א
הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה׃
רַשִׁ״י
הוי מוראה ונגאלה. עד עכשיו דבר בנינוה ועכשיו חוזר על ירושלים הוי שתהא לבז ולסחי כרואי ותהא מגואלת בצחן עוונה, מוראה כמו מוראתו (ויקרא א) ושמתיך כרואי (נחום ג): העיר היונה. כיונה פותה אין לב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַי דְמוֹחֲיָא וּמִתְפָּרְקָא קַרְתָּא דִמְסַגְיָא לְאַרְגָזָא:
אִבְּן עֶזְרָא
הוי מוראה - אמר יפת: כמו נוראה. ורבי ישועה אמר: מגזרת סורר ומורה והאל"ף תחת ה"א השרש כעוטיה שהיו"ד תחת ה"א. ויש אומרים: שהוא כמו: ושמתיך כראי, והסיר מראתו. ונגאלה - מגזרת לחם מגואל. ורבי משה אמר: מלשון גאולה, אף על פי שמרתה גאלה השם והטעם על ירושלם והיונה מגזרת לא תונה והפועל יוצא מהבנין הקל כמו יורה מגזרת ירה ויורה, או הדומה ליונה פותה ביופיה, כמו: יונתי תמתי:
מְצוּדַת דָּוִד
הוי מוראה ונגאלה. יש להתאונן על ירושלים המטונפת ומלוכלכת העיר המאנה ואונסת את הבריות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מוראה ונגאלה. ענין שניהם מלוכלך ומטונף כמו ושמתיך כרואי (נחום ג׳:ו׳) וכמו נגאלו בדם (ישעיהו נ״ט:ג׳) וכפל המלה בשמות נרדפות: היונה. מל׳ אונאה ועניינו קחת ההון וכן מפני חרון היונה (ירמיהו כ״ה:ל״ח):
מַלְבִּי״ם
הוי מוראה, טרם נבוא לבאר נבואה זאת נציע הוצעה אחת, והוא, כי כבר התבאר אצלנו שמעת התחיל הגלות הראשון שהיה ע"י סנחרב, מעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות על הגאולה, ומעת ההיא היתה הגאולה אפשרית אם היו זוכים כמ"ש בפי' ישעיה סי' י"א וסי' מ"ח ובכ"מ, והזמן הראשון לזה היה בימי חזקיה שאם היו זוכים היה אז הקיבוץ הכללי, כמ"ש חז"ל שבקש הקב"ה לעשות את חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג רק שאיזה חטא גרם, ובימי מנשה באו עליהם שרי מלך אשור מבבל ויאסרו את מנשה, והתחיל מלך אשור שנית לבא על ישראל כמש"פ בנבואת נחום, ובימי יאשיה חשב ירמיה שהגיע עת הגאולה והלך להחזיר את עשרת השבטים כמ"ש חז"ל, וכן בעת שנחרבה נינוה בתחלת מלכות יהויקים לא היו יראים עוד ממלכות אשור וכל הזמן הזה היה עת מוכשר לגאולה אם היו זוכים, אבל בשביל שהתמידו לחטוא ושבו על עונות אבותם, נדחה הזמן וגבר עליהם מלך בבל והגלם בגולה, ואז היה זמן המוכשר לזה אם היו שבים בתשובה בימי בית שני, כמ"ש חז"ל שאם היו עולים כולם כחומה היו נגאלים גאולה עולמית, וגם זה לא היה כי אז התחילו הכתות ביניהם וגברה זרוע רשע, ונחרב הבית שנית, ומאז הדבר תלוי ועומד עד שיבא העת המיועד באחרית הימים, אולם יש הבדל בזה שאם היתה הגאולה בימי חזקיה או בימי יאשיהו או בית שני, לא היתה גאולה כללית, ר"ל שלא היתה אז רק לישראל לבד, אבל הגאולה המקוה באחרית הימים תהיה כללית לכל העולם, כי אז יכירו כל העמים מלכות ה' ואחדותו וישובו כולם לקרא בשם ה' אל אחד (וכמ"ש זה באורך בישעיה סי' מ"ח, ויתבאר עוד בנבואת חגי וזכריה), על הפנה הזאת יסד נביאנו את דבריו בסי' זה, שאחר שהודיע חורבן נינוה, ומפלת האומות שהרעו לישראל, וניבא ששארית ישראל ינחלו את פלשתים ואת עמון ומואב, בא לבאר שהיה אז הזמן לזה ואם היו זוכים היו נגאלים, ועז"א הוי מוראה ונגאלה, שעיר ירושלים היא נוראה שבימי חזקיה ובימי יאשיה התיראו העמים מפניה כי היה ה' אתה, וגם היא נגאלה כי נגאלה מכף מלך אשור, וגם היו ראוים להגאל גאולה שלמה, העיר היונה היא ירושלים שהיתה תחת יד אשור ובבל שהיה דגלו צורת יונה ונקראת ע"ש ממלכתו, והגיע זמן שתגאל, רק שהעון גורם:
ב
לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּיהוָה לֹא בָטָחָה אֶל־אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לָא שְׁמָעַת בְּקַל עַבְדוֹהִי נְבִיַיָא וְלָא קַבִּילַת אוּלְפַן בְּמֵימְרָא דַייָ לָא אִתְרְחִיצַת וּלְפוּלְחַן דֶאֱלָהָא לָא אִתְקְרָבַת:
מְצוּדַת דָּוִד
לא שמעה בקול. ר״ל בקול הנביאים המזהירים אותה: לא לקחה מוסר. ממה שבא על עשרת השבטים בגמול העוון: בה׳ לא בטחה. כי בקשה עזר ממלכי מצרים: לא קרבה. לבקש עזר ממנה:
מַלְבִּי״ם
לא שמעה בקול, שלא שמעה לקול המורים והנביאים לשוב אל התורה מצד הערת השכל, וגם לא לקחה מוסר לשוב אל ה' מצד יראת העונש והיסורין, בה' לא בטחה שתשוב אליו מצד שהוא ה' בורא העולם, שע"ז מורה שם הויה שזה מצד הערת השכל, ונגד לא לקחה מוסר אומר אל אלהיה לא קרבה, שתקרב אליו מצד שהוא אלהיה המשגיח עליה בהשגחה פרטית, שמצד זה יש לה לירא יראת העונש ולקוות תקות גמול. ע"י הקורבה שיש לה עמו, כי גם לא התיסרה מיראת הגמול והעונש:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
לא שמעה בקול לא לקחה מוסר. וכן בירמיה (ז' כ"ח) עיי"ש: בה' אלהיה. כבר כללתי בכ"מ, שכ"מ שבא שם הויה ידובר בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו, וכשבא שם אלהים בכינוי לישראל ידובר בו מצד ההשגחה הפרטית שמצדה משכיר ומעניש:
ג
שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר׃
רַשִׁ״י
זאבי ערב. הממהרים לאכול טרפם בלילה: לא גרמו לבוקר. לא השאירו אף העצמות לגרם לבוקר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
רַבְרְבָהָא בְּגַוָה כְּאַרְיְוָן נָהֲמִין דַיָנָהָא דֵיבֵי רַמְשָׁא לָא מוֹרִיכִין לְצַפְרָא:
אִבְּן עֶזְרָא
שריה - כמו אריות שואגים על טרפם. שופטיה זאבי ערב לא גרמו - שלא שברו עצם לבקר והנה בערב רעבים.
מְצוּדַת דָּוִד
שריה בקרבה. שריה אשר בקרבה מאיימים על העם בקול שאגתם כאריות השואגים: זאבי ערב. ר״ל ימהרו לטרוף כזאבים הטורפים בערב הממהרים לטרוף בעבור הרעבון שלא אכלו כל היום: לא גרמו לבוקר. לא השאירו לבוקר אף העצמות כי את הכל יאכלו ור״ל השופטים משחיתים את העם מכל וכל ולפי שהמשילם לזאבי ערב אמר לשון הנופל בהם:
מַלְבִּי״ם
שריה, מבאר ארבעה מיני מנהיגים שהיה לה, השרים אשר בקרבה הם כאריות השואגים לטרף בפרהסיא, והשופטים שהם לוקחים שחד בצנעה דומים כזאבים הטורפים בערב בסתר בחשך אין רואה ואין משאירים העצמות לבקר, עד שבאור הבקר לא נודע כלל אם טרפו איזה דבר, כי גם העצמות נאכלו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
שאגים. הארי לא ישאג רק בעת שמוצא טרפו: לא גרמו. לא השאירו עצמות כמו גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ' י"ח) :
ד
נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ־קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה׃
רַשִׁ״י
חמסו תורה. לא הורו אותה לשואליהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
נְבִיֵי שִׁקְרָא דִי בְגַוָהּ בָּאֲשִׁין גַבְרִין שָׁקְרִין כַּהֲנָתָא מַפְסִין קוּדְשָׁא חָטְפִין בְּאוֹרַיְתָא:
אִבְּן עֶזְרָא
נביאיה פוחזים - ריקים, כמו: פחז כמים, אין להם לחם לאכול על כן נתנבאו. ומלת בוגדות – פועלות והם אנשים לנשים בוגדות. חמסו - רע עשוי בגלוי יקרא חמס, חמסו תורת המשפט ולא דנו כדת, וחמסו ממון שלא כדין.
מְצוּדַת דָּוִד
נביאיה פוחזים. נביאי הבעל המה קלי הדעת ואנשי בוגד: כהניה. כהני המקדש חללו את הקודש ומבזין אותה: חמסו תורה. הסירו את התורה ולא למדוה את העם ועל הכהן ללמד כמ״ש כי שפתי כהן וגו׳ תורה יבקשו מפיהו (מלאכי א):
מְצוּדַת צִיּוֹן
פוחזים. קלי הדעת וכן אנשים ריקים ופוחזים (שופטים ט׳:ד׳): בוגדות. מל׳ בוגד: חללו. ענין בזיון: חמסו. ענין הסרה כמו ויחמוס כגן שכו (איכה ב):
מַלְבִּי״ם
נביאיה, הם פוחזים וריקים, והם אנשי בוגדות הם אנשים לנשים הבוגדות בבעליהן ומזנות עמהם, וכהניה, שעליהם מוטל לשמור את המקדש וקדשיו. הם חללו קדש, וגם תחת שעליהם מוטל ההוראה, הם חמסו תורה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
פחזים. כמו אנשים רקים ופוחזים קלי הדעת, בגדות, שם תואר לנקבה: ואנשי. כמו המבלעדי אנשינו עשינו (ירמיהו מ״ד:י״ט) , אשר געלי אנשיהן (יחזקאל ט"ז מ"ז) איש האשה, אנשים של נשים בוגדות:
ה
יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא־יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת׃
רַשִׁ״י
ה' צדיק. השרה שכינתו בקרבם ולפיכך אינו יכול לראות במעשיהם הרעים כי צדיק הוא ואין עולה לפניו: משפטו יתן לאור. נותן לאור דן דין אמת לאמתו: ולא יודע עול בשת. וכל זה לא נתנו שופטי עול שבתוכה אל לבם להתבייש מן הצדיק השוכן ביניהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
יְיָ זַכָּאָה אֲמַר לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּיהּ בְּגַוָהּ לֵית קֳדָמוֹהִי לְמֶעְבַּד שְׁקַר הָא כִנְהוֹר צַפְרָא דְאָזֵיל וְתַקִין כֵּן דִינֵיהּ נָפֵיק לְאַפְּרַשׁ לָא מִתְעַכֵּב וְלָא יָדְעִין עַיְלַיָא בַהֲתָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ה' - היה ראוי שלא יעשו עולה. בבקר בבקר - בכל יום יראה השם להם משפטו, כגוים שלא יעבדוהו. ולא יודע עול בשת - בעבור שהזכיר לא יעשה עולה, והטעם על ישראל.
מְצוּדַת דָּוִד
ה׳ צדיק בקרבה. הנה ה׳ הצדיק משרה הוא שכינתו בקרב ירושלים והוא הלא אין עושה עולה כי שנואה היא לו: בבוקר בבוקר. ר״ל בכל יום ויום הוא דן משפט אמת וברור ולא נעדר בשום פעם מדין משפט האמת והגוי העול הזה אינו יודע מהו בושה כי איך לא יכלם לעשות עול במקום שכינת האל השונא את העול׳ ואוהב המשפ׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לאור. ר״ל ברור כאור ודומה לו: נעדר. ענין חסרון כמו איש לא נעדר (ישעיה מ):
מַלְבִּי״ם
ה' צדיק בקרבה, כולם רעים וחטאים ועושי עולה, רק צדיק אחד נמצא בעיר והוא ה' הנמצא בקרבה, הוא לא יעשה עולה, והגם שהם מעותים את המשפט הוא יתן משפטו בכל בקר לאור אשר לא נעדר ואינו נפסק לעולם, כי מאיר תמיד ומוציא המשפט לאור תמיד, והיה ראוי שישובו בושת מפני ה' הצדיק הנמצא בקרבה השונא עולה והרואה מעשיהם, ובכ"ז ולא יודע עול בושת, כי אינו יודע את ה' ולכן לא יבוש מפניו להיות יראתו על פניו זו הבושה מכבודו המלא עולם:
ו
הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי־אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
רַשִׁ״י
הכרתי גוים. הבאתי פורענו' על העכו"ם כדי שתראו ותיראו כמו שהוא מסיים והולך אמרתי אך תראי אותי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שֵׁיצֵיתִי עַמְמַיָא אַצְדִיאָה בִּרְנְיָתְהוֹן אַחֲרִיבַית שׁוּקֵיהוֹן מִבְּלִי עָדֵי צְדִיאָה קִרְוֵיהוֹן מִבְּלִי אֱנַשׁ מִבְּלִי יָתֵיב:
מְצוּדַת דָּוִד
הכרתי גוים. והנה הכרתי את העכו״ם ונשמו מגדליהם: החרבתי. עשיתי חוצותם חרבות מבלי איש עובר בהן ונשמו עריהם מבלי איש וחוזר ומפרש מאין יושב ר״ל לפי שאין מי יושב בהן לכן אין איש עובר בהן:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נשמו. מל׳ שממון: פנותם. הם המגדלים הגבוהים כמו ועל הפנות הגבוהות (לעיל א): החרבתי. מל׳ חרבן: חוצותם. ענין שוק ורחוב: נצדו. ענין שממון כי והשמותי אני את הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ב) ת״א ואצדי:
מַלְבִּי״ם
הכרתי גוים, אחר שראה שלא התביישו מגדולת ה' השוכן בקרבם, עשה תחבולה אחרת שהכרית גוים וגם עשה חורבן בעריהם, וזה היה בג' מדרגות, תחלה נשמו פנותם, הפנות והקרן זויות שמן הצד, ר"ל צדדי המדינה וגבולותיה, ואח"כ החרבתי חוצותם, החוץ הוא אחורי הבתים שהוא יותר מן הפנות אשר בקצה המדינה, כי החריב את הדרכים בתוך המדינה והכפרים עד שאין עובר, כי נתפשט האויב במדינה, ואח"כ נצדו עריהם, נחרבו הערים בעצמם עד שנעשו מבלי איש מאין יושב:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
נשמו, החרבתי. כבר התבאר (יחזקאל כ"ט ט') ששם חורבה יפול יותר על מקומות שיש שם בנינים, ושממה יפול על הארץ: פנותם. היינו גבולי הארץ וזויותיה, וכבר התבאר בכ"מ שחוץ נבדל מן רחוב שהוא אחורי הבתים, וע"ז הוסיף נצדו עריהם, ונצדו לא נמצא לו ריע על השממון רק בלשון ארמי, שממה צדיא, תהו ובהו צדיא וריקניא, ובעברי מורה על צדית הנפש שאורב לקחת הנפש, ויל"פ עריהם נצדו מי שבא לשם מסוכן מאורב לנפשו מבלי איש צודה ואורב ובכ"ז נצדו כל הבא לשם, בסבת מאין יושב ולכן המקומות מסוכנים לכל הבא שם מחיות ומזיקין:
ז
אָמַרְתִּי אַךְ־תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא־יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר־פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם׃
רַשִׁ״י
ולא יכרת מעונה. ולא יחרבון מדוריה: כל אשר פקדתי עליה. ולא יכרת ממנו כל הטוב אשר צויתי להביא עליה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲמָרֵית בְּרַם תִּדְחֲלוּן מִן קֳדָמַי תְּקַבְּלוּן אוּלְפַן וְלָא יִפְסוֹק מְדוֹרֵיהוֹן מֵאַרְעָא בֵּית שְׁכִנְתִּי כָּל טַבְוָן דַאֲמָרֵית לְהוֹן אַיְתֵי לְהוֹן בְּכֵן אַקְדִימוּ חַבִּילוּ כָּל עוֹבָדֵיהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
אמרתי, ולא יכרת - מפיך דבר מעונה. והטעם: מעונת הגוים שהכרתי. אכן השכימו - אנשיך השחיתו.
מְצוּדַת דָּוִד
אמרתי. חשבתי ע״י אבדן העכו״ם באמת עתה תיראו מפני ומהגמול הבא עליהם תקחו מוסר ואז לא יהיה נכרת מדורו זהו בהמ״ק וכן לא יכרת ממנה כל הטובה אשר פקדתי עליה: אכן. באמת לא כן עשו כי עוד השכימו בזריזות רב ועוד השחיתו כל מעלליהם יותר ממה שעשו מאז:
מְצוּדַת צִיּוֹן
אך. עניינו כמו באמת וכן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט): מעונה. מדורה כמו ה׳ מעון אתה היית (תהלים צ): פקדתי. צויתי כמו והוא פקד עלי (עזרא א): עלילותם. מעשיהם:
מַלְבִּי״ם
אמרתי, ובזה חשבתי שעי"כ תיראו אותי יראת הרוממות שתראו גבורתי, או עכ"פ תקחו מוסר לירא יראת העונש בל אחריב ארצכם ג"כ, והמאמרים מקבילים, אמרתי אך תיראי אותי ולא יכרת מעונה, שע"י יראת הרוממות לא יחרב המעון והמקדש ששם שכינתי בתוככם, תקחו מוסר כל אשר פקדתי עליה, שתתיראו מן העונשים והיעודים הרעים אשר פקדתי עליה על עיר ירושלים, אכן כ"ז לא הועיל, כי כבר השכימו השחיתו כל עלילותם, שכבר השחיתו עלילותיהם טרם שעשיתי כל זאת, וא"א עוד שיטיבו מעשיהם אחר שהם נשחתים מכבר עד שא"א עוד לתקנם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
תיראי אותי. התבאר אצלי (התו"ה קדושים סי' ד' ובכ"מ) שירא שאחריו את היא יראת הרוממות, ומוסר היא מפני יראת העונש והיסורים כמ"ש בכ"מ: מעונה. במפיק, מעון העיר שמדבר בה, כמ"ש העיר היונה, ומבואר אצלי שרוב שם מעון (כשאינו מציין מעון החיות וטורפי טרף) בא על מעון הרוחני, ועל הבהמ"ק ששם מעון השכינה, השקיפה ממעון קדשך. אהבתי מעון ביתך, ובזה תבין מ"ש בפירושי:
ח
לָכֵן חַכּוּ־לִי נְאֻם־יְהוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל־הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
קומי לעד. שאקום להתוועד עליכם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּכֵן סַבָּרוּ לְמֵימְרִי אֲמַר יְיָ לְיוֹם אִתְגְלָיוּתִי לְמֵדַן אֲרֵי דִינַי לְכַנָשָׁא עַמְמַיָא לְקָרָבָא מַלְכוּתָא לְמִשְׁפַּךְ עֲלֵיהוֹן חֵימְתִי כָּל תְּקוֹף רוּגְזִי אֲרֵי בְּאֶשַׁת פּוּרְעֲנוּתִי יְסוּפוּן כָּל רִשְׁעֵי אַרְעָא:
אִבְּן עֶזְרָא
לכן, ליום קומי - קימה לעד תהיה. ורבי משה אמר: לשלול העולם, כמו: בבקר יאכל עד. ואמר: כי לעד - הפועל כמו: לרד לפניו גוים. משפטי - משפט הוא שאעשה כן. וטעם קנאתי – בעבור שיעבדו אלהים אחרים כדרך אל קנא, כי זה לעתיד. ועל דעת רבי משה: על בית שני יתהפכו לעבוד השם לבדו בשפה ברורה הוא לשון הקודש, שבה לבדה נקרא השם הנכבד.
מְצוּדַת דָּוִד
לכן חכו לי. הואיל ולא שבתם אלי לא אמהר הגאולה אלא המתינו לי על היום המוגבל שאקום לשלול את העכו״ם ועל יום מפלת גוג יאמר: כי משפטי. אשר אז תצא משפטי לאסוף עכו״ם וכו׳ לשפוך עליהם זעמי וכל חרון אפי: כל הארץ. כל יושבי הארץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חכו. ענין המתנה ואיחור כמו ונסתה ולא תחכה (מ״ב ט): לעד. ענין בזה ושלל כמו בבוקר יאכל עד (בראשית מ״ט:כ״ז):
מַלְבִּי״ם
לכן, אחר שסופר רעת העם ושכל מה שהשתדל כדי שישובו בתשובה ושיהיה אז עת הגאולה לא הועיל, לכן א"א שיהיה אז זמן הגאולה, כי א"א שאני אחכה לכם ר"ל שאקוה ואמתין שאתם תיטיבו מעשיכם ועי"ז תושעו, רק אתם צריכים לחכות לי, ר"ל להמתין עד שיבא העת המיועד באחרית הימים, שאז אתעורר אני אל הגאולה העתידה כשיגיע הקץ האחרון המוגבל הבלתי תלוי במעשיכם כלל, ועז"א ליום קומי, שאז אקום אני מעצמי לגאלכם, וזה יהיה לעד, ר"ל שאז תהיה גאולה נצחית לעד שלא יהיה אחריו גלות עוד, משא"כ הגאולה שע"פ המעשים לא תהיה לעד, כי כשישובו וירעו מעשיהם תבטל הגאולה, אבל ע"ז צריכים אתם לחכות, ר"ל להמתין זמן רב, כי הקץ המוגבל רחוק מאד, ועתה מפרש איך יהיה הגאולה הזאת שיהיה לעד, כי משפטי, ר"ל שאז לא תהיה הגאולה פרטית לישראל לבד, רק משפטי והנהגתי בגאולה זאת יהיה לאסף גוים, שיתאספו כל העמים למלחמת גוג ומגוג, וע"י אסיפתם אשפך עליהם זעמי וכל חרון אפי שיש לי עליהם על שהרעו לישראל, וחוץ מן מה שאעניש אותם דרך נקמה אקנא ג"כ על כבוד שמי, ובאש קנאתי זאת תאכל כל הארץ, כמ"ש וילבש בגדי נקם תלבושת ויעט כמעיל קנאה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
לאסף גוים לקבצי ממלכות. המקבץ יקבץ נפזרות, והאוסף אוסף את המקובץ אל רשותו (כמ"ש ישעיה י"א) , ומבואר אצלי שהגוים הם הקבוצים שאין להם מלך והם ההמונים יתקבצו בנקל מעצמם, וה' יאספם לירושלים, והממלכות שלא יהיו מקובצים לזה. שהם לא יתקבצו בנקל כ"כ, ה' יקבץ אותם, ועי' חבקוק (ב'ה') : זעמי, חרון אפי. אף משתתף עם השמות שמורים על הכעס. וזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש (ישעיה י' ה'. נחום א' ו', חבקוק ג' י"א) שישפוך עליהם העונש המיועד וגם החרון אף שהוא יוסיף על העונש כפי חרונו:
ט
כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי בְּכֵן אֱשַׁנֵי עַל עַמְמַיָא מַמְלַל חָד בְּהִיר לְצַלָאָה כּוּלְהוֹן בִּשְׁמָא דַייָ לְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי כְּתַף חָד:
מְצוּדַת דָּוִד
כי אז אהפוך. אשר אז אהפוך על העכו״ם שידברו שפה ברורה תמורת עמקי השפה אשר עמכם ר״ל שידברו בלשון הקדש במקום הלשון שמדברים עכשיו: לקרוא כולם. ר״ל אחדות הלשון יהיה סבה שיתייחדו באמונה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד ובדעה אחת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שפה. כן יקרא לשון עם ועם וכן שפת רעהו (שם יא): ברורה. כלפי שקורא לשון העכו״ם עמקי שפה כמ״ש עם עמקי שפה (ישעיהו ל״ג:י״ט) קורא למולם לשון הקדש שפה ברורה ונקיה: שכם. ר״ל צד אחד ודעה אחת כמו דרך ירצחו שכמה (הושע ו׳:ט׳):
מַלְבִּי״ם
כי אז, וע"י מלחמת גוג ומגוג יכירו כולם כח ה' ונפלאותיו, ויעזבו את עצביהם ויקבלו עליהם עול מלכות שמים (כמ"ש ישעיה ס"ו פסוק י"ח י"ט כ', יחזקאל ל"ט כ"א, זכריה י"ד) , ואז אהפך אל עמים שפה ברורה, שעד עתה קראו שם ה' בשפה, אבל לא בשפה ברורה, כי היו מערבים אמונות שוא והבלי נכר בעניני האלהות, ואז יקראו בשפה ברורה באחדות הבורא, לקרא כולם בשם ה', ותחת שעד עתה לא עבדוהו שכם אחד, כי נחלקו לכתות שונות ועבדוהו עבודות מתחלפות, ואז יעבדוהו שכם אחד כפי העבודה שצוה בתורתו:
י
מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי־כוּשׁ עֲתָרַי בַּת־פוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי׃
רַשִׁ״י
מעבר לנהרי כוש. יובילון לי מנחה: עתרי. את המתפללין אלי: בת פוצי. כנסיות נפוצותי אשר הפיצותי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי הוֹדוּ בְּרַחֲמִין יְתוּבוּן גַלְוַת עַמִי דְאִתְגְלִיאָה וִיהוֹן מַיְתָן לְכוֹן הָא בְּקוּרְבָּנִין:
אִבְּן עֶזְרָא
שם גוי וככה בת פוצי ויחסר וי"ו כמו שמש ירח, על כן אמר: יובילון מנחתי – שתיהם. ויש אומרים: כי עתרי ישראל שהם עותרים לשם והם נפוצים בגוים - יובילון מנחה לשם.
מְצוּדַת דָּוִד
מעבר לנהרי כוש. מהעבר האחר של נהרי כוש, האומה עתרי ועדת פוצי יביאון המנחה הראוי לי והוא אנשים מבני ישראל כמ״ש הוי ארץ וגו׳ אשר מעבר לנהרי כוש וגו׳ (ישעיהו י״ח:ז׳) ובסוף הענין נאמר ביום ההוא יובל שי לה׳ צבאות עם ממושך וגו׳ (שם):
מְצוּדַת צִיּוֹן
עתרי. שם אומה: בת פוצי. עדת פוצי והוא שם אומה: יובילון. ענין הבאה כמו יובל שי (ישעיה יח):
מַלְבִּי״ם
מעבר, ולא לבד האומות אשר באמצע הישוב כי גם העמים היושבים מעבר לנהרי כוש, גם האומות הנקראות עתרי ובת פוצי שהם עובדי אלילים ועושים כל התועבות, גם הם יובילון מנחתי, וכבר פירש ישעיה מה תהיה המנחה הביאו את כל אחיכם מנחה לה' וכו', והאומות האלה יובילון את הנדחים שם מגלות סנחריב מנחה לה':
יא
בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי־אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא־תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי׃
רַשִׁ״י
לא תבושי מכל עלילותיך. כי כבר לקית ונרצה עוונך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּעִדָנָא הַהִיא לָא תִבְהֲתוּן מִכָּל עוֹבָדַיִךְ בִּישַׁיָא דִי מָרַדְתָּ בְּמֵימְרִי אֲרֵי בְכֵן אֲגַלֵי מִגַוֵיךְ תַּקִיפֵי תוּשְׁבַּחְתֵּךְ וְלָא תוֹסִיפוּן לְאִתְרַבְרָבָא עוֹד בְּטוּרָא דְקוּדְשִׁי:
אִבְּן עֶזְרָא
ביום, עליזי גאותך - שהיו מתגאים בעבור היותם יושבים בהר קדשי.
מְצוּדַת דָּוִד
לא תבושי. לא תסבול בושה בעבור כל רוע העלילות והמעשים אשר פשעת בי מאז: אסיר מקרבך. ר״ל עוד לא ימצא מי בך שישמח ויתפאר בגאותו ולכן לא תבוש עוד כי בעבור זה תלך העון ואין לו: לגבהה עוד. להתגאות עוד: בהר קדשי. ר״ל היושבת בהר קדשי היא ירושלים:
מַלְבִּי״ם
ביום ההוא לא תבושי מכל עלילותיך, ר"ל שלא ישובו עוד לחטא כמקדם עד שיבושו שנית ממעשיהם הרעים, כי בזמנים הקודמים היה סבת חטאותיהם שלמדו מן העמים שכניהם מסביב אבל אז שכל העמים יקראו בשם ה' ויעבדוהו א"א שיחטאו ישראל כמ"ש (ישעיהו נ״ד:ה׳-ו׳) כי בושת עלומיך תשכחי כי גואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא כמ"ש בפי' שם), וכן בזמנים הקודמים הוצרכו לכרות ברית עם העמים לבקש מהם עזר ורכב וסוס וחיל ועל ידי כן למדו ממעשיהם, אבל אז אסיר מקרבך עליזי גאותך, ולא תוסיפי לגבהה עוד בגבורה וכח וסוס ורכב וכסף וזהב, רק,
יב
וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם יְהוָה׃
רַשִׁ״י
עם עני ודל. עם ענוותן ומקבל עולבן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַשְׁאַר בְּגַוֵיךְ עַם עִנְוְתָן וּמְקַבֵּל עוּלְבָן וְיִתְרַחֲצוּן בִּשְׁמָא דַיָי:
מַלְבִּי״ם
והשארתי בקרבך עם עני ודל, שיהיו נכנעים בנפשם ובמדותיהם, ודלים שלא יהיה להם עושר רב ובני חיל, רק יחסו בשם ה' שהוא יגן עליהם מכל פגע, ועי"כ.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
עני ודל. עני הוא שפל רוח ונגזר מפעל ענה שמורה הכנעה ומזה שם ענו, ודל הוא ברכוש:
יג
שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי־הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שְׁאָרָא דְיִשְׂרָאֵל לָא יַעְבְּדוּן שְׁקַר וְלָא יְמַלְלוּן כַּדְבִין וְלָא יִשְׁתְּכַח בְּפוּמֵיהוֹן לִישַׁן דְנִכְלִין אֲרֵי אִינוּן יִתְפַּרְנְסוּן וְיִשְׁרוֹן וְלֵית דְמָנִיד:
מְצוּדַת דָּוִד
שארית ישראל. הנשארים מהם לא יעשו עוד עולה: לשון תרמית. אמרי מרמה: כי המה. כי אז המה ירעו וירבצו ואין מי יחרידם בין בעת שירעו בין בעת שירבצו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
תרמית. מל׳ רמיה ומרמה: ירעו. מל׳ מרעה: ורבצו. ענין השכיבה לנוח:
מַלְבִּי״ם
שארית ישראל לא יעשו עולה במעשה, וגם לא ידברו כזב אף בדיבור, וגם לא ימצא בפיהם לשון תרמית שהלשון מציין הדבור התבוניי ההגיוני, שבו ידברו היקשים מתעים ודברי מרמה בחקירות ובעניני האמונה, כי יהיו שלמים במעשה ובדבור ובמחשבת העיון. כי המה ירעו כצאן הרועות ע"י הרועה על מי מנוחות, וגם ורבצו בלילה ואין מחריד ולא יצטרכו לברית העמים וללמוד מדעותיהם וממעשיהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
לשון. הוא מיוחד אל הדברים המדוברים בכח הבינה כמ"ש בפי' משלי ובכ"מ ולשון תרמית הם ההיקשים המטעים והקדמות הכוזבות בחקירת מה שאחר הטבע:
יד
רָנִּי בַּת־צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל־לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שַׁבְּחִי כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן וּבוּעוּ יִשְׂרָאֵל חֲדוּ וּבוּעוּ בְּכָל לִבָּא כְּנִשְׁתָּא דִירוּשְׁלֵם:
מַלְבִּי״ם
(יד-טו) רני, בת ציון מציין מקום מושב הסנהדרין והשופטים והשרים, וירושלים תציין עיר המלוכה כי משם יצאה ההנהגה, וישראל מציין כלל האומה, ועד עתה בציון היו השופטים הרעים שהם עזרו להחריב את העיר ע"י הטיית המשפט ועשק וחמס, ובירושלים יצא רע מאת המלכים הרעים, והעם בכלל היו נאנחים ונאנקים מפני האומות אויביהם שהיו לוחצים אותם, ושני הפסוקים מקבילים, רני בת ציון כי הסיר ה' משפטיך, שסרו השופטים ומשפטיהם המעוותים, כמ"ש ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו', ציון במשפט תפדה, שבזה תתוקן ציון, הריעו ישראל כי פנה אויבך, ולא ימצא מיצר ומעיק לישראל, שמחי ועלזי בת ירושלם כי מלך ישראל ה' בקרבך, שלא יגיע לך רע מצד המלוכה וההנהגה, כי ה' יהיה מלך ישראל וישב בקרבה להנהיג האומה בהשגחתו הנסיית, וממילא לא תראי רע עוד:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
בת ציון. בת ירושלים, עמ"ש ישעיה (מ"א כ"ז) : שמחי ועלזי. השמחה בלב והעלז הוא המרקד מרוב השמחה:
טו
הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ לֹא־תִירְאִי רָע עוֹד׃
רַשִׁ״י
משפטיך. יסוריך יושטיצ"א בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אַגְלֵי יְיָ דַיָנֵי שִׁקְרָא מִגַוִיךְ פַּלֵי בַּעֲלֵי דְבָבֵיךְ מַלְכֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל יְיָ אֲמֵר לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּיהּ בְּגַוֵיךְ לָא תִדְחֲלִין מִן קֳדָם בִּישָׁא עוֹד:
אִבְּן עֶזְרָא
הסיר, משפטיך - האויבים יאמרו פנה ממך אויביך והשם הוא מלכך, לא תירא עוד מהאויב.
מְצוּדַת דָּוִד
הסיר ה׳ משפטיך. הרחיק ממך משפט היסורים שהיה בך מאז: פנה אויביך. ביער את אויביך מן העולם: ה׳ בקרבך. ה׳ השרה שכינתו בקרבך ולא תראי עוד מרעה כי לא תבוא עליך:
טז
בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם אַל־תִּירָאִי צִיּוֹן אַל־יִרְפּוּ יָדָיִךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּעִדָנָא הַהִיא יִתְאַמַר לִירוּשְׁלֵם לָא תִדְחֲלוּן צִיוֹן לָא יִתְרַשְׁלָן יְדָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא
ביום - האויבים יאמרו לה ככה ויודו, כי אין כח לאויב לפני השם.
מְצוּדַת דָּוִד
יאמר לירושלים. יהיה נאמר לה בדבר ה׳ אל תפחדי מעתה ולציון יהיה נאמר לא יהיה לך עוד רפיון ידים להתפחד מדבר רע:
מַלְבִּי״ם
ביום ההוא יאמר לירושלם אל תיראי ובירושלים היה מושב העם וקבוצם המדיני, ובציון היה מושב הסנהדרין והמקדש ועננים הרוחני הנפשי, ובירושלים היו מתיראים מן האויבים אז יאמר להם אל תיראי, וציון רפו ידיה מעסוק בשלמות הנפשי כי חשבה שה' עוזב אותה ע"י חטאתיה, ואז יאמר לציון אל ירפו ידיך, ומפרש.
יז
יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה׃
רַשִׁ״י
גבור יושיע. גבור הוא אשר יושיע מן העכו"ם: יחריש באהבתו. יכסה על פשעיך באהבתו וכן ת"י יכבוש על חובך ברחמתיה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
יְיָ אֱלָהָךְ אֲמַר לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּיהּ בְּגַוֵיךְ גִבַּר פָּרִיק יֶחְדֵי עֲלָךְ בְּחֶדְוָא יִכְבּוֹשׁ עַל חוֹבָךְ בִּרְחִמְתֵּיהּ יְדוּץ עֲלָךְ בְּדִיץ:
מְצוּדַת דָּוִד
גבור יושיע. ר״ל הוא הגבור שעשה הגבורות האלה והוא יושיע לך: יחריש באהבתו. בעבור אהבתו לך ישתוק על העונות שעשית מאז ולא יזכירם לך להכלימך: יגיל. וגו׳ כפל הדבר להפלגת הענין:
מַלְבִּי״ם
ה', והמאמרים מקבילים אז יאמר לירושלים אל תיראי כי ה' אלהיך בקרבך גבור יושיע ר"ל אל תיראי שאין ה' המושיע בקרבך, כי הוא בקרבך, ואל תיראי מחסרון היכולת להושיע, כי הוא גבור, ואל תיראי מחסרון הרצון שלא ירצה להושיע, כי יושיע בודאי, ציון אל ירפו ידיך כי ישיש עליך בשמחה, אל תחשוב שה' יעזבך, כי בהפך ישיש עליך, שגדר המשוש הוא הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וגדר השמחה היא שמחת הלב, מה שיראה אותות המשוש במה שישיש עליך כמשוש חתן על כלה יהיה בשמחת הלב, שלא יהיה כמחזיר גרושתו ועושה משוש ולבו אינו שמח, רק ישמח בך, ומוסיף שאח"כ יחדש עליך אהבתו תמיד עד שיחריש באהבתו יחשוב מחשבות עמוקות איך להוסיף לך טובות נפשיות בכל עת, עד שיגיל עליך ברנה כי גדר הגיל הוא השמח בלבו על דבר מתחדש כמו מציאה ובשורה טובה, שחוץ מן השמחה התמידית שישמח עליך יחדש לך תמיד אותות ומופתים ואתה תעלה תמיד במעלת השלמות, עד שיגיל בכל עת מחדש על הנסים ושלמיות המחודשים:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
ישיש בשמחה יגיל, הששון הוא הפעולות החיצונות שיעשו להוראות השמחה, כמו משוש תופים משוש כנור, ושמחה וגיל הם בלב, והבדלם, השמחה היא התמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש (ישעיה ל"ה א') : יחריש, בא על מחשבות עמוקות, כמו לב חורש מחשבות און:
יח
נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה׃
רַשִׁ״י
נוגי ממועד. אספתי את המוצאים ממועדי שלא היו משמרים שבתות וימים טובים: אספתי. כליתי: ממך היו. מעמך היו: משאת עליה חרפה. על אותה אשמה היה לך משאת חרפה: נוגי. לשון הוצאה כמו הגו סיגים (משלי כה) כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ׳:י״ג) ואין שורש בתיב' אלא הגימ"ל לבדה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
דִי הֲווֹ מְעַכְּבִין בִּיךְ זְמַנֵי מוֹעֲדֵיךְ אַרְחִיקֵית מִנֵיךְ וַי עֲלֵיהוֹן עַל דַהֲווֹ נַטְלִין זְיָנֵיהוֹן לְקִבְלֵיךְ וּמְחַסְדִין לִיךְ:
אִבְּן עֶזְרָא
נוגי - בנין נפעל מגזרת יגון ופירוש ממועד מקום התחברות ישראל במועדים, כמו שרפו כל מועדי אל בארץ, והנה אספתי אותם אליך, כי ממך היו והטעם על אבותם. משאת - שנשאו חרפה על ירושלם על כן עליה.
מְצוּדַת דָּוִד
נוגי ממועד. אל מול ירושלים יאמר בניך שהיו מליאי יגון בעבור איחור זמן הגאולה הכנסתים אליך כי ממך היו והושבתים למקומם: משאת עליה חרפה. ר״ל כבר נשאו על חורבן ירושלים חרפה מרובה בהיותם בארץ אויביהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נוגי. מל׳ יגון ותוגה: ממועד. ענין זמן ועת כמו למועד אשוב אליך (בראשית י״ח:י״ד): אספתי. ענין הכנסה כמו ואין איש מאסף אותם (שופטים י״ט:ט״ו): משא. מל׳ משא וסבל:
מַלְבִּי״ם
נוגי ממועד, גם אלה שמלאים יגון על שמעדה רגלם מן האמונה, והם אלה שלא עמדו בנסיון בדורות השמד ויצאו מדת ישראל ולבבם מלא תוגה ע"ז, אאסף אותם אל העם (כמ"ש וגם מהם אקח לכהנים ללוים (ישעיהו ס״ו:כ״א) כמש"פ שם), כי הלא ממך היו, הלא היו מבני ישראל, ואנסו אותם על אמונתם, משאת, שעורו אספתי משאת עליה חרפה, שעד עתה נשאו חרפה על שהם מבני ישראל שגם אחר כשטמעו בין העכו"ם חרפו אותם על צור מחצבתם, עתה אספתי חרפתם אשר נשאו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
נוגי. משורש יגון, כמו בתולותיה נוגות, תאר מבנין נפעל: ממועד. מענין נכון למועדי רגל, ובא פה על מי שמט מאמונת ישראל, כמו כמעט נטיו רגלי, ומלת אספתי נמשך לשתים, אספתי חרפה שנשאו, כמו אסף אלהים את חרפתי:
יט
הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת־כָּל־מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל־הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם׃
רַשִׁ״י
הנני עושה. ת"י הא אנא עביד גמירא ויש לפותרו ל' עישוי כמו ועסות' רשעים (מלאכי ג): בכל הארץ בשתם. בכל מקום אשר היו שם לבשתם שם אתנם לשם ולתהלה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הָא אֲנָא עָבֵיד גְמִירָא עִם כָּל מְשַׁעְבְּדַיִךְ בְּעִדָנָא הַהִיא וְאֶפְרוֹק יַת מְטַלְטְלַיָא וּמְבַדְרַיָא אֲקַרֵיב וַאֲשַׁוִינוּן לְתוּשְׁבְּחָא וּלְשׁוּם בְּכָל אַרְעָא בַּהֲתָתְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
הנני עושה - כלה. ורבי משה אמר: כמו ושם עשו דדי בתוליהן. והם שני בנינים קל וכבד. וטעם בכל הארץ בשתם – יתביישו הגוים בראותם הצולעה שהיתה לתהלה. ורבי משה אמר: כמו ונשלמה פרים שפתינו, האתן בכורי פשעי וכן בכל הארץ תחת בשתם.
מְצוּדַת דָּוִד
הנני עושה. אני אכתש ואמעך את כל העכו״ם שעינו אותך: בעת ההיא. בזמן הגאולה אכתש אותם: והושעתי. ואז אושיע את עדת ישראל שהיא כצולעה שאינה יכולה לזוז ממקומה: והנדחה. ישראל הנדחה מארצה לארצות העכו״ם הנה אקבץ אותה והוא כפל ענין במ״ש: ושמתים. אשים אותם לתהלה ולפרסום שם טוב בכל הארץ שלקחו בשתם ר״ל במקומות שהיו לבושת שם יהיו לתהלה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עושה. ענין כתישה ומעוך כמו בעשות ממצרים דדיך (יחזקאל כ״ג:כ״א): מעניך. מל׳ עינוי: הצולעה. החגרת כמו והוא צולע על ירכו (בראשית ל״ב:ל״ב): והנדחה. מלשון דחיה: לתהלה. מל׳ הלול ושבח: לשם. ר״ל לפרסום שם טוב:
מַלְבִּי״ם
הנני עושה (לחרפה) את כל מעניך, אלה שענו אותך ביסורים להעבירך מן הדת, אני עושה בם נקמות והושעתי את הצולעה הם שמעדה רגלם באמונה והיא צולעת על ירכה, והנדחה, ישראל שעמדו באמונתם וגרשו אותם מן הארץ ונפזרו לארבע רוחות אקבץ אותם, ושמתים לתהלה בשתם אמונתם שהיתה תחלה להם לבושת ונשאו עליה חרפה תהיה לתהלה ולשם:
כ
בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי־אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּעִדָנָא הַהִיא אַכְנֵישׁ יַתְכוֹן וּבְעִדָנָא הַהִיא אֲקָרֵיב גָלוּתְכוֹן אֲרֵי אֶתֵּן יַתְכוֹן לְשׁוּם וּלְתוּשְׁבְּחָא בְּכָל עַמְמֵי אַרְעָא כַּד אָתֵיב יַת גָלוּתְכוֹן לְעֵינֵיכוֹן אֲמַר יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא
בעת ההיא - תשרת בעבור אחרת ובעת ההיא בקבצי אתכם ותחסר אות בי"ת ובי"ת בעת תשרת, בעבור אחרת בקבצי, זאת דעת רבי משה. ואין צורך: את שבותיכם - כמו: ושבית שביתיך בתוכהנה. לעיניכם - בעיניכם תראו. זה שאמר השם וקדמונינו ז"ל חברו אלה השנים עשר ספרים, ושמום ספר אחד בחשבון כ"ד ספרים, בעבור היות הספרים קטנים והם מטעם אחד כי כולם נבואות עתידות ואין ככה החמש מגילות, כי איכה הפך שיר השירים ובעבור היות צפניה בימי יאשיהו, שמוהו תשיעי כי האחרים היו אחר גלות בבל.
מְצוּדַת דָּוִד
בעת ההיא וגו׳. זה אמר על עשרת השבטים כאומר אם כי בבנין בית השני לא חזרתם לארצכם אבל בעת הגאולה ההיא אביא אתכם לארצכם: ובעת קבצי אתכם. זה אמר על יהודה כאומר עם כי בבנין בית השני לא חזרתם כולכם אבל בעת הגאולה ההיא אקבץ את כולכם אל ארצכם: כי אתן אתכם וגו׳. ולכן לא ישאר מי מהם בגולה כי בעבור שיהיו לתהל׳ בכל עכו״ם יביאום למנחה לירושלים את מי אשר ימצאו בקצות הארץ: בשובי. בעת אשקיט וארגיע את בני השבי לשבת שאנן אז תהיו לתהלה: לעיניכם. בזה ירמוז על תחיית המתים לומר לבני דורו הנה תעמודו בתחיה ואת זה תראו בעיניכם כן אמר ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בשובי. ענין השקט ומרגוע כמו בשובה ונחת (ישעיה ל): שבותיכם. מל׳ שבי הגולה: וסגנים (יחזקאל כג):
מַלְבִּי״ם
בעת, נגד הצולעה שהם האנוסים שנשארו במקומם ויצאו מן הדת אביא אותם אל דתם ואחוזתם, ונגד הנדחה שגרשו מן הארץ, אמר בעת קבצי אתכם, ונגד מ"ש ושמתים לתהלה בשתם, שאמונתם תהיה לתהלה מפרש כי אתן אתכם לשם שאז גם אתם תהיו לשם ולתהלה שיהיה לשם ע"י גבורתם במלחמת גוג ומגוג, וע"י השם יהיו לתהלה, וזה יהיה אח"כ בשובי את שבותיכם וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.