא
וכרוזא - המעביר קול בחיל. אמר יפת: כי עמים יש להם אלהים ואומים בלא תורה ולשונות, מהם תורה אחת להם ולא לשון אחד, או באין תורה.
מְצוּדַת דָּוִד
וכרוזא. וכרוז קרא בכח ר״ל בהרמת קול גדול: לכון. וזהו דבר הכרוז לכם אומרים ומזרזים אתם עממיא וכו׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וכרוזא. ענין השמעת הדבר לרבים: עממיא. הם האומות שיש להם אלוה ותורה: אומיא. הם בלא אלוה ובלא תורה: ולשניא. הם החלוקים בלשונותם בין מבני אלוה ותורה ובין זולתם:
ה
בְּעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא. קול הקרן שורקת כמו (זכריה י׳:ח׳) אשרקה להם ואקבצם: קתרוס סבכא וגו'. כולם כלי זמר הם: זני זמרא. מיני זמר למינו ת"א לזנוהי:
אִבְּן עֶזְרָא
בעידנא - בעת. קל קרנא - קול השופר. משרוקיתא - כלי לשרוק בו רק קתרוס וחביריו, כולם כלי נגונים הם, גם בלשון הקדש כינור ומחול ומינים ועוגב ושמותם לא ידענום, אע"פ שעוגב מגזרת ותעגבה ומינים שני כלים ומחול חליל וכינור כדמות מנורה ואלה סברות בלא ראיה.
מְצוּדַת דָּוִד
בעדנא. בעת אשר תשמעון קול קרן השופר וכו׳ וכל שאר מיני זמר אז תפלו על פניכם ותשתחוו אל צורת הזהב אשר העמיד נבוכדנצר המלך:
ו
וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ־שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
רַשִׁ״י
אתון נורא. גומא שעושין לשרוף בה אבנים לסיד והוא כבשן שבכל המקרא:
מְצוּדַת דָּוִד
ומן. ומי אשר לא יפול וישתחוה אזי מיד בעת הזאת יושלך לתוך תנור אש הבוערת:
ז
כָּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כָּל־עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כָּל־עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
כל קבל דנה. כל עומת זו שנזהרו במצות המלך על כך: בה זמנא. בו בזמן שישמעו קול הזמר שהוא לסימן שיבואו המשתחוים להשתחוות נפלין כל עממיא וגו':
מְצוּדַת דָּוִד
כל קבל. בעבור הכרוז הזה לכן בזה העת כאשר שמעו כל העמים קול קרן השופר וכו׳ נפלו כולם על פניהם והשתחוו אל הצלם (ולא זכר כאן סומפוניא וכללו בכל זני זמרא, או מדעת לא הביאו ליתן פתחון פה למי שלא ישתחוה כי יוכל לומר הלא לא הביאו הסומפוניא כאשר קרא בחיל כי עצם הכוונה היה להכשיל את ישראל ודבר המלך שלטון אין להשיב ואם יביאו הכל ועכ״ז לא ישתחוו מה לו במיתתן לזה מנע את הסומפוניא בחשבו אם לא ישתחוו עדיין אין להם משפט מות ואולי יפתם להשתחוות בשניה):
ח
כָּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא׃
רַשִׁ״י
כל קבל דנה. כל עומת זו שראו שונאי היהודי' שיש שעה להלשין עליהם: קריבו גוברין כשדאין ואכלו קרצהון. הלשינו עליהם, לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) מתרגמינן ולא תיכול קורצין, ואומר אני שכן היתה דת של הולכי רכיל לאכול לגימא במקום שמלשינין שם והוא סימן קיום דברים שמאותה שעה יש עליהם לברר דבריהם ולאמת לשון הרע שאמרו ואותה סעודה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו׳:י״ג) שהוא לסימן לשון הרע:
אִבְּן עֶזְרָא
ואכלו קרציהון - תרגום: לא תלך רכיל - המדבר בסתר רעה על אחד, כאילו אוכל בשרו.
מְצוּדַת דָּוִד
כל קבל. בעבור זאת אשר כל העכו״ם השתחוו ולא מרו פיו: בה זמנא. בעת ההיא קרבו אנשי כשדים והלשינו מלשינות על היהודים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ואכלו קרציהון. הוא מענין רכילות ומלשינות כי לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) ת״א לא תיכול קורצין ע״ש שדרך המלשין לרמז דברו ולקרוץ בעיניו למען לא יבינו כל העומדים ובהקריצה ההיא כאלו אוכל בשר מי אשר ילשין עליו:
ט
עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי׃
רַשִׁ״י
ענו ואמרין. צוחו כל עניה שבמקרא לשון קול רם הוא:
מְצוּדַת דָּוִד
ענו. הרימו קול ואמרו וכו׳ המלך לעולם יחיה והוא מדרך המוסר לברך את המלך בראשית האמרים:
י
אנתה [אַנְתְּ] מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וסיפניה [וְסוּפֹּנְיָה] וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא׃
מְצוּדַת דָּוִד
אנת. אתה המלך עשית גזרת אומר אשר כל איש אשר ישמע קול קרן השופר וכו׳ וכל שאר מיני זמר יפול על פניו וישתחוה אל הצלם:
יא
וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
יב
אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי־מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל־עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא־שָׂמוּ עליך [עֲלָךְ] מַלְכָּא טְעֵם לאלהיך [לֵאלָהָךְ] לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין׃
רַשִׁ״י
איתי. יש: יהודאין. משבט יהודה: אלך. אלה: לא שמו: עלך מלכא טעם. לא חשו לתת עצה לעצמן לחוש על גזרותיך:
אִבְּן עֶזְרָא
איתי - יש. די מנית יתהון - כמו: אשר מנה שר הסריסים. והנה יש שאלה, אין ספק כי דניאל הוא היה יותר נכבד וידענו שהוא לא השתחוה לצלם. למה לא הזכירוהו הכשדים למלך? ולפי דעתי: כי פחדו להזכירו אחר שידעו שהמלך הקריב לפניו ניחוחין כאשר יעשה לאלהיו. ויפת בן עלי אמר: כי היו אוהביו, על כן לא הזכירוהו. ואין צריך.
מְצוּדַת דָּוִד
איתי. יש אנשים יהודים אשר הפקדת אותם על מלאכת מדינת בבל והם חנניה מישאל ועזריה: גובריא. האנשים האלה לא עשו לעצמן טעם ועצה לחוש עליך המלך לקיים מאמרך לאלהיך אינם עובדים ואל הצלם אשר העמדת לא השתחוו (ולא הלשינו על דניאל בעבור כי ראו שהמלך חשבו לאלוה ואיך ישתחוה הוא אל הצלם:
יג
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָה אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
אמר להיתיה. צוה להביא: היתיו. הובאו:
אִבְּן עֶזְרָא
באדין, להיתיה - כמו: שובו אתיו, רק הוא מהבנין הכבד הנוסף, כי הפועל יוצא.
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז אמר נ״נ בכעס וחמה להביא לחנניה מישאל ועזריה: באדין. אז האנשים האלה הובאו לפני המלך:
יד
עָנֵה נְבֻכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין׃
רַשִׁ״י
הצדא. שמא גזרותי צדו ושממה ודבר רק היא בעיניכם אתם שדרך מישך ועבד נגו אשר לאלוהי אינכם עובדים, ה"א של הצדא משמשת בלשון תמיהה: די הקמת. שהקמותי:
מְצוּדַת דָּוִד
ענה. הרים נ״נ את קולו ואמר עליהם: הצדא. וכי חוק גזרתי היא דברי ריק ושממה אתם חנניה מישאל ועזריה אל אלוהי לא ישכם עובדים ולצלם הזהב אשר העמדתי לא תשתחוו:
טו
כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי־עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ־שַׁעֲתָה תִתְרְמוֹן לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן־הוּא אֱלָהּ דֵּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן־יְדָי׃
רַשִׁ״י
כען הן איתיכון עתידין. עתה הנכם עתידים על כרחכם לקבל זו עליכם: והן לא תסגדון. ואם לא תשתחוו תהיו מושלכים: לגו. לתוך: ומן הוא אלה. ומי הוא שום אלוה שיציל אתכם מידי:
אִבְּן עֶזְרָא
כען - עתה הנה ישכם עתידים חלק להם כבוד, אולי לא יהרגם בעבור כבוד דניאל.
מְצוּדַת דָּוִד
כען. עתה אם ישכם מוכנים אשר בעת אשר תשמעון קול קרן וכו׳ וכל שאר מיני זמר אז תפלון ותשתחוו להצלם אשר עשיתי וכאומר אם עתה תשתחוו לא אעשה לכם מאומה רע על אשר לא השתחויתם בראשונה: והן. ואם לא תשתחוו אזי מיד בעת הזאת תושלכו אל תוך תנור אש הבוערת ומי הוא האלוה אשר יציל אתכם מידי:
טז
עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא־חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל־דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ׃
רַשִׁ״י
למלכא נבוכדנצר. למה הוזכר שמו אלא כך אמרו לו אם לקבל עלינו גזירתך לתת מסין וארנוניות וגולגליות אתה מלך עלינו אם לכפור בהקב"ה נבוכדנצר שפל אנשים בעינינו ובזוי עם אתה: לא חשחין אנחנא. לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו:
אִבְּן עֶזְרָא
ענו, לא חשחין - לא צריכין אנו להשיבך, כי אלהינו שאנחנו עובדים כמו פולח ובוקע, בארץ יכול להצילנו מכבשן האש, גם מידך אם ירצה והנה אם לא יציל ידוע יהיה לך.
מְצוּדַת דָּוִד
ענו. השיבו חנניה מישאל ועזריה ואמרו למלך: נבוכדנצר. אתה נ״נ ולא קראוהו בשם מלך כאומר בדבר זה לא תמלוך עלינו ולא תמשול בנו: לא חשחין. אין אנחנו חוששין על הפחד הזה להשיבך אמרי רצוי וטענות:
יז
הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי־אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן־יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב׃
רַשִׁ״י
יכיל לשזבותנא. יכול להצילנו מכל צרה: מן אתון נורא. ומן ידך מלכא ישזיב מן הכבשן ומן ידך יציל:
מְצוּדַת דָּוִד
הן איתי. הנה יש אלהים הוא אלהינו אשר אנחנו עובדים הוא יכול להציל אותנו מן תנור אש הבוערת ואף מן ידך המלך יציל כאומר ובכל אופן שתרצה להמית אותנו יכול הוא להציל מכולם:
יח
וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא־לָךְ מַלְכָּא דִּי לאלהיך [לֵאלָהָךְ] לָא־איתינא [אִיתַנָא] פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד׃
רַשִׁ״י
והן לא. ואם לא יחפוץ להציל גופינו ידיע להוי לך:
מְצוּדַת דָּוִד
והן לא. ואף אם לא יחפוץ להציל ידוע יהיה לך המלך אשר עכ״ז לא יש עמנו לעבוד לאלהיך ואל צלם הזהב אשר העמדת לא נשתחוה:
יט
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אשתנו [אֶשְׁתַּנִּי] עַל־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד־שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ׃
רַשִׁ״י
התמלי חמא. נתמלא חמה: וצלם אנפוהי אשתני. ופרצוף פניו נשתנו: למזא לאתונא. להצית לכבשן האש ולחממו: חד שבעה על די חזה למזיה. על אחת שבע פעמים ששיערוהו עד כדי הסיקו וכאילו יבעירוהו ז' שיעורין כמוהו: למזיה. להסיקו:
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז נבוכדנצר נתמלא חמה ודמות פניו נשתנה בכעסו על חנניה מישאל ועזריה: ענה. הרים קול ואמר להבעיר ולהסיק את התנור: חד שבעה. ר״ל להוסיף ולהסיק בפעם אחת כשיעור שבעה הסקות על אשר ראוי להסיקו:
כ
וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי־חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
רַשִׁ״י
ולגבורין גברי חיל די בחיליה. ולאנשים גבורי כח אשר בחילו: אמר לכפתה. צוה לאסור אותם שראה מתחזקים לענותו קשות ואמר גבורים הם אלו וצוה לגבורים אשר בחילו לאסור אותם:
מְצוּדַת דָּוִד
ולגוברין גברי. ולאנשים אנשי חיל אשר בצבאו צוה לאסור ולקשור לחנניה מישאל ועזריה ולהשליך לתנור אש הבוערת:
כא
בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פטישיהון [פַּטְּשֵׁיהוֹן] וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
רַשִׁ״י
גובריא אלך. אנשים אלו: כפיתו בסרבליהון. נתקשרו בבגדי מעטפותן: פטשיהון וכרבלתהון. מיני מלבוש מלכות שהיה להם ואע"פ שהיו יוצאין לידון לפני נ"נ דיני מיתה לא שנו בגדיהם להשפיל את גדולתם מכאן למדו חכמים שאפי' בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה: וכרבלתהון. יש לו דוגמא (בד"ה א' טו) ודוד מכורבל: ורמיו לגוא אתון נורא. והושלכו לתוך כבשן בוערה:
אִבְּן עֶזְרָא
באדין, בסרבליהון – הם השמלה העליונה ומנהג האומות לשרוף האנשים במלבושיהם, שאינם שוין כלום. וכרבלתהון - כמו ודוד מכרבל במעיל בוץ. ופטשיהון - חלוקין או מכנסים, ולבושיהון - שאר בגדים.
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז האנשים האלה קשרו אותם כשהם לבושים בסרבליהון וגו׳: ולבושיהון. ר״ל שאר המלבושים: ורמיו. והשליכו אותם לתוך התנור וגו׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בסרבליהון. הוא שם מלבוש ובדרז״ל בסרבלי חתימי (שבת נח): פטשיהון. הם המכנסים: וכרבלתהון. מין לבוש עשוי להתעטף בו ודוגמתו ודוד מכורבל במעיל (דה״א טו):
כב
כָּל־קֳבֵל דְּנָה מִן־דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא׃
רַשִׁ״י
כל קבל דנה. כל עומת זאת אשר מצות המלך היתה עזה: ואתונא אזה יתירא. והכבשן הוסק מאד: גובריא אלך. אלו האנשים הגבורים אשר קשרו את חנניה מישאל ועזריה והשליכום לכבשן: קטיל המון שביבא די נורא. שרף אותם כח שביב האש:
אִבְּן עֶזְרָא
כל, מחצפא - במהירות. די הסיקו - כמו והשקו שבע שנים. שביבא - כמו: לא יגה שביב אשו:
מְצוּדַת דָּוִד
כל קבל. בעבור זאת מן אשר דבר המלך היתה ממהרת והתנור הוסק בהסקה מרובה: גובריא אלך. לזה האנשים האלה אשר העלו את חנניה מישאל ועזריה אל פה התנור להשליכם בו: קטיל. המית אותם הנצוצות של האש כי היו מרובות ועשו בבהלה ולא היו נשמרים ונזהרים:
כג
וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא־אַתּוּן־נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין׃
מְצוּדַת דָּוִד
וגובריא. והאנשים האלה שלשתם חנניה מישאל ועזריה נפלו לתוך התנור כשהם קשורים:
כד
אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא־נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
תוה. תמה: וקם בהתבהלה. ועמד בבהלה: ענין ואמרין. עונין ואומרי' למלך: יציבא מלכא. אמת דבר המלך:
מְצוּדַת דָּוִד
אדין. אז נבוכדנצר המלך חרד ועמד בבהלה והרים קול ואמר ליועציו הלא שלשה אנשים השלכנו לתוך האש כשהם קשורים: ענין. השיבו ואמרו למלך אמת המלך כן היא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
להדברוהי. הם היועצים המנהיגים כי וינהג את הצאן (שמות ג׳:א׳) ת״א ודבר:
כה
עָנֵה וְאָמַר הָא־אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא־נוּרָא וַחֲבָל לָא־אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רביעיא [רְבִיעָאָה] דָּמֵה לְבַר־אֱלָהִין׃
רַשִׁ״י
שרין מהלכין בגוא נורא. מותרין מאסוריהן והולכים בתוך האש: וחבל לא איתי בהון. וחבלה לא יש בהם: ורוה די. רביעאה ותוארו של רביעי: דמה לבר אלהין. דומה למלאך שראיתי בהיותי עם סנחרב כשנשרפו אוכלוסיו שנאמר (ישעיהו ל״ז:ל״ו) ויך במחנה אשור ונבוכדנצר היה שם ונמלט בתוך עשרה שנמלטו מהם:
אִבְּן עֶזְרָא
שריין. מותרין - וחבל - השחתה, כמו: וחבל את מעשה ידיך. ורויה די רביעאה - ותואר הרביעי. לבר אלהין - כבן אלהים, כמו: מה ברי ומה בר בטני.
מְצוּדַת דָּוִד
הא אנה. הלא אני רואה ארבעה אנשים והמה מותרים מן הקשורים והולכים בתוך האש והשחתה לא יש בהם: ורוה. ותוארו של הרביעי דומה למלאך:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לבר אלהין. כן יקרא המלאך כאלו הוא מבני בית של השכינה וכן ויבואו בני האלהים (איוב א׳:ו׳):
כו
בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד־נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי־אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה] פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן־גּוֹא נוּרָא׃
רַשִׁ״י
קרב. לתרע אתון נורא נגש לשער החצר שהכבשן בתוכה לדבר עמהם ומתחלה היה רואה אותם מרחוק: פוקו ואתו. צאו ובאו ולא אמר להם עלו ובואו מכאן למדנו שצף קרקעית הכבשן והשוה לארץ שלא יטרחו לעלות: באדין נפקון. אע"פ שבטוחין בנס העשוי להם לא מלאה לבם לזלזל במלכות לצאת שלא ברשות:
אִבְּן עֶזְרָא
באדין, לתרע - לשער וכמוהו: תרעתים סוכתים. פוקו - צאו. ואתו - ובואו, כמו: שובו אתיו.
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז קרב נ״נ אל שער התנור: עבדוהי. עבדיו של אלהים עליון צאו מן התנור ובואו אלי: באדין. אז יצאו מן תוך האש כי עד לא דבר אליהם רכות פחדו לצאת כי האדם הוא בעל בחירה ופן ימיתם בידיו:
כז
וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא־שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסָרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן׃
רַשִׁ״י
ומתכנשין אחשדרפניא. ד' אומות נמנו למעלה באסיפה הראשונה שלא נמנו כאן אדרגזריא דתבריא גדבריא תפתיא הם גבורי החיל אשר הרגם שביב האש בהשליכם את חנניה וחבריו לאור: חזין לגובריא אלך. רואין את האנשים האלה חנניה וחבריו: די לא שלט נורא בגשמהון. אשר לא שלטה האש בגופם: גשמהון. גופן בל' ארמי ויש רבים בזה הספר: ושער ראשיהון לא התחרך. שער ראשיהון לא נחרך: לא שנו. לא נשתנו ממראיתן: לא עדת בהון. לא סרה לתוכם:
אִבְּן עֶזְרָא
ומתכנשין, והדברי מלכא - יועציו שהן נהוגין עמו. בגשמיהון - גופותם, כמו: וגשם יגדל: וריח נור - ריח אש לא עבר עליהם, כמו: מעדה בגד ביום קרה. לא התחרך - כמו: לא יחרוך רמיה צידו. והזכיר הבגד העליון ואין צריך להזכיר האחרים.
מְצוּדַת דָּוִד
ומתכנשין. ונאספו אחשדרפניא וגו׳ ויועצי המלך וראו את האנשים האלה אשר לא שלט האש בגופם ושער ראשם לא נשרף ונחרך וסרבליהון לא נשתנו מן האש ואף ריח אש לא עברה בהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בגשמיהון. בגופם כי ושבט לגו כסילים (משלי כ״ו:ג׳) ת״י ושבטא לגושמיהון: התחרך. ענין שריפה כמו לא יחרוך רמיה (שם יב): עדת. עברה כמו לא עדה עליו שחל (איוב כ״ח:ח׳):
כח
עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי־שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גשמיהון [גֶשְׁמְהוֹן] דִּי לָא־יִפְלְחוּן וְלָא־יִסְגְּדוּן לְכָל־אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן׃
רַשִׁ״י
ענה נבוכדנצר. צוח נבוכדנצר: די התרחיצו עלוהי. אשר בטחו עליו: ומלת מלכא שניו. ומלת המלך שנו שלא לקיימו: ויהבו גשמהון. ומסרו גופם: לאלההון. זולתי לאלהיהם:
אִבְּן עֶזְרָא
ענה, שלח מלאכיה - הוא הרביעי, כמו: חונה מלאך ה' סביב ליריאיו. וככה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ומלאך פניו הושיעם, המלאך הגואל, ויסע מלאך האלהים. ועוד אבאר לך זה באר היטב.
מְצוּדַת דָּוִד
בריך. ברוך אלהיהם של חנניה מישאל ועזריה אשר שלח מלאכו והציל את עבדיו אשר בטחו עליו ודבר המלך בטלו ושנו ומסרו גופם אשר לא יעבדו ולא ישתחוו לשום אלוה כ״א לאלהיהם:
כט
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל־עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי־יֵאמַר שלה [שָׁלוּ] עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל־קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָה אָחֳרָן דִּי־יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה׃
רַשִׁ״י
שים טעם. כלומר יושם חק: די יאמר. שלו אשר יאמר משגה כלומר שום דבר של גנאי: הדמין. אברים כלומר ינתחוהו לאברים: נולי ישתוה. אשפה יושם: די יכול להצלה כדנה. אשר יכול להציל כזאת:
אִבְּן עֶזְרָא
ומני, שלו - כמו: שגגה. וכמוהו: על השל. כל - להצלה כדנא כאלהים הזה.
מְצוּדַת דָּוִד
ומני. וממני נעשה גזרת אומר אשר כל עם ולשון אשר יאמר לתלות דבר שגגה ומשגה על האלהים של חנניה מישאל ועזריה אזי יעשה גופו לנתחים וביתו יושם לאשפה ולמקום נוול: כל קבל. בעבור אשר לא יש אלוה אחר אשר יכול להציל כהצלה הזאת:
ל
בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל׃
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז המלך הצליח לחנניה מישאל ועזריה ר״ל המשילם ממשל רב בכל המדינה:
לא
נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכָל־עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי־דארין [דָיְרִין] בְּכָל־אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא׃
רַשִׁ״י
נבוכדנצר מלכא לכל עממיא. זה טופס כתב האגרת נבוכדנצר המלך שואל לשלום לכל העמים:
אִבְּן עֶזְרָא
נבוכדנצר מלכא - עתה יחל לספור אגרת שכתב נבוכדנצר לכל העמים הדרין בכל ארץ מלכותו, ובתחלת הכתב שלמכון ישגא – ירבה, כמו: הן אל שגיא.
מְצוּדַת דָּוִד
נבוכדנצר מלכא. עתה יחל לספר דברי האגרת אשר כתב נבוכדנצר לכל העמים וראשית הדברים היו נבוכדנצר מלכא לכל עממיא וגו׳ אשר שוכנים בכל הארץ לכולכם יאמר שלומכם יתרבה ויתגדל:
לב
אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה] שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה׃
רַשִׁ״י
שפר קדמי להחויה. טוב לי להגיד:
אִבְּן עֶזְרָא
אתיא - אותות. ותמהיא - מופתים שיתמה אדם מהם שלא ראו כמותן. אלהא עילאה - עליון על כל אלהים. שפר קדמי להחויה - כמו: הנותן אמרי שפר.
מְצוּדַת דָּוִד
אתיא. האותות והמופתים התמוהים אשר עשה עמי אלהים עליון יאה ונאה לפני להגיד ולספר:
לג
אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם־דָּר וְדָר׃
מְצוּדַת דָּוִד
אתוהי. אותותיו מאוד גדולים ומופתיו התמוהים מאוד חזקים מלכותו מלכות עולמים וממשלתו עם כל הדורות רצה לומר בזמן כל הדורות:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.