תְּהִלִּים פה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר׃

אִבְּן עֶזְרָא למנצח לבני קרח - זה המזמור על גלות בבל, גם על גלותינו בדרך נבואה.

ב רָצִיתָ יְהוָה אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שבות [שְׁבִית] יַעֲקֹב׃

רַשִׁ״י רצית ה' ארצך וגו'. אם שבת שבות יעקב ונשאת את עונם וכסית חטאתם ואספת עברתך מהם והשיבות עצמך מחרון אפך אז רצית ארצך ועולמך מתרצה וכל זמן שלא תעשה זאת אין ארצך ועולמך מתרצה:

אִבְּן עֶזְרָא רצית ה' ארצך - בזמן בית שני. כאשר נשאת - כי בעבור עונם וחטאתם גלו והעד שנשאת עוני.

מְצוּדַת דָּוִד רצית. כמו שרצית את ארצך מאז והשבת שבות יעקב מגלות בבל:

מְצוּדַת צִיּוֹן רצית. מלשון רצון:

ג נָשָׂאתָ עֲוֺן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל־חַטָּאתָם סֶלָה׃

מְצוּדַת דָּוִד נשאת. כי מחלת עונם וכסית חטאתם עד עולם לא יזכר:

מְצוּדַת צִיּוֹן נשאת. ענין מחילת העון:

ד אָסַפְתָּ כָל־עֶבְרָתֶךָ הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא אספת - כדרך אספו נגהם ופעול השיבות - הוא אפך והנה מחרון כמו מחרות, שם הפועל.

מְצוּדַת דָּוִד אספת. הכנסת עברתך לבל תכעוס בהם: השיבות. חזרת מחרון אפך:

מְצוּדַת צִיּוֹן אספת. ענין הכנסה כמו ואין איש מאסף (שופטים י״ט:ט״ו): עברתך. מל׳ עברה וזעם:

ה שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ׃

רַשִׁ״י שובנו. שוב אתה והשיבנו:

אִבְּן עֶזְרָא שובינו - הנה הטעם שמדבר המשורר על לשון ישראל בגלותינו כאשר שבת שבות יעקב בבית שני, תשיבנו גם עתה. הפר כעסך - כנגד אספת כל עברתך.

מְצוּדַת דָּוִד שובנו. כן שובנו מגלות אחרון והפר כעסך אשר עמנו:

ו הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף־בָּנוּ תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר׃

אִבְּן עֶזְרָא הלעולם - בעבור היות גלות בבל שבעים שנה וגלות החל הזה לדור ודור עד היום.

מְצוּדַת דָּוִד הלעולם. וכי עד עולם תכעוס בנו וכי תמשוך אפך לסוף כל הדורות:

מְצוּדַת צִיּוֹן תאנף. מלשון אף וחמה:

ז הֲלֹא־אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ־בָךְ׃

רַשִׁ״י הלא אתה. סופך שתשוב תחיינו שהרי הבטחתנו כן על ידי נביאך:

אִבְּן עֶזְרָא הלא - טעם אנחנו נחשבנו בגלות כמתים ואין מי יוכל לחיותינו זולתך.

מְצוּדַת דָּוִד הלא אתה. הלא סוף הדבר תשוב תחיינו מן הצרות וישמחו עמך בישועתך:

ח הַרְאֵנוּ יְהוָה חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן־לָנוּ׃

מְצוּדַת דָּוִד הראנו. לזה הראה לנו חסדך במהרה בימינו:

ט אֶשְׁמְעָה מַה־יְדַבֵּר הָאֵל יְהוָה כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל־עַמּוֹ וְאֶל־חֲסִידָיו וְאַל־יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה׃

רַשִׁ״י אשמעה מה ידבר. אזכה לשמוע מה ידבר הקב"ה כשידבר שלום אל עמו: לכסלה. לשטות לחטוא לפניו:

אִבְּן עֶזְרָא אשמעה - דברי המשורר יבקש דרך נבואה, כמו:על משמרתי אעמודה עד שראה בחזיון שאף השם ישוב מישראל, וידבר שלום על עמו לכסלה, מגזרת כסיל, כדרך: ועמך כולם צדיקים.

מְצוּדַת דָּוִד אשמעה. הן שומע אני מה ידבר האל אשר ידבר שלום אל עמו ומבטיחם שלא ישובו לחטוא עוד:

מְצוּדַת צִיּוֹן לכסלה. מל׳ כסיל ור״ל לחטוא:

י אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא אך - אל ידאג עמו בעבור אורך הגלות, כי הישועה הקרובה אם ישראל ישובו ליראה את השם - אז ישוב השם מחרון אפו לשכון כבודו בתוכם זה אך קרוב, והנה זה המזמור לעד כי הכבוד לא היה בבית שני.

מְצוּדַת דָּוִד אך קרוב. ר״‎ל אין הדבר קשה כי קרוב לפני ה׳‎ וקלה בעיניו להביא ליראיו ישעו ולשכון כבוד בארצנו:

יא חֶסֶד־וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃

רַשִׁ״י חסד ואמת נפגשו. שיהיו ישראל דוברי אמת ומן השמים יפגוש בהם החסד: צדק ושלום נשקו. הצדקה שהיו ישראל עושים והשלום מאת הקב"ה יהיו נושקין זה לזה כלומר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב):

אִבְּן עֶזְרָא חסד - הטעם בהיות הכבוד שוכן בארץ ישראל, אז יהיו כולם חסידים ושלום אמת בעבור היות הגזירות תלויות לפי מעשה האדם בארץ, על כן אמר: תפתח ארץ ויפרו ישע.

מְצוּדַת דָּוִד חסד ואמת. החסד והאמת פוגשים זה בזה ר״‎ל האחד תלוי בחבירו כשנדבר אמת תבוא חסד אל: נשקו. פגשו זה בזה ונשקו יחד ר״‎ל תלוים המה זה בזה כשנעשה צדק תבוא השלום:

מְצוּדַת צִיּוֹן נפגשו. ענין פגיעה: נשקו. מלשון נשיקה:

יב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃

רַשִׁ״י אמת מארץ תצמח וגו'. כשהיו ישראל דוברים אמת וישקפו מן השמים צדקה שהם עושים בארץ:

מְצוּדַת דָּוִד אמת. כשתתרבה האמת בארץ אז יהיה הצדק נשקף מן השמים להראות ע״‎פ הארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן נשקף. ענין הבטה:

יג גַּם־יְהוָה יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ׃

רַשִׁ״י גם ה' יתן הטוב. יפתח אוצרו את השמים לתת מטר כדי לעשות ארצו את יבולה:

אִבְּן עֶזְרָא גם - זה הוא הגשם אוצרו הטוב.

מְצוּדַת דָּוִד גם ה׳‎ וגו׳‎. ר״‎ל מלבד גמול המעשה יתן גם את הטוב מה שהבטיח בחסדו:

מְצוּדַת צִיּוֹן יבולה. תבואתה ופריה:

יד צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו׃

רַשִׁ״י וישם לדרך פעמיו. וישם הקב"ה את הצדק בדרכי פעמיו שיתנהג בהם את בניו:

אִבְּן עֶזְרָא צדק - השם יהלך הצדק לפניו דרך משל. והנכון: כי צדק שם דבר ותחסר מלת איש, כאילו כתוב: איש צדק לפניו. יהלך - השם כדרך התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק. והטעם: שיעזור איש צדק להתהלך לפניו ובא חסר איש, כמו: אל תהי מרי ואני תפלה צדק ישרת אחר, וכן הוא: ישם לדרך צדק פעמיו והנה הטעם כפול.

מְצוּדַת דָּוִד צדק. כל איש יהלך לפניו הצדק ר״‎ל שיהיה הצדק תמיד נוכח עיניו וישים פעמיו לדרך הצדק ללכת אחריה וכפל הדבר לחוזק:

מְצוּדַת צִיּוֹן פעמיו. צעדיו כמו פעמי הכן (לקמן קי״ט):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.