כניסה
ספרייה ‹ תַּנַ״ךְ ‹ שׁוֹפְטִים ‹ יא

שׁוֹפְטִים יא

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן־אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת־יִפְתָּח׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִפְתָּח גִלְעָדָא הֲוָה גִבַּר חֵילָא וְהוּא בַּר אִתְּתָא פּוּנְדְקִיתָא וְאוֹלִיד גִלְעָד יַת יִפְתָּח:
רַלְבַּ״ג ויקם ה' וגו'. והנה ספר כי יפתח היה בן אשה זונה ופי' בו שכבר היה בן אשה שהיתה משבט אחר ולפי שלא נשאת לאחד מבני השבט קראה זונה להיותה נוטה ממה שראוי להנשא לאחד ממשפחתה כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה והנה נשא גלעד אשה אחרת משבטו והיו לו בנים ממנה ובני האשה ההיא סבבו על יד זקני גלעד שלא ינחל יפתח עמהם בבית אביהם והיה זה עול כי היה ראוי שירש עמהם:
מְצוּדַת דָּוִד ויולד גלעד. רצה לומר, עם שאמו היתה זונה, מכל מקום היה הדבר ברור שגלעד הוליד את יפתח, ולא אחר הולידו:
מַלְבִּי״ם ויולד גלעד את יפתח. רצה לומר בכ"ז ידעו הכל שגלעד ילדו כי יחדה אליו לפילגש.

ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת־גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי־הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת־יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־תִנְחַל בְּבֵית־אָבִינוּ כִּי בֶּן־אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִילֵידַת אִתַּת גִלְעָד לֵיהּ בְּנִין וּרְבִיאוּ בְנֵי אִתְּתָא וְתָרִיכוּ יַת יִפְתָּח וַאֲמַרוּ לֵיהּ לָא תַחְסֵין בְּבֵית אֲבוּנָא אֲרֵי בַּר אִתְּתָא אוֹחֲרִי אַתְּ:
מְצוּדַת דָּוִד ותלד. אחרי זה ילדה לו אשתו הנשואה אליו: ויגרשו. בחזקה ובאלימות: בן אשה אחרת. חסו על כבוד אביהם, ולא זכרו שם זונה:
מַלְבִּי״ם ותלד אשת גלעד. שהיתה לו בחופה וקדושין. ויאמרו לו לא תנחל. והיה זה שלא כדין, א) כי בן פילגש יורש נחלה עם יתר הבנים, ב) מה שגרשו את יפתח מן העיר שזה חמס מבואר.

ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל־יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲרַק יִפְתַּח מִן קֳדָם אֲחוֹהִי וִיתֵיב בְּאַרְעָא טָבָא וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוַת יִפְתַּח גַבְרִין סְרִיקִין וּנְפָקוּ עִמֵיהּ:
רַלְבַּ״ג והנה ברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ איש ששמו טוב ויתלקטו אליו אנשים רקים ויצאו עמו וידמה שיפתח היה מנהיגם והיו הולכים למלחמה תמיד ומשם חפרו אכלם:
מְצוּדַת דָּוִד ויתלקטו. ממקומות מחולפות: ויצאו עמו. בכל אשר יצא הוא:
מְצוּדַת צִיּוֹן טוב. שם אדון הארץ, וכן מצינו (רות ג יג) אם יגאלך טוב:
מַלְבִּי״ם ויברח. וזה מורה שרצו להורגו עד שהוכרח לברוח, ושזקני העיר לא עשו משפט.

ד וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם־יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י וילחמו בני עמון. היא האמורה למעלה (י ט):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מִזְמַן יוֹמִין וְאַגִיחוּ קְרָבָא בְּנֵי עַמוֹן עִם יִשְׂרָאֵל:
מְצוּדַת דָּוִד ויהי מימים וילחמו וגו׳. רצה לומר, מה שלחמו בני עמון עם ישראל, היה מסוף ימים רבים אחר שנתגרש יפתח:
מַלְבִּי״ם ויהי מימים. שהעשק הזה נמשך ימים רבים עד שלחמו בני עמון.

ה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם־יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת־יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד אַגִיחוּ קְרָבָא בְּנֵי עַמוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַאֲזַלוּ סָבֵי גִלְעָד לְמִדְבַּר יַת יִפְתַּח מֵאֲרַע טָב:
רַלְבַּ״ג ולפי שכבר נתבאר לזקני גלעד שהיה יפתח מצליח במלחמותיו באו אליו ואמרו לו שיהיה להם לקצין אם יהיה נלחם בעבורם בבני עמון ובזה התנאי קבלו יפתח להלחם בבני עמון ואמרו כל אלו הדברים לפני ה' רוצה לומר שכבר אמרו שה' יהיה שומע בינותם אם לא יקיימו מה שקבלו עליהם:
מְצוּדַת דָּוִד לקחת. להשיבו אל גלעד:
מַלְבִּי״ם ויהי כאשר נלחמו. רצה לומר לא מצד היושר החזירו את יפתח, רק מצד שהוצרכו אליו.

ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לְיִפְתַּח אִיתָא וּתְהֵי לָנָא לְרַבָּא וּנְגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמוֹן:
מְצוּדַת צִיּוֹן לקצין. ענין שררה, וכן (ישעיהו ג ו) קצין תהיה לנו:
מַלְבִּי״ם השאלות (ו-יא) בפסוק וא"ו אמרו לקצין ובפסוק חי"ת אמרו לראש? תחלה אמרו ונלחמה ואח"כ ונלחמתי? מה הטענה הלא אתם שנאתם אותי וכי בעבור זה לא יבקשו עזרתו אם יקוו ממנו תוחלת, ומה השיבו לכן עתה וכו' איך נמשך זה מהקודם? מ"ש אנכי אהיה לכם לראש מה חדש בזה הלא כבר התרצו לזה ומה השיבו כדברך כן נעשה והלא גם הם כן דברו אליו? עד עתה התנו שאם ילחם וינצח אז יהיה לראש, ואיך שמו אותו תיכף לראש טרם נצח וטרם לחם? לכה והייתה לנו לקצין. יש הבדל בין ראש וקצין, הקצין הוא העומד בקצה המחנה מחמת חשיבותו ומעלתו בגבורה, או בעושר או בחכמה הגם שאינו ראש ומושל עליהם, כמו שמלה לכה קצין תהיה לנו, והנה הם לא דברו אתו תחלה על שכרו אחרי המלחמה, רק על עתה, אמרו שיהיה הוא בקציהם מצד חשיבותו כי הוא גבור מכולם, ולכן אמרו ונלחמה בבני עמון בלשון רבים. כי הקצין אינו הראש שתתיחס המעשה אליו לבדו כי במלחמה כולם שוים עמו, רק הוא עומד בקציהם.

ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד הֲלָא אַתּוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְתָרִיכְתּוּנִי מִבֵּית אַבָּא וּמָא דֵין אֲתֵיתוּן לְוָתִי כְּעַן כַּד עָקַת לְכוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד ותגרשוני. עזרתם לאחי לגרש אותי: ומדוע וגו׳. רצה לומר, ואם תאמרו שבאמת נחמתם על הרעה, אם כן למה איחרתם עד כה, ומדוע באתם ׳עתה כאשר צר לכם׳ ולא מקודם, ונראה מזה שעדיין האיבה במקומה עומדת, ומפני הדחק באתם:
מַלְבִּי״ם ויאמר יפתח. השיב להם איך תאמרו שאני אהיה לקצין מפני חשיבותי, כאילו לא קראתם אותי מפני הצורך רק מפני החשיבות ומפני אהבתכם אותי, הלא אתם שנאתם אותי, וגם ותגרשוני מבית אבי כי הייתי שפל ונבזה אצלכם, זאת שנית שאם הייתם באים אלי בעת שלוה הייתי מוחל על העבר, אבל אתם באתם אלי עתה רק כאשר צר לכם, באופן שלא הניעכם הנה החרטה על העבר, ולא אהבה וחשיבות, רק ההכרח, ולמה אלך לעזר אתכם חנם בלא בצע, כאילו ברית אהבה בינינו מה שאינו כן.

ח וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל־יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח בְּכֵן כְּעַן תַּבְנָא לְוָתָךְ וּתְהַךְ עִמָנָא וְתַגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמוֹן וּתְהֵי לָנָא לְרֵישׁ לְכֹל יַתְבֵי גִלְעָד:
מְצוּדַת דָּוִד לכן. רצה לומר, לבל תחשוב כזאת, שבאנו עתה אליך בעצמנו להראות הכנעה גדולה וחיבה יתירה, כי אם היה מפני הדחק, היה די לשלוח אחריך: והלכת. וכאשר תלך עמנו: לכל ישבי גלעד. רצה לומר, לא לנו הבאים לבד, כי אם לכולם:
מַלְבִּי״ם ויאמרו כו' לכן עתה שבנו אליך. רצה לומר אמת כדברך כי מקדם שנאנו אותך והרעונו לך, אבל לכן עתה שבנו אליך באופן שלא תלך בעבור אהבה ובעבורנו רק תקח משכורתך, שע"י שוהלכת עמנו ונלחמת כי אתה תהיה הלוחם והנצחון יקרא על שמך ומזה יחויב שאחר שתנצח והיית לנו לראש כדין המנצח במלחמה והמציל את העם שאף אם הוא מפחותי העם יושם לראש ומושל.

ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל־זִקְנֵי גִלְעָד אִם־מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד אִם מְתִיבִין אַתּוּן יָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בִּבְנֵי עַמוֹן וְיִמְסַר יְיָ יַתְהוֹן קֳדָמַי אֲנָא אֱהֶוֵי לְכוֹן לְרֵישׁ:
מְצוּדַת דָּוִד אם משיבים. רצה לומר, אם יוגמר הדבר ואלך למלחמה ׳ונתן ה״ וכו׳, אז ׳אנכי׳, מעצמי ׳אהיה לכם לראש׳ מצד הדין ורצה לומר, עדיין אין זה הכנעה וחיבה במה שתאמרו להמשיל אותי אחר המלחמה, כי בודאי אם אהיה מנוצח, לא תאבו עוד להמשיל אותי, ואם אנצח אני, הנה מן הדין ראוי לי הממשלה, וכאלו אמר לא כן הוא, כי אם מיד קודם המלחמה תמשילו אותי:
מַלְבִּי״ם ויאמר יפתח. השיב להם, הנה בזה עדן לא הראיתם לי אות אהבה וסימן חרטה על העבר ויתראה כאילו אני הולך עם אויבי לעזור להם בעד משכורת, כי מה שהבטחתם שאחר המלחמה והנצחון תשימוני לראש, זה דבר שאינו תלוי בהסכמתכם שזה יהיה ממילא, שאם משיבים אתם אותי וכו' ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש מעצמי על כרחכם, כדין הנוצח. ומה תבטיחו לי אתם? וכוונתו מבוארת שהיה חפץ שישימו אותו לראש תיכף, עד שתיכף בלכתו לא ילך כקצין רק כראש, וכמו שאמר אל מלך בני עמון מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי שזה אמר מצד שהיה כבר המושל ואדוני הארץ.

י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי־גִלְעָד אֶל־יִפְתָּח יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם־לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח מֵימְרָא דַייָ יְהֵי סָהִיד בֵּינָנָא אִם לָא כְּפִתְגָמָךְ כֵּן נַעְבֵּד:
מְצוּדַת דָּוִד ה׳ יהיה שמע. ויהיה הוא לעד: כדברך. להמשיל אותך מיד:
מַלְבִּי״ם ויאמרו וכו' כדברך כן נעשה. רצה לומר שישימוהו לראש תיכף בבואו לגלעד.

יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם־זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת־כָּל־דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה׃

רַשִׁ״י את כל דבריו. התנאי שביניהם: לפני ה' במצפה. למקום שנאספו כולם, שהשכינה שורה על רוב צבור:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַל יִפְתָּח עִם סָבֵי גִלְעָד וּמַנִיאוּ עַמָא יָתֵיהּ עֲלֵיהוֹן לְרֵישׁ וּלְרַבָּא וּסְדַר יִפְתָּח יַת כָּל פִּתְגָמוֹהִי קֳדָם יְיָ בְּמִצְפַּיָא:
מְצוּדַת דָּוִד וישימו וגו׳. מיד עשאוהו לראש טרם צאתם למלחמה: את כל דבריו. דברי תפלתו ותחנוניו: לפני ה׳. כי שם נקבצו רבים מישראל והשכינה שורה על רוב צבור (סנהדרין לט א) (ועל שבמצפה נצח יהושע כל המלכים הנאספים עליו (יהושע יא ד), לזה קבעוה למקום קבוץ. כן נקבצו שמה בפילגש בגבעה (לקמן כ א), וכן בימי שמואל (שמואל א י יז), כשהמליך את שאול:
מַלְבִּי״ם וזה שאמר וילך וכו' וישימו כו' עליהם לראש ולקצין. שבחרוהו תכף לראש, וגם לקצין מפני מעלתו, וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' כו', התנה עמהם משפטי הראשית עד כמה תגיע ממשלתו, כמו שדבר שמואל להם את משפטי המלוכה עת המליך את שאול.

יב וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן לֵאמֹר מַה־לִּי וָלָךְ כִּי־בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יִפְתָּח אִזְגַדִין לְוַת מַלְכָּא דִבְנֵי עַמוֹן לְמֵימָר מַה לִי וְלָךְ אֲרֵי אֲתֵיתָא לְוָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעִי:
רַלְבַּ״ג והנה שלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון והראה לו בסוף הענין כי אין לו תרעומת כלל על ישראל מצד הארץ שלקח ישראל בעלותו ממצרים מארנון עד יבוק ועד הירדן וגומר כי לא לקחה ישראל מבני עמון אבל לקחה מסיחון מלך האמורי וידמה ששלח לו בראשי הדברים השניים כה אמר יפתח כי אולי יפתח היה מפורסם ביניהם בגבורה ורצה מפני זה להודיעו כי הוא המושל על ישראל כדי שישמר מלך בני עמון מלהלחם עם ישראל:
מְצוּדַת דָּוִד מה לי ולך. רצה לומר, מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה לי עליך ומה לך עלי, ולפי שמנוהו לראש, תלה הדבר בעצמו:
מַלְבִּי״ם מה לי ולך. כי מלחמה שתתהוה בין שני מלכים (אם תהיה כפי נמוסי המלכים לא בדרך עשק) יש לה בהכרח איזה עילה, כמו מריבה או טענה וכדומה, ולרוב יוכלו להתפשר ביניהם בטוב טרם נשקה המלחמה, ושאל שיודיעהו סבת המלחמה, ומה רוצה ממנו.

יג וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן אֶל־מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד־הַיַּבֹּק וְעַד־הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר מַלְכָּא דִבְנֵי עַמוֹן לְאִזְגַדֵי יִפְתָּח אֲרֵי נְסִיב יִשְׂרָאֵל יַת אַרְעִי בְּמִסְקֵיהּ מִמִצְרַיִם מֵאַרְנוֹנָא וְעַד יוּבְקָא וְעַד יַרְדְנָא וּכְעַן אֲתֵיב יַתְהֶן בִּשְׁלָם:
מְצוּדַת דָּוִד בשלום. מבלי מריבה ומלחמה:
מַלְבִּי״ם ויאמר מלך בני עמון כו' כי לקח ישראל את ארצי כו'. הודיע לו שיש לו טענה על הארץ שהיתה למואב בימי קדם טרם שכבשה סיחון ורוצה שישובו הערים אל בעליהם הראשונים (וכפי הנראה היה מלך בני עמון מושל אז גם על ארץ מואב) וטען בעד מואב שלקחו ארצו וגם שמה שלקחו מסיחון היה גם מבני עמו. כמו שאמר (יהושע יב) סיחון וכו' מערוער וכו' גבול בני עמון ושם (יג כה) ויהי להם הגבול יעזר וכו' וחצי ארץ בני עמון:

יד וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאוֹסִיף עוֹד יִפְתָּח וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוַת מַלְכָא דִבְנֵי עַמוֹן:

טו וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת־אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר יִפְתָּח לָא נִסִיב יִשְׂרָאֵל יַת אַרְעָא דְמוֹאָב וְיַת אַרְעָא בְּנֵי עַמוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד את ארץ מואב וגו׳. רצה לומר, אם המחוז (ההיה) היתה מאז של מואב ועמון, הנה בעת שלקחה ישראל לא היתה עוד ארצם, כאשר יפרש במקראות שלאחריו:
מַלְבִּי״ם כה אמר יפתח. טען ארבעה טענות: א) שישראל לא לקח מארץ מואב ובני עמון מאומה (כי הוא אין לו טענה רק אם היו לוקחים מידו בלי אמצעי (ונהפוך הוא שעת שלחו מלאכים אל מלך מואב ואל מלך אדום ולא אבו לעזבם לעבור גבולם (הגם שהיה בזה עילה למלחמה) הסבו את ארצם ולא באו בגבול מואב כי ארנון היה גבול מואב בימים ההם: (טענה ב) הארצות שהזכיר כבשו מסיחון שהיו אז תחת ממשלתו, וגם זה לא היה שלא כדין עד שיוכל לטעון עליהם, כי בעת שלח מלאכים גם על סיחון, החל סיחון לתגר בם מלחמה, ולא הספיק לו מה שלא הניחם לעבור בארצו, רק ולא האמין סיחון את ישראל עבר בגבלו, רצה לומר שלא הניחם אף ללכת בגבול ארצו ולסבבה כמו שסבבו ארץ אדום ומואב כי לא האמין להם, ולכן אסף את עמו וילחם בם, באופן שהוא התחיל במלחמה וה' נתנו ביד ישראל ולקחו את ארצו שהיא ארץ האמורי, לא ארץ מואב כי הארצות האלה היו אז לאמורי. (טענה ג) ועתה ה' אלהי ישראל הוריש וכו', רצה לומר הלא מלחמת ישראל בעת ההיא היה ענין אלהי וכל העמים ידעו זאת כי ה' הורישם ואם ה' שכל הארץ שלו הוריש את האמורי איך אתה תירשנו?! הלא את אשר יורישך כמוש וכו'. ומה לך לדבר שהוא מפלאי אלהים והשגחתו. (טענה ד) ועתה הטוב טוב אתה וכו'. הלא בלק היה מלך בעת ההיא והחריש וכן אחריו היו מלכים רבים וכבר עברו שלוש מאות שנה וישראל יושבים ומחזיקים בארץ ואתם החרשתם וזו חזקה גדולה ויש עמה טענה, וכן מהרי"א דרך דרך זה בכתובים האלה.

טז כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד־יַם־סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה׃

רַשִׁ״י עד ים סוף. בדרומה של ארץ אדום, וארץ אדום בדרומה של ארץ כנען:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי בְּמִסַקְהוֹן מִמִצְרָיִם וַאֲזַל יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא עַד יַמָא דְסוּף וַאֲתָא לִרְקָם:

יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ׃

רַשִׁ״י אעברה נא בארצך. מדרום לצפון, ליכנס לארץ כנען: וגם אל מלך מואב. שהיתה ארצו בסוף ארץ אדום, במזרחה של אדום ובדרומה של ארץ ישראל: ולא אבה. משה רמזה בתורה (דברים ב כט): כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, כשם שאדום לא נתנום לעבור, כך מואב לא נתנום לעבור:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר אֶעְבָּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ וְלָא שְׁמַע מַלְכָּא דְאֱדוֹם וְאַף לְוַת מַלְכָּא דְמוֹאָב שְׁלַח וְלָא קַבֵּל וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בִּרְקָם:
מְצוּדַת דָּוִד אעברה נא. לבוא אל ארץ כנען:
מְצוּדַת צִיּוֹן אבה. רצה, כמו (דברים כה ז) לא אבה יבמי:

יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת־אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא־בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב׃

רַשִׁ״י וילך במדבר. מן המערב למזרח, במיצר דרומי של אדום ומואב: ויסב את ארץ אדום. כל דרומה: ואת ארץ מואב. כל דרומה, וכשהגיע למקצוע דרומית מזרחית, פנה אל הצפון לסבוב את מיצר המזרחי: ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון. לסוף מזרחה של ארץ מואב, ושם התחילה ארץ סיחון ועוג, וכבשו עבר הירדן במזרח ארץ כנען ועברו הירדן, ונכנסו לה לארץ כנען דרך המזרח:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַל בְּמַדְבְּרָא וְאַקֵיף יַת אֲרַע אֱדוֹם וְיַת אֲרַע מוֹאָב וַאֲתוֹ מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא לְאַרְעָא דְמוֹאָב וּשְׁרוֹ בְּעִיבְרָא דְאַרְנוֹן וְלָא עָלוּ בִּתְחוּם מוֹאָב אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב:
מְצוּדַת דָּוִד ממזרח שמש. במזרחה של מואב: כי ארנון וגו׳. ארנון הוא התחלת גבול מואב, והמה חנו בהעבר מזה:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויחנון. כמו ויחנו, והנו״ן נוספת, כמו (דברים ו יז) תשמרון:

יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־סִיחוֹן מֶלֶךְ־הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצְךָ עַד־מְקוֹמִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן וַאֲמַר לֵיהּ יִשְׂרָאֵל נֶעְבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ עַד אַתְרִי:
מְצוּדַת דָּוִד עד מקומי. ארץ כנען, מקום אשר נתן לי ה׳:

כ וְלֹא־הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת־כָּל־עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא הֵימִין סִיחוֹן יַת יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יַת כָּל עַמֵיהּ וּשְׁרוֹ בְּיָהְצָה וְאַגִיחַ קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל:
מְצוּדַת דָּוִד ולא האמין. כי חשב לרמותו באו, ויכבשו ארצו:

כא וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־סִיחוֹן וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמְסַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יַת סִיחוֹן וְיַת כָּל עַמֵיהּ בִּידָא דְיִשְׂרָאֵל וּמְחוֹנוּן וִירֵית יִשְׂרָאֵל יַת כָּל אֲרַע אֱמוֹרָאָה יָתֵיב אַרְעָא הַהִיא:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויירש. מלשון ירושה:

כב וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל־גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד־הַיַּבֹּק וּמִן־הַמִּדְבָּר וְעַד־הַיַּרְדֵּן׃

רַשִׁ״י ויירשו וגו' מארנון ועד היבק. שאתה אומר שהוא שלך (פסוק יג), הם מסיחון לקחו: ומן המדבר ועד הירדן. מדברות היו שם לפני הירדן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִירִיתוּ יַת כָּל תְּחוּם אֱמוֹרָאָה מֵאַרְנוֹנָא וְעַד יוּבְקָא וּמִן מַדְבְּרָא וְעַד יַרְדְנָא:
מְצוּדַת דָּוִד מארנון וגו׳. אם כן, המחוז ההוא לקחו מסיחון, אשר כבש הוא מאז ממואב ומעמון:

כג וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת־הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל תָּרִיךְ יַת אֱמוֹרָאָה מִן קֳדָם עַמֵיהּ יִשְׂרָאֵל וְאַתְּ מְדַמֵי לְמֵירְתֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד מפני עמו ישראל. לשירשו הם, ולא שיוחזר לך, וזה שאמר ׳ואתה תירשנו׳, בתמיהה:
מְצוּדַת צִיּוֹן הוריש. ענין גירושין: תירשנו. מלשון ירושה:

כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא יַת דְיַחְסְנִנָךְ כְּמוֹשׁ טַעֲוָתָךְ יָתֵיהּ תַּחְסִין וְיַת כָּל דְתָרֵיךְ יְיָ אֱלָהָנָא מִן קֳדָמָנָא יָתֵיהּ נִירָת:
רַלְבַּ״ג ואמר לו על צד הלעג הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש כי לא יכול כמוש אלהיהם להצילם מיד סיחון כאומרו אוי לך מואב אבדת עם כמוש וגו':
מְצוּדַת דָּוִד אשר יורישך כמוש. בדרך לעג אמר:
מְצוּדַת צִיּוֹן כמוש. שם עבודה זרה: הוריש. גרש: נירש. מלשון ירושה:
מַלְבִּי״ם הלא את אשר יורישך כמוש וכו'. ומה לך לדבר שהוא מפלאי אלהים והשגחתו.

כה וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם־יִשְׂרָאֵל אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן הֲטַב טַב אַתְּ מִבָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב הֲמֵידַן דַן עִם יִשְׂרָאֵל אִם קְרָבָא אַגִיחַ בְּהוֹן:
רַלְבַּ״ג ואמר לו שאיננו טוב מבלק בן צפור מלך מואב שלא רב עם ישראל על זה ולא נלחם בם עם היותם יושבים בימיו בחשבון ובבנותיה ובערער ובבנותיה ובכל הערים אשר על יד ארנון והנה נמשך זה עד שלש מאות שנה שלא קם אחד מהם להלחם עם ישראל על זה ואם היה דין להם על הארץ הזאת מדוע לא הצילו אותה מידם בכל זה הזמן הארוך:
מְצוּדַת דָּוִד הרוב רב. וכי עשה הוא מריבה עם ישראל בעבור המחוז ההוא, עם כי יש בה גם משל מואב:
מְצוּדַת צִיּוֹן הרוב רב. מלשון מריבה:

כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל־הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל־יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא־הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא׃

רַשִׁ״י על ידי ארנון. אצל ארנון, שהיו ממואב, וידעו שלא היה להם לעבור עליהם, שהרי מסיחון כבשום (במדבר כא כד), שלקחם ממלך מואב (שם שם כו): שלש מאות שנה. משכבשו את הארץ בימי יהושע עד יפתח מכאן יש ללמוד שנות השופטים הנזכרים עד הנה, אם שני השעבוד של כל אומה נמנים בתוך ימי השופט אם לאו. שנינו בסדר עולם (פרק יב): יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה, ואין לו מקרא ממי ללמוד. עתניאל (לעיל ג יא), ארבעים שנה, ושני שעבוד של כושן רשעתים (שם שם ח), בכללם אחריו אהוד (שם שם ל), שמונים שנה, שמונה עשרה שנים, שעבוד של עגלון (שם שם יד) בתוכם, הרי מאה ארבעים ושמונה שנה. דבורה (שם ה לא) ארבעים שנה, ושני שעבוד יבין (שם ד ג) בתוכם, הרי מאה שמונים ושמונה. אחריו, שבע שנים של שעבוד מדין (שם ו א), וארבעים של גדעון (שם ח כח), ושלש של אבימלך (שם ט כב), הרי מאתים שלשים ושמונה שנים. אחריו, עשרים ושלש של תולע (שם י ב), ועשרים ושתים של יאיר (שם י ג), אלא שעלתה שנה אחת לשניהם, ושמונה עשרה של בני עמון (שם שם ח) עד שלא בא יפתח, הרי שלש מאות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּד יָתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכַפְרָנָהָא וּבְעַרְעוֹר וּבְכַפְרָנָהָא וּבְכָל קִרְוַיָא דְעַל תְּחוּמֵי אַרְנוֹן תְּלַת מְאָה שְׁנִין וּמָא דֵין לָא שְׁזַבְתּוּן בְּעִדָנָא הַהִיא:
מְצוּדַת דָּוִד בשבת ישראל. רצה לומר, בהיות ישראל יושבין בחשבון וכו׳: שלש מאות שנה (רצה לומר, קרוב לשלש מאות שנה, ועיין בחשבון שנות הדורות ״סדר עולם״ פרק יב): ומדוע לא הצלתם. מיד ישראל: בעת ההיא. במשך הזמן הזה:
מְצוּדַת צִיּוֹן ובבנותיה. הכפרים הסמוכים לה: על ידי. אצל מקומות:

כז וְאָנֹכִי לֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנָא לָא חָטֵית לָךְ וְאַתְּ עָבֵיד עִמִי בִּישָׁא לְאַגָחָא קְרָבָא בִי יְדִין יְיָ דַעֲבַד דִינָא יוֹמָא דֵין בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד לא חטאתי לך. לחרחר ריב עמדי להתנקם בי, כי לא עשיתי לך מאומה רע: ישפט ה׳ השפט. רצה לומר, ה׳ שהוא שופט כל הארץ, ישפוט היום בין וכו׳, וסרס המקרא:
מַלְבִּי״ם ואנכי לא חטאתי לך. רצה לומר אחר שאין לך טענה על הארץ לא יצויר סבה למלחמה רק אם א' חטא נגד חברו בכבודו וכדומה וזה לא היה כי לא חטאתי, וא"כ אתה עשה אתי רעה להלחם בי הוא דבר רע נגד חוקי המלכים ונמוסי המדינות, ואם אין בינינו מוכיח ישפט ה' השופט וכו':

כח וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל־דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא קַבֵּיל מַלְכָּא דִבְנֵי עַמוֹן לְפִתְגָמֵי יִפְתָּח דִשְׁלַח לְוָתֵיהּ:
רַלְבַּ״ג והנה לא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח ורצה על כל פנים להלחם בישראל אז נתחדשה ביפתח רוח גבורה מאת ה' ועבר על בני עמון במקום שהיו נאספים ונלחם בם והכה אותם מכה גדולה מאד כמו שזכר באופן שכבר נכנעו בני עמון מפני בני ישראל:

כט וַתְּהִי עַל־יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה וַיַּעֲבֹר אֶת־הַגִּלְעָד וְאֶת־מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת־מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן׃

רַשִׁ״י עבר בני עמון. אל בני עמון:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרַת עַל יִפְתָּח רוּחַ גְבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ וַעֲבַר יַת גִלְעָד וְיַת מְנַשֶׁה וַעֲבַר יַת מִצְפַּיָא דְגִלְעָד וּמִמִצְפַּיָא דְגִלְעָד עֲבַר בְּנֵי עַמוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד רוח ה׳. רוח גבורה מה׳ ואומץ הלב: עבר בני עמון. להלחם בהם בארצם:
מַלְבִּי״ם ויעבר את הגלעד. כבר אמר שמלך בני עמון חנה בגלעד, וכפ"ז הי' מחכמת יפתח שעבר בגלעד מן הצד דרך מצפה גלעד אל ארץ בני עמון, שבעוד שמלך בני עמון עם מחנהו עמדו בגלעד היה נקל לכבוש מדינת בני עמון ולהכות מכה גדולה בערי בני עמון ועי"כ נכנעו כי הוצרכו לשוב להגן על עריהם.

ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתוֹן תִּתֵּן אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקַיֵם יִפְתָּח קְיָם קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יַת בְּנֵי עַמוֹן בִּידִי:
רַלְבַּ״ג וספר שכבר נדר יפתח נדר לה' שאם יתן בידו את בני עמון יהיה לה' אשר יצא מביתו בשובו בשלום מבני עמון ויעלנו עולה אם היה ראוי לזה:

לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי דְיִפּוֹק מֵפַק בַּר מִדָשֵׁי בֵיתִי לָקֳדָמוּתִי כַּד אֵתוּב בִּשְׁלָם מִבְּנֵי עַמוֹן וִיהֵי קֳדָם יְיָ וְאַסְקִינֵיהּ עֲלָתָא:
רַלְבַּ״ג והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן כמו שנמצא בכהנים ובלוים ומצאנו ג"כ זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ לא ראתה אדם בו ולא אשה וישבה שם אך המתין לה שנים חדשים תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים ובזה הזמן הסגירה בבית הוא ולא היתה רואה אפילו אשה שם זולתי ארבעה ימים בשנה שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה. וראוי שנעיין במה שאמר יפתח זה שלש מאות שנה עברו מעת שכבשו הארץ ההיא עד התחלת שנות יפתח ונעיין עם זה במה שנאמר בבנין הבית שהיה בת"פ שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וזה ממה שיחייב שלא היה מעת צמיחת יפתח עד בנין הבית כי אם ק"מ שנה ואם חקרנו בזה נמצא בו יותר וזה שכשנקבץ שנות יפתח ואבצן ואילון ועבדון יהיו ל"ח ואם נקבץ עם זה שנות השעבוד ביד פלשתים שהיו מ' שנה עם שנות שמשון שהם כ' שנה ושנות עלי ושנות שמואל ושאול שהם י"ג שנה ושנות דוד ושלמה עד בנין הבית שהם מ"ג שנה יהיו קפ"ו שנים ואם אמרנו ששנות השעבוד ביד פלשתים נכללו בשנות שמשון ועלי עדיין יהיו נוספים ז' שנה ועוד כי יתכן שכבר התחילה השעבוד קודם הריון שמשון אחר שכבר נראה המלאך אל האשה ואמר לה והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, וידמה שנאמר בהיתר זה כי ישראל היו ביד פלשתים גם בימי יפתח ובימי השופטים הבאים אחריו אלא שלא היו פלשתים עדיין מושלים בישראל אך היו מתגברין עליהם במלחמותיהם ולזה ספר קודם צמיחת יפתח שכבר מכרם הש"י ביד פלשתים ובימיהם היה הריון שמשון והתחיל השעבוד להיות פלשתים מושלים בישראל סביב צמיחת ממשלת שמשון ולזה אמרו ישראל לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ועכ"ז הנה יהיו שם ז' שנים נוספות ואפשר שנאמר כי אלו הז' שנים היו חסרים מהג' מאות שנה שאמר יפתח והנה אמר על דרך הקירוב ג' מאות שנה כי לא חשש לז' שנים החסרות מזה והנה ימצא זה מסכים על האופן שפירשנו בשנניח שיהושע והזקנים פרנסו ישראל כ"ז שנה ואחר פרנס עתניאל בן קנז ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אהוד את ישראל עד פ' שנה עד שנות השעבוד ופרנסו דבורה וברק את ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס ירובעל את ישראל עד מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אבימלך את ישראל ג' שנים ותולע אחריו כ"ג שנה ויאיר כ"ב שנה וי"ח שנות השעבוד הרי רצ"ג שנים וכשנחבר אליהם מ' שנה מעת יציאת מצרים עד כבישת הארץ ההיא וקמ"ז שנה מצמיחת יפתח עד בנין הבית יהיה הכל ת"פ שנה ואם נפל ספק מתי היה פסל מיכה וענין פילגש בגבעה שסיפר שם שהיו בעת שלא היה מושל בישראל איש הישר בעיניו יעשה ולזה יחשב שיהיה בין שמשון ובין עלי זמן בלתי קצר עמדו בו ישראל בזולת שופט הנה נתיר זה הספק בשנאמר שזה היה בשנות השעבוד שזכרנו שלא היה שופט אם קודם צמיחת עתניאל בן קנז או קודם צמיחת אהוד או קודם צמיחת זולתם מן השופטים בשנות השעבוד שלא היה בישראל מושל וכבר נאמר בזה עוד בע"ה בהגיענו לשם ואפשר שנאמר שמה שאמר יפתח שלש מאות שנה היה אמת בלא שום קירוב אך נבלעו קצת משנות שמשון בשנות עלי שהרי בסוף היה יושב שמשון בארץ פלשתים ויתכן שאז היה שופט עלי ונחשבו אותם השנים בשנות שמשון כי הוא היה שופט אותם אם היה עומד אצלם והנה נבאר עוד זה בהגיענו שם בע"ה ונשוב למה שהיינו בו מביאור אלו הדברים:
מְצוּדַת דָּוִד והיה לה׳. רצה לומר, אם יהיה דבר שאין ראוי להעלות לעולה, יהיה קדש לה׳, שיתמיד בקדושה ולא ישתמש לחולין: והעליתהו. אז אקריבו עולה, אם יהיה דבר הראוי לעולה:
מַלְבִּי״ם והיה לה'. פי' או שיהיה לה' אם הוא בלתי ראוי לקרבן, או אם הוא ראוי לקרבן והעליתוהו עולה, רד"ק:

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַר יִפְתָּח לְוַת בְּנֵי עַמוֹן לְאַגָחָא קְרָבָא בְהוֹן וּמְסָרִינוּן יְיָ בִּידֵיהּ:

לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד־בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י אבל כרמים. (תרגום:) מישר כרמיא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמְחָנוּן מֵעֲרוֹעֵר עַד מַעֲלָנָא דְמִנִית עַשְׂרִין קִרְוִין וְעַד מֵישַׁר כְּרָמַיָא מַחֲתָא רַבְּתָא לַחֲדָא וְאִתְבָּרוּ בְּנֵי עַמוֹן מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מְצוּדַת דָּוִד ועד באך. עד המקום אשר תבוא בה אל מנית, וכאלו ידבר מול האדם היודע המקום: עשרים עיר. במרחק המקום ההוא היו עשרים עיר, והכה כולם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויכנעו. מלשון הכנעה:
מַלְבִּי״ם כה אמר יפתח. טען ארבעה טענות:

לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל־בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין־לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ־בַת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתָא יִפְתָּח לְמִצְפַּיָא לְבֵיתֵיהּ וְהָא בְרַתֵּיהּ נַפְקַת לָקֳדָמוּתֵיהּ בְּתֻפִין וּבְחִנְגִין וּלְחוֹד הִיא יְחִידָה לֵית לֵיהּ מִנֵיהּ בַּר אוֹ בְרַת:
מְצוּדַת דָּוִד אין לו ממנו. יתכן שאשת יפתח היו לה בנים מבעלה הראשון, ויפתח גדלם ולבנים יחשבו לו, ולזה אמר ׳אין לו ממנו׳ רצה לומר, מעצמו, מפרי בטנו, לא היה לו בן וכו׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן בתפים ובמחלות. שמות כלי ניגון:
מַלְבִּי״ם ורק היא יחידה. ויען כי יקרא יחיד גם אם יש לומר בנים אחרים שאינם חשובים אצלו כ"כ כמו בני פילגשים כמו שאמר ביצחק את בנך את יחידך הגם שהיה לו ישמעאל, לכן אמר רק היא יחידה, ומפרש אין לו ממנו, רצה לומר לא נולד מיפתח בן או בת:

לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי־פִי אֶל־יְהוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב׃

רַשִׁ״י הכרע הכרעתני. לשון נקבה, ודומה לו (שיר השירים ד ט): לבבתני אחותי כלה: היית בעוכרי. כל דמי נעכר, קפחת את רגלי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד חֲזֵי יָתָהּ וּבְזַע יַת לְבוּשׁוֹהִי וַאֲמַר וַוי בְּרַתִּי אַכְרָעָא אַכְרַעְתִּינִי וְאַתְּ הֲוֵית בְּעָכְרִי וַאֲנָא פַּתְחֵית פּוּמִי בִּנְדַר קֳדָם יְיָ וְלָא אֵיכוּל לְמֵיתָב:
מְצוּדַת דָּוִד ואת היית בעכרי. רצה לומר, מהראוי לחשוב אותך בין שאר העוכרים אותי, כי לא נופלת את מהם: פציתי פי. להקדיש לה׳ היוצא לקראתי:
מְצוּדַת צִיּוֹן אהה. ענין צעקת יללה: הכרע הכרעתני. מלשון כריעה ונפילה: בעוכרי. ענין השחתה ובלבול, כמו (יהושע ז כה) מה עכרתנו: פציתי. פתחתי, כמו (ישעיהו י יד) ופוצה פה:
מַלְבִּי״ם השאלות (לה-מ) למה לא הלך להתיר לו את נדרו, והלא יש לומר פתח וחרטה? וכי נשתכח מאתם דין התרת נדרים? ובשגם כפי הדין אינו נדר כלל שהאדם אינו ראוי לעולה: אהה בתי. נראה פי' שרצה להתחרט ולשאול על הנדר כיון שיש לו פתח חרטה וזה שאמר: אהה בתי וכי הכרע הכרעתיני או את היית בעוכרי ואיך אעשה לך הדבר הזה ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב אתמהה? הלא הנדרים לה' נתרים בפתח וחרטה ואינם דומים כדברים שמבטיחים לבני אדם שמוכרחים לקיים הבטחתם, כי הנודר לה' יש לו התרה.

לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת־פִּיךָ אֶל־יְהוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמָרַת לֵיהּ אַבָּא פְּתַחְתָּא יַת פּוּמָךְ בִּנְדַר קֳדָם יְיָ ָעֲבֵיד לִי כְמָא דִי נְפַק מִפּוּמָךְ בָּתַר דַעֲבַד לָךְ יְיָ פּוּרְעָנוּתָא מִבַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִבְּנֵי עַמוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד אחרי וגו׳. רצה לומר, הואיל ונתקיים התנאי שאמרת (פסוק ל), אם נתון תתן וכו׳, אם כן, חל הנדר:
מְצוּדַת צִיּוֹן אחרי. ענינו כמו הואיל, וכן (יחזקאל כ לט) ואחר אם אינכם שמעים:
מַלְבִּי״ם ותאמר אליו. השיבה לו שאין דבר זה דומה לשאר נדרים שע"י חרטה דמעיקרא החכם עוקר הנדר מעיקרו אבל אתה אין לך חרטה דמעיקרא רק חרטה דהשתא, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויבך שע"י הנדר נצחת את אויביך וא"א שיהיה לך חרטה על גוף הנדר מעיקרא. וזה גרם טעות ליפתח שלא הלך אצל החכמים לשאול על נדרו כי באמת היא טענת הבל שגם חרטה דהשתא מועיל לעקור על כל פנים את הנדר מכאן ולהבא.

לז וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל־הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל־בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי [וְרֵעוֹתָי׃]

רַשִׁ״י וירדתי על ההרים. לשון יללה הוא, ודוגמתו (ישעיהו טו ג): על גגותיה וברחובותיה כולה ייליל ירד בבכי, המתעצב בבכי עד שגופו משתבר. ובמדרש אגדה דורש רבי תנחומא (בחוקותי ה): על ההרים. לפני סנהדרין, שמא ימצאו פתח לנדרך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת לַאֲבוּהָא יִתְעֲבֵיד לִי פִּתְגָמָא הָדֵין שְׁבוֹק מִנִי תְּרֵין יַרְחִין וְאֵהַךְ וְאִתְנְגִיד עַל טוּרַיָא וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אֲנָא וְחַבְרָתִי:
מְצוּדַת דָּוִד יעשה לי הדבר הזה. והוא שירף ידו ממנה שני חדשים, לבל עשות עמה מה שנדר, עד כלותם: וירדתי. כי מקום יפתח היה בהר הגבוה שבהרים אשר סביב, ולזה אמרה ׳וירדתי על ההרים׳, ולפי שהנדר היה להפרישה מבני אדם, ושתתבודד בעבודת ה׳ וכאשר עשה לה, לזה שאלה שעוד שני חדשים תלך לנפשה להשביע עינה, עד לא תתבודד: ואבכה על בתולי. רצה לומר, על שלא תנשא לאיש ותשאר בתולה (כי הבכיה מועלת להפיג הצער): אנכי ורעותי. אלך אני ורעותי עמי:
מְצוּדַת צִיּוֹן הרפה. מלשון רפיון:
מַלְבִּי״ם ואבכה על בתולי. שהתיחדה ופרשה א"ע בל תנשא לאיש רק תעבד את ה' וזה שאמר...

לח וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל־בְּתוּלֶיהָ עַל־הֶהָרִים׃

רַשִׁ״י ותבך על בתוליה. מדלא כתיב על בתולותיה, משמע בתולים ממש:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר אֱזִילִי וּשְׁלַח יָתָהּ תְּרֵין יַרְחִין וַאֲזַלַת הִיא וְחַבְרָתָהָא וּבְכַת עַל בְּתוּלָהָא עַל טוּרַיָא:
מְצוּדַת דָּוִד וישלח אותה. נתן לה רשות ללכת לנפשה:

לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל־אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת־נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא־יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי־חֹק בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ותהי חק. גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאלו הלך אצל פנחס, או הוא בא אצלו, היה מתיר לו נדרו, עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה, ונפרע מהם, פנחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט כ): לפנים ה' עמו, למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר (לקמן יב ז): ויקבר בערי גלעד. ויש עוד לפתור: ותהי חק בישראל. מחובר למקרא שלאחריו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מִסּוֹף תְּרֵין יַרְחִין וְתָבַת לְוַת אֲבוּהָא וַעֲבַד לָהּ יַת נִדְרֵיהּ דִי נְדַר וְהִיא לָא יָדְעַת גְבַר וַהֲוַת לִגְזֵירָא בְּיִשְׂרָאֵל: [בְּדִיל דְלָא לְאַסָקָא גְבַר יַת בְּרֵיהּ וְיַת בְּרַתֵּיהּ לַעֲלָתָא כְּמָא דַעֲבַד יִפְתַּח גִלְעָדָאָה וְלָא שָׁאֵיל לְפִינְחָס כַּהֲנָא וְאִילוּ שָׁאֵיל לְפִינְחָס כַּהֲנָא הֲוָה פָרִיק יָתָהּ בְּדָמִין:]
מְצוּדַת דָּוִד ויעש לה וגו׳. הפרישה מבני אדם לשבת בודדה עוסקת בעבודת ה׳, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תענית ד א) שנדר להקריב עולה את כל היוצא וכו׳, וכן עשה נדרו: והיא לא ידעה איש. רצה לומר, כאשר נדר, כן עשה, והיתה פרושה מאיש: ותהי חק בישראל. הוא מה שיאמר במקרא שלאחריו:
מְצוּדַת צִיּוֹן מקץ. מסוף: ידעה. הוא כינוי לשכיבה וביאה, וכן (במדבר לא יז) ידעת איש: חק. דבר קבוע:
מַלְבִּי״ם ויעש לה את נדרו כו' והיא לא ידעה איש. בזה עשה לה נדרה במה שלא ידעה איש ונשארה צרורה עגונה עד מותה, והיה זה מצוה לפי דעתו. ודעת חז"ל שהעלה עולה ממש.

מ מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת־יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה׃

רַשִׁ״י מימים ימימה תלכנה וגו'. הדבר הזה קבעו עליהם לחוק: לתנות. לקונן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִזְמַן לִזְמַן אַזְלַן בְּנַת יִשְׂרָאֵל לַאֲלָאָה לְבַת יִפְתָּח גִלְעָדָאָה אַרְבְּעָא יוֹמִין בְּשַׁתָּא:
מְצוּדַת דָּוִד מימים ימימה. בכל שנה ושנה כל ימי חייה: לתנות. לדבר על לבה, להפיג צערה ולשמחה: ארבעת ימים בשנה. בכל שנה נתעכבו אצלה ארבעה ימים:
מְצוּדַת צִיּוֹן מימים ימימה. משנה לשנה, כמו (שמות יג י) ושמרת וכו׳ מימים ימימה: לתנות. ענין שיחה ודבור, כמו (לעיל ה יא) שם יתנו צדקות ה׳:
מַלְבִּי״ם לתנות בארבעה ימים. הלכו לדבר ולספר אתה ואח"כ שבה אל התבודדותה, ולחז"ל לתנות לקונן קינות על מיתתה.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.