מַלְאָכִי ג

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל־הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר־אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י הנני שולח מלאכי. לבער את הרשעים: ומלאך הברית. נוקם נקם ברית: ופנה דרך. מן הרשעים: האדון אשר אתם מבקשים. אלהי המשפט:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא אֲנָא שְׁלַח מַלְאָכָא וִיפַנֵי אוֹרְחָא קֳדָמַי וּבִתְכֵּיף יֵעוּל לְהֵיכְלֵיהּ רִבּוֹנָא דִי אַתּוּן בְּעָן בֵּיהּ וּמַלְאַךְ קְיָמָא דִי אַתּוּן צָבָן בֵּיהּ הָא אָתֵי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא הנני שולח מלאכי - יתכן להיותו משיח בן יוסף: האדון - הוא הכבוד הוא מלאך הברית, כי הטעם כפול.

מְצוּדַת דָּוִד הנני שולח מלאכי. מוסב למעלה להשיב על תלונותן שאמרו איה אלהי המשפט ויאמר הנה בזמן הגאולה העתידה אשלח אני מלאך מן השמים והוא יפנה הדרך לפני ר״ל הוא יבער מן העולם הפושעים והמורדים לטהר את הארץ לפני בואי להשרות שכינתי בארץ: האדון וגו׳. זהו מלך המשיח אשר עין כל אדם מצפה ומייחל לו ומבקש ביאתו: ומלאך הברית. כן יקרא אליהו הנביא כי הוא קנא על ברית המילה שמנעה מלכות אפרים כן ארז״ל: אשר אתם חפצים. שיבא לבשר הגאולה ולהחיות המתים כי הוא מעותד על הבשורה הזאת ועל התחיה כמ״ש בסוף הספר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו׳: הנה בא. אמר בלשון עבר כי כאשר יבא המשיח יהיה אליהו כבר בא כי הוא יקדים לבוא:

מְצוּדַת צִיּוֹן ופנה. ענין הסרה ובעור כמו פנית לפניה (תהלים פ):

מַלְבִּי״ם הנני שלח משיב להם מה שאתם רוצים שיתגלה אלהי המשפט ויעניש תיכף את הרשעים ויתן שכר לצדיקים, זה אי אפשר שיהיה בזה"ז, כי עתה הוא עדיין עולם הבחירה והנסיון וצריך שיתנהג הכל בדרך הטבע כדי שיהיה הבחירה נתונה לעשות טוב ורע ויהיה מקום לנסיון ולשכר ועונש, שאם יתגלה השי"ת בכבודו אז לא יצוייר עוד שיעשה איש מעשה רע, כי אז אף על חטא קל יענש תיכף ויעבור מן העולם ויתיראו מעשות רע, וע"כ הדרך הזה שילך ה' בעצמו אל יצוריו לשפטם ולהנהיגם על זה האופן, לא נסלל עדיין ולא הוכן בזה הזמן, רק אחר שיתוקן העולם אז הנני שולח מלאכי ופנה דרך זה לפני, שתחלה ילך נביא בשם ה' אשר יפנה דרך זה מכל אבני מכשול, ר"ל שיתקן את העולם בתשובה, ואז כשיהיה העולם מתוקן והדרך מוכן, אז פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, אז יבא ה' לשכון בהיכלו למטה ולהתהלך בתוככם, ואז מלאך הברית אשר אתם חפצים הנה כבר בא, כי המלאך יקדים לבא קודם בא האדון ה' צבאות, והוא המלאך שיכניס את העולם בברית התורה והאמונה ובברית בינם לבין אלהים, וחז"ל פי' שזה אליהו מלאך הברית שיקדים לבא להשיב רבים מעון והוא אשר קנא על הברית בשטים ובימי אחאב:

ב וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת־יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי־הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים׃

רַשִׁ״י ומי מכלכל. ומי יכיל: ומי העומד. שיוכל לעמוד: וכבורית מכבסים. כבורית של מכבסים שמעביר את כל הכתם כן יעביר כל הרשעה, בורית עשב הוא שמעביר את הכתם בלע"ז שנייר"א ולשון בורית ידבר המצחצח ומטהר כמו (תהלים ע"ג) לברי לבב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמַן מְסוֹבַר יַת יוֹם מֵיתוֹהִי וּמַן יְקוּם בְּאִתְגַלְיוּתֵיהּ אֲרֵי רוּגְזֵיהּ כְּאֶשְׁתָּא מִמְסֵי וּכְבוֹרִיתָא דִמְחַוְרִין בָהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ומי מכלכל - כפול כמו יכיל מטלטלך ויטילו. כי הוא כאש מצרף - הנה זאת הנבואה בנבואת זכריה: והבאתי את השלישית באש. וכבורית - סמוך של מכבסים.

מְצוּדַת דָּוִד ומי מכלכל. ומי יוכל לסבול את יום בוא המלאך המפנה הדרך ומי היוכל להתקיים ביום שיהיה נראה ונגלה המלאך ההוא והוא כפל ענין במ״ש: כי הוא. כי המלאך ההוא יהיה כאש המצרף את הכסף ושורף את הסיג וכבורית של המכבסים שמסיר כתמי הבגדים כי כן הוא ישמיד ויכלה כל הפושעים והמורדים:

מְצוּדַת צִיּוֹן מכלכל. יסבול כמו ומי יכילנו (יואל ב): מצרף. ענין זכוך מהסיג כמו צרפתיך ולא בכסף (ישעיה מח): וכבורית. שם עשב המנקה וכן ותרבי לך בורית (ירמיה ב): מכבסים. מלשון כבוס:

מַלְבִּי״ם ומי מכלכל, אבל אז מי יוכל לסבול אף את יום בואו, גם בטרם יתראה האדון בעצמו רק בבוא היום ההוא לא יוכל איש לסבול מרוב הפחד, ומכ"ש מי העומד בהראותו בעת שיתראה, שאז אין כל בריה יכולה לעמוד, כי הוא כאש מצרף הוא יסיר כל הסיגים כאש המצרף את המתכות ומסיר את סיגיו, וגם ידמה כבורית של מכבסים, כמו שהבורית של כובסי בגדים מסיר אף כתם קטן הנמצא על הבגד ויטהר הבגד לגמרי, כן יטהר את ישראל, ור"ל שהרשעים שהם דומים לסיגים יסיר ע"י האש אשר תאכלם, וגם את הצדיקים יכבס להסיר מהם כל כתם שיהיה כבגד נקי וטהור ומלובן:

ג וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת־בְּנֵי־לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַיהוָה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה׃

רַשִׁ״י וישב מצרף. יפנה מכל עסקיו להיות כצורף המצרף ומטהר כסף:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתְגְלֵי לְצַרָפָא וּלְדַכָּאָה כִּגְבַר דִי מְצָרֵף וּמְדַכֵּי כַּסְפָּא וִידַכֵּי יַת בְּנֵי לֵוִי וִיזַקֵק יַתְהוֹן כְּדַהֲבָא וּכְכַסְפָּא וִיהוֹן קֳדָם יְיָ מְקָרְבִין קוּרְבָּן בִּזְכוּ:

אִבְּן עֶזְרָא וישב מצרף ומטהר כסף - מכל פסול. וטהר את בני לוי - הם הכהנים ולא יעשו כאשר הם עושים עתה.

מְצוּדַת דָּוִד וישב מצרף. אמר בלשון הנהוג בבן אדם שהמלאך ההוא ישב כשופט להיות מצרף ומטהר כמו שמצרפין ומטהרין את הכסף מן הסיג והוא יטהר את בני לוי הם הכהני׳ בני לוי הנגשי׳ אל ה׳ אותם יטהר להסיר מהם בוזי שם ה׳ ויזקק אותם כזהב וככסף להיות נקיים מאנשי רשע והם יהיו לה׳ להגיש לפניו קרבן ותשורה בצדקה כדת וכראוי לא כמו עכשיו שמגישים על המזבח לחם מגואל ומתועב:

מְצוּדַת צִיּוֹן כסף. כמו ככסף: וזקק. ענין זכוך וצרוף כמו מזוקק שבעתים (תהלים יב): מגישי. ענין הקרבה: מנחה. ר״ל תשורה וכל הקרבנות בכלל: בצדקה. ר״ל כדת וכראוי:

מַלְבִּי״ם וישב מצרף ומטהר כסף, אחר שיצרף את הסיגים שהם הרשעים שזה יהיה תיכף בהראותו, ואח"כ ישב בקביעות, ואז יתמיד לצרף ולטהר גם את הכסף, שגם את הטובים שנשארו אחרי הבדלת הסיגים והרשעים יצרף שנית, כמי שמטהר שנית את הכסף הנקי שכבר נבדלו הסיגים ממנו והוא כבר בגדר הכסף ומצרפו שנית, כמ"ש כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, וטהר את בני לוי, שגם את שבט לוי שדומים ככסף יטהר, וזקק אותם כזהב וככסף, והטהרה הזו ידמה כזקוק הזהב והכסף, שהזהב חומרו יותר יקר וצריך זקוק יותר מן הכסף ומקפידים על סיגיו יותר מעל סיגי הכסף, כן את בני אהרן אשר בין שבט לוי יזקק יותר מזיקוק של יתר בני השבט, והיו לה' מגישי מנחה בצדקה, עד שהכהנים שיהיו לה' להגיש מנחה לפניו, יהיו רק אלה אשר היו לה' בצדקה, דהיינו במעשים טובים שבין אדם למקום, שזה גדר הצדקה, וכמו שמבואר ביחזקאל סי' מ"ג שרק הכהנים בני צדוק יהיו ראוים להקריב בבהמ"ק לע"ל, אבל יתר הכהנים שלא עמדו בצדקתם לא יקרבו אל המזבח להקריב קרבן לה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וזקק. הזיקוק הוא אחר הצירוף, שסתם כסף הוא מצורף ולא מזוקק, ועז"נ כסף מזוקק, זהב מזוקק: בצדקה. גדר צדקה הוא צדקת המעשים בין אדם למקום (ישעיה א' ובכ"מ ):

ד וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתְגְלֵי קֳדָם יְיָ קוּרְבַּן אֱנָשׁ יְהוּדָה וְיָתְבֵי יְרוּשְׁלֵם כְּיוֹמֵי עַלְמָא וְכִשְׁנִין דְמִלְקַדְמִין:

אִבְּן עֶזְרָא וערבה, כימי עולם - בהיותם בבית ראשון.

מְצוּדַת דָּוִד וערבה לה׳. אז יערב לה׳ תשורת יהודה כימי עולם הם ימי משה וכשנים קדמוניות הם ימי שלמה שקבל המקום קרבנותיהם ברצון וירדה אש מן השמים ואכלה על המזבח:

מְצוּדַת צִיּוֹן וערבה. ענין מתיקות וכן ושנתי ערבה לי (ירמיהו ל״א:כ״ו): קדמוניות. מלשון קודם:

מַלְבִּי״ם וערבה לה', ואז תערב מנחת יהודה כימי עולם, ופי' חז"ל כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי שלמה שירד אז אש מן השמים ותאכל את העולה וכן יהיה לע"ל, ד"א כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"ז בימיהם, ר"ל כי כן לא תהיה ע"ז בימים ההם וה' יהיה אחד ושמו אחד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וערבה. פעל ערב בא על דבר הנאות לאדם ויש לו תענוג בו: כימי עולם וכשנים קדמוניות. עמ"ש בזה בס' התו"ה שמיני סי' כ"ג:

ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר־שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי־גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְגְלֵי עֲלֵיכוֹן לְמֶעְבַּד דִינָא וִיהֵי מֵימְרִי בְּכוֹן לְסָהִיד מוֹחִי בַּחֲרָשַׁיָא וּבְגָיְפִיָא וּבִדְמִשְׁתַּבְּעִין לְשִׁקְרָא וּבְאָנְסֵי אַגְרָא דַאֲגִירָא אַרְמְלָא וְיִתָּם וּמַסְטָן דִין גִיוֹרָא וְלָא דְחִילוּ מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא וקרבתי אליכם - שיהיו בימים ההם. והייתי עד - שאגלה לכל מה עשו ומטי משפט גר.

מְצוּדַת דָּוִד וקרבתי. ואז אקרב אליכם לעשות משפט לשלם גמול מעשה האיש: והייתי עד ממהר. ר״ל לא יתמהמה המשפט עד יחקרו את העדים כי אני בעצמי אהיה עד ממהר לענות במכשפים וגו׳: ובעושקי שכר. של שכירות אלמנה ויתום ולא ישלמו שכרם: ומטי גר. מטים משפט הגר לחייבו בחנם: ולא יראוני. ר״ל את כל אלה עשו כי אין פחד אדם לנגדם כי הכשוף והנאוף נעשה בלאט ובסתר ואין מי רואה ושבועת השקר אין מי יודע שנשבע על שקר ועשיקת שכר שכירות אלמנה ויתום והטיית משפט גר הלא יעשום על כי אין פחדם מוטלת עליו כי הם תשושי כח וחלפה עזרתם והנה גם מה׳ לא ייראו עם כי הוא רואה הכל ויודע תעלומות לב וידו בכל משלה ולכן אשלם להם גמול המעשה ובזה בא להשיב להם על מה שאמרו ראה איה אלהי המשפט כי בזה ישיב לומר הנה אז יקבלו משפט וגמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן ובעושקי. ענין גזל: ומטי. מל׳ הטייה:

מַלְבִּי״ם וקרבתי, ר"ל מה שאתם מבקשים שה' ימצא בין בני אדם בזה"ז לשפוט את הצדיק ואת הרשע ולשלם גמולם ועונשם תיכף זה א"א להיות עד לעתיד שיגיע עת התקון ואז לא ימצא אף סוג וחטא קל כי באש ה' נשפט, ובזה"ז הוא עולם הבחירה והתמורה והנסיון וא"א להתנהג בדרך זה, אולם בכ"ז הגם שעם עובדי ע"ז אני נוהג בדרך ההסתר ועולם כמנהגו נוהג ויש רשעים מצליחים עד עת קץ שאז אשב לשפוט כל הגוים, בכ"ז אליכם אקרב למשפט גם קודם זמן העתיד, ועז"א וקרבתי, שמורה על שיקרב קודם הזמן הרחוק, ועל הכוונה שמשפטיו על ישראל לא יהיו רחוקים מהם כמו מן האומות ע"א, והגם שלא יהיה באופן שיהיה לע"ל שיצרף אף סיג קל וחטא קטן, בכ"ז והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים וכו' שהם עבירות חמורות, ע"ז אהיה עד ממהר קודם הזמן העתיד הרחוק, וזה מטעם שלא אוכל לעזוב אתכם מלענוש אתכם עד שתתמלא הסאה שאז תכלו לגמרי, וז"ש.

ו כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי־יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם׃

רַשִׁ״י כי אני ה' לא שניתי. אע"פ שאני מאריך אפי לא שינה דעתי עלי מבראשונה לאהוב את הרע ולשנוא את הטוב: ואתם בני יעקב. אע"פ שמתים אתם ברעתכם ולא גביתי מן הרשעי' בחיים: לא כליתם. אינכם כלים מלפני והנחתי לי הנפשות לגבות מהם דיני בגיהנם וכן ת"י ואתון דבית יעקב דמאן דמית בעלמא הדין דיניה פסוק כלומר אתם סבורים לומר דיני בטל שאין עוד ליפרע ממנו ורבותינו פירשוהו לא שניתי לא הכיתי את מי ושניתי לו אבל אתכם העמדתי אחר פורענות הרבה וחיצי כלים ואתם אינכם כלים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אֲנָא יְיָ לָא אַשְׁנֵיתִי קְיָמִי דְמִן עַלְמָא וְאַתּוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן מְדַמָן דְמַן דְמָאֵת בְּעַלְמָא הָדֵין דִינֵיהּ פָּסֵיק:

אִבְּן עֶזְרָא כי לא שניתי - לא יקרה לי שינוי, כמו: שונות מכל עם. ואתם בני יעקב לא כליתם - כי אם מת האב נשאר הבן.

מְצוּדַת דָּוִד כי אני ה׳ לא שניתי. לא נשתנה דעתי ממה שהיה מאז לאהוב את הרע לא כמו שאמרתם כל עושי רע טוב בעיני ה׳: ואתם בני יעקב לא כליתם. אבל אתם לא כליתם מפני ואף כי תמותו ברשע מבלי משפט גמול הנה לעתיד כאשר תעמדו בתחיה הנכם גם אז בידי ואז תקבלו הגמול הראוי:

מְצוּדַת צִיּוֹן שניתי. מלשון השתנות וחלוף: כליתם. מל׳ תכלית וסוף:

מַלְבִּי״ם כי אני ה' לא שניתי מעולם את דברי והבטחתי, ואני הבטחתי להאבות בל אכלה אתכם, ובאשר לא שניתי את הבטחתי לכן אתם בני יעקב לא כליתי, וע"כ אני מוכרח לפרוע מכם תיכף את עונותיכם טרם יתמלא הסאה שאז תתחייבו כליה, אבל לעכו"ם שלא הבטחתי לבל אכלם אני ממתין עד שתתמלא סאתם ואז יכלו לגמרי, וכן פי' חז"ל פסוק זה בפ"ק דסוטה שהקב"ה נפרע מישראל מעט מעט, ומביא ראיה מפסוק זה אני ה' לא שניתי מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה, אבל ואתם בני יעקב לא כליתם, הרי בארו שלכן מענישם תיכף כדי שלא יכלו בעת שתתמלא הסאה:

ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְמִיוֹמֵי אַבְהָתְכוֹן סְטֵיתוּן מִן קְיָמִי וְלָא נְטַרְתּוּן תּוּבוּ לְפוּלְחָנִי וְאִתְפְּנֵי בְּמֵימְרִי לְאַיְטָבָא לְכוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְאִם תֵּימְרוּן בְּמָא נְתוּב:

אִבְּן עֶזְרָא למימי - הלמ"ד נוסף כמו: השלישי לאבשלום בן מעכה. שובו - אומר לדור ההוא שהוא בזמנו ותשובת במה נשוב.

מְצוּדַת דָּוִד למימי אבותיכם. מן ימי אבותיכ׳ וכו׳: שובו אלי. לשמור מצותי: ואשובה אליכם. להיטיב עמכם כמאז: ואמרתם. והנה תעיזו פניכם ותאמרו במה נשוב ר״ל בעבור מה נשוב במה חטאנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן למימי. הלמ״ד נוספת:

מַלְבִּי״ם למימי, מתחיל להוכיחם על שלא הפרישו תרומות ומעשרות, ואמר שכבר סרתם מחקי מימי אבותיכם שלא היו זהירים בתרומות ומעשרות, ואני מזהיר אתכם שובו אלי ואשובה אליכם, כי בעון תו"מ הגשמים נעצרים וחקות שמים תלוים בחקים אלה וכשסרתם מחקי תו"מ הסירותי חקות הגשם והתבואה, ואם תשובו אלי אשוב להוריד הגשמים והברכה:

ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה׃

רַשִׁ״י היקבע אדם. רבותינו דרשו לשון גזילה ולשון ארמי הוא: המעשר והתרומה. שאתם גוזלים מן הכהנים ומן הלוים היא גזילתי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הַיַרְגֵז גְבַר קֳדָם דַיָנָא אֲרֵי אַתּוּן מַרְגְזִין קֳדָמַי וְאִם תֵּימְרוּן בְּמָא אַרְגֵזְנָא קֳדָמָךְ בְּמַעַשְׂרַיָא וּבִתְרוּמָתָא:

אִבְּן עֶזְרָא היקבע - הנה הוא המעשר והתרומה, כי תאמרו איך נתן עין יפה מזה המעט, וזה לא טוב שאתם קובעים אותי מפני המאירה והחסרון אשר אתם נארים וחסרים, כי אם כה תעשו.

מְצוּדַת דָּוִד היקבע. האם הגון הדבר שיעשוק אדם את אלהים אשר אתם עושקים אותי: ואמרתם. ואם תאמרו בדבר מה אנו עושקים אותך: המעשר. ר״ל על זה אשיב שאתם עושקים ממני המעשר והתרומה כי אינכם נותנים אותם אל הכהנים והלוים משרתי:

מְצוּדַת צִיּוֹן היקבע. ענין עושק כמו וקבע את קבעיהם נפש (משלי כד):

מַלְבִּי״ם היקבע, וכן ראוי שהאדם יקבע את אלהים מבלי לתת לו את המגיע לו, ובאשר תאמרו במה קבענוך, הלא הוא המעשר והתרומה שהם חלק ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת היקבע. פעל קבע הונח על עושק הצדקה והמעשרות, וע"ז בא פה ובמשלי כ"ב:

ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ׃

רַשִׁ״י במארה אתם נארים. על עון זה שאני שולח קללה במעשה ידיכם ואעפ"כ אותי אתם קובעים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּלוּטָא אַתּוּן מִתְלָטִין וּקָדָמַי אַתּוּן מַרְגְזִין עַמָא כּוּלְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד במארה. הלא בעבור זה אתם מקוללים בקללה כי אין הארץ נותנת יבולה ועכ״ז לא תקחו מוסר ואתם עושקים אותי: הגוי כלו. כי אין א׳ מכם שיתן המעשר והתרומה:

מְצוּדַת צִיּוֹן במארה. נארים מל׳ ארירה וקללה:

מַלְבִּי״ם במארה ר"ל בפרט שאין לכם רווח מגזל הזה, שעי"כ אתם נארים במארה, ובכ"ז ואותי אתם קובעים, וזה תעשו הגוי כלו, לא יחידים לבד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נארים. שרשו ארר ובא הנו"ן בציר"י מפני הא', עי' בן מלך:

י הָבִיאוּ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם־לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד־בְּלִי־דָי׃

רַשִׁ״י ויהי טרף. יהי מזון מצוי לשמשי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַר נְבִיָא אַיְתוּ יַת כָּל מַעַשְׂרַיָא לְבֵית אוֹצָרָא וִיהֵי פַּרְנוּס לְדִמְשַׁמְשִׁין בְּבֵית מַקְדְשִׁי וְנַסוֹ כְּעַן קֳדָמַי בְּהָדָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם לָא אֶפְתַּח לְכוֹן יַת כַּוֵי שְׁמַיָא וְאָחֵית לְכוֹן טוּבָא עַד דְתֵימְרוּן מִסַת:

אִבְּן עֶזְרָא הביאו את כל המעשר, והריקותי לכם ברכה - ולא ישחת עוד. ופירש קובעים – כמו משכון ממשכנים ומעכבים אתם את הראוי לי. היקבע – הנה הוא המעשר והתרומה שלא יתנו בעין רעה. במארה – הוא ראוי שתתיסרו ולא תקבעו אותי, ועתה הביאו אפתח ארובות השמים והריקותי לכם, דרך משל על רוב ברכות. עד בלי די - לא די לבדו רק יותר.

מְצוּדַת דָּוִד הביאו. לכן הביאו מעתה את כל המעשר אל בית האוצר העשוי לכך בבה״מ כמ״ש בנחמיה: ויהי טרף בביתי. למען יהיה מזון מצוי לאנשי ביתי הם הכהנים והלוים: ובחנוני. בחנו אותי בהמצוה הזאת אם אני משלם גמול המצוה: אם לא. הוא ענין שבועה כמו אם לא בתים רבים וגו׳ (ישעיהו ה׳:ט׳) ור״ל הריני נשבע שאפתח לכם בשכר זה את ארובות השמים ואשפוך דרך שם לכם ברכה והוא ענין גוזמא והפלגה: עד בלי די. ר״ל כ״כ ירבו התבואות עד שלא יהיו הגרנות די להם להחזיק את הכל:

מְצוּדַת צִיּוֹן טרף. ענין מזון והוא מושאל ממזון החיה הבאה ע״י טריפה: ובחנוני. מל׳ בחינה ונסיון: נא. עתה: ארובות. חלונות כמו וארובות השמים נפתחו (ראשית ז): והריקותי. ענין הזלה ושפיכה כמו על הארץ יריקו (קהלת י״א:ג׳): בלי. הוא כמו אל ולא: די. ענין הספוק:

מַלְבִּי״ם הביאו, מפרש מ"ש שובו אלי ואשובה אליכם, שהוא שתביאו את המעשר כולו אל בית האוצר, עד שיהיה טרף בביתי ללוים שומרי המקדש ולכהנים העובדים בבית ה' שהם כבני ביתו של ה' ומזונותם עליו, ובחנוני נא בזאת, ר"ל שהגם שאסור לנסות את ה' כמ"ש לא תנסו את ה', זה מותר, כי אינו נסיון רק בחינה, ויש הבדל בין נסיון לבחינה, המנסה ינסה אם יש בהמנוסה מדרגה גבוה מן הנודע בו עד הנה, למשל המנסה את הזהב אם יש בו כח משיכת המאגנעט, והבחינה הוא אם בוחן אם הדבר הוא כפי מהותו הרגיל, כמו הבוחן הזהב אם אין בו סיגים, ואם היה הברכה על ידי הטבע והמערכה היה בזה נסיון, כי אין בכח הטבע לתת יותר מגבולו הטבעי, אבל אני מבטיח כי אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה למעלה מן הטבע, ותהיה הברכה עד בלי די כי ברכת השמים יש לה גבול בהכרח שבבואה עד הגבול ההוא יאמר די, אבל ברכת ה' שהיא על פי נס אין לה גבול ולא יאמר לה די, כי תוסיף ותלך לאין קץ, אבל אין זה נסיון רק בחינה, כי הוא מאוצר ה' ששם אין זה למעלה מכחו, וכן מצד שכבר הבטיח הברכה הוא רק בחינה שימלא דברו, וכן אמרו חז"ל ריש לקיש שמע לההוא ינוקא שאמר עשר בשביל שתתעשר, אמר ליה ומי שרי לנסויי? א"ל כהאי גוונא שרי דכתיב ובחנוני נא בזאת, ר"ל שהינוקא השיב לו שזה אינו בגדר נסיון שאסור לנסות את ה', כי הוא בחינה ועל הבחינה לא הוזהרו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת טרף. כמו טרף נתן ליראיו, והושאל מפרנסת החיות שבא על ידי טרף: ובחנוני, עיין בפנים ההבדל בין בחינה לנסיון, והתבאר אצלי בכ"מ: בלי די. די הוא כמדת הסיפוק והצורך, כמו די שה, די השיב לו. ובלי די היינו שלא יביט על הסיפוק והצורך, רק יהיה בלי שיעור:

יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא־יַשְׁחִת לָכֶם אֶת־פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא־תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י וגערתי לכם באוכל. בחסיל וגזם האוכל לכם את תבואת השדה והגפן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאֶזוּף לְכוֹן בִּמְחַבְּלָא וְלָא יְחַבֵּל לְכוֹן יַת אִבָּא דְאַרְעָא וְלָא תַּתְכֵּיל לְכוֹן גוּפְנָא בְּחַקְלָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא וגערתי לכם באוכל - שלא יבוא עליו מין קללה כמו ארבה וצלצל.

מְצוּדַת דָּוִד וגערתי לכם. בעבורכם אגער בהארבה האוכל התבואה ולא ישחית עוד וכו׳: ולא תשכיל. ר״ל הגפן לא תחסיר לכם את פריה:

מְצוּדַת צִיּוֹן וגערתי. ענין זעקת נזיפה: תשכל. ענין חסרון הפרי והוא מושאל ממחוסר בנים הנקרא שכול:

מַלְבִּי״ם וגערתי, גם אגער בשבילכם בארבה האוכל את התבואה שלא ישחית את פרי האדמה וכן הגפן לא תשכל את פריה:

יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל־הַגּוֹיִם כִּי־תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י ארץ חפץ. ארץ שחפצי בה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִישַׁבְּחוּן יַתְכוֹן כָּל עַמְמַיָא אֲרֵי תְהוֹן אַתּוּן יָתְבִין בַּאֲרַע בֵּית שְׁכִנְתִּי וְעָבְדִין בָּהּ רְעוּתִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ואשרו - כי אני חפץ בכם ובארצכם.

מְצוּדַת דָּוִד ואשרו וגו׳. ישבתו אתכם לפי מרבית ההצלחה: כי תהיו אתם ארץ חפץ. ר״ל ארצכם תהיה ארץ הממלאת חפץ ורצון יושביה כי לא תחסר כל בה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואשרו. ענין הלול ושבח כמו אשרי האיש (ת״א): ארץ. ר״ל בארץ: חפץ. ענין רצון:

מַלְבִּי״ם ואשרו, ועי"כ יחשבו כל הגוים אתכם למאושרים, בשיראו כי אתם תהיו הארץ שחפץ ה' בה לברך אותה ולהשגיח עליה

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם מַה־נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תַּקִיפוּ קֳדָמַי פִתְגָמֵיכוֹן אֲמַר יְיָ וְאִם תֵּימְרוּן מַה אַסְגִינָא לְמַלָלָא קֳדָמָךְ:

אִבְּן עֶזְרָא חזקו - זאת הנבואה לעתיד, כי עתה דבק כי הנה יום בא.

מְצוּדַת דָּוִד חזקו וגו׳. ר״ל דבריכם חזקים וקשים עלי: ואמרתם. ואם תאמרו מה נדברנו עליך:

מְצוּדַת צִיּוֹן חזקו. ענין קושי:

מַלְבִּי״ם חזקו, אחר שהזכיר תחלה את השאלה ששואלים על שלות הרשעים שהוכיחו מזה שאין השגחה ומשפט, כמ"ש כל עושי רע טוב בעיני ה' או איה אלהי המשפט, והגיד להם התשובה על זה, אומר שעדיין חזקו עלי דבריכם, שלא קבלתם תשובה הנ"ל, ואתם מתחזקים בוכוח לסתור את דברי, כי.

יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה־בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י שוא עבוד אלהים. על חנם נעבדנו כי לא נקבל שכר: קדורנית. בשפל רוח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַרְתּוּן לָא לַהֲנָאָה מַן דְפָלַח קֳדָם יְיָ וּמַה מָמוֹן נִתְהֲנֵי לְנָא אֲרֵי נְטַרְנָא מַטְרַת מֵימְרֵיהּ וַאֲרֵי הֲלֵכְנָא בְּמַכִּיכוּת רוּחַ מִן קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא אמרתם, קדורנית - כמו: קודר שחותי מיראת השם.

מְצוּדַת דָּוִד אמרתם. ר״ל אשיב לכם זהו מה שאמרתם דבר שוא הוא לעבוד את האלהים כי לפי רוב רוממותו לא יחשב בעיניו עבודת האדם אשר בעפר יסודו: ומה בצע. או מה תועלת בא לנו אשר שמרנו הדברים שצוה לשמור ואשר הלכנו קדורנית שחות ובהכנעה מפני ה׳ וכאלו יאמרו או אינו משגיח בשפלים או אינו משלם גמול המעשה:

מְצוּדַת צִיּוֹן שוא. ענין חנם: בצע. ענין תועלת כמו מה בצע בדמי (שם ל): קדורנית. ענין שחרות כמו שמש וירח קדרו (יואל ד׳:ט״ו) ור״ל שחוח ובהכנעה:

מַלְבִּי״ם אמרתם, שר"ל שהם משיבים שהגם שהתשובה הנ"ל הוא תירוץ על שלות הרשעים, עדיין יקשה מיסורי הצדיקים שלא חטאו ובכ"ז הם חיים חיי צער, וע"כ אמרתם שוא עבוד אלהים ר"ל שהעבודה הזאת אין בה תועלת לא מצד הנעבד ולא מצד העובד. שאין בה תועלת מצד הנעבד שנאמר שה' רוצה בעבודה זו והוא צריך אליה, שזה דבר שוא ובטל כי ה' א"צ לעבודתנו ואם צדקת מה תתן לו, ועז"א שוא עבוד אלהים, וגם אין בה תועלת מצד העובד שנאמר שה' צוהו בעבודה זאת לא לצרכו רק כדי שיקבל העובד עליה שכר, ועז"א מה בצע כי שמרנו משמרתו, הלא לא הרוחנו בזה מאומה כי הלא הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות לריק יגענו בעבודתנו ואין לנו שכר כל מאומה, אבל בהפך.

טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם־נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ׃

רַשִׁ״י ועתה אנחנו מאשרים וגו'. אנחנו עבדנוהו ושמרנו משמרתו ועתה רואים אלו הרשעי' מצליחים עד כי מאשרי' אנו אותם על מעשה רשעם: גם בחנו אלהים. לומר נראה מה יוכל לעשות לנו וימלטו מן הרעה ולא נכשלו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן אֲנַחְנָא מְשַׁבְּחִין רַשִׁיעִין אַף אִתְקַיְימוּ עָבְדֵי חֶטְאָה אַף נַסִיאוּ קֳדָם יְיָ וְאִשְׁתֵּיזָבוּ:

מְצוּדַת דָּוִד ועתה. ר״ל הואיל ועתה ראינו שאין תועלת לשמור משמרת המקום הנה אנחנו משבחים את האנשים הזדים שלא חששו על משמרת התורה: גם נבנו. ר״ל טובה כפולה בא לעושי הרשעה כי גם המה קיימים כבנין וגם בחנו את אלהים לדעת אם יוכל תת עונש על עון והנה נמלטו מן העונש ולא השיגם והמה א״כ בטובה ועמדו על החקירה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מאשרים. משבחים: נבנו. מלשון בנין: בחנו. מלשון בחינה ונסיון: וימלטו. ענין הצלה:

מַלְבִּי״ם ועתה אנחנו מאשרים זדים, שהם אינם יגעים לעבוד את ה' ובכ"ז גם נבנו עושי רשעה, ולא הפסידו מאומה, גם בחנו אלהים אם יוכל לענוש אותם וימלטו כי לא נעשה להם מאומה רע:

טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ׃

רַשִׁ״י אז נדברו וגו'. אני משיב על דבריכם אז בעשות הרשעים רשעם והטובים הלכו קדורני' מפני שנדברו יראי ה' שלא לידבק במעשיהם הרעים ואני לא נשכחו דבריכ' מלפני ואע"פ שאיני ממהר להשיב גמול כי הקשבתי ושמעתי וצויתי לכתוב להם ספר זכרון והיו לי דבריה' מקוימים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן מְמַלְלִין דַחֲלַיָא דַייָ גְבַר עִם חַבְרֵיהּ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי וְאִתְכְּתִיב סְפַר דָכְרָנַיָא קֳדָמוֹהִי לְדַחֲלַיָא דַייָ וְלִדִמְחַשְׁבִין לְיַקָרָא שְׁמֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא אז נדברו יראי ה' - המשכילים. וטעם ויכתב - כתוב בשמים מכתב לא ימחק. ליראי השם - הם הצדיקים. ולחושבי שמו - הם חכמי לב, יודעי סוד השם הנכבד והנורא,

מְצוּדַת דָּוִד אז נדברו יראי ה׳. בזה ישיב על אמריהם לומר הנה דעו כי אז כששמעו יראי ה׳ דברי הרשעי׳ ההם המעוררים ספיקות ותלונות נדברו גם הם איש אל רעהו כנושאים ונותנים בדברים האלה עד שמצאו בדעתם כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וה׳ הטה אוזן להקשיב אמריהם ושמעם ויכתבם על ספר להיות זכרון לפניו ליראי ה׳ ולאותן החושבים רוממות שמו למען לא יקופח שכרם לעתיד וכמ״ש ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר (דניאל י״ב:א׳):

מְצוּדַת צִיּוֹן ויקשב. ענין האזנה: ספר. מגילה: ולחושבי. מל׳ מחשבה:

מַלְבִּי״ם אז, ר"ל אבל יראי ה' האמתיים שאין עובדים ע"מ לקבל פרס הם נדברו ג"כ דברים האלה איש אל רעהו, והוכיחו מזה שהעוה"ז אינו עולם הגמול והעונש רק עולם הנסיון, ועי"ז בעצמו שהצדיקים מעונים בעוה"ז היה עבודתם במדרגה גדולה שלא לעבוד מיראת העונש ותקות גמול רק מיראת ה' הרוממות כי אין מקוים שכר בעוה"ז על עבודתם וזה נרצה בעיני ה' היודע תעלומות, וזה עצמו הקשיב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, שהגם שלא שלם להם על מע"ט שלהם בעוה"ז כתב מעשיהם על ספר המיוחד לפניו לזכרון ליראי ה' ולחושבי שמו, כי מזה בעצמו שעמדו באמונתם הגם שמצאו אותם רעות רבות וצרות נודע שהם יראי ה', לא יראים יראת עצמם שהוא יראת העונש רק יראת ה' יראת הרוממות, ושאינם חושבים בעבודתם בעבור גמול ושכר רק לקדש שמו המיוחד, והם עובדים שלא ע"מ לקבל פרס והם נכתבו אז בספר הזה לזכרון:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אז נדברו. עי' בפי', ויל"פ מלת נדברו מענין דֶבֶר, ומוסב למעלה שבחנו אלהים וימלטו בעת שיראי ה' נדברו איש אל רעהו, ר"ל שמתו כולם בדבר שדבק בהם דבר ומות מאיש אל רעהו, והרשעים נמלטו בעת ההיא ונגע לא קרב באהלם, ובזה בחנו אלהים שאין דין ועונש, ועז"א שה' הקשיב וישמע את דבריהם אשר חזקו עליו, וכתב ספר זכרון לפניו לשלם ליראי ה' בעוה"ב:

יז וְהָיוּ לִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל־בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ליום אשר אני עושה סגולה. אשר אצרתי והנחתי לשלם בו גמולי שם אראה אתכם מה בין צדיק לרשע: סגולה. אוצר איישטו"י בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהוֹן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת לְיוֹמָא דִי אֲנָא עָתִיד לְמֶעְבַּד סְגֻלְתָּא וַאֲחוּס עֲלֵיהוֹן כְּמָא דַאֲחִיס גַבְרָא עַל בְּרֵיהּ דְפָלַח יָתֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא והיו - מלת סגולה דבקה עם והיו לי: אשר אני עושה - משפט.

מְצוּדַת דָּוִד והיו לי. אמריהם יהיו שמורים אצלי על היום אשר אני עושה עליו סגולה הוא יום הגמול שעל היום ההוא יאצור מעשה בני אדם לשלם לכל איש כמפעלו: וחמלתי. אז אחמול על יראי ה׳ כאשר יחמול איש על בנו הנזהר בעבודתו:

מְצוּדַת צִיּוֹן סגלה. ענין אוצר כמו וסגולת מלכים (קהלת ב): וחמלתי. ענין רחמנות:

מַלְבִּי״ם והיו לי אמר ה' ליום אשר אני עושה סגולה, שעורו והיו לי סגולה ליום אשר אני עושה, ה' אוצר להם סגולה ואוצר מסוגל ליום ההוא שכמו שעבדו מאהבה כן יהיו סגולה לה' וכן יקבלו סגולה ואוצר נחמד, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, ר"ל שהעובד או הפועל העובד בעבור שכר ישלמו לו שכרו תיכף, אבל הבן העובד את אביו מאהבה לא ישלם לו תיכף רק יעשה לו סגולה שיהיה קיים לדור דורים ושלא יאבד, כן העובדים מאהבה שלא בעבור תקות שכר לא יתן להם שכר בעוה"ז שהוא עולם עובר ויהיה גם השכר עובר, רק יאצר את השכר לתת להם בעתיד בעולם הנצחי שיהיה השכר גדול ונצחי בלתי בעל תכלית:

יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְתוּבוּן וְתֶחֱזוּן בֵּין צַדִיקַיָא לְרַשִׁיעַיָא בֵּין דִפְלַחוּ קֳדָם יְיָ לִדְלָא פְלַחוּ קֳדָמוֹהִי:

אִבְּן עֶזְרָא ושבתם - לאנשי הדור ההוא, כי זה הוא סוף כל הנבואות.

מְצוּדַת דָּוִד ושבתם. ר״ל עם כי עתה רואים הזדים בשלום ולא כן עובדי אלהים הנה אז תשובו ותראו ההפרש בין צדיק לרשע: בין עובד וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

מַלְבִּי״ם ושבתם, אז תשובו אל העוה"ז ע"י שתקומו בתחיית המתים, וראיתם ההבדל בין צדיק לרשע וגם בין הצדיקים עצמם תראו הבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ר"ל בין מי שעבד מאהבה שתכלית עבודתו היה לעבוד את האלהים, ובין העובד מתקות גמול ויראת עונש שלא עבד כדרך העובד האמתי שצריך לעבוד מבלי השקף על קיבול פרס, שזה ענין השכיר לא העבד, ובעבודה ע"מ לקבל פרס עקר העבודה הוא בשביל עצמו לא בשביל לעבוד את אלהים, וכן אמרו חז"ל בחגיגה היינו צדיק היינו עובד? אלא עובד ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי הויין אלא אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עובד אלהים. העובד הוא יותר מן השירות, ובא על עבודות כבדות, ויצוייר צדיק שאינו עובד, כמ"ש בחגיגה דף ט', עובד ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי נינהו:

יט כִּי־הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל־זֵדִים וְכָל־עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא־יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף׃

רַשִׁ״י כי הנה היום בא. יום זה לשון שמש הוא שכך אמרו חכמי' אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאין בה וזהו שנאמ' וזרחה לכם יראי וגו': שורש וענף. ברא ובר ברא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי הָא יוֹמָא אָתָא בְּעִיר כְּתַנוּרָא וִיהוֹן כָּל רַשִׁיעַיָא וְכָל עַבְדֵי חֶטְאָה חַלָשִׁין כְּקַשָׁא וְיַלְחֵיךְ יַתְהוֹן יוֹמָא דְאָתֵי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת דְלָא יִשְׁבּוֹק לְהוֹן בַּר וּבַר בַּר:

אִבְּן עֶזְרָא זדים וכל עושי רשעה - הטעם כפול. ולהט - כמו: ואת להט החרב.

מְצוּדַת דָּוִד כי הנה היום בא. יום המשפט הבא יבער כתנור אש לעשות כליה ברשעים ויהיו נוחים להשרף כקש ולהבת אש היום הבא תלהט אותם עד אשר לא ישאיר מהם שורש וכנף ר״ל לא ישאיר מהם זכרון מה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בוער. ענין שרפה: קש. הוא התבן הדק: ולהט. ענין שרפה והתלהבות כמו אש לוהט (תהלים קד): לא יעזוב. לא יניח:

מַלְבִּי״ם כי הנה היום בא, מצייר את יום הדין שהאש העונש בוער כאש התנור, והרשעים הם מוכנים לפי רשעם להשרף מן האש הזה כקש, והיום ילהט אותם עד אשר לא ישאר להם שורש וענף:

כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק׃

רַשִׁ״י ופשתם. לשון שומן כמו (ירמיה כ') כי תפושו כעגלה דשה: מרבק. הנכנסת לרבקה לפטם קופיל"א בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתִדְנַח לְכוֹן דַחֲלֵי שְׁמִי שִׁמְשָׁא בִּזְכוּ וְאַסוּתָא בִּכְנָפָהָא וְתִפְקוּן וְתִטְלוּן כְּעֶגְלֵי רִבְקָא:

אִבְּן עֶזְרָא וזרחה - עיקר היום הוא השמש, כחם היום השמש והיום רד מאד השמש וככה היום הבא וזאת השמש לא תזיק אנשי השם רק מרפא. טעם בכנפיה - האור היוצא מהשמש הפרוש על פני הארץ, כמו כנפים. ויצאתם - לאור השמש. ופשתם - פרשתיו.

מְצוּדַת דָּוִד וזרחה לכם. אבל לכם יראי שמי תזרח שמש צדקה ר״ל הצדקה שעשיתם יאיר לכם כשמש והוא ענין משל לומר מצות הצדקה בעצמה תשלם לכם גמול טוב: ומרפא בכנפיה. בזריחתה יהיה לכם רפואה ותענוג ודמה פרישת האור וזריחתה לפרישת הכנפים כי השמש יפרוש אורו על הארץ בכנפים הפרושות וכן נאמר כשחר פרוש על ההרים (יואל ב׳:ב׳): ויצאתם. בכל מקום שתצאו ותבואו תתענגו בטוב ותתרבו בבשר ושומן כעגלים המפוטמים במרבק והוא הדיר שלהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ופשתם. ענין רבוי ור״ל רבוי הבשר וכן כי תפושו כעגלה דשה (ירמיה ג): מרבק. כן יקרא דיר העגלים מקום שמתפטמים שם וכן ועגלים מתוך מרבק (עמוס ו׳:ד׳):

מַלְבִּי״ם וזרחה אבל לכם יראי שמי שהם הצדיקים שעבדו מאהבה תהיה הצדקה, שהם המע"ט שעשו דומה כשמש זורח, ועז"א שמש צדקה, והשמש הזאת תרפא בכנפיה מחום הבוער, והציור הוא כי התגלות האור האלהי יתגלה בשתי בחינותיו כי האור יש בו אור ושרפה, ויתגלה באורו לצדיקים ובאשו לרשעים, כמ"ש והיה אור ישראל לאש וכמש"פ שם. ויצאתם ופשתם היינו שתתפשטו כעגלי מרבק, שהם העגלים שמכניסים אותם לדוש התבואה שאוכלים ודשים ברגליהם, ומפרש מה היא הדישה אשר ידושו?:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ופשתם. בתשלומו ויפישתם. תשמנו כעגלים הנתונים במרבק לפטם:

כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי־יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י ועסותם. וכבשתם לשון מיעוך ודומה לו ושם עשו דדי בתוליהון (יחזקאל כ״ג:ג׳):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְדוּשׁוּן רַשִׁיעִין אֲרֵי יְהוֹן קִטְמָא תְּחוֹת פַּרְסָת רִגְלֵיכוֹן בְּיוֹמָא דִי אֲנָא עָבֵיד אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ועסותם - מגזרת עסיס על שם שמעסים הענבים ברגל, או בכל דבר המעסה, כי אז תגבר יד הצדיקים על הרשעים. ביום אשר אני עושה - זה שהזכיר שמש צדקה.

מְצוּדַת דָּוִד ועסותם רשעים. אתם תמעכו ותכתשו את הרשעים כי הם יהיו לאפר מונח תחת כפות רגליכ׳ ותרמסו אותם: ביום אשר אני עושה. זה יהיה ביום הגמול אשר אני מייעד אותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ועסותם. ענין מיעוך וכתישה וכן מעסיס רמוני (ש״ה ה) והוא המיץ מן הרמונים אשר יקרא כן ע״ש שממעכים וכותשים הרמונים להוציא המיץ: כפות. כמו ששטחית היד נקרא כף היד כן שטחית הרגל נקרא כף הרגל:

מַלְבִּי״ם ועסותם רשעים, שידושו את הרשעים ברגליהם עד יעשו כעסה, כי יהיו כאפר תחת כפות רגליכם, שע"י החום הבוער ישרפו ויהיו אפר, ואתם תדושון על האפר עד יהיה כעסה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ועסותם. מענין עיסה, שבא על מעוך וכתישה, ומזה שם עסיס כמ"ש למעלה:

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִדְכַּרוּ אוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה עַבְדִי דִי פַקְדֵית יָתֵיהּ בְּחוֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְאַלָפָא יַתְהוֹן קְיָמִין וְדִינִין:

אִבְּן עֶזְרָא זכרו תורת משה עבדי - ושמרום כי היא תלמדכם דרך יראת השם ובבוא היום הנזכר אז תמלטו.

מְצוּדַת דָּוִד זכרו תורת משה עבדי. ר״ל הואיל ותקבלו גמול טוב לכן בכל דור ודור זכרו התורה שמסרה לכם משה עבדי כי בשמירתה תקבלו הגמול: אשר צויתי אותו. ולא מלבו אמרה: על כל ישראל. ר״ל לא אותו לבד צויתי התורה כ״א על כל ישראל שיקיימוה כולם בין החוקים הם הדברים שלא נודע טעמן והשטן משיב עליהן בין המשפטים והם הדברים הנודעים בטעמם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בחורב. הוא הר סיני: על כל ישראל. בעבור כל ישראל:

מַלְבִּי״ם זכרו תורת משה באשר בדבריו אלה חתם הנביא, והיא הנבואה האחרונה שאחריו לא ינבא עוד נביא וחוזה עד עת קץ, הודיע להם שמעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה והיא תורם את אשר יעשו:

כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא אֲנָא שְׁלַח לְכוֹן יַת אֵלִיָה נְבִיָא קָדָם מֵיתֵי יוֹמָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ רַבָּא וּדְחִילָא:

אִבְּן עֶזְרָא הנה - דברי השם ויום הוא הנזכר.

מְצוּדַת דָּוִד הנה אנכי שולח. ר״ל בזכות התורה אשלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא הוא יום הגמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן לפני. קודם:

מַלְבִּי״ם הנה, עד לפני בא יום הגדול שאז תשוב לכם הנבואה שנית על ידי גדול הנביאים שהוא אליהו הנביא שיתגלה אז:

כד וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם׃

רַשִׁ״י והשיב לב אבות. להקב"ה: על בנים. ע"י בנים יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם ור"ד במס' עדיות לשום שלום בעולם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיתִיב לֵב אֲבָהָן עַל בְּנִין וְלֵב בְּנַיָא עַל אֲבָהַתְהוֹן דִלְמָא אִתְגְלֵי וְאַשְׁכַּח כָּל אַרְעָא בְּחוֹבָהָא וְאָמְחִנָא גְמִירָא:

אִבְּן עֶזְרָא והשיב - כדרך יהיה לי עליכם לבב אחר והפך זה, בן מנבל אב והנה כולם יהיו לב אחד לשוב אל השם אבות ובנים בטרם בא יום הגדול. ועתה אחתום פירוש זה הספר בדבר אליהו מצאנו שהיה בימי אחזיהו אחד לשוב אל השם אבות ובנים, בנו של אחאב ומצאנו כתוב כי יהורם בן אחאב ויהושפט שאלו אלישע הנביא וכתוב שם פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו וזה לאות כי כבר עלה בסערה השמימה כי לא אמר הכתוב יוצק מים. ועוד: כי לא נפרד אלישע מעל אליהו אחר ששרתו עד עלותו והנה מצאנו אחרי מות יהושפט בימי אחזיהו בנו, כתוב: ויבא אליו מכתב מאליהו הנביא וזה יורה כי אז כתבו ושלחו אליו ואילו היה כתוב לפני עלותו היה כתוב וימצא או ויובא אליו מכתב שהניח אליהו, ואין ספק כי בימי חכמינו הקדושים נראה וה' ברחמיו יחיש את נבואתו וימהר קץ ביאתו.

מְצוּדַת דָּוִד והשיב. הוא ישיב לב האבות למקום ע״י הבנים וכו׳ כי תה״מ יהיה על ידו וכמ״ש רז״ל וכשיחיו בני האבות אשר הם חיים וקיימים בזמן ההוא אז הבנים ההם אשר יעמדו בתחיה יספרו לאבותם אמתת גמול הנפשי ועי״ז ישיבם הנביא אל ה׳ וכן ישיב לה הבנים ע״י אבותם העומדים בתחיה כי הם יספרו לבניהם אמתת הגמול ובזה ישיב אותם לה׳ או ר״ל שישיב האבות עם הבנים והבנים עם האבות כולם יחד וכפל הדבר לחזק הענין: פן אבוא. ר״ל לזה אשלח את אליהו לפני בוא יום ה׳ כי פן כשאבוא אני ביום ההוא לשלם גמול ועדיין לא שבו אכה את כל יושבי הארץ בחרם ואבדון לכן אשלח מקודם את אליהו להשיב אותם אלי להיות נכונים לקבל הגמול הטוב:

מְצוּדַת צִיּוֹן והשיב. מל׳ תשובה: על בנים. ר״ל על ידי בנים, או על הוא כמו עם: חרם. ענין כריתה ואבדון כמו וחרם לא יהיה עוד וישבה ירושלים לבטח (זכריה י״ד:י״א):

מַלְבִּי״ם והשיב, והוא ישיב את כל העולם בתשובה, עד שהבנים שהודחו מתורת אבותיהם ישיב לב הבנים אל אבותיהם לחזור אל הדת ותורת אבותם, ועי"כ ישיב לב אבות על בנים, ומבאר הטעם שיקדים לשלוח את אליהו בעת ההיא לישר את העם מפני כי פן אבוא פתאום והכיתי את כל הארץ חרם, ולכן יקדים לשלוח מלאך הברית להשיבם בתשובה ולהיות מוכנים לפני ה' בבואו לשפוט את הארץ והיתה לה' המלוכה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.