מִיכָה ג

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וָאֹמַר שִׁמְעוּ־נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת־הַמִּשְׁפָּט׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמָרֵית שְׁמָעוּ כְעַן רֵישֵׁי יַעֲקֹב וְשִׁלְטָנֵי דְבֵית יִשְׂרָאֵל הֲלָא לְכוֹן לְמִדַע יַת דִינָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואומר - הראשים והקצינים הם החייבים ליישר המעוות והנה שנאי אדם טוב וגזלי עורם, משל לממונם ויגיעם.

מְצוּדַת דָּוִד ואמר שמעו נא. אני אומר שמעו עתה ראשי וגו׳: הלוא לכם. עליכם מוטל לדעת את המשפט אם נעשתה בארץ ועליכם להזהיר על הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן נא. עתה: וקציני. ענין שררה:

מַלְבִּי״ם ואומר, משיב להם עוד עמ"ש הקצר רוח ה' אם אלה מעלליו, קורא אל ראשי בית יעקב שהם בעצמם ישפטו בדבר, אם לא מגיע להם עפ"י הדין שיענשו מאת ה', וז"ש הלא לכם לדעת את המשפט, שראוי להם העונש במשפט ובדין:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ראשי בית יעקב, וקציני בית ישראל. ישראל גדול מיעקב, ויכוין בישראל על שבט יהודה ובבית יעקב על עשרת השבטים (כנ"ל א' ה') , והקצין הוא העומד בקצה העם מצד מעלתו, והראש הוא המושל מצד שקבלוהו עליהם אף שיהיה שפל אנשים, והוא מושל בחזקה (כמ"ש שופטים סי' י"א ע"ש) , ומלכי יהודה ושריהם היו חשובים מצד עצמם, לא כן מלכי ישראל ושריהם שהיו רודים בחזקה ולא מצד מעלתם:

ב שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה [רָע] גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם׃

רַשִׁ״י גוזלי עורם. של בית ישראל שהם ראשים וקצינים עליהם כמו שאמר ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן סָנָן לְאַטָבָא וְרַחֲמִין לְאַבְאָשָׁא אַנְסִין נִכְסֵי עַמָא מִנְהוֹן וּמָמוֹן יַקִירִין מִנְהוֹן נַסְבִין:

מְצוּדַת דָּוִד שונאי טוב. אבל עוד הם עצמם שונאים את הטוב ואוהבים את הרע: גוזלי עורם מעליהם. הם עצמם גוזלים אלה מאלה את עורם ובשרם מעל עצמותם והוא ענין גוזמא והפלגה לפי מרבית הגזל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושארם. כן תקרא הבשר כמו אם יכין שאר לעמו (תהילים ע״ח:כ׳):

מַלְבִּי״ם שנאי, הלא אחר שהם שונאי טוב ואוהבי רע שזה הפך המשפט (כמ"ש עמוס ה' ט"ו שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט) והם גוזלי עורם מעליהם של העניים, ואח"כ גוזלים גם שארם ובשרם מעל עצמותם:

ג וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת־עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת׃

רַשִׁ״י שאר עמי. בשר עמי: ואת עצמותיהם פצחו. פתחו להוציא המוח כמו (שם יד) פצחו רנה פתחו פה ברנה: ופרשו כאשר בסיר. ומשברים האברים כאשר ישברו הנתחים הניתנים בסיר לבשל. ופרשו לשון שבר כמו פרוש לרעב (שם נח) ולא יפרשו להם (ירמיה טז) פרשיה ציון (איכה א): קלחת. קלדיי"רא בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדִי בְזוּ נִכְסֵי עַמִי וּמָמוֹן יַקִירְהוֹן מִנְהוֹן נַסְבִין וְיַת שְׁאָרְהוֹן מְגַמְרִין תָּיְבִין וּמְפַלְגִין יַתְהוֹן כְּמָא דְפַלְגִין אֵיבָרַיָא לְגוֹ דוּדָא וְחוּלְקַיָא לְגוֹ קִדְרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואשר, שאר עמי - הצדיקים. פצחו - קראו, כמו: פצחו רנה. ויש אומרים: שברו ופרשו, כמו: פרוס לרעב לחמך והשי"ן תחת סמ"ך והטעם שברו. קלחת - כמו סיר או כמו צלחת.

מְצוּדַת דָּוִד ואשר אכלו. והם אשר אכלו בשר עמי הם הצדיקים: פצחו. פותחים עצמותיהם להריק את המוח וגם זה הוא ענין הפלגה: ופרשו. משברים אותם פרוסות כאשר יעשו את הבשר פרוסות להשימם בסיר ובתוך הקלחת לבשל אותם:

מְצוּדַת צִיּוֹן הפשיטו. ענין הסרה: פצחו. ענין פתיחה כמו פצחו ורננו וזמרו (שם צח): יפרשו. מל׳ פרוסה ושבירה ועם היא בשי״ן וכן פורש אין להם (איכה ד׳:ד׳): בסיר. קדרה כמו שפות הסיר (מ״ב ד): קלחת. גם הוא כלי בשול כמו או בקלחת או בפרור (ש״א ב):

מַלְבִּי״ם ואשר, ואחר שכבר אכלו את שאר עמי והפשיטו את עורם ולא יש להם עוד מה לגזול מאתם כי שללו את כל אשר להם, אז ואת עצמותיהם פצחו, יפתחו העצמות לחפש אם יש מוח בעצמות, וגם יפרשו וישברו העצמות לשנים כמו שמשימין הבשר בסיר קטן ששוברים העצמות, וכבשר בתוך קלחת שהעצמות מתרתחים עד שמוציא כל המוח שבם, כן ילחצו העניים בממונם ובגופם עד דכדוכה של נפש:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת פצחו, ופרשו, פצח היא הפתיחה הקטנה ומשתתף עם פצח פתח, ופצחי רנה, הוא קרוב עם ואנכי פציתי את פי, ופרש הוא ששובר לשנים דבר של מאכל, עוללים שאלו לחם פורש אין להם: סיר, קלחת. שניהם לבישול (ש"א ג') ובקלחת מצטמק יותר וירתח העצמות, ע"ז הוסיף כבשר בתוך קלחת:

ד אָז יִזְעֲקוּ אֶל־יְהוָה וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם וְיַסְתֵּר פָּנָיו מֵהֶם בָּעֵת הַהִיא כַּאֲשֶׁר הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם׃

רַשִׁ״י אז יזעקו אל ה'. אז בבא אותו העת האמור למעלה אסף אאסף יעקב יזעקו אל ה' להטיב להם ברצון עמו ושמחת גויו ולא יענה אותם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן יְצַלוּן קֳדָם יְיָ וְלָא יְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן וִיסַלֵק שְׁכִנְתֵּיהּ מִנְהוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא כְּמָא דְאַבְאִישׁוּ עוֹבָדֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא אז - אל הקצינים התגברו על הדלים, והנה יד השם תגבר עליהם ויצעקו אל השם, ולא יענם כאשר היו צועקים הדלים.

מְצוּדַת דָּוִד אז יזעקו. לכן אז בבוא הפורעניות יזעקו אל ה׳ ולא יענה להם: ויסתר פניו. לבל ישגיח בצרתם: כאשר הרעו. כמו שהרעו מעשיהם שלא שמעו לזעקת הנעשקים והסתירו פנים מהם כן אעשה להם גם אני:

מְצוּדַת צִיּוֹן יענה. ענין השבה: הרעו. מל׳ רעה:

מַלְבִּי״ם אז, וא"כ אחר שעושים מעשים רעים כאלה אם אז בעת הפורעניות יזעקו אל ה' ולא יענה אותם וגם יסתיר פניו מהם בעת ההיא להסיר השגחתו מהם ולעזבם ביד המקרה, הכי זה עול מאתו? הלא זה מגיע להם בצד המשפט כאשר הרעו מעלליהם, וא"כ איך תאמרו אם אלה מעלליו, הלא כפי שהרעו מעלליהם יסתיר פנים מהם והרע באה להם מעצמו, כפי מעלליהם והכנתם:

ה כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת־עַמִּי הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא־יִתֵּן עַל־פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה׃

רַשִׁ״י הנושכים בשיניהם. ואוכלים בשר בהמו' פטומות המאכילים אותם עמי הטועים אחריהם: וקראו שלום. וכאשר יאכילו יקראו ויתנבאו להם שלום: וקדשו עליו מלחמה. והזמינו עליו למלחמה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל נְבִיַיָא דְשִׁקְרָא דְמַטְעַן יַת עַמִי דְמַן מוֹכִיל לְהוֹן שַׁרְוָן דִבְסַר מִתְנַבָּן עֲלוֹהִי שְׁלָמָא וּדְלָא מוֹכִיל לְהוֹן מְזַמְנִין עֲלוֹהִי קְרָבָא:

אִבְּן עֶזְרָא כה - טעם הנושכים בשיניהם - שדבור לשונם יתעה ישראל וינשכם. ואשר לא יתן - להם מה שיאכלו ויבקשו.

מְצוּדַת דָּוִד על הנביאים. נביאי השקר: המתעים. המוליכים את עמי בדרך מתעה: הנושכים. אמר למי שהמה נושכים אצלו בשיניהם לאכול משלו קוראים עליו נבואת שלום ולמי אשר לא יתן מאכל אל פיהם המה מזמינים עליו מלחמה ר״ל מתנבאים לו שמלחמה מזומנת לבוא עליו:

מְצוּדַת צִיּוֹן המתעים. מל׳ תועה: הנושכים. חותכים לאכול וכן אם ישוך הנחש (קהלת י׳:י״א): בשניהם. מל׳ שן: וקדשו. ענין הזמנה כמו קדשו קהל (יואל ב):

מַלְבִּי״ם כה אמר ה', ונגד מה שלא רצו לשמוע לנביאי האמת ושמעו קול מורה שקר ונביאי כזב, אמר ה' על הנביאים, שהם מתעים את עמי מדרך הטוב והם מנבאים רק להנאת עצמם, שאם נושכים בשניהם שיתנו להם לאכל ובזה סותמים פיהם מלדבר רע, אז יקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם מאכל לסתמו בו, וקדשו עליו מלחמה וינבאו עליו רעה כמעשה דבר הדיא בפרק הרואה:

ו לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל־הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן תִּבְהֲתוּן מִלְאִתְנַבָּאָה וְתִתְכַּנְעוּן מִלְאַלָפָא וְתַחֲפֵי עֲקָא בְּקִבְּלָא יַת נְבִיֵי שִׁקְרָא וִיקַבֵּיל עֲלֵיהוֹן עִדָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא לכן לילה - יבא לכם מזה החזון וחשך יהיה שלא תוכלו לקסום בלילה. וקדר עליהם היום - הטעם: כי יבא להם יום אידם, יום חשך ענן וערפל.

מְצוּדַת דָּוִד לילה לכם מחזון. חושך כלילה יבוא עליכם מחמת חזון השקר וקסום השוא: ובאה השמש. תשקע השמש על הנביאים ההם ויחשך עליהם מאור היום ר״ל יהיו בצרה עד שיהיה העולם חשך בעדם וכפל הדבר במ״ש להפלגת הענין:

מְצוּדַת צִיּוֹן מחזון. ענין נבואה: מקסום. מין כשוף: ובאה. ענין שקיעה כמו כי בא השמש (ברא׳ כח): וקדר. ענין חשך ושחרות כמו שמש וירח קדרו (יואל ד׳:ט״ו):

מַלְבִּי״ם לכן לילה לכם מחזון, מפני שהיה ביניהם שלשה מינים, חוזים, קוסמים, נביאים, אמר נגד החוזים שדרך המחזה לבא בלילה, לא יבא החזון ע"י הלילה רק יבא לכם לילה ע"י החזון, ונגד הקוסמים שדרך לעשות הקסם במקום חשוך, לא יבא עוד הקסם ע"י החשך, רק תחשך לכם ע"י הקסם, ונגד נביאי השקר שהם היו מנבאים ביום, תבא השמש על הנביאים, ומוסיף שלא לבד שתבא השמש כי גם יקדר עליהם היום שבעוד שיהיה יום ויהיה השמש בשמים יקדר היום עליהם, ר"ל שתשיגם הצרה לפני זמנה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חזון, קסם, מתנבאים. עי' ישעיה (ג' ב', ירמי' י"ד י"ד) :

ז וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל־שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י מענה אלהים. מענה נקוד קמץ (ר"ל ציר"י) לפי שהוא דבוק אל השם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִבְהֲתוּן נְבִיֵי שִׁקְרָא וְיִתְכַּנְעוּן מִלְאַלָפָא וְיִתְעַטְפוּן עַל שָׂפָם כְּאֶבְלִין כּוּלְהוֹן אֲרֵי לֵית בְּהוֹן רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ובשו החוזים - שלכם. כי אין מענה אלהים - בפיכם רק כזבים.

מְצוּדַת דָּוִד ובושו החוזים. בעת שיראו שלא נתקיימו אמריהם: ועטו וגו׳. כל החוזים והקוסמים יעטו על שער השפתים כדרך האבל כי אז יתאבלו על רוע המקרה: כי אין מענה אלהים. כל דבריהם לא היה מענה אלהים כי מלבם בדאו שקר:

מְצוּדַת צִיּוֹן וחפרו. ענין כלימה כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד): ועטו. ענין עטיפה: שפם. הוא שער השפתים כמו ועל שפם יעטה (ויקרא י״ג:מ״ה): מענה. ענין אמירה וכן ומה׳ מענה לשון (משלי טז):

מַלְבִּי״ם ובשו, ועי"כ יבושו החוזים, ויחפרו הקוסמים (שחפירה גדולה יותר מבושה) והנביאים המדברים בניב שפתים יעטו על שפם כאבל העוטה פיו שלא לדבר, והטעם לכל זה כי אין מענה אלהים שכל מה שחזו וקסמו ונבאו לא היה ע"י מענה אלהים רק שקר ותרמית לבם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בשו, חפרו. חפר גדול מבושת (ישעיה א' כ') , והקוסם ששקרותו מבואר יותר יחפור להטמן בעפר: על שפם. בארתי בספר התו"ה תזריע (סי' קנ"ד) , ששם שפם לא בא רק אצל אבל על ששפתיו נסתמו שלא ידבר ונראה כאילו אין לו שתי שפתים:

ח וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת־רוּחַ יְהוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְרַם אֲנָא אִתְמְלֵיתִי בִּתְקוֹף רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ וְדִין דִקְשׁוֹט וּגְבוּרְתָא לְחַוָאָה לְיַעֲקֹב חוֹבוֹהִי וּלְיִשְׂרָאֵל חֶטְאוֹהִי:

אִבְּן עֶזְרָא ואולם, מלאתי כח - מן רוח השם ומשפט אמת בפי וגבורה לדבר ולא אפחד מהקצינים והראשים, כי יאמן דברי ולא אבוש.

מְצוּדַת דָּוִד ואולם. אבל אנכי מלאתי כח מן רוח ה׳ ר״ל כח כל אמרי בא מרוח ה׳ ואני מלא משפט והם דברים צודקים וגבורה והוא אמוץ הלב לא אפחד ממי ומגיד אני ליעקב פשעו וכו׳ כי אין דרכי להחליף כדרך נביאי השקר:

מְצוּדַת צִיּוֹן את רוח. מן רוח וכן כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט):

מַלְבִּי״ם ואולם אנכי אינני כנביאי שקר אלה, הם אין בפיהם מענה אלהים, ואנכי מלאתי כח את רוח ה' הדובר בי לא קסם כזב וחזון שוא, הם יקדשו מלחמה על אשר לא יתן על פיהם ואנכי מלאתי משפט לדבר כפי הדין והאמת וגבורה בל אירא משום אדם, הם מתעים את עמי ואנכי מלאתי כח להגיד ליעקב פשעו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ליעקב פשעו, ולישראל חטאתו. יעקב שהם עשרת השבטים מרדו בע"ז, וישראל שהם שבט יהודה חטאו מצד התאוה, כנ"ל (א' ה') בפשע יעקב ובחטאת בית ישראל:

ט שִׁמְעוּ־נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל־הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמָעוּ כְעַן דָא רֵישֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וְשִׁלְטוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל דִי מְקַלְקְלִין אוֹרְחַת דִינָא וְיַת כָּל כְּוַנְתָּא מְעַקְמִין:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו המתעבים, משפט - שאדבר. וכל מלה ישרה שיצאה מפי יעקשו, או פירושו שיעשו עולה לכל.

מְצוּדַת דָּוִד המתעבים. הממאסים את המשפט ומעקשים את כל דבר הישר כי על היושר יאמרו שהוא מעוקם:

מְצוּדַת צִיּוֹן המתעבים. מל׳ תעוב ושקץ: יעקשו. ענין עקום ומעוקל כמו ועם עקש תתפל (ש״ב כב):

מַלְבִּי״ם שמעו נא זאת, אחר שאמר (בפסוק א') שמעו נא ראשי בית יעקב, ומצדיק דרכי ה' שבא הכל בדין ובמשפט, מסיים דבריו, א"כ שמעו זאת, מה שאומר לכם עתה, אחר שאתם מתעבים משפט, שהוא הדין הנימוסי, וגם את כל הישרה דברים שהשכל מחייב אותו יעקשו, להלוך נגד היושר והשכל, עד שלא ישמעו לא לנימוס הקבוע ההסכמיי ואף לא להשכל הישר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת משפט, ישרה. המשפט הוא לפי הנימוס האלהי או ההסכמיי, והיושר הוא מה שיסכים השכל הישר עליו, וא"א לתעב דבר שהוא יושר רק אם יעקש היושר, שעקש לב לא ימצא טוב, כי העקשות הפך היושר:

י בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְבָנָן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֵם בְּנִכְלִין:

אִבְּן עֶזְרָא בונה - כל אחד מהנזכרים אחרי כן הוא בונה ציון, בגזלו בית עני והנה פירש זה הטעם.

מְצוּדַת דָּוִד בונה ציון. כ״א בונה ביתו בציון בדמים כי שופכים דם אנשים לקחת עשרו לבנות בית: וירושלים בעולה. בונים בתי ירושלים בממון של עולה מעושק ואונאה:

מַלְבִּי״ם (י-יא) בונה, ר"ל א"כ אשאל אותם, וכי יחשבו שה' בונה ציון בדמים עד שלכן ע"י שראשיה בשחד ישפטו ישענו על ה' לאמר הלא ה' בקרבנו? היעלה על דעתם שה' אוהב דמים ועולה, ובו בונה ציון וירושלים, עד שעי"כ במה שישפטו בשוחד ישענו על ה', באשר יאמרו כי בזה חפץ ה' ובזה תבנה ציון ותכונן ירושלים? הלא ה' בונה ציון במשפט ובצדקה, וא"כ אחר שראשיה הקבועים לעשות משפט בין אדם לחברו ישפטו בשוחד, וכהניה שקבועים על ההוראה יורו במחיר, שלפי המחיר שינתן להם יטמאו ויטהרו יאסרו ויתירו, ונביאיה לא ינבאו רק יקסמו בקסמים ע"י כסף שנותנים להם, וא"כ איך על ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו ושהוא יגין עליהם לבל יבא עליהם רעה?

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בנה ציון בדמים וירושלים בעולה. ואמר (חבקוק ב׳:י״ב) בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה, שכונן הוא גמר הבנין, שמציין שעקר הבנין הוא בדמים ורצח, וגם אחר שנבנתה העיר תתמיד בה העולה שזה כולל כל מה שהוא נגד היושר, וכן יציין שציון הוא עקר הבנין, וירושלים היא הטפל כי שם משכן ההמון (כמ"ש ישעיה סי' מ"א כ"ז) , ור"ל שבית המלכות נבנה בדמים, וההמון יתמידו בעולה:

יא רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל־יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן רֵישָׁהָא בְּשׁוֹחֲדָא דוֹנִין וְכַהֲנָתָא בְּמָמוֹן מוֹרָן וּנְבִיָהָא בְּכַסְפָּא מַלְפִין וְעַל מֵימְרָא דַייָ מִסְתַּמְכִין לְמֵימָר הֲלָא שְׁכִנְתָּא דַייָ בֵּינָנָא אָמְרִין לָא תֵיתֵי עֲלָנָא בִּישְׁתָּא:

אִבְּן עֶזְרָא ראשיה - הם ראשי ירושלם הם המלכים. בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר - שיקחו. ונביאיה - הם נביאי השקר בעבור כסף שיתנו להם. יקסומו - ומלת קסם ישמעאל כמו חותך שככה יהיה וקרוב אליה גוזרים, והנה קוסם קסמים שם כולל למלאכות הנזכרות אחר כן. וטעם הלא השם בקרבנו, כמו: היכל ה' היכל ה':

מְצוּדַת דָּוִד בשוחד ישפטו. ע״פ השוחד שופטים לזכות את הנותן את השוחד: וכהניה. על הכהן להורות כמ״ש כי שפתי כהן וגומר ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳): במחיר יורו. ע״פ המחיר מורים את ההוראה כרצון הנותן: בכסף יקסומו. ע״פ הכסף קוסמים לבשר שלום הנותן: ועל ה׳ ישענו. עם היותם עושים כל המעשים הללו יעיזו פניהם להשען בה׳ לאמר הלא שכינתו בבה״מ ולכן לא תבוא עלינו רעה כי לא יחריב מקום משכנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן במחיר. עניינו דמי ערך השוי וכן יקנה מקנה במחיר (מ״א י): יורו. מל׳ הוראה ולמוד: ישענו. מל׳ השענה ובטחון:

יב לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר׃

רַשִׁ״י עיין. דגורין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן בְּדִיל חוֹבֵיכוֹן צִיוֹן חֲקַל תִּתְרְדֵי וִירוּשְׁלֵם לְיַגְרִין תְּהֵי וְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא לְחִישַׁת חוּרְשָׁא:

אִבְּן עֶזְרָא לכן ציון שדה - תשוב כשדה, שתחרש, נו"ן עיין כמו נו"ן קץ הימין בחיין חטין. והר הבית - ששם כבוד השם, יהיה לבמות יער.

מְצוּדַת דָּוִד בגללכם. בעבור עוונותיכם: שדה תחרש. האויב יחריבה ותהיה נחרשת כשדה: עיין תהיה. תהיה מלאה מגלי אבנים מהמפלת הבניינים: לבמות יער. יהיה דומה לבמות יער ר״ל הרבה גלים ודגורין ימצא שם כמספר הבמות המצויות ביער והם תחתית האילנות שעל השרשים הנשארים אחר קציצת האילנות והמה דומות בגבהן לבמות:

מְצוּדַת צִיּוֹן בגללכם. בעבורכם וכן בגלל יוסף (בראשית לט): שדה. כשדה: עיין. כמו עיים במ״ם וכן לקץ הימין (דניאל יב) ועיים הוא גלי אבנים וכן לעיי השדה (לעיל א): לבמות. מל׳ במה:

מַלְבִּי״ם לכן, תראו בהפך כי בגללכם ציון שדה תחרש, כי בדמים לא תבנה ציון רק תחרב, ומצייר שכל המקודש יותר יגדל חורבנו יותר, שציון תחרש עד שתהיה כשדה, וירושלים לא תחרש רק תהיה לעיים ע"י מפולת הבתים, והר הבית ששם היה המקדש והמזבח ונשאר ממנו כותל המערבי ידמה כבמות הנמצאים ביער שאין איש בא לתוכם רק שועלים ופריצי חיות ילכו בם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.