מַלְאָכִי ב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים׃

רַשִׁ״י אליכם. הכהנים אני מצוה המצוה הזאת שלא תקריבו אלה על מזבחי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן לְכוֹן תַּפְקֵדְתָּא הָדָא כַהֲנַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה - דברתי אליכם.

מְצוּדַת דָּוִד ועתה אליכם. אליכם הכהנים אצוה המצוה הזאת לבל תקבלו קרבן נשחת וכחוש:

מַלְבִּי״ם ועתה אליכם המצוה הזאת, עתה אני מצוה אתכם שתשגיחו ע"ז ושתזהירו את העם:

ב אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם־לֹא תָשִׂימוּ עַל־לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת־הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת־בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל־לֵב׃

רַשִׁ״י וארותי. וקללתי את ברכותיכם מה שצריך לברך לכם הדגן והתירוש והיצהר: וגם ארותיה. ובאמת אין לתלות הדבר על תנאי שתליתי באם לא ישמע כי ידעתי שלא תשמעו לפיכך אני מעתה ארותיה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִם לָא תְקַבְּלוּן וְאִם לָא תְשַׁווּן דְחַלְתִּי עַל לִבָּא לְמִתַּן יְקָרָא לִשְׁמִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְאֶשְׁלַח בְּכוֹן יַת מְאֵרְתָּא וְאֵלוֹט יַת בִּרְכַתְכוֹן וְאַף אֲלוּטִנֵיהּ אֲרֵי לֵיתְכוֹן מְשַׁוְיָן דְחַלְתִּי עַל לִבָּא:

אִבְּן עֶזְרָא אם, וארותי את ברכותיכם - כדרך יגיה חשכי. וגם ארותיה - מפעלי הכפל והטעם הברכה. וגם - ככה עשיתי עד עתה, כי ארותי את הברכה, מפני שלא שמתם על לב.

מְצוּדַת דָּוִד לתת כבוד לשמי. לבל לחללו בקרבן שאין ראוי לי: ושלחתי בכם. בכהנים ובהעם: וארותי את ברכותיכם. ר״ל את הברכה שברכתי אתכם מעת הוסד היכל ה׳ כמ״ש בחגי אהפך לקללה: וגם ארותיה. ר״ל גם המארה המשמשת עתה איננה במקרה כי אני ארותיה כי אינכם שמים על לב להזהר בכבודי:

מְצוּדַת צִיּוֹן המארה וארותי. מל׳ ארירה וקללה:

מַלְבִּי״ם אם לא תשמעו, מצד שאני מזהיר אתכם, ואם לא תשימו על לב, מצד הערת השכל שמחייב זאת, לתת כבוד לשמי, ושלחתי בכם את המארה שאמרתי ארור נוכל מארה זאת אשלח בכם, וארותי את ברכותיכם, מה שאתם מברכים את העם בברכת כהנים אחר הקרבת הקרבן שנא' ע"ז ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם שעל ידכם יברך ה' את העם, אבל עתה שאתם מסלקים שמי מבני ישראל ומחללים אותו אהפך ברכותיכם לקללה. וגם כבר ארותיה אחר שאינכם שמים על לב:

ג הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת־הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל־פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו׃

רַשִׁ״י וזריתי פרש. של בהמות חגיכם על פניכם כלומ' לא תקבלו שכר מאתי כי אם לרעה לבושת ואגעור לכם את זרע השדה: ונשא אתכם אליו. פרש בהמות קרבנותיכם ישאו אתכם אליו להיות זוללים ונבזים כמוהו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא אֲנָא נְזֵיף לְכוֹן בְּעַלְלַת בַּר זַרְעָא וַאֲגִלֵי בַּהֲתַת חוֹבֵיכוֹן עַל אַפֵּיכוֹן וַאֲבַטֵל רְבוּת חַגֵיכוֹן וְיִתְמְנַע חוּלָקְכוֹן מִנֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא הנני - אגער בזרע שלא יצמח, בעבור היות שלחני ריק. ומלת חגיכם, כמו: אסרו חג בעבותים. והנה פירוש חגיכם – קרבנותיכם, אזרה אותם על פניכם וטעם ארחיקכם מעל פני, שלא אראה אתכם. ונשא אתכם - הנושא הוא האויב אליו.

מְצוּדַת דָּוִד הנני גוער לכם. בעבורכם אגער את הזרע לבל תצמח: וזריתי. אפזר זבל על פניכם וחוזר ומפרש זבל מהבהמות שאתם מקריבים לפני שהוא הדבר היותר נמאס בבהמה אותו אפזר לבזות אתכם בו כדרך שאתם מבזים שמי: ונשא. העון הזה שבידכם ישא אתכם אל הבזיון הזה:

מְצוּדַת צִיּוֹן גוער. ענין זעקת נזיפה: וזריתי. אפזר כמו מזרה ישראל (ירמיה לא): פרש. זבל וצואה כמו וקרבו ופרשו (ויקרא ד): חגיכם. כן יקראו הקרבנות לפי שרובם באים בחג וכן אסרו חג בעבותים (תהלים קיח):

מַלְבִּי״ם הנני גוער לכם את הזרע, באשר הובטחו ע"י חגי (ב' י"ח י"ט) וזכריה (ח') שמעת התחילו בבנין המקדש והקרבת הקרבנות תהיה הברכה בהזרע אשר יזרעו. ועתה שלא שמרתם משמרת הקרבנות כראוי אגער בשבילכם את הזרע בל תצמח לברכה. וזריתי פרש על פניכם, שאחר שהקרבנות פסולים לא נשאר מהם רק הפרש שאתם מכניסים להיכל מצואת הנקרבי' ומאפרם, זאת אזרה על פניכם, וכן פרש הקרבנות שאתם מקריבים בחגיכם ונשא אתכם אליו, יכלה וישרוף אתכם שתהיו דומים אל הפרש והאפר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חגיכם. הקרבנות נקראו חגים, כמו ולא ילין חלב חגי עד בקר, ומהם לוקח שם חג על המועדים שקרבים בהם חגים וקרבנות: ונשא. מענין שרפה, כמו וישאם דוד ואנשיו, והמשאת החלה לעלות:

ד וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת־לֵוִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י להיות בריתי את לוי. שאני חפץ שתתקיימו (אתי) בברי' שכרתי לשבט לוי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֵדְעוּן אֲרֵי שְׁלַחִית לְוָתְכוֹן יַת תַּפְקֵדְתָּא הָדָא לְמֶהֱוֵי קְיָמִי דְעִם לְוִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא וידעתם - אז תדעו אם לא תשמעו אלי. עתה ידבר עם ישראל שהם חייבים לכבד הכהנים משרתי השם, ועשו כאשר יורו אתכם ולא תביאו מנחה בעל מום.

מְצוּדַת דָּוִד וידעתם. דעו לכם אשר שלחתי אליכם המצוה הזאת להיות נזהרים בכבודי הוא למען תקבלו גמול טוב להיות מתקיים הברית אשר כרתי עם שבט לוי ר״ל עם אהרן ראש השבט כי עמו כרתי הברית להיות הכהונה לו ולזרעו אחריו:

מַלְבִּי״ם וידעתם כי מה ששלחתי אליכם את המצוה הזאת, הוא מפני שאתם מחויבים במצוה זו מכבר להיות בריתי את לוי שעל תנאי זה כרתי ברית עם לוי, ר"ל ברית הכהונה והלויה, ומפרש.

ה בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם־לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא׃

רַשִׁ״י החיים והשלום. שנאמר לפנחס את בריתי שלום (במדב' כ"ה) והובטח לו ולזרעו אחריו הרי שיהא זרעו בחיים: ואתנם לו. שיקבלם במורא וכן עשה וייראני: נחת. לשון חתת נתירא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קְיָמִי הֲוָה עִמֵיהּ חַיֵי וּשְׁלָמָא וְיַהֲבַת לֵיהּ אוּלְפָן אוֹרַיְתִי שְׁלִים שְׁמִי דְחִיל הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא בריתי - כרתי ברית עמו, כי בעבור שהוא מקריב קרבני יהיה לישראל החיים והשלום. וטעם ואתנם על ישראל – שהשם נתנם לו שיראו ממנו והוא ירא השם. נחת הוא - מבנין נפעל והשלם ננחת כמו לב נשבר ונדכה מגזרת תראו תחת והטעם כפול. ויש אומרים: כי ואתנם לו - מצוות וחוקים והם תורת כהנים.

מְצוּדַת דָּוִד בריתי היתה אתו. הברית שהיתה לי עמו הוסיפה לו החיים והשלום: ואתנם לו מורא וייראני. ר״ל את אלה נתתים לו בעבור המורא שהיה בלבו ויירא מפני וכפל המלות לחוזק הענין: נחת הוא. היה מתפחד ונרעד:

מְצוּדַת צִיּוֹן נחת. ענין פחד כמו ויהי חתת אלהים (בראשית ל״ה:ה׳):

מַלְבִּי״ם בריתי אשר היתה אתו היה משני הצדדים, שמצדי היה ברית החיים והשלום, שע"י הברית הבטחתי לו חיים ושלום. כמ"ש הנני נותן לו את בריתי שלום, כמ"ש ושמרו משמרתך וכו' ולא ימותו גם הם גם אתם (במדבר ח׳:י״ט) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (שם) , והברית מצדו היה ואתנם לו מורא וייראני הוא שיירא אותי יראת הרוממות מפני גדולתי. וגם מפני שמי נחת הוא שיחרד מפני ביראת העונש:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וייראני נחת. חתת קטן מיראה, אבל יראה כולל גם יראת הרוממות כשבא ביחס הפעול כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ג', וחתת הוא מפני השבר והעונש, ומלת נחת נפעל עבר מן הכפולים:

ו תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן׃

רַשִׁ״י בשלום ובמישור הלך אתי. אהרן ואלעזר ופנחס וכן במעשה העגל השיבו כל שבטיהם מעון שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אוֹרַיְתָא דְקוּשְׁטָא הֲוָה בְּפּוּמֵיהּ וְשִׁקְרָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּסִפְוָתֵיהּ בִּשְׁלָמָא וּבִרְעוּתָא וּבִתְרִיצוּתָא הֲלֵיךְ קֳדָמַי וְסַגִיאִין אֲתִיב מֵחוֹבָא:

אִבְּן עֶזְרָא תורת - אמר יפת: זה נאמר על אהרן. ורבי ישועה אמר: על פנחס. והנכון כי על שניהם אמר ועל בניהם הקדושים, כי ככה ראוי להיות כוהן גדול. הייתה בפיהו - איננו מקבל שוחד. ועולה - לשאת פנים. בשלום - עם ישראל. ומישור - לעשות מצותי.

מְצוּדַת דָּוִד תורת. למד תורה עם העם ולא נטה מדרך האמת: ועולה וגו׳. כפל הדבר במ״ש: הלך אתי. ר״ל בעבור מצותי היה רודף לעשות שלום בין הבריות ולהדריכם בדרך מישור: ורבים. ע״י תוכחותיו השיב בני אדם מרובים לכל יעשו העון אשר חשבו לעשות:

מְצוּדַת צִיּוֹן ובמישור. מל׳ ישר:

מַלְבִּי״ם תורת. וע"י יראת ה' שיקבע בלבו ישמור דברי ה' בין במה שנוגע לתורה ולתעודה בין מה שנוגע למעשה והנהגה. בענין התורה תורת אמת היתה בפיהו, התורה שלמד בפני עצמו היתה תורת אמת כפי החכמה המקובלת מסיני, ועולה לא נמצא בשפתיו. במה שלמד והורה לאחרים הורה כפי ההלכה. ומבואר אצלי שהשפה היא חיצונית נגד הפה ומורה ע"מ שמוציא מן השפה ולחוץ ללמד לאחרים. והתבאר אצלי עוד שהפה ירמוז תמיד על עניני חכמה. והשפה ירמוז על עניני דעת. ר"ל הפה יציין מה שקבל מרבותיו בעניני חכמה שא"א לדעתה מעצמו רק ע"י קבלה. ואמר שקבל קבלת אמת, והשפה תציין מה שמוציא מדעתו בדברים שיש לשכל מבוא בהם. כמו דברים המושגים ע"י החושים או מושכלות ראשונות אשר ידעם מעצמו בידיעה ברורה ויוציאם בשפה לחוץ. ובזה יצוייר עולה אם יטעה בעיונו ויוציא היקשים מתעים. עז"א שעולה לא נמצא בשפתיו. ומה שנוגע להנהגה בשכל המעשי. אם בדברים שבין אדם לאלהים בשלום ובמישור הלך אתי. לא נטה ממצות ה' לחלק עליהם. ולא נטה מדרך הישר ומצות התורה. ואם במה שנוגע לאחרים רבים השיב מעון בתוכחותיו ומוסריו. ומפרש נגד מה שלמד את העם בין בתורה בין בהנהגה.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בפיהו בשפתיו. שפה חיצונית נגד הפה, ומ"ש בפנים בהבדל בין פה ושפה התבאר אצלי בפי' משלי בכ"מ, פה מורה על החכמה, ושפה על הדעת, ולשון על הבינה ואכ"מ להאריך בזה, ועז"א שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי תורה הם דברים מקובלים שזה מגדר החכמה, וכ"ז התבאר בפירוש משלי באורך:

ז כִּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה־צְבָאוֹת הוּא׃

רַשִׁ״י כי שפתי כהן. עליהם מוטל לשמור דעת למה שהרי תורה יבקשו מפיהו שכבר דבר זה מסור להם יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳): כי מלאך. שלוחו של הקב"ה כמלאכי השרת לשרת לפניו וליכנס לפנים במחיצתו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי שִׂפְתֵי כָהֵן יִטְרוּן מַדַע וְאוֹרָאָה יִבְעוֹן מִפּוּמֵיהּ אֲרֵי מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא כי - דבק כי בהיות הכהן ישר, ירבו הישרים והנה שפתי כוהן דבק עם אשר למעלה כי מלאך שליח השם הוא בינו ובין ישראל.

מְצוּדַת דָּוִד כי שפתי כהן. ר״ל הנה כל זה ראוי לכל כהן כי שפתי כהן ראוים שישמרו את הדעת לדבר בם והראוי הוא שכל בני ישראל יבקשו תורה מפיהו ושהוא ילמדם: כי מלאך. כי הוא שלוחו של מקום להורותם הדרך הישר וכמ״ש וללוי אמר וגו׳ יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳):

מְצוּדַת צִיּוֹן מלאך. שליח כמו ויאמר חגי מלאך ה׳ (חגי א׳:י״ג):

מַלְבִּי״ם כי שפתי כהן ישמרו דעת שהלמודים שלמד לאחרים בשפתיו. שלמד את העם מדברים שחקר עליהם בשכלו שזה גדר הדעת שמורה על דברים שידעם מעצמו בידיעה ברורה, וזה מיוחס להשפתים כנ"ל, שעז"א כי שפתי כהן. הם היו שומרים דעת, לידע הכל בידיעה ברורה ונגד דברים שקבל בקבלה בעניני חכמה שאין עליה מופתי הדעת שזה מיוחס אל הפה. תורה יבקשו מפיהו. כי הוא קבל תורה הכתובה והמסורה וממנו יבקשוה המקבלים ממנו. כי מלאך ה' צבאות הוא. כי הוא שליח ה' ומלאכו. אם לאצור בלבו הקבלה והתורה שנתנה מסיני. אם לשמור דעת קדושים ברוח ה' עליו:

ח וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַתּוּן סְטִיתוּן מִן אוֹרְחָא אַתְקַלְתּוּן סַגִיאִין בְּאוֹרַיְתָא חַבַּלְתּוּן קְיָמָא דְעִם לֵוִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ואתם - יוכיח את שלא ישמעו אליהם להביא הגזול. הכשלתם - אתם מורי התורה.

מְצוּדַת דָּוִד ואתם סרתם מן הירך. ר״ל מן הדרך הנזכר הראוי אל הכהנים: הכשלתם. לא די שלא השיבותם מעון אלא שעוד הכשלתם רבים בדיני התורה: שחתם ברית הלוי. מה שכרתי ברית עם אהרן ראש שבט הלוי לשרת בשמי ולכבדני הנה אתם שחתם אותו כי בזיתם אותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן סרתם. מל׳ הסרה: הכשלתם. מל׳ מכשול:

מַלְבִּי״ם ואתם. הייתם להפך בשני אלה. אם במה שנוגע בינו לבין עצמו סרתם מן הדרך. ואם במה שנוגע להישיר את העם וללמדם חקי התורה הכשלתם רבים בתורה והוראה שלכם. וא"כ שכחתם ברית הלוי שעל שני דברים אלה כרתי אתו ברית:

ט וְגַם־אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל־הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת־דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַף אֲנָא יְהַבֵית יַתְכוֹן בְּסִירִין וְחַלָשִׁין לְכָל עַמָא כְּמָא דְלֵיתֵכוֹן נָטְרִין יַת אוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמַי וְנָסְבִין אַפִּין בְּאוֹרַיְתָא:

אִבְּן עֶזְרָא וגם - אתם בזיתם אותי לאמר כי מזבחי בזוי הוא, עתה יוכיח הכהנים שהם נושאים פנים לגדולים.

מְצוּדַת דָּוִד וגם אני. ר״ל גם אני אשחית הברית כי אתן אתכם נבזים ושפלים בעיני העם וזהו הפוך החיים והשלום כי חיי הבזיון לאדם נכבד לא יקרא חיים ואין שלום בנפשו: כפי. כשיעור העון אשר אינכם וגו׳ כשיעור הזה יהיה לכם בזיון ושפלות: ונושאים פנים בתורה. נושאים פנים לעשירי העם להחניפם במשפטי התורה ומטים הדין:

מְצוּדַת צִיּוֹן כפי. כשיעור כמו איש כפי אכלו (שמות י״ב:ד׳): ונושאים פנים. זה הלשון יאמר על הכבוד והחנופה וכן ופני רשעים תשאו (תהילים פ״ב:ב׳):

מַלְבִּי״ם וגם אני. לכן נגד מה שהיה הלוי מכובד בעיני העם והיה ביניהם כמלאך ה' מרומם ומקודש. נתתי אתכם נבזים בעיני העם. וגם אתם שפלים באמת לכל העם. כי ירדתם ממעלתכם כפי השיעור אשר אינכם שומרים את דרכי. (כמ"ש סרתם מן הדרך). ונושאים פנים לתורה (כמ"ש הכשלתם רבים בתורה) שכפי שהוספתם לרדת ממדרגת הלוי וכהונתו כן ירדתם במורד בבזיון ובשפלות:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ונושאים פנים. נושאים פני הדור ואינם מוכיחים אותם:

י הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ׃

רַשִׁ״י לחלל ברית אבותינו. ברית שכרת הקב"ה עם אבותינו בסיני:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא אַבָּא חַד לְכֻלָנָא הֲלָא אֱלָהָא חַד בָּרָא יָתָנָא מָא דֵין נְשַׁקֵר גְבַר בַּאֲחוֹהִי לַאֲפָסָא קְיָמָא דִי עִם אֲבָהָתָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא הלא - פרשה אחרת להזכיר עון אחר שהיו מגרשים נשותיהם והם בוכות בעבור נשים נכריות, ככתוב בספר עזרא והיה להם לשים לב לאמר הלא אב אחד הוא יעקב, אם כן שאבינו אחד ובוראינו אחד, למה נבגוד איש באחיו או באחותו, כי בעבור זאת הפרשה לחלל ברית אבותינו שקיבלו את התורה.

מְצוּדַת דָּוִד הלוא אב אחד לכולנו. עתה חזר להוכיחם עוד בדבר אחר שבה הוא סבה שלא יתרצה ה׳ בקרבנותיה׳ והוא הבגידה שבגדו בנשותיהם הכשרות כאשר יאמר בענין ופתח ואמר הלא אב אחד לכלנו כי כלנו בני אדם הראשון אנחנו ויש לנו קירבה מפאת הגוף והלא אל אחד בראנו ר״ל הלא נפשות הישרים אצולות מאתו ממקור מחצבת הקדש ויש א״כ לנו קורבה מפאת הנפש: מדוע. ר״ל ובהיות כן מדוע נבגד איש באחיו ר״ל באשתו שיש לו אחוה עמה מפאת הגוף ומפאת הנפש כי כשעלו מן הגולה שזפתן השמש ונשחרו ונמאסו בעיני בעליהן ונשאו עליהן נשים נכריות והוכיחם הנביא על זה ואמר מדוע נבגד בהן לחלל עוד בהבגידה ההיא את ברית אלהינו כי התורה אסרה זאת הדבר הזה קבלנו בברית בכללות כל דברי התורה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נבגד. ענין פשע ומרד: באחיו. ענינו אחוה וקורבה: לחלל. ענין הבטול וההפרה:

מַלְבִּי״ם הלוא. אחר שהוכיחם על עניני הקרבנות מתחיל להוכיחם על שהיו נושאים נשים נכריות. והיו בזה שתי רעות א] שנשאו בת אל נכר. ב] שנשים הנכריות היו כגבירות ונשיהם הישראליות היו כשפחות בעיניהם להנכריות. והנה בלקחם נשים מבני עמם היה בזה זווג הגון, אם מצד קורבת המשפחה שכולם בני אבות המובחרים, אם מצד קורבת הדת והאמונה ששניהם מאמינים באל אחד. ובזה התחברו והיו לבשר אחד וילדו זרע אלהים כמוהם אבל כשלקחו בת אל נכר פגמו באחדות המשפחה. ועז"א הלא אב אחד לכולנו. וגם באחדות האמונה, ועז"א הלא אל אחד בראנו ר"ל כולנו בני ישראל בני אב אחד ומאמינים באל אחד, לא כן עובדי אלילים שהם ממשפחות שונות ומאמינים באלהים שונים, ואיך תקחו בת אל נכר שבזה תפגמו באחדות המשפחה, ועז"א מדוע נבגד איש באחיו, וגם באחדות האמונה ועז"א לחלל ברית אבותינו שכרתו ברית לאל אחד:

יא בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְהוָה אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת־אֵל נֵכָר׃

רַשִׁ״י כי חלל יהודה. את עצמו שהיה קדש לה' ראשית תבואתו (ירמיהו ב׳:ג׳): ובעל בת אל נכר. שנשאו נשים נכריות בבבל ואפילו הכהנים כמו שמפורש בספר (עזרא ט) ורבותינו אמרו מלאכי זה עזר':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁקַרוּ דְבֵית יְהוּדָה וְתוֹעֶבְתָּא אִתְעֲבִידַת בְּיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשְׁלֵם אֲרֵי אֲפִיסוּ דְבֵית יְהוּדָה נַפְשֵׁהוֹן דַהֲוָת קַדִישָׁא קֳדָם יְיָ דִרְחַם וְאִתְרְעִיאוּ לְמִסַב לְהוֹן נְשִׁין בְּנַת פַּלְחֵי כּוֹכְבַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא בגדה - קדש השם לישראל בנים ובנות ככתוב מכעס בניו ובנותיו. ובעל - מגזרת כי יבעל בחור בתולה. בת אל נכר - עובדת עכו"ם והטעם שאינה מאב אחד ומאל אחד.

מְצוּדַת דָּוִד בגדה יהודה. הנה יהודה עשה דבר בגידה והתועבה נעשתה בישראל בהיותו יושב בתוך עמו כי עם היה נפרד מישראל ללכת לעם אחר ולקחת שם אשה לא היה המעשה רע כ״כ כמו שהוא בתוך עמו ונושא עכו״ם: ובירושלים. ר״ל ועוד הוסיפו אשמה לעשות זאת בירושלי׳ עיר הקדש: כי חלל יהודה קדש ה׳. ר״ל כי חלל את עצמו שהיה קדש לה׳ ועתה נתחלל במה שאהב ונשא בת עכו״ם:

מַלְבִּי״ם בגדה יהודה, הוא נגד הבגידה במשפחה. ותועבה נעשתה בישראל, הוא נגד מה שנשאו נשים עובדות אלילים שחוץ מן הבגידה הוא מעשה תועבה, וזה נעשה בין בישראל ובין בירושלם שגם שם היה להם נשים נכריות, ובאר כי חלל יהודה קדש ה' במה שאהבה ובעל בת אל נכר שיש בזה בגידה במה שאהב, ותועבה במה שבעל בת אל נכר:

יב יַכְרֵת יְהוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י ער ועונה. ער בתלמידים ועונה בחכמים, ער ל' אדם חריף: ומגיש מנחה. ואם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יְשֵׁיצֵי יְיָ לִגְבַר דְיַעְבְּדִנָהּ בַּר וּבַר בַר מִקִרְוֵי יַעֲקֹב וְאִם כָּהֵן הוּא לָא יְהֵי לֵיהּ מַקְרִיב קוּרְבָּנָא בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא יכרת, ער ועונה - מטעם הענין בן ונכד. ויפת אמר: כאשר תלין נפשו יהיה בנו ער ועונה כי לא נכרתה משפחתו ואם העושה זאת התועבה כמו אשר יעשנה הוא כוהן, לא יהיה לו בן מגיש מנחה:

מְצוּדַת דָּוִד אשר יעשנה. הדבר הזאת: ער ועונה מאהלי יעקב. שלא יהיה לו באהלי יעקב הם בתי מדרשות שם לא יהיה לו לא ער ולא עונה ער הוא תלמיד המעורר לשאול לרבו ספקותיו ועונה הוא חכם ועונה ומשיב על שאלות הספקות: ומגיש מנחה. רצה לומר ואם העושה זאת הוא כהן יכרת מזרעו מי המקריב קרבנות לפני המקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן ער. מל׳ התעוררות: ועונה. מל׳ עניה ותשובה: מאהלי. ר"ל מאהלי תורה: ומגיש. מקריב: מנחה. תשורה וקרבן:

מַלְבִּי״ם יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה ר"ל שלא ימצא בביתו מי שהוא ער מן השינה כי כולם יישנו שינת עולם ואף לא ימצא המתנמנם קצת עד שיוכל לענות אם יקראו אותו ויעוררוהו משנתו. וכמ"ש חז"ל ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני, ויכוין בזה או על שינת המות. או כמ"ש חז"ל שפי' על תרדמת הנפש המשכלת, כמ"ש לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ששכל החכמים הוא ער לגמרי, ושכל התלמידים הגם שהוא מתנמנם מ"מ אם מעוררים אותו הוא עונה ומתעורר. וכן אם הוא כהן לא יהיה בביתו מגיש מנחה לה'. כי הילדים ילכו אחרי אמותיהם הנכריות ולא יהיה להם חלק לא בתורה ולא בעבודה:

יג וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־מִזְבַּח יְהוָה בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל־הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם׃

רַשִׁ״י שנית תעשו. הראשונה שהוכחתי הרב' היא קשה שנשא נכריות ואפי' הוא פנוי וזאת שנית קש' ממנ' שהנשוי ישראלי' נשאו עליהם את הנכריות לפי שנתפחמו הישראלי' ברעב ובגול' ונתגנו עליהם והיה מושיבה בביתו צרורה כאלמנות חיות והנכרית היתה גברת: כסות דמעה את מזבח. שהיו באות לפני מזבח ה' ובוכות לפניו ואומרו' מה חטאנו ומה מצאו אנשינו בנו עול הננו לפני המזב' להבדק כסוטות: מאין עוד פנות וגו'. עד שאינכם כדי שאפנה אל מנחתכם ולקחת ריצוי מידכם: ואנקה. לשון אנחה שאדם מצטער בלבו דמוניש"א בלע"ז ואב לכולם האנק דום (יחזקאל כ״ד:י״ז) ואם אנקה לשון צעקה היכן הדממה ותרגומו דמדנקין וכן תרגם (שם כ"ד) ונקוטתם בפניכם ותדנקון ל' אדם הנוהם ומצטער בעצמו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדָא תִּנְיָנוּת דִי אַתּוּן עָבְדִין חֲפַת דִמְעַתָא יַת מַדְבְּחָא דַייָ דִי בָּכָן וְדִי מְדַנְקִין מִדְלֵית עוֹד אִתְפְּנָאָה לְקוּרְבָּנָא וּלְקַבָּלָא יָתֵיהּ בְּרַעֲוָא מִיֶדְכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא וזאת - טעם שנית כי האחת הגזול ובעל מום והשני כי מזבחי מכוסה דמעה בכי ואנקה, בעבור בנות ישראל הבוכות ולא אפנה עוד אל מזבחותיכם, ואין לי רצון בה.

מְצוּדַת דָּוִד וזאת שנית תעש. רצה לומר מלבד הבזיון שעשיתם למזבח לקראו שלחן מגואל ונבזה שהוא סיבה למאס בקרבנותיכ׳ תוסיפו לעשות עוד דבר שנית בבזיון המזבח במה שעל ידיכם מכסה דמעה את מזבח ה׳ והדמעה בא מבכי ואנקה לפי שלפעמים יזלו דמעה משמחת השחוק וכדומה לכן אמר שהדמעה באה היא מבכי ואנקה מה שהנשים עומדות סביב למזבח ובוכות על עלבונן: מאין עוד. מבלי אין עוד מצוא צד זכות לשאפנה אל המנחה שאתם מקריבים על המזבח ולקחת מידכם דבר מה ברצון:

מְצוּדַת צִיּוֹן כסות. מל׳ כסוי: ואנקה. ענין צעקת אנחה כמו אנקת אסיר (תלים קב): פנות. מל׳ הפנה וסבוב:

מַלְבִּי״ם וזאת שנית תעשו. חוץ מזה תעשו עון אחר מה שהנשים העבריות הם מעונות תח"י הנכריות והם מכסות את המזבח בדמעות ובכי ואנקה עד שא"א עוד שיפנה אל המנחה שלכם ולקחת רצון מידכם כי הם מוסרות עליכם דין לשמים לפני המזבח, וכמ"ש שלמה בתפלתו כי יחטא איש לאיש ונשא בו אלה וכו' ובא אלה לפני מזבחך ואתה תשמע השמים וכו':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ולקחת. נפל למ"ד פ"א הפעל והלמ"ד הוא לשימוש:

יד וַאֲמַרְתֶּם עַל־מָה עַל כִּי־יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִם תֵּימְרוּן עַל מָה עַל דַייָ אַסְהִיד בֵּינָךְ וּבֵין אִתַּת יַנְקוּתָךְ דִי אַתְּ שַׁקַרְתְּ בָּהּ וְהִיא שׁוּתַּפְתָּךְ וְאִתַּת קְיָמָךְ:

אִבְּן עֶזְרָא ואמרתם - והתשובה על כי השם היה עד בינך ובין כל אחד ואחד ובין אשת נעוריו.

מְצוּדַת דָּוִד ואמרתם. ואם תאמרו על מה יצא הקצף כי תכחשו לומר שמצאתם בהן ערות דבר: על כי ה׳. ר״ל ע״ז אשיב לכם שזהו על כי ה׳ הוא לעד בינך ובין אשתך שנשאת בימי נעוריך אשר אתה לבדך בגדת בה אבל היא מתחברת לך והיא אשת בריתך כי מקיימת הברית שכרת עמה להיות לך לאשה כי אינה פונה אל מול הזרים ואין האמת אתך:

מַלְבִּי״ם ואמרתם על מה מדוע חטא זה גדול כ"כ, משיב על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך שה' הוא העד ביניכם. אם בתחלה ה' הוא העד על הקשורים שנעשה ביניכם שארסת אותה בחופה וקדושין לפני ה', והוא עד כי נעשה הדבר בפניו ואם עתה הוא העד והמתרה בך על כי אתה בגדתה בה. ועברת על מה שנתקשרת לנגדה והיא לא בגדה בך, לא בדברי מצה ומריבה כי היא חברתך, ולא שבגדה לזנות מאחרי אישה כי היא אשת בריתך ולא מעלה מעל בברית האישות:

טו וְלֹא־אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל־יִבְגֹּד׃

רַשִׁ״י ולא אחד עשה. הקב"ה לאדם וחוה תחילה: ושאר. הרוחות והנפשות לי היו מאדם הראשון יצאו כולם: ומה האחד מבקש. האחד שבזוג מבקש למצוא עלילות לאשתו שהיא בת זוגו שהוא זרע אלהים מה הוא תועבה שמבזה אותה וזהו ל' תרגום של יונתן אלא שי"ת ומה האחד מבקש כי אם זרע אלהי' והפירוש נכון אם לא שהא' נקוד בטעם זקף נותק טעם הזקף את תיבת מבקש מלהתחבר עם ומה האחד וסמכו אצל זרע אלהי' ויש פתרון על פי האגדה שנתקבצו נושאי העכו"ם אל הנביא אמרו לו ולא אברהם עשה כן שנשא הגר על אשתו ואמר להם ושאר רוח לו לא דעתו כדעתכם לא נתן בה עיניו דעת אחרת הית' לו אמרו לו ומה האחד מבקש מה היתה דעתו אמר להם להיות לו זרע אלהים ותרגום של יונתן הוכשר בעיני שלא מצינו לא במקרא ולא במשנה שאר משמש לשון אחר אלא במקום שאדם יכול לפרשו בלשון שיריים כמו (דניאל ז׳:ז׳) אכלה ומדקה ושארה ברגלה רפסה ובלשון משנה ושאר חייבי מיתות חוץ מאותן שפירש אבל ל' שאחר משמש אין שאר משמש: ונשמרתם ברוחכם. ובאשת נעוריך אל יבגד רוחך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא חָד הֲוָה אַבְרָהָם יְחִידִי דִי מִנֵיהּ אִתְבְּרִי עַלְמָא וּמַה חַד בָּעֵי אֱלָהֵן דִי יִתְקַיֵם לֵיהּ וְלָד מִן קֳדָם יְיָ וְתִסְתַּמְרוּן בְּנַפְשָׁתְכוֹן וּבְאִתַּת יַנְקוּתָךְ לָא תְשַׁקֵר:

אִבְּן עֶזְרָא ולא אחד - מכם עשה כדת ונשארה רוחו לו ואם תאמרו מה האחד הוא מבקש, זרע אלוהים במצוות השם. וטעם ונשארה רוחו לו שלא להתערב עם בת אל נכר, על כן כתוב: ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד רוחכם.

מְצוּדַת דָּוִד ולא אחד עשה. ר״ל ואם תשיבו לומר וכי אברהם הקרוי אחד כמ״ש אחד היה אברהם (יחזקאל ל״ג) וכי הוא לא עשה כזאת הלא גם הוא נשא הגר המצרית על שרה אשתו: ושאר רוח לו. אף כי היה לו יתרון רוח חכמה ויראת ה׳ ומעלה נפלאה: ומה האחד מבקש. רצה לומר על זה אשיב לכם ומה היה הזה האחד מבקש בעשות זאת וכי עשה זאת למלאות תאותו הלא הכוונה היה להוליד זרע קדוש ירא אלהים משרה אשתו וכמו שאמר׳ היא אולי אבנה ממנה (בראשית י׳): ונשמרתם. לכן תהיו נשמרים ברצונכם לכבשו בחזקה: ובאשת נעוריך אל יבגוד. ר״ל הטו הרצון לאהבת אשת נעוריך:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושאר. הנה יתרון מעלה כי כמו שמלת יותר היא משותפת להשארה וליתרון מעלה כמ״ש יתר מדעהו צדיק (משלי י״ב:כ״ו) כן מלת שאר משותפ׳ לשניה׳: רוח. ר״ל רוח חכמה ויראת ה׳: ברוחכם. ענין רצון, כמו הנני נותן בו רוח (ישעיהו ל״ז:ז׳):

מַלְבִּי״ם ולא אחד עשה ושאר. מביא ראיה על חטאם בזה מבריאת האדם. שה' כשברא את האדם לא בראם זכר ונקבה נפרדים זה מזה כמו שברא יתר בע"ח כי אדם נברא תחלה לבדו וחוה היתה אחת מצלעותיו והיתה עמו תחלה גוף אחד (כמ"ש חז"ל דו פרצופים נבראו) וז"ש וכי לא אחד עשה ושאר, ה' עשה את האדם גוף אחד עם שארו זו אשתו שניהם היו מחוברים יחד בעת שנעשה אדם. ועשה רוח לו. להאדם עם השאר הדבוק עמו היה רוח אחד. באופן ששניהם נבראו בשר אחד ורוח אחד. לא כיתר בעלי חיים שהיו שנים שנים בין בבשר בין ברוח. ולמה עשה כן. ולמה לא ברא גם את האדם תיכף מופרדים איש ואשתו? הוא ללמד שבת זוגו של האדם צריך שתהיה דומה לו ומתאחדת עמו בין בבשר שתהיה מעמו ומבית אבותיו. בין ברוח שיהיה להם דת אחת ואמונה אחת. כמ"ש הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו. כמו שהאדם ואשתו היו תחלה בשר אחד ורוח אחד. וז"ש ומה האחד. ר"ל ומה מורה האחד והאחדות הזה שצריך להיות בין הזוג. משיב שהיא מבקש זרע אלהים. שע"י האחדות שביניהם בבשר וברוח עי"ז הזרע שיולד מן הזוג הזה יהיה זרע אלהים לא זרע כלאים שעטנז כזרע הבהמה שאין שומרים היחס והאחדות רק כזרע אדם הראשון שהוליד בדמותו בצלמו בצלם אלהים וע"כ ונשמרתם ברוחכם. תשמור את רוח התאוני. ובאשת נעוריך אל יבגד שהרוח שלכם לא יבגד באשת נעוריך לשנוא אותה ולאהב אחרת תמורתה אחר שכונת הבריאה היה שיהיה לשניהם רוח אחד רוח אהבה ורצון.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ושאר. היא האשה כמ"ש חז"ל אין שארו אלא אשתו, ובארתי הדבר בס' התו"ה אמור סי' ה', וי"ל שהנחת מלת שאר בראשונה נצמח מחוה, שנבראה מן הבשר שנשאר מאדם, שנברא בו יתרת פרצוף או זנב שמשם נסר את חוה, או נרדף עם בשר, כי היתה בשר מבשרו. ופי' ורוח לו, לשניהם היה רוח אחד: אל יבגד. מוסב על מלת ברוחכם, שהרוח שלכם לא יבגד, וכן מלת שנא הוא פעל עבר נסתר ומוסב על הרוח, אם הרוח שנא אותה:

טז כִּי־שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל־לְבוּשׁוֹ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ׃

רַשִׁ״י כי שנא שלח. ורבותינו חלוקין בה במס' גיטין יש מהם אומרים אם שנאת שלח אותה בגט ותנשא לאחר: וכסה חמס על לבושו. אבל זאת כלום הוגנת לעשות שתפרוס עליה טליתך להחזיקה לך כאשתך והחמס פרוש על אותה טלית שבלבך עליה שנאה ואתה מקניטה ומצערה תמיד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אִם סְנֵיתָ לָהּ פַּטְרָהּ אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וְלָא תְּכַסֵי חֶטְאָה בִּלְבוּשָׁךְ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְתִסְתַּמְרוּן בְּנַפְשַׁתְכוֹן וְלָא תְשַׁקְרוּן:

אִבְּן עֶזְרָא כי שנא - השם ישנא שישלח איש את אשתו הטהורה ושנא אשר יכסה, או השם יראה חמסו שהוא בסתר.

מְצוּדַת דָּוִד כי שנא שלח. אם שנאת אותה עד שלא תוכל להטות רצונך אל האהבה שלח אותה וגרשה ותנשא לאחר אשר תמצא חן בעיניו: וכסה וגו׳. ר״ל או יכסה החמס על לבושו ממעל כלומר לא יסתיר החמס תחת לבושו שתהא אשתו יושבת תחתיו ולבו בל עמה אלא יגלה החמס והשנאה ויגרשנה או תהיו נשמרים ברצונכם לכבשו בחזקה להסיר השנאה ולא תבגדו בהן לעשות להן עלבון בקחת עליהן נשים נכריות:

מְצוּדַת צִיּוֹן חמס. ענין מחשבה רעה ושנאה:

מַלְבִּי״ם כי שנא אמנם אם הרוח שלכם שנא את האשה ואינו מרוצה הימנה ולא תוכל לכלוא את הרוח מלשנוא, הלא שלח אמר ה' צבאות. הלא אמר בתורה שאם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו. וכסה חמס על לבושו. והשלוח הזה הוא יכסה את החמס אשר על לבושו, ר"ל שהגם שגם זה הוא חמס. בכ"ז הוא חמס מכוסה ונסתר. לא כן אם מחזיקה בביתו ומתעמר בה בשנאה זה הוא חמס גלוי מאד. אבל טוב מזה ומזה אם ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו כלל. בל יצטרך לבא לידי שנאה ושלוח:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וכסה. ר"ל והשלוח הוא יכסה את החמס אשר על לבושו של הרוח, שהגוף הוא הלבוש של הרוח, שבו יתלבש הרוח, וכשהרוח שונא והגוף שלו המתפעל ממנו אינו משלח הוא חומס בגלוי, אבל כשישלח יכסה את החמס הנראה בפעולתו הנגלית:

יז הוֹגַעְתֶּם יְהוָה בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל־עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט׃

רַשִׁ״י באמרכם כל עושה רע וגו': או איה אלהי המשפט. לפי שאתם רואים דרך רשעים צלחה וצדיקים מעונים ונכשלים אומרים אתם בלבבכם אחת מב' דרכים הללו כל עושה רע טוב בעיניו או אין דין ואין דיין ליפרע וכן פתרון ל' המקר' כל עוש' רע טוב בעיניו לכך הוא מצליח אותם או אם אין זאת איה אלהי המשפט שאינו נפרע מהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַלְהֵיתוּן קֳדָם יְיָ בְּפִתְגָמֵיכוֹן וְאִם תֵּימְרוּן בְּמָה אַלְהֵינָא קֳדָמוֹהִי בִּדְאַתּוּן אָמְרִין כָּל דְעָבֵיד בִּישׁ תַּקִין קֳדָם יְיָ וּבְהוֹן רַעֲוָא קֳדָמוֹהִי אוֹ אֵכָא אֱלָהָא דְעָבֵיד דִינָא:

אִבְּן עֶזְרָא הוגעתם - פרשה אחרת ידענו כי השם הנכבד לא ייגע ואיך יגיעהו מעשיו רק הוא כלשון בני אדם שלא יסבול עוד כל עושי רע, לולי שהוא טוב בעיניו לא היה מניחו לעשות, ואם תאמרו עוד יעשה משפט, מתי היה זה ואיה הוא, למה לא יעשה משפט?! וזאת הנבואה לעתיד ובתחלה יבא אליהו, כאשר הוא כתוב בסוף הספר.

מְצוּדַת דָּוִד הוגעתם וגו׳. אתם מייגעים לפני המקום בדבריכם ודבר הכתוב בלשון בני אדם כי האל יתברך לא ייעף ולא יגע: ואמרתם. ואם תאמרו בדבר מה אנו מייגעים לפניו: באמרכם. ר״ל אשיב לכם במה שאתם אומרים כל עושה הרע הוא טוב בעיני ה׳ והוא חפץ בהם: או איה אלהי המשפט. ר״ל או איה אינו כן כי אין טוב בעיניו עושה רע איה אלהי המשפט למה אינו עושה בהם משפט וכאלו יאמרו או אין הרע שנואה לו או אינו משגיח:

מְצוּדַת צִיּוֹן הוגעתם. מל׳ יגיעה ועייפות: חפץ. ענין רצון:

מַלְבִּי״ם הוגעתם את ה' בדבריכם. אחר שהוכיחם על רוע המעשים בא להוכיחם על רוע מחשבותם במחשבת מינות וכפירה. אומר אתם מיחסים יגיעה אל ה' כאילו יש לאות ויגיעה לפניו ואינו יכול להשגיח על פרטי המעשים לשלם לכל איש כמפעלו. ומפרש באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה' ר"ל אתם מביאים ראיה משלות הרשעים ויסורי הצדיקים שאין השגחה ואין דין וחשבון, כי תאמרו שבע"כ צ"ל אחת משתי אלה או שיש השגחה רק שעושה רע טוב בעיני ה' ולכן אין מעניש את העושה הרע. או, אחר שזה שקר. יקשה איה אלהי המשפט. ולמה לא יעניש את העושה רשעה כפי המשפט והצדק. (ומ"ש ובהם הוא חפץ ר"ל או שהרע אינו רע רק טוב בעיני ה', או אם הוא רע הוא חפץ ברע ואינו חפץ בטוב כלל או איה אלהי המשפט) כן אתם שואלים ומתוכחים. ע"ז יצא להשיב להם בסימן הבא:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.