תְּהִלִּים קלז

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן׃

רַשִׁ״י על נהרות בבל שם ישבנו. כשירדנו לגולה ושאלם נבוכדנצר שישירו לו כמו שהיו משוררין על הדוכן:

אִבְּן עֶזְרָא על נהרות בבל - בראש הספר הזכרתי דעת המפרשים במזמור הזה וזה המזמור נאמר על לשון הלוים, שהם המשוררים בגלותם על בבל. וטעם על נהרות – בהתבודדם מהבבליים שלא ישמעו בכייתם. ועוד: בעבור שאמרו: תלינו כנורותינו. וטעם ישבנו – כמו משתוממים, יושב משמים, על כן מלת גם.

מְצוּדַת דָּוִד על נהרות בבל. דוד צפה ברוה״‎ק אשר יגלה נ״‎נ את ישראל לבבל ואמר בלשון הלוים אשר יקוננו ויספרו את הקורות אותם בדרך ויאמרו הנה בהיותינו על נהרות בבל שם ישבנו ישיבה הראויה לגולים מוטה לארץ וגם בכינו על כי זכרנו את ציון החורבה והשוממה:

ב עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ׃

רַשִׁ״י על ערבים. ערבי נחל:

אִבְּן עֶזְרָא על - אמר ר' משה: כי בתוכה בתוך ציון טרם גלותם. ולפי דעתי: כי בתוכה בבבל והעד: על נהרות בבל, שהערבים סביבות הנהר ובעבור שאמר: נהרות, לאות כי היו רבים ולא היה בירושלם נהר כי גיחון סתמו חזקיהו ככתוב בדברי הימים. ועוד ראיה אחרת: כי שם על בבל, כי שם היו אומרים שירו לנו. ומלת ותוללינו – קשה. ורבי יהודה המדקדק אמר: שהוא מגזרת על הר גבוה ותלול בדרך רחוקה. ורבי משה הכהן אמר: כי ותוללינו מגזרת יללה על משקל ותושבינו כאילו אמר יללתינו וככה פירש ותחת יללתינו היתה שמחה להם. ולא דבר נכונה, כי אין בכתוב זכר ותחת גם יללתינו היתה שמחה להם, אם כן למה היו מבקשים שישירו?! והטעות הגדולה שתושיבנו תואר אדם ותוללינו שם. וכפי דעתי הנה מצאנו שרה את אלהים תשתרר עלינו גם השתרר. וכן: שסוהו כל עוברי דרך מפעלי הכפל והמה שוסים את הגרנות, שרשו שסה וככה יהיה תלל גם תלה שנים שרשים, והטעם אחד. והנה ותוללינו, כמו תלינו כנורותינו והנה ותוללינו ותליתינו כלי השמחה והנה הטעם כפול וזאת היתה תשובתינו איך נשיר?!

מְצוּדַת דָּוִד על ערבים. על אילני ערבים שבנחל תלינו הכנורות שהיינו מנגנים בהם בבה״‎מ וכוונתם היה להעלימם מן העין תוך ענפי האילנות למען לא יראום האויב:

מְצוּדַת צִיּוֹן ערבים. שם אילן סרק הגדל אצל הנחלים כמו וערבי נחל (ויקרא כג): תלינו. מלשון תליה:

ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן׃

רַשִׁ״י ותוללינו שמחה. מיני כלי זמר על שם שהם תולין (שתולין) אותם, כך פירשו מנחם, ותוללינו שמחה ותוללינו של שמחה, ויש לפתור תוללינו אויבינו שהם מהוללים ומשטים בנו לשון ומהוללי בי נשבעו (לעיל קב):

מְצוּדַת דָּוִד כי שם. ר״‎ל טעם העלמתם היה כי שם שאלו השבאים מאתנו לנגן על הכנורות דברי שיר: ותוללנו. המהתלים והמלעיגים בנו שאלו דברי שמחה ואמרו לנו שירו לנו מן השיר אשר שוררתם בציון:

מְצוּדַת צִיּוֹן שובינו. מל׳ שבי: ותוללנו. מל׳ הוללות ולעג וכן מהוללי בי נשבעו (לעיל ק״ב):

ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר׃

אִבְּן עֶזְרָא נכר - תאר, כי אדמת מלה סמוכה לשון נקבה אדמת גוי נכר, או אדמת אל נכר הפך שיר ה'.

מְצוּדַת דָּוִד איך נשיר. ר״‎ל אמרנו אז בלבנו איך נשיר את שיר ה׳‎ על אדמת נכר שאינו מקום המקדש לפי שפחדנו פן יכופו אותנו לשורר לזה העלמנום מן העין ואמרנו שנאבדו בדרך:

ה אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי׃

רַשִׁ״י אם אשכחך ירושלים. כנסת ישראל אומרת כן:

אִבְּן עֶזְרָא אם - דברי כל אחד מהמשוררים בלבם. וטעם אשכחך – כנגד בזכרנו. וטעם ימיני – בעבור כנורותינו, כי בימין נגון היתרים ופעול. תשכח ימיני - חסר כמו המעשה והזכיר על הימין תשכח, דרך משל. ויש אומרים: שפירושו: תיבש – בלי חבר:

מְצוּדַת דָּוִד אם אשכחך. ידבר בלשון בני הגולה שיאמרו אם אשכחך ירושלים אז הימין שלי תשכח את כוחה ואת תנועתה:

ו תִּדְבַּק־לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי׃

רַשִׁ״י אם לא אעלה את ירושלים. את זכרון אבל חורבנה אעלה להזכירו בראש כל שמחתי:

אִבְּן עֶזְרָא תדבק - טעם לשוני כי הלשון הוגה בשירים, אזכרכי - בדבור כמו ומשא ה' לא תזכרו עוד. אם לא אעלה - הטעם שיקדים זכר ירושלם, על ראש שמחתו.

מְצוּדַת דָּוִד תדבק. תהיה לשוני דבוקה לחכי לבל אוכל לדבר אם לא אזכיר אותך תמיד ואם לא אעלה את זכרון ירושלים בראש שמחתי ר״‎ל בתחילת השמחה אשים לה זכרון לבל אשכחה בעת תוקף השמחה:

מְצוּדַת צִיּוֹן על ראש. כמו בראש וכן עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל״ג:כ״ו) ומשפטו בחרבכם:

ז זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ׃

רַשִׁ״י ערו ערו. לשון חורבן וכן חומות בבל הרחבה ערער תתערער (ירמיה נא נט) וכן ערות יסוד (חבקוק ג') ואינו נופל אלא על דבר שעוקרין שרשיו מהארץ:

אִבְּן עֶזְרָא זכור - איננו מדבר על גלות טיטוס כאשר חשבו רבים, כי הנה אחרי כן הזכיר בת בבל. ועוד: כי טיטוס הרשע לא היה מזרע אדום, כי אנשי רומא הם יונים בראיות רק כאשר היה אדום תחת יד ישראל, היו שמחים במפלת ישראל, וככה כתוב בספר עובדיה: גם שישי ושמחי בת אדום והחרפה שהיו האדומיים מחרפים את ישראל יום שנלכדה ירושלם ונשרף ההיכל על יד הכשדים היתה קשה לישראל יותר מצרתו. וכן אמר: ואל תגדל פיך וזהו זכור האומרים לבבליים גלו וערו יסודות ירושלם, והנה ערו מגזרת פתהן יערה והיה ראוי להיות על משקל כלו מעשיכם והרי"ש חסירה דגש כמנהג, ובעבור שהוא סוף פסוק היתה המלה מלעיל כמו כלו בעשן כלו ובעבור היות הטעם במלת ערו האחרון באות הראשון, על כן שב גם ערו הראשון מלעיל.

מְצוּדַת דָּוִד זכור וגו׳‎. לשלם להם גמול על זה: את יום ירושלים. מה שעשו בעת חורבן ירושלי׳‎ אשר אמרו לבבלי׳‎ החריבו והשחיתו עד שתגלו היסוד אשר בה והסיתו אותם לעקור את הכל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ערו. ענין חורבן והשחתה כמו ערות יסוד (חבקוק ג׳):

ח בַּת־בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם־לָךְ אֶת־גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא בת - דברי המשורר מתפלל שתהיה בת בבל שדודה.

מְצוּדַת דָּוִד השדודה. אשר סופך להיות שדודה על ידי דריוש המדי: אשרי שישלם. משובח ומהולל יהיה זה אשר ישלם לך את גמולך הראוי לך כפי אשר גמלת לנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן בת בבל. עדת בבל: השדודה. מלשון שדידה וגזל: שגמלת. לפעמים יאמר לשון גמול על תחלת עשיית הרעה וכן ואם גומלים אתם עלי (יואל ד׳:ד׳):

ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת־עֹלָלַיִךְ אֶל־הַסָּלַע׃

אִבְּן עֶזְרָא אשרי - ספר אכזריות לבם שנפצו עוללי ישראל, על כן למעלה את גמולך:

מְצוּדַת דָּוִד אשר שיאחז. משובח ומהולל יהיה זה אשר יאחז בידו את עולליך וירצצם על פני הסלע:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונפץ. ענין השבירה עם הרצוץ והפזור כמו ונפוץ הכדים (שופטים ז׳:י״ט): עולליך. בניך הקטנים כמו עוללים ויונקים (לעיל ח׳):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.