הוֹשֵׁעַ ה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א שִׁמְעוּ־זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי־פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל־תָּבוֹר׃

רַשִׁ״י כי לכם המשפט. משפט היסורין עליכם בית המלך ישר' כי אתם הייתם פח על המצפה ורשת על תבור על שני הרים הללו הושיבו פרדסיאות לשמור שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמְעוּ דָא כַהֲנַיָא וְקַבִּילוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית מַלְכָּא אֲצִיתוּ הֲלָא לְכוֹן לְמִידַע דִינָא אֲרֵי תַקָלָא הֲוֵיתוּן לְמַלְפֵיכוֹן וְכִמְצָדָא דִפְרִיסָא עַל טוּר יָם:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו זאת הכהנים - גם הקשיבו בית ישראל שהוכחתים, או בית ישראל הם הסנהדרין. ובית המלך האזינו - כי כולם שופטים. כי פח הייתם למצפה - שלא תניחו לעלות החוגגים אל בית השם.

מְצוּדַת דָּוִד שמעו זאת. מוסב למעלה לומר הדבר שאמרתי שמעו וגו׳: כי לכם המשפט. על בית מלכי ישראל אמר הנה עליכם ראוי לבוא המשפט: כי פח. על כי מלכי ישראל העמידו שומרים על הר מצפה ועל הר תבור לבל יניחו מי לעלות ברגלים לבהמ״ק לכן אמר אתם הייתם לישראל לפח ולרשת ללכדם בעון:

מַלְבִּי״ם שמעו זאת הכהנים. הם כהני העגלים שהיו מסיתים את העם לבל ילכו לירושלים, ובית ישראל היו נפתים אחריהם, ובית המלך האזינו שהם העמידו שומרים על הדרכים והיו הורגים את כל מי שרצה לעלות לרגל, ועז"א כי לכם המשפט כי משפט ה' יבא בשבילכם שאתם הגורמים לכל הרעה. כי פח הייתם למצפה, מצפה ותבור היו שני הרים שהיו הולכים דרך שם לירושלים, והעמידו שם שומרים לשמור שלא יעלה איש לרגל, וימליץ שבמצפה היה הפח ללכוד את העוברים, ובתבור שהיה מקום רחבת ידים יותר פרשו רשת סביב סביב ההר לתפוש כל העולה שם, ואתם בית המלך הייתם הפח והרשת, כי כל זה נעשה בפקודתכם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שמעו, הקשיבו, האזינו. כבר בארתי (ישעיה א' י') שהסדר הוא, תחלה מקשיב קשב מרחוק, ואחר כך מאזין היינו שמטה אזנו לשמוע מה היה הקול אשר הקשיב, ואח"כ שומע, ועם השמיעה משותף ג"כ הבנת הלב, וכשידבר אל שלש נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי במאמר בלשון שמיעה, ואל הבלתי עקרי כ"כ ידבר בלשון האזנה, ואל הטפל ידבר בלשון הקשבה, והכהנים היו העקרים המסיתים את בית המלך בל יניחו את העם ללכת לירושלים להם ייחד הנבואה בפרטות בלשון שמיעה, והעם הם יקשיבו מרחוק, ובית המלך שהיה מצד א' בלתי עקרים כ"כ כי היו מוסתים מן הכהנים, ומצד אחד היו עקרים כי הם היו הפוקדים והמכריחים את העם, דבר אליהם בלשון האזנה, ובאר שצריך שיטו אזן באשר לכם המשפט משפט העונש, או ר"ל משפט ההנהגה שאתם המנהיגים והמכריחים את העם, וכ"ז נכלל בשיתוף שם משפט: פח, רשת. הרשת פורשים סביב הפח, שכשילך הנצוד בדרך סבובי ולא יגע בפח תלכדנו הרשת, כמ"ש טמנו גאים פח לי וחבלים פרשו רשת ליד מעגל (תהלות ק"מ) , ומצייר שעקר הדרך היה במצפה (כמו שנראה מירמיה מ"א ט') ושם היה הפח, ויש שנטה ליד מעגל ודרך סבובי אל הר תבור ושם היה הרשת, ויש שהעמיק ללכת בעמק ושם היה השחטה:

ב וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם׃

רַשִׁ״י ושחטה שטים העמיקו. משך שטיות' העמיקו אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה והם גזרו כל העול' לרגל יהרג הרי שהעמיקו יותר ממני ושחטה לשון זהב שחוט (מלכים א י׳:ט״ז) נמשך ונטוה וי"ת ל' שחיטת זבחים לעכו"ם: ואני מוסר לכולם. ואף אני אייסרם ביסורין אכין מוסר לכולן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדִבְחָן לְטַעֲוָן מַסְגָן וַאֲנָא מַיְתֵי יְסוּרִין לְכוּלְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ושחטה - ולשחוט בדרך. סטים - הם עובדי הבעל. העמיקו - הפח אלו הנזכרים אולי לא יראוהו העוברים ואני איסרם כולם על זאת הרעה שעשו, כי לא נעלם ממני, אשר העמיקו על כן.

מְצוּדַת דָּוִד ושחטה שטים העמיקו. ר״ל העם השטים מדרכי ה׳ העמיקו הרעה לשחוט קרבנות לעבודת כוכבים כי המלכים מנעום לבד מללכת לבה״מ והם ברוע בחירתם הוסיפו הרעה לזבוח לעבודת כוכבים ולכן אזמין אני מוסר יסורים לכולם למלכי ישראל ולעם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושחטה. מל׳ שחיטה: שטים. ענין הסרה מדרך הטוב כמו ואת כי שטית (במדבר ה): העמיקו. מל׳ עומק: מוסר. מלשון יסורין:

מַלְבִּי״ם ושחטה שטים העמיקו, ואנשים שהיו נשמרים מלעבור על ההרים ושטו מני הדרך והעמיקו לרדת בעמק ששם לא עמדו השומרים, אם נתפשו בדרכם היו שוחטים אותם שם, ואתם היותכם בית המלך הייתם השחטה, ר"ל הפוקדים לשחוט ולרצוח, ואני, שיעור הכתובים אני מוסר לכולם אני ידעתי כי לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה', יאמר הנביא, אני הנביא אשר אני (איש) מוסר לכולם, אשר אני נפקדתי להוכיח בדברי מוסר לכל הכתות הנ"ל ולהחזירם בתשובה, אני ידעתי שהמוסר שלי לא יועיל מאומה עתה, כי

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ושחטה. שם המושפט של השחיטה: ושטים. הנוטים מן הדרך אל העמק. כמו שטה מעליו ועבור: ואני מוסר. אני איש מוסר, כמו ואני תפלה, איש תפלה:

ג אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא־נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י כי עתה הזנית אפרים. עד הושע בן אלה היו תולין הקלקלה במלכיהון שהיו מעכבין אותן מלעלות לרגל עמד זה ובטל פרדיסאות ולא עלו לפיכך גלו כי עתה הזנית אפרים ואין להם לתלות במלך כן למדתי בסדר עולם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קֳדָמָי גְלַן עוֹבָדֵי דְבֵית אֶפְרַיִם וּדְבֵית יִשְׂרָאֵל לָא מִטַמְרִין מִן קֳדָמַי אֲרֵי כְעַן טָעָן בֵּית אֶפְרַיִם אִסְתְּאָבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא אני - דע כי אשת יעקב אבינו היא רחל והנה לאה נכסה במקומה, גם רחל נתנה שפחתה לו ובעבור קנאת לאה, נתנה לו גם השפחה האחרת, על כן כאשר ילדה רחל את יוסף אמר: שלחני ויעקב אמר אל אפרים ומנשה: ויקרא בהם שמי על כן יקראו כל ישראל אפרים. ויפת אמר: אולי ממלכת יהוא היתה מאפרים ובעבור שמצא ואת רמות בגלעד לגדי, הוצרך לומר איננה הכתובה בדברי יהוא ובספר עמוס אפרש שהוא מאפרים. והנכון בעיני: כי כאשר באו אבותינו ארץ כנען והנה עמד יהודה על גבולו מנגב ובית יוסף שהוא כל שבט אפרים וחצי שבט מנשה מצפון, על כן יזכור יהודה ואפרים וככה בירמיהו: הבן יקיר לי אפרים ואין מלך בימים ההם מאפרים. הזנית - נפשך גם אחרים.

מְצוּדַת דָּוִד אני ידעתי אפרים. יודע אני מה בלב אפרים שעובד עבודת כוכבים מרוע בחירתו: וישראל וגו׳. כפל הדבר במ״ש: לא נכחד. לא נמנע ממני מחשבות לבבם: כי עתה. ר״ל עם כי מתחלה היה קצת אנוס ע״י המלך הנה עתה כשמלך הושע בן אלה ובטל השומרים זנה מזדון לבו ונטמא מעצמו כן ארז״ל:

מְצוּדַת צִיּוֹן נכחד. ענין מניעה כמו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח):

מַלְבִּי״ם אני ידעתי את אפרים וישראל לא נכחד ממני ידעתי היטב טבעם ותכונתם, כי עתה לא יועיל המוסר שאני אומר להם, כי עתה אשר הזנית אתה אפרים, ר"ל שאפרים שהוא בית המלכות מסית את העם לזנות אחרי העגלים, ועי"כ נטמא ישראל שהעם נטמא על ידו, א"כ ידעתי כי עתה.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ידעתי. לא נכחד ממני. לא נכחד מוסיף אף דברים שראוי שיוכחדו גם מן היודע, כמו מעשה ההמון שהם בלתי עקרים. ועז"א לא לבד שידעתי את אפרים שהם שבט המולך והם המחטיאים, כי גם ישראל שהם ההמון קטני המעלה והם אינם המסיתים רק המוסתים, בכ"ז לא נכחד ממני כי ברע הם: כי עתה. שיעור הכתוב כי עתה לא יתנו מעלליהם, (והזנית אפרים הוא כענין מאמר מוסגר אחר שהזנית), והזנית פעל יוצא, כמו הזנו (למעלה ד' י') , הזנה הזנו (שם י"ח) :

ד לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל־אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת־יְהוָה לֹא יָדָעוּ׃

רַשִׁ״י לא יתנו מעלליהם. לא יעזבו דרכם הרעה כמו (שיר ב) נתן ריחו (ראשית לא) ולא נתנו להרע עמדי (במדבר כ״א:כ״ג) ולא נתן סיחון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא שָׁבְקִין עוֹבָדֵיהוֹן לְמֵיתַב לְפוּלְחָנָא דֶאֱלָהָהוֹן אֲרֵי רוּחַ דְטָעוּ בֵּינֵיהוֹן וְאוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ לָא תְבָעוּ:

אִבְּן עֶזְרָא לא יתנו - לא יעשו מעשים שישובו, או לא ינוחו על דרך על כן לא נתתיך.

מְצוּדַת דָּוִד לא יתנו. לא יעזבו מעשיהם לשוב אל ה׳ כי יש בקרבם רוח זנות של עבודת כוכבים ואינם רוצים לדעת את ה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן לא יתנו. לא יעזבו וכן ולא נתן סיחון (במדבר כ״א:כ״ג): מעלליהם. מעשיהם:

מַלְבִּי״ם לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה' אלהיהם, שעתה לא יעזבו את מעלליהם הרעים לשוב אל ה', ולא יועיל המוסר שלי שישובו בתשובה, וזה משני טעמים, א] כי רוח זנונים בקרבם שהם מלאים מרוח המינות והתאוה לע"ז ולזנות, ב] מצד כי את ה' לא ידעו, וא"כ עתה בעת הזאת ידעתי כי לא יתנו ויעזבו מעלליהם הרעים, ולא אועיל במוסר שאיסר אותם, ובכ"ז הגם שעתה לא יועיל מוסרי להם יבא העת שיתנו לבם אל המוסר הזה, והוא בעת אשר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לא יתנו. כבר יסדתי בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שפעל נתן הבא בשלילה ואחריו המקור תרגומו לא תשבק, ור"ל לא יעזבו מעשיהם הרעים:

ה וְעָנָה גְאוֹן־יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֺנָם כָּשַׁל גַּם־יְהוּדָה עִמָּם׃

רַשִׁ״י וענה גאון ישראל. וימאך יקר דישראל כמו (שמות י) לענות מפני לשון עוני והכנעה: בפניו. ואינון חזן ודונש בן לברט פירשו לשון עדות בבא להם פורענות' יעיד בהם ובפניהם גאוה וגובה שהיו מתגאין ועוברין על רצוני:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִמְאַךְ יְקַר יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן חָזָן וּדְבֵית יִשְׂרָאֵל וּדְבֵית אֶפְרַיִם יִתְקַלוּן בְּחוֹבֵיהוֹן יִתְקְלוּן אַף דְבֵית יְהוּדָה עִמְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא וענה - אמר יפת: כמו בני יענה. ואין לו טעם, רק הוא מגזרת עני.

מְצוּדַת דָּוִד וענה. יכנע גאון ישראל בפניו ר״ל בעיניו יראה השפלת והכנעת גאונו: יכשלו בעונם. ויבא עליהם מכשול בגמול עונם: גם יהודה וגו׳. בעת ימולא סאתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן וענה. ענין הכנעה והשפלה כמו מאנת לענות מפני (שמות י׳:ג׳): גאון. מלשון גאוה ורוממות:

מַלְבִּי״ם וענה גאון ישראל בפניו, עת יכנע גאונו וירגיש בעצמו כי מקבל עונש על מעלליו, ועת אשר ישראל ואפרים יכשלו ויפלו, וידעו כי היא בעונם, וגם יהודה יכשל עמהם ויקבל ענשו, אז בעת ההיא יקבלו מוסר, כי אז:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וענה. מענין הכנעה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני, וי"מ מענין עדות, כמו כחשי בפני יענה, ר"ל גאותו תעיד בו להענישו: יכשלו, כשל. כשל בקל מציין שסבת החולשה בו בעצמו, ובנפעל מציין נכשל מזולתו, אפרים יכשלו בעונם, ויהודה יהיה חלוש בעצמו אחרי גלות אפרים:

ו בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם׃

רַשִׁ״י בצאנם ובבקרם. בקרבנותיה': חלץ. נשמט כמו (שמואל ב ב׳:כ״א) וקח לך את חליצתם בגדים שתשמיט מעליהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּעָנְהוֹן וּבְתוֹרֵיהוֹן יַהֲכוּן לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְלָא יִשְׁכְּחוּן סְלִיק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא בצאנם - שב אל יהודה לבדו שבית המקדש בנחלתם. חלץ - כבודו מהם כאשר יאמר אלכה ואשובה אל מקומי. ולמה חלץ מהם? כי בה' בגדו.

מְצוּדַת דָּוִד בצאנם. עם כי ילכו בני יהודה אל בה״מ לחלות פני ה׳ עם הבאת קרבנות עכ״ז לא יהיה נמצא להם כי חלץ מהם וסר שכינתו מביניהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלץ. ענין השמטה והסרה כמו צדיק מצרה נחלץ (משלי י״א:ח׳):

מַלְבִּי״ם בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' אז לא יעמידו עוד שומרים למנוע את העם מלכת ירושלים, כי בהפך אז ילכו לבקש את ה' בירושלים ויביאו עמם צאן ובקר להקריב בבהמ"ק, אבל אז לא יועיל להם הבקשה כי לא ימצאו אותו עוד, כי כבר חלץ מהם והתרחק מאתם, (וגם ר"ל כי מה שיבקשו את ה' בחוץ ע"י קרבנות בזה לא ימצאו אותו, כי לא בבית מקדשו ימצא ה' רק בתוך לב האומה ובקרב נפשם שם מעונו עת יתקדשו וילכו במצותיו, כמ"ש ושכנתי בתוכם, ואחר שחלץ מהם ומתוכם לא ימצאו אותו מבחוץ):

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חלץ מהם. מענין הסרה או הוצאה והוא עומד, וחלצה נעלו פעל יוצא:

ז בַּיהוָה בָּגָדוּ כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶם׃

רַשִׁ״י בנים זרים ילדו. שנתחתנו עם עכו"ם: יאכלם חדש. חדש אב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּמֵימְרָא דַייָ שַׁקָרוּ אֲרֵי בְנִין מִבְּנַת עַמְמַיָא קַיְמוּ לְהוֹן כְּעַן אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן עַמְמִין יְרַח בִּירֵחַ וְיִבְזוּן יַת פֵּירֵי אַרְעֲהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא עתה יאכלם - אלה הבנים עם חלקיהם חדש רע, כמו: כי קרוב יום אידם. ור' ישועה אומר: חדש אב. ויפת אמר: כי חדש הוא חגור חרב, כמו: והוא חגור חדשה.

מְצוּדַת דָּוִד בה׳ בגדו. מרדו בה׳ כי ילדו בנים זרים כי לקחו בת עובדי כוכבים והבנים הולכים אחר האם וילדו א״כ בנים הזרים מהם: עתה. ר״ל בזמן קרוב הנה החדש המוכן להם הוא חדש אב הוא יאכל אותם ואת חלקת שדותיהם ר״ל בימי החדש הזה יקבלו גמולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלקיהם. כן יקרא אחוזת השדה כמו ואכלה את החלק (עמוס ז׳:ד׳):

מַלְבִּי״ם בה' בגדו, יספר פה איך יכלה מלכות יהוא, כמו שאמר (בסי' א') כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא, וזה היה בעת שמלך זכריה בן ירבעם שמלך ששה חדשים ויקשור עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם וימלך ירח ימים בשומרון (כמ"ש מ"ב ט"ו) , עז"א בה' בגדו כי בנים זרים ילדו זה זכריה שהיה זר במעשיו למקום, לכן עתה יאכלם חדש הוא שלום בן יבש שמלך חדש ימים, הוא יאכל וישבית את חלקיהם ר"ל שבחדש אחד אכל את כל בית יהוא:

ח תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה חֲצֹצְרָה בָּרָמָה הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין׃

רַשִׁ״י תקעו שופר. שיזהרו להשמר מן חרב הגייסות שיבאו עליה': הריעו בית און. אחריך הגייס הולך אתה בנימין זאת הריעו בבית און וי"ת תקעו שופר בשורת חרב באה בעון שהמליכו עליהם את שאול שהיה בגבעה ולא שמעו לקול שמואל שהיה מן הרמה ומלכיהם גרמו להם לסור מאחרי כגון ירבעם וחביריו הריעו עליהם און ושבר גדול: אחריך בנימין. על שאחרתם וחזרתם אחור מלעלו' לרגל לב"המ שהוא בחלקו של בנימין: אחריך בנימין. על איחורך את בנימין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבִיַיָא אֲרִימוּ קָלְכוֹן כַּד בְּשׁוֹפָרָא אִתְנַבּוּ דְיֵיתִין עֲלֵיהוֹן עַמְמַיָא קְטוֹלִין עַל דְאַמְלִיכוּ יַת שְׁאוּל דְמִגִבְעֲתָא אַצְוָחוּ כַּד בַּחֲצוֹצַרְתָּא אֲמָרוּ דְיֵיתוּן עֲלֵיהוֹן מַלְכִין בְּמַשִׁרְיָתְהוֹן עַל דְלָא קַבִּילוּ לְפִתְגָמֵי שְׁמוּאֵל דְמֵרָמְתָא בְּסָרוּ עֲלֵיהוֹן יַבָּבוּת עָבְדֵי קְרָבָא עַל דְשַׁקָרוּ בְּמֵימְרִי וְאִסְתְּחָרוּ לַאֲחוֹרָא מִבָּתַר פּוּלְחָנִי וְלָא פְלָחוּ קֳדָמַי בְּמַקְדְשָׁא דִי בַּאֲרַע שִׁבְטָא בִנְיָמִין:

אִבְּן עֶזְרָא תקעו - הטעם השמיעו זאת וידעו הכל כי אפרים.

מְצוּדַת דָּוִד תקעו שופר. להזהירם מחרב הגייסות הבאים: חצוצרה. מוסב על תקעו לומר תקעו בחצוצרות ברמה להיות נשמרים מהחרב: אחריך בנימין. ר״ל כי האויב הולך אחריך להלחם בך:

מְצוּדַת צִיּוֹן חצוצרה. שם כלי נגון: הריעו. מל׳ תרועה והרמת קול:

מַלְבִּי״ם תקעו כבר התבאר למעלה (סי' א' א' וסי' ד' ט"ו) שבעת שמלך ירבעם בן יואש שאז התחיל הושע לנבאות היו שבט יהודה ובנימין נכנעים תחת מלכות אפרים מעת שכבש יואש את אמציה מלך יהודה, וכן בימי פקח בן רמליה נלחמו בני ישראל עם בני יהודה וכבשום תחתם, וזה היה בימי אחז (כנזכר במ"ב ובישעיה סי' ז') , ונחלת בנימין היה שכן לנחלת בני יוסף כנז' ביהושע. והיתה בעתים האלה תחת מלכות אפרים, הנביא מצוה לבני בנימין שיתקעו בשופר בגבעה שהיתה לבנימין, ויתקעו בחצוצרה ברמה שהיתה ג"כ לבנימין ושיריעו בבית און שהיה ג"כ בגורל בנימין (כמ"ש ביהושע בנחלת בנימין והיה תוצאותיו מדברה בית און) בכל אלה המקומות יריעו ויזהירו את העם לאמר אחריך בנימין שלא ילכו אחרי מלכות אפרים רק שילכו אחריך אתה בנימין, שהוא מחובר למלכות יהודה, ויפרדו ממלכות אפרים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תקעו, הריעו, שופר, חצוצרה, החצוצרה היה מיוחד יותר מן השופר שהיו מחצצרים בו במקדש, והתרועה מעוררת יותר מן התקיעה שהוא קול פשוט, ובזה מוסיף והולך במליצתו, חצוצרה על שופר, הריעו על תקעו:

ט אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה׃

רַשִׁ״י לשמה תהיה ביום תוכחה. וכשאבא להתווכח עמהם ישומו ויהיו תוהים ואין מענה בפיהם למה כי בשבטי ישראל הודעתי תורה נאמנה והם עברו עליה: אפרים לשמה וגו'. בשבטי ישראל הודעתי נאמנה ר' אבוהו בשם ר' אחא ב"ר חנינא אמר ביום שיתווכח עמהם הקב"ה בדין לא יהיה להם פתחון פה שהרי בשבטים הודעתי שהדין דין אמת אתה מוצא כשגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימין והיו עשרת השבטים אומרים מפני שהם בני פלטין שלו לא הגלה אותן משוא פנים יש בדבר חס ושלום אין משוא פנים אלא עדיין לא נתמלאה סאתם כיון שחטאו גלו אז שמעו עשרת השבטים מאין מענה בפיה' ואמרו הא אלהא הא תקיף הא קשוט דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין לקיים מה שנא' בשבטי ישראל הודעתי נאמנה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּית אֶפְרַיִם לְצָדוּ תְהֵא בְּיוֹם תּוּשְׁלְמַת חוֹבִין בְּרַם בְּשִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל הוֹדְעֵית אוֹרַיְתָא:

אִבְּן עֶזְרָא הודעתי נאמנה - משפט נאמן, כמו גזרה והדומה לה.

מְצוּדַת דָּוִד ביום תוכחה. ביום שאתוכח עמהם על רוע מעשיהם: בשבטי ישראל. בהפורעניות שאביא על שבטי ישראל בזה הודעתי האמנת דברי שכן היה כמו שאמרתי עליהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לשמה. מלשון שממון: תוכחה. מל׳ ויכוח:

מַלְבִּי״ם אפרים באר הטעם שיפרדו ממלכות אפרים, מפני שאפרים תהיה לשמה ביום תוכחה, היינו ביום המוגבל לה' להוכיח אותם על עונותיהם ולשלם להם גמול, בשבטי ישראל מוסב למטה, ושיעור הכתוב וסדרו.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ביום תוכחה. כמו יום צרה ותוכחה (ישעיהו ל״ז:ג׳) ויל"פ ג"כ ששיעור הכתוב תקעו שופר בגבעה וכו' ביום תוכחה, ר"ל ביום צום שאז העם מתאספים וזקן דורש תוכחות ודברי כבושים אז ביום ההוא תקעו שופר והודיעו ברבים לאמר אחריך בנימין כי אפרים לשמה תהיה, בשבטי ישראל, המאמרים מקבילים, בשבטי ישראל הודעתי נאמנה. היו שרי יהודה עליהם אשפוך [כמסיגי גבול] כמים עברתי:

י הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי׃

רַשִׁ״י כמסיגי גבול. כאד' המדביק גבול חבירו כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריה' המלכים לפיכך עליהם אשפוך וגומר וכמשמעו היו גוזלים שדות אך קשה בעיני כי היה לו לכתוב מסיגי גבול ולא כמסיגי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲווֹ רַבְרְבֵי יְהוּדָה כִּמְשַׁנֵי תְּחוּם עֲלֵיהוֹן אֶשְׁפּוֹךְ כְּמַיָא חֵימְתִי:

אִבְּן עֶזְרָא היו - עושים רע לאשר הם ברשותם. כמסיגי גבול - בסתר על כן אענישם.

מְצוּדַת דָּוִד היו שרי יהודה. ועכ״ז לא לקחו שרי יהודה מוסר ואחזו בדרכי עשרת השבטים כמו מסיג גבול רעהו לאחוז משלו ולכן גם עליהם אשפוך כמים עברתי:

מְצוּדַת צִיּוֹן כמסיגי גבול. אמר בל׳ שאלה כמי שמחזיר הסימן לתוך שדה חבירו להרחיב גבולו כמ״ש לא תסיג גבול רעך (דברים י״ט:י״ד): עברתי. מל׳ עברה וזעם:

מַלְבִּי״ם בשבטי ישראל היו שרי יהודה כמסיגי גבול, הודעתי נאמנה כי עליהם אשפוך כמים עברתי. ר"ל בשבטי ישראל שהם עשרת השבטים, אשר עתה היו שרי יהודה, ר"ל שהם נהיו עתה שרים ומושלים על יהודה, (והם דומים בזה כמסיגי גבול של מלכות בית דוד, כי יהודה שייך למלכות ב"ד שהבטיח לו ה' לתת ניר לבניו כל הימים שיהיה לו שבט אחד כמ"ש במ"א ט') בשבטי ישראל אלה הודעתי נאמנה (היינו גזרה נאמנה וחרוצה) שאשפוך עליהם כמים עברתי, (כמ"ש ישעיה ז') ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, והנה גדר העברה הוא שמעניש בעברתו גם את הבלתי חוטא עם החוטא, כי עקר החוטא היה שבט אפרים שהוא בית המלכות שהם עשו את העגלים, ושבטי ישראל שהם העם מיתר השבטים היו נפתים אחריהם והיו כאנוסים וכמפותים ובכ"ז ע"י החרון אף שיש לי על שבט אפרים תעבור העברה הכללית להעניש גם את יתר השבטים, כמים הנשפכים שהולך ומתפשט לכל צד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עברתי. ההבדל בין עברה לבין אף וחמה ודומיהם, שהעברה היא שבסבת האף והחמה והקצף שי"ל על החוטא יעבור גבול הכעס ואינו מבחין בין טוב לרע ויקצוף על הכלל באין הבדל כמ"ש ישעיה (סי' י"ג ט') , (לפי' המפ' הכתובים מבולבלים, התחיל מבנימין, וחזר לאפרים, וחזר לשרי יהודה. וחזר לאפרים. ומהו מסיגי גבול, וכל המליצה אין טעם לה):

יא עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי־צָו׃

רַשִׁ״י עשוק אפרים. ביד העכו"ם: רצוץ משפט. מיוסר ביסורים ולמה לו כל זאת כי הואיל ורצה והלך אחרי צוואות חדשות של נביאי הבעל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲנִיסִין דְבֵית אֶפְרַיִם כְּבִישִׁין בְּדִינֵיהוֹן אֲרֵי אִתְפְּנִיאוּ דַיָנֵיהוֹן לְמִטְעֵי בָּתַר מָמוֹן דִשְׁקָר:

אִבְּן עֶזְרָא עשוק אפרים - עשקוהו מלכיו ורימוהו. כי הואיל הלך - שנים פעלים עוברים, כמו: הגשם חלף הלך לו, כי הואיל שהלך אחרי מצות אנשים והוא צו, כמו: צו לצו. ויפת אמר: כי אפרים יהיה עשוק מהגוים.

מְצוּדַת דָּוִד עשוק. הלא ראו שאפרים עשוק ביד האויב וכתות במשפט פורעניות על כי רצה ללכת אחר אותה צוואה של ירבעם בדבר עגלי הזהב ולא שעשה מחמת אונס כ״א גם הוא חפץ בזה ועם כי יהודה ראה העון והגמול ולא לקח מוסר:

מְצוּדַת צִיּוֹן עשוק. ענין שדידה וגזל: רצוץ. ענין שבירה וכתיתה כמו עשוק ורצוץ (שם כח): הואיל. ענין רצון כמו ויואל משה (שמות ב): צו. מל׳ צואה:

מַלְבִּי״ם עשוק אפרים, ר"ל השבטים הם יהיו למשסה רק ע"י העברה הכללית לא ע"י המשפט, אבל שבט אפרים עצמו שהוא החטיא את הרבים הוא יהיה רצוץ משפט, לא מצד העברה רק מצד המשפט והדין, כי הואיל ר"ל שהוא התחיל בעברה תחלה והלך אחרי ציוי של ירבעם שהיה משבטו והם החזיקו בידו בדבר העגלים להחטיא את הרבים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כי הואיל. פעל יאל בא על הרצון ועל ההתחלה, וגדרו על הרצון שהוא הפך שלילת הרצון, (הפך מלת אל שמורה השלילה, כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו) ובא על רצון אחרי שלא רצה תחלה, או שהיה ראוי שלא ירצה, ויואל משה לשבת את האיש, הואל קח ככרים, לא רצה בתחלה. הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ר"ל והיה ראוי שלא אדבר, הואיל משה באר את התורה, תחלה לא רצה כי חשב שיחיה. ובזה משתתף עם התחלה שמתחיל לרצות מה שלא רצה, ופה ר"ל שנתרצה אל דבר בלתי ראוי, והוא התחיל לרצות:

יב וַאֲנִי כָעָשׁ לְאֶפְרָיִם וְכָרָקָב לְבֵית יְהוּדָה׃

רַשִׁ״י וכרקב. תולעת האוכל העץ ושוחקו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמֵימְרִי כְּעָשָׁא לִדְבֵית אֶפְרַיִם וּכְרַקָבָא לִדְבֵית יְהוּדָה:

אִבְּן עֶזְרָא ואני - טעם שאכלם.

מְצוּדַת דָּוִד ואני כעש. לכן כמו שאהיה כעש לאפרים לכלותו ולאבדו כן אהיה כרקב לבית יהודה:

מְצוּדַת צִיּוֹן כעש. היא הרמה האוכלת הבגדים כמו כבגד יאכלם עש (ישעיהו נ״א:ח׳): וכרקב. תולעת הגדלה בעץ נרקב:

מַלְבִּי״ם ואני כעש לאפרים, ר"ל הענין המכלה ומשחית את אפרים ויהודה אינו ענין טבעי רק השגחיי, שאני המשחית אותם כעש וכרקב המכלים וממיקים את הכל, ומדמה את ה' שהוא כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה, כי העש בא אל הדבר מבחוץ, והרקב הוא בא מן הדבר עצמו שנרקב ונימוק, עפ"ז מצייר את ה' שבא אל אפרים מבחוץ להשחיתו, כי אינו שוכן באפרים כי שכינתו הוא בציון ובא מציון לאכלו ולכלותו כעש הנכנס מבחוץ, אבל ביהודה שהוא שוכן שם דומה כרקב שסבת הרקבון נמצא בתוכו,

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כעש כרקב. (עי' ישעיה נו"ן, ט', איוב י"ג כ"ח) :

יג וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת־חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת־מְזֹרוֹ וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל־אַשּׁוּר וַיִּשְׁלַח אֶל־מֶלֶךְ יָרֵב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא־יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר׃

רַשִׁ״י מזורו. לשון חולי: וילך אפרים אל אשור. זה הושע בן אלה שהיה לו לעבד וישב וימרוד (מלכים ב י״ז:א׳): וישלח. יהודה: אל מלך ירב. זה אחז שנתן שוחד לתגלת פלאסר לעוזרו על רצין מלך ארם ופקח בן רמליה (מלכי' ב טז): והוא לא יוכל לרפוא לכם. מהרבה גדודים מפלשתי' וערביים שבאו על אחז כמו שמפורש בדברי הימים (ב כד) כי חלק אחז את בית ה' ויתן למלך אשור ולא לעזרה לו: ולא יגהה מכם מזור. לא יסור מכם מכאוב ואומר אני שהוא מן התיבות ההפוכות ל' כאשר הוגה מן המסלה (שמואל ב כ׳:י״ג) הורו והוגו מלב (ישעיהו נ״ט:י״ג) הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲזָא אֶפְרַיִם יַת מַרְעֵיהּ וִיהוּדָה יַת מַכְאוֹבֵיהּ וַאֲזָלוּ דְבֵית אֶפְרַיִם לְאַתּוּר וּשְׁלָחוּ לְמַלְכָּא דְיֵיתֵי לְאִתְפְּרַע לְהוֹן נְבִיָא אֱמַר לְהוֹן הוּא לָא יָכִיל לְאַסָאָה לְכוֹן וְלָא יְנִיחַ מִנְכוֹן מַכְאוֹב:

אִבְּן עֶזְרָא וירא, את מזורו - מכה שהיא צריכה שיזורו אותה. וישלח - יהודה כי כן אחריו. ירב - שם מקום באשור. יגהה - כמו ייטיב גהה מראית העין.

מְצוּדַת דָּוִד וירא. וכאשר יראה אפרים בזמנו את חלי צרותיו ויהודה בזמנו מכת מכאובו: וילך אפרים. הוא הושע בן אלה ששלח אל מלך אשור שיהיה לו לעבד: וישלח. על יהודה הנזכר יאמר כי אחז שלח למלך אשור לעזור לו מול רצין ופקח כמ״ש (במ״ב טז): לא יוכל לרפוא. ר״ל לא יהיה לך לעזר: ולא יגהה. לא ירפא מכם המכה ר״ל לא יציל אתכם מהרעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מזורו. כן נקרא המכה ע״ש שזורים עליה אבק מסממני׳ המרפאין וכן ישימו מזור תחתיך (עובדיה א׳:ז׳): ירב. הוא אשור ויקרא בשני השמות וכן מנחה למלך ירב (לקמן י): יגהה. ענין רפואה כמו ייטב גהה (משלי יז):

מַלְבִּי״ם וירא אפרים את חליו אבל הם לא השכילו כי ה' הוא המכה אותם ומשחיתם, וחשבו שהוא חולי ומזור טבעי שצריך לבקש רפואות טבעיות להסיר החולי ולהבריא את הגוף, ולכן שלח אל מלך אשור שהוא ירפא את חולי הגויה הכללית בחילו ובמחנהו, וכיון בזה על מה ששלח מנחם בן גדי אלף ככר לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו (כמ"ש במלכים ב ט״ו:י״ט) ואחז שלח לו שוחד ומנחה להחזיק בידו נגד פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם שנלחמו עליו כנזכר (שם ט"ז) . וצייר שאפרים ראה את חליו ויהודה ראה את מזורו, כי יש הבדל בין חולי ובין מזור, שהחולי הוא החולי הבא מבפנים מסבת השחתת המזג וחולשתו, והמזור הוא הבא ע"י מכה שהוכה מבחוץ וזורים עליו אבק סממנים מבחוץ. כי אפרים שלח אל מלך אשור שיחזיק הממלכה בידו נגד המרד שנתהוה בפנים, שזה דומה כחולי פנימית, ויהודה שלח אליו שיושיעהו מיד המלכים הלוחמים עליו ומכים אותו מבחוץ, שזה דומה כמזור ומכה הבא מבחוץ, וילך אפרים אל אשור שישקיט המרד הפנימי וירפא החולי, וישלח, ויהודה שלח אל מלך ירב, ר"ל ששלח שלוחים אל מלך אשור שירב את ריבו נגד פקח ורצין הקמים עליו שהוא המזור שמבחוץ, ושניהם לא השיגו את תקותם, שנגד מה שהלך אליו אפרים שירפא החולי הפנימית, אמר והוא לא יוכל לרפא לכם, וכמ"ש אצל מנחם בן גדי ולא עמד שם בארץ, ונגד מה ששלח אליו יהודה שיגהה מזורו החיצון, אמר והוא לא יגהה מכם מזור, כמ"ש אצל אחז (דה"ב סי' כ"ט) ויצר לו ולא חזקו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חליו. מזורו, שם מזור בא על זריית אבק סממנים שיזרו על המכה שעל הגוף כמו לא זורו (ישעיה א') , אין דן דינך למזור (ירמיהו ל"א) , ועי"כ יקרא גם המכה החיצונה בשם מזור ע"ש זריית האבק המרפא אותה, גם י"ל שנקרא מזור על שסוחטים אותה להוציא ממנה הליחה. מענין ויזר את הגזה (שופטים ו׳:ל״ח) , והחולי היא פנימית וצריך רפואה ע"י שתיית משקים או הרקות, ועז"א נגד החולי והוא לא יוכל לרפוא לכם, ונגד המזור ולא יגהה מכם מזור, ומלת יגהה מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳) , שלא יוציא המכה, או שלא יוציא הליחה המתעפשת, וילך אפרים אל אשור, וישלח אל מלך ירב. אפרים הלך בעצמו, ולא אל המלך לבדו רק אל אשור כלו, כי כולם נעשו עבדים למדינת אשור, אבל יהודה שלח רק שלוחים, ולא אל אשור רק אל המלך, ולא להשתעבד אליו רק שירב ריבו מיד שונאיו, לכן קראו מלך ירב:

יד כִּי אָנֹכִי כַשַּׁחַל לְאֶפְרַיִם וְכַכְּפִיר לְבֵית יְהוּדָה אֲנִי אֲנִי אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ אֶשָּׂא וְאֵין מַצִּיל׃

רַשִׁ״י אשא ואין מציל. אשא את הטרף:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי מֵימְרִי כְלֵיתָא לִדְבֵית אֶפְרַיִם וּכְבַר אַרְיְוָן לִדְבֵית יְהוּדָה אֲנָא בְמֵימְרִי אֶקְטוֹל וְאֶעְדֵי אָרִים גְבוּרְתִּי וְלֵית דִמְשֵׁיזֵיב:

אִבְּן עֶזְרָא כי - בתחילה אמר: ואני כעש בפנים מהגוף ועתה כשחל בחוץ, ומי יוכל לרפא לכם.

מְצוּדַת דָּוִד כי אנכי. כי אני אהיה כשחל מול אפרים וגו׳, ואני אטרפם ואלך לי עם הטרף ואשא אותם ואין מי מציל מידי ר״ל אם אני אחפוץ ברעתם מה יעזור להם אשור:

מְצוּדַת צִיּוֹן כשחל. וככפיר הם שמות האריה:

מַלְבִּי״ם כי אנכי כשחל לאפרים, כי אינה חולי ומכה טבעיית שיוכל איש לרפאות ולהציל, כי אני המכה בם כשחל וככפיר, וכבר הזכירו בספורי הטבע כי האריה בעודו צעיר לימים שאז נקרא בשם כפיר לא יצא חוץ לסוכתו לטרוף טרפו, רק ישב בסוכה למו ארב לטרוף את הקרב אל מעונתו לבד, וכשבא במעמד האריה והשחל שהוא האריה הזקן אז יצא לחוץ לטרף טרף ולהביא ללבאותיו, ועז"א כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה כי לאפרים ידמה כשחל שבא ממקום אחר לטרוף טרפו, כן בא ה' עליהם מציון ששם סוכו ומעונתו, אבל לבית יהודה דומה ככפיר שטורף במקום אשר הוא שוכן שם, כי משכנו ביהודה, (והוא עצמו מ"ש כי אנכי כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה). אני אני ר"ל ואיך שיהיה אין רעתם ענין טבעי או מקריי רק השגחיי, כי אני אני הוא הטורף, בין באפרים ששם אטרף ואלך, ר"ל שאלך עם הנטרף להוליכו למקומי כדמיון השחל שטורף ונושא למרחוק, ובין ביהודה ששם אני טורף בסוכתי, שם אשא ולא אלך, כי מקומי שם כדמיון הכפיר, ובשני מיני טריפות אלה אין מציל מידי, ולא יועיל אשור לכם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כשחל וככפיר. ההבדל שכתבתי בפנים תמצאהו (יחזקאל ל"ב ב', עמוס ג' ד', תהלות י' ט', י"ז י"ב) : אטרף, אשא. עי' בפי'. י"ל עוד הטורף ממית והוא משל ההריגה, והנשיאה היא משל הגלות:

טו אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל־מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר־יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי׃

רַשִׁ״י אלך. אסתלק מהם ואשובה אל השמים: עד אשר יאשמו. יחזיקו עצמם כאשמים להודות על אשמתם: ישחרונני. יבקשונני:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲסַלֵיק שְׁכִינְתִּי אָתוּב לִמְדוֹר קוּדְשִׁי דִי בִשְׁמַיָא עַד דְיֵדְעוּן דְחָבוּ וְיִבְעוּן מִן קֳדָמַי כַּד תְּעוֹק לְהוֹן יִבְעוּן דְחַלְתִּי:

אִבְּן עֶזְרָא אלך - לי ואין רודף אחרי, או אלך עם הטרפה והנכון שאטרפם ואלך לי כאשר כתוב אחריו. אלך עד אשר יאשמו - שיודו שאשמו, או כטעם שממה תשם שומרון. והאדמה לא תשם חסר אל"ף. ישחרונני - יבקשוני כשחר ויאמרו אלה לאלה לכו. אמר טרף בעבור ככפיר.

מְצוּדַת דָּוִד אלך. אסלק מהם שכינתי ואשובה אל מקומי השמים: עד אשר יאשמו. שיכירו בעצמם שהם אשמים ויבקשו פני למחול להם: בצר. הנה בעת יצר להם ידרשו אותי ולא יחזקו לבבם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ישחרונני. ענין דרישה כמו שוחר טוב (שם יא):

מַלְבִּי״ם אלך, נגד מ"ש אני אטרוף ואלך מוסיף לאמר לא לבד כי אלך מאפרים לירושלים כי גם אשובה אל מקומי, שאתרחק מציון ג"כ ואשוב לשמים להתרחק מהם לגמרי, עד אשר יאשמו, וזה ימשך עד עת שישובו בתשובה מעצמם ע"י שיאשמו ובקשו פני, ר"ל שיכירו אשמתם ויבקשו פני וישובו בתשובה, או אם לא יכירו אשמתם מעצמם, עכ"פ בצר להם ישחרונני תמצאנה אותם רעות רבות וצרות ואז ישחרונני ע"י תוקף הצרות:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ובקשו פני, ישחרנני. בקשת פנים, היא בתפלה או בדורון, ויבקש דוד את פני ה' (ש"ב כ"א א') , ויתפללו ויבקשו פני (דה"ב ז' י"ד) . והמשחר יחפש דבר שנעלם ממנו. וגם יאמר או שיכירו אשמתם ויבקשו פני בעודי עמהם, או אם לא בצר להם ישחרונני, כי אז לא אהיה עוד בתוכם ויצטרכו לדרוש ולשחר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.