א
מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת יְהוָה וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ׃
רַלְבַּ״ג
מאזני. הנה תועבת ה' מי שישקול הדעות במאזני מרמ' והוא אשר לא ידע להזהר בעיונו מהדברים המטעי' כי זה ממה שיביאהו לטעוח טענו' גדולות יביאו להריסה גדולה וחזקה ואמנם רצונו הוא שישקלו אותם באבן שלימה שלא תשא תוספת ולא חסרון וזה אמנם יהי' כשמירת הדרכים והסדרי' אשר יישירו האד' לשמרו מהטעות בעיון:
מְצוּדַת דָּוִד
מאזני מרמה. העשוי להכריע הכף אשר ירצה לרמות הקונים: ואבן שלמה. אבן משקל שהיא בשלימותה מבלי חסרון הוא לרצון לה׳:
ב
בָּא־זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת־צְנוּעִים חָכְמָה׃
רַשִׁ״י
בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. תבוא חכמה:
אִבְּן עֶזְרָא
בא זדון - חסר איש והנה בבא איש זדון יבוא קלון, שילקה לבני אדם. ואת צנועים - ועם הצנועים. חכמה - שיסבלו הקלון ולא יענוהו וצנועים הם המתביישים מעשות זדון, כמו: והצנע לכת.
רַלְבַּ״ג
בא זדון. הנה כשבא איש זדון והוא הרשע בדעות אשר יהרס לשפוט בדברי' בזולת עיון הנה בא אחריו קלון ובושת כי לא יסכים המציאות למה ששפטו אותו מזה ואמנם האנשים הצנועים שלא יהרסו לעלות לזאת המדרג' כי אם אחר ההצעות הראויות ובדברי' הראויים הנה תמצא אתם חכמה:
מְצוּדַת דָּוִד
בא זדון. כאשר בא איש זדון בא עמו קלון כי יבזה את הבריות ועם צנועים בא חכמה:
ג
תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים ושדם [יְשָׁדֵּם׃]
רַשִׁ״י
תומת ישרים תנחם. תנהלם: וסלף בוגדים ישדם. ישדדם:
אִבְּן עֶזְרָא
תומת - על משקל טמאת והראוי תומת. תנחם - שלא יכשלו. וסלף - עוות, כלומר שיסלפו אחרים. ישדם - הסלף, הוא ישודו אותם הבוגדים, וזה הפירוש ע"ד הקרי ביו"ד, וע"ד הקרי בוי"ו וסלף יבא לבוגדים ושדד אותם הסלף.
רַלְבַּ״ג
תומת ישרים. תום הישרים ינחה אותם אל מחוז חפצם להשיג מבוקשם ואולם עזות הבוגדים הוא ישחיח' וישדם:
מְצוּדַת דָּוִד
תומת. תמימות הישרים תנהיגם בדרך הטוב להם: וסלף. עקמימות הבוגדים ישודד מהם נפשותם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וסלף. ענין עקום כמו ויסלף דברי צדיקים (שמות כ״ג:ח׳): ישדם. מל׳ שדידה וגזילה:
ד
לֹא־יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת׃
אִבְּן עֶזְרָא
לא יועיל - לבוגדים ממונם ביום שיתעבם בהם השם. וצדקה - תציל לישרים ממות הבוגדים, או תצילם שלא ימותו אלא בעת כלח.
רַלְבַּ״ג
לא יועיל. הנה ההון לא יועיל לאדם למלטו ביום עבר' אבל יהיה נספה אך הצדקה והיושר יצילו אוחו ממוח:
מְצוּדַת דָּוִד
ביום עברה. ביום בא כעס מאת המקום לא יועיל העושר לכופר הנפש כי העומד עליו בוז יבוז למרבית ההון אבל צדקה מצילה מן המיתה:
ה
צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע׃
רַלְבַּ״ג
צדקת תמים תישר דרכו. למצוא חפציו כי בעבורה תדבק השגחת הש"י בו עם שדרכו היא אל הצדק והיושר ואולם הרשע יפול ברשעתו כי דרכו אל הרשע ויפול מפני זה באמצע דרכו כי הש"י ישמרהו ממצוא חפצו אשר יכוין בהם הרשע וההיזק לזולחו:
מְצוּדַת דָּוִד
תישר. הצדקה שעושה היא מוליכה אותו בדרך הישר לטוב לו: וברשעתו. והרשע עצמה שהכין הרשע לזולתו בה בעצמה יפול הוא:
ו
צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ׃
רַשִׁ״י
צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו. בהוות שהם עושים הם נלכדים והמקרא מסורס הוא כלומר ובוגדים בהוות ילכדו:
רַלְבַּ״ג
צדקת ישרים תצילם. מהרעות ואולם הבוגדים ילכדו בהוותם בעצמה אשר בה חשבו להזיק לזולת' והרצון בזה ובהות בוגדי' ילכדו אלו הבוגדים שזכר:
מְצוּדַת דָּוִד
תצילם. הצדקה תציל הישרים מרעה: ובהות. בהשבר שהכינו הבוגדים לזולתם ילכדו הם בעצמם בה:
ז
בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה׃
רַשִׁ״י
במות אדם רשע תאבד תקוה. תקות כל הבוטחים בו: ותוחלת אונים אבדה. תוחלת בניו שהם אונו אבדה כי בזכותו לא תבוא להם טובה אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם:
אִבְּן עֶזְרָא
במות, תאבד - שיקוה לעשוק העניים. אונים - מן און, כלומר שיוחילו לעשות און או יהיה אונים שם התאר, כמו בושים טובים.
רַלְבַּ״ג
במות אדם רשע תאבד תקוה. כי אין לו השארו' נפש ותוחלת שיהי' לו ברוב כחו אבדה או ירצה בזה כי במות הרשע תאבד התקוה שהיו מקוי' אוהביו שיגן עליהם בכחו והתוחלת שהיה להם בו שיוכל לעזו' בהם כבר אבדה כי סר כחו במותו:
מְצוּדַת דָּוִד
תאבד תקוה. תקות הבוטחים בו: ותוחלת. תקות בניו אבדה כי לא היה בו זכות להגן על הבנים:
ח
צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו׃
רַשִׁ״י
צדיק מצרה נחלץ. במות רשע ולמקרא העליון זה מחובר:
אִבְּן עֶזְרָא
נחלץ - מן: וחלצו את האבנים, כלומר השם יחלצהו מצרה הנגזרת על האדם. ויבא רשע - בצרה בעבורו להיות כפרו.
רַלְבַּ״ג
צדיק. כבר יקרה שימלט הש"י הצדיק מצר' ויביא הרשע תחתיו להיו' כפרו:
מְצוּדַת דָּוִד
צדיק. כשנגזרה צרה על הצדיק ובעבור הזכות בטלה הגזרה או כשנחלץ הצדיק מן הצרה יבוא רשע במקומו אל הצרה ההיא כי אין מדת הדין מתפייס עד יבא אחר תחתיו:
ט
בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ׃
רַשִׁ״י
בפה חנף. חנף המסית חבירו בדרך רע משחיתו בפיו: ובדעת צדיקים יחלצו. והצדיק נחלץ ממנו בדעת התורה שהזהירה עליו לא תאבה לו וגו' (דברים יג):
אִבְּן עֶזְרָא
בפה חנף - ענין רשע בפיהו, שידבר עדות שקר על רעהו חפץ להשחיתו או ברכילות, והצדיקים בדעתם ינצלו ויחלצו מן ההשחתה.
רַלְבַּ״ג
בפה. האיש החנף והרשע ישחית רעהו בפיו כי דבורו ימשוך האנשים לחטא וישחית אמנם הצדיקים לא די שלא ישחיתו זולתה אבל ימלטו בדעתם מהרעות הנכונות לבא:
מְצוּדַת דָּוִד
בפה חנף. בדברי חניפה ישחית את רעהו המחניף לו כי ילכדנו להמשך אחר דעתו: ובדעת. בעבור דעת התורה יוציאו מלבם דברי החונף ואינם נמשכים אחריו:
י
בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה׃
אִבְּן עֶזְרָא
בטוב צדיקים - כאשר ייטיב להם השם - אז ישמחו אנשי קריתם, וכאשר יאבדו הרשעים – ירננו.
רַלְבַּ״ג
בטוב צדיקים. בהצלחת הצדיקים וטובתם תשמח העיר כי הם אהובים לכלל העם ובטובתם להם טוב ובהפך זה ימצא ברשעים לא ישמחו בני העיר בטובתם אבל ירננו ויגילו באבדם בהצלחת הישרים תתרומם העיר ותתנשא כי הם אוהבים כלל בני העם ומברכתם יתברכו ואולם העיר אשר תהיה מנהגת בפי רשעים תהרס כי הוא ישים הנהגתה מעוותת וזה יהיה סבת השחתת העיר:
מְצוּדַת דָּוִד
תעלוץ קריה. כי משפיעים לזולתם מהטובה אשר חלק ה׳ להם: רנה. כי בעודם בחייהם הרעו לבריות:
יא
בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס׃
רַשִׁ״י
תרום קרת. תתקיים תקרת הבית בגבהה מלפול בעוד שהיו מלכי יהודה ישרים העמידה תפילתם את בית המקדש:
אִבְּן עֶזְרָא
בברכת - דבק עם העליון וכן הוא ראויים הם שישמחו, כי בעבור ברכת הצדיקים תרום קרת, כלומר ירימו בניינה, או רמז לאנשיה ובעבור פי רשע המעיד שקר, או הרכילות תהרס קריתם.
מְצוּדַת דָּוִד
בברכת. בעת בא הברכה לישרים ורק המה למעלה וינהיגו את בני העיר בהדרכה ישרה אז תתרומם עי״ז: ובפי וגו׳. אבל כאשר הברכה היא בפי כסילים ורק המה למעלה ועל פיהם יהיה כל דברי העיר אז תהרס עי״ז:
יב
בָּז־לְרֵעֵהוּ חֲסַר־לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ׃
רַשִׁ״י
ואיש תבונות יחריש. כשמבזהו החסר לב כמו שאול דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש (ש"א יא):
אִבְּן עֶזְרָא
בז - מי שיבוז לרעהו הראוי לכבדו, בעבור חכמתו הוא חסר דעת. ואיש תבונות - יסבול הבזיון ויחריש שלא יבוז לרעהו, או יחריש ולא יענהו.
רַלְבַּ״ג
בז לרעהו. האיש שהוא חסר לב הוא המבזה רעהו שהוא חסר לב כמוהו בשיחשוב עצמו לחכם ורעהו סכל ואולם איש תבונות אינו מבזה אח שהוא רעהו אבל יחריש כשידבר לשמוע דבריו ואע"פ שאינו אומר דבר שלא ידע אותו הנה לכבודו ישמע דבריו ואע"פ שאין תועלת בדבריו:
מְצוּדַת דָּוִד
בז. המבזה לחבירו הוא חסר לב: ואיש. אם מי שמבזין אותו הוא איש תבונות אז יחריש ולא יענהו על כל דבריו ולא יחוש לדברי חסר לב:
יג
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד וְנֶאֱמַן־רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר׃
אִבְּן עֶזְרָא
הולך - יקרא כן, בעבור שהוא מערב הענינים ואומר: הולך כי ישמע מזה הסוד, וילך לגלותו לאחרים.
רַלְבַּ״ג
הולך רכיל מגלה סוד. הנה יגיע לו מהרוע בזאת התכונה שילך רכיל ויגרום ההפסד לאנשים ואמנם מי שהוא נאמן רוח מכסה ומעלים הדבר שנאמר לו אע"פ שלא נאמר לו בסוד או ירצה בזה מי שהוא מגלה סוד החכמה בענינים האלהיים והעמוקים מאד הנה הוא מגונה כמו הולך רכיל כי בזה יגרו' הפסד רב לאנשים ואולם מי שהוא נאמן רוח וישמר מפני זה מלעשות דבר יביא בו האנשים לחטא הוא מכסה דבר חן החכמה מהבלתי ראוי לה:
מְצוּדַת דָּוִד
מגלה סוד. המגלה סוד חבירו הרי הוא הולך רכיל ואף אם לא ספר הדברים לפני מי שנאמר עליו כי חברך חברא אית ליה ויגולה הדבר גם אליו: ונאמן רוח. מי שרוחו נאמנה לה׳ הוא מעלים כל דבר ואם לא נאמר בסוד:
יד
בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל־עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ׃
רַשִׁ״י
באין תחבולות. כשהצרה באה על ישראל ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה יפול עם:
רַלְבַּ״ג
באין תחבולות. מפני העדר לקיחת חחבולות במלחמה יפול עם ביד שונאיהם ואולם ברוב יועץ לקחת התחבולות יושע העם מאויביו במלחמה או ירצה בזה מפני העדר לקיחת תחבולות לנצח הנפש המתאוה יפול עם ברשתה ר"ל איברי האדם וכחותם הנפשיים ואולם ברוב יועץ תהיה התשועה ולזה הפי' ימשך הפסוק הבא אחריו להרחיק השכל מהיו' ערב לנפש המתאוה לפרוע חובה לש"י והרצון בו שהאיש הרע ישבר וגו':
מְצוּדַת דָּוִד
באין. כאשר לא יחשבו תחבולות בדבר המלחמה אז יפול העם ביד שונאיו אולם ברוב יועץ קרובה התשועה:
טו
רַע־יֵרוֹעַ כִּי־עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ׃
רַשִׁ״י
רע ירוע. הרשע יתרוצץ אשר ערב לבו לעבודת גלולים: ושונא תוקעים. תוקעים כף לעשות רע וללכת בעצתם, ורבותינו דרשוהו בערבות ממון:
אִבְּן עֶזְרָא
רע - שם דבר. וירוע - מענין תרועם. וכן הוא שבר ישבר, מי שערב זר שאינו מכירו. ושונא - שיתקע כף בוטח ואינו מפחד ממלוה.
רַלְבַּ״ג
רע ירוע. הרצון בו שהאיש הרע ישבר ויאבר כי ערב בעד הכח שהוא זר לו במה שהוא אדם והוא הכח המתעורר אל התאוות הגשמיות ומי שישנא תוקעים ר"ל שהוא ירצה לערוב לרעהו בזה האופן אך ישתדל השכל בקנין הדעות אשר הוא מיוחד לו הוא בוטח ואין פחד לנגד עיניו כי השגחת יתברך תדבק בו:
מְצוּדַת דָּוִד
רע ירוע. ישבר ויתרוצץ על אשר היה ערב בעבור איש זר אשר לא ידעוהו אם הוא נאמן אבל השונא לתקוע כפיו בערבות מכל וכל בטוח הוא משבירה ורציצה:
טז
אֵשֶׁת־חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ־עֹשֶׁר׃
רַשִׁ״י
תתמוך כבוד. כנסת ישראל תקרב תמיד לכבוד הקב"ה ותורתו: ועריצים יתמכו עשר. בני אדום מתקרבים אצל גניבות ממון וגזל:
אִבְּן עֶזְרָא
אשת חן - בעלת החן והיופי היא תומכת כבודה שיכבדוה בעבור יפיה, או כבוד רמז לממון והוא הנכון בעיני, והתמיכה שלא תוציא ממנו לצרכה ותחפוץ במתנת אחרים. ועריצים - נוראים יתמכו עשרם ברוב מתנות אחרים שישחדום, אבל.
רַלְבַּ״ג
אשת חן. הנה החכמים ינחלו כבוד כי להפלגת חקירתם כל לשון תקום אתם למשפט ירשיעו והנה כשהיתה הנפש המשרתת לשכל אשת חן שתהיה נושא חן בעיניו מפני שכוונתה לו תמיד למה שיצטרך לו עדות מהחוש הנה היא תהיה סומכ' לחכם זה הכבוד וכאילו היא עמוד לזה הכבוד ישען עליו כמו שהתקיפים הם סומכים העושר והם כמו עמודים לו לשמרו מכל שולל ובוזז:
מְצוּדַת דָּוִד
אשת חן. אשה הנושאת חן בעבור כשרון מעשיה דרכה לסמוך את הכבוד שלא תלך ממנה ועושה סמיכות אל הכבוד בהוספת כשרון מעשים: ועריצים. בעלי כח רב דרכם עשות סמוכות אל העושר לבל יהיה אבוד מהם:
יז
גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי׃
רַשִׁ״י
גומל נפשו. גומל טובה לקרוביו איש חסד איש שהוא חסיד: ועכר שארו אכזרי. והאכזרי הוא עוכר את קרוביו:
אִבְּן עֶזְרָא
איש חסד גומל נפשו - ותומך אותה בחסדו ומשלימה עד שנת כלח. שארו - בשרו הוא אכזרי שיעשה בעברת זדון עד שישחית אחר. אמר: שארו עם האכזרי, כי רצונו להעמיד הגוף בתענוגי העולם והחסיד מעמיד הנפש, בישרו ובחסדו.
רַלְבַּ״ג
גומל נפשו. הנה מי שמגדל נפשו החומרית ומחזיק אותה לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש הוא איש חסד שלא יגרע מדבר חקו הראוי לו ויחמול על הראוי לחמלה עליו ואמנם מי שהוא עוכר בשרו ומצר לגופו הנה הוא אכזרי כי מי שהוא אכזרי לעצמו כל שכן שהוא אכזרי לזולתו ואולם אמר זה כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתב' מה שיענו גופם ענוי וזה הפך רצון הש"י ולזה תמצא שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמות רק מעט ביום אחד בשנה והיה זה כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות ולזה מי שיהיה סבה להחלות הגוף אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך:
מְצוּדַת דָּוִד
גומל נפשו. מי שגומל טוב לנפשו המתאווה לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות הוא בודאי איש חסיד כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוש על הממון כ״ש שהוא אכזרי על הזולת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ועוכר. ענין השחתה ובלבול כמו עכרתם אותי (בראשית לד): שארו. בשרו כמו אם יכין שאר (תהילים ע״ח:כ׳):
יח
רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת־שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת׃
רַשִׁ״י
רשע עשה פעולת שקר. פעולתו של רשע משקרת לו כסבור שתתקיים בו הצלחתו והכל אבד: וזורע צדקה שכר אמת. והזורע צדקה היא פעולה של אמת כי בודאי בטוח הוא שיקבל פעלו בסוף: שכר. קרוניא"ל בלעז כאדם הסוכר אמת המים כדי ללקוט דגים ובטוח שימצא שם דגים הרבה ודומה לו כל עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו י״ט:י׳):
אִבְּן עֶזְרָא
שכר אמת - ומי שיזרע הצדק - שכרו שיתן לו השם הוא אמת וזריעת הצדק הוא המעשה.
רַלְבַּ״ג
רשע עושה פעולת שקר. האיש הרשע במדות ובדעות עושה פעולות שאין בם תועלת אך הוא הבל וכזב ואולם מי שזורע צדקה במדות או בדעות יש לו שכר נפלא וקיים וזה השכר הוא השגת האמת אשר היא כל פרי הצלחה האנושית הנה כמו שימשך מזריעת הצדקה השגת האמת כן ימשך וגו':
מְצוּדַת דָּוִד
פעולת שקר. ר״ל פעולתו משקרת בו ולא תשאר בקיומה: וזורע. הזורע צדקה שכרו בא באמת א״כ פעולתו היא גמול הצדקה הנה באה ומתקיים:
יט
כֵּן־צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ׃
רַשִׁ״י
כן צדקה לחיים. אמתו של צדקה סופה לחיים כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳):
אִבְּן עֶזְרָא
כן צדקה - כאשר שכר הצדק – אמת, כן הצדקה בעבור חיים שישיגוה בה, והם חיי הנפש. ומרדף - פועל יוצא ללב, או לאחר וכן הוא מצוה לרדוף, בעבור מותו שימות בלא עתו.
רַלְבַּ״ג
כן צדקה. כן ימשך ממנה השגת החיים האמתיים כי חלק הדבר במציאות אשר הוא החיים בחלקו באמת כמו שהתבאר בפילוסופיא הראשונה ואמנם מי שהוא מרדף רעה ורשע במדות או בדעות הנה ימשך לו מזה מקרא המות וההפסד:
מְצוּדַת דָּוִד
כן צדקה. אמיתת הצדקה ר״ל הנתונה לשמה היא סבה להשיג החיים אבל המרדף עם הצדקה את הרעה לרמות בה את הבריות למען יחזיקוהו לצדיק היא עוד סיבה למותו כי לא תחשב לזכות כ״א לחובה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כן. עניינו כמו אמת וצדק כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳):
כ
תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי־לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ׃
רַלְבַּ״ג
תועבת ה'. היא האנשים שהם עקשי לב כי עקשותם יביאם תמיד אל השבוש בדעות ובפנות היותר גדולות מהם ורצון הש"י הוא האנשים ידרכו בעיונם בתמימות ושלימות להשמר מן הטעיות:
מְצוּדַת דָּוִד
עקשי לב. מראה לאדם יושרו ומחשבות לבו עקשות: תמימי דרך. התם בדרכיו ומשוה מסתרו לנגלהו הוא ירצה לה׳:
כא
יָד לְיָד לֹא־יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט׃
רַשִׁ״י
יד ליד. כלומר מיד הקב"ה לידו תבוא לו שכר פעולתו ולא ינקה מן הרעה אשר עשה:
אִבְּן עֶזְרָא
יד ליד - השם לנגד יד הרע, על כן לא ינקה. והטעם: לא יהיה נקי כי השם ישיב גמולו בראשו. וזרע צדיקים - הם בני הצדיקים שימלטו מצרה בשביל אבותם.
רַלְבַּ״ג
יד ליד. הנה הרעות הפתאומיות שיבואו מיד ליד לא ינקה האיש הרשע מהם כי אין הש"י משגיח עליו לשמרו מהם ואמנם זרע הצדיקים נמלט ממנו כי השגחת הש"י תדבק בהם לשמרם או יהיה הרצון בזה בעת הרעות הגדולות הפתאומיות שיבואו מיד ליד אשר אין אחד נקי מהרע כי הוא משחית הרעים והטובים הנה זרע הצדיקים והוא פרים אשר להם בשלימות השכל הוא נמלט בי לא יוכל זה הרע למשול בשכל:
מְצוּדַת דָּוִד
יד ליד. מידו של מקום יבוא הגמול ליד המחויב ולא ינקה הרע ממנו כי לא תשוב ריקם אבל זרע צדיקים לפעמים נמלטו מן הרעה אשר ישולח עליהם בעבור זכות כשרון מעשה האבות:
כב
נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם׃
רַשִׁ״י
נזם זהב באף חזיר. שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה: וסרת טעם. פורש מן התורה:
אִבְּן עֶזְרָא
באף חזיר - כי הוא יביאהו בטיט וישחיתהו וזהו משל וכן היופי כזהב והאשה האולת כחזיר, שאין לו דעת והיופי בה נשחת כאשר סרה מטעם חכמה וסרת על משקל: ומגרת ביתה.
רַלְבַּ״ג
נזם זהב. הנה האשה היפה שהיא נעדרת השכל היא דומה לנזם זהב שיושם במקום הנבאש בתכלית והוא אף החזיר אשר הוא באשפו' נמצא וכבר הישיר בזה להתרחק מן האשה הזונה אשר היא יפה כי בלא ספק שהיא סרת טעם ולזה תפותה לזה השיקוץ והגנות ונרמז בזה אל היופי וההכנה אשר שם הש"י בחומר האדם ובכחותיו הנפשיות לעבודת השכל ואם יסור מן ההשתדלות במה שהוכן לו מהשלימות הנה יהיה זה היופי וזאת ההכנה מונחת במקום אחר מגונה מאד וזה כי האדם החסר הוא יותר רע מהרעים שבב"ח כי בהכנתו שהוכנה לו להשיג שלימות השכל ישתמש בפעולות המגונות ולזה יפליג להרע יותר מהחיות והב"ח:
מְצוּדַת דָּוִד
נזם זהב. כמו אילו ישימו נזם זהב באף חזיר הנה לא תשמור העדי זה להתקשט בה אבל תלכלך אותה בצואה כן דרך אשה יפה אשר סרה ממנו טעם ועצת החכמה כי לא תשמור יפה להמותר לה כ״א להנאסר לה ונאמר למשל על מי שמצא חכמה ואינו משתמש בה לחכמת התורה כ״א לרמות הבריות וכדומה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נזם. עדי יושם על האף וכן חח ונזם (שמות לה): טעם. עניינו העצה ותוכן הדבר כמו וטעם זקנים יקח (איוב י״ב:כ׳):
כג
תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ־טוֹב תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה׃
רַשִׁ״י
תקות רשעים עברה. בטוחים ומקוים לגהינם:
אִבְּן עֶזְרָא
תאות - אך ממעט כל התאוות לבד תאות מעשה הטוב והרשעים יקוו לעשות עברה. והטעם: להתעבר באחרים ומדת הכעס שתעבור על מדה, תקרא עברה.
רַלְבַּ״ג
תאות צדיקים. הנה הצדיקים לא תהיה תאותם ותכליתם וגבולם אשר יכונו אליו רק אל הטוב ואולם מה שיקוו הרשעים מהתכלית אשר כונו אליו הוא דבר חמה ועברה כי הם משתדלים תמיד בעשיית הרעות וכבר באר זאת על צד מליצת השיר שכל אחד מאלו משיג מה שיקוה אליו וזה שהצדיק יבקש התכלית הטוב בכל אשר יעשה ולזה יתן השם יתברך שכרו שישיג הטוב הנפשיי והרשעים יבקשו תכלית רע בכל אשר יעשוהו ולזה ישיגו הרע לעצמם:
מְצוּדַת דָּוִד
אך טוב. מכל התאוות בוחרים אך תאות מעשה הטוב ועוזבים השאר: עברה. כל תקותם למצוא דבר מה לכעוס ולהתקצף על מי:
כד
יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ־לְמַחְסוֹר׃
רַשִׁ״י
יש מפזר. ממונו כגון לצדקה ונוסף עוד: וחושך. עצמו מיושר אך למחסור יהיה לו:
אִבְּן עֶזְרָא
יש מפזר - לעניים. ונוסף עוד - הממון. וחושך - ממונו מיושר, מעשות יושר, שלא יתן לעניים. וחשך - בעבור שיבואהו מחסור ואך ממעט תוספת המפזר.
רַלְבַּ״ג
יש מפזר. הנה יש מי שמפזר ונוסף עוד והוא בעל השלימות בעיון כי כל מה שיוסיף ללמד דעת לאנשים תהיה נוספת חכמתו ובינתו כאמרם ומתלמידי יותר מכלם, ואמנם מי שהוא מונע עצמו מללמד היושר לאנשים הנה זה הענין הוא לו למחסור משלימותו כי להעלימו דברי היושר מהאנשים תמעט חקירתו ולזאת הסבה ג"כ הנה נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה נפש איש ברכה שיבקש תמיד הברכה והתוספת בעיון תהיה דשנה ושמנה מדשן נעימות המושכלות ומי שהוא מרוה אחרים ממה שהשיג ומדשן החכמה הנה הוא גם כן מורה ומלמד לעצמו כי בזה הפועל יפליג יותר החקירה בזה העיון מצד ירידתו לבאר החקירה הזאת לתלמידים הנה מי שימנע מהשביר בר העיון יקללוהו כל העם או האומה מפני שאינו רוצה להועיל לאנשים במה שהועילהו הש"י בו ולראש האיש המשביר ומלמד דעת את העם תבא לו ברכה כי הם יברכוהו ותבא לו גם כן ברכה בעיונו בעצמו שתוסיף בזה הפועל גם תבא לו ברכה מהשם יתברך שיתן שכרו תחת זאת הטובה אשר עשה ואפשר שיתישרו אלו השלשה פסוקים לזרז על פועל הצדקה:
מְצוּדַת דָּוִד
יש מפזר. ר״ל ימצא דבר אם מפזרו בענין מה ויתוסף עוד יותר ואם ימנע מליתן ממנו אף הראוי לא יהיה סיבה לקיום הדבר כ״א להחסירו והוא פזרון הממון לצדקה כי המפזר וכו׳:
כה
נֶפֶשׁ־בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם־הוּא יוֹרֶא׃
רַשִׁ״י
נפש ברכה. שהוא ותרן בממונו וכל לשון ברכה פישון בלעז: ומרוה. שמשביע את העניים: גם הוא יורא. ישבע טוב:
אִבְּן עֶזְרָא
יורא - מלשון והורית להם. ופירוש: נפש הנותנת מברכותיה, השם ידשנה וירבה השם שהוא מרוה אותה. גם הוא יורא - וצוה להרוות איש אשר יחסר וזהו: הענק תעניק לו והחזקת בו. פרוש אחר: ומרוה דבק עם נפש ברכה. ופירוש: איש מרוה גם הוא יורא ענין הדשן, כי הוא מדושן בהרוותו איש מחסור. פרוש אחר: החכם שהוא מרוה אחרים - האל יתן לו שררה.
מְצוּדַת דָּוִד
נפש ברכה. החפצה הוספת טובה לזולת גם היא תדושן: ומרוה. המשביע את העניים גם הוא ישבע טוב:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ברכה. כל לשון ברכה עניינו הוספת טובה: תדשן. מל׳ דשן ושמן: ומרוה. ענין שביעה כמו כגן רוה (ישעיה נח):
כו
מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר׃
אִבְּן עֶזְרָא
בר - הוא הנקי מן התבן, על משקל חג פת בג. יקבוהו - מענין קבה לי ומשרשו כי משקל קבה הבה וכן ארה לי, והתכונה בהם נקבה יהבה נארה שמעה סלחה: משביר - מוכר שבר. פירוש: מי שמונע בעת רעב תבואתו עד שימכרה בדמים יקרים - יקללוהו עמים וברכה תבוא לראש מוכר שברו בעת הצורך.
מְצוּדַת דָּוִד
מונע בר. החדל למכור תבואתו בעת הצורך ומשמרה עד זמן היוקר יקללוהו בני אומתו וברכה באה לראש המוכר שבר בעת הצורך כי הכל יברכוהו והוא נאמר למשל על השפעת החכמה לזולת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בר. תבואה כמו לשבר בר (בראש׳ מב): יקבהו. יקללוהו כמו לכה קבה לי (במדבר כ״ב:י״א): לאום. אומה כמו ולאום מלאום יאמץ (בראשית כ״ה:כ״ג): משביר. ענין מכירת תבואה כמו לשבר בר (בראשית מב):
כז
שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ׃
רַשִׁ״י
שוחר טוב. החפץ להדריך את הבריות בדרך טובה ומוכיח ומיסר אותם: יבקש רצון. הוא חפץ שיהיה הקב"ה רוצה בם ומתפייס עמם, רצון, אפיימינ"ט בלעז:
אִבְּן עֶזְרָא
שוחר - שיקום בשחר לעשות טוב הוא יבקש לרצות חברו אשר חטא לו, או שיבקש רצון שירצהו השם. ודורש - לעשות רעה לרעהו, היא תבואנו מאת השם כענין: ישוב עמלו בראשו וגו'.
רַלְבַּ״ג
שוחר טוב. מי שהוא טוב ודורש אותו הוא רצון השם יתברך שיגיע לו כי השם יתברך עשה את האדם בתאר שיבקש אל הטובות ולזה יגיע לו בלא ספק התכלית שכוון אליו: ודורש. ומבקש לעשות רע יבואנו והוא שכבר יבא לו הרע בהפך מה שכיון כי הוא כיון הרע לזולתו ויבא לעצמו ברשתו אשר טמן לזולתו ילכד:
מְצוּדַת דָּוִד
שוחר טוב. הדורש אחר טובות בני אדם וחפץ בהם יבקש בזה רצון מה׳ כי עי״ז ירוצה לו: ודורש. אבל הדורש אחר רעות בני אדם ובה הוא חפץ אזי הרעה ההיא תבוא עליו:
כח
בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
בוטח בעשרו - ולא בשם, לא יועילנו כי הוא יפול ביד מבקשי נפשו, והצדיקים שיבטחו בשם ולא בעשרם - יפרחו ויציצו כעלה.
רַלְבַּ״ג
בוטח בעשרו. מי שיבטח בעשרו ולזה יחשב להתגדל ולהתנשא על האנשים הוא יפול כי אין ראוי לבטוח כי אם בש"י וכמו העלה שיצא תחתיו הפרח כן יפרחו הצדיקים לעשות פרים אשר יבטחו בו מהש"י:
מְצוּדַת דָּוִד
הוא יפול. ולא יועיל לו עשרו אבל הצדיקים הבוטחים בה׳ יפרחו כעצי האילן:
כט
עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל־רוּחַ וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם־לֵב׃
רַשִׁ״י
עוכר ביתו ינחל רוח. אדם עצל שינחל רוח תמיד ואינו יגע בתורה ולא במלאכה סוף עוכר את בני ביתו שאין להם מה לאכול:
אִבְּן עֶזְרָא
עוכר ביתו - באולתו הוא נוחל רוח והבל ועבדו של האויל לחכם לב לנחלה, כי יקנהו ממנו והודיע כי האויל משחית קנינו, והחכם קונהו בחכמתו, או האויל הוא עבד לחכם.
רַלְבַּ״ג
עוכר ביתו. מי שהוא משחית ביתו ר"ל כגון בנין הגוף ואיבריו וכחותיו הנפשיות עד שלא ישתמש בהם לתועלות המכוון בהם הנה ינחל רוח והבל כי אין בו תועלת ותחת מונעו עצמו מלעבוד שכלו במכוון בו ישוב עבד לזולתו ר"ל שכבר יהיה האויל עבד לחכם לב או ירצה במלת עבד שם מקרה והרצון בו שיגיעת האויל אשר עבד בו יהיה לחכם לב כאמרו יכין וצדיק ילבש:
מְצוּדַת דָּוִד
עוכר ביתו. העצל אשר בעבור עצלותו עוכר ומשחית בני ביתו כי לא מצאה ידו לתת להם די מחסורם הנה בזה יתרבה המריבה והכעס וכאלו ינחל לעצמו רוח הכעס וסוף הדבר יהיה אשר האויל הזה יהיה עבד לחכם לב להחיות נפש עצמו:
ל
פְּרִי־צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם׃
רַשִׁ״י
פרי צדיק. גמול פירות מעשה הצדיקים עץ חיים הם לעולם: ולוקח נפשות חכם. מי שהוא חכם קונה לו נפשות שמלמדם דרך טוב והרי הם לו כאלו קנאם כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳):
אִבְּן עֶזְרָא
פרי צדיק - פרי מחשבות שכלו ללמדם מוסר מפיהו, כפרי עץ החיים. ולוקח - מענין: כי לקח טוב. ופירש ומחכים נפשות חכם ומודיעם המוסרים וכמו: מה יקחך לבך יחכימך פרוש אחר: קונה כמו המביאים את המקחות. ובלשון חז"ל קורין לקנין מקח, כלומר קונה נפשות כעבדים ושפחות כענין ועבד אויל. פרוש אחר: ולוקח נפשות - בחכמתו יציל אותו מרע.
רַלְבַּ״ג
פרי צדיק עץ חיים. כי הצדיק יגיע אל החיים הנצחיים ומי שהוא לוקח ומושך לעבודות הנפשיות החומריות כדי שיעוררו כלם אל השכל להשגת אלו החיים הנצחיים הוא חכם או יהיה הטעם כפול והרצון פרי צדיק הוא עץ שיתן חיים וזה כי לא די לצדיק שיקנה החיים לעצמו אבל יקנה אותם לזולתו והחכם הוא לוקח נפשות האנשים ומושך אותם לעבודת השם יתברך שיקנו כלם החיים הנצחיים:
מְצוּדַת דָּוִד
פרי צדיק. מעשה הצדיק היא כעץ המגדל חיים כי על ידי מעשיו בא החיים. ולוקח. הלוקח לעצמו נפשות להדריכם בדרך הישר והרי הוא כאלו קנאם כמ״ש ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳) הלוקח הזה לחכם יחשב:
לא
הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם אַף כִּי־רָשָׁע וְחוֹטֵא׃
רַשִׁ״י
הן צדיק בארץ ישולם. למה יבטח הרשע בשעה שמצלחת לו הלא הוא רואה שהצדיק משתלם שכר העבירה שבידו בעודו על הארץ בחיים: ואף כי רשע וחוטא. וכ"ש שסופו של רשע להשתלם לו או בחייו או במותו:
אִבְּן עֶזְרָא
בארץ ישולם - בעודו חי ישלם לו השם מעשה הטוב. אף - כמו כן הרשעים ישולם שכר פעולתם טרם מותם כענין אל פניו ישלם לו.
רַלְבַּ״ג
הן צדיק בארץ. הנה הצדיק לא יספיק לו קנין החיים הנצחיים אבל יעמוד בשלום בהיותו בארץ אין פחד רעה לנגד עיניו וגם כאשר רשע והוא חוטא חטא מה עכ"ז יעמוד בשלום בארץ כמו שתראה מיהושפט שהתחבר עם אחאב שהיה רשע וחטא בזה הצילו הש"י מהרע כשקמו עליו חיל ארם להרגו בעבור כי נמצאו בו דברים טובים כמו שנזכר בספר דברי הימים וכזה תמצא בדוד כשחטא בדבר אותה האשה אמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות לפי שכל פעולותיו זולתי זאת היו בתכלית השלימו' כמו שזכרנו שם ולזה מצאנו שנענש שאול יותר ממה שנענש דוד והיה חטא שאול יותר מעט אלא שלא עשה מהטובות כל כך כמו שעשה דוד אך רוב פעולותיו בלתי נוהגות על היושר:
מְצוּדַת דָּוִד
הן וגו׳. כאומר למה יבטח הרשע על הצלחת שעתו הלא יראה כי אף הצדיק ישולם על העבירה שבידו עודנו בארץ עד לא ימות וכל שכן הרשע המחזיק ברשעו וחוטא עוד שבוודאי יקבל גמול מעשיו אם קודם המיתה אם לאחריה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.