הוֹשֵׁעַ ח

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית יְהוָה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ׃

רַשִׁ״י אל חכך שופר. שכינה אומרת לנביא השמע קול חכך וקרא כשופר ואומר עופו ומהרו האויבים כאשר ידאה הנשר ובא אל בית ה' אל חכך שופר כאילו השופר נתון אל חכך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבִיָא בְחִכָּךְ אַכְלֵי כַּד בְשׁוֹפָרָא אֲמַר הָא כְּנִשְׁרָא דְמִשְׁתְּרֵי כֵּן יִסַק מְלַךְ בְּמַשִׁרְיָתֵיהּ וְיִשְׁרֵי עַל בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ חֲלַף דַעֲבָרוּ עַל קְיָמַי וְעַל אוֹרַיְתִי מְרָדוּ:

אִבְּן עֶזְרָא אל - דברי השם אל הנביא: שים אל חכך שופר ודאה כנשר אל בית ה'. ויפת אמר: שים חכך שופר כי אויב ידאה כנשר על בית ה'. ויפה פירש, בעבור מלת יען.

מְצוּדַת דָּוִד אל חכך שופר. ר״ל הרם קול גדול כאלו שופר נתון אל חכך ותריע בו ואמור הנה האויב ידאה כנשר לבוא על בית ה׳ להחריבה: ועל תורתי פשעו. מרדו על דברי התורה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חכך. מל׳ חיך אשר על הלשון ממעל:

מַלְבִּי״ם אל חכך שופר, ה' אומר אל הנביא שיתן שופר אל חכו וימהר לפרוח כנשר ולעמוד על בית ה' ושם יתקע בשופר, כי על דבר גדול והודעה רבה היו תוקעים בשופר בבית ה' וצוהו שיעמוד על הבית בגובה שישמעו בכל קצוי ארץ את קול השופר, יתקע בשופר ויודיע שכל הרעה באה להן יען שעברו בריתי ועל שפשעו בתורתי, וגם צוה לתקוע בבית ה' כדי שישמעו יהודה ג"כ וישובו אל ה' בימי חזקיהו, שבא מלך אשור גם עליהם וה' מהר כנשר להציל קינו, כמ"ש כצפרים עפות כן יגן ה' על ירושלים (ישעיהו ל״א:ה׳) :

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ועל. מלת הסבה, כמו יען, כי הפשיעה נקשר תמיד עם ב':

ב לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י לי יזעקו. כשתבוא עליהם הרעה: אלהי ידענוך. הלא עמך אנחנו וסרסוהו ודרשוהו לי יזעקו ישר' אלהי ידענוך ואני לא אשמע להם כי

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכָל עִדַן דְאַתְיָא עֲלֵיהוֹן עָקָא מְצַלָן קֳדָמַי וְאָמְרִין כְּעַן יְדַעְנָא אֲרֵי לֵית לָנָא אֱלָהָא בַּר מִנָךְ פְּרוֹקָנָא אֲרֵי אֲנַחְנָא עַמָךְ יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא לי - ככה הוא לי יזעקו בני ישראל, או יחסר בית ישראל.

מְצוּדַת דָּוִד לי יזעקו וגו׳. סרם המקרא והראוי לי יזעקו ישראל וכו׳ ר״ל ראוי היה שיזעקו לי ישראל ויאמרו אלהי יודעים אנו אותך למשגיח וחומל:

מַלְבִּי״ם לי יזעקו נגד מ"ש ולא זעקו אלי בלבם, אמור להם שיזעקו אלי ישראל, ויאמרו אלהי ידענוך, אנחנו יודעים אותך שהרעה באה מאתך בהשגחה לעונש על שפשענו בך:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ישראל. הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה (כנ"ל ד' י"ח) :

ג זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ׃

רַשִׁ״י זנח ישראל טוב. לפיכך אויב ירדפו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טָעוּ בֵית יִשְׂרָאֵל מִבָּתַר פּוּלְחָנִי דִי בְדִילֵיהּ אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיהוֹן טוּבָא מִכְּעַן סַנְאָה יִרְדְפִינוּן:

אִבְּן עֶזְרָא זנח, טוב - הוא השם הנכבד שהיה טוב לו. ירדפו - כמו: אשר יקראו ה' צדקנו:

מְצוּדַת דָּוִד זנח. ר״ל אבל לא כן עשו כי עזב כל ישראל את הטוב להם ועשה יהודה כדרך שעשו עשרת השבטים כי גם הוא לא פנה אלי ולכן האויב ירדוף אותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן זנח. ענין עזיבה כמו למה זנחתני (תהלים מג):

מַלְבִּי״ם זנח, כ"ז יאמרו בזעקתם, ידענו שע"י שזנח ישראל טוב לכן ירדף האויב אותו, ואין זה מקרה רק עונש מה':

ד הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת׃

רַשִׁ״י השירו. עשו שרים ד"א הסירו את זה ממלוכ' והמליכו את זה ובספר המסור' מוכיח כן שחברו במסורה כתבין שי"ן וקריין סמ"ך ופתרונו סמ"ך: למען יכרת. למען כי היה להם זהב לרוב וגרמו להם שיכרת העושר מהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן אַמְלִיכוּ וְלָא מִמֵימְרִי רַבִּיאוּ וְלָא מַרְעוּתִי כַּסְפְּהוֹן וּדְהַבְהוֹן דְאַסִיקוּ לְהוֹן מִמִצְרַיִם עֲבָדוּ לְהוֹן טַעֲוָן בְּדִיל דְיִשְׁתֵּיצוּן:

אִבְּן עֶזְרָא הם - כי לא שאלו להשם להמליך ירבעם, וכתוב: אשר יבחר ה' אלהיך בו גם כן מלך ישראל. השירו - מעלומי העי"ן קם שב שר והטעם כפול. ויפת אמר: כמו סמ"ך כמו בשורי מהם והטעם הפוך אם המליכו או אם השירו, וטעם למען יכרת בעבור יכרת מהם הכסף והזהב.

מְצוּדַת דָּוִד הם המליכו. הנה עשרת השבטים עשו מלכים ולא שאלו ממני כי כל המלכים המליכו מדעתם זולת ירבעם ויהוא: השירו. עשו שרים בלי ידיעתי: עשו להם. כאלו הכסף והזהב עצמם עשו העצבים ר״ל בעבור שהיו משופעים בכסף וזהב מרדו בה׳ ועשו הגלולים וא״כ הכסף והזהב היה סבות העצבים: למען יכרת. העצבים יהיו סיבה שיכרת מהם הכסף והזהב כי האויב יקחום:

מְצוּדַת צִיּוֹן השירו. מלשון שר: עצבים. עכו״ם:

מַלְבִּי״ם הם המליכו ולא ממני, המלכים שבחרו הם המליכו אותם מעצמם ולא ע"י נביא ע"פ ה', ואח"כ השירו שהסירו אותם מן המלכות, ולא ידעתי, כי גם זה היה נגד רצון ה', וכפי הנראה שני מלכים הוסרו מן המלוכה ע"י שלא החזיקו בעבודת העגלים, והוא שלום בן יבש, שלא כתב בו ויעש הרע בעיני ה' כמו שכתוב בכל מלכי ישראל, שגם בזמרי שלא מלך רק שבעה ימים כתיב וימת על חטאתו אשר חטא ללכת בדרך ירבעם, וכ"ש שהיה לו לכתוב זאת בשלום שמלך ירח ימים, ומבואר שהוא לא הלך בדרך ירבעם, והיה נמצא כת בישראל שהחזיקו בידו בזה וכת מתנגדת שרצו לחזק עבודת העגלים והם אשר תמכו ידי מנחם בן גדי, שעלה עליו וימיתהו, ולכן הוצרך מנחם לתת אלף ככר כסף לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו, כי הכת שהיו עם שלום לבטל את העגלים היו מתנגדים לו, וכן הושע בן אלה כתוב בו ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו. מבואר שלא עבד את העגלים, וכן אמרו חז"ל שבטל את השומרים שהושיב ירבעם על הדרך שלא יעלו ישראל לרגל, והכת שנטו אחרי חטאת ירבעם חלקו עליו מפני זה והלשינוהו למלך אשור ויעצרהו בבית כלא, נמצא הסרת שני מלכים האלה היה שלא בידיעת ה' ר"ל נגד רצונו. כספם וזהבם עשו להם עצבים שבעוד שהחזיקו המלכים בעבודת העגלים היו המלכים עושים העצבים מאוצר המלכות, ובעת שמלך שלום בן יבש והושע בן אלה שלא תמכו בעבודת העגלים והעצבים, אז העם עשו להם עצבים מכספם ומזהבם, למען יכרת המלך שהמליכו תחלה, שעשו עצבים לחזק הקשר של מחזיקי ביד עבודת העגלים אשר התקשרו להכרית את המלך:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת השירו. חד מן מלין דכתיבין שי"ן וקרי סמ"ך ונמסר במסורה: יכרת. מוסב על המלך שהמליכו, או מוסב למטה למען יכרת מי שזנח עגלך:

ה זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד־מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן׃

רַשִׁ״י זנח. הקב"ה אתכם בני שומרון בעון עגלים שבבית אל שמלכי שומרון עובדים שם: עד מתי לא יוכלו. להפנות לבם להנקות מאותו טינוף:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טָעוּ בָּתַר עֶגְלָא דְשֹׁמְרוֹן תַּקִיף רוּגְזִי בְּהוֹן עַד אֵימָתַי לָא יֵכְלוּן לְמִזְכֵּי:

אִבְּן עֶזְרָא זנח, שומרון - כפול, כאלו כתוב אותך זנח עגלך אותך שומרון כאילו מאס בך, כי העיר תחרב ואנשיה ילכו בשבי. חרה אפי בם - בעגל ובשומרון. עד מתי - יהיה חרון אפי בם, עד שיהיו נקיים. ולא יוכלו נקיון – שיהיה להם ממנו.

מְצוּדַת דָּוִד זנח וגו׳. אתה שומרון הנה העגל שעבדת לו עזב אותך ולא עזר לך בעת חרה אפי באנשיה: עד מתי. כאומר הלא ראו שאין בו ממש ועד מתי לא יוכלו לנקות עצמם מטנוף העגל למאס בו:

מְצוּדַת צִיּוֹן נקיון. מל׳ נקי וברור:

מַלְבִּי״ם זנח עגלך שמרון ר"ל למען יכרת המלך אשר זנח את עגלך, אשר עזב את העגל של שומרון ולא רצה לעבוד אותו, חרה אפי בם, ר"ל הנה עד עתה שנעשו העגלים בפקודת המלכים היה עקר החרון על המלכים, אבל עתה שהמלך זנח את העגל והעם עשו אותו מכספם, מעתה החרון אף יהיה בם בהעם, כי עת מתי לא יוכלו נקיון, עד מתי יהיה חטא זה של העגלים אצלם ולא יוכלו להנקות מחטא זה, הלא עתה אינם מוכרחים לעבוד את העגלים ויש להם חפשיות לעבוד את ה':

ו כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי־שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן׃

רַשִׁ״י כי מישראל והוא. מכספם וזהבם של כל אחד ואחד הוא גבוי והחרש עשהו והוי"ו של והוא נופל ויש הרבה וי"ו דומין לו (יחזקאל מו) בצאתו וגבאיו ולא ירפאו אף כאן כי מישראל הזמנתו והכנתו והוא נעשה ויש לישב הוי"ו הזאת כן כי מישראל והוא אף העגל הזה מאתם בא כמות העגל הראשון: שבבים. לנסרי לווחין ולשון ארמית הוא שיבא מכשורא (סנהדרין ז):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי מִיִשְׂרָאֵל הוּא נַבֵּי אוּמָן הוּא עָבְדֵיהּ דַחֲלָא דְלֵית בָּהּ צְרוֹךְ הוּא אֲרֵי לְנִסְרֵי לְוָחִין יְהֵי עֶגְלָא דְשֹׁמְרוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא כי - מעצת ישראל הוא ומעצת המלך שהמליכוהו נעשה עגל שומרון. כי שבבים - כמו שביבים. ויפת אמר: כי עגל שומרון יעשה ישראל להיות שובב. וזה איננו נכון.

מְצוּדַת דָּוִד כי מישראל. העגל הזה נעשה מישראל מבן אדם לא ממלאכי מעלה: והוא. העגל הזה עשהו אומן ולא נעשה פלאים ביצירתו ולכן אין הוא אלהים אלא הוא כשאר יצירה: כי שבבים. ר״ל ומסוף הדבר יהיה נראה שאין בו ממש כי האויב ישברו לקיסמין לקחת ממנו צפוי הזהב:

מְצוּדַת צִיּוֹן חרש. אומן: שבבים. קיסמין דקים ובדרז״ל שיבא מכשורא (סנהדרין ה):

מַלְבִּי״ם כי מישראל ר"ל הנה עד עתה לא היה העגל נעשה מכסף העם רק בכסף המלך. ולא הם עשו אותו רק המלך, אבל עתה הלא הוא מישראל שהם נתנו הכסף לזה כמ"ש כספם וזהבם עשו להם עצבים, והוא חרש עשהו וישראל הוא ג"כ האומן שעשה את העגל, לא המלך, ושיעור הכתוב כי עגל שומרון מישראל והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה, ר"ל ואינם עובדים אותו מצד שהוא אלהים רק מצד ששבבים יהיה, שישראל רוצים להיות שובבים ובהפקירא ניחא להו שלכן עושים את העגלים שזה היה אצלם אות ההפקרות ופריקת עול תורה ומצות ולהיות שובבים לעשות ככל חפץ לבם, לכן עשו את העגלים אשר יודעים בעצמם שלא אלהים המה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עגל שומרון. הוא נושא כל המאמר, וכן דרך החוזה הזה במליצותיו להעמיד את הנושא בסוף (כנ"ל ד' י"ח) , ופי' כי עגל שומרון הוא מישראל, והוא ישראל חרש (אשר) עשהו, וכינוי יהיה מוסב על ישראל, ישראל יהיו שבבים, ר"ל בנים שבבים ופראים במעשיהם:

ז כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין־לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה־קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ׃

רַשִׁ״י קמה אין לו. לזרע שלהם כלו' לא יצליחו במעשיהם: אולי יעשה. אף אם יעשה קמח: זרים יבלעוהו. אף אם יצליחו בנכסיהם סופו ליפול ביד זרים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּית יִשְׂרָאֵל דָמָן לִדְרוּחַ זֶרַע וְעַלְעוֹל חָצֵיד קָמָה לֵית לֵיהּ נוֹב לָא יַעְבֵּד מָאִים יִקְנוּן נִכְסִין עַמְמַיָא יִבְזוּנוּנוּן:

אִבְּן עֶזְרָא כי - תי"ו סופתה נוסף כמו אימתה. אולי - ואם תאמרו אולי יעשה - דעו כי זרים יבלעוהו.

מְצוּדַת דָּוִד כי רוח יזרעו. ומסוף הדבר יהיה נראה כאשר זרעו הרוח ויקצרו הסופה ר״ל כמו שקוצרין מה שזורעים כן הם יקבלו גמול לפי המעשה והואיל והמעשה היה רוח ודבר שאין בו ממש כן יהיה הגמול: קמה אין לו. זריעתם לא יבא לכלל קמה והמעט שתצמח לא יעשה קמח ואם יעשה מה הנה הזרים יבלעוהו אבל הם לא יהנו מזריעתם ר״ל לא יצליחו במעשיהם ואף מעט ההצלחה שיהיה בידם לאסוף מה מן ההון לא תשאר בידם כי האויב יקחום:

מְצוּדַת צִיּוֹן וסופתה. רוח סופה וסערה: קמה. כן יקרא אסיפת השבלים כשעדיין עומד בקרקע וכן מגדיש ועד קמה (שופטי׳ טו): אולי. עניינו כמו אם וכן אולי לא תאבה האש׳ (בראשית כ״ד:ה׳): זרים. נכרים: יבלעוהו. מל׳ בליעה:

מַלְבִּי״ם כי רוח יזרעו, ולכן קבלו גמול כמעשה ידיהם, כמו שזרעו רוח כן יקצרו סופה שהוא גדול מרוח, קמה אין לו מן הזרע שזרעו לא יהיה לו קמה, היינו שלא ישאו פרי עמלם, ובכ"ז צמח בלי יעשה קמח זרים יבלעוהו אולי יעשה, ר"ל גם דבר שמתחיל לצמוח מעמלם הגם שאינו עתיד לעשות קמח לעולם כי הוא צמח דק שדוף קדים, בכל זה זרים יבלעוהו וישחיתוהו תיכף מפני הספק שיסתפקו אולי יעשה קמח אחר שיגדל, לכן לא יניחוהו שיגדל כלל ויבלעוהו תיכף עודנו באבו, ומפרש הנמשל.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת סופתה. גדול מרוח כמ"ש בכ"מ. ומלת לו על הקציר שיקצרו: בל יעשה. נעלם מלת אשר, צמח אשר בל יעשה קמח, יבלעוהו, מפני הספק שיש בלבם אולי יעשה:

ח נִבְלַע יִשְׂרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִתְבְּזִיז יִשְׂרָאֵל כְּעַן הֲווֹ בְּעַמְמַיָא כְּמָנָא דְלֵית צְרוֹךְ בֵּיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא נבלע - הטעם: יבלעו קצירכם גם יבלעו הזורעים. ככלי אין חפץ בו - שאדם ישליכנו מביתו.

מְצוּדַת דָּוִד נבלע ישראל. הנה נשחת ישראל ועתה היו לבוז בין האומות ככלי שאין בו צורך:

מְצוּדַת צִיּוֹן נבלע. ענין השחתה כמו בלע ה׳ (איכה ב): חפץ. ענין צורך כמו אם כלי אין חפץ בו (ירמיהו כ״ב:כ״ח):

מַלְבִּי״ם נבלע, כי כן נבלע ישראל שזרים בלעוהו, הגם שעתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו והוא צמח בלי יעשה קמח, בכ"ז בלעוהו מצד שאולי יעשה קמח לעתיד:

ט כִּי־הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים

רַשִׁ״י פרא בודד לו. נעשו כפרא שהולך בודד לעצמו שואף רוח ממקום למקום לנוד: התנו אהבים. י"ת לשון תנים כמו ערוד זה שהולך במדברות שאפו רוח כתנים לקנות להם אוהבים נואפי' זרים התנו אידגרוניו"ט בלע"ז ויש לפרש לשון אתנן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אִינוּן גְלוֹ לְאַתּוּר עַל דַהֲלִיכוּ בִרְעוּת נַפְשְׁהוֹן כָּעֲרָד מָרוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל אִתְמְסַרוּ בְּיַד עַמְמַיָא דִרְחִימוּ:

אִבְּן עֶזְרָא כי, פרא - כמו פרא אדם. וטעם בודד – כי לא היתה עצתם אחת. ומלת התנו – מגזרת אתנן, שהיה כל אחד נותן מנחות של אהבים לשרי האומות.

מְצוּדַת דָּוִד עלו אשור. לבקש מהם עזרה: פרא. המה כפרא ההולך בדד ויחידי באות נפש מבלי עצה ומבלי מנהיג: התנו אהבים. נתנו למלך אשור אתנן דרך אהבה למען יעזור לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן פרא. הוא חמור הבר: בודד. מל׳ בדד ויחידי כמו איכה ישבה בדד (איכה א׳:א׳): התנו. מל׳ אתנן זונה ואמר בל׳ בזיון:

מַלְבִּי״ם כי מבאר מה היה הסבה לזה, שזה היה מפני שהם השתעבדו למלכי אשור ואח"ז בגדו בבריתם ושלחו מלאכים אל סוא מלך מצרים להתקשר עמהם נגד אשור וזה העלה עליהם חמת מלך אשור (כנ"ל ז' י"א) , וז"ש כי המה עלו לאשור, וקבלו עליהם את מלכותו, ואח"ז אפרים התנו אהבים, אח"ז נתן אתנן למלך מצרים, כזונה שיש לה בעל והיא נותנת אתנן לזונים אחרים לבקש מהם אהבה לעזוב את אישה ולמרוד בו. ואמר פרא בודד לו ר"ל גם פרא למוד מדבר שיוצא ומתרחק ממקומו, כמ"ש (ירמיהו ב׳:כ״ד) פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח, בכ"ז הגם שינוע ממקומו דרכו ללכת בודד והוא שונא האהבה והחברה להיות לו רעים רבים, לא כן אפרים שנדמה לפרא למעשיו וכמוהו אהב לנוע ממקומו, הם בקשו רעים רבים ונתנו אתנן לבקש אהבים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת התנו. מלשון אתנן (כנ"ל ב' י"ד) . וכן גם כי יתנו בגוים, ושם אהבים ברבים בא על אהבת המשכב, אילת אהבים, נתעלסה באהבים:

י גַּם כִּי־יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים׃

רַשִׁ״י גם כי יתנו בגוים. אע"פ שעשו זאת שהתנו אהבים בעכו"ם: עתה אקבצם. בבא עת גאולתם לא אעכבנה: ויחלו מעט ממשא מלך שרים. ויכנעו מעט בגלות' בבבל מיראת משא מלך שרים מעול האומות שהיו בתוכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַף אִם יְשַׁווּן בֵּית יִשְׂרָאֵל דַחַלְתִּי עַל לִבְּהוֹן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא אֲקָרֵיב גָלוּתְהוֹן וַאֲפִילוּ יֶחְכְּמוּן כִּזְעֵיר אַעְדֵי מִנְהוֹן מַרְוַת מַלְכִּין וְשִׁלְטוֹנִין:

אִבְּן עֶזְרָא גם - טעם אקבצם במצרים, אז יחלו להתאונן ולהתרעם מעט, מרוב משא מלך מצרים ואשור ושריהם, ולא יתכן מדרך הדקדוק לפרש: ויחלו רק כמו: וממקדשי תחלו:

מְצוּדַת דָּוִד גם כי יתנו וגו׳. אף כי יתנו אתנן אל האומות עכ״ז עתה בזמן קרוב אקבץ את האומות ההם לבוא עליהם למלחמה ולא יועילו עם האתנן: ויחלו מעט. ר״ל במעט זמן בקרוב יחילו וירעדו ממשא מלך אשור והשרים:

מְצוּדַת צִיּוֹן יתנו. מלשון אתנן: ויחלו. מל׳ חיל וחלחלה: מלך שרים. כמו מלך ושרים ותחסר הוי״ו וכן כסוס עגור (ישעיהו ל״ח:ו׳):

מַלְבִּי״ם גם, ובכ"ז הגם כי עתה יתנו בגוים, הגם שיתנו אתנן אל הגוים לבקש מהם אהבה וכריתת ברית, בכל זה עדיין יש תקוה שעתה אקבצם ממקומות אשר נדחו שמה ואשיב שבותם, אם ויחלו מלך שרים מעט ממשא, אם המלך והשרים שלהם יחלו ויחרדו מעט, מדברי המשא שנשאו עליהם הנביאים משא ונבואת פורעניות, אם יחלו מעט מדברי הנביאים וישובו אל ה' אקבצם גם עתה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ויחלו. מענין חיל וחלחלה, אם היו חלים ופוחדים ממשא של הנביא, כמו משא דבר ה', ושם מלך שרים הוא נושא המאמר, אם מלך ושרים יחלו ממשא דבר ה' (שכן דרך מליצת החוזה הזה להעמיד נושא המאמר לבסוף כנ"ל פסוק ו'). וא"ו ויחלו הוא וא"ו התנאי:

יא כִּי־הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחֹת לַחֲטֹא הָיוּ־לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא׃

רַשִׁ״י כי הרבה אפרים. לפיכך אחילנו ממשא מלך שרים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אַסְגִיאוּ דְבֵית אֶפְרַיִם אֱגוֹרִין לְמֶחֱטֵי הֲווֹ לְהוֹן אֱגוֹרֵי טַעֲוַתְהוֹן לְתַקְלָא:

אִבְּן עֶזְרָא כי הרבה - וטעם היו לו מזבחות לחטוא – כבר היה לו שירש מאבותיו, ולמה הרבה עוד.

מְצוּדַת דָּוִד כי הרבה וגו׳. ר״ל עשה הרבה מזבחות לחטוא בהן להקריב עליהן לעבודת כוכבים וכן היו לו המזבחות לחטוא בהן כי כן הקריב עליהם לעבודת כוכבים ולא ניחם על מחשבתו:

מַלְבִּי״ם כי, אבל הם לא חלו ממשא דבר ה', כי הרבה לו אפרים מזבחות לחטא, במה שהתנו בגוים לא נתנו להם אתנן לכריתת ברית מדיני לבד, כי גם השתתפו עמהם לעבוד את אליליהם וירבו למו מזבחות להקריב עליהם לעצבי הגוים, היו לו מזבחות לחטא לדעת אפרים המזבחות שמרבה לע"ז אינם חטא, רק המזבחות שהיו לו מתחלה לשמים, הם אצלו מזבחות לחטא, ומפרש מי הם המזבחות שהיו לו תחלה.

יב אכתוב־[אֶכְתָּב־] לוֹ רבו [רֻבֵּי] תּוֹרָתִי כְּמוֹ־זָר נֶחְשָׁבוּ׃

רַשִׁ״י אכתוב לו. אני תמיד מוכיחו על ידי נביאי וכותב לו רובי תורתי והם כמו זר נחשבו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּתְבֵית לְהוֹן סַגִיאוּת אוֹרַיְתִי וְאִינוּן כְעַמְמַיָא אִתְחְשִׁיבוּ:

אִבְּן עֶזְרָא אכתוב - ואני הוכחתיו וחוקי כתובים היו לו.

מְצוּדַת דָּוִד אכתוב וגו׳. ר״ל על ידי הנביאים שאני שולח עליהם בכל יום להזהירם על הדברים הגדולים והנכבדים שבתורתי כאלו אני כותב אותם להם לבל ישכחו מה אבל בעיניהם יחשבו כאלו הם דברי זר אשר לא ידעוהו מעולם כי מהרו שכחו:

מְצוּדַת צִיּוֹן רבו. ענין הגדלה ורוממות כמו כרובם כן חטאו לי (לעיל ד):

מַלְבִּי״ם אכתב לו רבי תורתי, המזבחות שכתבתי לו בתורתי שהם המזבחות שנעשו להקריב עליהם קרבנות לשמים, שהוא מזבח שבמקדש שנעשה כפי התורה, המזבחות האלה כמו זר נחשבו אצלם, שמי שעלה להקריב במזבח שבמקדש היה נהרג, וכן מי שעשה מזבח להעלות עליו לשמים היה נחשב לו לחטא והיו הורגים אותו, כי היו אומרים שהמזבחות שהיו להם מקודם לשמים היה לחטא בעיניהם:

יג זִבְחֵי הַבְהָבַי יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ יְהוָה לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֺנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאותָם הֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ׃

רַשִׁ״י זבחי הבהבי. זבחי עולתי שהם מהבהבים לפני באש שעל מזבחי: יזבחו בשר ויאכלו. למה לי שמביאים אותם יזבחו להיות להם בשר למאכלם ויאכלום כי אינני רוצה אותם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דִבְחִין דִמְגַבָּן מִן אוֹנָס דִבְחִין בִּסְרָא וְאָכְלִין וְקָדָם יְיָ לָא רַעֲוָא בְהוֹן כְּעַן יִסְעַר חוֹבֵיהוֹן וְיִתְפְּרַע עִוְיַתְהוֹן אִינוּן לְמִצְרַיִם יְתוּבוּן:

אִבְּן עֶזְרָא זבחי - אמר רבי משה הכהן: הבהבי - כדברי רז"ל: ולא הבהבה. ויפת אמר: מגזרת הבהב והיו"ד נוסף כמו שדי. והוא הנכון. יזכור עונם - שישובו אל מצרים למרות פיו, לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד.

מְצוּדַת דָּוִד זבחי הבהבי. עתה ידבר מול יהודה שאחזו בדרכי עשרת השבטים בבטחון הקרבנות שמקריבים במקדש ואמר להם הנה הזבחים מה שאתם מהבהבין ושורפין לפני יותר טוב הוא יזבחו הבשר לעצמן ויאכלו כי ה׳ אינו מקבלם ברצון: עתה. ר״ל בזמן קרוב יזכור עליהם המקום את עונם להשיב להם גמול: ויפקד. כפל הדבר במ״ש: המה מצרים ישובו. כשגלו מארצם ינוסו לשוב למצרים לשבת שם:

מְצוּדַת צִיּוֹן הבהבי. ענין חרוך ושרפה, ובדרז״ל שקפלה ולא הבהבה (שבת כח): רצם. מלשון רצון:

מַלְבִּי״ם זבחי הבהבי, העולות שהוקדשו לשמים להביאם כליל על הלהב, הם יוציאו אותם לחולין ויזבחו בשר ויאכלו יעשו מהם זבחי חול ויאכלו את הבשר, באמרם כי ה' לא רצם שאין ה' רוצה בקרבנות כי לדעתם ה' לא ישגיח על מעשה בני אדם אף כי לקבל מהם קרבנות, וע"כ יקריבו לבעלים ולכוכבי השמים וכסיליהם, והקרבן המובא לה' נחשב להם לחטאת, וכ"ז באר מ"ש כי לא חלו ממשא דברי הנביאים, ולא זאת לבד כי גם עתה אשר יזכר עונם ויפקד חטאתם והעניש אותם ע"י מלך אשור, בכ"ז לא חלו מעונשי ה' לשוב אליו רק המה מצרים ישובו, הלכו למצרים ונדמה כאילו שבים למצרים, ר"ל כאילו לא גאלם ה' להיות לו לעם רק ישובו לאשר היו בתחלה במצרים עכו"ם ולא קבלו תורה ומצוה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הבהבי. מענין להב, ונפל הלמ"ד כמו קח לקח, וכן לעלוקה שתי בנות הב הב, וכפל עי"ן ולמ"ד הפעל כמו אדמדם ירקרק ודומיהן, ר"ל העולות הנתונים ללהב אש: יזכר עונם יפקד חטאתם התבאר בירמיה (י"ד ט') :

יד וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת־עֹשֵׂהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁבַק יִשְׂרָאֵל יַת פּוּלְחַן עָבְדֵיהּ וּבְנָא הֵיכְלִין לְטַעֲוָתָא וּדְבֵית יְהוּדָה אַסְגִיאוּ קִרְוִין כְּרִיכָן וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְּקִרְווֹהִי וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנָיָתָהָא:

אִבְּן עֶזְרָא וישכח, היכלות - לבצר בהם. ואכלה ארמנותיה - כל עיר ועיר.

מְצוּדַת דָּוִד וישכח וגו׳. ר״ל כמו שישראל שכח את ה׳ המגדלו ומרוממו ובנה היכלות לעבודת כוכבים כן יהודה שכח בה׳ והרבה ערי מבצר להשגב בהן ולא בטח בה׳ ולכן אשלח אש בערי הבצורות שביהודה וכאשר אכלה האש ושרפה ארמונותיה של עדת ישראל שעשתה לעבודת כוכבים:

מְצוּדַת צִיּוֹן עשהו. המגדלו ומרוממו כמו הוא עשך (דברים לב): ויבן. מלשון בנין: בצורות. מל׳ מבצר: ארמנותיה. מל׳ ארמון והיכל:

מַלְבִּי״ם וישכח ישראל את עשהו, ושם במצרים שכח את ה' שעשה אותו לו לעם, ויבן היכלות, כמו המצרים שהיו בונים לכל כוכב היכל מיוחד לעבוד שם עבודת הכוכב ההוא כנודע, ויהודה הגם שעובד את ה' בבהמ"ק הרבה ערים בצורות ויבטח בחוזק מבצריו ולא בטח בה'. ולכן ושלחתי אש בעריו וכו':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בעריו. בכל עיר ועיר, לכן אמר ארמנותיה של כל עיר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.