תְּהִלִּים צה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא לכו נרננה - לכו אלי כמו מלת סורו, דברי המשורר לישראל.

מְצוּדַת דָּוִד לכו נרננה לה׳‎. לעתיד יזרזו זא״‎ז ויאמרו לכו נרננה וכו׳‎:

מְצוּדַת צִיּוֹן לכו. הוא ענין זרוז כמו ועתה לכו ונהרגהו (בראשית ל״ז:כ׳) והלא בא אצלם נריע. מל׳ תרועה:

ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא נקדמה - שנודה לו ותרועתינו תהיה עם זמירות, כי זאת היא התודה והזמירות, כי הוא תקיף.

מְצוּדַת דָּוִד נקדמה. נקדם עצמינו לבוא מול פניו בהודאת שפתים להודות לו על הטובה הבאה:

ג כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִים׃

אִבְּן עֶזְרָא כי גדול ומלך על כל - מלאכי שמים, כי מלאכיו הם והם עושי מלאכותו.

מְצוּדַת דָּוִד אלהים. הם מלאכי מעלה:

ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ׃

רַשִׁ״י ותועפות. לשון גובה כעוף המעופף:

אִבְּן עֶזְרָא אשר - בעבור שהזכיר צבא השמים, אמר: כי ברשותו תחתיות ארץ, גם ההרים הגבוהים על הארץ. ותועפות - כח. ויש אומרים: כמו קרנים.

מְצוּדַת דָּוִד מחקרי ארץ. דברים הנעלמים בארץ אשר יחקרו בדעת להבינם: ותועפות. גבהי ההרים המה לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מחקרי. מלשון חקירה וחפוש: ותועפות. ענין גבהות ע״ש העוף אשר יעופף בגובה האויר:

ה אֲשֶׁר־לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא אשר - הזכיר בפסוק הזה הים והיבשה כי הם כמו כדור אחד בראיות גמורות מחכמת התולדה.

מְצוּדַת דָּוִד והוא עשהו. תקנו על מקומו להיות נקוה במקום אחד:

מְצוּדַת צִיּוֹן עשהו. ענין תקון כמו וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳):

ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי־יְהוָה עֹשֵׂנוּ׃

רַשִׁ״י נברכה. לשון ויברך את הגמלים (בראשית כד):

אִבְּן עֶזְרָא בואו - בעבור שהזכיר שהוא מלך, על כן אנו חייבין להשתחות לפניו. נברכה - כמו: ויברך על ברכיו. וטעם עושינו - כי עשה הים והיבשה והם כללים ומהם עשה הפרטים.

מְצוּדַת דָּוִד נשתחוה. הוא שטוח כל הגוף בארץ: ונכרעה. הוא כפיפת הראש וקצת הגוף נברכה. הוא כריעת הברכיים על הארץ: עושנו. המגדל והמרומם אותנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן עושנו. ענין הרמה וגדולה כמו הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳):

ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם־בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ׃

רַשִׁ״י היום. בעולם הזה אם בקולו תשמעו:

אִבְּן עֶזְרָא כי, אלהינו - מרחוק, או אלהינו אמונתו. וצאן ידו - כנגד ידיו יצרו. וטעם היום – דבק עם בואו נשתחוה אם בלבבכם לשמוע בקולו השתחוו לו היום, אם בקולו תשמעון וזה הוא קול השם.

מְצוּדַת דָּוִד עם מרעיתו. שהוא רועה ומנהיג אותנו: וצאן ידו. ר״‎ל כמו הרועה הרחמני אשר ינהג הצאן עם נטיית היד ולא במקל: היום. ר״‎ל היום ההוא ינהיג אתכם כן כאשר בקולו תשמעו:

מְצוּדַת צִיּוֹן אם. כאשר וכן ואם יהיה יובל (במדבר לז):

ח אַל־תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר׃

אִבְּן עֶזְרָא אל תקשו - השתבשו המפרשים. כיום מסה - והנכון בעיני: על ביאת המרגלים והמריבה היא נתנה ראש. והמסה – כי שם כתוב: וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי.

מְצוּדַת דָּוִד אל תקשו לבבכם. להרהר אחרי ה׳‎ כמו במי מריבה: כיום. כמו במי מסה במדבר וכפל הדבר במ״‎ש כי היא היא כמ״‎ש ויקרא שם המקום מסה ומריבה וגו׳‎ (שמות י״ז:ז׳):

מְצוּדַת צִיּוֹן תקשו. מלשון קשה:

ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם־רָאוּ פָעֳלִי׃

רַשִׁ״י בחנוני. חנם: גם ראו פעלי. במצרים:

אִבְּן עֶזְרָא אשר - פירש מי הם המנסים. וטעם ראו פעלי – שמתו כולם במדבר, ככתוב אחריו.

מְצוּדַת דָּוִד אשר נסוני. אם היכולת בידי ליתן להם מים כמה שנאמר שם: בחנוני גם ראו פעלי. אפילו אחר שראו פעלי במצרים ועל הים ובמדבר עכ״‎ז לא האמינו בי וחזרו ובחנו אותי:

י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא־יָדְעוּ דְרָכָי׃

רַשִׁ״י ארבעים שנה. קטתי בהם, רבתי עמהם לשון נקטה נפשי בחיי (איוב י׳:א׳) נלחמתי בם ארבעים שנה להמיתם במדבר כי אמרתי תועי לבב הם:

אִבְּן עֶזְרָא ארבעים שנה אקוט - כמו ונקוטותם נקטה נפשי בחיי כמו: געלה כי לא מצאנו נבואה למשה בתוך הארבעים. וטעם לא ידעו דרכי – כאשר אמר משה: ולא נתן ה' לכם לב לדעת.

מְצוּדַת דָּוִד אקוט בדור. היה לי קטטה באנשי הדור ההוא ואמרתי זהו העם אשר לבבם תועה מאחרי: והם. אחר כל הקטטה לא ידעו הם את דרכי:

מְצוּדַת צִיּוֹן אקוט. מל׳ קטטה ומריבה: תועי. ענין הפניה מדרך הישר כמו תעיתי כשה אובד (לקמן קיט):

יא אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם־יְבֹאוּן אֶל־מְנוּחָתִי׃

רַשִׁ״י אל מנוחתי. לארץ ישראל ולירושלים אשר קראתים מנוחה שנאמר (לקמן קלב) זאת מנוחתי עדי עד:

אִבְּן עֶזְרָא אשר מנוחתי - שתהיה להם מנוחה ונחלה, כדרך: ושמחתים בבית תפלתי.

מְצוּדַת דָּוִד אשר נשבעתי. אשר בעבור זה קצפתי עליהם ונשבעתי בחרון אפי שלא יבואון אל מנוחתי זה ארץ ישראל: אם יבואון. ענין שבועה הוא וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר כך וכך יהיה אם אעשה הדבר הזה וכן אם לדוד אכזב (לעיל פט):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.