אבן עזרא על איכה ה

זְכֹר יְהוָה מֶה־הָיָה לָנוּ הביט [הַבִּיטָה] וּרְאֵה אֶת־חֶרְפָּתֵנוּ׃

זכור – הזכור בלב והמבט בעין. והטעם כל הצרה שעברה עלינו קודם הגלות והחרפה שאנחנו בה:

נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים׃

נחלתנו – שדות וכרמים, מכורה לזרים שהם בארצנו:

יְתוֹמִים הָיִינוּ אין [וְאֵין] אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת׃

יתומים – ועוד היינו עם הגרים עלובים כאילו יתומים היינו: ואין אב - ידוע שמנהג משפחת האב לעזור היתומים:

מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ׃

מימינו – אפילו המים והעצים שאינם ברשות אדם נקנה אותם במחיר רב, כי העיר יושבת במצור מן אויב:

עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ לא [וְלֹא] הוּנַח לָנוּ׃

על – ואם אנחנו מביאים המים או העצים, על צוארנו נרדפנו, הצר רדפנו ויגענו חנם, כי לא יניח לנו מה שהיינו מביאים:

מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם׃

מצרים נָתַנּוּ יד – דגשות הנו"ן במלת נתנו תחת נו"ן השרש, כי זאת הנו"ן סימן המדברים. ונתינת היד שבועה וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ (יחזקאל יז יח) והטעם כתקיעת כף כי נשבעו למצרים ואשור ואולי נשׂבע:

אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם [וְאֵינָם] אנחנו [וַאֲנַחְנוּ] עֲוֺנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ׃

אבותינו – זאת הרעה הבאה עלינו בעבור עונותינו שהתחברו עם עונות אבותינו והם נמלטו ולא אנחנו, כטעם פוקד עון אבות על בנים:

עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם׃

עבדים – ועבדינו נותני מס לנו כאדום משלו בנו: פורק – כמו מציל, כמו ויפרקנו מצרינו (תהלים קלו כד), ושניהם מגזרת מפרק הרים (מ"א יט יא):

בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר׃

בנפשנו – בתחלה היו עבדינו מביאים לחמנו ועתה אנחנו בעצמנו. והישר בעיני שטעמו בסכנת נפשנו וכן כי בנפשותם הביאום (דהי"א יא יט):

עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב׃

עורנו – ואם לא נסתכן להביא לחם נמות ברעב: נכמרו – כמו יבערו ויקדו. ונכמרו כי נכמרו רחמיו (בראשית מג ל):

נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה׃

נשים – לא די לנו צרת הרעב עד שעינו העבדים נשינו. וכל שכיבה באונס והיא כדרכה תקרא ענוי:

שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ׃

שרים – אין לנו שרים שיושיעו נשינו כי אפילו הם נתלו בזרועם. ויש אומרים כי בידם שב אל העבדים הנזכרים למעלה:

בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ׃

נשאו – בחורים לטחון, ויהיה טחון שם הפועל, כמו נלאיתי נשוא (ישעיה א יד), וכשל כח הנערים בהניע עץ הטחנה. ויש אומרים שהוא כמשמעו, והטעם כי כל מחנה צריכה לטחון ולעצים:

זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם׃

זקנים – מנהגם היה לשבת בשערי ירושלים:

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ׃

שבת – על הקרבנות שנכרתו: ומחולנו – המחוללים והמשוררים:

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ׃

נפלה – בית המקדש מקום השכינה:

עַל־זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל־אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ׃

על זה היה דוה לבנו – והעין חשכה מרוב הבכי:

עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ׃

על הר ציון ששמם – פועל עבר, כמו כאשר אהב (בראשית כז יד): שועלים – מנהגם להיות בחורבנות: הלכו בו – המהלכים, כמו ויחנטו אותו (בראשית נ כו). ויהיה הלכו כטעם הליכה מהבנין הכבד והוא פועל עומד. ובעבור שמצאתי עָרוֹם הִלְּכוּ (איוב כד י) הוצרכתי לדקדוק הראשון:

אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר׃

אתה ה' – ידענו כי מלכותך לא תסור, ולדור ודור אתה יושב על כסא המלוכה:

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים׃

למה – בעבור שאתה עומד לנצח למה תשכחנו סלה:

הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃

השיבנו – לעיר משכן שמך, ונשוב לעבדך כימי קדם:

כִּי אִם־מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד־מְאֹד׃[השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם]

כי – השיבנו מהרה, אלא אם מאסתנו בעונינו כבר קצפת עלינו קצף גדול. והישר בעיני להיותו כי אם מאוס מאסתנו בעונינו כבר קצפת עלינו יותר מדאי, והוא ברחמיו ירחם עלינו ועל האומללים, ויעמיד השר מיכאל, להליץ טוב על ישראל, ובא לציון גואל: