הוֹשֵׁעַ ט

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א אַל־תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל־גָּרְנוֹת דָּגָן׃

רַשִׁ״י אל תשמח ישראל. כשאר עכו"ם הקדמונים שהם לא קבלו תורה ולא באו לחלקי ואתה זנית מעלי ואבדת טובות הרבה: אהבת. להיות כזונה לקבל אתנן: על כל גרנות. כדרך זונה שנותנין לה דגן בגורן באתננה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא תֶחְדוּן דְבֵית יִשְׂרָאֵל וְלָא תְבוּעוּן כְּנִמוּסֵי עַמְמַיָא אֲרֵי טְעוּתוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלָהָכוֹן רְחִימְתּוּן לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא עַל כָּל אִידְרֵי עִבוּרָא:

אִבְּן עֶזְרָא אל - הטעם: כל גוי אם ישמח בבא להם גילה, דין הוא כי אין אחד מהם שיזנה תחת אלהיו, כאשר עשית אתה, אהבת לתת אתנן לבעלים תחת מעשר אלהיך וזאת הזנות, על כן גרן ויקב כי זרים יקחום, יכחש בם כאילו לא יכירם.

מְצוּדַת דָּוִד אל גיל. ר״ל אין ראוי לך לשמוח על שום גילה כדרך ששמחים העכו״ם על דבר גילה: כי זנית. ולכן מהראוי שתתאונן בכל עת: אהבת אתנן. אהבת לקבל אתנן לחזור אחריה על הגרנות ר״ל חזרת על העובדי כוכבים לבקש מהם עזרה ולפי שהמשילה לזונה אמר לשון הנופל בזונה שחוזרת על הגרנות לקחת דגן באתננה:

מְצוּדַת צִיּוֹן גיל. ענין שמחה: גרנות. כן נקרא מקום התבואה:

מַלְבִּי״ם אל תשמח ישראל, אתה ישראל, לא תוכל לשמוח אל גיל כיתר עמים, כי העמים הם נתונים תחת המערכה כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך לכל העמים, ובעת שהמזל מצליח להם והמערכה טובה הם שמחים. אבל אינך תחת כוכבי השמים וכסיליהם, כי אתה מאורשה לה' כמ"ש בועליך עושיך ה' צבאות שמו, וכשתסור מהשגחתו לעבוד אלהים אחרים את דומה כזונה מתחת אישה, וז"ש כי זנית מעל אלהיך, אהבת אתנן את דומה כזונה שאוהבת אתנן ועי"כ היא סובבת על כל גרנות דגן לזנות שם ולקחת אתנן, כן אתה סובב מגוי אל גוי למצוא שם מחיתך:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אל תשמח אל גיל. גיל הוא בדבר טובה המתחדש, כמו הצלחה, מציאה. בשורה טובה, והשמחה התמידית ע"ז בא בפעל שמח, וכן (איוב ג׳:כ״ב) השמחים אלי גיל:

ב גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם וְתִירוֹשׁ יְכַחֶשׁ בָּהּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מֵאִידְרָא וּמִמַעֲצַרְתָּא לָא יִתְזוּנוּן וְחַמְרָא לָא יְסוֹפֵיק לְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד לא ירעם. ר״ל לא יהיה להם למאכל כי לא תצמח: יכחש בה. ישקר בעדת ישראל ר״ל לא ישפיע לה היין:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויקב. הוא הבור שלפני הגת והיין יורד בו כמו וגם יקב חצב בו (ישעיהו ה׳:ב׳): ירעם. מל׳ מרעה: ותירוש. ענבי היין: יכחש. ישקר:

מַלְבִּי״ם גורן, כי גורן ויקב שהיה להם בארצם, שהם המזונות שפסק לה בעלה בעת הנשואין, לא ירעם, לא ימצאו מזונותיהם מגרן של ארצם, ותירוש יכחש בה בארץ (הנזכר למטה) שלא ימצא עוד שם דגן ותירוש כמקדם, כי.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יכחש בה. כינוי בה על היקב, או על הארץ שבפסוק שאח"ז, וע"פ המסורה ב' כתובים בה וסבירים בם, בא הכינוי על העם:

ג לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ יְהוָה וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ׃

רַשִׁ״י לא ישבו בארץ ה'. לא יתעכבו בארצם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא יְתוּבוּן בַּאֲרַע שְׁכִנְתָּא דַייָ וִיתוּבוּן דְבֵית אֶפְרַיִם לְמִצְרַיִם לְאַתּוּר יִגְלוֹן מְסָאָב יֵיכְלוּן:

אִבְּן עֶזְרָא לא ישבו, ובאשור טמא יאכלו - כי כן היו אוכלין בארץ ה', אחר שלא יתנו קודש השם ויתנו אתנן.

מְצוּדַת דָּוִד לא ישבו וגו׳. כי יגלו ממנה: ושב. מפני אויב ינוס למצרים לשבת בה: ובאשור. בהיותם בגולה באשור יאכלו מאכל טמא ומאוס כי לא יוכלו לשמור מאכלם בנקיות:

מְצוּדַת צִיּוֹן טמא. ר״ל מתועב ומאוס:

מַלְבִּי״ם לא ישבו בארץ ה' כי יגלו מן הארץ ע"י עונותיהם והארץ תשאה שממה, ועי"כ ושב אפרים מצרים להתישב שם, ובאשור שלשם יגלו יאכלו את לחמם טמא בגוים, והנה היין היה מתברך בזכות היושבים בארץ ועתה תירוש יכחש בארץ כי לא ישבו בארצם, ועוד היה היין מתברך בשביל הנסכים שהיו מקריבים כמ"ש חז"ל, וגם זה לא יהיה עוד, כי.

ד לֹא־יִסְּכוּ לַיהוָה יַיִן וְלֹא יֶעֶרְבוּ־לוֹ זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל־אֹכְלָיו יִטַמָּאוּ כִּי־לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית יְהוָה׃

רַשִׁ״י לא יסכו. לשון נסך: לא יערבו לו. לא תהא מנחתם עריבה עליו: כלחם אונים. כלחם גזילה הבא ע"י כח ואונים: כי לחמם לנפשם. ראוי הוא זה להם למאכל ולא לבוא לבית ה' ד"א כלחם אוני' כלחם אבלים שהוא טמא וסופו מוכיח כל אוכליו יטמאו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא יְנַסְכוּן קֳדָם יְיָ נִסְכִין דַחֲמַר וְלָא יִתְקַבְּלוּן לְרַעֲוָא קוּרְבָּנֵיהוֹן דִיבְחֵיהוֹן כִּלְחֵם מְרַחַק לְהוֹן כָּל דִיֵיכְלִינֵיהּ יִסְתָּאַב אֲרֵי קוּרְבָּנֵיהוֹן עַל נַפְשֵׁיהוֹן לָא מְכַפֵּר לְהוֹן בְּבֵית מַקְדָשָׁא דַיָי:

אִבְּן עֶזְרָא לא - הנשארים ואלו היה להם לא יערבו לו. כלחם אונים - כמו: לא אכלתי באוני והוא שם דבר ולשון רבים אונים.

מְצוּדַת דָּוִד לא יסכו. זה אמר על בני יהודה מעתה אין לו חפץ בנסכיהם ולא ינסכו לה׳ יין וזבחיהם אינם ערבים עליו: כלחם אונים להם. הקרבנות הם בעיניו כלחם הבא להם בגזל אשר מטמא ומתעב את האוכלו: כי לחמם. הקרבנות שמביאים יותר טוב שיהיה למלא נפשם שהם יאכלוהו ולא יבוא לבית ה׳ כי לא לרצון הוא:

מְצוּדַת צִיּוֹן יסכו. מל׳ נסך ויציקה: יערבו. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג׳:ד׳): אונים. ענין גזל הבא בכח ואון וכן וידיו תשבנה אונו (איוב כ׳:י׳): לחמם. גם הבשר יקרא לחם וכן את קרבני לחמי (במדבר כח): לנפשם. לעצמם:

מַלְבִּי״ם לא יסכו לה' יין, ולא לבד שלא יביאו נסכים שהנסכים הם טפלים אל הזבח, כי גם לא יעברו לו זבחיהם, שלא יקבל מהם גם זבחים, שהזבחים היו נקראים לחם ה', כמ"ש כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבי' והיו קדש, אבל זבחיהם לא יקראו לחם ה'. כי הם כלחם אונים להם, הם דומים כלחם שאוכלים האוננים על מתיהם שאוכלים סעודת הבראה משל אחרים, וכן השלמים שיאכלו לא יהיו שלמי שמחה רק סעודת הבראה, ותחת אשר לחם אוננים יטמא ע"י האונן שהוא טמא לנפש ומטמא את הלחם, לחם של הזבחים שלהם כל אוכליו יטמאו הלחם יטמא את האוכלים אותו, כי לחמם לנפשם כי הוא הלחם שאוכלים על נפשם המתה, שנפשם מתה בגופם והם אוכלים הזבח לחם הבראה על מיתת עצמם, וע"כ לא יבא בית ה' כי לחם טמא הוא:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כלחם אונים. כמו לא אכלתי באוני ממנו, לחם אוננים: לחמם לנפשם, לנפש מת, כמו כל טמא לנפש, לנפש לא יטמא:

ה מַה־תַּעֲשׂוּ לְיוֹם מוֹעֵד וּלְיוֹם חַג־יְהוָה׃

רַשִׁ״י ליום מועד. ליום זמן קבוע להיות האויב נועד לבא עליכ': חג ה'. זבח הריגה שיש לו בכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַה תַּעְבְּדוּן לְיוֹם מוֹעֲדָא וּלְיוֹם חַגָא דַיָי:

אִבְּן עֶזְרָא מה, חג ה' - כנגד זבחיכם.

מְצוּדַת דָּוִד מה תעשו. ר״ל מהו הזכות שתנצלו בו ביום הקבוע על תשלום הגמול: וליום חג ה׳. ביום שיבוא אליכם מה׳ זבח והריגה מזבחי בהמות החג והוא כפל ענין במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן מועד. זמן קבוע כמו העביר המועד (ירמיה מו):

מַלְבִּי״ם מה תעשו מוסב עמ"ש אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ואיך תרצו לשמוח ביום מועד שהאומות היו שמחים בימי מועדיהם בעת קציר שעורים וחטים ובעת האסיף, ואתם איך תשמחו אל גיל אחר שדגן ויקב לא ירעם, וכן מה תעשו ליום חג ה' שבימי החג היו מקריבים זבחים ומנסכים יין ואחר שבטלו הזבחים והנסכים במה תחוגו את חג ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יום מועד יום חג ה'. כבר בארתי (ב' י"ג) כי החג פורט הימים שמרבים להביא בם שלמי חגיגה, ומועד הם כל ימים הקבועים, וכולל מועדי השמחה שהיו עושים על חקות קציר, כמו במועד הקציר והאסיף:

ו כִּי־הִנֵּה הָלְכוּ מִשֹּׁד מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם מֹף תְּקַבְּרֵם מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם׃

רַשִׁ״י כי הנה הלכו. ממקומם מרוב שודדים שיבאו עליהם עם נבוכדנצר: מוף. מארץ מצרים היא: מחמד לכספם. בתי חמדת אוצרות כספם: קימוש. חוח מיני חיות תרגם יונתן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי הָא יִגְלוּן מִן קֳדָם בָּזוֹזִין לְמִצְרַיִם יִתְכַּנְשׁוּן לְמָפֵיס יִתְקַבְּרוּן בֵּית חֶמְדַת כַּסְפְּהוֹן קַרְסוּלִין יִשְׁרוּן בְּהוֹן חֲתוּלִין בְבִרְנְיָתְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא כי הנה הלכו - מפחד שוד שיבואם יש מהם שימותו במצרים גם בדרכים, על כן אמר: תחמד לכספם, והנה לשוד ילכו.

מְצוּדַת דָּוִד הלכו משוד. כאשר ילכו מארצם מפני השודד הנה מצרים תקבץ אותם כי שם יבואו עם יוחנן בן קרח כמ״ש בירמיה (מג): מוף תקברם. כי שם ימותו ע״י חרב נבוכדנאצר ולא ישובו לארצם: מחמד לכספם. בתי חמדתם שהם אוצרות כספם הנה הקימוש יירש אותם כי שם תצמח ובאהליהם תצא החוח:

מְצוּדַת צִיּוֹן משוד. מל׳ שודד ועושק: מוף. יתכן שהוא נוף והוא שם מקום במצרים ובאה המ״ם במקום הנו״ן וכן כמהם וכמהן (ש״ב יט): מחמד. מלשון חמדה: קימוש. מין קוץ: יירשם. מל׳ ירושה: חוח. מין קוץ:

מַלְבִּי״ם כי הנה הלכו משד, לעומת מ"ש ושב אפרים מצרים, וישראל היו חושבים שהם שבים לארץ מולדתם כי האומה בראשיתה נולדה במצרים, ודומה בעיניהם כמי ששב אל ארץ מולדתו ששם ינק משדי אמו, והוא שב אל שדי אמו ואל חדר הורתו, ועפ"ז אומר הנביא כי הוא דמיון כוזב, כי באמת א"י הוא שדי אמם, שם ינקו דבש וחלב והיא ארץ הורתם, כמ"ש על שדים סופדים (ישעיה ל"ג) , ועתה שגלו מארצם הנה הלכו משוד אמם, ודומים כמי שהולך מארץ מולדתו אל ארץ קבורתו, כי למצרים הם הולכים למות ולהקבר שם, כי מצרים תקבצם כדי שמוף תקברם כי שם תהיה קבורתם, ומי יהיה היורש את נחלתם ואת עשרם, אמר המקום שהיה מחמד לכספם קימוש יירשם וחוח הוא יהיה השוכן באהליהם אשר ישארו שממה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת משד. מענין שדים, כמו ושוד מלכים תינקי: קימוש וחוח. מיני קוצים:

ז בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֺנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה׃

רַשִׁ״י הפקודה. שיפקדו עונותיכם: השלום. תושלמת חובין: אויל הנביא. אף מנביאי אמת שלהם יהיו אוילים כגון חנניה בן עזור שתחלתו נביא אמת היה: ורבה משטמה. שהקב"ה שונא מעשיכ':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲתוֹ יוֹמֵי סְעוּרָנָא אֲתוֹ יוֹמֵי תוּשְׁלָמַת חוֹבִין יֵדְעוּן דְבֵית יִשְׂרָאֵל דַהֲווֹ מִתְנַבָּן לְהוֹן נְבִיֵי קוּשְׁטָא וּמְשַׁעֲמָמִין לְהוֹן נְבִיֵי שִׁקְרָא עַל דְאַסְגִיאוּ חוֹבָךְ וְתַקִיפוּ חֶטְאָךְ:

אִבְּן עֶזְרָא באו ימי השִׁלום - שישלם לכם השם שהייתם אומרים על נביא השם שהוא אויל. ואיש אשר רוח השם בו, הוא משוגע. על רב עונך, משטמה - שיש בלב כל אחד.

מְצוּדַת דָּוִד באו. הנה עתה באו הימים של זכרון עונותיהם ובאו הימים של גמול תשלומיהם וידעו ישראל כי הן קרבו ובאו: אויל הנביא. ר״ל יראו שהנביא השקר המבטיחם השלום שהוא אויל ולא דבר בו ה׳: איש הרוח. הוא הנביא השקר אשר חשבו שיש בו רוח נבואה והוא כפל ענין במ״ש: על רוב עונך. בעבור רוב עונך רבה עליך נטירת האיבה מה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן הפקודה. ענין זכרון: ורבה. הוי״ו יתירה: משטמה. ענין נטירת איבה כמו וישטום עשו (בראשית כז):

מַלְבִּי״ם באו. עד עתה לא ידעו את ה' ולא האמינו בנביאיו אשר יעדו להם העונשים שיבואו מאתו, עד אשר באו ימי הפקודה שיפקוד ה' את עונותיהם, וגם באו ימי השלום שיגיעו דברי הנביאים וישלם להם כמדתם, אז ידעו ישראל כי צדקו דברי הנביאים, כי עד עתה אויל הנביא, הנביא שנבא לך את העתיד לבא עליך היה בעיניך כאיש אויל, ואיש הרוח היה כמשוגע בעיניך, על רוב עונך מסבת רוב עונך שהעוית במזיד ולא האמנת למוכיח על עון, ולכן רבה משטמה":

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ימי הפקודה, ימי השלום. השלום הוא אחר הפקידה, תחלה פוקד עונם ואח"כ משלם הגמול, ואמר העל אלה לא אפקוד, אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי (ירמיהו ה׳:כ״ט-ל׳) , שהוא השלום: אויל הנביא, משוגע איש הרוח, יש הבדל בין לשונות נביא, רואה, חוזה, צופה, איש הרוח. שמצד שיתלבש ברוח ה' להשיג השגות נבואיות נקרא איש הרוח, והם היו אומרים שאינו רוח אלהים רק רוח כח המדמה שגבר עליו, כמ"ש אשר הולכים אחר רוחם, וקראו משוגע מצד תגבורת כח הדמיון. בשם נביא נקרא ע"י ניב שפתיו שינובב אל העם דברי מוסר ודעת, אמרו עליו שהוא אויל, שגדר אויל הוא המסתפק, והוא הפך הדעת שהיא הידיעה הברורה כמ"ש בפי' משלי, ר"ל שאין לו ידיעה ברורה במה שמנבא והוא עצמו מסופק בדבריו. ויש הבדל בין רואה, חוזה, צופה, הרואה מביט בעיניו הגשמיים על עניני העם להישירם בדברים שבין אדם לחברו, והחוזה יביט בעין לבו ועיניו הרוחנים בעניני האלהות, כמ"ש בפי' (ישעיה סי' ל') , והצופה יביט את העתיד לבא מהפורעניות, כמ"ש צופה נתתיך לבית ישראל, ולכן במשטמה שי"ל על הצופה משתתפים גם משטמה על אלהים שמינהו לצופה, ועל הנביא גדלה שנאתם יותר אחר שינבא ויוכיח בדבריו ועליו יכינו פח ומוקש:

ח צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם־אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל־כָּל־דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו׃

רַשִׁ״י צופה אפרים עם אלהי. הם מעמידין להם נביאיהם הממשיכין אותן לצד עכו"ם שלהם: נביא פח יקוש על כל דרכיו. ולנביאי האמת הם טומנין פחים ללכדם: משטמה בבית אלהיו. בבית המקדש הרגו את זכריה ויבקשו להרוג את ירמיה כענין שנא' (ירמיהו כ״ו:י״א) משפט מות לאיש הזה וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַסְכֵּן בֵּית יִשְׂרָאֵל דִי יִתְקַיֵם לְהוֹן פּוּלְחַן טַעֲוָתָא לִגְבִיֵיהוֹן קוֹלִין צְלַן עַל כָּל אוֹרְחָתְהוֹן מַסְגָן תַּקְלָא בְּבֵית מַקְדְשָׁא דֶאֱלָהָהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא צופה - הטעם שאמר כי נביא השם הוא אויל והוא עושה מעצמו צופה, והוא כמו נביא שהוא צופה מה להיות וזה נביא השקר, הוא פח יקוש. וטעם משטמה בבית אלהיו – כדרך שהזכיר בתחילה וכשל היום וכשל גם נביא:

מְצוּדַת דָּוִד צופה אפרים. צופה יש לאפרים עם האלוה שעשה לעצמו והוא נביא השקר אשר להם המתנבא בשם עבודת כוכבים ואותו הנביא הוא לפח מוקש פרוסה על כל דרכיו של אפרים כי כמו שהפח יפול בו הצפור כן בדברי נביא השקר יפול אפרים: משטמה בבית אלהיו. בבית עבודת כוכבים יש לו נטירת איבה כי נביא השקר המתמיד לשבת שם כאלו נוטר לו איבה במה שמתעה אותו לדרך רעה לרע לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן צופה. כן יקרא הנביא וכן צופה נתתיך (יחזקאל ג): פח. רשת: יקוש. מל׳ מוקש:

מַלְבִּי״ם צופה. ר"ל רבה משטמה שלך על צופה של אפרים עם אלהי, שהיה לך משטמה רבה על הצופה שיעד לך פורעניות וגם על אלהי ששלחו להנבאות, כי היית שונא את ה' ואת נביאיו, עד כי נביא שנבא לך בשם ה' היית מכין פח יקוש על כל דרכיו היית מזמין לו מוקשים ללכדו ולהרגו כמ"ש כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי, וגם משטמה בבית אלהיו, גם בבית אלהים נמצאה המשטמה עליו, כי את זכריה הרגו בבית המקדש, וגם בית ה' לא הגין עליו:

ט הֶעְמִיקוּ־שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה יִזְכּוֹר עֲוֺנָם יִפְקוֹד חַטֹּאותָם׃

רַשִׁ״י כימי הגבעה. יש אומרים זה גבעת בנימין בפלגש (שופטים יט) ויש אומרים זה גבעת שאול (שמואל א יא) ששאלו להם מלך ומרדו בדברי הנביא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַסְגִיאוּ לְחַבָּלָא כְּיוֹמֵי גִבְעֲתָא יִסְעַר חוֹבֵיהוֹן וְיִתְפְּרַע עִוְיָתְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא העמיקו - להרע. כימי הגבעה - שמרד בנימין.

מְצוּדַת דָּוִד העמיקו שחתו. העמיקו לעשות הרע ושחתו דרכם כמו בני בנימין בפלגש בגבעה אשר החזיקו ידי עוברי עבירה כי כ״כ נביאי השקר מחזיקים ידי עוברי עבירה בהבטחת השלום ולכן יזכור עונם לשלם עליהם גמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן העמיקו. ר״ל הרבו כי כמו דבר העמוק הוא רב מהאדם מהגיע אליו כן כל דבר הרבוי בתכלית קרוי עומק:

מַלְבִּי״ם העמיקו, וחוץ מכל זה יעמיקו מה' לסתיר עצה, וישחיתו את דרכם בזנות, כמו שעשו בימי הגבעה שהיו מעשיהם כמעשה סדום, עד שהם רעים לה' וחטאים בין אדם לחברו ג"כ, וע"כ יזכר עונם ויעניש אותם עליהם:

י כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל־פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם׃

רַשִׁ״י כענבים במדבר. כענבים שהם חביבים במדבר כך חיבבתי את ישראל: כביכורה בתאנה. כתאנה מבושלת בעץ התאנה: בראשיתה. בתחלת בישול התאנים: ראיתי אבותיכם. כן נראו אבותיכם בעיני לחבבם: וינזרו. אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישה: לבושת. לעכו"ם שהיא בשתם: ויהי שקוצים. לפני: כאהבם. את בנות מואב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּגוּפַין דִשְׁתִיל עַל עֵינָא דְמַיָא כֵּן בְּמַדְבְּרָא אֲרַע מֵימְרִי לְיִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בְתֵינָתָא דִי בַאֲוַל מְאַבְּבָא חֲבִיבֵית אֲבָהַתְכוֹן וְאִינוּן אִתְחַבְּרוּ לְבַעַל פְּעוֹר וְטָעוּ לְבַהֲתָא וַהֲווֹ שִׁקוּצִין כִּדְרְחִימוּ:

אִבְּן עֶזְרָא כענבים - כדרך ימצאהו בארץ מדבר. וטעם כענבים במדבר – שאין שם יישוב, כל מוצאם ישמח בהן. וככה כבכורה בתאנה – ולא היתה שמחתי רק מעט כי לא עמדה, כי השתחוו לבעל פעור וינזרו מאחרי. לבשת - כמו: והבושת אכלה יגיע, שם לאליל. ויהיו שקוצים - שנטמאו בעבור אהבת נשי מדין.

מְצוּדַת דָּוִד כענבים במדבר. כמו המוצא ענבים במדבר מקום שמה שהם חביבים עליו מאד כן מצאתי את ישראל ר״ל כן היו חביבים עלי בעת מצאתים לי לעם: כבכורה. כתאנה המבושלה באילן התאנה ראשונה לכולן שהיא משמחת לב רואיה כן ראיתי אבותיכם ר״ל כן שמחתי כאשר ראיתי את אבותיכם נמשכים אחרי: המה באו. וכאשר המה באו אל בעל פעור ופרשו עצמם מה׳ אל הבושת: ויהיו שקוצים כאהבם. אז היו שקוצים ומתועבים בעיני כערך אהבתם שאהבתי אותם מתחלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן כבכורה. כן יקרא הפרי שנגמר בשולו וכן בכורי ענבים (במדבר יג): וינזרו. ענין פרישה כמו נזרו אחור (ישעיה א): לבושת. העכו״ם תקרא כן על כי היא לבושת לעובדיה: שקוצים. מלשון שקץ ותעוב:

מַלְבִּי״ם כענבים, על מ"ש שהשחיתו דרכם בע"ז ובזנות כימי הגבעה ושע"כ יזכר עונם, אומר שילמדו ק"ו ממה שהעניש את יוצאי מצרים על עון פעור ועל הזנות עם בנות מואב הגם שדור ההוא היו חשובים ויקרים בעיני ה', וכ"ש שיעניש אותם שהם קלים ונבזים בעיניו, על עונות אלה, אומר הלא כענבים במדבר מצאתי ישראל, בעת שמצאתי את ישראל במדבר היו יקרים בעיני כמי שמוצא ענבי' שהוא הפרי היותר חשוב במדבר שאינו מקום זרע וגפן ותאנה, (ור"ל שהוא היה הכרם הראשון אשר נטע ה' כמ"ש גפן ממצרים תסיע, והנה הענבים אין מקבלים הרכבה ובפרט ענבים במדבר שהם בלתי מורכבים, כן היו אז ישראל קדושים נזהרים מן הזנות כמ"ש חז"ל ששלומית בת דברי אחת היתה ופרסמה הכתוב), וכן כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם, שהתאנה גם היא הפרי החשובה מאד ואין בה פסולת, והמתבשלת ראשונה היא חשובה ביותר מצד מעוט מציאות הפרי אז, וכן היו חשובים אם מצד המקום כענבים במדבר, אם מצד הזמן שחל עליהם הענין האלהי בראשונה בעוד החשך כסה ארץ וערפל לאומים, ובכל זה הגם שהיו חשובים מאד אצלי, המה באו בית פעור וכו' כאהבם ר"ל גם המה עם כל חשיבותים כאהבם כאשר אהבו את בנות מואב יצאו עי"כ מדחי אל דחי, שעי"כ באו בית פעור, כמ"ש ויחל העם לזנות אל בנות מואב ועי"כ ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ועי"ז וינזרו לבושת, כמ"ש ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ועי"ז ויהיו שקוצים, ששקץ ה' אותם ומאס בהם כמ"ש ויחר אף ה' בישראל וכ"ז היה כאהבם ע"י שאהבו את בנות מואב, עתה דון קל וחומר אם המה כאהבם בנות מואב נעשו שקוצים הגם שהיו חשובים בתחלה, וכ"ש.

יא אֶפְרַיִם כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן׃

רַשִׁ״י אפרים כעוף יתעופף וגו'. אמר הנביא הלואי ויהיו כעוף הזה הנודד מקינו וחדל מפריה ורביה כך ישכלו את זרעם או בשעת לידה או יתעכל בבטן ויפילו או בשעת הריון לא יקלוטו כי מה בצע בגדלם את בניהם שהם יגדלו ושכלתים מאדם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּעוֹפָא דְאַפְרְחוּהִי מִקְנֵיהּ וְאִיטַלְטַל כֵּן גְלָא יַת יְקָרֵהוֹן וְלַד לָא יִסְגוּן וּמִפֵּרֵי מְעֵיהוֹן לָא יֶחְדוּן וְעַל דְאִתְמְנָעוּ רִגְלֵיהוֹן מִלְאִתְחַזָאָה בְּבֵית מַקְדְשִׁי:

אִבְּן עֶזְרָא אפרים - טעם כעוף - על המהירות שלא ישמחו ולא יהיה להם כבוד מהלידה, גם מבטן כאשר תראה הבטן ההרה שתתנפח מההריון, כאשר יפסק דם האשה הנדה. והנה הטעם כי ימעט ההריון ואם היה לא יגיע להראות, ואם הגיע ימות הולד לפני הלידה, והוא שם כמו דיעה, על כן אחריו אם ילדו ויגדלו את בניהם אשכלם, שלא יגיעו להיות אדם.

מְצוּדַת דָּוִד כעוף יתעופף כבודם. הכבוד יפרח מהם כמו העוף הפורח מהר ר״ל לא יהיה נעשה בהם הכבוד הנעשה לילדים בעת הוולדם ובעת הכנסתם בבריתו של אברהם אבינו: מלדה. מהם יפרח הכבוד בעת הלידה כי אז ימותו עד לא יבואו לזמן הכנסת הברית ולא ישיגו הכבוד הנעשה אז: ומבטן. ומהם יפרח הכבוד בעת יצאו מבטן כי יולדו מתים ולא ישיגו אף הכבוד הנעשה לילדים בעת הוולדם: ומהריון. מהם יפרח הכבוד בעת ההריון ר״ל לא יעברו נשותיהם כלל וממילא יפרח הכבוד ואיננו:

מְצוּדַת צִיּוֹן יתעופף. מל׳ עפיפה ופריחה:

מַלְבִּי״ם אפרים אשר כעוף יתעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון, אשר לא היה להם כבוד ויקר גם בתחלת לדתם, כי בלדתם ואף בהיותם בבטן אמם ואף בעת הריונם לא היה להם כבוד כלל כי רובם ממזרים ונולדו בזנות, וא"כ כל שכן שיהיו שקוצים בעיני ע"י זנותם:

יב כִּי אִם־יְגַדְּלוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְשִׁכַּלְתִּים מֵאָדָם כִּי־גַם־אוֹי לָהֶם בְּשׂוּרִי מֵהֶם׃

רַשִׁ״י כי גם. לאבות: אוי להם בשורי מהם. כמו בסורי מהן והוא מן מסורות כתבין שי"ן וקריין סמ"ך ד"א כעוף יתעופף כבודם וגו' כעוף זה שפורח ואיננו כן יעוף ויברח כל כבודם כל מה שנצטערו בבניהם בליד' ובהריון מלידה זה צער לידה ומבטן אלו ימי העיבור ומהריון בשעת תשמיש כל טרחם זה יכלה כיצד שהרי כשיגדלו את בניהם ושכלתים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אִם יִרְבּוּן יַת בְּנֵיהוֹן וְאַתְכְּלִינוּן מִלְמֶהֱוֵי גַבְרִין אֲרֵי וַי לְהוֹן בְּסַלָקוּתִי שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא בשורי מהם - שי"ן תחת סמ"ך.

מְצוּדַת דָּוִד כי אם יגדלו. אשר אם כמה מהם יגדלו את בניהם וינצלו מהמקרים ההם הנה אשכלם מאדם ר״ל ימותו עד שלא יגיעו לגבול איש כי ימותו עודם קטנים: כי גם וגו׳. אשר לבד זה יהיה בכל מעשיהם אוי להם בעת אסיר להפרד מהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושכלתים. ענין מיתה כמו ושכלה אתכם (ויקרא כו): בשורי. כמו בסורי בסמ״ך והוא מל׳ הסרה:

מַלְבִּי״ם כי, ר"ל ואפרים י"ל שני חסרונות נגד דור המדבר, א] שאם יגדלו את בניהם כבר שכלתים מאדם שהבנים אינם אצלי במדרגת אדם כלל, כי הם שקוצים מני רחם כבע"ח נבזים ומשוקצים אחר שלא שמרו את מינם כלל והולידו ממזרים. ב] כי גם אוי להם עצמם, ואפי' להאבות של הבנים שנולדו שלא בזנות והם בכלל בני אדם, אוי להם בשורי מהם, שאף שתחלה הייתי עמהם הלא סרתי מהם והשלכתים מעל פני מפני רוע מעלליהם:

יג אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר־רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל־הֹרֵג בָּנָיו׃

רַשִׁ״י אפרים כאשר ראיתי לצור. בשלוותה מעטיר' ועשירה על כל המדינות כן ראיתי לאפרים שתולה בנוה ואפרים מה גמול שלם לי נתעסק להוציא אל הורג בניו לזובחם לעכו"ם של מולך כן תירגם יונתן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּמֶעְבְּרָה אוֹרַיְיתָא דַמְיָא לְצוֹר בְּאַצְלָחוּתָא בִּשְׁלֵוַיְתָהּ חָבוּ דְבֵית אֶפְרַיִם לְקַטְלָא לְפוּלְחַן טַעֲוָתָא בְּנֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא אפרים - יהיה כצור שהיתה שתולה בנוה וכסוה המים, כך ראיתי בנבואה שיוציא האב אל הורג בניו.

מְצוּדַת דָּוִד אפרים. אתה אפרים הנה היית במעלה גדולה כמו שראיתי את צור שהיא שתולה במדורה במעלה גדולה כן היית גם אתה: ואפרים וגו׳. ר״ל והנה אפרים מה גמול שלם נתעסק להוציא בניו אל הורג לזבחם לעכו״ם:

מְצוּדַת צִיּוֹן שתולה. ענין נטיעה כמו כעץ שתול (תהלים א): בנוה. ענין מדור:

מַלְבִּי״ם אפרים, יוסיף לאמר הלא אפרים אינו דומה כדור הראשון שהיו כענבים במדבר, כי הוא אינו שוכן במדבר רק דומה לצור שהיא שתולה בנוה, שאני שתלתי אותו מן המדבר להיות נטוע בנוה, ר"ל שי"ל ארץ מושב ואני רואה אותו מכונן בארצו על רוב טוב כצור. ובכ"ז הרע מעשיו כ"כ עד כי נגזר על אפרים להוציא אל הורג בניו, הגם שלפי הטבע היה ראוי שיצלחו וירבו ויפרו בארץ טובה ורחבה שנתתי להם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שתולה. פעל שתל בא על הנשתל ממקום למקום כמ"ש בהתו"ה קדושים (סי' נ"ט) :

יד תֵּן־לָהֶם יְהוָה מַה־תִּתֵּן תֵּן־לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים׃

רַשִׁ״י תן להם ה' מה תתן. הנביא מתפלל שימותו קטנים שאינו דומה אבלו של קטן לאבלו של גדול לפיכך אם אי אפשר מלידה ומבטן ומהריון שכבר נגזר מבריאת עולם (בראשית ג׳:ט״ז) ואל אישך תשוקתך תן להם מהרה בקטנותם מה שאתה אומר ליתן להם לאחר זמן שאמרת כי אם יגדלו את בניה' ושכלתים: תן להם רחם משכיל. בשעה שיוצאין לאויר עולם ימותו או יצטמקו שדי אמן שלא יהא להם חלב להניק:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הַב לְהוֹן יְיָ יַת תּוּשְׁלְמַת עוֹבָדֵיהוֹן הַב לְהוֹן רֶחֶם מַתְכֵּיל וּשְׁדֵין יְבִשִׁין:

אִבְּן עֶזְרָא תן - יתפלל הנביא אחר שגזרת עליהם שיוציא כל אחד בניו אל ההורג, אולי ימותו קטנים ולא יהיה צערם גדול, וזה תן רחם משכיל - שימותו בבטן והילודים ימותו באפס חלב. צומקים - כמו צמוקים יבשים.

מְצוּדַת דָּוִד תן וגו׳ מה תתן. ר״ל מה שתתן לאח״ז תן להם מיד וחוזר ומפרש תן להם רחם משכיל וגו׳ ר״ל למה ימותו הבנים בנערותם להרבות אבלם טוב יותר שתתן להם רחם משכיל שנשי אפרים יפילו עוברם מת או שיהיו שדי נשותיהם צומקים ר״ל שלא יתעברו כלל שאז השדים צמוקים ונגובים מבלי לחלוחית חלב כי כשתהר האשה מתחיל לבוא לחלוחית חלב בדדיה ולא זולת ההריון:

מְצוּדַת צִיּוֹן משכיל. מל׳ שכול ומיתה: צומקים. יבשים ונגובים ולזה יקראו הענבים היבשים צמוקים כמ״ש ושני צמוקים (ש״א ל):

מַלְבִּי״ם תן להם, הנביא מסב פניו אל ה' ומתפלל שלא יגלם בגולה אומר תן להם ה' מה תתן, ר"ל תן להם העונש הראוי לתת להם בעון הניאוף כמו שדרכך ליתן מדה כנגד מדה, שבעון הזנות ראוי שתתן להם רחם משכיל ושדים צומקים בענין שלא יוכלו להוליד בני זנונים ולא יוכלו לגדלם ולא יתרבו ממזרים, זה העונש הראוי, אבל לא עונש של גלות וגירוש מארצם שאינו מדה כנגד מדה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת צומקים. יבשים, ומזה צמוקים פירות יבשות:

טו כָּל־רָעָתָם בַּגִּלְגָּל כִּי־שָׁם שְׂנֵאתִים עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם כָּל־שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים׃

רַשִׁ״י כל רעתם בגלגל. שם הרבו לעבוד עכו"ם בבמות לפי שהיה שם המשכן בתחלה היו אומרים להם נביאי הבעל שהוא מקום נבחר והוא היה למלכי ישראל: לא אוסיף אהבתם. לאהוב אותם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כָּל בִּישָׁתְהוֹן גַלְיָן קָדָמַי בְּגִלְגְלָא אֲרֵי תַמָן רְחִיקְתִּינוּן עַל בִּישׁוּת עוֹבָדֵיהוֹן מִבֵּית מַקְדְשִׁי אֲתָרִיכִינוּן לָא אוֹסִיף לְרָחָמָא עֲלֵיהוֹן וּדְכָל רַבְרְבֵיהוֹן מָרְדִין:

אִבְּן עֶזְרָא כל - טעם בגלגל - הוא המקום שהיו שם בעברם את הירדן, היה ראוי שיזכירו את טובתי בהיות אבותיהם שם, שהבאתים אל ארצי ועתה אגרשם מביתי.

מְצוּדַת דָּוִד כל רעתם בגלגל. ר״ל הרעה הגדולה שבכל הרעות היא מה שהעמידו עבודת כוכבים בגלגל במקום שעמד המשכן בתחלה: כי שם וגו׳. ר״ל אשר שנאתם שיהיו שמה והשנאה הוא בעבור רוע מעלליהם ולכן אגרשם מביתי הוא גלגל שהיה שם בתחלה בית ה׳ ומשכנו: אהבתם. לאהוב אותם: כל שריהם. כי כל שריהם סוררים:

מְצוּדַת צִיּוֹן סוררים. סרים מדרך הטוב ומורדים:

מַלְבִּי״ם כל, משיב לו ה', הגלות אינו בעבור עון הזנות לבד, כי הזנות הוא רק מקצת מרעתם, אבל כל רעתם נמצא בגלגל שם עשו רעות אחרות עבודת אלילים ורציחה ויתר תועבות חוץ מן הזנות, כי שם שנאתים על רוע מעלליהם שהם יתר תועבות שנמצאו ביניהם, ובעבור זה מביתי אגרשם, איני רוצה שיהיו עוד בביתי שהוא בארץ שנתתי להם לשבת שם, כאיש השונא את אשתו על רוע מעלליה ומגרשה מביתו בל יתן לה עוד מעון ומזונות, ואין תקוה עוד שאשוב להתפייס עמהם כי לא אוסיף אהבתם, כי אין תקוה שייטיבו מעשיהם אחר כי כל שריהם סוררים והם המתעים אותם מני דרך:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אהבתם. מקור, ר"ל לאהבה אותם:

טז הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ פְּרִי בלי־[בַל־] יַעֲשׂוּן גַּם כִּי יֵלֵדוּן וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם׃

רַשִׁ״י פרי בל יעשון. לא טוב להם לפרות ולרבות שהרי גם כי ילדו והמתי מחמדי בטנם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּית יִשְׂרָאֵל דָמָן לְאִילָנָא דִקְלָא שָׁרָשׁוֹהִי מִלְרַע וְיָבֵשׁ נוֹפֵיהּ מִלְעֵלָא נוֹב לָא יַעֲבֵיד אַף אִם יַרְבּוּן בְּנִין וְאֶקְטוֹל שְׁפַר מָעֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא הוכה - הטעם הוכה העץ, משל לאבות ובנים.

מְצוּדַת דָּוִד הכה. הנה כבר הוכה אפרים במכאובי הצרות ונתייבש שרשם עד שלא יגדלו עוד פרי כדרך האילן שנתייבש שרשו ור״ל נחלש מאד ולא יוליד עוד בנים: גם כי ילדון. אף אם כמה מהם ילדון הנה אמית מחמדי בטנם ר״ל הטובים והנחמדים שבהם:

מַלְבִּי״ם הכה, וגם א"צ שאתן אני להם רחם משכיל שלא יעשו פרי. כי זה נעשה מעצמו, שאפרים בעצמו הכה שרשם עד שהוא יבש ופרי בל יעשון, שנעשה כעץ שיבש שרשו וא"א לו שישא פרי גם מצד הטבע גם בלעדי עונש השגחיי, וחוץ מזה גם כי ילדון במקרה, אז והמתי מחמדי בטנם בדרך עונש השגחיי:

יז יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם׃

רַשִׁ״י ימאסם אלהי. איננו קללה אלא בשורה עתיד הוא למאסם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יַרְחִיקִינוּן אֱלָהָי אֲרֵי לָא קַבִּילוּ לְמֵימְרֵיהּ וִיהוֹן מְטַלְטְלִין בֵּינֵי עַמְמַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא ימאסם - אמר הנביא: אמר השם אלי כי איננו אלהיהם.

מְצוּדַת דָּוִד ימאסם. ה׳ ימאס בם: נודדים וגו׳. נדים ונעים בגולה בין הבבליים בין העכו״ם:

מַלְבִּי״ם ימאסם אלהי ואותם בעצמם ימאס אלהים על כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים ולכן נגזר עליהם שיגלו מארצם אל ארצות הגוים:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.