כניסה

וַיִּקְרָא י

פָּרָשַׁת שְׁמִינִי
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיבוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא גְבַר מַחְתִּיתֵהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֶשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלַהּ קְטוֹרֶת וְקָרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא דִי לָא פַקִיד יָתְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא איש מחתתו. כל איש לקח מחתתו ולפי דעתי שזה הדבר היה גם ביום השמיני והעד הן היום הקריבו את חטאתם: ויתנו בהן אש. לא מהאש שיצאה וזה טעם אש זרה: וטעם אשר לא צוה אותם. שמדעתם עשו ולא בצווי להקטיר קטורת גם באש זרה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת. על דרך הפשט החטא שנענשו בו נדב ואביהוא הוא שהביאו אש זרה מן החוץ, כי משפט הקטרת היה לקחת אש מן המזבח ולהקטיר בו את הסממנין, שנאמר (ויקרא טז) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח, והם חשבו שהאש של מזבח היה צריך לעצמו לכלות הקרבן,ועל כן הביאו אש מן החוץ, והיה זה עבירה בידם, כי היה נראה מעוט אמונה שהרי האש יורדת מן השמים, ועל שהחלישו בלבם כח הנס ובעיני רואיהם נענשו, כי היה קצת חלול השם בדבר, כך פירש הראב"ד ז"ל. וע"ד המדרש שתויי יין נכנסו למקדש, ולכך סמך לו מיד יין ושכר אל תשת וגו', אמר להן הקב"ה אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הקרבתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה, כיצד היתה מיתתן, שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה. וע"ד הקבלה תבין חטאם ממה שאמר הכתוב וישימו עליה ולא אמר וישימו עליהם כשם שאמר בענין קרח (במדבר טז) ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת, וכן הזכיר עוד (שם) ונתתם עליהם קטרת, כי מלת עליה תרמוז למדת הדין, והכתוב הודיענו מחשבתם בזה, וידוע כי הקטרת למדת הדין, שנאמר (דברים לג) ישימו קטורה באפך, ולשון קטרת התקשרות הרוח במדות, תרגום (בראשית לח) ותקשור, וקטרת. ומתוך ההתקשרות ההוא בא שפע ההמשכה ממעלה למדת הדין, וממדת הדין יבא שפע הברכה על המקטיר, והמקטיר למדת הדין אין ראוי לו שיכוון אלא לשם המיוחד לבדו, נדב ואביהוא טעו בכאן אחרי מדת הדין ולא כוונו אל השם המיוחד אלא למדת הדין בלבד, ולכך לא היה אשה ריח ניחוח לה', ומדת הדין עצמה פגעה בהם, הוא שכתוב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. ולדעת רוב המפרשים ז"ל הכניסו קטרת זה לפני ולפנים, וראייתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטרת שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל. אבל דעת הרמב"ן ז"ל כי לא הכניסו לפני ולפנים אלא באהל מועד, וכן כתב בתחלת פרשת אחרי מות, איך יעלה על דעתם לבוא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, ולמה יכניסו שם הקטרת שלהם לפנים משלו, כי אהרן לא הקטיר קטרת על מזבח הפנימי אלא באהל מועד, שכן כתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, וביאה זו ללמדו מעשה הקטורת.
סְפוֹרְנוֹ ויקחו בני אהרן. איש מחתתו. חשבו שכמו שאחר התמיד, אשר בו תשרה שכינה, כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה תבא הקטרת, כך היה ראוי להקטיר קטרת חדשה עתה על הגלות כבוד ה' אל כל העם ועל ירידת האש ולכן הקריבוהו: לפני ה'. במזבח הפנימי שנאמר בו ולא תעלו עליו קטרת זרה וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה: אשר לא צוה אותם. כאמרם ז"ל (עירובין פרק הדר) שהורו הלכה בפני משה רבם:
כְּלִי יָקָר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. במהות חטא זה רבו הדעות בילקוט (שמיני תקנד) מסיק בשם ר' מני על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וי"א שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, וי"א על שלא היה להם בנים, וי"א על שלא נשאו נשים, וי"א על שהורו הלכה בפני משה רבן, וי"א על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, וי"א שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם ודרשו על זה פסוק ישלם שנים לרעהו וכל הדעות הללו אע"פ שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים מ"מ הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ש"מ שלא היה בהם חטא אחר כ"א זה. ע"כ חל עלי חובת ביאור להמליץ בעד כל הדעות הללו, ולומר שכולם מצאו להם סמך מן פסוק זה לפי שקשה להם הלא כבר נאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש וגו', שמצוה להביא מן ההדיוט ואיך יאמר אשר לא צוה אותם. ואין לומר כדברי מהרי"א שהיה להם ליקח אש הקטורת ממזבח העולה שהרי ציווי זה היה אחרי מות בני אהרן ושם נאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' וגו'. ע"כ ראוי לפרש אש זרה זו על צד הזרות והרמז על שאר דברים שנרמזו באש זרה. כי דעת האומר שתויי יין נכנסו, סובר שאש זרה זה מדבר ביין הבוער באדם כאש כמ"ש מאחרי בנשף יין ידליקם, והוא דליקה ממש מן השריפה אשר שרף בקרבם היין ואע"פ שפר' יין ושכר אל תשת. עדיין לא נאמרה להם מ"מ על דרך הקריבהו נא לפחתך. היה להם לידע מסברא כי אין לבא בשער המלך והוא שכור. וראיה גדולה לדעה זו מ"ש ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה וארז"ל שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום זה, וקשה מה יום מיומים ועוד שהרי גם יום זה נקרא שמחת לבו שכן דרשו רז"ל ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה חנוכת ביהמ"ק, והיה לו להמתין עוד אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באולתם ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר בערה בקרבם מצד היין ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת ע"כ לא רצה ה' להמתין להם עוד, כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו וע"כ נאמר לאהרן אחרי מות ב' בניו ציווי בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' ביום צום כפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו לא מתוך לב גס כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה . ולמ"ד שלא נשאו נשים, היה אש התאוה בוער בהם כי כל מי שאינו נשוי מלא הרהורי עבירה מן אש זרה וברותחין קלקלו ברותחין נדונו וכן מצינו בגמרא נורא בי עמרם כו' על חמדת נשים הבוער בקרבו כאש בנעורת. ולמ"ד שהיו חסרים מעיל, ידוע שהמעיל מכפר על לה"ר ואלו ספרו לה"ר על משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו וכו' רצו בזה שאינן ראויין להיות מנהיגים כ"א מצד זקנתם לא מצד מעלתם וכל מספר לה"ר מקריב אש זרה גחלים בערו ממנו כמ"ש כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, והיינו זיקי דנור כי יצא כברק חצו וע"כ דינו באש כמ"ש מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ולכן נדונו גם המה באש ואילו היו לבושי מעיל היה מכפר עליהם על לה"ר ויכלול דמיון האש מדת גסות הרוח כי כל גס רוח רוצה לעלות למעלה כטבע האש העולה למעלה וע"כ דינו באש, כמבואר למעלה בפר' צו על ארז"ל הוא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש ובני אהרן הגיסו לבם בהקרבה זו והיינו אש זרה ודבר זה יכלול הרבה דעות, הן דעת האומר שהיו שתויי יין דהיינו מתוך לב גס, הן דעת האומר שלא נשאו נשים בעבור רוב גסות רוחם בחשבם כי אין על עפר משלם, הן דעת האומר שלא נטלו עצה זה מזה בעבור רוב גסות רוחם, הן דעת האומר שהורו הלכה בפני משה רבן כי לרוב גסות לא נטלו רשות ממשה, הן לדעת האומר ואני ואתה ננהיג שררה כו'. ומ"ד שלא היה להם בנים, נראה שסובר גם הוא כדעת המדרש האומר שנפקד עליהם עון העגל, ולפי שבע"ז כך הוא המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים ולכבוד אהרן היה הקב"ה מאריך אפו וגבה דיליה מן בני בנים, אך לפי שלא היה להם בנים נפקד העון עליהם. ואולי שבשעת שימת אש זרה היו מהרהרין באש העגל כי השליך שם אהרן הזהב ויצא העגל הזה וחשבו שע"י האש זרה נעשה הנס ההוא כך הרהרו בשימת אש זה שיעשה להם נס על ידו, וה' ידע מחשבות לבם כי אש זרה המה מקריבים לפניו ע"כ דנם באש כדרך שנאמר בעגל וישרוף אותו באש . ודעת האומר שלא היו רחוצי ידים ורגלים, סובר שהיינו אש זרה לפי שלא קדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור היו חולין במקום קודש וע"כ נקרא האש אש זרה כי הזרות הפך הקדושה כמ"ש וכל זר לא יאכל קודש, לכך נאמר איש מחתתו. כאילו היתה מחתה שלו שאין בה צד קדושה וכל זה מצד שלא קדשו ידיהם ורגליהם, ועל שחטאו במים ע"כ נדונו באש השולט במקום שאין מים מצויין לכבותו.
אוֹר הַחַיִּים ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו'. ירצה להודיע מקום טעותם שהיא לב' סיבות, האחד להיותם כהנים שאליהם תאות העבודה וזהו שהתחיל לומר בני אהרן, ב' היותם גדולים במעשה ושקולים הם כמשה ואהרן כאוז"ל (תו"כ הכא אחרי נג) וכאומרם בספר הזהר (אחרי נו) הקדוש שהיו במדרגה גדולה מצד מעשיהם, וזה אומרו נדב ואביהוא, ובחינ' זו אינה באלעזר ואיתמר שהגם שהם בני אהרן אין להם מדרגה מצד עצמם כנדב ואביהוא, וכן תמצא שדרשו ז"ל (תו"כ להלן פסוק טז) במה שכתוב ויקצוף משה על אלעזר וגו' הנותרים וגו' יעויין שם דבריהם ובכח זה נכנסו, ודקדקו ליכנס שניהם יחד להגדיל זכותם, ולא רצו לקחת מאש המזבח, אמרו אולי אין ראוי לקחת ממנה אלא לקטורת החיוב, לזה הביאו מבחוץ: וישימו עליה. ולא אמר עליהן כאומרו ויתנו בהן וגו', וישימו עליהן, חוזר אל האש שהזכיר בסמוך, להיות שהקפדה היא על אש זרה לזה כינה בה המעשה: זרה אשר לא צוה. פירוש ומה היא זרותה, שלא צוה ה' אותה. ואולי שאם היו לוקחים אש מעל המזבח לא היה ה' מקפיד על הדבר כל כך. או אפשר שהיה מקפיד מאופן אחר. עוד ירצה על זה הדרך אש זרה אשר לא צוה אותם לעשות כן וזה היא זרותה:
מַלְבִּי״ם (סי' י"ז) ויקחו בני אהרן ותצא אש: הנה יש דעות חלוקות לחז"ל באיזה חטא מתו, וכמו שיתבאר עוד לקמן ( סימן כד, ובריש אחרי ). ופה אמר שני טעמים: (א) מפני אהבת הכבוד, שכשראו שהם אחר משה ואהרן – כמו שכתוב "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" – התאוו שיהיו בראש ושימותו משה ואהרן. ומפני אהבת הכבוד הדמיוני השליכו אחרי גיום אושר נפשם מה שעל ידי משה ואהרן יראו באור ה' ומשפעם יבורכו. וטעם זה מובא בסנהדרין (דף נב.) . (ב) וטעם ב' מפני שהכניסו אש זרה. וכפי הנראה היה זה אחר שיצאו משה ואהרן מאהל מועד ויברכו את העם, ופרשנו למעלה שנכנסו להתפלל על גילוי כבוד השכינה וירידת האש. ולקמן ( ס' כב ) אמר שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת, ופרשנו שעד עתה לא הקטיר אהרן קטורת ( כי עד עתה עבד משה ), וזה הפעם הראשון שנכנס עם אהרן שיקטיר אהרן, עיי"ש. והכניסו את הקטורת בלא אש והניחו אותו על מזבח הזהב ויצאו. ונדב ואביהו לא האמינו שיבא האש על כן אמרו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשילו בלא אש". ולכן לקחו מחתות עם קטורת עם אש זרה. ובעת שבאו יצא האש אשר אכלה את הקטורת שהניח אהרן באהל מועד ואת העולה והחלבים ואכלה גם אותם. ועל זה אמר שיצאו שני חוטי אש – אחד לאכול הקטורת על מזבח הזהב ואחד לאכל העולה והחלבים. ויש לומר שעל חטא זה היה מאריך להם, רק על ידי שכבר אמרו בסיני מתי ימותו זקנים הללו וגם עתה שנו בדבר ולא חששו ועשו נגד רצון משה ואהרן – לכן מהר עונשן. וזהו שאמר באותה שעה קפצה פרעניות. ונגד "באותו שעה" מפרש מסיני נטלו את שלהם, ונגד הפרעניות עצמו מפרש מפני שהכניסו אש זרה. וקראו "אש טמאה", ר"ל בלתי ראויה לגבוה, כמו "ואל תאכלו כל טמא" (שופטים י״ג:ד׳) שפירושו דברים האסורים לנזיר. ומה שאמר שהיה אהרן עומד ותוהא – הוציאו זה מלשון "וידום אהרן". שמבואר אצלינו שיש הבדל בין פעל דמם לפעלים מחריש חשה שותק. שפעל 'דמם' מציין שהפסיק מן הדבור, ומבואר שהיה אהרן מדבר וידום. ומה דבר? בודאי לא נתן תפלה לאלקים רק תלה הדבר בחטאו ובחטא בניו ונצטער על חטאיו. ולמה דמם? כי משה פייסו שהיה זה בשביל גדולתן כמו שכתוב "בקרובי אקדש". ומה שאמר שלמודים צדיקים להצדיק הדין, ומביא מאברהם יעקב ודוד כי יצדיקו דין שמים מג' פנים: (א) בהשקף על שפלת האדם העובד וגדולת הבורא הנעבד; שלפי גדולתו ושפלת האדם בערכו צדקת האדם כתהו נחשב. וזהו שאמר אברהם "אנכי עפר ואפר". (ב) בהשקף על רוב הטוב שקבל מאת ה'; שלפי רוב הטובה מתחייב בהודאה ועבודה יתירה ויתמעטו זכיותיו. וזהו שאמר יעקב "קטנתי מכל החסדים וכולי". (ג) בהשקף על החטאים עצמם שיעשה מצד מיעוט ידיעתו וסכלותו. וזהו שאמר דוד "הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי". ומשלשה פנים אלה הצדיק עליו אהרן את הדין וידום מן הדבור. (סי' כ"ד) ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו: התוספתא הלזו חולקת על מה שאמר בספרא למעלה (משנה כב) שאמר לו נדב לאביהו וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, שלפי זה נכנסו טרם שירד אש מלמעלה והכניסו אש זרה. ודעת התוספתא שנכנסו אחר שירד האש וכדעת ר' ישמעאל בסמוך שלא היה אש זרה. והסבה שהכניסו הקטורת היה על ידי רוב שמחתם. וכן נראה מסדר הכתובים – "וירא כל העם וירונו ויקחו בני אהרן" – העם רנו בשמחתם והם לקחו בשמחתם. וזהו שאמר אין קיחה אלא שמחה, רוצה לומר מדסמך אל "וירונו" היה קיחתם מתוך שמחה. והתוספתא לשיטתה שסבירא ליה שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת, כי כבר היו מובטחים שירד האש על ידי ברכתם (כנ"ל סימן הקודם). ואם כן אי אפשר לפרש שנדב אמר לו לאביהו אין תבשיל בלא אש. והספרא לשטתו שאמר למעלה (ס' יט) שנכנסו להתפלל על האש ולא היו מובטחים על האש, ולזה סבירא ליה שלקחו אש זרה. ומה שאמר נדב ואביהו מה תלמוד לומר בני אהרן וכולי – דבריהם מוסדים על שלשה יסודות בחוקי הלשון: (א) שלא יוסיף הכתוב תואר על שם העצם רק לצורך (כמ"ש ס' מא באורך), ולמה הוסיף תואר "בני אהרן" על שם "נדב ואביהו"? ועל זה אמר שלא חלקו כבוד לאהרן, מספר שחטאו מצד שהיו 'בני אהרן' ולא חלוק לו כבוד. (ב) מחוקי הלשון ששם העצם יקדם תמיד לשם התואר והמצטרף – "שרי אשת אברם", "לוט בן אחיו", "יצחק בן אברהם". ולא יקדם שם התואר רק באחד מג' פנים (1) אם בא השם בדרך נשוא המאמר כמו "ושם אשת אברם שרי" "ושם אשת נחור מלכה" "ושם אחיו יובל" (2) במקום שהתואר אינו אמיתי כמו "צר לי עליך אחי יהונתן", "כה אמר אחיך ישראל", "כה אמר אחיך בן הדד" – שרצונו לומר ידידו ודומה כאחיו (3) במקום שרצה לדייק את התואר ביחוד כמו "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין" – רוצה לומר שבנימין הוא אחי אמיתי מאב ואם. ולפי זה היה לו לכתוב פה "נדב ואביהו בני אהרן". ופירשוהו חז"ל שלא נטלו עצה ממשה. בא לדייק שם "בני אהרן", שעל ידי שהם בני אהרן חשבו שאין צריך לעצה והמלכה ממשה רבם, כי כמוהם כאהרן אביהם. (ג) כבר בארתי (ויקרא ס' יט) שכל מקום שבא הפעל בלשון רבים והשם הסמוך לשם הכללות בלשון יחיד מורה החילוק, שכל אחד ואחד פעל בפני עצמו. וכן ממה שכתוב "ויקחו" בלשון רבים. ואמר "איש מחתתו" בלשון יחיד ולא אמר "את מחתותיהם" – מבואר שכל אחד לקח בפני עצמו ולא נטלו עצה זה מזה. וזה גם כן הפך הספרא הנ"ל שאמר לו נדב לאביהו. ובאר שכל זה שיטת ר' ישמעאל שלא היה אש זרה, כי לקחוה מן המערכה וכבר היה שם אש מן השמים. ודייק זה ממה שכתוב "אשר לא צוה אותם", ואם היה אש זרה ממש היה לו לכתוב "אשר צוה שלא לעשות", משמע שהיה כדינו. ויש לפרש כדעת המבארים מלת 'אש' מענין "אשה ריח ניחח". שהנפרד מן אישי - אש. כמו קן מן קני, ושן מן שִנֵי. ופירושו מתנת אש זרה. ועל זה לא נצטוו כי מה שכתוב "לא תעלו עליו קטורת זרה" היינו על המזבח והם הקריבו במחתה. רק שעשו בלא ציוי. ובאמת דעת ר' ישמעאל (במד' ויקרא) ששתויי יין נכנסו, כי על הקרבה זו לא היו ראוים לעונש, רק שהיה שמחתם מתוך אש זרה - חום היין - ובענין זה קרבו לפני ה'. והגם שעדן לא נצטוו על שתיית יין עד אחר כך – על הקריבה מתו, מתוך שקרבו לפני ה' בהתלהבות אש זרה שלא כדת. וזהו שאמר אין קיחה אלא שמחה. ודעת רבי עקיבא שהיה אז זרה ממש מן הכירים, וסבירא ליה כדעת הספרא הנ"ל [משנה כב] שעשו זה טרם שירד האש, שאמרו אין תבשיל בלא אש ( דכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא ). ומה שכתוב "אשר לא צוה אותם" פירושו שלא נמלכו במשה, שהגם שנדמה להם מן הסברה שאין תבשיל בלא אש - היה להם לשאול את משה. והנה רבי עקיבא מדייק לא הכנסוה אלא מן הכיריים כי אם היו לוקחים מן הכיריים ומן המזבח גם כן ששם היה אש של מעלה היו עושים כדין. דאחר שעל המזבח לא היה אז רק אש של מעלה המצוה הוא ליתן גם אש הדיוט כמו שמובא בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק ה מ"י) וביומא ( דף יג, כג ). ולכן אמר רבי עקיבא שהכניסו רק מבין הכיריים והיה רק אש הדיוט. ודעת רבי אליעזר שלקחו גם מן המזבח ששם היה אש מן השמים. ויען שלא היה אז על המזבח אש הדיוט – כי האש שירדה אכלה הכל ולחכה (כנ"ל סוף סימן טז) באופן שלא נשאר רק אש השמים – הוכרחו לקחת אש הדיוט. רק שחטאם היה שהורו הלכה בפני רבם. וזה מובא בסנהדרין (דף סב.) כי הם חדשו דרוש זה בענין זה שלא היה כמהו לדורות שהיה בהקטרת המזבח אש מעלה לבדה. ובמה שכתבנו יש לישב קושיית התוספות שם, עיי"ש.

ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י ותצא אש. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא מֵתוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ, תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה:
אוּנְקְלוֹס וּנְפָקַת אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָתְהוֹן וּמִיתוּ קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא וימותו לפני ה׳‎. כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו:
רַמְבַּ״ן ותצא אש מלפני ה' טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה' והמשכיל יתבונן שכבר פירשתי זה (שמות ל א) זה החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם והנה הם שמו קטרת על האש כענין שאמר הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך ולא שמו לבם רק לזאת והנה לא היה אשה ריח ניחוח וזה טעם "וישימו עליה קטרת" שלא אמר "וישימו עליהן" כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר טז ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת ושם עוד ונתתם עליהם קטרת (שם פסוק יז) אבל אמר בכאן "עליה" לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה שלא יעשוה זרה והוא מה שנאמר (ויקרא ט״ז:א׳) בקרבתם לפני ה' וימותו כי בהקריבם לפניו מתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. חטאו באש ולקו באש, ומיתה זו שהזכיר הכתוב וימותו לפני ה', היתה פרוד הנשמה מן הגוף, שנכנסה האש בתוך גופם דרך חוטמיהם ואז נפרדה נפשם מגופם, כי אין לומר שנשרפה נשמתם ח"ו שהרי קרובי קראם הכתוב (ויקרא י) בקרובי אקדש, ואמרו רז"ל אמר משה לאהרן אחי יודע הייתי שיקדש הבית והייתי סבור או בי או בך, עכשיו יודע אני שהם גדולים ממני וממך. ואין ספק כי מעלת נפשם גדולה לעוה"ב, שהרי מיתתם היתה כפרה על עונותם שלכך נזכרה מיתתם ביוה"כ בפרשת אחרי מות. וכן מצינו בירושלמי דמסכת יומא (א, א), מפני מה נזכרה מיתתן של נדב ואביהוא ביום הכיפורים ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת. וגם אין לומר שנשרף גופם ומלבושם, שהרי הכתוב מעיד וישאום בכתנותם, כי חק הכהונה להיות להם כתונת כענין שנאמר (שמות כח) ולבני אהרן תעשה כתנות, ומיתה זו קראה הכתוב שרפה הוא שכתוב (ויקרא י) יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ונראה שמזה למדו רז"ל מיתת שרפה שהיא מכלל ארבע מיתות בית דין, ומיתת השרפה היתה שהיו מתיכין עופרת ופותחין פיו של זה שנתחייב שרפה ומלעיטין אותו לתוך גרונו, והסימנין נשרפים ונשמתו מסתלקת. כי אין דין תורה לשרוף את גופו אלא דוגמת מיתת בני אהרן בידי שמים שלא נשרף גופם כלל. וכן אמרו רז"ל כמין שני חוטי אש נכנסו לתוך שני נקבי חוטמיהן ויצאה נשמתם. וכענין זה היתה מיתת חילו של סנחריב שהתנבא עליו ישעיה ע"ה, שנאמר (ישעיה ט) כי כל סאון סואן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכולת אש, מלת סאון הפוכה כמו אסון, ובאור הכתוב כל שאר המלחמות ההרוגים הם הנהרגים ברעש וקול המולה ובגדי אנשי המלחמה הם צבועים ומגוללים בדם, אבל מלחמה זו של סנחריב תהיה לשרפה ומאכולת אש ולא כשאר הרוגי מלחמות, וזהו שכתוב (מלכים ב יט) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים. וכל המגפה הזאת היתה לסנחריב בכח התפלה שהתפלל חזקיהו וישעיה אל השמים ונשמעה תפלתם, הוא שכתוב בדברי הימים (ב לב) ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים, וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבושת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומיוצאי מעיו שם הפילוהו בחרב. ומפני שמיתתן היתה מיתת שרפה שנשרפה נשמתם מבפנים ונשארו הם ובגדיהם שלמים, לכך אמר הנביא (ישעיה י) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש כלומר כיקוד אש, של נדב ואביהוא, ואמר ותחת כבודו כאלו אמר ותחת בגדיו וכמו שאמרו רז"ל ר' יוחנן הוה קרי להו למאני מכבדותי, כי בגדיהם היו קיימים כבגדי נדב ואביהוא שהזכיר בהם הכתוב וישאום בכתנותם. ועל זה אמר הנביא (שם) וכבוד יערו וכרמילו, הם חיילותיו המרובים כעצי היער מנפש ועד בשר יכלה והיה כמסוס נוסס, כלומר והיה כבוד יערו הנזכר כמו סס, הוא תולעת שנוסס בעץ מבפנים ומשייר הקליפה שלמה מבחוץ, כמו שנאמר (שם נא) וכצמר יאכלם סס, והכוונה בזה ששרף נשמתם ושייר גופם ובגדיהם, והחיל הזה היה מבני יפת שהיה להם זכות הבגדים, בשכר שכתוב (בראשית ט) ויקח שם ויפת את השמלה, שכסה את ערות אביו, ושם שאנחנו מבניו זכה על זה למצות ציצית. ומלת אותם שהוא מלא ירמוז לאש הששי דשכינה, שכן אמרו במסכת יומא שש אשות הן, אש אוכלת ואינה שותה, שותה ואינה אוכלת, אוכלת ושותה, אוכלת לחים ויבשים, אש דוחה אש, אש אוכלת אש. אוכלת ואינה שותה דידן, שותה ואינה אוכלת דחולין, אוכלת ושותה דאליהו, אוכלת לחים ויבשים דמערכה, אש דוחה אש דגבריאל, אש אוכלת אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפם. ועוד יש בו רמז משש דעות שבאו לרז"ל בחטאם.
אוֹר הַחַיִּים וימותו לפני ה'. אולי שירמוז טעם מיתתם, שהוא להפחיד לירא מן המשכן בראותם את אלו שקרבו לפניו מתו, עוד ירמוז כי מיתתם היה על מה שקדם מהם לה', על דרך מאמרם ז"ל (ויקרא רבא פי"ג) שמיתתם היה למה שקדם ויחזו את האלהים וגו', והם הם אצילי בני ישראל:
מַלְבִּי״ם (סי' כ"ה) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם: מבואר שלשון 'יציאה' לא יבא רק על היוצא מפנים לחוץ, ומוכח שיצא האש מפנים והם היו בהיכל, אם כן יצא האש מקדש הקדשים, דאם מהיכל היה לו לכתוב "ותהלך אש" וכדומה, לא "ותצא". ובמה שכתב "ותאכל אותם" יש דעות. תנא קמא סבירא ליה שהיה רק שריפת נשמה (וכן סתם במשנה משנה א'), ואבא יוסי סבירא ליה שנשרף גם הגוף (וכן סתם למעלה משנה כג). וכבר כתבו התוספות בסנהדרין (דף נב.) דהני תרי סתמי פליגי אהדדי. ומבואר אצלינו ( ויקרא ס' סז, ובאה"ש כלל קן ) דכל מקום שבא מלת "אותם" תחת הכינוי בא לדייק רק אותם לבד. ומפרש אבא יוסי ולא בגדיהם. כי ממה שכתוב "וישאום בכתנתם" יש לפרש בכתנות הנושאים. ומה שאמר ואומר ולבני אהרן תעשה כתנות – הם דברי סתם ספרא שסבירא ליה ששרף רק נשמתם. ועל זה אמר "ותאכל אותם" ולא אמר "ותאכלם" – למעט גופם. דאין לפרש למעט בגדיהם דזה ידעינן ממה שכתוב "וישאום בכתנתם", דאין לפרש בכתנות הנושאים דאין כתנות ללוים. ודעת ר' אליעזר ורבי עקיבא שמישאל ואצלפן לא נכנסו להיכל, דקיימא לן בתוספתא (פ"ק דכלים) דבטומאה שהיא בהיכל יכנסו כהנים ולא לוים. ואם כן היה לו לצוות לאלעזר ואיתמר שיכנסו. ועל כרחך שהוציאו אותם מן העזרה ובזה לא מטמאינן כהנים רק לוים מוציאים ( וכמו שכתוב בדברי הימים (דה"ב כט, טז) "ויבואו הכהנים לפנימה לבית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה". וכמו שמובא בסוף עירובין ). ואמר ר' אליעזר שאחר מיתתן דחפן המלאך והוציאן לעזרה, ועל זה אמר "ויקרבו וישאום" אף שאין הלוים נכנסים לפנים להוציא הטומאה כשיש כהנים. ורבי עקיבא סבירא ליה שהוציאם לעזרה על ידי חנית של ברזל. וכפי הנראה שניהם סבירא להו כאבא יוסי וכסתמא דלעיל שנשרף גם גופם. ובזה ר' אליעזר אזיל לשיטתיה על פי מ"ש התוספות בסנהדרין שם להקשות לרבי עקיבא דאמר דהטמאים לפסח שני מישאל ואלצפן היו, ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו. ותירצו דשלדן קיימת הוי. ובנדה (דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא. היכי דמי שלדו קיימת אמר אביי כגון ששרפו על גבי קטבלא – ר"ל שבזה לא נתפזר וצורתו וחיתוך איבריו נכרים. ולפי זה לא יכול רבי עקיבא לאמר כר' אליעזר שדחפן המלאך לחוץ דאם כן נתפזר אפרן ולא נטמאו מישאל ואלצפן, ועל כרחך שהיו במקומם, דכיון שהכתונת לא נשרף היה כמת הנשרף על גבי קטבלא ולכן אמר שגררום בחנית של ברזל שתיכף כשנגעו בהם נטמא החנית והם נעשו אב הטומאה על ידי החנית כדין כלים במת ואדם בכלים. מה שאין כן אם היה חנית של עץ פשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה ולא נטמאו במגע ולא במשא כי כשזזום ממקומם נתפזר האפר ותו לא מטמא. ור' אליעזר לשיטתו (בפ"ב דאהלות מ"ב) דאפר שרופין מטמא ברובע, ולדידיה הגם שנדחפו לחוץ ונתפזר האפר – מכל מקום מטמא ברובע. ורבי עקיבא יסבר כחכמים דמטהרין אפר שרופין. אולם יקשה דלפי זה לא נטמאו רק בטומאת כלים ולשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ב) בטמא בטומאת מן המת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי שלו. ולא יעלה רק לשיטת הראב"ד שם, עיי"ש. ובספרי נשא (פסקא מד) נזכר גם כן פלוגתא זו ושם ר' יוסי כר' אליעזר ור' ישמעאל כרבי עקיבא. ויש לומר שר' יוסי סבירא ליה שהיה רק שריפת נשמה. ואין להאריך יותר.

ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן׃

רַשִׁ״י הוא אשר דבר וגו'. הֵיכָן דִּבֵּר? וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (שמות כ"ט), אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּמְכֻבָּדַי; אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִי אוֹ בְךָ, עַכְשָׁיו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ (ספרא): וידם אהרן. קִבֵּל שָׂכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ, וּמַה שָּׂכָר קִבֵּל? שֶׁנִּתְיַחֵד עִמּוֹ הַדִּבּוּר — שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ לְבַדּוֹ פָּרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן (ויקרא רבה י"ב): בקרבי. בִּבְחִירַי: ועל פני כל העם אכבד. כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה דִין בַּצַּדִּיקִים מִתְיָרֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְקַלֵּס, אִם כֵּן בְּאֵלּוּ, כָּל שֶׁכֵּן בָּרְשָׁעִים; וְכֵן הוּא אוֹמֵר נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (תהלים ס"ח), אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֶלָּא מִמְּקֻדָּשֶׁיךָ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן הוּא דִי מַלִיל יְיָ לְמֵימַר בְּקָרִיבַי אִתְקַדַשׁ וְעַל אַפֵּי כָל עַמָא אִתְיַקָר וּשְׁתִיק אַהֲרֹן
אִבְּן עֶזְרָא הוא אשר דבר ה׳‎. כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני:
רַמְבַּ״ן הוא אשר דבר ה' לאמר היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כט מג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ג׳) ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב) ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב) וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד) זה הענין על דבר הכסף (בראשית מג יח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א טז לד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני: וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב יח):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר, אלא בשני מקומות דבר, האחד במעמד הר סיני שהזהיר הכהנים שלא יסתכלו יותר מדאי, הוא שכתוב (שמות יט) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה', כשם שמצינו בנדב ואביהוא שפרץ בהם, וזהו שאמר בכאן בקרובי אקדש, ושם אמר הנגשים אל ה', ושתי לשונות אלו מצאנום סמוכים ביחד בפסוק (ירמיה ל) והקרבתיו ונגש אלי. והשני באהל מועד שאמר (שמות כט) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וזה רמז גלוי שכינה לבני אהרן באמרו ונקדש בכבודי, הזכיר ונקדש לרמוז בקרובי אקדש, והזכיר בכבודי לרמוז ועל פני כל העם אכבד. ומלת בקרובי בלשון רבים שהקב"ה מתקדש בקרוביו, כלומר ע"י הדברים הקרובים לו, אבל בספר תורה שאינה נקוד אפשר לקרוא בקרבי לשון יחיד והוא המלאך הקרוב לו, יהיה בקרבי אקדש כמו ונקדש בכבודי, ותמצא המלה חסרה וא"ו, בקרבי כתיב, כענין (הושע יא) בקרבך קדוש, וכן (דברים לא) על כי אין אלהי בקרבי, וזה לפי שמדת הדין פגעה בהם על שלא כוונו אל הוי"ו, וכמו שהזכיר למעלה. וידום אהרן. השתיקה אחת ממשפטי האבלות, והם מפורשים ע"י יחזקאל ע"ה דכתיב (יחזקאל כד) בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך, האנק דם מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל, אמור לבית ישראל וגו' הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם וגו', ועשיתם כאשר עשיתי, כי היה מתנבא על חרבן בהמ"ק ועל הגלות שיהיו גולים בארצות אויביהם ואין מספיקין בידם להשלים ולעשות חקי האבלות וכתיב, והיה יחזקאל לכם למופת. ודע כי בכלל "אבל לא תעשה" יכנסו חמשה דברים, רחיצה סיכה תשמיש המטה משא ומתן של סחורה למוד התורה, כי כל אלו נקראים שמחה והשמחה הפך האבלות, ושמחת התורה והסחורה תמצאם בפסוק אחד, הוא שכתוב (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, למד ששניהם נקראים שמחה, וכתיב (ישעיה ט) כאשר יגילו בחלקם שלל.
סְפוֹרְנוֹ וידום אהרן. שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם:
כְּלִי יָקָר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. פירש"י והיכן דבר ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, ואין צורך לזה שהרי נאמר כאן ועל פני כל העם אכבד א"כ פירוש הכתוב כך הוא ונקדש רצה לומר הבית יהיה נקדש בדבר שהוא כבודי שעל ידו אכבד על פני כל העם, ואין זה כ"א בקרובי השי"ת כי כל הקרב הקרב ביותר אל השי"ת ממנו ילמדו כל הפחותים מערכו ק"ו לומר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים ואז יקחו כולם מוסר וזהו כבודו של השי"ת על פני כל העם. וזהו שפירש"י, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, ובמה יודע איפה שהם גדולים אלא ודאי שכך ביאור הענין שהקב"ה אוחז בשני קצוות, הקצה האחד הוא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מבזולתם, הקצה השני שמענישם אפילו על שגיאה קטנה, וכל זה כדי שילמדו מהם ק"ו הנזכר כל הפחותים מערכם, מה שלא היו יכולין ללמוד ק"ו זה אם היה מעניש איזו אדם בינוני או אם היה מענישו על איזו עון גדול, והכתוב אומר ועל פני כל העם אכבד משמע שכולם יהיו נזהרים בכבודי מאז והלאה כי כולם יקחו מוסר בק"ו זה ואם לא היו גדולים גם ממני אז לא יגיע מוסר זה לכולם, כי הגדולים מערכם יאמרו לא תגיע בעדינו הרע ולא יוקח מוסר זה כ"א לפחותים מהם, ואפילו לשוים להם במדריגה לא יגיע כי כל אחד יטעה לומר אני גדול מחברי, זולת מי שהכל מודים בו שהוא גדול מכולם ממנו יוקח מוסר לכל וזהו ענין קידוש השם כי מאז יראו את ה' קדושיו, וזהו שאמר בקרובי אקדש במי שהוא קרוב אלי יותר מזולתו בו אקדש כי על ידו על פני כל העם אכבד יגיע המוסר לכולם והוא שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. לפי שהיו קרובים אל ה' יותר מזולתם ע"כ וימותו. וזהו טעם ותאכל בקצה המחנה. שדרשו רז"ל (ילקו"ש תשלב) בקצינים שבמחנה וכאמרו רז"ל אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים כו', וביאור הדבר שלכך מתחיל בצדיקים בעבור שיקחו הרשעים מוסר וז"ש ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו' יפחדו וידאגו לנפשם שלא יקרה להם כאשר קרה לאלו בראותם כי לא ישא ה' פני איש. וזה פירוש יקר.
אוֹר הַחַיִּים הוא אשר דבר ה' וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו הוא ב' אומרו לאמר משמע שצוה ה' לאמר אם כן למה לא אמר עד עתה, ושגיון זה דומה לשגיון אזהרת שבת שלא צוה בשעתו עד אחר כך אמר (בשלח טז כג) הוא אשר דבר ה', ושם מצינו לו טעמים מספיקים בענין כי לא נאמר לו לאמר כמו שדקדק לומר הוא אשר דבר ה' שבתון וגו' ולא אמר לאמר, מה שאין כן במה שלפנינו שאמר לאמר, ורז"ל מצינו להם שאמרו (תו"כ הכא) היה אהרן עומד ותוהא ואומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש הבית באדם גדול והייתי אומר או בי או בך הבית מתקדש עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך וכו' עד כאן. דבר אחר ויאמר משה וגו' הוא אשר דבר וגו' דיבור זה נאמר למשה בסיני ולא ידעה עד שבא מעשה לידו וכיון כו' אמר לו משה לאהרן לא מתו בניך אלא בשביל קדושת שמו של מקום שנאמר (תצוה כח מג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק ע"כ: הנה לדרך הראשון מפרש תיבת הוא על זה הדרך להיות שהיה מצטער על הסיבה שהוא סבב לבניו שמתו לזה אמר לו משה כי הוא זה טעם מיתתם לצד אשר דבר ה' וגו' ולא לצד עונו היה הדבר, ותיבת הוא כפי זה חוזרת אל הסובב. ולדרך ב' תיבת הוא חוזרת אל הדיבור הסתום שלא ידעו ועתה ידע כי הוא זה מכוון הדיבור הנאמר לו קודם ונקדש בכבודי, גם לא נאמר לו שם דבר ולא לאמר דוק ותשכח, ונשארו הדברים בלבב משה סתומים עד שעת מעשה והבינם ואמר הוא אשר דבר ה' אלי ומה דבר ונקדש בכבודי. ואומרו לאמר וגו' פירוש כוונת דברי ה' באומרו ונקדש בכבודי הוא לומר על זה הדרך באומרו ונקדש רצונו לומר בקרובי אקדש, ואומרו בכבודי הוא ועל פני כל העם אכבד, ולדרך זה נתישבו כל הדקדוקים. אלא לדרך ראשון עדיין קשה מה שהקשינו. ולעמוד על עומק דבריו יש להעיר אומרו או בי או בך שלא היה לו לומר אלא בי או בך או יאמר בך או בי כי לא יוצדק לומר או בתחילה: ולזה נראה לישב כי לצד שיש בענין ב' דברים. הא' הוא בחינת המעלה והב' בחינת המאורע שהוא המיתה, וכשבא לומר את אשר הבין מי הוא הקרוב אשר יקדש בו אם היה מתחיל לומר בי או בך היה נשמע בדבריו כי הוא הקרוב לפני ה' ביותר מעלה וכבוד ולזה הזכיר עצמו בפשיטות והזכיר אהרן בספק או, לזה אמר או בי שגם הוא בספק ואם היה אומר בך או בי יבא המיחוש כי רצה להלביש המאורע הרע באהרן כי הוא ימות בהשראת שכינה ואת עצמו עשה בספק, לזה נתחכם משה ואמר או בי הקדים עצמו לצד בחינת קבלת הפורענות ולא בהחלט כדי שלא יכנס בחשד כי מעריך עצמו בערך גדול מאהרן ואמר או דרך ספק כדרך הספק שעשה באהרן באומרו או בך. אלא שעדיין קשה כיון שלא נאמר מה' אלא א' מהם ולא נכנס לו הספק אלא איזה א' מהם אם כן למה מתו שנים, ועוד מנין לו לומר שהם גדולים ממשה ואהרן כיון שלא אמר ה' אלא א' מהם ומתו שניהם נכנסו במקום א' מהם, ואינו יכול לומר אלא טובים הב' מאחד מהם. אכן הכוונה הוא שכשאמר לו ה' ונקדש בכבודי ידע משה כי ימות מהצדיקים, אלא שסבר בשיעור משמעות הדברים באומרו ונקדש בכבודי הוא שיתקדש הבית באותו שהוא כבודי מכובדי שהוא הצדיק. ולפי זה אין כאן אלא צדיק א' כי כן משמע כבודי לשון יחיד ונפל לו הספק מי הוא זה היחיד אם הוא משה אם הוא אהרן, והוא אומרו או בי או בך וכמו שפירשנוה, ועכשיו כשראה כי מתו שנים חזר להבין כוונת אומרו ונקדש בכבודי שאין הכוונה שיתקדש ובמה בכבודי שהוא לשון יחיד, אלא הכוונה הוא על זה הדרך בקרובי אקדש והוא אומרו ונקדש, ואומרו ועל פני כל העם אכבד הוא כוונת אומרו בכבודי פירוש בשביל כבודי, וכפי פירוש זה לא אמר ה' לשון יחיד בצדיקים כי הצדיקים נרמזו באומרו ונקדש, ואומרו בכבודי הוא בשביל כבודי, והראיה שכך הוא כוונת אמירתו יתברך שהרי מתו שנים והוא אומרו הוא אשר דיבר תשובה לאהרן שלא יתעצב וכו' ופירש דברי ה' שהם לאמר פירוש כוונת אמירתו היא על זה הדרך בקרובי וגו' ועל פני וגו' לשלול פירוש אחר שיתחייב ממנו לומר שלא ימות אלא אחד: או אפשר שמשה הבין גם כן דרך זה שאמר כאן בקרובי וגו' ועל פני וגו', והוא מה שרמז בדבריו או בי וכו' כי אומרו או יגיד שקדמה חלוקה אחרת והוא שניהם יחד והוא דרך שצדק לבסוף, או בי לבד, או בך לבד, ואחר מעשה הוכרע ספק השקול שכוונתו לאמר בקרבי וגו' ועל פני וגו' ולזה מתו ב'. ובזה נתיישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב. ונשאר ליישב מכל מקום מי אמר למשה להכריע כן דלמה לעולם הכתוב כפשוטו ונקדש הבית בצדיק א' הנרמז בתיבת כבודי ומה שמתו ב' כי זכות שניהם מתאים לשיעור א' מהם משה או אהרן הנה בהשכיל על טעם הדבר נדע שאין זו קושיא, כי טעם הדבר הוא לצד שחש ה' שכשראו ישראל את אלהיהם שכן שמו בתוכם ואין גדולתו ומוראו ניכר כסדר שהוא ניכר בעליונים שלא יהיה מוראו עליהם כמצטרך ולא יתנהגו כשיעור הכבוד המתחייבים בו, ויותר יש לחוש לגדולי ישראל שיחשבו בדעתם שהם קרובים אל ה' וירצו להיות נגשים ומתקרבים, אשר ע"כ עשה משפט בגדול שבכולן שאין גדר למעלה ממנו לחוש לו לומר שבערך בחינתו לא תמנע ממנו הקריבה לה', ונשאר כל העם שומרים כבודו יתברך כאומרו ועל פני כל העם וגו'. ומעתה לכשנאמר כי משה בפני עצמו גדול מנדב או אביהוא אהרן בפני עצמו גדול מכל א' מהם גם כן, אם כן הניח ה' הדרגה שאין עליה מורא, ולצד התחברותם, הלא לא יועיל זכותו והשגתו של א' לחבירו להכינו לאושר להתקרב לשכינה, ואין הגבלת כבוד לה' אלא לגדר של כל א' מהם ולא לגדר גדול מא' מהם. ולכשנכחיש בחילוק זה ותרצה לומר כי יצטרף זכות ב'. אם כן עדיין יחסר הגדלת כבודו יתברך בערך משה ואהרן יחד, או שלשה כנדב ואביהוא, או ה' שיצטרף זכותם ליותר מזכות נדב ואביהוא, אלא ודאי כי לא יצדיק הצירוף כאן. ועוד תמצא שאין נערך זכות הנפרד לזכות הנסמך בבחינת המרגליות ואבנים טובות, שב' קטנים הגם שיהיו גדולים בהצטרפותם יחד מאחת גדולה לא תכנס עמהם הגדולה בהשוואת הערך, והדברים פשוטים:
מַלְבִּי״ם (סי' כ"ו) ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר: מורה שעתה נתחדש לו פירוש דברי ה' שהיו סתומים אצלו. פירש שה' אמר "ונקדש בכבודי", שבהתגלות כבודו באהל מועד יתקדש על ידי שיראו כי גם קדושיו לא יקרבו אליו. ויען שענינים הבחיריים – הגם שקודמים בידיעתו יתברך – נשארו שני קצות האפשר ביד האדם, היה הדבר סתום עד עתה. ואהרן ראה בזה שבניו ידועי המקום, רצה לומר דבוקים בידיעתו על דרך "כי יודע ה' דרך צדיקים" "כי ידעתיו", והוא מדרגה גדולה כי ישוב הנודע אל היודע, שאצלו יתברך הכל אחד כמו שכתבנו במקום אחר. ועל כן שתק וקבל שכר שנתיחד הדבור אליו בפרשת שתויי יין. ומאמר זה מובא בזבחים (דף קטז:) .

ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת־אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃

רַשִׁ״י דד אהרן. עֻזִּיאֵל אֲחִי עַמְרָם הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבְנֵי קְהָת וְגוֹ' (שמות ו'): שאו את אחיכם וגו'. כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הַעֲבֵר אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב אֶת הַשִּׂמְחָה:
אוּנְקְלוֹס וּקְרָא מֹשֶׁה לְמִישָׁאֵל וּלְאֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִיאֵל אַח אֲבוּהִי דְאַהֲרֹן וַאֲמַר לְהוֹן קְרִיבוּ טוּלוּ יָת אֲחֵיכוֹן מִן קֳדָם אַפֵּי קוּדְשָׁא לְמִבָּרָא לְּמַשְׁרִיתָא
אִבְּן עֶזְרָא שאו את אחיכם מאת פני הקדש. יש אומרים כי הקטורת היתה לפני מזבח העולה והלוים נכנסים שם ויש אומרים שהיתה על מזבח הקטורת ומשה הוציאם מאהל מועד: פני הקדש. היא החצר כנגד המחנה כאשר פירשתי:
רַמְבַּ״ן קרבו שאו את אחיכם מצאתי בתורת כהנים בפרשת מלואים (ריש שמיני לה) רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא בחוץ מקום שהלוים מותרין שם ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם אם כן למה נאמר וימותו לפני ה' נגפם המלאך והוציאם לחוץ רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר וימותו לפני ה' אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם שהטילו בהם חכות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ ע"כ בברייתא והטעם שאע"פ שגם הכהנים אסורין לבא בהיכל אלא בשעת עבודה אינו אלא בביאה ריקנית אבל להוציא משם טומאה או לבדק הבית יכנס שכך שנינו בתורת כהנים (אמור פרק ג יא) יכול לא יכנס לעשות רקועות תלמוד לומר אך (ויקרא כ״א:כ״ג) כך היא מצותן הכהנים נכנסין שם אם אין שם כהנים נכנסין שם לוים אם אין טהורים נכנסים שם טמאים אם אין תמימים נכנסין שם בעלי מומין ועכשיו היום הזה אין שם כהנים שהרי נצטוו שלא יטמאו להם אבל כיון שהיה אפשר בחכות ובגרירה לא היו רשאין ליכנס שם ועל דעת רבי אליעזר מפני שאמר הכתוב ויקרבו סבר שהיו בחוץ ולכן לא אמר ויגררום בכתנותם וטעם בכתנותם כי היו לובשים בגדי כהונה והנה צוה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה ושם יפשיטום בגדי הכהונה וילבישום תכריכי המתים ויקברו אותם כמנהגם כשאר המתים במדבר והנה אחר כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכהנים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בני עזיאל דוד אהרן. פירש רש"י ז"ל עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר (שמות ו) ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל. ומה בא הרב ז"ל ללמדנו וכי לא היינו יודעים שעזיאל אחי עמרם היה אלא צריך פירוש לפירושו, כי לכך הזכיר דוד אהרן לבאר שהיו עזיאל ואהרן דומים במעשיהם זה לזה, והקיש עזיאל לאהרן מה אהרן אוהב שלום ורודף שלום כך עזיאל היה אוהב שלום ורודף שלום, ולא הוצרך הרב ז"ל לפרש כי עזיאל אחי עמרם היה אלא בשביל דוד אהרן.
מַלְבִּי״ם (סי' י"ח) ויקרא משה אל מישאל: הנה יקשה בזה הלא אלעזר ואיתמר היו כהנים הדיוטים שמתטמאין לקרוביהם? ומבואר בזבחים (דף ק.) דמטמאין אותו בעל כרחו [ וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ס' כז) דמצוה שיטמא אף שיש אחרים ]. ונראה משום דנדב ואביהו נשרפו רק דשִלְדן קיימת הוי כמו שאמרו התוספות בסנהדרין (דף נב.) ומבואר בנדה (דף כז:) דזה הוי כמת חסר, ובזה אין הכהן קרובו מטמא לו כמו שאמר רב חסדא בנזיר (דף מג:) וכמו דפסקינן ביורה דעה ( ס' שעג ). וזהו שאמר בספרא מכאן אמרו הכהנים אין מטמאין למתים – כי כשחסר דינו כשאר מתים שאין הכהן מטמא להם. (סי' כ"ז) בני עוזיאל דוד אהרן: אמרו חז"ל ש"דוד אהרן" מיותר. ופירשו שהיה דודו ואהבו מתנהג בדרכיו. כמו שאמר החוקר שהאהבה לא תמצא אלא בין השוים. שמדותיו של אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום כמו שאמרו באבות שזה מצד אהבת הבריות. ועל כן בכו עליו כל בית ישראל. ומשה ע"ה – מדה אחרת היה בו להנהיג ולהוכיח את הדור, וזה לא ירוצה רק להגדולים האוהבים תוכחה. ובזה מפרש הכתוב (מלאכי ב׳:ה׳) שמדבר בשבח אהרן – "בריתי היתה אתו החיים והשלום וכולי", ר"ל שבענין דברים שבינו לבין הבריות (שהוא חיי המדיניות) היה אתו החיים והשלום; ששלום הבריות זה היה עסק חייו. ובענין דברים שבינו לבין אלקיו – "ואתן לו מורא" – היה מתירא מן דברי התורה עצמם, כי התורה והשם יתברך אחד. ובזה "ויראיני" באופן שלא ירא יראת עונש רק ירא את דבר ה' עצמו. והוסיף "מפני שמי נחת הוא", שפעל 'נחת' מורה שהשפיל את עצמו מרוב הפחד וזה היה בדברים המקודשים לה' שירא למעול בהם כמשתמש בדבר ששם ה' עליו. וכמו שהיה כשנמשח בשמן הקדש, ומובא בכריתות (דף ח.) . ומה שאמר "תורת אמת היתה בפיהו וכולי" – פירשוהו על פי ההבדל הנודע אצלינו בין פה ובין שפה. ש'שפה' הוא חצונית נגד הפה, ויציין ב'פה' דברי חכמה וב'שפה' מציין דברי דעת. כי החכמה הם דברים מקובלים מרבו, ואם יבינם בדרכי התבונה ויהיה רגיל בהם עד ידעם בכל עת מבלי עיון והם מורגלים אצלו מן השפה ולחוץ מבלי עיון. ועל זה אמר בירושלמי (פ"ק דפאה) תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מרבו, ועולה לא נמצא על שפתיו אלו דברים שלא שמע מרבו – שדברים ששמע אוּסָף בכח החכמה אשר בנפשו ודברים שלא שמע הבין בכח התבונה עד שידעם בדעתו, וזה מיוחס לשפתים. וכאן מציין עניני טומאה וטהרה (שזה היה מורה לרוב לעצמו כי הוא עסק בטהרות) במלת "פיו", שבזה לא מש מתורת רבו. ועניני איסור והיתר שהיה מורה לאחרים ציין במלת "שפתיו", כי זה הוציא מן השפה ולחוץ. ור"ל שאף לא נמצא עולה בדרכי למודו לאחרים שיטעו בדבריו. והוסיף עוד שחוץ מן השלום המדיני היו לו שלום עם אלקיו, שלא התרעם על מדותיו. וחוץ מיראתו את דברי התורה למד דעת ליראה ה' עד שפושעים שבו בתשובה.

ה וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י בכתנתם. שֶׁל מֵתִים; מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נִשְׂרְפוּ בִגְדֵיהֶם אֶלָּא נִשְׁמָתָם, כְּמִין שְׁנֵי חוּטִין שֶׁל אֵשׁ נִכְנְסוּ לְתוֹךְ חָטְמֵיהֶם (ספרא):
אוּנְקְלוֹס וּקְרִיבוּ וּנְטָלֻּנוּן בְּכִתֻּנֵיהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה
סְפוֹרְנוֹ בכתנותם אל מחוץ למחנה. שלא חששו לפשטם את כתנות הקדש, מאחר שכבר נטמאו:
מַלְבִּי״ם (סי' י"ט) וישאום בכתנתם: היינו בכתונת המתים כמו שנזכר לקמן [משנה לד]. והגם שלדעת הספרא נשרף גופם נשארו בגדיהם בנס לבל יתבזו. ומזה קל וחומר לשאר צדיקים שהשם יתברך חס על כבודם אחר מיתתם.

ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה׃

רַשִׁ״י אל תפרעו. אַל תְּגַדְּלוּ שֵׂעָר, מִכָּאן שֶׁאָבֵל אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת, אֲבָל אַתֶּם אַל תְּעַרְבְּבוּ שִׂמְחָתוֹ שֶׁל מָקוֹם (מועד קטן י"ד): ולא תמתו. הָא אִם תַּעֲשׂוּ תָּמוּתוּ (ספרא): ואחיכם כל בית ישראל. מִכָּאן שֶׁצָּרָתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֻטֶּלֶת עַל הַכֹּל לְהִתְאַבֵּל בָּהּ (מועד קטן כ"ח):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בְּנוֹהִי רֵישֵׁיכוֹן לָא תְרַבּוּן פֵּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְעוּן וְלָא תְמוּתוּן וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵא רוּגְזָא וַאֲחֵיכוֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּן יָת יְקִדְתָּא דִי אוֹקִיד יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא ראשיכם אל תפרעו. יש אומרים לגדל פרע: תפרומו. תקרעו והנכון שהוא מן בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ורבים אמרו מכוסה ואחרים אמרו מגולה והאמת דברי הקבלה: ולא תמותו. מלת ולא מושכת עצמה כמו ולא למדתי חכמה וכן הוא ולא על כל העדה יקצוף כי אתם תכפרו בעדם: וטעם ואחיכם כל בית ישראל. תמצאנו רמוז בפרשת ראה אנכי:
רַמְבַּ״ן אל תפרעו אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום "ולא תמותו" הא אם תעשו תמותו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ו׳) וזה שאמר "מכאן שאבל אסור בתספורת" אסמכתא בעלמא היא ועוד כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו אבל יהיה רשות בבני אהרן שיאמר אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים "ולא תמותו" שלא תהיו חייבין מיתה בכך כי שאר האבלים חייבים אם לא עשו כן וכך אמרו בגמרא במשקין (מו"ק כד) אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן ושמע פירושו כבר אמרו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו שנאמר (להלן כא י יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן אמר בו הכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (שם יב) והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן וכיון שכן הוא אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין ואונן שעבד חלל והיו חייבים להטמא לאחיהם וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה ולא אתם והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל ויתכן שנצטוה משה בכך מפי הגבורה ואע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנצטוה (לעיל ח לה) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי "משמרת ה'" יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין ואע"פ כן צוה שלא יניחו המקדש א"כ לא יטמאו ולא יתאבלו כלל והנה בני אהרן הכהנים המשוחים אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול (הוריות ג ד) אבל אינו מקריב אונן וגם הם לא הקריבו באותו היום כמו שדרשו (זבחים קא) הן היום הקריבו את חטאתם וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים שכבר קרבו הקרבנות ולערב אכלום כולם הראוי לאכילה ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם וכבר הזכרתי (לעיל ח לה) הברייתא של תורת כהנים (ריש פרשת שמיני מב) שאמרה "ומפתח אהל מועד לא תצאו" יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כ״א:י״ב) אימתי לא יצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת העבודה "פן תמותו" ממשמע לאו אתה שומע הן "כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם וכן ראיתי עוד בתוספתא של סנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד והנה לפי זה האזהרה הזו והעונש היו באהרן ובניו שאם יצאו מפתח אוהל מועד בשעת עבודה יהו חייבין ואהרן היה מקריב ביום הזה והזהירו שלא יניח העבודה ויצא אבל בניו ביום הזה אוננין היו ואינם עובדין ואיך יהיו בכלל זה ואולי נאמר שמשה אמר לכולם ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת עבודה פן תמותו והם היודעים כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מעתה ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך ומפני זה אמר בכאן סתם ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא פירש עד מתי אם עד הערב או למחרתו כי הכונה שלא יניחו העבודה והיא מצוה נוהגת לדורות ויתכן שהיה לבנים הוראת שעה שלא יצאו משם ביום הזה כאביהם לכבוד השמחה אבל הכהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כי כל כהן שיצא ויניח עבודתו מחלל ולא הוצרכו ללמוד מכאן אלא העונש שנתרבה כל מניח עבודה ויוצא למיתה מכי שמן משחת ה' עליכם שהמשיחה לדורות היא עליהם כמו שנאמר (שמות מ טו) והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם וכך שנו שם בברייתא של תורת כהנים (ריש הפרשה כח) מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכים לבתינו ומתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש נראה מכאן שהיתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העבירות שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנהדרין מו) אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו זה שמחת אהל מועד (במדבר רבה יב ח):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועל כל העדה יקצוף. יהיה קצף. שאין ראוי לומר שיחול העונש שלהם על ישראל שאין הקב"ה מעניש אומה בעון אומה אחרת, והכהנים עם בפני עצמן הם, ואין הכוונה שיקצוף השם על ישראל אם יפרעו הכהנים ראשיהם ויפרמו בגדיהם, אבל פירושו יחול הקצף על כלל ישראל כאשר יצטרכו להתאבל ולבכות עליהם, וכמוהו (שמואל ב ב) ויאור להם בחברון, שפירושו ויהי אור, וכן בכאן יקצוף יהיה קצף. וכשם שמצינו במשה רבינו ע"ה (דברים לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, גם באהרן (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, כן אמר בכאן ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כי בידוע שאין בכל ישראל גדולים במעלה כנדב ואביהוא שהיו במדרגה עליונה על כל הזקנים אחר משה ואהרן, הוא שכתוב (שמות כד) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ועוד הוסיפו והגדילו בבכיתם עליהם יותר ממה שעשו למשה ואהרן, לפי שהמצוה היתה להם מאת משה רבינו ע"ה כאמרו ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כן כתב רבינו סעדיה ז"ל.
סְפוֹרְנוֹ ראשיכם אל תפרעו. אף על פי שהיו המתים מהקרובים שמטמא להם כהן הדיוט, החמיר על אלה מפני שהיו משוחין כאמרו כי שמן משחת ה' עליכם: כל בית ישראל יבכו. שחסרו שני צדיקים וגדולים ובכן לא יגרע יקרא דשכבי:
אוֹר הַחַיִּים ראשיכם אל תפרעו וגו' ועל כל העדה וגו'. פירוש אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה, אבל על כל העדה יקצוף אם יעשו כן, אלא חייבין לקרוע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין שחייבין לקרוע עליו כל ישראל . ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן חייבים כל ישראל לקרוע עליהם. ואומרו ואחיכם וגו' יבכו, למצוה, ואם לא בכו אין עליהם קצף כמשפט הקריעה. ודקדק לו אשר שרף ה', יתבאר על דרך אז"ל שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו ולא יבכה עוד, והוא מה שרמז באומרו אשר שרף וגו' פירוש אם יבכו השרפה אין להם אלא מה שכבר שרף מקודם לשלול שלא תהיה שריפה אחרת עוד. עוד ירצה באומרו ולא תמותו ועל כל וגו' פירוש כי באמצעות מיתת הצדיקים מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם הם גדוליהם הצדיקים ובפרט כהני ה' המכפרים בעד העם:
מַלְבִּי״ם (סי' כ) ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר וכולי: אזהרת פריעה ופרימה ויציאה מן המקדש נאמר לקמן (פר' אמור) רק גבי כהן גדול. וכהן הדיוט פורע ופורם ואסור לעבוד אונן. ולכן יאמר הרמב"ן שאלעזר ואיתמר היו דינם כמשוח מלחמה שאינו פורע ופורם. ודעת הספרא נראה שהיה זה ציוי פרטי לשעה משום שנהרגו בדין שמים דימה אותם להרוגי בית דין וצוה שלא להתאבל עליהם. וכן ס"ל שמה שכתוב "מפתח אהל מועד לא תצאו" היה רק אזהרה לשעה, כי כהן הדיוט מותר לו לצאת אחר המטה, והיה גם כן אזהרה רק לאותה שעה. ומה שאמר מכאן אמרו וכולי – פליגי בזה ר' מאיר ור' יהודה בסנהדרין (דף יח.) . דר' מאיר סבר דיוצא עד שער העיר, הם נכסים והוא נגלה. ור' יהודה סבר אינו יוצא מן המקדש שנאמר "ומן המקדש לא יצא". ור' מאיר מפרש מקדושתו לא יצא. וסתם זה כר' מאיר ( כי הוא ברייתא נוספת על הספרא ). ופירש כי יש להקשות על מה שאמר ר' מאיר שפירש "מן המקדש לא יצא" מקדושתו – דמה יעשה בפסוק זה דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו", שאי אפשר לפרש כן? ומזה ראיה לר' יהודה. אולם למה שכתבנו שהוא רק אזהרה לאותו שעה אין ראיה מפסוק, ולכן אמר ר' מאיר שפיר הן נכסין והוא נגלה. ומזה ראיה לדעת הראב"ד (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה) שסובר דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו" לא נאמר רק לאותו שעה. ועוד נבאר זה לקמן ( סימן לג ). ומה שכתב "ויעשו כדבר משה" – והלא הציוי היה שלא יעשו דבר? – פירשו בספרא שעשו מה שצוה לקבל את הדין ושלא להראות על ידי האבילות שמתרעמים חס ושלום. (סי' כ"ח) ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאתמר: הקדים את אהרן בדבורו, הגם שיותר היה ראוי להקדים אלעזר ואיתמר שבהם היה זה דבר חידוש (מה שאין כן אהרן הוזהר בלי זה על פריעה ופרימה בפר' אמור שנאמרה כבר ביום שהוקם המשכן כדתני לוי בגיטין (דף ס.) ). ולא עוד אלא שתפס אצל אהרן מלת "אל" ובאלעזר ואיתמר שימוש הלמ"ד, ( וכפי דעת הרש"ף ביריעות שלמה מלת "אל" הנסמך אל 'אמירה' תורה על אמירה נמשכת תבונית, ולא כן שימוש הלמ"ד, עיי"ש ), שמשמע שייחד עיקר דבורו לאהרן ושהוא יתבונן בו. לא בניו. ומדוע? אמר רבי משום דבגדולה מתחילין מן הגדול ועל כן הקדים וייחד את אהרן לעיקר בדיבורו. ובקלקלה הקדים את הנחש וחוה ושמש במלת "אל" – "ויאמר אל הנחש...אל האשה אמר", ואחר כך לאדם אמר בשימוש הלמ"ד שהיה טפל בדבור; הגם שעיקר העונש היה מגיע לאדם שהוא חטא. וזה מצד שבקלקלה מתחילין מן הקטן. ומאמר זה מובא בתענית (דף טו:) ובברכות (דף סא.) . ושם כתוב "ויאמר משה אל אהרן וכולי קחו את המנחה", וצריך להגיה "ראשיכם אל תפרעו", כי על פסוק זה נשנה בספרא ומטעם שכתבתי. (סי' כ"ט) ראשיכם אל תפרעו: שם 'פרע' בא על שער הראש שהיה נויל בעת ההוא אם גדל יותר משלשים יותר ( כמו שאמר ר"י בנזיר (דף ו:) ) ומצאנוהו על גילוי השער מן הכיסוי – "ופרע את ראש האשה" (במדבר, ו). ולפי זה יש לפרש שמה שכתוב פה "אל תפרעו" ובכהן גדול "את ראשו לא יפרע" – היינו שלא יסור הכובע, כי גם במה שכתוב במצורע לקמן (ויקרא יג, מה) "ראשו יהיה פרוע" מפרש רבי עקיבא "פרוע" מגולה (כמו שמובא בספרא (פרק יב מ"ו)), ואינו דומה עם מה שכתוב בנזיר "גדל פרע" ששם בא פעל 'גדל'. וזהו שאמר יכול אל תפרעו מן הכובע. אולם מצאנו ביחזקאל (יחזקאל מד, כ) "ופרע לא ישלחו בבואם אל החצר הפנימית" – מבואר שהזהיר את הכהנים מלגדל שער בבואם למקדש, ומזה נלמד דהוא הדין אזהרה דפה ודכהן גדול ( שטעמו משום שהם במקדש ה' תמיד כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"יא)) הוא על גידול שער. וזהו שאמר נאמר להלן פריעה – רצה לומר ביחזקאל. ועיין בסנהדרין (דף כב:) . (סי' ל) ובגדיכם לא תפרומו: יש הבדל בין קריעה לפרימה. שקריעה כולל כל מקום ובכל אופן שיקרע [ כמו "יקרענה בתער הסופר" (ירמיהו ל״ו:כ״ג), "שפה יהיה לפיו סביב לא יקרע" (שמות כ״ח:ל״ב) ], והקורע בכל שהוא לוקה (פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ג), ולכן בא בהשאלה על עצמיים הגיונים – "קרוע אקרע הממלכה" (מלכים א י״א:י״א) אבל הפרימה הוא הקריעה במקום השפה, שקורע את האימרא, ודוקא בבית הצואר למעלה [ כמו שמובא במסכת שמחות (פרק יא) אין קורעין אלא בשתי המוריות, הקורע מן החיפה ומן הצדדים לא יצא. וכמו שמובא ביורה דעה (סי' שמ) ], ודוקא ביד כמ"ש במועד קטן (דף כב.) . ולכן אמר בהוריות (דף יב:) דכהן גדול פורם למטה. וכן דייק הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"טו) או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים. וזהו שאמר בסוטה (משנה סוטה פ"א מ"ה) אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו. (סי' ל"א) ולא תמותו: משמעות הכתוב כי אם יפרעו ויפרומו יתחייבו מיתה. ובמועד קטן (דף כד.) אמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו" הא אחר חייב מיתה. וזה מורה בהפך - שהוא רשות שלא יפרעו. ולכן אמר הרמב"ן בפירוש התורה והר"י בתוספות שם שדרשות אלה אסמכתות. ולדעתי יש להם שורש חזק. שבאמת עיקר משמעות הכתוב הוא אזהרה שלא יפרעו ולא ימותו, כי אם הוא רק רשות מה צורך לאמר שלא ימותו אחר שהרשה להם בל יפרעו ויתאבלו? אך כי יש פה זרות בלשון, כי אחר העיון במקרא ראינו שיציין הכתוב האזהרה התולדיית, לפעמים במלת "פן" – "ולא תגעו בו פן תמותון" (בראשית ג׳:ג׳), "תקח לה פן נהיה לבוז" (שם לח,), "וגם הכהנים..יתקדשו פן יפרץ בהם ה'" (שמות י״ט:כ״ב), "אל יהרסו לעלות פן יפרץ בם" (שם, יט), "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", וכדומה ולפעמים יציינו במלת "לא" – "והיו על אהרן בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות", "דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש..ולא ימות" (ויקרא טז, ב), "וכסה ענן הקטרת..ולא ימות" (ויקרא טז, יג), וכדומה. וההבדל מבואר שמלת "פן" מציין החיוב ומלת "לא" מציין השלילה. ולפי זה יש הבדל לפי הענין. שאם התולדה מחויבת מעצמה, למשל שמוכן למות, ונתן תקון שאם יעשה כן לא ימות – ישמש במלת "לא". ואם המיתה אינה מחויבת מעצמה, רק שמודיע שאם לא יעשה כפי שצוה ימות – ישמש במלת "פן". למשל, במה שכתוב "וכסה ענן הקטורת..ולא ימות" - המיתה מובנת מן הסברה לכל הקרב אל משכן ה' כמו שהי' בבני אהרן, ונתן לו תקונים שאם יעשה כן לא ימות. אבל במה שכתב "ולא תגעו בו פן תמותון" – חדש הוא להם שימותו בנגעם דרך עונש. וכן כשאמר "תקח לה פן נהיה לבוז", הבוז הוא דבר יתחדש אם ידרוש אחריה, ולא יצדק לאמר "ולא נהיה לבוז" שמשמע שכבר מוכן לבוז והוא עושה תקנה שלא יהיה לבוז. ולרוב תצדק מלת "פן" בתולדה שאחרי תנאי הבא במלת "לא" "אל תגעו בכל אשר להם פן תספו" (במדבר טז, כו) "לא תעבר בי פן בחרב אצא" (במדבר כ, יח) "אל תשמע קולך עמנו פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש" (שופטים יח, כה) ומלת "לא" בתולדה שאחרי תנאי שבא בחיוב "ושמרתם את משמרתי..ולא יהיה קצף" (במדבר י״ח:ה׳) "ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו" (שם, יז) "קבר תקברנו... ולא תטמא את אדמתך" (דברים כא, כג) "ביומו תתן שכרו ולא יקרא עליך אל השם" "וישוב למקומו ולא ימות אותי ואת עמי" (שמואל א ה׳:י״א) "שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני הסרנים" (שמואל א כ״ט:ז׳) ובמקום שימצא מלת "פן" אחר תנאי מחייב עיקר כוונתו על השלילה כמו "ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים" (יהושע ב, טז) – רוצה לומר אל תלכו בדרך. וכן במה שכתוב "תקח לה פן נהיה לבוז" עיקר דבריו אל תבקש אותה כי אז נהיה לבוז. והבן. ולפי זה היה יותר מתוקן שיכתב פה מלת "פן" שהוא הודעה שאם יפרעו ימותו כמו שכתב אחר כך "ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותון". לא לכתוב מלת "לא" שבזה צריך לדייק מכלל לאו אתה שומע הן. ובזה חדשו חז"ל במועד קטן שאבל אַחֵר שלא פרע חייב מיתה. ולכוונה זו בא מלת "לא" תחת "פן", כי היה צריך גם כן להודיע השלילה שלא ימותו, ומכלל לאו אתה שומע הן שאם יפרעו ימותו. והרמב"ם (פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ח) כהן שגדל שערו אסור לו לכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ויין לא ישתו ופרע לא ישלחו" מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע. וכתב הכסף משנה משום דקרא ד"ראשיכם אל תפרעו" יש לפרשו לרשות. ובכל זה, אחר שהאמת שאינו לרשות, פירוש הכתוב ולא תמותו - שאם עשה כן ימות; דהא בהלכה י"ד כתב דקרוע בגדים חייב מיתה כדין פרוע ראש שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו" – הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה, עיי"ש. וכדרושים האלה תמצא בפר' אמור ( ס' למ"ד ), ובמקום אחר שבא מלת "לא" אחר שלילה יהיה לרוב אזהרה בפני עצמו. שכן במה שכתב "ולא יחלל זרעו בעמיו" שפרש"י שלילה בלבד פירשו חז"ל שהוא לאו בפני עצמו ואמרו שקדש ובעל לוקה שתים, אחד משום "לא יקח" ואחד משום "לא יחלל". וזה הוציאו ממה שלא אמר "פן יחלל". ובמה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כא, כג) "ולא יחלל את מקדשי" פירשוהו בספרא ( שם סימן ס ) שקאי על כלל הפרשה וגם על מה שכתוב תחלה שלא יעבד בעל מום. ואם כן הוא ענין בפני עצמו שלא יחלל בשום ענין. ועיין מה שכתבנו שם. (סי' ל"ב) ועל כל העדה יקצוף: מלת "לא" נמשך גם למטה – ועל כל העדה לא יקצוף. אולם למה יקצוף על העדה אם הם יעברו חק ויפרעו? פירשו בספרא שפירושו שלא על העדה יקצוף על ידי שלא נקברו ונספדו המתים כראוי כי הם יבכו את השריפה. ולפי זה עיקר הכוונה "ואחיכם יבכו את השריפה" ועל ידי זה 'על כל העדה לא יקצוף'. פירוש: שהם יענשו אם יתאבלו, והעדה יענשו אם לא יתאבלו. ומה שכתב "את השריפה אשר שרף", שכפל השם עם הפעל, וכבר בארנו ( ויקרא ס' יג ) שבכל מקום שכפל השם על הפעל יש בו דרוש. אמרו שבא ללמד שזה נקרא בשם 'שריפה', כי הפעל 'שרף' יאמר לפעמים על צד ההרחבה על כל דבר שדומה למאכולת אש כמו שכתבנו ( ויקרא ס' רלח ). אבל כשכפל הפעל עם השם מורה ששריפה כזו הוא שריפה גמורה. ונפקא מינה לשריפת בת כהן ושריפה האמורה באשה ואמה שיהיה על ידי פתילה של אבר, וכמו שאמרו בסנהדרין (דף נב.) .

ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן־תָּמֻתוּ כִּי־שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְקוּן דִלְמָא תְמוּתוּן אֲרֵי מְשַׁח רְבוּתָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן וַעֲבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמֹשֶׁה
מַלְבִּי״ם (סי' ל"ג) ומפתח אהל מועד לא תצאו: אחר שאזהרה זו עומדת לדורות באר שהוא רק בשעת עבודה דהא בכהן גדול הוא רק בשעת עבודה. ומה שנשנה אזהרה זו גבי כ"ג פירש הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש ה"ו) דכהן גדול אם מת לו מת מקריב אונן וכהן הדיוט אף על פי שאינו יוצא אינו מקריב. וגם אלעזר ואיתמר לא הקריבו כמ"ש בזבחים (דף קא.) , וכי הם הקריבו אני הקרבתי וכהן גדול מקריב אונן. ולפי זה מה שאמר הספרא מנין לכהנים שבכל הדורות פירושו כהן הדיוט. וכן פירש הרמב"ן ופירש שזהו מ"ש תלמוד לומר "כי שמן משחת ה' עליכם" ולא אמר "כי בשמן הקדש נמשחתם", רק שמשחת ה' עליכם כמ"ש "והיתה להם משחתם לכהונת עולם". והראב"ד בהשגות חולק וסובר דמה שאמרו בספרא מנין לכהנים שבכל הדורות היינו כהן גדול, כי אלעזר נמשחו והיה דינם ככהן גדול. וכן נראה דעת הסמ"ג שלא הביא אזהרה זו. (סי' ל"ד) ויעשו כדבר משה: למעלה (סוף פר' צו) אמר "ויעש אהרן ובניו כל הדברים אשר צוה ביד משה", וכאן הוסיף שעשו "כדבר משה" – שקיימו עליהם מצות משה ודבורו מצד עצמו מבלי חקור על שרשי הציוי ומקורה. וכן בשלוח טמאים כפל דבריו "ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה" – שמעו לפקודת משה תכף. והוסיף לאמר כי באמת דברי משה היו דברי ה'. וזהו שאמר (במדבר ה, ד) "כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל". וכן שבח את יהושע, הקדים ואמר שמה שצוה משה את יהושע לא היה מלבו רק "כאשר צוה ה' את משה" ואמר "וכן עשה יהושע" כאשר צוהו משה מבלי הפיל דבר ארצה.

ח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם אַהֲרֹן לְמֵימָר
אִבְּן עֶזְרָא וידבר ה׳‎ אל אהרן. כי נביא היה ויש אומרים על ידי משה כמו דבר אל אחז והזהירו שישמר הוא ובניו שלא ימותו כאשר מתו בניו הגדולים:

ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י יין ושכר. יַיִן דֶּרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ (ספרא): בבאכם אל אהל מועד. אֵין לִי אֶלָּא בְּבֹאֲכֶם לַהֵיכָל, בְּגִשְׁתָּם לַמִּזְבֵּחַ מִנַּיִן? נֶאֱמַר כָּאן בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנֶאֱמַר בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד, מַה לְּהַלָּן עָשָׂה גִישַׁת מִזְבֵּחַ כְּבִיאַת אֹהֶל מוֹעֵד, אַף כָּאן עָשָׂה גִישַׁת מִזְבֵּחַ כְּבִיאַת אֹהֶל מוֹעֵד (שם):
אוּנְקְלוֹס חֲמַר וּמְרַוֵי לָא תִשְׁתֵּי אַתְּ וּבְנָיךְ עִמָךְ בְּמֵעַלְכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְלָא תְמוּתוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא ושכר. העשוי ממין חטה או דבש או תמרים כי היין משחית הדעת לשותיו ויתערבו לו הדברים. על כן ולהבדיל כי אתה כהן גדול ותבדיל בין מקום הקדש ובין החול והוא מלשון חלול גם יתכן בין יום קודש לחול:
רַמְבַּ״ן יין ושכר אל תשת יין דרך שכרותו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט׳) ופירושו שאם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור ודעתו של הרב שלא הוזהרו אלא על היין לא על שאר המשכרים ונלמוד שכר מן הנזיר (נזיר ד) וכן הדבר לפי דעתי אבל על דעת הרב ר' משה (בס' המצות ל"ת ע"ג ובהל' ביאת המקדש פ"א ה"ב) על שאר המשכרים באזהרה ושכר כפשוטו והטעם בצואה הזאת עתה שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה כאשר עשו בניו ויתכן כי מה שדרשו (ויק"ר יב א) שהיו נדב ואביהוא שתויי יין לומר כי מפני יינם טעו באש זרה לא שיהיה העונש מפני היין כי עדיין לא הוזהרו ממנו אבל עונשם שטעו באש ה' כאשר רמזתי (רמב"ן על ויקרא י׳:ב׳): בבאכם אל אהל מועד אין לי אלא בבואם להיכל בגשתם למזבח מנין נאמר כאן ביאת אהל ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל (שמות ל כ) מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט׳) ותורת כהנים (פרשה א ד) והנראה לפי ההקש הזה שאין הכהן חייב מיתה בגישת המזבח ולא בביאת האהל אלא אם כן עבד שם עבודה כדרך קידוש ידים שאין האזהרה שם אלא שלא יעבוד כדרך שנאמר (שמות ל כ) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ובלשון הזה שנוי שם בספרא רבי אומר נאמר כאן בבאכם אל אהל מועד ונאמר להלן (שם) בבואם אל אהל מועד מה להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף כאן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה כלומר שאין החיוב אלא שלא יעבוד בין שנכנס שכור או ששתה שם ועבד ושם (א ח) אמרו "חקת עולם" לרבות היציקות והבלילות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות המליקות וההזיות כי מפני שאמר הכתוב להקטיר אשה לה' (שמות ל כ) הוצרכו אלו לרבותם ונראה עוד שאין החיוב הזה במקריב בבמה ולכך אמרו שם אין לי אלא אהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים תלמוד לומר חוקת עולם כי האזהרה לכהנים בעבודתם ואין כהן בבמה והנה פירוש "בבאכם" כאשר תעבדו עבודה ואמר בלשון הזה כי כל העבודות שם היו או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד והכלל כי האזהרה והעונש באלו אינם אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים וכן מחוסר בגדים אבל על הכניסה אין בה בתורה שום מניעה מאלו ומה (כלים פ"א מ"ט) רבי יוסי אומר בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכולה מתניתין מעלות דרבנן הם ועל דעת הרב ר' משה (הל' ביאת המקדש פ"א הט"ו הט"ז) יש בכניסה בלא עבודה לאו שאין בו מיתה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי יין ושכר אל תשת. דרשו בספרי, אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים, תלמוד לומר ושכר, אם כן למה נאמר יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. אתה ובניך אתך בבואכם. הזכיר בבואכם, כלומר בזמן שתהיה עבודת משמרתכם, כי הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות וכל משמרה מהן עובדת שבת אחת, ואותה שבת בלבד אסור להן שתיית היין לאותה משמרה, והם מותרים בשאר משמרות בשאר השבתות, וכן בכל משמר ומשמר מותרים בכל המשמרות זולתי באותה שבת בלבד שהם עובדין בה, וזהו ענין בבואכם. והוסיף לומר אתך בדומין לך, שיהיו ראוים לכהונה, כי אילו אמר אתה ובניך ולא אמר אתך היה במשמע שיזהיר על שתיית היין לכל בני אהרן, ואין הכתוב מזהיר אלא לאותן הראויין לכהונה כי אפשר שיהיו בני אהרן מזרע אהרן ולא יהיו ראוין לכהונה, כגון שנשאו נשים פסולות, גרושה או חללה, ואז תהיה כהונתם מחוללת, וזהו שאמר הכתוב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים בני אהרן, לא אמר בני אהרן בלבד אלא הכהנים שהם ראוים לכהונה. ואמר חקת עולם לדורותיכם שיכניס בכלל הזה כל המשכנות, נוב וגבעון ושילה וירושלים. ולפי שאמר הכתוב ולהבדיל ולהורות בוא"ו, רמז לנו הכתוב שיהיה בכלל הדין הזה מי שיצטרך להבדיל בין הקדש ובין החול או יצטרך לעשות הוראה, שהוא אסור ביין. וידוע כי היין בטבעו מוליד שלשה דברים, שינה, וגסות הרוח, ובלבול השכל, ושלשתן נרמזו בפרשה זו. מוליד שינה, זה דבר מפורסם כי משתית היין יעלה אל הראש עשן חם ולח, מתילדת השינה ממנו, וזהו בבאכם אל אהל מועד, לרמוז על איסור השינה באהל, זהו שכתוב ביעקב (בראשית כח) וייקץ יעקב משנתו וגו' ואנכי לא ידעתי כלומר שאם ידעתי לא ישנתי גם לא אשכב, וזהו שכתוב (שמואל א ג) ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה', שעורו טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו, וטעם האתנחתא שבמלת שוכב מורה כן. גם לא הישיבה כי אם בעמידה, שנאמר (דברים יח) ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים, וכתיב (שם) לעמוד לשרת בשם ה'. מוליד גסות הרוח, לפי שהוא מחמם כחות הלב ויגיע לו מזה גסות הלב, וזהו שאמר ולהבדיל בין הקדש ובין החול, כי עם גובה הלב הכל שוה אצלו לא יבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור. מוליד בלבול השכל, לפי שהעשן העולה למוח הנה הוא מחיצה מבדלת בין השכל ובין שאר כחות הגוף, כענן הנטוי ברקיע שהיא מחיצה מבדלת בין אור השמש והעולם הזה, כן פעולות האדם נחשכות ואינו יכול להבחין ביניהם, וזהו שאמר ולהורות את בני ישראל, לפי שהוראה במצותיה של תורה צריכה שכל זך ודעת צלולה. והנה שלמה ע"ה גנה רבוי השתיה מהיין ואמר (משלי כג) אל תרא יין כי יתאדם, פירשו רז"ל כי יתאדם יתאוה לדם, כי יתן בכוס עינו מלשון (במדבר יא) ועינו כעין הבדולח, בכוס בכיס כתיב, כי כשהוא נמשך אחר הכוס יבא לידי חסרון כיס. יתהלך במישרים, סופו למכור כל כלי ביתו ולא ישאר לו כלום עד שלא יהיה בביתו שום חפץ שיבשל בו, זהו יתהלך במישרים סוף שיהיה ביתו ריקן מן הכל. אחריתו כנחש ישך, כשם שהנחש פתה חוה בטעם יופי הפרי שנאמר (בראשית ג) כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ואחר כך הביאם למיתה כך היין מפתה למי שנמשך ביופי מראהו וטעמו ובסוף יביאהו לידי מיתה. ודרשו רז"ל מה נחש נתקללה אדמה בעבורו שנאמר (שם) ארורה האדמה בעבורך, אף היין נתקלל שליש העולם בעבורו, שנאמר (שם ט) וייקץ נח מיינו, וכתיב ארור כנען.
כְּלִי יָקָר יין ושכר אל תשת וגו'. סמך ציווי זה לכאן לפי שלא נברא היין כ"א לנחם בו האבלים ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין ע"כ הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו דרך שכרות, ורש"י פירש על וידום אהרן שקבל שכר על שתיקתו שנתיחד לו לבדו דבור זה, רמז כאן שנקרא שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך ע"כ נתיחד אליו הדבור להורות לו שלא יהיה כל כך שכור עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אלא יהיה כל זמן מיושב בדעתו עד שיוכל להשיב, ז"ש וידבר ה' אל אהרן לאמר במלת לאמר חתם לו כל הענין לומר לך שיהיה מוכן תמיד לאמר ולהשיב למלך ב"ה וכל מצוה זו באה לו בזכות וידום אהרן. ד"א רמז כאן למה שאמרו רז"ל נכנס יין יצא סוד, לפיכך נתיחד אליו הדבור כמלך המגלה לעבדו איזו סוד ולא רצה שידעו בו אחרים ורמז לו שלא יוכל האדם לבא בסוד ה' כ"א בתנאי זה שלא ישתה יין שהרי כשנכנס יין יצא הסוד, ע"כ נתיחד אליו הדבור כמגלה לו לבד איזו סוד ומזהירו שלא ישתה יין כדי שלא יגלה הסוד ד"א לפי שהשתיקה יש לספק בה, אם הוא שותק ומצטער וקורא תגר בלבו על משפטי ה' או אם הוא שותק ושמח בלבו כמדת הצדיקים ששמחין ביסורין, ע"כ נתיחד אליו הדבור כדי לגלות על טוהר מחשבתו שהרי אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א מתוך שמחה ודבור זה היינו ששרתה עליו השכינה מתוך שמחת לבבו בזה נודע לכל כי היה שמח ביסורין כמדת הצדיקים ד"א לפי שדמימה זו, היא הוראה שאינו מתפעל בכל המאורעות שבגופות ובודאי כולו שכלי כאחד מצבא המרום כי מצד השכל אין האדם מתפעל מהם, ע"כ דין הוא להתיחד אליו הדבור בלא אמצעי כי גם הוא נעשה רוחני כמשה מצד דמימה זו ד"א לפי שאזהרת השתיה יש בה רמז אל השתיקה, כי כל שכור מרבה דברים כמ"ש למי שיח וגו' למאחרים על היין וגו' וכתיב ותירוש ינובב בתולות, על כן בזכות וידום אהרן נתיחד אליו דבור זה כי על ידו לא ירבה בשיחה בטילה או מזקת כי הלה"ר תלתא קטיל לכך נאמר ולא תמותו מלבד מה שהשכרות ממית בטבע כמ"ש יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות, יש דרך ישר ס"ת שכר כי ע"י השכר הכל בעיניו למישור כאמרו רז"ל כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות בעיניו למישור שנאמר יתהלך למשרים, וזהו שנאמר ואחריתו דרכי מות כי האחרית מן יש דרך ישר הוא אותיות שכר והוא דרכי מות כי הוא ממית הן בדרך עונש הן בדרך הטבע. ורמז בפרשה זו אימתי אסור לשתותו, הוא שאמר בבואכם אל אהל מועד רמז ששיכור אסור לבא אל היכל מלך ית' להתפלל לפניו, ואימתי מותר לשתותו כשהוא מקדש את יום השבת הקודש בכניסתו וביציאתו כמו שלמדו רז"ל מן פסוק זכור את יום השבת זכרהו על היין כו' זה"ש ולהבדיל בין הקודש ובין החול בכניסה ויציאה ואף גם זאת לא ישתה אותו דרך שכרות עד שיהיו כל העריות הטמאות עליו למישור אלא ישתה באופן שיוכל להבדיל בין הטמא לטהור ובאופן שיוכל להורות בני ישראל את כל החוקים ולא יטעה בהוראתו.
מַלְבִּי״ם (סי' ל"ה) יין ושכר את תשת: דעת התנא קמא דשכר הוא שם ליין ישן המשכר ואינו כולל שאר משקים המשכרים ( דיליף מנזיר דשם יין ושכר רק יין ישן ). ואם כן שכר מיותר, דכל שכן הוא מיין. וזה כלל דאם מזהיר על שני דברים שהאחד נשמע מהשני והוא מיותר – על כרחך שמזהיר עליו במדרגה יותר גדולה, וכמו שכתבנו בפרשת אחרי ( סימן ז וסימן קכט ). ולכן סבירא ליה דיין באזהרה ושכר במיתה, ועונש "לא תמותו" הוא רק על שכר. ודעת ר' יהודה דשכר הוא שם כולל לכל המשקים המשכרים, ואם כן יין מיותר, דכל שכן הוא משאר משקים. ולכן סבירא ליה דיין במיתה ושכר באזהרה. ור"ל אליעזר סבירא ליה דשכר אינו שם רק תואר הפעל, וביאורו יין אל תשת שכר, ר"ל אל תשתהו באופן משכר, ר"ל בלא מים ובלא הפסק בינתים; שרק באופן זה מוזהר. אבל אם שותהו באופן בלתי משכר – פטור. ובגמרא גריס בדברי ר' אליעזר יין אל תשת ושכר, אל תשתהו כדרך שכרותו. וגירסא זו עיקרית. דלא כהרשב"א בתשובה שהחזיק גירסת הספר יין אל תשת ושכר אל תשת. וגם לגירסא זו פירושו "ושכר אל תשת" – אל תשתה את היין שכר, ר"ל באופן משכר. וברייתא זו מובאת בכריתות (דף יג:) ושם פסק הלכה כר' אליעזר. ולפי זה אינו חייב רק אם שותה רביעית יין חי, בבת אחת, מיין שעברו עליו מ' יום. לא כתנא קמא דלוקה על יין מגתו ולא כר' יהודה דמחייב מיתה על כל יין ומלקות על משקים המשכרים. וזה גם כן דעת הרמב"ם שפסק (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"א) שאינו חייב רק על רביעית יין חי בבת אחת שזה כר' אליעזר. ומה שפסק (בהלכה ב') שאם היה שכור משאר משקים המשכרים הרי זה לוקה ועבודה כשרה – הוא רק אם נשתכר. ולא מפני אזהרה דפה, רק משום דשכור הוא מום הפוסל באדם ולא בבהמה כמו שאמרו בבכורות (דף מה.) . ובגמרא שם מקשה על מה דחשב שכור בהדי מומים הפוסלים באדם ולא בבהמה והלא שכור מחיל עבודה? . ומשיב: בשאר משקים המשכרים ודלא כר' יהודה – מבואר דלתנא קמא ור' אליעזר החולקים על ר' יהודה שכור משאר משקים אינו מוזהר משום יין ושכר אל תשת ובכל זה הוא בכלל בעל מום. ואזיל לשטתו שכתב (פ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ו) דכל מי שיש בו מום מן המומים הפוסלים באדם ולא בבהמה לוקה ואינו מחלל עבודה. ולכן דלג ( בפרק ח מהל' ביאת המקדש ה"ח ) ולא חשב שכור בכלל המומים הפוסלים באדם לבד, שחשבו במשנה בלי חולק, כי סמך את עצמו על מה שכבר כתבו בפרק א הלכה ב. כמו שהאריך בכסף משנה שם והרשב"א בתשובה (ס' שסג). (סי' ל"ו) אתה ובניך אתך: יש פה שני יתורים (א) מלת אתך, שלא יצדק רק אם יתחברו אתו בפעולה אחת כמו "צא מן התיבה אתה ואשתך אתך". וכן "ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך", טפלים לך (במ"ר, יח). לא בדבר שכל אחד מובדל בפעולתו, שהלא כל אחד מוזהר לשתות בפני עצמו. ועל כן פירשו חז"ל שמלת "אתך" אינו מבאר פעל "תשת" – שלא ישתו אתך – רק מבאר שם "בניך", ובא מלת "אתך" על הדימוי והתחברות בניך אשר אתך, ר"ל משתמשים בכהונה, לא חללים. וכן פירשו בכמה מקומות "אתך" "עמך" – בדומים לך. (ב) מלת "אתה" מיותר גם כן שהיה יכול לאמר "אל תשת ובניך אתך" (ולמה בא שנית שם הגוף נוסף על השם שנרמז בפעל?). [וכבר אמרו בשבת (דף קנד:) לכתב "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך"?, "אתה" למה לי? איהו ניהו דמחייב, בהמתו לא מחייב. וכאן אי אפרש לפרש כן.] ופירשוהו מפני שמן מלת "אתך" אין למעט רק חללים, לא בעלי מומין שהם אתו בכהונה לענין שאוכלים בתרומה וקדשים ומוזהרים על הטומאה. לכן הוסיף "אתה ובניך" לדמותם שנית, שידמו בניו אליו, ובזה נדע שצריך שידמו לגמרי שלא יהיו גם בעלי מומין. (סי' ל"ז) אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד: יש פה זרות כפי חוקי המליצה, כי בכל מקום שידבר על הנושאים דרך כלל ופרט יבואו הנושאים המפורטים בסוף המאמר – "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו" (בראשית י״ג:א׳), "וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו" (שם נו, כב), "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובתיכם" (דברים י״ב:י״ח), "כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו אתה ובניך וכולי" (דברים י״ח:י״ד) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך...אתה והלוי" "אתם נצבים היום כולכם..ראשיכם שבטיכם" (דברים כט, ט) וכן היה לו לכתוב פה "יין ושכר אל תשת בבואך אל אהל מועד אתה ובניך". ופירשו חז"ל בספרא שאם יאמר כן נפרש שאינו אסור רק בבואם אל אהל מועד ונאמר (א) שאינו חייב אם נכנס למזבח שאינו אהל מועד (ב) שאינו חייב רק בבואם לא בצאתם ( והוא לפי' הרמב"ם אם הכניס עמו יין ושתהו באהל מועד ויצא משם ) דהא "בבואם" כתיב (ג) נאמר שהחיוב מיתה הוא משום ביאת אהל מועד לבד אף שלא עבד. והאמת הוא שאינו חייב מיתה רק אם שתה ועבד וכמו שאמרו התוספות בכריתות ( דף יג ד"ה ונכנס ) והרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש). ומה שכתב "בבואכם אל אהל מועד" אינו משום הביאה רק משום העבודה והוא על פי מה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש ה"ב) דכהן שנכנס להיכל שלא לעבודה לוקה ( וכמו שכתב הכסף משנה בשם הסמ"ג דהשתחוייה גם כן אינה מותרת רק בגמר עבודה, עיי"ש ). ולפי זה מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" פירושו בעת עבודה, כי לא יצויר שיבואו לאהל מועד בלא עבודה. וכן הדין דאם נכנס מן המזבח ולפנים ולא עבד – אף על פי שאינו חייב מיתה – לוקה. וכן אף ששתה בעת יציאה לוקה. ואם עבד אף במזבח חייב מיתה. כי מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" אין הטעם משום ביאת אהל מועד רק משום שעבד אז ובגמר עבודה נכנס לאהל מועד להשתחוות. וכל דינים אלה ( כמ"ש ברמב"ם פרק א מהל' ביאת המקדש הלכה טו וטז ) ידעינן ממה שהקדים לכתוב "אתה ובניך אתך" שכפי חוקי הלשון ראוי שיבואו הפרטים בסוף המאמר, ומזה ידעינן שמה שכתוב "יין ושכר אל תשת" הוא מאמר פוסק בפני עצמו; שתחלה הזהיר בסתם שלא ישתה יין ושכר אף בשאינו עובד, ואחר כך פירש טעם האזהרה הכוללת הזאת כדי שבבואכם אל אהל מועד לא תמותו, שפי' שכשיעבדו עבודה שתויי יין יתחייבו מיתה, ולכן הוזהרו אף כשאינם עובדים. ומזה ידעינן שהאזהרה הוא החלטית אף בשאינו עובד, ומיתה אינו חייב רק כשעובד; בין בהיכל בין במזבח בין בביאה בין ביציאה. כי מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" אינו משום ביאת אהל מועד דוקא, דאם כן איך יהיה זה נתינת טעם לאזהרה ההחלטית שלא ישתו אף סמוך למזבח כדי שלא ימותו בבואם – למה יבואו לאהל מועד והם בחוץ? ועל כרחך שפירושו בבואכם אל אהל מועד בעבודה, ולכן לא יכנסו שתויי יין לפנים פן יעבדו עבודה ויתחייבו מיתה. וכל זה נודע ממה שכתוב "אתה ובניך אתך" קודם "בבואכם אל אהל מועד", שמזה ידעינן ש"יין ושכר אל תשת" הוא מאמר פוסק בפני עצמו כנ"ל. מה שאין כן אם היה כתוב "בבואכם אל אהל מועד אתה ובניך אתך" היה הכל מאמר אחד שלא ישתה בבואו אהל מועד דוקא, והיינו מדייקים שבמזבח ובצאתו מאהל מועד מותר לשתות. וזהו שאמר בספרא מנין אף ביציאה? ת"ל אתה ובניך. מנין לעשות המזבח כאהל מועד? ת"ל אתה ובניך. ומנין וכולי. רצה לומר שכל זה ידעינן ממה שכתוב "אתה ובניך" אחר "יין ושכר אל תשת". והכ"מ התעורר מנא לן כל הדרשות הללו ומנא לן לחלק דאם נכנס בלא עבודה לוקה ואם עבד חייב מיתה, וכמ"ש הרמב"ם "והכתוב לא הבדיל ביניהם". וכבר השיג הרמב"ן על הרמב"ם מטעם זה וטען עליו שאם הכתוב מדבר מביאה גרידא יתחייב מיתה ואם מדבר מביאת עבודה מנא לן אזהרה על ביאה גרידא. ולמה שכתבנו ניחא. ורבי לומד זה מקידוש ידים ורגלים שגם שם כתוב הלשון "בבואם אל אהל מועד". ומה שאמר [במשנה ה'] מנין לרבות שילה ובית עולמים – התבאר בפר' צו ( סימן עד ). ומה שאמר "ולא תמותו" מכלל לאו אתה שומע הן – התבאר למעלה ( סימן לא ). ובמה שאמר שחייב על המזבח – פליגי הרמב"ם והראב"ד. להרמב"ם פירושו אם נכנס מן המזבח ולפנים, והראב"ד סובר שבין האולם ולמזבח הם מעלות דרבנן ועל המזבח עצמו יודה גם הראב"ד שחייב גם בלי עבודה. (סי' ל"ח) מלבי"ם: והנה מה שכתב "ולהורות את בני ישראל" פירושו שכן לא יורה כשהוא שכור. ויען שההוראה היה מוטל על הכהנים כמו שכתוב "יורו משפטיך ליעקב" [ וכמו שכתבנו בסדר ויקרא (ס' רד) ], ולכן אמר שלא ישתה יין ושכר בין בבואו אל אהל מועד לעבודה בין בבואו להורות. ובכל זה ידעינן שעל ההוראה בשכרות אינו חייב מיתה דהא ההוראה תהיה גם על ידי ישראל וחיוב מיתה לא נזכר רק בכהנים כמו שכתוב "אתה ובניך..ולא תמותו", וישראל אינו חייב מיתה על השכרות. ולפי זה אנו דנים מקל וחומר שגם אהרן ובניו אינם חייבים מיתה על ההוראה, דהא הם עדיפי מישראל שמותרים לכנס באהל מועד כשאינם שתויי יין. ואם כן, אם ישראל ( שגרועים לענין הכניסה באהל מועד ) אינם חייבים מיתה על ההוראה – כל שכן כהנים. וזהו שאמר יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מקל וחומר. (סי' ל"ט) חוקת עולם: לפי דברי הגמרא זבחים (דף יח.) זה פירוש הברייתא. שמה שכתוב "ולהבדיל בין הקדש" יש לפרש כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת – הא למדת שאם עבד והוא שתוי - עבודתו פסולה. [ וכן פרש"י בחומש. וכן כתבו התוספות תענית (דף יז:), וכן משמע מלשון הגמרא בבא מציעא (דף צ:) הא משתי ומיעל שרי ולהבדיל בין הקדש אמר רחמנא. ] אך מזה לא נדע רק עבודה שהזר חייב עליה מיתה. ומנין לרבות יציקות ובלולות וכולי - שאין הזר חייב עליהם מיתה כמ"ש במשנה דזבחים (דף קיב:) דבעינן עבודה תמה ( כמו שלמד ביומא דף כד )? ולמד זה ממה שכתוב "חוקת עולם" שהוא מיותר לגזירה שוה ממחוסר בגדים שחייב מיתה בכל העבודות. וזהו שאמר בספרא חוקת עולם לרבות יציקות וכולי. עתה מבאר דבריו: מנין דשתויי יין שעבד - עבודתו פסולה? תלמוד לומר ולהבדיל, ר"ל שכפי הפשוט נוכל ללמוד מן "ולהבדיל", אך שעל זה יש לפרש שאינו חייב רק בעבודה שזר חייב עליו מיתה. ומנין למחוסר בגדים פירשו בגמרא מנין ששתויי יין דומה למחוסר בגדים ( ופירוש "למחוסר" - כמחוסר ), תלמוד לומר חוקת חוקת לגזירה שוה, ויליף שתויי יין ממחוסר בגדים. וזה באור על מה שנזכר בריש הברייתא חוקת עולם לרבות יציקות ובלילות. וממילא אחר שלמדינן מגזירה שוה – עיקר קרא "ולהבדיל" אתי על הוראה. וזהו שאמר בגמרא שם והא מהכא נפקא וכולי דתניא מנין לשתויי יין שאם עבד חלל וכולי. אי מהתם הוה אמינא עבודה דזר חייב עליו מיתה. והא תנא ולהבדיל קא נסיב. מקמי דליקו גזירה שוה (ר"ל שבלא הגזירה שוה הייתי יודע עבודה דזר חייב עליו מיתה מן "ולהבדיל"). והא תנא מחוסר בגדים הוא דיליף משתויי יין. הכי קאמר מנין שלא נחלקו בין מחוסר בגדים לשתויי יין.

י וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר׃

רַשִׁ״י ולהבדיל. כְּדֵי שֶׁתַּבְדִּילוּ בֵּין עֲבוֹדָה קְדוֹשָׁה לִמְחֻלֶּלֶת, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה (שם):
אוּנְקְלוֹס וּלְאַפְרָשָׁא בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין חֻלָא וּבֵין מְסָאֲבָא וּבֵין דַכְיָא
רַשְׁבַּ״ם ולהבדיל וגו' ולהורות וגו': כמו שאמרו חכמים שכור אל יורה:
אִבְּן עֶזְרָא ובין הטמא ובין הטהור. בבהמה ובשרץ המים ובעוף על כן נכתבה אחרי זאת הפרשה פרשת זאת החיה ואחר כן טומאת היולדת וצרעת אדם ובגד ובית ובעל קרי וזב וזבה ונדה וזה טעם ובין הטמא ובין הטהור:
סְפוֹרְנוֹ ולהבדיל ולהורות. כי יין ותירוש יקח לב כאמרו אל למלכים שתו יין, ולרוזנים אי שכר, פן ישתה וישכח מחוקק:
מַלְבִּי״ם (סי' מ) ולהבדיל בין הקדש ובין החול: פירוש ששתוי אסור להבדיל בין הקדש ובין החול, והם כששמים את העירוכין. ובגמרא כריתות (דף יג:) גריס "אלו הדמים והערכין חרמים והקדשות". וכן לא ישתו יין בבואו להבדיל בין הטמא ובין הטהור בהוראת טומאת וטהרות. וכן בבואו להורות יתר הוראות. ומ"ש "את כל החוקים" פירשוהו על המדרשות, וכן פירשוהו בספרא (אחרי מות פרשה ח מ"ט) (בחקתי פרק ח מי"ב). כי החק הוא דבר הנחקק על ידי כללים וחוקי הלשון, וכן דרשות תורה שבעל פה כולם בנוים על חוקי הלשון ויסודותיו וכלליו כפי שנמסרו מסיני. וההלכות הם נדברו בעל פה. וכולם נסמכים על המקרא שניתן ביד משה. ומה שאמר יכול אף התרגום – גריס בגמרא "יכול אף המשנה ור' יוסי בר' יהודה אומר יכול אף הגמרא. ובגמרא גריס "ביד משה זו גמרא". ויש לפרש משום דהגמרא ניתנה ביד משה לפי הכרעת שכל האנושים, כי על תנאי זה נתנה תורה שהשכל האנושי יכריע בכל דבר ספק. וכמו שאמרו (בבא מציעא פו, א) מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני, וכמו שכתב הר"ן בדרשותיו. ולר' יוסי בר' יהודה גם הגמרא מותר דרך לימוד, רק הוראה אסורה שהיא המורה איך לעשות להלכה. והנה ההבדל בין קדש לחול הוא שימוי דמים, לא הוראה. וכן בין טומאה לטהרה משכחת בלא הוראה כמו בטהרת מצורע שחכם ישראל מורה וכהן עם הארץ רואה הנגע ואומר טמא על פי דברי החכם כמ"ש בספרא (תזריע). וקמ"ל שאף בזה לא יהיה שכור.

יא וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י ולהורת. לִמֵּד שֶׁאָסוּר שִׁכּוֹר בְּהוֹרָאָה, יָכוֹל יְהֵא חַיָּב מִיתָה, תַּ"ל אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, וְלֹא תָמֻתוּ, כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם בְּמִיתָה, וְאֵין חֲכָמִים בְּהוֹרָאָתָן בְּמִיתָה (שם):
אוּנְקְלוֹס וּלְאַלָפָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קְיָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ לְהוֹן בִּידָא דְמֹשֶׁה
אִבְּן עֶזְרָא ולהורות את בני ישראל. שאר המצות וכן ככל אשר יורו אתכם הכהנים:

יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא׃

רַשִׁ״י הנותרים. מִן הַמִּיתָה, מְלַמֵּד שֶׁאַף עֲלֵיהֶן נִקְנְסָה מִיתָה עַל עֲוֹן הָעֵגֶל, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וְאֵין הַשְׁמָדָה אֶלָּא כִלּוּי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב'), וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בִּטְּלָה מֶחֱצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא: קחו את המנחה. אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִין וְקָדָשִׁים אֲסוּרִים לְאוֹנֵן: את המנחה. זוֹ מִנְחַת שְׁמִינִי וּמִנְחַת נַחְשׁוֹן (ספרא): ואכלוה מצות. מַה תַּ"ל? לְפִי שֶׁהִיא מִנְחַת צִבּוּר וּמִנְחַת שָׁעָה וְאֵין כַּיּוֹצֵא בָהּ לְדּוֹרוֹת, הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ בָּהּ דִּין שְׁאָר מְנָחוֹת (שם):
אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם אֶלְעָזָר וְעִם אִיתָמָר בְּנוֹהִי דְאִשְׁתָּאֲרוּ סִבוּ יָת מִנְחָתָא דְאִשְׁתָּאָרָת מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאִכְלוּהָ פַטִיר בִּסְטַר מַדְבְּחָא אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא
אִבְּן עֶזְרָא קחו את המנחה. אחר שהקטירו ממנה לגבוה אין ראוי לאכול הנשאר כי אם מקודשים ועתה תחלו לאכול החוק שנתן לכם השם שתקחו תמיד מאשי ה׳‎ ופירושו כל מנחה שהקטירו ממנה לשם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. וכבר הזכיר למעלה ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו, והיה ראוי שיהיו פסוקים אלו סמוכים זה לזה כי הכל דבר משה לאהרן ולשני בניו שלו בשוה, ומה שהפסיק ביניהם בפרשת יין ושכר אל תשת, כדי ללמדך דרך ארץ שחייב אדם לנחם אבלים, כי אהרן היה מתאבל כאן על שני בניו נדב ואביהוא ובא הקב"ה לנחם אותו, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית יח) וירא אליו, לבקר את החולה, וזהו שתמצא הדבור לאהרן לבדו באמרו וידבר ה' אל אהרן לאמר. וכן דרשו רז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא קובר מתים אף אתה קבור מתים. וכן אמרו במדרש קהלת (קהלת ז) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, מוטב שילך האדם במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים. אמר הקב"ה למד ממני שהנחתי שמחת בני במשכן ונגליתי לאבל נדב ואביהוא. אבל רז"ל הוכיחו ממקום אחר שהוא יתברך מנחם אבלים ממה שכתוב (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, וכוונתם בברכה זו תנחומי אבלים היתה. ואכלוה מצות אצל המזבח. וכתיב ואכלתם אותה במקום קדוש, כדי שלא תבין דוקא אצל המזבח ממש לכך הוסיף ואמר ואכלתם אותה במקום קדוש הרשה להם שיוכלו לאכלם בכל החצר, כי כל חצר אהל מועד נקרא קדוש, ומה שאמר אצל המזבח ללמד כי כל מה שיתקרב לאכלה אצל המזבח יהיה טוב ויותר ראוי.
מַלְבִּי״ם (סי' מ"א) ואל אלעזר ואל איתמר בניו: כלל בלשון שכל תואר המיותר, שהמתואר ניכר בלעדו, יש בו טעם או דרוש. וכן בשם תואר או מצטרף הנלוה לשם העצם. כמו שאמרו בבראשית רבה ( פרק כב ) "וידע אדם את חוה אשתו" - חויא חויך ואת חויא דאדם, ר"ל דהיה די לכתב כמו שכתוב ( בפסוק כה ) "וידע אדם עוד את אשתו". ובמדרש ((בר"ר כב, ח)) "ויקם קין על הבל אחיו" שהבל נתמלא על קין רחמים - שעל זה אמר "אחיו". (בר"ר, לו) "וירא חם אבי כנען" - כנען ראה והגיד לחם, שעל זה אמר "אבי כנען" (בר"ר, נב) "על דבר שרי אשת אברם" - שהיתה אומרת לו שהיא אשת אברם ולא פירש. וכן ברבה (בר"ר, מה) על הגר שפחת שרי, עיי"ש. ( ופרשה מז ) על "שרי אשתך" מרתא דבעלה. וכן דריש (בר"ר, נ) מה שכתוב "חתניו לוקחי בנותיו" (בר"ר, סג) מה שכתוב "בקחתו את רבקה בת בתואל אחות לבן" (בר"ר, סה) על מה שכתוב "ויקרא את עשו בנו הגדול" ופרק ע"ו (בר"ר, עו) על מה שכתוב "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו" (בר"ר, פ) על "ותצא דינה בת לאה כאמה בתה", וכן בכמה מקומות. ואם כן במה שכתב פה תואר "בניו" שמיותר – דריש בספרא שהיו בניו ושוים לו בכבוד ובדממה. ונראה דמה שאמר "בכבוד" דריש מפה ומה שאמר "בדממה" דריש ממה שכתוב למעלה (פסוק ו) "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו". וכבר בארתי ( שם ס' כח ) שממה שכתוב "אל אהרן ולאלעזר" מורה שיחד עיקר הדבור לאהרן כפי ההבדל שיש בין 'אמירה' שאחריו "אל" ובין 'אמירה' שאחריו למ"ד, עיי"ש. ואמר בספרא שזה להקדים את הגדול בגדולה. לפי זה לא מוכח משם שהשוו לו בכבוד רק שהשוו לו בדממה. שאי לאו כן היה לו ליחס האמירה לאלעזר במלת "אל" שמורה על שימת לב והבין במאמר כמש"ש שזה היה ראוי אם לא דממו והתאבלו יותר מדאי. מה שאין כן פה שאמר בכולם מלת "אל" מורה ששוים בכבוד. והבן. ובמה שכתב "הנותרים" שהוא מיותר דריש שרק הנותרים נחשבו בניו להדמות אליו בכבוד, לא הראשונים. וזהו שאמר יכול אף הראשונים וכולי תלמוד לומר "הנותרים". ורבן שמעון בן גמליאל חולק על זה וסבירא ליה שאם היו נדב ואביהוא חיים היו קודמים בכבוד, רק מפרש שמה שכתוב "הנותרים" הוא מדבורו של משה אליהם שהזכיר להם שהם נותרים כי אחיהם מתו. וזכר סבת מיתתם על שעשו דבר שלא בעצה למען ילמדו מוסר וישמעו וייראו. וכפי הנראה תנא קמא ורשב"ג פליגי בפלוגתת ר' ישמעאל ורבי עקיבא במכלתא דמלואים (משנה לב). תנא קמא סבירא ליה כר' מאיר שהכניסו אש זרה ממש שזה מחוסר אמונתם שירד האש כמו שפרשתי למעלה ( סימן ? ), ולכן סבירא ליה דאין הראשונים שקולים בו בכבוד. ור' שמעון בן גמליאל משום ר' אלעזר בן עזריה יסבר כר' ישמעאל שלא היה אש זרה רק הכניסוה בלא עצה, וזהו שאמר בלשונו "לא היה לכם להסתכל באלו שעשו דבר שלא בעצה", ואם כן סבירא ליה שהיו ראוים לכבוד. ור' אליעזר שאמר קרובים היו לשטף השקיף על מלת "הנותרים" כפי ההבדל שיש בין נשאר ובין נותר. ששניהם יציינו השאר החלק מן הכל. רק "נשאר" מציין שנשאר בכוונה ו"נותר" מציין שנותר שלא בכוונה, כמו שפרשנו תמיד בתנ"ך. ומזה יעמד עוד הבדל שכיון שחלק הנשאר הופרש ונתיחד בכוונה לבדו – ממילא לא היה משותף עם הכל כלל. מה שאין כן חלק הנותר (שהוא שלא בכוונה) – היה משותף תחלה עם הכל, רק על פי מקרה נותר לבדו. כמו שכתוב "וישאר אך נח" "ויותר יעקב לבדו". כי נח לא היה בכלל השטף כלל אבל יעקב היה בכלל העוברים ונותר במקרה. וכן ממה שכתב "הנותרים" ולא "הנשארים" דייק שהיו קרובים לשטף. וכן אמר ביומא (דף פז.) הרבה בנים היו לו לאהרן שראוים לשרוף שנאמר "הנותרים" אלא זכות אביהם עמדה להם. ור"א לשיטתו שאמר ( במכלתא דמלואים מש' ל"ה ) שמתו בחוץ ושם היה גם אלעזר ואיתמר והיו קרובים לשטף. (סי' מ"ב) קחו את המנחה הנותרת מאישי השם: הכתוב יאמר תמיד על השירים "הנותרת מן המנחה" ( ויקרא ב:ג, ב:י, ושם ו:ט ), לא "המנחה הנותרת" שמשמע שכל המנחה נותרה מאשי השם. מזה למד הספרא שרמז על מנחת נחשון. שכפי שנבאר בסימן שאחרי זה היתה מנחת נסכים שדינה שתשרף כולה על גבי האישים, ופה היה הוראת שעה שלא הקטיר רק קומץ. ואם כן היתה מנחה מאשי השם – כי היתה ראויה לאישים – ונשתנה דתה לאכילה. אולם אם היה מכוין על מנחת נחשון לבדה לא יצדק מלת "הנותרת" והיה לו לכתוב "קחו את המנחה מאישי השם", והיה פירושו המנחה שניתן להם מן האישים (כמו "חלקם נתתי לכם מאישי"), ומזה למד שבמלת "הנותרת" רמז גם למנחת שמיני שהקריב הקומץ כדינו והנותרת היה מן האישים. והשכיל בלשונו במה שכתב "המנחה הנותרת" ולא אמר לא "הנותרת מן המנחה" ולא "המנחה מאישי השם" לדעת שכיון על שני המנחות. ומה שאמר "מאישי השם" אין להם אלא לאחר מתנת האישים – פרשתי ( צו סימן לז ). (סי' מ"ג) ואכלוה מצות: הוצרך לבאר להם זה מפני שהיו קדשי שעה ולמדם שיהיה נוהג בהם דין שאר מנחות כמו שפרש"י. וכן מטעם זה הותרו באנינות כמו שיתבאר אחרי זה. והנה מנחת שמיני היתה קדשי שעה מפני שהיתה מנחת צבור ואין הצבור מביאין מנחה. אבל מנחת נחשון הלא היתה מנחת נדבה ( כמו שמובא בספרי נשא ) והיתה מנחת יחיד. מאי טעמא הוצרך ללמד דיניה ומאי טעמא הותרה באנינות? ונראה שמזה הוציא רש"י ז"ל מ"ש במנחות ( דף ה: ד"ה שניהם מלאים סולת ) ובמנחת נסכים קא משתעי – רצה לומר שהנשיאים התנדבו מנחת נסכים ושפיר היה קדשי שעה כי קיימא לן דאם מתנדב מנחת נסכים – כולה כליל [ כמ"ש במנחות (דף קו.) ], וכיון שהוא צוה לאכלה היה הוראת שעה, ושפיר הותרה באנינות כיון שאין כיוצא בה לדורות. (סי' מ"ד) אצל המזבח: כבר בארנו ( סדר ויקרא ס' פו ) שמלת 'אצל' מורה על הסמיכות. אולם פה אי אפשר לפרש שלא הותר לאכל רק סמוך למזבח דהא כתיב אחר כך "ואכלתם אותה במקום קדוש" שכולל כל העזרה. רק שולל את ההיכל שהוא רשות אחר וגג המזבח שהוא על המזבח, לא אצלו. ובאמת בזבחים (דף ס.) למד ר"א שמ"ש לשון "אצל המזבח" בא להוציא כשנפגום המזבח שאז לא יאכלו קדשי קדשים. ופירוש "אצל המזבח" – כשהמזבח נמצא שמה בעזרה, לא כשנתקלקל. (סי' מ"ה) כי קדש קדשים היא: כבר בארנו ( באילת השחר ס' קלה ) שכל מקום שבאר הטעם – כמו "קדש קדשים היא" "מנחה היא" "חטאת היא" – יש בו דרוש, כי למה יודיע זה? ובפרט שכבר באר בפר' ויקרא ובפר' צו בדיני המנחות שכולם קדש קדשים? ובארו חז"ל שבא ללמד שמה שצריך שתאכל בעזרה אינו מיוחד במנחת לבד מצד שהיא מנחה, רק מצד שהיא קדש קדשים, וזה נוהג בכל קדש קדשים כמו בחטאת ואשם ושלמי צבור. וכבר בארנו ( באילת השחר שם ) שכל מקום שאומר "קדש קדשים הוא" "מנחה היא" וכדומה – מלת "היא" מיותר; שהרבה פעמים ישמיט מלת "היא", עיי"ש. ובפרט שכיון שלפי הדרוש בא לומר שזה נוהג בכל קדשי קדשים היה יותר נכון בלא מלת "היא". וכן במה שכתב "כי חקך וחק בניך היא" גם כן מלת "היא" מיותר. וכן מה שכתב "ואכלתם אותה" היה לו לכתוב "ואכלוה" בכינוי. וכבר בארתי באילת השחר ( ס' קן ) ובכל הספר שכל מקום שבא כינוי "אותה" תחת הכינוי - יש בו דרוש ומעוט. הרי ג' מעוטים. ממעט לחמה של תודה ושל איל נזיר ואיל מלואים. והוא הדין תודה ואיל נזיר שהם קדשים קלים ונאכלים בכל העיר. (סי' מ"ו) ואכלתם אותה במקום קדוש: הוא עצמו מה שכתב "אצל המזבח" שפירושו בעזרה. ומוסיף הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש – הגם שאינם "אצל המזבח" – כי דינם לענין טומאה ולענין שחיטת קדשי קדשים כחול. ועיקר הלימוד הזה התבאר גבי מנחה (צו פרשה ב משנה יב) וגבי חטאת (צו פרשה ד מ"ה), ובדברינו שם ( סי' לב ), עיי"ש.

יג וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהוָה כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי׃

רַשִׁ״י וחק בניך. אֵין לַבָּנוֹת חֹק בַּקֳּדָשִׁים (שם): כי כן צויתי. בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ (שם; זבחים ק"א):
אוּנְקְלוֹס וְתֵיכְלוּן יָתַהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי חֳלָקָךְ וָחֳלַק בְּנָיךְ הִיא מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָדִית
מַלְבִּי״ם (סי' מ"ז) כי חקך וחק בניך: כבר התבאר בסדר ויקרא ( סי' ח ) באורך שכל מקום שיזכיר בן ובנים אין בנות בכלל. וכבר התבאר גבי מנחה "שכל זכר בבני אהרן יאכלנה". ופה למד שלא יקחו חלק בו – שיאכלו' בעליהם הכהנים. ומה שכתב שנית "מאישי השם", שכבר אמר זה, בא ללמד שגם לא יחלקו בלא מתנת האישים וללמד שאין הפסולה במחלוקת. וכמו שלמד שתי אלה בפר' צו בפסוק "חלקם נתתי אותה מאישי" כמו שכתבנו שם. ולמד פה שנית בקדשי שעה. (סי' מ"ח) כי כן צֻוֵּיתי: ואחר כך גבי שעיר החטאת ( פסוק יח ) "אכל תאכלו אותה בקדש כאשר צִוֵּיתי", (ובפסוק טו) "והיו לך..כאשר צוה השם". למה כפל ופרט שצוה השם שזה מבואר? פירשוהו בספרא ( מובא ביומא (דף ה:) וזבחים (דף קא) ) שמה שכתוב "כאשר צויתי" משום שחדש שיאכלו באנינות אמר שכן נצטוה הוראת שעה. ומה שכתב "כאשר צויתי" אמר בשעת מעשה כאשר שרפו את החטאת, ומשה חשב שהותר לאכל גם החטאת כמו המנחה וחזה ושוק של שלמי צבור, ובאמת טעה בזה כי שאני קדשי דורות מקדשי שעה. אמנם בזה לא אמר "צֻויתי" במלאפום רק "צִויתי" בחירק, כי על זה לא נצטוה מהשם רק שאמר כמו שצויתי לכם במנחה כן היה לכם לעשות בחטאת. ואהרן השיב שאינו דומה קדשי דורות אל קדשי שעה. ומה שכתב בשוק התרומה "כאשר צוה השם" – משום דעל זה נצטוה בפירוש שיאכל באנינות כי היה גם כן קדשי שעה, דאין שלמים נדבה בצבור.

יד וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי־חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ואת חזה התנופה. שֶׁל שַׁלְמֵי צִבּוּר. תאכלו במקום טהור. וְכִי אֶת הָרִאשׁוֹנִים אָכְלוּ בְּמָקוֹם טָמֵא? אֶלָּא הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֵם קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים הֻזְקְקָה אֲכִילָתָם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, אֲבָל אֵלּוּ אֵין צְרִיכִים תּוֹךְ הַקְּלָעִים אֲבָל צְרִיכִים הֵם לֵאָכֵל תּוֹךְ מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא טָהוֹר מִלִּכָּנֵס שָׁם מְצֹרָעִים; מִכָּאן שֶׁקָּדָשִׁים קַלִּים נֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר (שם נ"ה): אתה ובניך ובנתיך. אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּחֵלֶק אֲבָל בְּנוֹתֶיךָ לֹא בְחֵלֶק, אֶלָּא אִם תִּתְּנוּ לָהֶם מַתָּנוֹת רַשָּׁאוֹת הֵן לֶאֱכֹל בְּחָזֶה וְשׁוֹק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַף הַבָּנוֹת בְּחֵלֶק? תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ — חֹק לַבָּנִים וְאֵין חֹק לַבָּנוֹת (ספרא):
אוּנְקְלוֹס וְיָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא תֵּיכְלוּן בַּאֲתַר דְכֵי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנָתָיךְ עִמָךְ אֲרֵי חֳלָקָךְ וָחֳלַק בְּנָיךְ אִתְיְהִיבוּ מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא במקום טהור ואם הוא חוץ החצר והחזה והשוק תאכלו זכרים ונקבות כי כן כתיב כל טהור בביתך יאכל אותו וכן קנין כסף ויליד בית ואלמנה ששבה וכאשר תאכלו עתה השוק והחזה יהיה לכם החק לקחתו מכל זבחי השלמים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך. לא אמר במקום קדוש, לפי שהתיר אכילתה לנשים והנשים לא היו רשאות ליכנס לחצר אהל מועד, וכמו שאמרו אשה בעזרה מנין, כי חצר המשכן דוגמת העזרה שבמקדש.
מַלְבִּי״ם (סי' מ"ט) ואת חזה התנופה וכולי: פרש"י של שלמי צבור. והדין עמו, כי חזה ושוק של שלמי נחשון לא היו קדשי שעה כי יחיד מתנדב שלמים לדורות ולא הותרו באנינות ( ומה שלא שרפום משום דנאכלים לשני ימים ואכלום למחר ), רק שלמי צבור היו קדשי שעה כנ"ל [ ולחנם תמה הרא"ם על שלא אמר של שלמי נחשון ]. ומה שאמר בספרא "התנופה" זו תנופת הסל – כבר מובא בפר' צו (פרק יז מ"ה) ופרשתיו שם ( סי' קנו ), עיי"ש. ומה שכתב "תאכלו במקום טהור" פירושו שאין צריך מקום קדוש כמנחה ( שהוא קדשי קדשים ונאכלת לפנים מן הקלעים ), רק במקום טהור. והנה מחנה לויה נקראת 'מקום טהור' שאין זב נכנס לשם, וירושלים יקרא גם כן 'מקום טהור' נגד יתר מקומות שאין מצורע נכנס לשם. ופירש אביי בזבחים (דף נה.) שאם יכוין על מחנה לויה – זה ידעינן ממה שכתב "ואכלתם אותה במקום קדוש" ולא קדשים קלים – ועל כרחך שמה שכתב עוד "במקום טהור" היינו שיש בה טהרה ממין טומאה אחת שהוא טומאת מצורע, הגם שיתר מיני הטומאה נכנסים שם. ודברי הגמרא ופלוגתת אביי ורבא פרשתי בפר' צו ( סימן לב ), עיי"ש. (סי' נ"א) נתנו מזבחי שלמי בני ישראל: מלבד שמכוון על שיקחו חזה ושוק לדורות אמר שגם שלמי צבור של אותו היום נתן להם החזה ושוק, יען נהגו בהם מנהג של קדשים קלים כנ"ל ( סי' יג ) והיה הוראת שעה לאותו יום לבד. ומה שאמר מלמד שהחלבים למטה – התבאר היטב למעלה ( פרשת צו ? ).

טו שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה׃

רַשִׁ״י על אשי החלבים. מִכָּאן שֶׁהַחֲלָבִים לְמַטָּה בִּשְׁעַת תְּנוּפָה, וְיִשּׁוּב הַמִּקְרָאוֹת שֶׁלֹּא יַכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי אֶת שְׁלָשְׁתָּן בְּצַו אֶת אַהֲרֹן:
אוּנְקְלוֹס שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וְחֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא עַל קֻרְבָּנֵי תַרְבַּיָא יַיְתוּן לַאֲרָמָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עָלָם כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ
רַמְבַּ״ן שוק התרומה וחזה התנופה לשון אשר הונף ואשר הורם (שמות כט כז) תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו ששניהם בהרמה והנפה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט״ו) והנראה אלי בטעם זה כי במלואים היה השוק תרומה לה' והוקטר עם הלחם ועם החלבים והמורם מן השלמים יקרא תרומה כמו שנאמר (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' וכל שכן אלו שהעלו אותם לגבוה שהם כלם תרומה לה' ולא יקרא בשם תנופה כי תנופתו היתה עם החלבים והלחם כדי להקטירם לה' אבל החזה הונף בפני עצמו ולא היה חלוק משאר הבשר אלא בתנופה ובתנופה זו בלבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה ומפני שזכות אהרן ובניו בחזה ושוק לדורות היה מיום המלואים וזכו בשוק בתרומתו לה' ובחזה בתנופתו ושאר הבשר לבעלים יקרא לעולם השוק תרומה והחזה תנופה כאשר היה בהם ביום הזכות: על אשי החלבים כמו על חלבי האשים מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט״ו) ואין צורך כי אשי תואר לחלבים כמו שאמר (דברים יח א) אשי ה' ונחלתו יאכלון ופירוש הכתוב הזה שהוא טעם למה שאמר (ויקרא י׳:י״ד) כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל ואמר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו אותם בני ישראל הנזכרים להניף תנופה לפני ה' שיהיו קדושים לפניו ויהיו לך ולבניך לחק עולם כי הצואה בתנופה אין זה מקומה אבל לפי דרכנו למדנו בה שהחלבים למטה בשעת תנופה:
סְפוֹרְנוֹ יביאו להניף. והיה לך ולבניך. שלא תזכו בהם עד אחר הנפה, שאז תזכו בהם משלחן גבוה:

טז וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָר וְעַל־אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י שעיר החטאת. שְׂעִיר מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ; וּשְׁלֹשָׁה שְׂעִירֵי חַטָּאוֹת קָרְבוּ בוֹ בַיּוֹם, שְׂעִיר עִזִּים וּשְׂעִיר נַחְשׁוֹן וּשְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּמִכֻּלָּן לֹא נִשְׂרַף אֶלָּא זֶה; וְנֶחְלְקוּ בַדָּבָר חַכְמֵי יִשְֹרָאֵל, יֵשׁ אוֹמְרִים מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁנָּגְעָה בוֹ נִשְׂרַף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרַף, לְפִי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי דוֹרוֹת, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה סָמְכוּ עַל מֹשֶׁה שֶׁאָמַר לָהֶם בַּמִּנְחָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת (ספרא; זבחים ק"א): דרש דרש. שְׁתֵּי דְרִישׁוֹת: מִפְּנֵי מָה נִשְׂרַף זֶה? וּמִפְּנֵי מָה נֶאֶכְלוּ אֵלּוּ? כָּךְ הִיא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: על אלעזר ועל איתמר. בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הָפַךְ פָּנָיו כְּנֶגֶד הַבָּנִים וְכָעַס (ספרא): לאמר. אָמַר לָהֶם הֲשִׁיבוּנִי עַל דְּבָרַי (שם):
אוּנְקְלוֹס וְיָת צְפִירָא דְחַטָאתָא מִתְבַּע תָּבְעֵי מֹשֶׁה וְהָא אִתּוֹקָד וּרְגֵז עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן דְאִשְׁתָּאֲרוּ לְמֵימָר
רַשְׁבַּ״ם ואת שעיר החטאת: פירשו חכמים בשעיר של ראש חדש שהוא קדשי דורות, אבל שעיר העדה ושעיר נחשון נאכל:
אִבְּן עֶזְרָא שורף. מהבנין שלא נקרא שם פועלו כמו ומורק ושוטף:
רַמְבַּ״ן שעיר החטאת שעיר מוספי ראש חודש ושלשה שעירים קרבו בו ביום קחו שעיר עזים לחטאת (ויקרא ט׳:ג׳) ושעיר נחשון (במדבר ז' טז) (ושעיר ראש חודש (שם כח טו) ומכולם לא נשרף אלא זה ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים מפני טומאה שנגעה בו נשרף ויש אומרים מפני אנינות נשרף לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט״ז) ועל דעת האומר מפני טומאה נשרף כתב הרב בפסוק ואכלתי חטאת היום (ויקרא י׳:י״ט) היום אסור אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה כי לפי זה אם מפני אנינות היה להם לאכלו בערב אלא קסבר אנינות לילה דאורייתא:
סְפוֹרְנוֹ ואת שעיר החטאת. אותו השעיר שהיה לחק עולם והוא שעיר ראש חדש שהיה קדשי דורות:
אוֹר הַחַיִּים דרש דרש משה וגו'. אומר אני כי משה לא החליט בדעתו להתירו באכילה, והראיה ממה שלא אמר להם דינו כמו שאמר להם במנחה (פסוק יב) קחו את המנחה וגו', שאם היה בדעתו בפשיטות להתיר היה לו לומר קחו את החטאת, מה תאמר שאמר דין המנחה וחשב כי אין הפרש בינהם כל עיקר ולרוב פשיטות שהיה לו הדבר לא הוצרך לומר אם כן לא היה לו לדרוש כי מנין נכנס לו המיחוש לדרוש עליו מה היה בו, אלא ודאי שלא אמר אלא הפשוט אצלו שהיא המנחה שהיא קדשי שעה וממנה לשעיר נחשון ושעיר עזים שהיו קדשי שעה, אבל שעיר ראש חודש שהוא קדשי דורות עדיין היה הדבר עומד אצלו בספק והיה דורש בדעתו אם יתירנו כמו כן או לא, ודרש עליו מה היה בו, ולזה כפל לומר דרוש דרש אחת למשפטו ואחת לעצמו מה היה בו והנה וגו' ויקצוף על אשר עשו דבר מדעתם שאפילו הוא עדיין לא ידע את אשר יצוה להם עשות. והגם שאמר לבסוף תאכלו אותה כאשר צויתי, פירוש יותר היה לכם לדמותה למנחה אשר צויתי לאוכלה ולא לשורפה בלא טעם הפך מה שצויתי במנחה. ובתורת כהנים אמרו דרש דרש מפני מה נשרף, ומפני מה (לא) נאכלו אלו, ובישוב הכתוב הדברים רחוקים, כי אחר הדרישות הוא שנגלית השריפה, ואיך ידרוש קודם למה נשרף. ויש לישב הנותרים לאמר. אומרו לאמר, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פי"ג) הנותרים אמר ר' פנחס ולואי שלא נשארתם ע"כ. והוא אומרו הנותרים לאמר פירוש הנותרים לאמר ענין אחר, והוא דברי ר' פנחס, ובתורת כהנים אמרו לאמר אמר להם השיבוני על דברי פירוש הרשם להשיבו שלא ימנעו לצד ראותו בקצף עליהם עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פע"ג) בפסוק צאן לבן הנותרות שהוא לשון פחיתות, והוא אומרו הנותרים לאמר כאילו אמר לאמר הנותרים פירוש קראם במאמרו נותרים לשון פחיתות:
מַלְבִּי״ם (סי' נ"ב) ואת שעיר החטאת דרש דרש משה: מבואר אצלינו באילת השחר (פרק יב) שכל מקום שיקדים השם אל הפעל מורה איזה ניגוד והפוך וסתירה. וממה שלא אמר "וידרוש משה את שעיר החטאת" מבואר שמוסב למ"ש להם "קחו את המנחה ואכלוה מצות" – שצוה להם לאכל שירי מנחות נחשון ושמיני וחזה ושוק של שלמי צבור באנינות וכן עשו כדבריו, ונגד זה את שעיר החטאת דרש ולא נעשה כמצותו, רק "והנה שורף". והנה על החטאת לא דבר להם לאכלו רק שממילא נשמע – כמו שהותר לאכל שירי מנחה הוא הדין חטאת. ואחר דחז"ל סבירא להו דיום שמיני למלואים חל בראש חדש ניסן הלא היו שם ג' שעירי חטאת – חטאת יום השמיני ושעיר נחשון ושעיר ראש חדש. וכשאמר "את שעיר החטאת" סתם משמע שעל כולם דרש. ועל זה אמר "דרש דרש" שהיו כמה דרישות על כל אחת בפני עצמה. וממה שכתב "והנה שורף" משמע שרק אחד נשרף והוא שעיר ראש חדש, וכמ"ש "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה" שזה שעיר ראש חדש שמכפר על טואמת מקדש וקדשיו כמו שאמרו בריש שבועות. וחז"ל דייקו זאת יותר, כי במה שכתב "שעיר החטאת" נתן בו ב' סימנים – שעיר וחטאת – והיה די בשם אחד, כי לא היה שם שעיר אחר רק שעירי חטאת, ולא חטאת אחר רק שעירים (כי עגל החטאת באר בפירוש שהיה דינו בשריפה). ופירשו שאם היה אומר שם "שעיר" לבד הייתי מפרש על שעיר נחשון שלא בא על חטא, וכמ"ש בזבחים (דף ט:) חטאת נחשון עולה הוא. ואם היה כתוב "חטאת" לבד הייתי מפרש על חטאת יום השמיני שנזכר באותה פרשה. ולכן כשאמר "שעיר החטאת" ידעינן שניהם. וזהו שאמר [במשנה א'] "שעיר" זו שעיר נחשון, "חטאת" זה חטאת יום השמיני. ובמה שכתב "דרש דרש משה" שהם דרישות מחולפות ידעינן שדרש גם על שעיר ראש חדש שהוא לבדו נשרף ועליו דרש דרישה אחת מדוע נשרף, ועל השנים שנאכלו דרש מדוע נאכלו. כי ממה נפשך – אם חשבו שנאכל באנינות היה להם לאכל כולם, ואם חשבו שאין נאכל היה להם לשרוף את כולם, כי משה לא עלה בדעתו לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, כמו שיתבאר. ועתה מפרש יכול שלשתן נשרפו והיה ג' דרישות על כל אחת למה נשרף, תלמוד לומר "והנה שורף", ומה שכתב "דרש דרש" הם ב' מיני דרישות. ומאמר זה מובא בזבחים (דף קא:) . (סי' נ"ג) ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר: מה שכתב "בני אהרן" הוא מיותר כמו שבארנו למעלה ( סימן מא ) באורך. פירשוהו שמה שקצף עליהם ולא על אהרן הוא מצד שהם בניו ובמה שקצף עליהם היה אהרן ממילא בכלל הקצף שהוא העיקר. ומה שכתב "הנותרים" שהוא מיותר גם כן כמ"ש בסימן הנ"ל – בא להוציא את פנחס, שלא היה כהן עדיין עד שהרג לזמרי, ר"ל רק הם נותרו אז בכהונה, לא זולתם מבני אהרן. ומה שכתב "לאמר" – אין פירושו וכזאת וכזאת אמר, כי בהכרח נפלו שם שאלות ותשובות, אם הוציאו לחוץ ואם הביאו הדם פנימה וכמו שיתבאר, ולא היה הדבור כלשון הזה. רק פירושו שנתן להם רשות לאמר תשובה, לבל ייראו שיהיו כמשיבים על דברי משה רבם. וכבר גדרנו מלה זאת בסדר ויקרא ( סימן ג ).

יז מַדּוּעַ לֹא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. וְכִי חוּץ לַקֹּדֶשׁ אֲכָלוּהָ, וַהֲלֹא שְׂרָפוּהָ, וּמַה הוּא אוֹמֵר בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא אָמַר לָהֶם שֶׁמָּא חוּץ לַקְּלָעִים יָצְאָה וְנִפְסְלָה: כי קדש קדשים הוא. וְנִפְסֶלֶת בְּיוֹצֵא, וְהֵם אָמְרוּ לוֹ לָאו. אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וּבִמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ הָיְתָה, מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אוֹתָהּ: ואתה נתן לכם לשאת וגו'. שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים: לשאת את עון העדה. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁשְּׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ הָיָה, שֶׁהוּא מְכַפֵּר עַל עֲוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שֶׁחַטַּאת שְׁמִינִי וְחַטַּאת נַחְשׁוֹן לֹא לְכַפָּרָה בָּאוּ:
אוּנְקְלוֹס מָדֵין לָא אֲכַלְתּוּן יָת חַטָאתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא וְיָתַהּ יְהַב לְכוֹן לְסַלָחָא עַל חוֹבֵי כְנִשְׁתָּא לְכַפָּרָא עֲלֵיהוֹן קֳדָם יְיָ
רַשְׁבַּ״ם לשאת את עון העדה: טומאת מקדש וקדשיו, כמפורש בשבועות:
אִבְּן עֶזְרָא במקום הקדש. פתח אוהל מועד כי כן כתוב ואותה נתן השם לכם כי כאשר תאכלו אתם את החטאת השם ישא את עון העדה או פירושו אתם תשאו את החטאת והטעם כי על ידכם יכופר עונם על כן לכפר:
סְפוֹרְנוֹ ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. אף על פי שנתנה לכם לא היה לכם רשות לשרפה, כי לא נתנה לכם אלא לאכלה לשאת את עון העדה:
מַלְבִּי״ם (סי' נ"ד) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש: משמע שהיה הקפידה על שלא אכלו במקום הקדש רק במקום אחר, ובאמת הלא לא אכלו כלל. ופירשוהו חז"ל שמה שכתב "במקום הקדש" מוסב על החטאת. אחר שהיה החטאת במקום הקדש ולא יצא לחוץ, כי קדש קדשים הוא ודינו שלא להוציא מן הקלעים. ואם כן אחר שלא נפסל ביוצא למה לא אכלתם. וכן פירשו בזבחים (דף קב.) ופסחים (דף פב.) שמשה שאל שמא יצאה חוץ למחיצתה; אמרו לו לאו בקדש היתה; אמר להם ואי בקדש היתה למה לא אכלתם? – פירוש: מסתמא שאל על זה ולפי תשובתם אמר להם שאם כן אחר שהיה החטאת במקום הקדש למה לא אכלתם. וממה שאמר הטעם שהיתה במקום הקדש "כי קדש קדשים הוא" – מבואר שדין זה נוהג בכל קדשי קדשים שפסולים ביוצא. והוסיף "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה", שעל כרחך פירוש "ואותה נתן לכם" שבאכילתכם תשאו עון העדה, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. כי אם יכוין שמכפרים על ידי זריקת הדם לבד – אין זה ענין אל קצפו על שלא אכלוה. וזהו שאמר מנין שאכילת קדשים וכולי.

יח הֵן לֹא־הוּבָא אֶת־דָּמָהּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי׃

רַשִׁ״י הן לא הובא וגו'. שֶׁאִלּוּ הוּבָא, הָיָה לָכֶם לְשָֹרְפָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו'), וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ וְגוֹ' (פסחים פ"ב): אכל תאכלו אתה. הָיָה לָכֶם לְאָכְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִים: כאשר צויתי. לָכֶם בַּמִּנְחָה:
אוּנְקְלוֹס הָא לָא אִתָּעַל יָת דְמַהּ לְבֵית קֻדְשָׁא גַוָאָה מֵיכַל תֵּכְלוּן יָתַהּ בְּקֻדְשָׁא כְּמָא דִי פַקֵדִית
רַשְׁבַּ״ם הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה: בהיכל, שכל חטאות הפנימיות נשרפין כמו שכתוב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף, אבל זו חטאת חיצונה היא:
אִבְּן עֶזְרָא הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה. כפר הבא על כל המצות שהוא לכהן ולקהל. ואם ישאל שואל הנה פר חטאת שורף ולא הובא את דמו לפנים בקדש והטעם הפרכת ומזבח הזהב דע שפר חטאת הוא לחטאת על המזבח ושעיר החטאת הוא לעם ובשר החטאת לכהן: אכול תאכלו. היה ראוי שתאכלו אותה:
מַלְבִּי״ם (סי' נ) תאכלו אתה ובניך ובנותיך כי חקך וחק בניך נתנו: פירוש: לענין החק של מתנות כהונה להחלק בין אנשי המשמר אינו רק חק בניך, לא בנותיך, שאין הבנות חולקים עם הזכרים. ובכל זה יכולים הבנות לאכל בקדשים קלים שעל זה אמר "תאכלו אתה ובניך ובנותיך". וזה כוונת הספרא. (סי' נ"ה) הן לא הובא את דמה אל הקדש: הוסיף לאמר שגם לא נפסלה מפני שהובא דמה לפנים. וכן כזה אמר בגמרא ( זבחים שם ופסחים ) ששאל אותם על זה. וכבר התבאר בספרא (צו פרק ח) שדעת רבנן שמה שכתב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" קאי על חטאת החצונית, שמשם למדנו שאם הובא לפנים נפסלת. וזהו שאמר מפני שחטאת שנכנס וכולי פסולה. ודעת ר' יוסי הגלילי [שם משנה ח'] שהכתוב שם מדבר בחטאת הפנימית והדין דחטאת חצונית שנכנס דמה לפנים פסולה למד ממה שכתוב "הן לא הובא את דמה". וז"ש מכאן לחטאת – ר"ל שמכאן למדנו זאת. עוד התבאר ( פרשת צו ס' עג ) דלתנא קמא שלמד זה מפ' צו פסול אפילו הובא מקצת דמה כמו שכתוב שם "אשר יובא מדמה", ולר' יוסי הגלילי שלמד מפה – דוקא אם נכנס כל דמה לפנים כמו שכתוב "הן לא הובא את דמה". וזהו שאמר לר' יוסי הגלילי ואין חטאת פסולה עד שיכנס דמה לפנים – פירוש, כל דמה. עוד התבאר שם ( סימן עב ) דלר' עקיבא דין זה נוהג בכל הקדשים ולר' יוסי הגלילי אינו נוהג רק בחטאת. וזהו שאמר מכאן לחטאת וכולי שתהיה היא פסולה – היא דוקא. (סי' נ"ו) אל הקדש פנימה: אם יכתב "פנימה" לבד נפרש לפני ולפנים – לכן הוסיף "אל הקדש". ואם יכתב "אל הקדש" לבד נטעה שפירושו גם כן לפני ולפנים. כן פירשו בזבחים (דף פב:) . והוא לכאורה לרבי יהודה סתמא דספרא, דסתם כמוהו בפר' אחרי דאל הקדש ומבית לפרכת באזהרה, ואי כתב רחמנא "אל הקדש" לבד נאמר מאי "קדש" – מבית לפרכת, וכמ"ש במנחות (דף כז:) . אבל לרבנן שהשיבו עליו שם ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו אקרי קדש – אם כן נשאר הקושיא דיכתב "אל הקדש" לבד ולא צריך "פנימה". ובאמת לפרש"י פסחים (דף פב.) למד ר' נחמיה דיוצא פסול מ"פנימה" ופי' פנימה שלא הוציאו לחוץ, ולפי זה יש לפרש שגם מה שפלפלו אביי ורבא בזבחים שם אימר דאמרינן בא זה ולמד על זה בתרי גופא, ועל ידי כן חדש רבא דכל היכא דחשב עליו לפני ולפנים לא מפסל בהיכל – הוא רק לר' יהודה, לא לרבנן. ובזה ניחא מה שהמשיט הרמב"ם דין זה. ובחידושי לרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש) הארכתי בזה בפלפול גדול בסוגיות אלה. ואין כאן מקום להאריך. (סי' נ"ז) אכול תאכלו אותה בקדש: פירוש, היה ראוי שתאכלו אותה בקדש, לא לשרפה. ומה שאמר מלמד שאכילתה בפנים, נראה פירושו בהיכל. כי מה שכתב "תאכלו בקדש" דומה עם מה שכתוב "הן לא הובא את דמה אל הקדש" שפירושו להיכל. וכבר למדו בזבחים (דף סג.) שאוכלים קדשי קדשים בהיכל ממה שכתוב "בקדש הקדשים תאכלנו". עוד למד שאם נטמא – נשרף בקדש ממה שכתוב "אכל תאכלו", כי כפילת המקור על הפעל יבא לפעמים להראות החיוב, וזה במאמר המגביל נגד אזהרה כמו פה. שנגד מה שכתוב בפר' צו (ויקרא ו, כג) "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" שדריש שם (צו פרק ח מ"ה) שישרף בקדש, ופירשו "בקדש לא תאכל" רק בקדש תשרף – נגד זה אמר אחר שלא הובא את דמה פנימה אכל תאכלו בקדש. ולכן כפל המקור עם הפעל. שאם יכתב הפעל לבד נפרש שרשות לאכל ואינו מוזהר עליו כמו שבארנו ( ויקרא ס' קלח, צו סימן ל ) ששני מאמרים שהאחד מחייב מה שהשני שולל אינו חיוב רק רשות כמו "לא תאכל כל נבלה..לגר תתננה ואכלה" – פירושו מותר לאכל. לכן כפל "אכל תאכלו" להראות שהוא ציוי חיובית, שכפל שפעל מורה על החיוב. ואחר שממה שכתב "אכל תאכלו" מוכח שמאמר זה מגביל נגד מאמר שבפר' צו – ידעינן שמה שכתוב שם "בקדש לא תאכל באש תשרף" הוא אף בהיכל כמו שמ"ש "בקדש לא תאכל" היא גם בהיכל. וזהו שאמר מנין שאף שריפתה בפנים תלמוד לומר "אכל תאכלו". וממה שכתב מלת "אותה" תחת הכינוי "תאכלוה" שבא לדייק שנית – רק אותה תאכלו בקדש, לא אשר יובא מדמה לפנים, וזה כבר נודע בכתוב בפירוש – על כרחך בא כדי שעל ידי כן יהיה הכתוב המפורש בפר' צו מיותר, ובא לדייק רק מה שבקדש לא תאכל בקדש ישרף. אבל מה שבחול לא יאכל – לא ישרף בקדש רק בחול, דהיינו היוצא ונטמא שם. ואתיא סתמא זו כרבי עקיבא בספרא (צו פרק ח מ"ז) ( ובמשנה דשקלים פרק בתרא ) דכן פסק הרמב"ם (פ"יט מהל' פסולי המוקדשין ה"ו).

יט וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י וידבר אהרן. אֵין לְשׁוֹן דִּבּוּר אֶלָּא לְשׁוֹן עַז, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּר הָעָם וְגוֹ' (במדבר כ"א), אֶפְשָׁר מֹשֶׁה קָצַף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר וְאַהֲרֹן מְדַבֵּר? הָא יָדַעְתָּ שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא מִדֶּרֶךְ כָּבוֹד; אָמְרוּ: אֵינוֹ בַדִּין שֶׁיְּהֵא אָבִינוּ יוֹשֵׁב וְאָנוּ מְדַבְּרִים לְפָנָיו, וְאֵינוֹ בַדִּין שֶׁיְּהֵא תַלְמִיד מֵשִׁיב אֶת רַבּוֹ; יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בְאֶלְעָזָר לְהָשִׁיב? תַּ"ל וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא וְגוֹמֵר (שם ל"א), הֲרֵי כְּשֶׁרָצָה, דִּבֵּר לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִֹיאִים, זוֹ מָצָאתִי בְּסִפְרֵי שֶׁל פָּנִים שֵׁנִי: הן היום הקריבו. מַהוּ אוֹמֵר? אֶלָּא אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: שֶׁמָּא זְרַקְתֶּם דָּמָהּ אוֹנְנִין, שֶׁאוֹנֵן שֶׁעָבַד חִלֵּל? אָמַר לוֹ אַהֲרֹן וְכִי הֵם הִקְרִיבוּ שֶׁהֵם הֶדְיוֹטוֹת? אֲנִי הִקְרַבְתִּי שֶׁאֲנִי כֹהֵן גָּדוֹל וּמַקְרִיב אוֹנֵן (זבחים ק"א): ותקראנה אתי כאלה. אֲפִלוּ לֹא הָיוּ הַמֵּתִים בָּנַי, אֶלָּא שְׁאָר קְרוֹבִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִהְיוֹת אוֹנֵן עֲלֵיהֶם כְּאֵלּוּ, כְּגוֹן כָּל הָאֲמוּרִים בְּפָרָשַׁת כֹּהֲנִים שֶׁהַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לָהֶם (ספרא). ואכלתי חטאת. וְאִם אָכַלְתִּי הייטב וגו': היום. אֲבָל אֲנִינוּת לַיְלָה מֻתָּר, שֶׁאֵין אוֹנֵן אֶלָּא יוֹם קְבוּרָה (ספרא; זבחים ק'): הייטב בעיני ה'. אִם שָׁמַעְתָּ בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה אֵין לְךָ לְהָקֵל בְּקָדְשֵׁי דוֹרוֹת:
אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל אַהֲרֹן עִם מֹשֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קְרִיבוּ יָת חַטָּאתְהוֹן וְיָת עֲלָתְהוֹן קֳדָם יְיָ וַעֲרָעָא יָתִי עָקָן כְּאִלֵין וְאִלוּפוֹן אֲכָלִית חַטָאתָא יוֹמָא דֵין הֲתַקֵן קֳדָם יְיָ
רַשְׁבַּ״ם הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם: היא העולה והחטאת של אהרן ובניו שכתב למעלה קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים, והבנים סייעו לאהרן בקבלת הדם כאמור למעלה וכן אמר אהרן למה קצפת על בני? הלא היום הזה הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה ותקראנה אותי כאלה והיאך אוכל חטאת של קדשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתינו דוגמת עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה:
אִבְּן עֶזְרָא יש מדקדקים שאמרו שהה״א של התימה לא יהיה אחריו דגש עם אחד מהז׳‎ מלכים כי אם עם השוא הנע ימצא והה״א פתוח בעבור שלא יתכן להתחבר שני שואי״ן ובעבור שמצאו יו״ד הייטב דגוש אמרו כי זה הה״א לידיעה כה״א השבה עם נעמי הנמצאו פה העיר ההוללה ואלה ההי״ן במקום אשר הנה כן פירוש הייטב ועוד אמרו כי ואכלתי פועל עבר ואילו היה עתיד היה מלרע כמו ודברתי אל הנביאים ודברתי אתך והטעם כי בני הנשרפים היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם כי העגל והאיל בעד אהרן ובניו: ותקראנה אותי כאלה. פירוש צרות או דאגות על מות הבנים ובעבור זה לא יכולתי לאכול כל חטאת רק אכלתי ממנה מה שייטב בעיני השם והטעם מה שיוציאני לידי חובה. ועל דעת המעתיקים שה״א הייטב לתימה והוא מלה זרה גם על הפירוש שהזכרתי היא זרה כי לא מצאנו בכל המקרא ה״א הדעת עם פועל עתיד. ומלת ואכלתי חטאת. כאילו אמר ואילו אכלתי חטאת גם מצאנו מלות לעתיד והן מלעיל פן אורש וגנבתי והטעם כי הייתי אונן ואין אונן אוכל חטאת כטעם לא אכלתי באוני:
רַמְבַּ״ן הן היום הקריבו מהו אומר אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:י״ט) וכך הוא בגמרא בפרק טבול יום (זבחים קא) ודלמא אקריבתוה ופסלתוה ואני תמה שהרי קודם האנינות נעשו כל הקרבנות דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ויקרא ט׳:כ״ב) ואחר כן נכנסו לאהל מועד והתפללו ואח"כ ירדה האש לקרבנות ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זו ושמא לא היה משה רואה את מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו ואהרן אמר לו הלא הזריקה שלי היא וכשנזרקה מידי נזרקה ולא נפסלה באנינות ומשא ומתן של הלכה היה אבל לא נעשה בהן דבר באנינות כלל:
סְפוֹרְנוֹ הן היום הקריבו. כמו הן ישלח איש את אשתו, הן ישא איש בשר קדש, וטעמו אם היה הענין כן שהיו אלה מקריבים חטאתם של חובה ואת עולתם של נדבה, אף על פי שאינם קדשי צבור לדורות, והיינו אוכלים החטאת היום בהיותנו אוננים: הייטב בעיני ה'. שנאכל קדשי דורות באנינות הלא דבר ידוע הוא שאין אכילת אונן בכונה ראויה לכפר, כאמרו בקדשים קלים לא אכלתי באוני ממנו ואף על פי שצוית שנאכל באנינות את המנחה שהיא קדשי שעה, לא יתחייב זה בקדשי דורות:
כְּלִי יָקָר הן היום הקריבו את חטאתם וגו' משה קרא תגר על אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת, ואהרן התנצל את עצמו ואמר ואכלתי חטאת היום ונ"ל כדברי מהרי"א ששעיר זה שנשרף היינו שעיר עזים לחטאת האמור למעלה שהיה קדשי שעה, ולכך לא רצה אהרן לאכול ממנו לפי שחשב במה דברים אמורים שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כשהכהנים אין להם חלק באותו עבירה אבל בשעיר זה שהיה כפרה על מעשה העגל שזבחו שם זבחיהם לשעירים כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, וחטא זה היה אהרן הגורם ודומה כאילו היה לו חלק בה ע"כ אין דין שיאכל ממנו אהרן כדי שיתכפרו הבעלים כי דומה כאילו גם הוא היה מן הבעלים, ומאחר שראו בני אהרן שאביהם לא רצה לאכול ע"כ לא אכלו גם המה ממנו ושרפוהו. וזה ביאור הענין, כי משה קצף על אלעזר ואיתמר הנותרים מן המיתה של נדב ואביהוא שנשרפו על שהקריבו אש זרה וחשב משה כי גם אלו הקריבו אש זרה כי מאחר שדין החטאת לאכילה והמה שרפוהו ודאי אש זה ששרפוהו בו אש זרה הוא ע"כ קצף עליהם ואמר היה לכם לזכור מה שקרה לאחיכם ולמה הותרתם והיה לכם לאוכלו כי אותה נתן לכם לשאת את עון העדה שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו וגו', רצה להוכיח במופת שחטאת זה היה על מעשה העגל דאל"כ איך יתכן שביום זה שהקריבו בני חטאתם ועולתם של ציבור לכפר עליהם תקראנה אותי כאלה שבו ביום ימותו שני בני, שאם כבר היו ראוין לשליחות יד והמתין להם הקב"ה שלא לערבב שמחת התורה היה לו להמתין גם יום זה שמחת לבו של הקב"ה בחנוכת המזבח, אלא ודאי שרצה ה' שביום זה ימחה עון העגל מכל וכל מישראל ומאהרן ביום אחד כי אהרן ישלם שנים לרעהו וישראל מתכפרים בחטאת ועולה וזה מופת שהחטאת בא על עון העגל, וא"כ אם אכלתי מחטאת זה היום הייטב בעיני ה' הלא גם אני מן הבעלים, ומאחר שאני לא אכלתי גם בני לא רצו לאוכלו לכבודי וייטב הדבר הזה בעיני משה.
אוֹר הַחַיִּים וידבר אהרן אל משה. רז"ל (תו"כ) אמרו אין דיבור אלא לשון עז, יורה על דברים קשים. צריך לדעת איך יוצדק ענין זה באהרן עם משה. ואולי כי לצד שאמר משה לבניו הנותרים שהוא דבור דומה לקללה והוא עדיין בחרדת לב על ב' בניו שכבר מתו בו ביום והשטן מקטרג. ומה גם כששמע עקימת שפתיו של משה בדמיון הקללה, לזה חרד לבו ודבר בקול גדול לפני משה כי נכמרו רחמיו אל בניו: הן היום. רז"ל דרשו שרצונו לומר וכי ביום זה הקריבו אלעזר ואיתמר שאסורים להקריב באנינות שאתה אומר שמא הקרבתם אותו באנינות ולזה שרפתם, אני הוא שהקרבתי וכהן גדול מקריב אונן. ופשט הכתוב הוא על זה הדרך הן היום הקריבו פירוש נדב ואביהוא את חטאתם ואת עולתם לפני ה' וכו', שכוונתו כי הוא אונן כי בו ביום מתו, ואכלתי חטאת היום פירוש חטאת של יום שהוא שעיר ראש חודש, וכאן רמז לו שישתנה זה ממנחה שהוא קדשי שעה אבל חטאת היום הוא קדשי דורות הייטב בעיני ה' לאוכלו. והיה נראה להוכיח מכאן ספק א', אם מותר לתלמיד להורות לעצמו הוראה במקום רבו, שראיתי להרא"ש ז"ל (עירובין פ' הדר) שכתב לאסור זולת סר סכינא שאין קפידא כל כך. והנה ממה שראינו שהורה אהרן הלכה זו לעצמן ושרפו החטאת משמע שמותר. ואין לך רב מובהק כמשה לאהרן. ואולי יש לדחות, כי אין הוראה זו הוראה, כפי מה שאמרו ביומא (רש"י שם דף ה ב) שדן אהרן קל וחומר ממעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני קודש חמור לא כל שכן ע"כ. וכיון שנאמר לו מפי משה דין מעשר כאלו אמר לו משה לשרוף ולא הורה הוא לעצמו כלום, כי בכלל מעשר חטאת בקל וחומר וכגון זה מותר לתלמיד להורות, וקל הוא מביעתא בכותחא. ועיין בדברי התוספת שם פירוש הוראת ביעתא בכותחא:
מַלְבִּי״ם (סי' נ"ח) וידבר אהרן אל משה: כבר בארנו ( ויקרא סימן ג ) שהמדבר היא מרחיב לשון ומציע טענותיו, מה שאין כן האמירה היא פשוטה. וכבר נמצא מין דבור שהוא רק אם מדבר נגד חברו שלא לכבודו, וזה כשבא אחריו שימוש הב' כמו "וידבר העם באלקים ובמשה" "כי דברנו בה' ובך". וכן גדרו תמיד כמו שכתבנו במקום אחר, שהיא שמציע תלונותיו על חברו. ו'דיבור' שאחריו "אל" הוא הדובר בפניו ומציע טענותיו וראיותיו. ועיין מה שבארנו שם באורך. (סי' נ"ט) הן היום הקריבו וכולי ותקראנה וכולי: לדעת ר' נחמיה שרפום מפני אנינות דסובר אנינות לילה דאורייתא, וסובר שפנחס לא היה כהן עדיין עד שהרג לזמרי – נמצא היו כולם אוננים שאסור בקדשים. ומשה שמע מפי הגבורה שצוה שיאכלו הנותרת מן המנחה וחזה ושוק וחשב שהוא הדין שמותר להם לאכל בשר החטאת. ואהרן השיב לו שיש חילוק בין כולם (שהיו קדשי שעה) לחטאת ראש חדש (שהיו קדשי דורות), ולכן אכלו חטאת נחשון ויום השמיני שהיו קדשי שעה ושרפו חטאת ראש חדש. ופירשו חז"ל בזבחים (דף קא.) שעל זה אמר "ואכלתי חטאת היום" פירושו חטאת דיום, שהוא חטאת ראש חדש שהוא קדשי דורות. ובמה שכתב "הן היום הקריבו" פירושו בתמיהה, שמשה חשב טעם ששרפוה מפני שקרבוה באנינות (כי חטאת ראש חדש נקרב אחר מעשה דנדב ואביהוא), והשיב וכי הן היום הקריבו?! (מלת "הן" כמו 'הם') – הלא אני הקרבתי היום כל הקרבנות וכהן גדול מקריב אונן. וזהו שאמר "ותקראנה אותי כאלה" שהוא מיתת בניו, שעל ידי זה היה אונן, ואיך 'ואכלתי חטאת היום'. ועל מ"ש "כאלה" בכ"ף שמורה הדומה לאלה דריש שגם אם היה קורהו דוגמא לזה כמו מיתת יתר הקרובים – לא היה ראוי לאכל בקדשי דורות. ובמה שכתב "תקראנה אותי" ולא אמר "ותקראוני" בכינוי, ומבואר אצלינו באילת השחר ( סימן קנ ) שכל מקום שבא מלת "אותי" תחת הכינוי בא לדייק רק אותי, לא זולתי; שהלוים אין האנינות פוסלם מעבודתם. וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' כלי המקדש). וזהו פירוש [משנה ט']. ודעת ר' יהודה ור' שמעון שנשרף מפני הטומאה, דעל דעת ר' נחמיה הקשה ג' קושיות: (א) שהי' לו לשרוף שלשתם (שהם לא חלקו בין קדשי שעה לדורות); (ב) שהיו יכולים לאכלם. ואף לר"י דסובר אנינות לילה דאורייתא מודה דלאותו היום הותר אנינות לילה שעל זה אמר "ואכלתי חטאת היום"; (ג) דלדעתם פנחס היה כהן והיה ראוי לאכל דלא היה אונן. ולדעתם פי' הכתוב שאהרן השיב אחר שתקראנה אותי כאלה, ונעשה אונן, ואכלתי חטאת היום – בתמיה. שמה שנאמר לך לאכל הכל – הוא בלילה, לא ביום. ועל ידי כן אקלע טומאה באונס. ומשה שחשב שהיו יכולים לאכל ביום חשדם שמפני פשיעתם שלא אכלוה תכף נטמא. והשיב אהרן בל יחשד אותו שבִזָה קדשי שמים, שכבר היה לו ללמוד מהמקרה שקרהו שמתו על שלא נזהרו במקדש וקדשיו כראוי. ומ"ש "כאלה" בכף אמר שגם אם היו קורה אותו מקרהו גם ביתר בניו לא היה מסיח דעתו מן הקדשים רק שהיה טומאה באונס. ובזבחים ( דף קא, קב ) ובכמה מקומות פלפלו בזה והאריכו, עיי"ש, כי מה שכתבנו הוא העולה מתוך דבריהם ז"ל. וזה פירוש [משנה י']. [ובמשנה יא'] מביא פלוגתת ר' יהודה ור' שמעון. לר' יהודה אנינות לילה מדברי תורה ורק אז הותר, ולר' שמעון הוא תמיד מותן מן התורה. ומובא בזבחים ( דף צט: ודף קא ).

כ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו׃

רַשִׁ״י וייטב בעיניו. הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ לוֹמַר לֹא שָׁמַעְתִּי (זבחים ק"א):
אוּנְקְלוֹס וּשְׁמַע מֹשֶׁה וּשְׁפַר בְּעֵינוֹהִי
סְפוֹרְנוֹ וייטב בעיניו. שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות:
אוֹר הַחַיִּים וישמע משה וייטב וגו'. יש לדעת איך נתעלמה ממנו הלכה פשוטה כזו לחלק בין קדשי דורות לקדשי שעה. ואם היה לו איזה צד לומר שאין לעשות חילוק זה, למה קבלו מאהרן ולא דן עליו לסותרו. והנה לפי מה שפירשתי למעלה כי גם משה היה צריך לעמוד על הדבר אם לאכלה אם לשרפה, ולא היה לו מוחלט הדבר לאכילה והקפדתו על אהרן ובניו היתה לצד שחשב ששרפוהו בלא טעם נכון, או לצד שמא אירע לה איזה מאורע כמאמר רז"ל (פסחים סב. זבחים קא) שאמר להם שמא אירע בו פסול בהקרבת דמו או נטמא או יצא חוץ למקומו, וכל אלה הדברים הם לצד מיעוט זריזותם, ועל זה היתה ההקפדה, מה שאין כן אחר שאמר לפניו אהרן הדין שדן בו ושרפו קבל משה הטעם וראה שלא שרף אלא אחר שדן דין צדק, ואין הכי נמי אם לא היה דן אהרן והיה דן משה כזה היה דן בדבר ושורפו, ולא יבצר ממנו כל דבר, ואומרו וייטב בעיניו, פירוש את אשר עשו בשריפתו, ולא הקפיד על אשר סמכו על עצמן ולא שאלוהו: או ירצה וייטב בעיניו אהרן כי טוב הוא ויורה יורה ידין ידין: או ירצה וישמע משה פירוש התורה מעידה שחילוק זה שמעו משה מפי הקדוש ברוך הוא, וייטב בעיניו הדבר אשר עשה אהרן. ואם תאמר אם שמע כן מפי הקדוש ברוך הוא מה מקום להקפדתו. אולי לצד שלא אמרו עדיין לאהרן חש שדן בו טעם אחר שאינו צודק ושרפו, או אפשר כי באותו שעה נאמרה לו נבואה זו, כי מצויה היתה נבואה למשה, כאומרו עמדו ואשמעה מה ידבר ה', וכמו כן כאן תיכף וישמע משה מפי ה' המשפט וייטב בעיניו אשר צדק אהרן במשפטו. ורז"ל אמרו במדרש (תו"כ כאן) וזה לשונם אמר רב יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה ההקפדה שגרמה למשה לטעות, אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו, וכי מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה ע"כ. טעם אומרו כל ימיו, גם טעם חנניה שלא אמר כרב יהודה שהוא היותר מובן מפשטי הכתוב, גם טעמו של רב יהודה שלא חלק אלא אחר מותו יראה כי חנניה ורב יהודה כל אחד מתכוין לדבר טוב על משה, לצד שיש לפנינו ב' דרכים. הא' השכחה אשר אמר לו ה' והוא שלא מן המוסר לנאמן בית, ב' שנתכעס על בני אהרן ודבר להם קשות כנזכר, וגם לצד אהרן קצף בדרך נסתר. ובא חנניה ובחר לתלות במשה שגיון הכעס ששגג בו והוא סיבה לטעות מלומר ח"ו ששכח דבר ה' שהוא דופי גדול. וכמו כן מצינו בספרי (מטות פסוק נז) שאמר ראב"ע בג' מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות וכו', כיוצא בדבר ויקצוף משה על אלעזר וגו' ע"כ. מכאן אתה למד שהדבר שעליו הקפיד לא (מצד) הטעות. ואם תאמר אם כן למה הקפיד אם לא טעה, בהכרח לומר שהקפיד על אשר דנו בדעתם וסמכו על הוראתם מבלי שאלת רבם, ועל זה נתעלמה הימנו הלכה ואמר אכל תאכלו, וסובר כי בהחלט הוא אומר כפי הדין שראוי לאכלה, לא כמו שפירשתי שאין דבריו בהחלט אלא שאומר צד הנגדי למעשיהם, ובא רב יהודה וחלק כי אין לתלות במשה ההקפדה בהחלט, כי יש בהקפדה צד לומר שהיא גרועה מהעלם דבר ואפשר לתלות שטעה ושגג בדין ולצד שגיונו הקפיד על המעשה שנעשה שלא כרצונו יתברך אבל זולת הטעות לא יקפיד על כבודו. והנה דעת זו לא היתה מוכרעת לרב יהודה אלא שקולה, שיש פנים להקל בבחינת ההקפדה, ויש פנים להקל בבחינת הטעות, ולזה לא חלק על חנניה אלא אחר מותו שעמד בדרשה זו ולא אמר פן האחר שישנו במשקולת ההשכל, משמע כי מוכרע אצלו הדבר כי הקפיד ובזה חלק עליו, ולזה דקדק לומר אחר מיתתו אני משיב. ובנוסח ספרא שלפנינו אמרו הריני כמשיב על דבריו, וממה שאמר כמשיב משמע ולא משיב, ויכוין ג"כ לדברינו. או אפשר לומר כי רב יהודה בחר בהחלט לומר טעמו של משה הוא לצד שטעה מלומר שהקפיד שהוא מעשה בלתי הגון, כי הטעות יכול אדם לטעות בהסח הדעת, מה שאין כן ההקפדה שהוא מעשה מזיד, ועוד אם נאמר שטעה הרי לא יצתה תקלה מטעות, ואם נאמר שהקפיד הרי יצתה תקלה מתחת ידו שהרי הקפיד ונתכעס, ולזה בחר רב יהודה לומר מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה. וטעם אומרו אחר מותו, לומר שאפילו כל ימיו דרש ואפילו כבר מת הדורש לא נמנעתי מלחלוק לצד אמיתות הדבר אצל, או נתכוין לומר שלא חלק עמו בפנים ושתק אלא לאחר מותו שאפשר שאם היה בחיים חיותו היה משיב על הדבר להוכיח כמותו ורז"ל אמת יהגה חיכם:
מַלְבִּי״ם (סי' ס) וישמע משה ויטב בעיניו: השמיעה תבוא לפעמים על קבלת הדברים (כמו "שמעת לקול אשתך") שקבל דברי אהרן והודה לדבריו מיד. שמה ששמע שיאכל באנינות היא רק בקדשי שעה ובחטאת ראש חדש לא שמע כי הם קדשי דורות ודינם משונה. דיש קל וחומר ממעשר כמו שאמרו בגמרא. ור' יהודה אמר שר' חנניא היה דורש שסבת טעות משה היה הקפידה כמו שכתוב "ויקצוף", ועל ידי כן אמר "מדוע לא אכלתם וכולי", שאם לא הקציף תיכף היה משים על לבו שעשו כהוגן. ולכן כששמע משה לדברי אהרן וחדל לקצוף לא טעה עוד. ור' יהודה השיב עליו שהטעות היה סבת הקצף ולכן כששמע משה כי אהרן העמידו על האמת חדל לקצוף ויטב בעיניו מה שעשו ששרפו החטאת.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.