א
הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
מְצוּדַת דָּוִד
כי לעולם חסדו. כי חסד ה׳ הוא דבר המתקיים לעולם ולא כן חסדו של ב״ו:
ב
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
הודו לאלהי האלהים - המלאכים העליונים שאינם גופות ולא כגופות.
ג
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ׃
מְצוּדַת דָּוִד
האדונים. הם צבא השמים וכסיליהם שהם אדונים למשול בארץ וה׳ הוא אדון אליהם ולכל אשר יחפוץ יטם:
ד
לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
לעשה נפלאות גדולות לבדו. בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו השמים והארץ השמש והירח:
מְצוּדַת דָּוִד
לעושה. מוסב על מלת הודו לומר הודו לעושה נפלאות גדולות וכן כולם: לבדו. ואינו צריך לעזר מלאכי מעלה:
ה
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
ו
לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל־הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
לרוקע - כי המים תחת הארץ בחצי הכדור כאשר פירשתי בפרשת בראשית. ומלת רוקע – פועל ונפתח הקו"ף בעבור אות הגרון והנה הזכיר, מה שהוא על ראש עין האדם והארץ אשר תחתיו.
מְצוּדַת צִיּוֹן
לרוקע. ענין שטיחה ופרישה כמו וצורף בזהב ירקענו (ישעיהו מ׳:י״ט):
ז
לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
לעושה - הזכיר שני המאורות, כי חיי האדם תלויין בהם ואחר כך פירש כל אחד מהם.
ח
אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
את השמש - לבדה ואת הירח משתתפים ובעבור היות השמש בלילה תחת הארץ, אין כח לה ולולי אור הלבנה והכוכבים לא ישאר חי וצמח. ועם כל אלה הזכיר: כי לעולם חסדו שהוא עושה כן תמיד. ושב עתה להזכיר כי חייבים אנחנו להודות לשם על האותות שעשה בעבור עמו והחל למכה אחר שהזכיר למכה מצרים פרט בבכוריהם וזה חסד גדול עם ישראל להנקם מאויביהם.
מְצוּדַת דָּוִד
את השמש. ר״ל הודו לעושה את השמש למשול ביום וקבע לו תחומו ולא יעבור:
ט
אֶת־הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
י
לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
למכה מצרים בבכוריהם. בכוריהם לא נאמר אלא בבכוריהם עמדו בכורים וקפחו שוקן של אביהם המעכבי' בישראל כששמעו נגע עשירי מפי משה:
מְצוּדַת דָּוִד
בבכוריהם. ביד בכוריהם כי כאשר שמעו הבכורים ממכת בכורות עמדו על אבותיהם למהר לשלח את ישראל:
יא
וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
יב
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
מְצוּדַת דָּוִד
ביד. ר״ל הודו לאשר הוציא ביד חזקה ובזרוע נטויה והמשילו לגבור הנוטה בידו מול האויב בהלחמו עמו ואמר הודו לו על שהוציאם ביד רמה ולא כעבדים הבורחים:
יג
לְגֹזֵר יַם־סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
לגזרים. י"ב קרעים לי"ב שבטים:
אִבְּן עֶזְרָא
לגוזר - גם זה חסד היה, כי היה יכול להעבירם במים ולא ימותו, רק יעברו בפחד ובעצבון.
יד
וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
והעביר - זה הכתוב לאות, כי נכנסו בים הרבה רחוק מהיבשה, וזה טעם בתוכו.
טו
וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם־סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
ונער - הנה פרעה טבע וכל חילו אז היו ישראל חפשים, וזה טעם כי לעולם חסדו עם ישראל.
מְצוּדַת צִיּוֹן
ונער. ענין תנועה חזקה כמו חצני נערתי (נחמיה ה): וחילו. מל׳ חיל וצבא:
טז
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
למוליך - בענן וזה חסד, או במדבר הגדול ככתוב: לכתך אחרי במדבר.
יז
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
מלכים גדולים. כאן רמז ל"א מלכים והשוה להם פרעה וחילו ומכת מצרים למלכים אדירים קשים מהם שקול סיחון כנגד כלם כל אחד לעצמו וכן פירש למעלה לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, כן באגדה:
אִבְּן עֶזְרָא
למכה - ויהרוג - הטעם כפול, ועתה פירש אותם בעבור שהיו חזקים. וכן אמר הנביא על האמורי: אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וככה: מיד האמורי בחרבי ובקשתי, כי לא שלם עון האמורי.
יח
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
למכה - ויהרוג - הטעם כפול, ועתה פירש אותם בעבור שהיו חזקים. וכן אמר הנביא על האמורי: אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וככה: מיד האמורי בחרבי ובקשתי, כי לא שלם עון האמורי.
מְצוּדַת דָּוִד
ויהרוג. הודו לאשר הרג מלכים אדירים של כנען והם המלכים הגדולים שזכר וכפל הדבר במ״ש:
יט
לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
כ
וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
מְצוּדַת דָּוִד
ולעוג. הודו לאשר הרג גם לעוג וגו׳ ובעבור חזקו פרט גם אותו:
כא
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
מְצוּדַת דָּוִד
ונתן. הודו לאשר גם נתן ארצם לנחלה עם כי לא שאלו רק לעבור בגבולו:
כב
נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
מְצוּדַת דָּוִד
נחלה. הודו לאשר נתנם נחלה לכל ישראל עבדו כי לקיים שבועתו להאבות היה די אם היה נתנם להצדיקים שבדור:
כג
שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
שבשפלנו זכר לנו. במצרי' זכר לנו:
מְצוּדַת דָּוִד
שבשפלנו. הודו לאשר זכר אותנו בעוד היינו בתכלית השפלות במצרים נבזים ומלוכלכים בעבודת פרך:
כד
וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
ויפרקנו. מתוכם והפליא לנו כל זה:
כה
נֹתֵן לֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
נותן לחם. רמז כאן חסד (כל המעשים):
כו
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
הודו לאל השמים. המכין בהם מזון לכל בריה, עשרים וששה כי לעולם חסדו נאמרו במזמור זה כנגד עשרים וששה דורות שהיה העול' בלא תורה ונתקיים בחסדו של הקב"ה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.