שׁוֹפְטִים טז

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא־שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַל שִׁמְשׁוֹן לְעַזָתָא וַחֲזָא תַמָן אִתְּתָא פּוּנְדְקִיתָא וְעַל לְוָתָהּ:

רַלְבַּ״ג אחר זה ספר שבא שמשון עזתה וראה שם אש' פונדקיתא ובא לביתה ללון שם:

מַלְבִּי״ם וילך שמשון עזתה. לא פחד לבא בעיר גדולה מוקפת חומה דלתים ובריח ולשכב בבית זונה בלא פחד, ולא עוד אלא...

ב לַעַזָּתִים לֵאמֹר בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ־לוֹ כָל־הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל־הַלַּיְלָה לֵאמֹר עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרְגְנֻהוּ׃

רַשִׁ״י לעזתים לאמר. לאנשי עזה נאמר: ויתחרשו. נהגו עצמן בשתיקה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְעַזָתָאֵי אִתְחַוָה לְמֵימָר אֲתָא שִׁמְשׁוֹן הַלְכָא וְאַסְחֲרוּ וּכְמָנוּ לֵיהּ כָּל לֵילְיָא בְּמַעֲלָנָא דִתְרַע קַרְתָּא וּשְׁתִיקוּ כָּל לֵילְיָא לְמֵימָר עַד נֵיהוֹר צַפְרָא וְנִקְטְלִינֵיהּ:

רַלְבַּ״ג והנה הוגד לבני עזה שבא שמשון שם וארבו לו כל הלילה בשער ההיא ר"ל שהם סגרו השער וארבו לו כל הלילה בזה האופן להרגו בבקר לחשבם שהוא תחת ידם:

מְצוּדַת דָּוִד לעזתים לאמר. לאנשי עזה נאמר: ויסבו. סבבו בעיר לבקשו, כי לא ידעו לאיזה בית נכנס: בשער העיר. להרגו בבואו לצאת מן השער: ויתחרשו. שתקו, ועשו עצמם כאלו אינם יודעם ממנו, ולבל יהיה נשמר מהם, או כל הלילה חשבו מחשבות איך להמיתו: לאמר. ואמרו נמתין עד אור הבוקר בבואו לצאת דרך השער, ונהרגנו אז:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויתחרשו. ענין שתיקה, כמו (במדבר ל ה) והחריש לה, או הוא מענין חתירת המחשבה, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה:

מַלְבִּי״ם לעזתים לאמר. שצוה שיאמרו לעזתים שבא שמשון הנה הוא עצמו הוציא קול ששמשון הוא בעיר, רק לא הגיד שהוא הוא שמשון בעצמו: ויסבו. אחר שלא הכירו את המגיד וחשבו שאינו שמשון, סבו לדרוש ולחקור עליו ולתפשו בעת ירצה לצאת ויסבו בעיר וגם ארבו בשער ע"י שסגרו השער במנעול בל יוכל לצאת. ומלת אור, פעל עבר, עד יאור הבקר.

ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד־חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם־הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל־כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל־רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי חֶבְרוֹן׃

רַשִׁ״י ויסעם. ויעקרם ממקומם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁכַב שִׁמְשׁוֹן עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא וְקָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וַאֲחַד בְּדָשֵׁי תְּרַע קַרְתָּא וּבִתְרֵין סִפַּיָא וְנַטְלִינוּן עִם עַבְּרָא וְשַׁוִי עַל כְּתֵפוֹהִי וְאַסְקִינוּן לְרֵישׁ טוּרָא דְעַל אַפֵּי חֶבְרוֹן:

רַלְבַּ״ג והנה שכב שמשון עד חצי הלילה ואז קם ואחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות והסיעם עם הבריח ושמם על כתפיו והעלה אותם על ראש ההר אשר על פני חברון וזה ממה שיורה על עוצם גבורתו:

מְצוּדַת דָּוִד ויאחז. כי מצאם נעולות: ויסעם. עקרם ממקומם עם הבריח המבריח לנעול הדלתות:

מְצוּדַת צִיּוֹן המזוזות. הם העמודים מצדי הפתח, מזה ומזה: ויסעם. מלשון נסיעה, רצה לומר, עקרם ממקומם:

מַלְבִּי״ם ויאחז בדלתות. וזה גבורה יותר משאם אוחז בבריח ושוברו, ב) ששם המשא הזאת על כתפיו, ג) ויעלם דרך יום נשא אותם, כמו שאמר חז"ל, ומלת ויסעם שהוא יוצא מן הקל מורה שע"י נסיעתו בעצמו הסיע גם אותם וכן ויסע את היתד הארג מורה על קלות הפעולה כי היה לו לומר ויסיעם.

ד וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בָּתַר כֵּן וּרְחֵים אִתְּתָא בְּנַחֲלָא דְשׂוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְלִילָהּ:

רַלְבַּ״ג אחר כן ספר שאהב אשה בנחל שורק מבנות פלשתים ושמה דלילה וידמה שגיירה תחלה כמו שארז"ל:

מַלְבִּי״ם ויהי אחרי כן. עבירה גוררת עבירה. ושמה דלילה. הראשונה גייר ושינה שמה לשם יהדות, אבל זו לא נתגיירה ונשאר שמה דלילה. וכן אמר בירושלמי (פרק ראשון דסוטה הלכה ח) שבתמנתה דרך נשואין היה ולא בעזה. וחז"ל דרשו דלדלה כחו ומעשיו ולבו.

ה וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן־לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ לְוָתָהּ טוּרְנֵי פְּלִשְׁתָּאֵי וַאֲמַרוּ לָהּ שְׁדִילִי יָתֵיהּ וַחֲזִי בַּמֶה חֵילֵיהּ רַבָּא וּבַמֶה נֵיכוּל לֵיהּ וְנִסְרִינֵיהּ לְעַנָיוּתֵיהּ וַאֲנַחְנָא נִתַּן לָךְ גְבַר אֲלַף וּמְאָה סַלְעִין דִכְסַף:

רַלְבַּ״ג ועלו אליה סרני פלשתים והשיאוה לפתות את שמשון שיודיעה במה כחו גדול ובמה יוכלו לאסור אותו לענותו והתל בה ג"פ ואחר זה הציקתהו בדבר עד שהלאת אותו עם שכבר היתה מונעת ממנו בעת שהיה יצרו תקפו כמו שארז"ל ולזה קצרה נפשו למות וכשקצרה נפשו למות אז הגיד לה את כל לבו והיה זה סבה שנפל ביד פלשתים ונקרו עיניו ואסרוהו בנחשתים והיה טוחן בבית האסורים כמנהג האסורים שהיו טוחנים שם מיני התבואה להשתעבד בהם:

מְצוּדַת דָּוִד פתי אותו וראי. רצה לומר, פתיהו שיאמר לך, ואל תאמיני בו עד שתראי בנסיון שהאמת אתו: במה. בעבור מה גדול כוחו כל כך, ובמה יותש כוחו לשנוכל לאסרו ולענות אותו ביסורים: איש. כל איש ואיש מאתנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן פתי. ענין הסתה והרבות דברים: ואסרנוהו. מלשון מאסר: לענותו. מלשון עינוי:

מַלְבִּי״ם השאלות (ה-יח) הם דרשו שני דברים במה כחו גדול, ובמה יוכלו לאסרו, וכן שאלה בפעם הראשון והוא לא השיב רק במה יוכלו לאסרו, ולא על במה כחו גדול, ובפעם הב' והג' לא שאלה ממנו רק במה כחו גדול, במה הכירה בפעם האחרון שהגיד לה את כל לבו, ולמה בפעמים הראשונים אמר והייתי כאחד האדם, ובפעם האחרון אמר והייתי ככל האדם: וראי במה כחו גדול ובמה נוכל לו. בקשו שני דברים: א) שתראה מה הסבה שבעבורה כחו גדול, כי חשבו שאינו כטבע רק ע"י איזה סגולה, ואז יוכלו להתחכם כנגדו להסיר הסבה. ב) שגם אם הוא בטבע תדרוש באיזה אופן יאסר, כי יש מי שכחו בידיו ולא ברגליו, ויאסר ברגליו או במקום אחר מן הגוף שאינו חזק שם, ואמרו וראי רצה לומר שתבחון את דבריו אם כנים הם, ואמרו ואסרנוהו לענותו, הוא הבטחה שלא ימיתו אותו וכן קיימו הבטחתם שלא ימיתו אותו ולא המיתוהו רק נקרו את עיניו.

ו וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל־שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה־נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת דְלִילָה לְשִׁמְשׁוֹן חֲוֵי כְעַן לִי בְּמֶה חֵילָךְ סַגִי וּבְמָה תִתְאַסַר לְעַנְיוּתָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד ובמה תאסר. באיזה דבר תאסר לשיוכל מי לענותך לבל תוכל לנתק המאסר, ודבריה כאומר, הראה לי חיבה יתירה וגלה אלי מצפוני לבך:

מַלְבִּי״ם ותאמר. וכן שאלה אותו על שני דברים הנזכרים.

ז וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן אִם־יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא־חֹרָבוּ וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם׃

רַשִׁ״י יתרים. חבלים דקים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לָהּ שִׁמְשׁוֹן אִם יֵיסְרוּנַנִי בְּשַׁבְעָא יְתָרִין רְטִיבִין דְלָא יַבִּישׁוּ וְאֶחֱלוֹשׁ וְאֶהֱוֵי כְּחַד מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא:

מְצוּדַת דָּוִד אשר לא חרבו. כפל הדבר לתוספת ביאור: כאחד האדם. כשאר כל אדם:

מְצוּדַת צִיּוֹן יתרים לחים. חבלים משבטים לחים, כמו (איוב ל יא) יתרי פתח: חרבו. יבשו, כמו (בראשית ח יג) חרבו המים: וחליתי. תרגם יונתן: ואחלוש:

מַלְבִּי״ם ויאמר אליה. והוא לא השיב לה רק במה יאסר ולא על במה כחו גדול, כאילו אינו יודע סבה לזה כי הוא בטבע, רק שבחן שבזה יאסר.

ח וַיַּעֲלוּ־לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא־חֹרָבוּ וַתַּאַסְרֵהוּ בָּהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַסִיקוּ לָהּ טוּרְנֵי פְּלִשְׁתָּאֵי שַׁבְעָא יְתָרִין רְטִיבִין דְלָא יַבִּישׁוּ וַאֲסַרְתֵּיהּ בְּהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ותאסרהו בהם. לבחון אם אמת הדבר:

ט וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיְנַתֵּק אֶת־הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל־הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ׃

רַשִׁ״י ולא נודע כחו. לא הוצרך להתחזק בנתקו אותם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְמָנָא יְתַב לָהּ בְּאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָא וַאֲמַרַת לֵיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי אֲתוֹ עֲלָךְ שִׁמְשׁוֹן וּפְסַק יַת יְתָרַיָא כְּמָא דְמִתְפְּסַק חוּטָא דְכִתָּנָא דַאֲרַח בֵיהּ נוּרָא וְלָא אִתְיְדַע חֵילֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד והאורב יושב. שאם תראה שאמת הדבר, יקחוהו: ותאמר אליו. אחר שאסרה אותו, אמרה לו, אתה שמשון, פלשתים באו עליך, בכדי שיתחזק לנתק היתרים, ואם ינתקם, תאמר שלנסותו עשתה, ואם לא יוכל לנתקם, הרי האורב מוכן: בהריחו אש. רצה לומר, כשהוא קרוב אל האש ורק מריח את האש, והוא מלשון מליצה: ולא נודע כחו. לא היה נודע בזה תכלית גבול כחו, כי לדבר קל היה נחשב למול כחו, ובקלות נתקם:

מְצוּדַת צִיּוֹן וינתק. ענין ההעתק והקריעה לשנים, וכן (ירמיהו ה ה) נתקו מוסרות: פתיל. חוט כפול ושזור, כמו (במדבר טו לח) פתיל תכלת: הנערת. הוא פסולת הפשתן המנערים ומשליכים ממנה בעת הנפוץ, כמו (ישעיהו א לא) והיה החסון לנערת, ורצה לומר, חוט המנוער מהפסולת, שהוא נוח להשרף בקל: בהריחו. מלשון ריח, ועל דרך הרחבה והפלגה ידבר:

י וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל־שִׁמְשׁוֹן הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים עַתָּה הַגִּידָה־נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת דְלִילָה לְשִׁמְשׁוֹן הָא שְׁקַרְתָּ בִּי וּמַלֵילְתָּא עִמִי כַּדְבִין כְּעַן חַוֵי כְעַן לִי בְּמַה תִּתְאַסָר:

מְצוּדַת דָּוִד עתה הגידה. אמיתת הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן התלת. ענין לעג ושחוק, כמו (שמות ח כה) אל יוסף פרעה התל:

מַלְבִּי״ם ותאמר דלילה כו' הנה התלת בי. רצה לומר היא האמינה לו במ"ש שאנו יודע במה כחו גדול, אבל אחר שהודה שיודע במה יאסר, א"כ למה דברת כזבים, ועתה הגידה נא לי האמת במה תאסר.

יא וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם־אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא־נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם׃

רַשִׁ״י בעבותים. חבלים גסים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לָהּ אִם מֵיסַר יֵיסְרוּנַנִי בִּגְדִילָן חַדְתָּן דְלָא אִתְעֲבִידָא בְהוֹן עֲבִידְתָּא וְאֶחֱלוֹשׁ וְאֶהֱוֵי כְּחַד מִבְּנֵי אֱנָשָׁא:

מַלְבִּי״ם ויאמר אליה. השיב שלא דבר כזבים כלל, רק ששכח תנאי בדבריו: א) שהיתרים צריכים להיות עבותים, רצה לומר קלועים משלשה, ב) שצריך שלא נעשה בם מלאכה.

יב וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְסִיבַת דְלִילָה גְדִילָן חַדְתָּן וַאֲסַרְתֵּיהּ בְּהוֹן וַאֲמַרַת לֵיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי אֲתוֹ עֲלָךְ שִׁמְשׁוֹן וּכְמָנָא יָתֵיב בְּאִידְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָא וּפַסְקִינוּן מֵעַל דַרְעוֹהִי כְּחוּטָא:

מַלְבִּי״ם וינתקם כו' כחוט. רצה לומר לא בקלות גדול כראשונים רק כחוט, שהאדם הנותקו ינתקנו במעט כח.

יג וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל־שִׁמְשׁוֹן עַד־הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם־תַּאַרְגִי אֶת־שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם־הַמַּסָּכֶת׃

רַשִׁ״י מחלפות. קווצות, פלוני"ש בלע"ז: עם המסכת. עץ שהגרדי מיסך בו את השתי, ושם העץ אנשובל"א מסכת, אורטר"א בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת דְלִילָה לְשִׁמְשׁוֹן עַד הָכָא שְׁקַרְתָּ בִּי וּמַלֵילְתָּא עִמִי כַּדְבִין חַוִי כְעַן לִי בַּמֶה תִּתְאַסָר וַאֲמַר לָהּ אִם תִּשְׁתִּין יַת שְׁבַע גְדִילַת רֵישִׁי עִם אַכְסְנָא דְמַשְׁתֵּיתָא:

מְצוּדַת דָּוִד עד הנה וגו׳. רצה לומר, אם רצית להתל בי בדרך שחוק, הן עד הנה התלת בי ועשית את שלך, אבל עתה הגידה לי האמת ואל תוסיף התל בי: שבע מחלפות. שבעה תלתלי הראש, כי נזיר היה וגדל שער ראשו: עם המסכת. עם השתי המסודר לאריגה, ורצה לומר כאשר תעשה כזאת, אז יותש כחי ובכל דבר אשר תאסרני, לא אוכל לנתקם מעתה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תארגי. מלשון אריגה: מחלפות. הם קווצות ותלתלי שער הראש, ועל כי יוחלפו בהתגלחם יקראו מחלפות: המסכת. הוא השתי כשהוא מסודר וערוך על יתד האריג, ובמשנה בנגעים (יא ט) בנפש המסכת והמסדר השתי יקרא מיסך, כמו (משנה שבת ז ב) והמיסך והעושה שתי בתי נירין:

מַלְבִּי״ם עד הנה התלת בי. רצה לומר בראשונה תרצת דבריך, אבל עתה נודע שהתלת בי בשתי הפעמים:

יד וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיִּסַּע אֶת־הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת־הַמַּסָּכֶת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְנִקְשַׁת בְסִכְתָא וַאֲמַרַת לֵיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי אֲתוֹ עֲלָךְ שִׁמְשׁוֹן וְאִתְעַר מִשִׁנְתֵיהּ וּנְטַל יַת אַכְסַן דְגַרְדָאִין וְיַת מַשְׁתֵּיתָא:

מְצוּדַת דָּוִד ותתקע ביתד. אחר שארגה המחלפות אשר חשבה שבזה יותש כחו, בקשה לנסות הדבר, ותקעה המחלפות כשהם ארוגים עם המסכת, לתחבם בחוזק רב סביב יתד הארג לראות אם יוכל לשמטם: וייקץ משנתו. כי מה שאסרתו בתחלה ביתרים ובעבותים, עשתה כשהיה נעור, אולם לארוג תלתלי הראש לא היה מניח אם היה נעור, שהרי הנזיר אסור אפילו לסרוק ראשו פן יתלוש השער (נזיר מב א), ולזה ארגה כשהוא ישן: ויסע. כשבא לשמוט שער ראשו, עקר היתד עם המסכת הכרוך בו, הנארג עם שער ראשו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותתקע. ענין נעיצה בחוזק רב, כמו (לעיל ד כא) ותתקע את היתד: ביתד. הוא יתד הארוג, והוא עץ עגול שלפני האורג יכרוך עליו בגלגולו את חוטי השתי המסודר לאחר האריגה, ובמשנה (כלים כא א) נקרא כובד התחתון: וייקץ משנתו. ענין ההערה מהשינה: ויסע. עקר ממקומו:

מַלְבִּי״ם ותתקע. פה לא כתוב והאורב יושב בחדר, כי אחר שכזבה שתי פעמים לא שמו לב לדבריה.

טו וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת לֵיהּ אֵיכְדֵין תֵּימַר רְחִימְתִּיךְ וְלִבָּךְ לֵית עִמִי דְנַן תְּלַת זִמְנִין שַׁקַרְתָּא בִּי וְלָא חַוֵיתָ לִי בְּמָה חֵילָךְ סַגִי:

מְצוּדַת דָּוִד ולבך אין אתי. רצה לומר, אהבתך מן השפה ולחוץ ולא בלב שלם:

מַלְבִּי״ם ולא הגדת לי במה כחך גדול. אחר שכבר כזב לה ג' פעמים שבה לבקש השאלה הראשונה במה כחו גדול, אחר שלא יכלה עוד לבקש במה יאסר, שכבר כחש לה ג' פעמים, ואם תוסיף בזה לשאול יבין כי שרי פלשתים עמה בקושרים, לכן בקשה רק במה כחו גדול, כאילו תרצה לדעת טבעו ותכונתו לא לדעת במה יאסר.

טז וַיְהִי כִּי־הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל־הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת׃

רַשִׁ״י ותאלצהו. דחקתו, ואין לו דמיון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד אֲעִיקַת לֵיהּ בְּפִתְגָמָהָא כָּל יוֹמַיָא וּדְחַקְתֵּיהּ וְעָקַת נַפְשֵׁיהּ לִמְמָת:

מְצוּדַת דָּוִד הציקה. צערה אותו בדברים כל יום ויום: ותאלצהו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ט ב), שהיתה שומטת עצמה מתחתיו בשעת התשמיש: ותקצר נפשו למות. לא היתה דעתו רחבה עליו, עד כי היה קרוב למות:

מְצוּדַת צִיּוֹן הציקה. מלשון צוקה וצרה: ותאלצהו. תרגם יונתן: ודחקתיה, ואין לו דומה במקרא:

יז וַיַּגֶּד־לָהּ אֶת־כָּל־לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא־עָלָה עַל־רֹאשִׁי כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם־גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל־הָאָדָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְחַוֵי לָהּ יַת כָּל לִבֵּיהּ וַאֲמַר לָהּ מִסְפַּר לָא עֲדָא עַל רֵישִׁי אֲרֵי נְזִירָא דַייָ אֲנָא מִבִּטְנָא דְאִמָא אִם אִתְגְלַח וְיַדְעִי מִנִי חֵילִי וְאֶחֱלוֹשׁ וְאֶהֱוֵי כְּחַד מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא:

מְצוּדַת דָּוִד כל לבו. כל מצפון לבו: אם גלחתי. כאשר אתגלח, יסור כחי הרב:

מְצוּדַת צִיּוֹן מורה. תער:

מַלְבִּי״ם ויגד. נפתה כיונה פותה ויגד לה שתי השאלות: א) במה כחו גדול, שהוא ע"י הנזירות, ב) במה יאסר שהוא אם יגולח, והנה בפעמים הראשונים אמר והייתי כאחד האדם, ועתה אמר והייתי ככל האדם, כי נשמר מלדבר שקר ואמר כאחד האדם, היינו כאדם המיוחד בגבורה (שמבואר אצלי שמלת אחד הנסמך לה"א הידיעה מורה על הדבר המיוחד כמו אחד ההרים וכדומה) ועתה אמר ככל האדם, החלשים.

יח וַתֵּרֶא דְלִילָה כִּי־הִגִּיד לָהּ אֶת־כָּל־לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי־הִגִּיד לה [לִי] אֶת־כָּל־לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם׃

רַשִׁ״י ותרא דלילה כי הגיד לה. ניכרין דברי אמת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲזַת דְלִילָה אֲרֵי חַוֵי לָהּ יַת כָּל לִבֵּיהּ וּשְׁלָחַת וּקְרַת לְטוּרְנֵי פְּלִשְׁתָּאֵי לְמֵימָר סַקוּ בְּרַם זִמְנָא הָדָא אֲרֵי חֲוֵי לִי יַת כָּל לִבֵּיהּ וּסְלִיקוּ לְוָתָהּ טוּרְנֵי פְּלִשְׁתָּאֵי וְאַסִיקוּ כַסְפָּא בִּידֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ותרא וגו׳. כי ניכרין דברי אמת (סוטה ט ב), על כי ראתה אותו נוהג נזירות: עלו הפעם. רצה לומר, בואו והבו שכרי: הכסף. שהבטיחו לה בשכרה:

מַלְבִּי״ם ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. זה ראתה במה שהגיד לה עתה שתי השאלות במה כחו גדול ובמה יאסר, שאם היה רוצה לשקר היה מגיד רק במה כחו גדול, שבזה אף אם תגלח אותו ויהיה כחו גדול גם אחר הגלוח, לא היה שקרן כי יצוייר שכחו גדול ע"י הנזירות, ולא יוסר הכח ע"י הגלוח, אחר שלא התגלח מדעתו ולא חלל נזירותו ברצון, והוא אמר אם גולחתי בפעל שמשמע אף ע"י אחרים, וע"כ ותשלח ותקרא לסרני פלשתים לאמר עלו הפעם וכו' כי בפעם הקודם לא עלו כנ"ל.

יט וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל־בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת־שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו׃

רַשִׁ״י ותקרא לאיש. לשלוחן של סרנים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַשְׁכַּבְתֵּיהּ עַל בִּרְכָּהָא וּקְרַת לְגַבְרָא וּגְדַעַת יַת שְׁבַע גְדִילַת רֵישֵׁיהּ וּשְׁרִיאַת לְעַנָיוּתֵיהּ וַעֲדָא חֵילֵיהּ מִנֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד לאיש. למי שדרכו לגלח: ותגלח. על ידי מצוותה אשר צוותה לגלח: ותחל לענותו. גילוח השער יקרא התחלת העינוי, כי בזה סר כחו ומוכן הוא להיות מעונה ביד פלשתים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותישנהו. מלשון שינה: ותחל. מלשון התחלה:

כ וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת פְּלִשְׁתָּאֵי אֲתוֹ עֲלָךְ שִׁמְשׁוֹן וְאִתְעַר מִשִׁנְתֵיהּ וַאֲמַר אֶפּוֹק כִּזְמַן בִּזְמַן וְאִתְגַבַּר וְהוּא לָא יְדַע אֲרֵי גְבוּרְתָּא דַייָ עֲדָת מִנֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמר. חשב לומר, אצא גם עכשיו, כמו בפעמים הקודמים, ואתחזק לנעור מהשינה ולהראות גבורות, ולזה לא ברח מפניהם: כי ה׳ סר. בהגלח שער ראשו, סר ה׳ מעליו וסר כחו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואנער. ענין היקיצה בהתעוררות רב ובגבורה:

כא וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת־עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים [הָאֲסוּרִים׃]

רַשִׁ״י ויורידו אותו עזתה. מקום תחלת קלקולו: ויהי טוחן. בריחים, מלאכה כבדה ורבותינו (סוטה י א) פירשו מה שפירשו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲחָדוּהוּ פְּלִשְׁתָּאֵי וְנַקְרוּ יַת עֵינוֹהִי וְאַחִיתוּ יָתֵיהּ לְעַזָת וַאֲסָרוּהוּ בְּשַׁלְשְׁלָן דִנְחָשׁ וַהֲוָה טָחִין רֵחַיָא בְּבֵית אֲסִירַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויהי טוחן. ברחים של יד, והיא מלאכה כבדה ובזויה:

מְצוּדַת צִיּוֹן וינקרו. נקבו, כמו (ישעיהו נא א) מקבת בור נקרתם: בנחשתים. בשלשלאות נחושת:

כב וַיָּחֶל שְׂעַר־רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרֵי שְׂעַר רֵישֵׁיהּ לְצַמָחָא בָּתַר דְאִתְגַלָח:

מְצוּדַת דָּוִד כאשר גלח. כמספר שבע המחלפות אשר גלח:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויחל. מלשון התחלה: לצמח. הוא תחלת הגדול:

מַלְבִּי״ם ויחל שער ראשו לצמח. אמר בפעל הכבד על שצמחו במהירות שלא כדרך הרגיל, שאם לא כן יקשה איך לא נזהרו פלשתים לגלחו מפקידה לפקידה בידעם שכחו תלוי בשערותיו, ועל זה אמר כאשר גולח רצה לומר תיכף אחר הגלוח התחילו לצמח.

כג וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח־גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְטוּרְנֵי פְלִשְׁתָּאֵי אִתְכְּנִישׁוּ לְדַבָּחָא דְבַח רַבָּא לְדָגוֹן טַעֲוַתְהוֹן וּלְחֶדְוָא וַאֲמַרוּ מְסָרַת דְחַלְתָּנָא בִּידָנָא יַת שִׁמְשׁוֹן בְּעֵיל דְבָבָנָא:

רַלְבַּ״ג והנה סרני פלשתים חשבו לתת תודה לאלהיהם על אשר נפל בידם שמשון אויבם ומחריב ארצם והיה זה סבה שקראו לשמשון שיצחק לפניהם כדי שיראוהו כלם ויתבאר להם מה הגיע לה' מהטוב בנפלו בידם:

מְצוּדַת דָּוִד לזבח וגו׳. בחשבם שהעבודה זרה שלהם מסר את שמשון בידם: ולשמחה. גם בעבור השמחה נאספו לשמוח ברבת עם: ויאמר וגו׳. בעת זבחם לעבודה זרה, ובשמחתם אמרו, נתן וכו׳:

מַלְבִּי״ם וסרני פלשתים וכו' ויראו אותו העם וכו': רצה לומר הסרנים עשו זבח מצד שהוא אויבם, והעם הללו על ג' דברים: א) שהוא אויבם, ב) מחריב ארצם ששרף שדותיהם, ג) שהרבה בם חללים, משא"כ אל הסרנים לא עשה הרעות האלה. (ולשמחה מקור במשקל ליראה את ה'):

כד וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת־אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת־חֲלָלֵינוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲזוֹ יָתֵיהּ עַמָא וְשַׁבָּחוּ יַת טַעֲוַתְהוֹן אֲרֵי אֲמַרוּ מְסָרַת דְחַלְתָּנָא בִּידָנָא יַת בְּעֵיל דְבָבָנָא וְיַת מַחֲרִיב אַרְעָנָא וְדִי מַסְגֵי יַת קְטִילָנָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויראו אתו. ראוהו מרחוק, כשהוא בבית האסורים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויהללו. ושבחו: מחריב. מלשון חורבן וכליון:

כה וַיְהִי כי טוב [כְּטוֹב] לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק־לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית האסירים [הָאֲסוּרִים] וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים׃

רַשִׁ״י בין העמודים. אשר הבית נכון עליהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד שְׁפַר לִבְּהוֹן וַאֲמַרוּ קְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִיחַיִךְ לָנָא וּקְרוֹ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית אֲסִירַיָא וְחַיִיךְ קֳדָמֵיהוֹן וַאֲקִימוּ יָתֵיהּ בֵּין עַמוּדַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד כטוב לבם. באכילה ושתיה: וישחק לנו. רצה לומר, ישמח אותנו בספור גבורותיו וכדומה: ויצחק. שמח לפניהם כדרך המשמח:

מַלְבִּי״ם וישחק לנו וכו' ויצחק לפניהם: השחוק הנרדף עם צחוק, נבדל ממנו במה שהשחוק מורה שהשוחק בעצמו י"ל שמחה לא כן המצחק, וכן לפ"ז אמרו וישחק אבל באמת שמשון רק צחק ולא שחק:

כו וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל־הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי והימשני [וַהֲמִשֵׁנִי] אֶת־הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם׃

רַשִׁ״י והמישני. פאלפא"ר בלע"ז, כמו (בראשית כז יב): אולי ימושני:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר שִׁמְשׁוֹן לְעוּלֵימָא דְמַתְקֵיף בִּידֵיהּ שְׁבוֹק מִנִי וַאֲמִישֵׁנִי יַת עַמוּדַיָא דְבֵיתָא מְתַקֵן עִלַוֵיהוֹן וְאִסְתְּמִיךְ עִלַוֵיהוֹן:

רַלְבַּ״ג והנה סבב שמשון עם הנער המחזיק אותו שיביאהו למשש העמודים אשר הבית נכון עליהם למששם כדי שישען אליהם:

מְצוּדַת דָּוִד המחזיק בידו. על כי נקרו עיניו, היה מי מחזיק בידו והוליכו הדרך אשר ילך בה: הניחה אותי. הרף ידך ממני, בכדי שאוכל למשש בידי את העמודים וכו׳, בכדי שאשען עליהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן המחזיק. האוחז: והמישני. מלשון משוש ונגיעה בדבר מה, כמו (תהלים קטו ז) ידיהם ולא ימישון: נכון. נשען על מכונו:

כז וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל־הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבֵיתָא מָלֵי גַבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְתַמָן כָּל טוּרְנֵי פְלִישְׁתָּאֵי וְעַל אִגְרָא כִּתְלָתָא אַלְפִין גַבְרָא וְאִתְּתָא דְחָזָן בְּחוֹכָא דְשִׁמְשׁוֹן:

כח וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים׃

רַשִׁ״י זכרני נא. זכור עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה ממקום למקום: נקם אחת משתי עיני. ושכר עין השנית הנח לי לעולם הבא, וכאן פרע לי שכר אחת מהן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְצַלִי שִׁמְשׁוֹן קֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים יֵיעוּל דָכְרָנִי קֳדָמָךְ וְתַקֵפְנִי כְעַן בְּרַם זִמְנָא הָדָא יְיָ וְאִתְפְּרַע פּוּרְעָנוּתָא חָדָא מִתַּרְתֵּי עֵינַי דְנַקְרוּ לִי פְּלִשְׁתָּאֵי:

רַלְבַּ״ג וקרא שמשון לשם ית' שיחזקהו בפעם הזאת להנקם מאויביו שנקרו עיניו ושמע השם לקולו ובחר שמשון למות עם פלשתים כדי שינקם מהם:

מְצוּדַת דָּוִד האלהים. רצה לומר, חזקני נא אתה אלהים: נקם אחת. עוד פעם אחת אנקום מפלשתים על מה שנקרו שתי עיני ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה ט) שאמר, מה שנקרו עין אחת אנקום, והשנית תהיה שמורה לעולם הבא:

כט וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ׃

רַשִׁ״י וילפת. ויאחז, אינברצ"א בלע"ז, כמו (רות ג ח): ויחרד האיש וילפת, נאחז בזרועות האשה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲחַד שִׁמְשׁוֹן יַת תְּרֵין עַמוּדֵי מְצִיעָאֵי דְבֵיתָא מַתְקַן עִלַוֵיהוֹן וְאִסְתְּמִיךְ עֲלֵיהוֹן חַד בִּימִינֵיהּ וְחַד בִּסְמָלֵיהּ:

רַלְבַּ״ג והנה הטה שמשון שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם וכבר נסמך עליהם א' בימינו ואחד בשמאלו והטה אותם בכח בדרך שנפל הבית על הסרנים ועל כל העם עד שכבר המית במותו רבים מאשר המית בחייו:

מְצוּדַת דָּוִד וילפת. אחז העמודים וסמך ידו עליהם: אחד. עמוד אחד אחז בימינו וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן וילפת. ענין אחיזה, כמו (רות ג ח) ויחרד האיש וילפת: התוך. האמצעית, כמו (במדבר לה ה) והעיר בתוך:

מַלְבִּי״ם ויסמך. מבואר אצלי בחבורי התורה והמצוה (ע"ס תורת כהנים) שיש הבדל בין שען ובין סמך. שהסמיכה הוא בכל כחו כמו שאמר חז"ל סמיכה בכל כחו בעינן, והשעינה הוא קצת גופו ולכן להנער אמר ואשען עליהם, ובאמת ויסמך בכל כחו.

ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל־הַסְּרָנִים וְעַל־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר שִׁמְשׁוֹן תְּמוּת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתָּאֵי וּנְגַד בְּחֵילָא וּנְפַל בֵּיתָא עַל טוּרְנַיָא וְעַל כָּל עַמָא דִי בֵיהּ וַהֲווֹ קְטִילַיָא דִי קְטַל בְּמוֹתֵיהּ סַגִיאִין מִדִי קְטַל בְּחַיוֹהִי:

מְצוּדַת דָּוִד תמות וגו׳. אהיה נהרג עמהם, רצה לומר, כל כך אני חפץ במיתתם, עד שאהרג עצמי עמהם: ויט. הטה העמודים בידיו: רבים. מרובים במספר:

לא וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל־בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְחָתוּ אֲחוֹהִי וְכָל בֵּית אֲבוּהִי וּנְטָלוּ יָתֵיהּ וּסְלִיקוּ וּקְבָרוּ יָתֵיהּ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקִבְרָא דְמָנוֹחַ אֲבוּהִי וְהוּא דָן יַת יִשְׂרָאֵל עַסְרִין שְׁנִין:

רַלְבַּ״ג והנה זכר אחר זה פעם שנית שהוא שפט את ישראל עשרים שנה להורות כי הזמן שישב בארץ פלשתים נכלל באלו הכ' שנה. והתועלות המגיעות מזה הספור הן אלו. הראשון לפרסם מה שנפלו בו ישראל מהרע תכף שהרשיעו לעבוד את אלהי הגוים אשר הפילם השם ביד ישראל עד שבשנה ההיא רעצו ורצצו פלשתים ובני עמון את ישראל והתמיד השעבוד הזה החזק שמנה עשר' שנה עד ששבו אל ה' בכל לבם כי בזה תתקיים אמונת ההשגחה והגמול והעונש אשר היא גדולה שבפנות התוריות ולזאת הסבה גם כן זכר כאשר שבו אל ה' בכל לבם נעזרו מאת השם יתברך להכניע אויבידזם. השני הוא להודיע שאין ראוי לרדוף החלושים כי אין בשער עזרתם הלא תראה מה שקרה לזקני גלעד שרדפו יפתח בעבור אחיו שהיו קרוביהם וגרשוהו מהסתפח בנחלתו לסוף הענין נצטרכו אליו שיהי' מושל עליהם. השלישי הוא להודיע שראוי לאדם שיעשה דבר מה לתקות גמול שיעשה דבריו בחכמה באופן שיגיע לו הגמול אחר עשיתו המעשה ולזה רצה יפתח שישימו זקני גלעד ה' עד ביניהם על תנאיהם כדי שיתבר' לו שלא יהתלו בו אחר נצחו זו המלחמה אשר בעבורה אמרו לו זקני גלעד שיהיה להם לקצין והיא מלחמת בני עמון והיה זה מצפה שהיה מקום שהיו מתקבצים בו ישראל תמיד כי נגלו בו דברים נפלאים כאילו ויצף ה' שם. הרביעי הוא להודיע שאין ראוי להלחם עם האנשים אם לא היתה שם סבה ראויה תביא על זה ועל זה ספר ששלח יפתח מה ששלח לבני עמון והיה משיב לו מלך בני עמון תחלה כי בסבת החמס שעשו לו ישראל בארץ ההיא שהחזיקו בה הוא רוצה להלחם עמם ובסוף הענין נתבאר שלא היתה שם סבה ראויה תניעהו לזה ואמר יפתח שישפוט הש"י בינותיהם כי עול היה עושה לו מלך בני עמון ונמשך מזה שכבר נצחהו יפתח והכה בבני עמון מכה רבה מאד. החמישי הוא להודיע שראוי לאדם שיעשה עניניו בחכמה ובהתישבות כדי שלא תשיגהו על זה החרטה הלא תראה כי יפתח מהר לנדור נדר לה' בזולת התישבות והשיגתהו החרטה כי היה ראוי שיתישב תחלה אם היה שתצא בתו מדלתי ביתו לקראתו שיקדש לה' דבר אחר זולתה ולא ימנע ממנה פרי בטן. הששי הוא להודיע שראוי למי שיבקש טוב מה מהש"י שידור לו נדר מה כדי לפרסם בלב האנשים כי כל הטובות מאתו ולזה זכר כי יפתח נדר לה' אם יתן בני עמון בידו. השביעי הוא להודיע שמי שנדר לה' יחוייב לו שיקיימהו ואע"פ שיכבד לו מאד הלא תראה כי יפתח בעבור שפצה פיו לה' הוכרח לקיים את נדרו אע"פ שהיה הדבר לו בתכלית הקושי, והנה יש לשואל שישאל איך לא נשאל יפתח על נדרו כי כבר היה פינחס קיים והוא היה יודע פי' התורה בשלמות ואפשר שנאמר שלא היה יודע יפתח שיש לנדרים היתר גם לא ידעו זה אז אחד מאנשי גבולו כי כבר נשקעו כלם בנמוסי הגוים ההם ועזבו את התורה ימים רבים והנה החכם אין לו להתיר את הנדרי' אלא כשישאל הנודר היתר לנדרו להיותו מתחרט בנדר, ואפשר שנאמר כי בקיום זה הנדר פרסום הנס שעשה לו הש"י היה בלתי ראוי שיתחרט יפתח על זה הנדר לפי מה שחשב. השמיני הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיקנא לחברו בראותו שהגיע ממנו פועל טוב כשלא קרא לו בעשיית הטוב ההוא כדי שיהיה נקרא על שמו גם כן זה הפועל הטוב הלא תראה כי בני אפרים היו מקנאים על יפתח כשלא קרא להם ללכת עמו וקרה להם מפני זה מהרע מה שקרה. התשיעי הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיהיה בלתי מכיר הטובה שקבל מאחר ויגמול רע תחת טוב הלא תראה כי בני אפרים שהיה להם להכיר הטוב שבא להם ע"י יפתח ולגמול להם חסד על זה כשחשבו לגמול להם רע תחת טוב שעשה להם נמשך להם מהרע הנפלא מה שסופר בזה הספור עד שנפל מבני אפרים מ"ב אלף. העשירי הוא להודיע שאין ראוי לבעלי היכולת לגנות החלושים הלא תראה כי בני אפרים היו קורין גלעד פליטי אפרים על צד הבוז והאבן שמאסו היתה לראש פנה וקעקעה את בנינם החזק. הי"א הוא להודיע שראוי שתלך האשה אחר בעלה ולא ימנענה מזה גדלות בית אביה לזה זכר מאבצן עם היותו גדול שכבר שלח שלשים בנות החוצה. הי"ב הוא להודיע עוצם ההשגחה האלהית בענין שמשון בעבור ישראל וזה כי מפני שנגלה לשם ית' שסופו ללקות בדבר הנשים התחכם למנעו מזה כפי היכולת ולזה היה נזיר אלהים מן הבטן ונמנעה ממנו התגלחת להוסיף לו כח באופן שתשלם לו ההצלה מצד הגבורה אם לא יוכל לכבוש יצרו מבנות הפלשתים והוזהרה אמו שתנהג מקצת דיני הנזירות בעודה הרה ממנו לזאת הסבה בעינה ומן הנראה שזאת ההשגחה היתה עוד מצד תפלת הנביא יעקב שאמר לישועתך קויתי ה' וזה שכשראה הרע הראוי לבא לשמשון לסוף הענין מפאת הנשים, אמר שהוא מקוה מהשם יתברך יושיעהו מזה על דרך ההשגחה. הי"ג הוא להודיע שראוי לחקור בדברים המיישרים לתכלית מה שאפשר כדי שיגיע מהם התכלית הדרוש ולזה ספר שלא סמך מנוח על דברי אשתו אבל בקש מאת השם ית' שישוב לו איש האלהים אשר שלח כדי שתשלם לו הידיעה מה יהיה משפט הנער ומעשהו ומי הוא זה האיש אם הוא ראוי לסמוך עליו. הי"ד הזא להודיע ולפרסם ענין המופתים אשר יעשה הש"י ע"י נביאו כי באמונתם יתקיימו הפנות התוריות ולזה זכר זה המופת שנעשה בפני מנוח ואשתו בעליות המלאך בלהב המזבח ומופת שמשון המס אסוריו מעל ידיו ובקע המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים להציל שמשון מהצמא החזק שהיה לו. הט"ו הוא להודיע שכבר תקשה מאד השגת המלאך ולזה חשב מנוח שימות כשהשיגו מלאך השם וכן זכר זה גדעון והיה זה כן כי כשהשיג השכל אשר לנו המציאות הרוחני ידמה שיחוייב שידבק בו וישאר הגוף מת אם לא ילוה לו עזר אלהי. הי"ו הוא לפרסם קיום יעודי השם ולזה התחיל לספר הגבורה שעשה שמשון מדבר כפיר האריה ולקחו האשה שלקח בתמנתה שהיתה סבה להפיל חללים רבים מפלשתים ולזאת הסבה אמר כי מה' הוא כדי שיפיל חללים רבים מפלשתים כמו שיעד שהוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים לא שהיה מאת הש"י שיתגאל בבנות פלשתים הערלים ולזה ספר גם כן שאר מה שהרע שמשון לפלשתים בחייו ובמותו ודבר גבורתו עד שלולי שגלה סודו לדלילה לא היה נופל ביד פלשתים עם היותו בארצם יחיד מרוב גבורתו כאילו התחכם הש"י שאם היה שיהיה נפתה לבו לנשים שתהיה לו גבורה נפלאת יהיה נשמר בה מהפלשתים. הי"ו הוא להודיע שאין ראוי לגלות סודו גם לשוכבת חיקו הלא תראה כי תכף שגלה שמשון סודו לאשתו גלתה אותו לאנשי העיר וכן הענין במה שגלה סודו לדלילה שהיה סבה להפילו ביד פלשתים שנמשך מזה מהרע מה שנזכר כבר בזה הספור. הי"ח הוא לבאר שאין ראוי להתדבק בבנות הפלשתים גם אחר התגיירם כי נקל להם לחזור לסורם הלא תראה מה שקרה לשמשון מפני דבקו באלו הנשים עם שהוא מבואר שאם לא היה דבק בהם והיה נלחם בפלשתים עם ישראל היה מכניעם ומשפילם מצד חוזק גבורתו והצלחתו עליהם באמצעות העזר האלהי שהיה בהכרח נוסף עליו אם היה נשמר מאלו הנשים והיה מנהיג ישראל כמנהג השופטים השלמים. הי"ט הוא להודיע שראוי למנהיג שישמור עמו ולא יספיק לו שמירת עצמו והלא תראה כי שמשון עם מה שנתפרסם לו מגבורתו שלא יוכלו רבים להזיק לו אם יהיה בידו כלי מלחמה כי גם בלא כלי מלחמה היה מנצח רבים כמו שבא בזה הספור הנה לא רצה להזיק בבני יהודה בבואם לאסרו לתתו ביד פלשתים וסבל שיאסרוהו בראותו שאם לא יסבול זה יריבו בני יהודה על זה עמו בחזקה למלט נפשם מיד פלשתים ויתחדש בזה מריבה בינו ובין בני יהודה ואולי יפול מהם רב ולזאת הסבה שאל מהם כשהסכי' לסבול שיאסרוהו שלא יפגעו בו הם כי אולי אם יראה כוונתם לבא לפגוע בו לא יוכל לסבול שלא יקים כנגדם ויפיל מהם רב והנה ג"כ סבל שמשון שיאסרוהו בני יהודה לאהבתו אותם כדי שיעשה להם התנצלות עם פלשתים במה שהיה משחית בהם כי הם הראו עצמם עוזרים לפלשתים לאסרו בידם ולזה נודע להם כי לא מלבם היה עושה שמשון הרע להם. הכ' הוא להודיע עוצם השגחת הש"י עד שסבב שאיש אחד אסור וזולת כלי מלחמה נצח והמית רבים כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. הכ"א הוא להודיע שיש גמול ומשפט על כל המעשה מדה כנגד מדה ולזה זכר כי לקה שמשון בעיניו כי לכתו אחר עיניו הכשילהו בזה. הכ"ב הוא להודיע מה שעשה השם לקנאת כבודו במה שהיו הפלשתים מיחסים לאלהיהם נפילת שמשון בידם אשר סבת היתה התפתותו פתוי הנשים וזה שכבר השיב לשמשון כחו שגבר להנקם מהם ונפשו לא חיה כי הוא היה ראוי לכך מצד התפתותו בדברים הפחותים האלה ולזה שאל שתמות נפשו עם פלשתים לפי שלא היה ראוי לו אז לעשות לו נס יותר גדול מזה והם היו ראוים ג"כ לזה מפני שהיו מיחסים זאת ההצלחה לאלהיהם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.