כניסה

מִיכָה ו

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א שִׁמְעוּ־נָא אֵת אֲשֶׁר־יְהוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת־הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ׃

רַשִׁ״י את ההרים. את האבות: הגבעות. האמהות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמָעוּ כְעַן יַת דַייָ אֲמַר קוּם דוֹן עִם טוּרַיָא וְיִשְׁמַעַן רָמָתָא קָלָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא שמעו - ידבר עם ישראל בעד השם. וככה אמר לי: קום ריב - עם ישראל בהרים.
מְצוּדַת דָּוִד קום ריב את ההרים. אל הנביא אמר התווכח עם ישראל אל ההרים ר״ל הרם קול להתווכח בפרסום רב וישמעו ההרים והוא ענין גוזמא והפלגה: ותשמענה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן נא. עתה: קום. הוא ענין זרוז: ריב. ענין ויכוח: את ההרים. אל ההרים:
מַלְבִּי״ם שמעו נא, אחר שאמר (למעלה ג' א') שמעו נא ראשי בית יעקב, שרצה להתוכח עם ישראל לפניהם והם יהיו השופטים בדבר, כמ"ש הלא לכם לדעת את המשפט, והם לא רצו לשמוע, יאמר להם שה' בחר תחתיהם שופטים אחרים שישמעו טענתו וריבו ווכוחו, שהם ההרים והגבעות בפניהם יתוכח, וה' אמר להנביא קום ריב את ההרים, ר"ל שיריב ריב ה' בפניהם, ותשמענה הגבעות קולך הגם שראשי בית יעקב אינם רוצים לשמוע, הגבעות הם ישמעו קול הנביא:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ההרים, הגבעות. גבעות קטנות מהרים והם סביב ההרים (ישעיה ב' ב') ובכ"מ, ר"ל עיקר יציע ריבו לפני ההרים, והגבעות הקטנות ישמעו מעצמם, ומלת את כטעם אל, כמו והראה את הכהן:

ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת־רִיב יְהוָה וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיהוָה עִם־עַמּוֹ וְעִם־יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמָעוּ טוּרַיָא יַת דִינַיָא דַייָ וְעִקְרַיָא מִיסוֹדֵי אַרְעָא אֲרֵי דִינָא קֳדָם יְיָ עִם עַמֵיהּ וְעִם יִשְׂרָאֵל עָבִיד תּוֹכֵחָה:
אִבְּן עֶזְרָא שמעו - הטעם: כמו האזינו, בעבור היותם עומדים. וככה: כי היא שמעה.
מְצוּדַת דָּוִד שמעו הרים. ר״ל וכה אמור שמעו הרים את ויכוח ה׳: והאתנים מוסדי ארץ. הם ההרים שהם החזקים ומוסדי הארץ וכפל הדבר במ״ש: ועם ישראל יתוכח. כפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן והאיתנים. ענין חוזק כמו איתן מושבך (במדבר כ״ד): מוסדי. מלשון יסוד: יתוכח. ענין ברור דברים:
מַלְבִּי״ם שמעו הרים, והאתנים, היינו ההרים התקיפים שהם מוסדי ארץ שהם מימות הבריאה שהיו היסוד לארץ בעת נולדה הארץ מן התהום. כי ריב, יש לו ריב עמם על שחטאו כנגדו, ועם ישראל יתוכח להראות שהוא צדיק בריבו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ריב, יתוכח, הוכוח הוא בנחת וע"פ ראיות השכל, וישראל מציין את הגדולים, עמם יתוכח בראיות, ועם כלל ההמון יבא בריב (עי' הושע ד' ד', איוב י"ג ו') :

ג עַמִּי מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִּי׃

רַשִׁ״י מה עשיתי לך. תן לבך להכיר מה טוב עשיתי לך: ומה הלאתיך. בעבודתי: ענה בי. העד בי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַמִי מַה טָבָא אֲמָרֵית לְמֶעְבַּד לָךְ וְלָָא עֲבֵידַת אוֹ מְרוֹעָא קַשְׁיָא אַסְגֵיתִי עֲלָךְ אַסְהֵיד בִּי:
אִבְּן עֶזְרָא עמי - מה הרעותי לך ומה הלאיתיך. הטעם: מה דבר בקשתי מאתך שתלאה לעשותו?! ענה בי - העד בי.
מְצוּדַת דָּוִד עמי מה עשיתי לך. זכור מה מאד רוב טוב עשיתי לך: ומה הלאתיך. ומהו הדבר אשר יגעתיך בו להכביד העול: ענה בי. העד בי לומר הנה בזה הגעתנו:
מְצוּדַת צִיּוֹן מה. המלה ההיא יורה על הפלגת הרבוי כמו מה רב טובך (תהלים ל״א): הלאתיך. ענין יגיעה כמו ונלאו מצרים (שמות ז): ענה. עדות כמו לא תענה (שם כ):
מַלְבִּי״ם עמי יספר הוכוח שיש לו עמם, מה עשיתי לך רעות, בהפך זכור הטובות שעשיתי לך, ומה הלאתיך, נגד הטובות שעשיתי עמך היית מחוייב הודאה ועבודה עבורם, הכי הלאיתיך עבורם בעבודה קשה:

ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם׃

רַשִׁ״י כי העליתיך. אע"פ שעשיתי לך כל הטובה הזאת לא הלאתיך בעבודה גדולה ובקרבנות גדולים: את משה אהרן ומרים. ת"י משה לאלפא מסורת דינין ואהרן לכפרא על עמא ומרים לאוראה לנשיא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אֲסִיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמִבֵּית עַבְדוּתָא פָּרִקְתָּךְ וּשְׁלָחֵית קֳדָמָךְ תְּלָתָא נְבִיִין מֹשֶׁה לְאַלָפָא מְסִירַת דִינִין אַהֲרֹן לְכַפָּרָא עַל עַמָא וּמִרְיָם לְאוֹרָאָה לִנְשַׁיָא:
אִבְּן עֶזְרָא כי - רק טובה רבה עשיתי לך אשר העליתיך והוצאתיך על ידי אדם שתוכל לדבר עמו ולומר לו כל צרכיך, ושיודיעך דרכי, והם: משה - שבא אל פרעה ואהרן - שהתנבא על ישראל לפני בא משה, ומרים - שהתנבאה לנשים. גם התורה נתנה על יד משה ואהרן שהיה לו לפה ושניהם למדו המצות לאנשים ומרים לנשים, אשר דבר השם עמו פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו פה אל פה ולא בחלום במראה ולא בחידות והיא טובה גדולה ונפלאה, כי הדברים ברורים כאב לבנו ורב לתלמידו.
מְצוּדַת דָּוִד כי העליתיך. עתה יפרש מהו רוב הטובה שעשה ואמר כי העליתיך וגו׳: ומבית עבדים. ממקום שהייתם עבדים פדיתי אותך וכפל הדבר במ״ש: ואשלח. שלחתי לפניך מנהיגים הגונים והם משה ואהרן ומרים:
מַלְבִּי״ם כי העליתיך, מפרש מה עשיתי לך, הטובה הראשונה היה שהעליתי אותך מארץ מצרים, והגם שהיה לפני זמן המוגבל והיית עוד בבית עבדים בכ"ז פדיתיך, לפני הזמן, ואשלח לפניך את משה שהייתם נזונים בזכותם כמ"ש המן בזכות משה וכו', והיו מורים אתכם הדרך הטובה, משה לאנשים ומרים לנשים ואהרן כהן ה':

ה עַמִּי זְכָר־נָא מַה־יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה־עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִן־הַשִּׁטִּים עַד־הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה׃

רַשִׁ״י ומה ענה אותו בלעם בן בעור. מה אזעום לא זעם ה' (במדבר כ״ג:ח׳) שלא כעסתי כל אותן הימים: מן השטים. שחטאתם לי שם דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם שם את הארץ:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַמִי אִדְבַּר כְּעַן מַה מְלַךְ בְּלָק מַלְכָּא דְמוֹאָב וּמָה אָתֵיב יָתֵיהּ בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר הֲלָא גְבוּרָן אִתְעֲבִידָא לְכוֹן מִמֵישַׁר שִׁטִין עַד בֵּית גִלְגָלָא בְּדִיל לְמֵידַע זַכְוָתָא דַיָי:
אִבְּן עֶזְרָא עמי - הזכיר החסד שעשה השם עם ישראל על דבר עצת בלעם כשיעץ להשמיד הכל. וטעם: ומה ענה אותו – שלא הנחתי בלעם לקללכם וציויתיו והתנבא כי נתתי עליו רוחי בעבור כבודכם. וכתוב הוא וכל אשר ענה אותו, שבירך אתכם. ויהושע אמר: בדבר בלעם ואציל אתכם מידו. וטעם מן השטים - כי לא היה בין השטים שחטאו שם ישראל ובין הגלגל, רק מעט דרך ומעבר הירדן והזכיר הגלגל - כי הוא תחלת ארץ ישראל. והנה הטעם כאשר הייתם קרובים להכנס אל הארץ, אז חטאתם חטאה גדולה שהייתם כולכם בני מות וחמלתי עליכם ובאתם אל הארץ ועזרתי אתכם וכל זה עשיתי, אולי תכירו הטוב שעשיתי לכם וזהו: למען דעת צדקות ה'.
מְצוּדַת דָּוִד מה יעץ וגו׳. כאמר הלא עצתו היה לכלותך מן העולם ע״י בלעם לקללך בעת הזעם: ומה ענה וגו׳. ומה השיב לו בלעם מה אזעום לא זעם ה׳ (במדבר כ״ג:ח׳): מן השטים. ר״ל זכרו הטובה שעשה לכם מן השטים עד שהביא אתכם לגלגל והוא בקצה עבר הירדן המערבי וכאומר עם כי עבדתם בשטים לבעל פעור מ״מ לא רפו ידיו מכם עד שהביא אתכם אל הארץ: למען דעת. כל הטובה הזאת עשה עמכם למען תדעו צדקות ה׳ שעושה לפנים משורת הדין:
מְצוּדַת צִיּוֹן ענה. מלשון ענייה ותשובה:
מַלְבִּי״ם (ה-ח) עמי, עתה מפרש מה הלאיתיך, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, שרצה שבלעם יקטרג על ישראל ויקללם, ומה ענה אותו בלעם שטוב בעיני ה' לברך את ישראל מפני שההשגחה דבוקה בם לטובה, ועי"ז יעץ בלעם לבלק להכשילם בבנות מואב שעי"ז תסור השגחת ה' מהם, ומזה תראה כי לא הלאיתיך, ומביא ע"ז מה שנעשה אז מן השטים ועד הגלגל, שיעור הכתובים וסדרם, מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה' הגיד לך אדם מה טוב וכו', ושני הפסוקים במה אקדם ה' וכו' הירצה ה' באלפי אילים וכו' באו כמאמר מוסגר כמו שיבואר, וענינו, שאחרי שחטאו ישראל בשטים ע"י עצת בלעם, נחמו על מעשיהם, ושאלו במה יתרצה ה' לכפר פשע ולהתם חטאת, וחשבו כי יצטרכו לפייסו בקרבנות גדולות עד שיקריבו את בניהם ופרי בטנם לכפר חטאתם, ואז מן השטים ועד הגלגל הגיד לך אדם, והודיע להם תשובה על שאלתם מה טוב, שאין ה' רוצה בעבודות קשות כי אם עשות משפט וכו', ר"ל כי אז הואיל משה באר את התורה וכתב להם את משנה התורה והגיד להם מה טוב ומה ה' דורש מאתם שאינו דורש עבודות קשות וקרבנות וזבחים, (כי בספר משנה תורה לא האריך בדיני הקרבנות) ואינו רוצה רק שיעשו משפט וחסד, וזה היה מן השטים ועד הגלגל, כי בשטים החל משה לבאר להם את משנה התורה ואחרי מות משה עד בואם לגלגל שנעשו להם נסי הירדן וראו ששב שכינת ה' להיות אתם, דבר ה' אל יהושע וצוהו על משמרת התורה ושמירת מצותיה ולא הלאה אותם בשום עבודה קשה, עד שבאו לגלגל ששם צוה שימולו שנית ושיעשו את הפסח, שהיה עבודה קשה, אבל עד שבאו לגלגל לא בקש מהם שום דבר עבודה, וז"ש מן השטים ועד הגלגל הגיד לך אדם מה טוב ושה' אינו דורש מעמך שום דבר עבודה קשה כי אם עשות משפט וכו', למען דעת צדקות ה' ובזה תדע צדקות ה' שאינו מכביד על האדם עבודות קשות להלאותו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מן השטים, הכתובים זרים מאד והלא ענין בלעם ובלק לא נמשך מן השטים עד הגלגל?, ומ"ש הגיד שהוא עבר נסתר, קשה ומוזר?, ולמ"ש שעורו מן השטים עד הגלגל הגיד לך, תשובה על שאלתך מה טוב:

ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה׃

רַשִׁ״י אכף. אהיה כפוף:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בַּמָה אֶפְלַח קֳדָם יְיָ אִשְׁתַּעְבֵּד לֵאלָהָא דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמֵהּ מְרוֹמָא הַאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּעַלְוָן בְּעֶגְלִין בְּנֵי שְׁנָא:
אִבְּן עֶזְרָא במה - ואם כל אחד מכם יאמר במה אתרצה אל אלהי שעשה עם אבותי זה החסד, וזהו הטעם במה אקדם ומלת אכף מפעלי הכפל כדרך אשתחוה, כמנהג המביא מנחה לאדוניו.
מְצוּדַת דָּוִד במה אקדם ה׳. הוא מאמר הנביא בשם ישראל לומר הנה באמת הרבה טובה עשית עמדי ובמה אתרצה לבוא לפני ה׳ ובמה אהיה כפוף ומוכנע לאלהי מרום ר״ל מהו התשורה שאביא לו: האקדמנו. וכי אבוא לפניו בעולות מן העגלים בני שנתם שהם היותר טובים ונבחרים וכאלו יאמרו וכי צריך הוא לתקרובות וכי תועלת יש לו בהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן אקדם. אבוא לפניו וכן לא יקדמנה מגן (ישעיהו ל״ז:ל״ג): אכף. מלשון כפיפה והכנעה:
מַלְבִּי״ם (במה אקדם ה', מספר במאמר מוסגר, מה שאמרו ישראל אז אחרי שנכשלו בשטים בבעל פעור, הם שאלו, במה אקדם ה' באיזה מנחה ונדבה אקדמה פניו מצד שהוא ה' מהוה כל המציאות, עוד שאלו (במה) אכף לאלהי מרום אחר שחטאתי לפניו ואצטרך לכפוף קומתי ולהכנע ולבקש סליחה, במה אכף לפניו מצד שהוא אלהי מרום, שמצד דינו הקשה נקרא בשם אלהים, והוא אלהי מרום, והחוטא לפניו ראוי לעונש גדול, ומפרש נגד מ"ש במה אקדם ה' האקדמנו בעולות במה שאביא אליו עגלים בני שנה לעולה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אכף. נפעל משורש כפף:

ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי־שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי׃

רַשִׁ״י נחלי שמן. למנחות: האתן בכורי. קרבן לפשעי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲיִתְרְעֵי יְיָ בְּאַלְפֵי דִכְרִין בְּרִבְבַת נַחֲלִין דִמְשַׁח הַאֶתֵּן בּוּכְרִי חֲלַף חוֹבִי חִבּוּב מֵעַי חֲלַף חֲטָאֵי נַפְשִׁי:
אִבְּן עֶזְרָא הירצה - אם אוכל להקריב לו פרים רבים, כי רצונו באלפים רבים ושמן לקרבן רבבות נחלים, או אם ארצה אתן לו בכורי, בעבור פשעי שיסלח לי והטעם שאקריבנו לפניו, שאין לי במה אתרצה כי אם בבהמות או בבני. פרי בטני - הטעם כפול ובי"ת ברבבות ישרת בעבור שנים אחריו וככה הוא האתן בכורי בפשעי פרי בטני, בעבור חטאת נפשי, כמו: ויעבד ישראל באשה.
מְצוּדַת דָּוִד הירצה. וכי ירצה ה׳ בכמה אלפי אילים לקרבנות וברבבות נחלי שמן לצקת על המנחות: האתן. וכי אתן לו בכורי לקרבן על כי מחל פשעי וכי אתן פרי בטני מיתר בני על כי כפר חטאת נפשי וכאלו ישאלו אם כן מהו הגמול שאעשה לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן הירצה. מלשון רצוי: ברבבות. רבבה הוא עשרת אלפים: פרי בטני. הם הבנים:
מַלְבִּי״ם הירצה ה', הלא לא ירצה גם באלפי אילים שטובים מעגלים, וגם ברבבות נחלי שמן שאביא לנסכי העולות?, ועתה מפרש נגד מ"ש במה אכף לאלהי מרום, האתן בכורי פשעי, הלא ראוי שבעד פשעי שהוא המרד במזיד אתן בני הבכור לקרבן, ובעד חטאת נפשי שהוא השוגג אתן פרי בטני שהם בנים הקטנים, כן שאלתם אז):
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת פשעי, חטאת נפשי. פשע הוא המרד, וחטאת הוא הבא ע"י שגגה או התאוה, וע"כ ייחס בן הבכור אל הפשע, ופרי בטן הקטנים אל החטאת:

ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י הגיד. הקב"ה לך אדם מה טוב לך לעשות: והצנע לכת. ת"י הוי צנוע למיהך בדחלא דאלהך, ד"א והצנע לכת לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מבייש את חבירו ובא לפייסו ואומר לו איני מתרצה לך עד שיבא פלוני ופלוני שבזיתני לפניהם אבל הקב"ה אין חפץ אלא שישוב אליו בינו לבין עצמו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הַיְחַוֶה לָךְ אֱנָשָׁא מַה טַב וּמַה יְיָ תָּבַע מִנָךְ אֱלָהֵין לְמֶעְבַּד דִין דִקְשׁוֹט וּלְמִרְחַם גְמִילוֹת חִסְדָא וַהֲוֵי צְנִיעַ לְהַלְכָא בִּדְחַלְתָּא דֶאֱלָהָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא הגיד - זאת היא תשובת הנביא ככה הגיד לך - אתה האדם האומר במה אקדם ה' מה טוב בעיניו שתעשה והוא איננו מבקש אילים ולא בנך, רק עשות משפט, שלא תעשה עול בעמיתך ולא תוננו בדיבור או בהון רק תעשה חסד עמו בכל יכולתך והצנע לכתך עם השם לבדו, שתלך בדרכיו בתם לבב הפך קשי עורף.
מְצוּדַת דָּוִד הגיד לך אדם. כאלו הנביא משיב אתה בן אדם הנה מאז הגיד לך ה׳ מה טוב בעיניו ומהו הדבר אשר הוא דורש ושואל ממך: כי אם. ר״ל אין שום דבר כ״א לעשות משפט ולאהוב את הצדק וללכת עם אלהיך בדרכי מצותיו בצנעה לא בפרסום רב ולהתייהר:
מְצוּדַת צִיּוֹן והצנע. מלשון צניעות והסתר:
מַלְבִּי״ם הגיד חוזר למעלה שעל שאלתכם זאת, הגיד לך מן השטים ועד הגלגל, מה טוב ובמה תתרצה אל ה', הגיד ר"ל שהגיד לך, א] מה שטוב לך מצד שאתה אדם, במצות שבין אדם לחברו, מה שטוב לפני האדם עצמו בחיים המדיניים, וגם הגיד מה ה' דורש ממך במצות שבין אדם למקום, ומפרש נגד הגיד לך אדם מה טוב כי אם עשות משפט ואהבת חסד, שזה הטוב לך מצד שאתה אדם שהמשפט ישמור החיים המדיניים מן הגזל והעשק, ועשיית החסד בזה יעזור איש לאחיו, ונגד מה ה' דורש ממך אמר והצנע לכת עם אלהיך, מה שאתה צריך ללכת עם אלהיך (כמו את האלהים התהלך נח), שזה שורש המצות שבין אדם למקום שילך עם אלהים, ללכת בדרכיו ולהתקדש בקדושתו, כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני, זה יהיה בהצנע ובסתר, כי הם דברים שבינך ובין קונך ובזה טובה הצניעות בל יזיד וירים לבו בעניני החקירה באלהות וכן בל יתחכם על מצותיו, רק ילך בהצנע לכת עם אלהים:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הצנע. הצנוע בא הפך הזדון (משלי י"א ב') , הוא שיסתיר פניו מהביט אל האלהים, ובל יתחכם על מצותיו:

ט קוֹל יְהוָה לָעִיר יִקְרָא וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ שִׁמְעוּ מַטֶּה וּמִי יְעָדָהּ׃

רַשִׁ״י קול ה' לעיר יקרא. קל נבייא דה' על קרתא מכריזין להם תשובה: ותושיה יראה שמך. ותושיה קורא להם הנביא אשר רואה את שמך אשר נותן לב להתבונן ולראות דרכיך ותושיה מוסב על מקרא שלמעלה הימנו: שמעו מטה ומי יעדה. הטו אזן ושמעו מטה הפורענות אשר תרדה אתכם שהנביאים מתרים בכם ושמעו מי הוא אשר ייעד אותו הפורענות אם יכולת בידו לקיים מה שגוזר ויונתן לא כן תירגם: (ותושיה יראה שמך. מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילו מגיהנם):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַל נְבִיַיָא דַייָ עַל קַרְתָּא מַכְלָן וּמַלְפַיָא דָחֲלִין לִשְׁמָא שְׁמַע מַלְכָּא וְשִׁלְטוֹנָא וּשְׁאַר עַמָא דְאַרְעָא:
אִבְּן עֶזְרָא קול - בעבור שהזכיר שתעשה משפט החל להוכיח ישראל על שאינם עושים משפט במשקל במדה, וטעם לעיר שומרון או לירושלם. ותושיה - חסר איש כמו ואני תפלה ויראה בלב זה השם הקורא וכן הוא ואיש תושיה יראה, וידע השם הנזכר. ויפת אמר: כי ה"א תחת יו"ד והטעם כי תושיה ילמדו יראי השם וזהו הבל. שמעו מטה - שיביא השם לייסר את המעוותים ודעו מי יעדה ולא יאחר ומטה לשון נקבה, גם זכר ושמות רבות ככה.
מְצוּדַת דָּוִד קול ה׳ לעיר יקרא. הנה קול ה׳ קורא להעיר המיוחדת היא ירושלים אליה יקרא לעורר אנשיה לתשובה: ותושיה יראה שמך. ר״ל הקול ההוא בא ע״י איש תושיה הרואה את שמך ומתבונן בך הוא הנביא המתבונן בשם ה׳: שמעו מטה. וכה יאמר שמעו המטה המוכן להכות ר״ל הבינו גודל הפורעניות המוכן עליכם ומי הוא המייעד אותה הלא ה׳ שהיכולת בידו וכאומר הנה הנביא הוא הקור׳ הנאמן במאמרו והפורעניות המיועד׳ היא גדול׳ וחזקה והמייעד הוא בעל היכולת והיה א״כ מהראוי שמאד יחרדו וישובו אל ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן ותושיה. ר״ל ואיש תושיה כמו ואני תפלה (תהילים ק״ט:ד׳) והראוי איש תפלה ותושיה הוא ענין חכמת התורה והוא מלשון יש כי ישנה לעולם ולא תשוב לאין כיתר הדברים וכן יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳:ז׳): יראה. מלשון ראיה: יעדה. ענין הזמנה וקביעות כמו שם יעדה (ירמיה מ״ז):
מַלְבִּי״ם קול ה' שיעור הכתוב קול ה' ותושיה יקרא לעיר יראה שמך, וכונתו עמ"ש ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שתחלה היתה נקראת בשם שלם, כמ"ש ומלכי צדק מלך שלם, ואברהם הוסיף לה שם יראה, ע"ש שה' יראה וישגיח תמיד על העיר הזאת, ועתה יזכיר הנביא את ירושלים, שתזכור ששמה יראה כי עיני ה' בה תמיד, ותשמור את עצמה מלמרות עיני כבודו, וז"ש קול ה' וגם תושיה שהיא התורה, הם קראו לעיר הזאת ששמה יראה, כי ה' הסכים על השם הזה וכתבו בתורתו וא"כ שמעו מטה ומי יעדה, אחר שה' משגיח על מעשיכם שמעו את המטה שהוא העונש המיועד על עונותיכם ומי יעד את העונש הלא הוא ה' אשר לו היכולת להעניש, ר"ל כי מה שתקשו ערפכם יהיה או מצד שתחשבו שאין ה' רואה מעשיכם, על זה אמר יראה שמך, או שתחשבו שאין רצונו להעניש על זה אמר שמעו מטה, או שתחשבו שאין ביכלתו להעניש, על זה אמר מי יעדה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לעיר יקרא. הוא קריאת השם, ומבואר אצלינו (התו"ה אמור סי' קמ"א) שקריאת השם, שבא אחריו ל', מורה שכבר היה לו שם ומוסיף עוד שם אחר, כי כבר היה שם העיר שלם והוסיף יראה, ואמר ש¡מ?ך בלשון זכר, כי עקר השם על ראיית ה' והשגחתו הוא על העם אשר בעיר, או בא על המקום כמ"ש בתורה ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, וכמ"ש זה כ"פ שהמליץ יערב מטעם זה לשון זכר ונקבה ול' יחיד ורבים, כפי המושג העקרי אשר ברוח מליצתו, ותושיה היא התורה ששם נתפרש שם המקום, ור"ל קול ה' לעיר יקרא, ותושיה (לעיר תקרא) יראה שמך: ומי יעדה, היינו שיעד את המכה שיכה המטה, כי מכה היא שם נקבה:

י עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה׃

רַשִׁ״י עוד האש בית רשע אוצרות רשע. ה"א האש נקודה פתח לפי שהיא תמוה וכן פירושו עוד ל' אורך ימים הוא, האש כמו היש (ובד"ה א ב) מצינו אישי אבי דוד במקום ישי אף כאן אש במקום יש וכן (בשמואל ב י״ד:י״ט) אם אש להמין ולהשמאיל אם יש להאמין ולהשמאיל, וי"ת כן האית שיעלה בלבבכם שיתקיים בית רשע לאורך ימי' ואוצרות רשע: ואיפת רזון זעומה. מדה קטנה שעשיריכם מרמים בה העניים ומביאין אותן לידי רזון והוא זעומה באפו של הקב"ה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עוֹד הַאִית בֵּית רְשִׁיעָא אוֹצְרִין דִרְשַׁע וּמְכִילַן דִשְׁקַר מַיְתִין לוּט:
אִבְּן עֶזְרָא עוד האש - הנכבד בעיר עודהו מחזיק ברשעתו אחר ששמע קול הקריאה, יש בביתו כבית רשע איפת אוצרות רשע, ממון שקבץ ברשע ובאיפת רזון חסרה שהיא זעומה לשם ולא יאמר בלבו איננו ירא מלפני השם, שיאמר בלבו האזכה במאזני רשע.
מְצוּדַת דָּוִד עוד האש. ר״ל עכ״ז ראו עוד האם יש בבית רשע אוצרות הרשע שאסף בגזל ועושק או אם החזיר לבעליו וכאומר הלא עם כל זה לא שב ולא החזיר העושק: ואיפת רזון זעומה. ר״ל ראו אם עדיין בביתו איפה כחושה וחסרה להונות בה הבריות המעלות זעם באפו של הקב״ה:
מְצוּדַת צִיּוֹן האש. היא כמו היש וכן אם אש להאמין (ש״ב י״ד): בית רשע. כמו בבית: ואיפת. שם מדה: רזון. מלשון רזות וכחשות ואמר בדרך שאלה על החסרון: זעומה. מלשון זעם וכעס:
מַלְבִּי״ם עוד האש, עפ"ז ישאל וכי עוד יש בבית רשע אוצרות רשע? הכי לא יירא מעונשי ה' הרואה במעשיו, ואיפת רזון זעומה גם האיפה הקבועה מן הרוזנים, הממונים לפקח על המדות והם קובעים את האיפה שתהיה איפת צדק, גם איפה זו היא זעומה שה' זועם עליה, כי גם הרוזנים יחוקקו חקקי און:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת האש. הא' תמורת יו"ד וע"כ בא חסר, וכן אם אש להימין (ש"ב י"ד י"ט) : בית רשע. בבית רשע, כמו כי ששת ימים, חרב תאכלו: רזון. יחיד משם רוזנים שהם שרי העצה בעניני הדת, ומצאנו אותו ביחיד ובאפס לאום מתחת רזון (משלי י"ד כ"ח) לפי פירושי:

יא הַאֶזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע וּבְכִיס אַבְנֵי מִרְמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲיִזְכּוֹן בְּמָזְנְוָן דִרְשַׁע וּבְכִיס דְבֵיהּ מַתְקְלִין רַבְרְבִין וּדְעַדְקִין:
מְצוּדַת דָּוִד האזכה. ר״ל אשר היה ראוי להם לומר הנה הואיל וכן הוא שעדיין לא שבנו וכי אמצא זכות במאזני הרשע אשר עמדי ובכיס אבני המרמה ר״ל איך אוכל להצטדק במשפט אם עדיין העון שמור אצלינו:
מְצוּדַת צִיּוֹן האזכה. מלשון זכות: במאזני. כף המאזנים: ובכיס. אמתחת ושק ישימו בו אבני המשקל:
מַלְבִּי״ם האזכה וע"י שקבעו איפה קטנה יעשו גם השקל מזויף, שלפי שהקטינו את האיפה יקטינו הקונים את השקל, ובכ"ז לא יזכו בזה, כי ע"ז אמר אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם, ר"ל אף שנמצאו שניהם יחד, שע"י שיש אבן ואבן יעשה המוכר איפה ואיפה שמי שנותן לו שקל קטן מזויף נותן לו לעומתו איפה קטנה, ובכ"ז היא תועבה בעיני ה' הגם שנמצאו שניהם, לא יזכה בזה לאמר שהקטין השקל בעבור שכנגדו הקטין האיפה או בהפך, כי ה' הזהיר על אבן ואבן ועל איפה ואיפה בכל אופן, וז"ש הכי אזכה עי"כ במאזני רשע, ובמה שיש בכיס אבני מרמה להקטין גם השקל ע"י שהקטינו האיפה, אחר שה' שונא גם שניהם:

יב אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס וְיֹשְׁבֶיהָ דִּבְּרוּ־שָׁקֶר וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְעַתִּירָאָה מָלָן אוֹצְרֵיהוֹן חֲטוֹף וְיָתְבָהָא מְמַלְלִין שְׁקָר וְלִישַׁנְהוֹן נִכְלִין בְּפוּמְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא אשר עשיריה - עיר הנזכרת לעיר יקרא.
מְצוּדַת דָּוִד עשיריה. עשירי העיר ההיא: ולשונם רמיה בפיהם. לשונם תדבר רמיה בפיהם כי הלשון היא המדברת בתוך הפה:
מַלְבִּי״ם אשר עשיריה מלאו חמס, כי הם מעותים בין מדת האיפה בין מדת השקל כמ"ש להקטין איפה ולהגדיל שקל, ויושביה דברו שקר ולשונם רמיה בפיהם הדבור הפשוט הוא שקר גלוי, והדבור התבוניי שזה מיוחס אל הלשון הוא רמיה, שבו ירמאו ברמאות עד שאין השקר ניכר:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ולשונם. שם לשון בא על הדיבור התבוני, וזה המבדיל בינו ובין שפה כמ"ש בפי' ספר משלי, ויחס אליו הרמיה, כמ"ש משפת שקר מלשון רמיה (תהלות ק"כ) עמש"ש:

יג וְגַם־אֲנִי הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ הַשְׁמֵם עַל־חַטֹּאתֶךָ׃

רַשִׁ״י החליתי הכותך. האנשתי מכותיך חזקות וחולות ואנושו': השמם. להשמימך על חטאתיך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַף אֲנָא אַיְתֵיתִי עֲלָךְ מְרַע וּמְחָא אַצְדִינָךְ עַל דַחֲטָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא וגם - הטעם מדבר אל האיש הנזכר, עוד האיש לכל אחד מעשירי העיר, אם אתה עשית חמס והחלית לבב עשוקים, גם אני החליתיך עת הכיתיך והשממתיך.
מְצוּדַת דָּוִד וגם אני. ר״ל הואיל וכן עשו לכן גם אני מוכן להפליא אותך: הכותך. במה שאכה אותך מכה חזקה ולהשמים אותך בעבור חטאותיך:
מְצוּדַת צִיּוֹן החליתי. מלשון חולי: הכותך. מלשון הכאה: השמם. מלשון שממון:
מַלְבִּי״ם וגם אני החליתי הכותך, וע"כ התמדתי להכותך במטה, כמ"ש שמעו מטה ומי יעדה עד שהחליתי אותך, ובאשר כ"ז לא הועיל, ולכן השמם על חטאתיך צריך אני להשמם אותך עד שתהיה שממה לגמרי:

יד אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ וְתַסֵּג וְלֹא תַפְלִיט וַאֲשֶׁר תְּפַלֵּט לַחֶרֶב אֶתֵּן׃

רַשִׁ״י וישחך בקרבך. המאכל שתאכל אכניס בו מארה בתוך המעים ויגרום לך חולי שתהא חולה והולך שחוח וכן מפרש אותו בספרי מניין אף בתוך המעים ת"ל וישחך בקרבך בפרשת והיה עקב במדרש תמיד עיני ה' אלהיך בה ואף יונתן תירגם כן ויהי לך למרע מתא במעיך: ותסג. את אויביך המוליכים בניך ובנותיך בשבי ולא תפלטם ואם תפלטם סופם לחרב ומשמו של ר' מנחם שמעתי ותסג לתאות תשמיש ולא תפליט לא יהי' לך כח לפלוט שכבת זרע ואם תפלטם סופה לחרב אתן אתכם וי"ת ל' הראשון:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַתְּ תֵּיכוּל וְלָא תִסְבַּע וִיהֵי לָךְ לִמְרַע בִמְעָךְ וְתַדְבֵּיק וְלָא תְשֵׁיזֵיב וְדִי תְשֵׁיזֵיב לְחַרְבָּא אֶמְסַר:
אִבְּן עֶזְרָא אתה, וישחך - שם דבר כמו: וישעך תתן לנו. והטעם: הפך גאותך. ותסג - אשתך והסמ"ך כשי"ן תשיג אל הריון ולא תלד את כל זה בעבור החמס שעשיתם איש לרעהו, העשיר לעני.
מְצוּדַת דָּוִד ולא תשבע. כי תהיה המארה במעים: וישחך בקרבך. ותשאר א״כ הכנעתך בקרבך כי כשהאדם שבע רם לבבו אבל כשהוא רעב הוא שפל ומוכנע: ותסג. אף אם תשיג את האויב המוליכים את בניך בשבי עכ״ז לא תוכל להציל אותם מידו ומה אשר תציל מידו אתן לחרב כי יגבר יד האויב להכותם נפש אף אם לא יגבר ידו לקחתם בשבי:
מְצוּדַת צִיּוֹן וישחך. ענין שפלות והכנעה כמו וישח אדם (ישעיה ב׳): ותסג. ענין השגה וקרוב וכן לא יסג כלימות (לעיל ב׳): תפליט. ענין הצלה כמו רני פלט (תהלים ל״ב):
מַלְבִּי״ם אתה, מפרש מ"ש החליתי הכותך, שהגם שאתה תאכל ולא תשבע בכ"ז וישחך בקרבך תשוחח המאכל אותך בקרבך שהוא חולי שבא מרוב השביעה והאכילה היתרה. ותסג תשתדל להחזיר את רכושך ותבואתך ולהפליטו מידי האויב, ובכ"ז לא תפליט מידו, וגם אשר תפלט מיד האויב לחרב אתן יהרגוך עי"ז בחרב:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וישחך. שרשו ישח, ומשתתף עם שחה, כדרך נפ"י ונל"ה שמשתתפים. ונשתנה משקלו כי מציין חולי ידוע שישחו כלי המזון בקרבו: ותסג. מענין הפרשה, כמו נסוג אחור:

טו אַתָּה תִזְרַע וְלֹא תִקְצוֹר אַתָּה תִדְרֹךְ־זַיִת וְלֹא־תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה־יָּיִן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַתְּ תִּזְרַע וְלָא תֶחְצוֹד אַתְּ תְּבַדֵר זֵיתִין וְלָא תְשׁוּף מְשַׁח וְתַעֲצַר עִנְבִין וְלָא תִשְׁתֵּי חֲמָר:
מְצוּדַת דָּוִד ולא תקצור. כי האויב יקצרוהו לעצמו: ולא תסוך שמן. לא תסוך עם השמן כי העכו״ם יקחהו: ותירוש. תדרוך את ענבי היין:
מְצוּדַת צִיּוֹן תדרוך. הדרך לדרוך ברגל על הזתים להוציא השמן: תסוך. ענין משיחה: ותירוש. ענבי היין:
מַלְבִּי״ם אתה תזרע וכן יהיה קללה גם בפרי האדמה ופרי העץ, שתזרע תבואה וקטניות ולא תקצור, וגם שתדרוך זית לא תסוך השמן כי האויבים יאכלוהו:

טז וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית־אַחְאָב וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצוֹתָם לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ׃

רַשִׁ״י וישתמר חוקות עמרי. וידעתי כי לא תשמעו אלי כי ישתמר על ידיכם וביניכם כל חוקות עמרי ואחאב: וחרפת עמי תשאו. אתם תקבלון עון החרפה שהעכו"ם מחרפין את עמי שהעידה בהם תורה על כך (דברים כ״ה:י״ד) לא יהיה לך איפ' ואיפה והם אינם שומרים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְעַל דִי נְטַרְתּוּן גְזִירַת בֵּית עָמְרִי וַעֲבַדְתּוּן עוֹבָדֵי בֵּית אַחְאָב וְהַלַכְתּוּן בְּנִימוֹסֵיהוֹן בְּדִיל לְמִמְסַר יָתָךְ לְצָדוּ וְיָתְבָאָה לְאִשְׁתְּמָמוּ וַחֲסִידֵי עַמִי תְּקַבְּלוּן:
אִבְּן עֶזְרָא וישתמר - כל אחת מחוקות עמרי. וכל מעשה בית אחאב - הם המשתמרים וחוקותי לא ישתמרו. וטעם: וחרפת עמי – מה שהייתם מחרפים עובדי השם תשאו הגמול, או הטעם חרפת עמי תשאו עליכם, כדרך: וחרפה לא נשא על קרובו.
מְצוּדַת דָּוִד וישתמר. ר״ל עם כל הייעודים הרעים ההם ידעתי שלא תשמעו לי ויהי נשמר על ידכם חקות עמרי וכל מעשה בית אחאב בנו שהיו מלכי ישראל והרשיעו לעשות בעבודת הפסילים והנה אתם לומדים מהם ושומרים את החקים והמעשים האלו: במועצותם. של עמרי ואחאב בנו: למען תתי. ר״ל שיהיה זה סבה שאתן אותך ירושלים לשמה הכל יתמהו על חרבנך ויושבי העיר יהיו לשרקה כי העכו״ם ישרקו על גודל האבדון: וחרפת עמי תשאו. גם אתם תשאו החרפה שסבלו עמי הם בני עשרת השבטים להיות גולים כמותם הואיל ואחזתם בדרכיהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן במועצותם. מלשון עצה: לשמה. ענין תמהון: לשרקה. הוא קול הבאה בקבוץ השפתים והדרך לעשותם כשרואים דבר חשוב שנחרב וכן לשמה ולשרקה (ירמיה יט): תשאו. מלשון משא וסבל:
מַלְבִּי״ם וישתמר, עתה מפרש מ"ש השמם על חטאתך, שהגם שהחליתי הכותך לא הועיל לך מאומה כי בכ"ז ישתמרו חקות עמרי שהוסיף חקים רעים על חטאי ירבעם, וגם ישתמרו כל מעשה בית אחאב שהוסיפו עוד ברע ואתם תלכו במועצותיהם, לכן השמם על חטאתיך, וז"ש למען תתי אותך לשמה שתהיה שממה לגמרי, וחרפת עמי תשאו ר"ל ואתם תסבלו עונש על חרפת עמי שאתם גרמתם זאת שיהיו לחרפה ע"י מעשיכם הרעים:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.