אֵיכָה ה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א זְכֹר יְהוָה מֶה־הָיָה לָנוּ הביט [הַבִּיטָה] וּרְאֵה אֶת־חֶרְפָּתֵנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא זכור – הזכור בלב והמבט בעין. והטעם כל הצרה שעברה עלינו קודם הגלות והחרפה שאנחנו בה:

ב נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים׃

אִבְּן עֶזְרָא נחלתנו – שדות וכרמים, מכורה לזרים שהם בארצנו:

ג יְתוֹמִים הָיִינוּ אין [וְאֵין] אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת׃

אִבְּן עֶזְרָא יתומים – ועוד היינו עם הגרים עלובים כאילו יתומים היינו: ואין אב - ידוע שמנהג משפחת האב לעזור היתומים:

ד מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ׃

רַשִׁ״י מימינו בכסף שתינו. שהיו יראים לשאוב מים מן הנהר מפני האויבים והיינו קונים מהם בכסף:

אִבְּן עֶזְרָא מימינו – אפילו המים והעצים שאינם ברשות אדם נקנה אותם במחיר רב, כי העיר יושבת במצור מן אויב:

ה עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ לא [וְלֹא] הוּנַח לָנוּ׃

רַשִׁ״י על צוארנו נרדפנו. בעול עבודה קשה: יגענו. לאסוף ממון ונכסים: ולא הונח לנו. יגיענו בידינו כי האויבי' גובים וחוטפים הכל במסים וגולגליות וארנוניות:

אִבְּן עֶזְרָא על – ואם אנחנו מביאים המים או העצים, על צוארנו נרדפנו, הצר רדפנו ויגענו חנם, כי לא יניח לנו מה שהיינו מביאים:

ו מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם׃

רַשִׁ״י מצרים נתנו יד. דרך אדם הנופל ורוצה לעמוד מושיט יד למי שאצלו לעזור לו ואף כאן למצרים הושטנו יד שיעזרונו: ולאשור. שישבעונו בלחמם: נתנו. כמו נתננו דגשות הנו"ן משמשת במקום נו"ן שנייה וכן (ד"ה א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך וכן (בראשית לד) ונתנו את בנותינו לכם:

אִבְּן עֶזְרָא מצרים נָתַנּוּ יד – דגשות הנו"ן במלת נתנו תחת נו"ן השרש, כי זאת הנו"ן סימן המדברים. ונתינת היד שבועה וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ (יחזקאל יז יח) והטעם כתקיעת כף כי נשבעו למצרים ואשור ואולי נשׂבע:

ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם [וְאֵינָם] אנחנו [וַאֲנַחְנוּ] עֲוֺנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא אבותינו – זאת הרעה הבאה עלינו בעבור עונותינו שהתחברו עם עונות אבותינו והם נמלטו ולא אנחנו, כטעם פוקד עון אבות על בנים:

ח עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם׃

אִבְּן עֶזְרָא עבדים – ועבדינו נותני מס לנו כאדום משלו בנו: פורק – כמו מציל, כמו ויפרקנו מצרינו (תהלים קלו כד), ושניהם מגזרת מפרק הרים (מ"א יט יא):

ט בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י בנפשנו נביא לחמנו. בסכנת נפשנו [ היינו מסוכנים כשהיינו מביאי' מזנותינו מן השדה מפני חרב המדבר:

אִבְּן עֶזְרָא בנפשנו – בתחלה היו עבדינו מביאים לחמנו ועתה אנחנו בעצמנו. והישר בעיני שטעמו בסכנת נפשנו וכן כי בנפשותם הביאום (דהי"א יא יט):

י עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב׃

רַשִׁ״י נכמרו. נתחממו וכן (שם מג) כי נכמרו רחמיו ובלשון גמרא יש הרבה על הכומר של ענבים מכמר בישרא: זלעפת רעב. כמו (תהלים יא) ורוח זלעפות לשון שריפה:

אִבְּן עֶזְרָא עורנו – ואם לא נסתכן להביא לחם נמות ברעב: נכמרו – כמו יבערו ויקדו. ונכמרו כי נכמרו רחמיו (בראשית מג ל):

יא נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה׃

אִבְּן עֶזְרָא נשים – לא די לנו צרת הרעב עד שעינו העבדים נשינו. וכל שכיבה באונס והיא כדרכה תקרא ענוי:

יב שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא שרים – אין לנו שרים שיושיעו נשינו כי אפילו הם נתלו בזרועם. ויש אומרים כי בידם שב אל העבדים הנזכרים למעלה:

יג בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ׃

רַשִׁ״י טחון נשאו. כשהיו האויבים מוליכין אותם בקולרין היו נותנים על כתפיהם ריחיים ומשאות כדי לייגעם, וכן בעץ כשלו, כשל כחם, ולשון כשלון נופל בתשות כח כמו שנאמר בעזרא (נחמיה ב) ויאמר יהודה כשל כח הסבל וכן (לעיל א) הכשיל כחי:

אִבְּן עֶזְרָא נשאו – בחורים לטחון, ויהיה טחון שם הפועל, כמו נלאיתי נשוא (ישעיה א יד), וכשל כח הנערים בהניע עץ הטחנה. ויש אומרים שהוא כמשמעו, והטעם כי כל מחנה צריכה לטחון ולעצים:

יד זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם׃

אִבְּן עֶזְרָא זקנים – מנהגם היה לשבת בשערי ירושלים:

טו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא שבת – על הקרבנות שנכרתו: ומחולנו – המחוללים והמשוררים:

טז נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא נפלה – בית המקדש מקום השכינה:

יז עַל־זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל־אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ׃

רַשִׁ״י על זה היה דוה לבנו וגו'. על המפורש במקרא של אחריו, על ששמם הר ציון ושועלים הלכו בו:

אִבְּן עֶזְרָא על זה היה דוה לבנו – והעין חשכה מרוב הבכי:

יח עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא על הר ציון ששמם – פועל עבר, כמו כאשר אהב (בראשית כז יד): שועלים – מנהגם להיות בחורבנות: הלכו בו – המהלכים, כמו ויחנטו אותו (בראשית נ כו). ויהיה הלכו כטעם הליכה מהבנין הכבד והוא פועל עומד. ובעבור שמצאתי עָרוֹם הִלְּכוּ (איוב כד י) הוצרכתי לדקדוק הראשון:

יט אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר׃

רַשִׁ״י אתה ה'. ידענו כי לעולם תשב והואיל וכן הוא:

אִבְּן עֶזְרָא אתה ה' – ידענו כי מלכותך לא תסור, ולדור ודור אתה יושב על כסא המלוכה:

כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים׃

רַשִׁ״י למה לנצח תשכחנו. הלא נשבעת לנו בך כשם שאתה קיים כך שבועתך קיימת:

אִבְּן עֶזְרָא למה – בעבור שאתה עומד לנצח למה תשכחנו סלה:

כא הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא השיבנו – לעיר משכן שמך, ונשוב לעבדך כימי קדם:

כב כִּי אִם־מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד־מְאֹד׃[השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם]

רַשִׁ״י כי אם מאוס מאסתנו. בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת: [השיבנו ה'. מפני שמסיים בדברי תוכחה הוצרך לכפול מקרא שלפניו פעם אחרת וכן ישעיה ותרי עשר וקהלת:]

אִבְּן עֶזְרָא כי – השיבנו מהרה, אלא אם מאסתנו בעונינו כבר קצפת עלינו קצף גדול. והישר בעיני להיותו כי אם מאוס מאסתנו בעונינו כבר קצפת עלינו יותר מדאי, והוא ברחמיו ירחם עלינו ועל האומללים, ויעמיד השר מיכאל, להליץ טוב על ישראל, ובא לציון גואל:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.