יְהוֹשֻׁעַ טו

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל־גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר־צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן׃

רַשִׁ״י אל גבול אדום. סמוך למצר אדום: נגבה. בתחום מצר דרומי של ארץ ישראל: מקצה תימן. בסוף כל המצר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה עַדְבָא לְשִׁבְטָא דִבְנֵי יְהוּדָה לְזַרְעֲיַתְהוֹן עַל תְּחוּם אֱדוֹם מַדְבְּרָא דְצִין דָרוֹמָא מִסְיָפֵי דָרוֹמָא:

מְצוּדַת דָּוִד למשפחותם. מה שחלקו למשפחותם, כי יתכן שחלקו לכל משפחה ומשפחה חלק לבד, ולא היו מעורבבים אלה באלה: אל גבול אדום. לנחול אצל גבול אדום שעמדה בדרומה של ארץ ישראל: מדבר צין נגבה. רצה לומר, מדבר צין היתה מיצר הדרומי של יהודה, וחוזר ומפרש מקצה תימן, ורצה לומר, לא שהיתה מדבר צין כל אורך מיצר הדרומי, אלא מקצה תימן היתה, וממנה היה מתחיל מיצר הדרומי:

מְצוּדַת צִיּוֹן גבול. מיצר וסוף:

ב וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן־הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה׃

רַשִׁ״י ויהי להם גבול. מצר דרומי של יהודה: מקצה ים המלח. הוא מקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל באלה מסעי (במדבר לד ג): מן הלשון. של ים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּם דָרוֹמָא מִסְיָפֵי יַמָא דְמִלְחָא מִן כֵּיפָא דְמִתְפְּנֵי לְדָרוֹמָא:

מְצוּדַת דָּוִד גבול נגב. מיצר הדרומי ממזרח כלפי המערב: מקצה ים המלח. אשר עמד במזרחו של ארץ ישראל, ומשם התחיל מדבר צין: מן הלשון. של הים ההוא:

מְצוּדַת צִיּוֹן הלשון. ראש הים המשוך כלשון:

ג וְיָצָא אֶל־מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה׃

רַשִׁ״י ויצא אל מנגב למעלה עקרבים. ואינו אומר ויצא ונסב ותאר, אלא במקום שחוט של גבול בולט אל החוץ או כונס לצד פנים שאינו הולך מכוון, וכאן הוא בולט אל החוץ ובא מנגב למעלה עקרבים בדרום של מעלה עקרבים, נמצא שמעלה עקרבים לפנים מן החוט, ועבר ובא לו אל המערב: צנה. לצן, וכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה: ועלה. כל מה שהוא עולה מן המזרח, לצד ירושלים הוא עולה, ומירושלים והלאה הוא יורד כאן למדנו שירושלים גבוהה מכל ארץ ישראל. וירושלים אינה נזכרת במצר זה, שבמצר צפונית של יהודה היתה, כמו שאמור בענין: ועלה מנגב לקדש ברנע. החוט הולך לדרומה של קדש ברנע, נמצאת קדש לפנים מן החוט: ועבר חצרון. לצד המערב הוא מונה והולך, עד והיו תצאתיו הימה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְנָפַק לְמִדָרוֹמָא לְמַסְקָנָא דְעַקְרַבִּין וַעֲבַר לְצִין וּסְלֵיק מִדָרוֹמָא לִרְקַם גֵיאָה וַעֲבַר לְחֶצְרוֹן וּסְלֵיק לְאַדָר וּמִסְתְּחַר לְקַרְקָעָה:

מְצוּדַת דָּוִד ויצא. הגבול ההוא יצא כלפי חוץ להתרחב יותר, ובא אל המקום שהיתה מנגב למעלה עקרבים, אם כן, היתה מעלה עקרבים לפנים מן הגבול וליהודה תחשב (כל מקום שנאמר ׳ויצא׳, רצה לומר, חוט המיצר יצא כלפי חוץ ונתרחב הנחלה ההיא וברוחב ההיא הלכה משם והלאה וכל מקום שנאמר ׳ונסב׳ או ׳ותאר׳, רצה לומר, חוט המיצר סיבב רק המקום ההוא ואחרי זה חזר חוט המיצר לרוחב הראשון, או כשכלה הפאה האחת ומסבב לפאה אחרת. וכל מקום שנאמר ׳תוצאות׳, או רצה לומר שם כלה הגבול לגמרי, או רצה לומר, שם כלה ויצא רוחב הראשון, כי משם והלאה נתקצר הנחלה, וכאשר יראה בצורה) ועבר צנה. משם עבר הגבול לצין, כי הה״א בסופה עומדת במקום למ״ד בתחלה (כל מקום שנאמר ׳ועבר׳, רצה לומר, במקום ישר ושוה. וכל מקום שנאמר ׳ועלה׳, רצה לומר שעלה במעלה הר. וכל מקום שנאמר ׳וירד׳, רצה לומר, שירד במורד הר) מנגב לקדש ברנע. והיתה אם כן מנחלת בני יהודה:

מַלְבִּי״ם ויצא. (כמ"ש) [כל מקום] שנאמר ויצא, יצא חוט המודד ונלוז מקו הישר אל הצד, לפנים או לחוץ. וכל מקום שנאמר ונסב, הסיב שתי רוחות כמין דל"ת. וכל מקום שנאמר ותאר, הסיב איזה מקום סביב בג' רוחות ושב אל הקו הישר כבתחלה. והנה כתיב ויצא אל מנגב למעלה עקרבים, ובפרשת מסעי (במדבר לד, ד) כתיב ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים, כי מעלה עקרבים לא היה נגד לשון הים רק משוך לדרום, ויצא החוט ממזרח למערב באלכסון לצד דרום, ומצד זה אמר פה ויצא. ומצד ששם היה הפנה והזוית, הוקף משתי רוחות, ויצדק ונסב: ועלה מנגב לקדש ברנע. ובפ' מסעי (שם) אומר והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע, וכלל שכל מקום שאומר והיו תוצאותיו הוא או שכלה שם המיצר, או שכלה שם הנליזה, שעד המקום הזה היה החוט נלוז מקו הישר ועתה שב אל ישרו, ואחר שאמר ויצא אל מנגב למעלה עקרבים היה החוט נלוז, שזה גדר ויצא, ובנליזה זו עבר צנה עד קדש ברנע ושם פסקה הנליזה, ועז"א והיו תוצאותיו, ולכן אמר בתורה (שם) ויצא חצר אדר, כי מקדש יצא החוט לפנים, ובחצר אדר הגיע עד הקו הישר. ופה קצר וסמך עמ"ש בתורה:

ד וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם והיה [וְהָיוּ] תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה־יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב׃

רַשִׁ״י תצאות. סופו של מצר אל הים הגדול, שהוא מצר מערבי לכל ארץ ישראל נמצא גבול יהודה מחזיק כל ארכה של ארץ ישראל מן המזרח למערב, ועומד בדרומה של ארץ ישראל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַר לְעַצְמוֹן וְנָפֵק לְנַחְלָא דְמִצְרַיִם וַהֲווֹ מַפְקָנוֹהִי דִתְחוּמָא לְמַעֲרָבָה דֵין יְהֵא לְכוֹן תְּחוּם דָרוֹמָא:

מְצוּדַת דָּוִד תוצאות הגבול. סוף הגבול כלה אל הים הגדול, נמצא החזיק גבול יהודה כל אורך ארץ ישראל מן המזרח למערב: זה יהיה לכם. רצה לומר, זה הגבול יהיה לכל ישראל גבול הנגב מן המזרח למערב, כאמור:

מַלְבִּי״ם ויצא נחל מצרים. ובפ' מסעי (שם, ה) כתיב ונסב, וזה כמ"ש למעלה, כי באשר נלוז ממהלכו לפנים וכן הקיף הנחל עד הים שהיה פנימה אמר פה ויצא בבחינת נקודת הפגישה, ושם אמר ונסב בבחינת ששב בעוגל והיה בקרן זוית:

ה וּגְבוּל קֵדְמָה יָם הַמֶּלַח עַד־קְצֵה הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן׃

רַשִׁ״י וגבול קדמה. חוט המתוח למצר מזרחי של יהודה: ים המלח. שהוא מקצוע דרומית מזרחית לארץ, באלה מסעי (שם): עד קצה הירדן. רחבו של גבול יהודה אינו אלא כנגד ים המלח, עד מקום שהירדן נופל בים המלח, שהירדן אף הוא במצר מזרח של ארץ כנען, כמו שנאמר באלה מסעי במצר מזרחי (שם לד יב): וירד הגבול הירדנה, והיו תוצאותיו ים המלח, שהוא במקצוע: וגבול לפאת צפונה. חוט מצר המתוח למצר צפון מן המזרח למערב, מלשון ים המלח, ממקום שהירדן נופל בו שאמרנו ששם כלה רוחב גבול מצר המזרחי ועלה לצד המערב בית חגלה, ועבר החוט מצפון לבית הערבה, נמצא בית הערבה בתוך גבול יהודה לפנים מן החוט:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְחוּם קִידוּמָא יַמָא דְמִלְחָא עַד סְיָפֵי יַרְדְנָא וּתְחוּמָא לְרוּחַ צִפּוּנָא מִכֵּיף יַמָא מִסְיָפֵי יַרְדְנָא:

מְצוּדַת דָּוִד וגבול קדמה. מדרום כלפי הצפון: ים המלח. כל אורך הים היה הגבול, וברוחב כל נחלתו: עד קצה הירדן. קצהו הדרומי הנופל בים (אולם משם הלך הירדן בפאת הדרומי כלפי המערב ונפל בים הגדול, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בכורות נה א), ובזה ניחא מה שכתוב (בראשית יג יא): ויסע לוט מקדם, כי פנה למערב, לככר הירדן שכלפי המערב, וניחא מה שכתוב (בראשית נ י): ויבאו כו׳ אשר בעבר הירדן. ורצה לומר, בעבר הירדן שכלפי המערב, כי לא היה צורך להם ללכת בדרך עבר הירדן המזרחי): וגבול לפאת צפונה. מן המזרח כלפי המערב: מלשון הים. הפונה צפונה, והוא מקצה הירדן הפונה לדרום:

מְצוּדַת צִיּוֹן לפאת. לצד ורוח:

ו וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חָגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן־רְאוּבֵן׃

רַשִׁ״י ועלה הגבול וגו' אבן בהן. כל מה שהולך עד ירושלים הוא עולה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְסָלֵק תְּחוּמָא לְבֵית חָגְלָה וְעָבַר מִצִפּוּנָא לְבֵית מֵישְׁרָא וְסָלֵיק תְּחוּמָא לְאֶבֶן בּוֹהַן בַּר רְאוּבֵן:

מְצוּדַת דָּוִד בית חגלה. רצה לומר, מצפונה, כמוזכר בגבולי בנימין: מצפון וכו׳. אם כן, בית הערבה היתה לפנים מן המיצר וליהודה תחשב (ואף כי בית הערבה נמנית היא בנחלת בנימין, צריך לומר שנים היו בשם אחד, והיה לאחת שם לווי להבדיל ביניהן, ולא הוזכר במקרא, וכמו כן צריך לומר בכל מקום שנזכר פעמים ושלש שם מקום אחד, הן בנחלת שבט אחד הן בנחלת שני שבטים)

מְצוּדַת צִיּוֹן אבן בוהן. הוא שם מקום: בן ראובן. עיר איש ששמו ראובן, וכן (ירמיהו מח מה) מבין סיחון:

מַלְבִּי״ם בית חגלה. היתה חוץ מן החוט ושייך לבנימין (לקמן יח, כא), וכתף בית חגלה היה ליהודה (לקמן יח, יט), לכן אמר שם ועבר אל כתף בית חגלה: מצפון לבית הערבה. והיתה ליהודה, והיא בית הערבה שנחשב לקמן פסוק ס"א, והיה עוד בית הערבה לבנימין (לקמן יח, כב) והנזכר פה הוא מ"ש (שם, יח) ועבר אל כתף מול הערבה צפונה וירד הערבתה ושניהם כלל פה בשם בית הערבה:

ז וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל־הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר־נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל־מֵי־עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל־עֵין רֹגֵל׃

רַשִׁ״י ועלה הגבול דבירה מעמק עכור. שהיה עמק עכור בין אבן בהן לדביר: וצפונה פונה אל הגלגל. וכשמגיע כנגד הגלגל, מרחיב הגבול ויוצא חוט המצר לצד הצפון אל הגלגל, אשר הוא נוכח מעלה אדומים אשר המעלה בדרום הנחל, נמצא הנחל חוץ מן החוט שלא בגבול יהודה: מנגב לנחל. עמק ומדרון היה בלא מים: אל עין רוגל. מעין הכובסים, תרגם יונתן: עין קצרא, וקורא את הכובס רוגל, על שם שבועט את בגדי הצמר ברגליו, פולוש בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְסָלֵק תְּחוּמָא לִדְבִיר מִמֵישַׁר עָכוֹר וְצִפּוּנָא מִתְפְּנֵי לְגִלְגָלָא דְלָקֳבֵיל מַסְקָנָא דַאֲדֻמִים דְמִדָרוֹם לְנַחֲלָא וְעָבַר תְּחוּמָא לְמֵי עֵין שֶׁמֶשׁ וַהֲוָן מַפְקָנוֹהִי לְעֵין קַצְרָה:

מְצוּדַת דָּוִד מעמק עכור. כי מאבן בהן בן ראובן בא הגבול לעמק עכור, עם שלא נזכר ומעצמו יובן: וצפונה פונה. כשבא הגבול מול הגלגל היה חוט המיצר מרחיב ויוצא לצד צפון אל הגלגל, אשר היא נוכח מעלה אדומים, אשר המעלה ההיא עומדת בדרום הנחל, והגבול הלך מהגלגל נכחו אל מעלה אדומים, והנחל היה מן החוט המיצר ולחוץ שלא בגבול יהודה: ועבר הגבול. ממעלה אדומים: והיו תוצאותיו וכו׳. בצפון עין רוגל היה סוף הגבול בזה הרוחב, ומשם והלאה נכנס חוט המיצר לפנים ונתקצר הנחלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נוכח. נגד:

מַלְבִּי״ם ועלה הגבול דברה. ר"ל מאבן בהן ירד לעמק עכור ומשם עלה דבירה, ודביר היה מיהודה (לקמן פסוק מט), לכן לא נזכר סימן זה בגבול בנימין (יח, יט): וצפונה פנה אל הגלגל. פי' פה נטה החוט ממהלכו לצד צפון, ומ"ש אל הגלגל פי' אל הגליל, כי גלגל היה לפני עמק עכור בין הירדן ובין יריחו (כנ"ל ה, י; ז, כו), כי בגבול בנימין אמר (לקמן יח, יז) ויצא אל גלילות אשר נכח מעלה אדומים, ושם לא הזכיר אשר מנגב לנחל, כפ"ז נוכח מעלה אדומים ר"ל מגבול לה היו גלילות הרבה והיו לבנימין, וגליל א' מהם שהוא אשר מנגב לנחל היה ליהודה, ועליו כיון פה אל הגלגל אשר נכח למעלה אדמים, אותו שהוא מנגב לנחל שזה היה מיהודה. ושם כיון על יתר הגלילות שהיו לבנימין, ולשם יצא חוט גבול בנימין. ונליזה זו שנלוז החוט צפונה נמשך עד עין רוגל, כמ"ש והיו תוצאותיו אל עין רגל, ששם התחיל החוט לחזור אל קו הישר עד שעין רוגל היה תכלית הנליזה, וכשבא לגיא בן הנום היה החוט בקו הישר המגביל נגד דביר ואבן בהן. ובזה תבין מ"ש בגבול בנימין (שם, טז - יז) וירד עין רוגל ותאר מצפון ויצא עין שמש ויצא אל גלילות אשר נכח מעלה אדומים וירד אבן בהן, כי החוט שהלך מעין רוגל לעין שמש יצא לחוץ, ובבואו בעין שמש שם תאר עין שמש משלש רוחות, שזה גדר תאר, ומשם יצא אל גלילות מעלה אדומים כי חזר ונלוז לפנים, שגם ע"ז בא לשון יציאה, וירד אבן בהן ושם היה בקו הישר הקודם נגד גיא בן הנום:

ח וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן־הִנֹּם אֶל־כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל־רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי גֵי־הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק־רְפָאִים צָפֹנָה׃

רַשִׁ״י ועלה וגו' גי בן הנם. עודנו עולה מעט עד עין עיטם, ומשם והלאה הוא יורד, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בשחיטת קדשים (זבחים נד ב) סבור למבנייהו בעין עיטם שהוא גבוה מירושלים מעט: אל כתף היבוסי מנגב. נמצאת ירושלים חוץ מן החוט ואינה בגבול יהודה אלא בגבול בנימין שהוא בצפונו של יהודה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְסָלֵיק תְּחוּמָא לְחֵילַת בַּר הִנֹם דִלְעִיבַּר יְבוּס מִדָרוֹמָא הִיא יְרוּשְׁלֵם וְסָלֵק תְּחוּמָא לְרֵישׁ טוּרָא דְעַל אַפֵּי חֵילַת הִנֹם מַעַרְבָא דְבִּסְיָפֵי מֵישַׁר גִבָּרַיָא צִפּוּנָא:

רַלְבַּ״ג ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם. ידמה מזה המקום שירושלם לא נתחלקה לשבטים ואולם מה שאמר אחר זה ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להוריש' וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם יורה שירושלם היתה מנחלת בני יהודה כי לא אמר לא יכלו בני ישראל להורישם אך אמר לא יכלו בני יהודה להורישם, וממה שאמר בנחלת בנימין במנין עריהם אשר נפלו להם בנחלה וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם ידמה כי ירושלם היתה מנחלת בני בנימין ולזה נפלה המחלוקת אם נתחלקה ירושלם לשבטים אם לא, כבר יפול ספק במה שנזכר בכאן מנחלת בני יהודה שאחר כך נתנו קצת מעריהם למטה שמעון וזכר הסבה בזה כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם איך יתכן והנה היתה זאת החלוקה כלה בגורל על פי ה' האם נעלם ממנו דבר עד שינתן בתחלה לשבט יהודה יותר מהראוי ואחר כך כשרא' שלא הספיק הוכרח לתת לשבט שמעון מנחלת בני יהודה הנה זה לא יתכן שידומ' בזה האופן ואנחנו נאמר בהיתר זה הספק כי תוך גבולות נחלת בני יהודה שהיו מכוונים מאת הש"י היו מן הערים יותר מן הראוי להם ולא נפלו כל הערים ההם לבני יהודה אך נמנו מפני היותם כלם בתוך גבולותיהם ואחר זה ביאר מה שהיה מאלו הערים לשבט שמעון ובזה נתקיים מה שאמר בתורה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל כמו שבארנו שם:

מְצוּדַת דָּוִד ועלה הגבול. מעין רוגל נכנס הגבול לפנים, לצד הדרום, ועלה במעלה ההר לגי בן הנם, אשר עמדה מצד ירושלים בדרומה (וירושלים עצמה היתה מנחלת בנימן אבל רצועה היתה יוצאת מנחלת יהודה ובאה בירושלים זבחים נד ב) ואמר לשון ועלה כי ירושלים היתה גבוהה מכל ארץ ישראל, זולת עין עיטם: היא ירושלים. על היבוסי יאמר: ועלה הגבול אל ראש ההר. עודנו עולה עד מעין מי נפתוח, והוא עין עיטם הנזכר בדברי רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נד ב) ימה ההר היה במערבה של גי בן הנם ובקצה הצפוני של עמק רפאים, נמצא העמק היה מגבול יהודה:

מַלְבִּי״ם ועלה הגבול. עליה זו נמשכה עד מעין מי נפתוח ומשם התחיל לירד, כמ"ש חז"ל סבר למבניה בעין עיטם דמדלי טפי (זבחים נד ב): היא ירושלם. נקרא כתף היבוסי על שישבו בו יבוס, וכשאמר מנגב מבואר שירושלים היה לבנימין ונחשב בנחלתו (יח, כח): ועלה הגבול אל ראש ההר. פי' התחלת ההר בקצה שפועו, ובנחלת בנימין (שם, טז) קרא זה קצה ההר: גיא הנום ימה. ר"ל ההר היה במערב של גיא בן הנום ובצפון של עמק רפאים:

ט וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל־מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל־עָרֵי הַר־עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים׃

רַשִׁ״י ותאר. לשון ונסב בעוגל, כמו (ישעיהו מד יג): ובמחוגה יתארהו, ויונתן תרגם את כלם 'ויסחר': ויצא אל ערי הר עפרון. החוט יוצא לצד הצפון, והגבול הרחיב עד ערי הר עפרון: ותאר הגבול בעלה. אין זה לצד המערב, אלא הבליטה לצד צפון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִסְחַר תְּחוּמָא מֵרֵישׁ טוּרָא לְמַבּוּעֵי מֵי נֶפְתּוֹחַ וְנָפֵק לְקִרְוֵי טוּרָא דְעֶפְרוֹן וְיִסְחַר תְּחוּמָא לְבַעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים:

מְצוּדַת דָּוִד ויצא אל ערי הר עפרון. רצה לומר, בעבר הצפוני, והיו משל יהודה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותאר. ענין הקפה וסבוב, כמו (ישעיהו מד יג) ובמחוגה יתארהו:

מַלְבִּי״ם ותאר הגבול. כבר גדרתי שכל מקום שאומר ותאר, נסב בעוגל של שלש רוחות, ופה הקיף החוט בעוגל ולקח רצועה עגולית מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה, כמ"ש חז"ל (יומא יב א) רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ועליו מזבח בנוי, עד שבמעין מי נפתוח נשלם ההיקף הזה. ולכן אצל בנימין (יח, טז) לא נזכר ותאר, כי שם היה החוט בגבנונית העיגול לא בקערוריתו: ותאר הגבול בעלה. קרית יערים היה ליהודה (פסוק ס), והיה מגביל כל רוחב גבול בנימין (יח, יד - טו), ומ"ש היא קרית יערים כי בעלה אחרת היה בנגב (פסוק כט), והיא בלה שנתנה לשמעון (יט, ג), וע"כ קרא לקרית יערים (ש"א ו, ב) בשם בעלי יהודה. ולפ"ז יצא החוט לצפון אל ערי הר עפרון, ושם הקיף את קרית יערים משלש רוחות ונכנסה בגבול יהודה, אבל כולה היתה בולטת מן קו המצר לצד חוץ נגד נחלת בנימין, ואצל קרית יערים בצד דרומו היה ים אחד או מקום שנקרא כן, וכאשר יצא החוט והקיף קרית יערים שב במסבתו שהקיף את קרית יערים פאת מערבו וצפונו, וחזר בפאת מזרח של קרית יערים ונסב אל דרומו והגיע ימה, וז"ש:

י וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל־הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל־כֶּתֶף הַר־יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית־שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה׃

רַשִׁ״י ונסב הגבול מבעלה ימה. עכשיו חוזר למנינו הראשון, מן המזרח למערב: אל כתף הר יערים מצפונה. שהיה החוט בצפונה של הר יערים, נמצא הר יערים בתוך גבול יהודה לפנים מן החוט:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמִסְתַּחַר תְּחוּמָא מִבַּעֲלָה לְיַמָא לְטוּרָא דְשֵׂעִיר וַעֲבַר לְעִיבַּר טוּר יְעָרִים מִצִפּוּנָא הִיא כְסָלוֹן וְנָחִית לְבֵית שֶׁמֶשׁ וַעֲבַר לְתִמְנָא:

מְצוּדַת דָּוִד ימה. כלפי המערב: מצפונה. נמצא הר יערים, היא כסלון, לפנים מן הגבול, ומשל יהודה היתה:

מַלְבִּי״ם ונסב מבעלה ימה. כי לשם סבב כמין דל"ת. ובזה תבין איך יצויר שבנחלת בני בנימין (יח, טו) אמר שיצא הגבול מבעלה ימה ושם יצא ממערב למזרח, ואיך פגע בים הזה? רק ים זה היה בדרום בעלה בפאת מזרחו, ומן הים סבב אל הר שעיר, כי שלשלת הר יהודה נוגע בצד דרומו בהר שעיר, וחלק ממנו נקרא בשם הר שעיר, ועבר אל המערב והגיע מצפון לכסלון ואינו כסיל הנזכר בפסוק למ"ד שהיה בנגב וניתן לשמעון: וירד בית שמש. משל יהודה (כי היה עוד בית שמש בנחלת יששכר (לקמן יט, כב) ובנחלת נפתלי (שם לד), וכן תמצא (ש"א ה, י; וא"ו, יב) שארון ה' הוחזר מעקרון לבית שמש ומשם לקרית יערים): ועבר תמנה. שהיתה ליהודה (פסוק נז):

יא וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל־כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר־הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה׃

רַשִׁ״י והיו תצאות הגבול. סוף המצר: ימה. אל ים הגדול שהוא מצד מערבי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְנָפַק תְּחוּמָא לְעִבַּר עֶקְרוֹן לְצִפּוּנָא וְיִסְחַר תְּחוּמָא לְשִׁכָּרוֹן וַעֲבַר לְטוּר בַּעֲלָה וְנָפֵק לְיַבְנְאֵל וַהֲווֹן מַפְקָנוֹהִי דִתְחוּמָא לְיַמָא:

מְצוּדַת דָּוִד צפונה. והיה עקרון לפנים מן הגבול: תוצאות. סוף הגבול כלה אל הים הגדול:

מַלְבִּי״ם ויצא. נלוז שנית לצד צפון אל כתף עקרון מפלשתים, והיתה ליהודה (פסוק מה): ותאר וכו' שכרונה. היה חוץ למצר והקיפו מג' רוחות וחזר החוט למקום שהיה בו נגד כתף עקרון, ועבר ביושר אל הר הבעלה, ומשם יצא ונלז מישרו ליבנאל. ואינו יבנאל של נפתלי (יט, לג):

יב וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה גְּבוּל בְּנֵי־יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְחוּם מַעַרְבָא יַמָא רַבָּא וּתְחוּמָא דֵין תְּחוּם בְּנֵי יְהוּדָה סְחוֹר סְחוֹר לְזַרְעֲיַתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד וגבול ים. גבול המערבי, מן הצפון אל הדרום: הימה הגדול. הים הגדול היה לגבול: וגבול. רצה לומר, איי הים יחשבו גם הם לגבול יהודה, ונחלתו היו: סביב למשפחותם. רצה לומר, המסבב נחלת כל משפחותם:

יג וּלְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי־יְהוּדָה אֶל־פִּי יְהוָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת־קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן׃

רַשִׁ״י אל פי ה' ליהושע. כמה שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּלְכָלֵב בַּר יְפוּנֶה יְהַב חוּלְקָא בְּגוֹ בְּנֵי יְהוּדָה עַל מֵימְרָא דַייָ לִיהוֹשֻׁעַ יַת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבוּהוֹן דְגִבָּרַיָא הִיא חֶבְרוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד אל פי ה׳. רצה לומר, לא מעצמו נתנו יהושע לכלב, כי אם על פי ה׳: אבי הענק. רצה לומר, ארבע היה אבי הענק, רצה לומר הגדול שבענקים:

מַלְבִּי״ם אל פי ה'. בכל מקום כתוב על פי ה' לבד פה ולקמן (יז, ד) בחלק בנות צלפחד, ולקמן (כא ג) בערי הלוים כתוב אל פי ה', באשר בכל אלה כבר היה הצווי מקודם ע"י משה ואינה צווי חדשה, משא"כ בצווי חדשה כתיב תמיד על פי ה':

יד וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת־שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת־שֵׁשַׁי וְאֶת־אֲחִימַן וְאֶת־תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק׃

רַשִׁ״י וירש משם כלב. לאחר מיתת יהושע, כי עדיין בימי יהושע לא נלכדה חברון, כמה שנאמר בספר שופטים (א כ), ולא נכתבה כאן אלא מפני החלוקה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָרֵיךְ מִתַּמָן כָּלֵב יַת תְּלָתָא בְּנֵי גִבָּרַיָא יַת שֵׁשַׁי וְיַת אֲחִימָן וְיַת תַּלְמַי בְנֵי גִבָּרַיָא:

מַלְבִּי״ם וירש. זה היה בחיי יהושע. ומה שמשמע בס' שופטים שהיה אחרי מותו בארתי שם (א, יא), וכן הספור שבא פה מן פסוק ט"ו עד פסוק כ' הוכפל שם, ושם בארתי: (לב) כל ערים עשרים ותשע. ובפרטן אתה מוצא ל"ח. וכתבו המפרשים כי אלה תשעה היתירות נטלו בני שמעון מחלקו של יהודה, ונזכר בנחלת שמעון, באר שבע מולדה חצר שועל ועצם ואלתולד וחרמה וצקלג ועין ורמון. ולא נחה דעתי בזה, א] שלא תמצא ל"ח רק אם תפרש מ"ש וחצור חדתה וקריות חצרון הוא חצור הם ד' ערים, ובאמת מ"ש (פסוק כה) חצרון היא חצור, א"כ עיר אחת היא כמו מ"ש (פסוק מט) וקרית סנה הוא דביר, (ופ' מט) קרית בעל היא קרית יערים. ועוד לא אבין מ"ש חצרון היא חצור והלא כבר חשב חצור (בפ' כג). ועוד שמה שחשב בנחלת שמעון (יט ג) בלה היא בעלה. ובתול (שם, ד), היא כסיל. וכן מ"ש (שם, ו) בית לבאות ושרוחן, הוא לבאות ושלחים הנזכר פה, כי בשמות הערים ואנשים יתחלף המבטא כנודע למעיין בחלופים הנמצאים בס' דברי הימים. וכפי שהבנתי מדברי חז"ל נראה שקינה ודמונה ועדעדה היא עיר אחת, שהעיר הראשיית היה שמה קינה, ומגרשי העיר היו שמם דמונה ועדעדה. וכן צקלג ומדמנה וסנסנה ג"כ עיר אחת, הראשיית היה שמה צקלג, ומגרשיה היו שמם מדמנה וסנסנה. וכן מ"ש וחצור חדתה וקריות חצרון הוא חצור, אינו בחשבון כי זה פירוש על חצור, ר"ל שכל אלה שהם חצור חדתה ר"ל חצר החדשה וקריות חצור והם בכלל חצור, ונתן סימן זה מפני שהיה עוד חצור בנפתלי (לקמן יט, לו. והוא הנזכר למעלה סי' יא), וכן לבאות ושלחים שחשבו המפרשים לשנים הם אחת, כמו שהוכחתי זאת בנחלת בני שמעון שלבאות ושרוחן שנזכר שם הם אחת, עיי"ש. ולפ"ז הם רק כ"ט ערים לא יותר. ובזה תבין דברי הגמרא המופלאים (גיטין ז ב) א"ל רב הונא בר נתן לרב אשי מאי דכתיב קינה ודמונה ועדעדה, א"ל מתוותא דא"י קא חשיב, א"ל אטו אנא לא ידענא דמתמוותא דא"י קא חשיב, אלא רב גביהה מארגוזא אמר בה טעמא כל מי שי"ל קנאה על חברו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין. א"ל אלא צקלג ומדמנה וסנסנה ה"נ, א"ל אי הוה רב גביהה מארגוזא הכא הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חלזאה אמר בה הכי כל מי שי"ל צעקת לגימא על חברו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין, ע"כ. ואם תחרוש בעגלתי תמצא חדתם. כי הם ידעו כי קינה ודמונה ועדעדה הם עיר אחת ואפרכותיה, ורצו לבקש טעם מדוע חשב פה מחוזות ומגרשי עיר קינה שאינם בחשבון הערים מה שלא עשה כן בשום מקום, וזה שהשיב רב הונא בר נתן לרב אשי שאמר ליה מתוותא דא"י קא חשיב (ר"ל שחשיב הערים הקטנים גם כן) אטו אנא לא ידענא וכו', ר"ל הלא בכ"ז צריך טעם מדוע יחשב פה הערים הקטנים שאינם במספר. רק רב גביהה אמר ביה טעם, כי הדור ההוא היה שגור בפיהם שם עיר קינה עם מחוזותיה לסימן ואסמכתא אל דברי מוסר, ולכן הזכיר עיר קינה כפי שהיו רגילים להזכירה עם מחוזותיה לזכר המוסר שציינו בה לזכרון. וע"ז שאל הלא גם צקלג ומדמנה וסנסנה חשיב ג"כ עיר ומחוזותיה, וצריך ג"כ טעם מדוע הזכיר המחוזות, עד שבא רב אחא ואמר הציון של דברי מוסר שהיה להם גם בזכר עיר צקלג ומחוזותיה:

טו וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל־יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם־דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת־סֵפֶר׃

רַשִׁ״י קרית ספר. רבותינו אמרו (תמורה טז א) אלו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שהחזיר עתניאל בן קנז מפלפולו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלֵיק מִתַּמָן לְוַת יַתְבֵי דְבִר וְשׁוּם דְבַר מִלְקַדְמִין קִרְיַת אַרְכֵי:

טז וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר־יַכֶּה אֶת־קִרְיַת־סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר כָּלֵב דִמְחֵי יַת קִרְיַת אַרְכֵי וְיִכְבְּשִׁינָהּ וְאֶתֵּן לֵיהּ יַת עַכְסָה בְּרַתִּי לְאִתּוּ:

יז וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה׃

רַשִׁ״י אחי כלב. מאמו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכַבְּשָׁהּ עָתְנִיאֵל בַּר קְנַז אֲחוּהִי דְכָלֵב וִיהַב לֵיהּ יַת עַכְסָה בְּרַתֵּיהּ לְאִתּוּ:

יח וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת־אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר־לָהּ כָּלֵב מַה־לָּךְ׃

רַשִׁ״י ותצנח. ואתרכינת, הטתה עצמה ליפול ברגליו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְּמֵיעֲלָהּ וְאַמְלַכְתֵּיהּ לְמִשְׁאַל מִן אֲבוּהָא אַחְסַנְתָּא וְאִתְרְכִינַת מֵעַל חַמְרָא וַאֲמַר לָהּ כָּלֵב מַה לִיךְ:

מְצוּדַת דָּוִד בבואה. בבית בעלה: ותסיתהו. הסיתה את בעלה ופתתה אותו לתת לה רשות שתשאל היא שדה מאביה: ותצנח מעל החמור. הפילה עצמה מעל החמור לנפול בארץ: מה לך. מה נחסר לך אשר תרצי לשאול עליו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותצנח. ענין נעיצה, כמו (שופטים ד כא) ותצנח בארץ, ורצונו לומר הפילה עצמה בכח וכאלו ננעצה בארץ:

יט וַתֹּאמֶר תְּנָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת׃

רַשִׁ״י תנה לי ברכה. פרנסה: ארץ הנגב. חרבה, כמו (בראשית ח יג): חרבו פני האדמה, ומתרגם: נגיבו, שייקא בלע"ז, בית מנוגב מכל טוב, אדם שאין בו אלא תורה: נתתני. נתת לי, כמו (שם לז ד): דברו לשלום, דבר אליו ; (ירמיהו י כ): בני יצאוני, יצאו ממני ; (מלכים א יט כא): ובשלם, בשל להם: גלות. מעינות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת הַב לִי אַחְסַנְתָּא אֲרֵי לְאַרַע דָרוֹמָא יְהַבְתַּנִי וְתִתֶּן לִי אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָא וִיהַב לָהּ יַת בֵּית שַׁקְיָא עִילָאָה וְיַת בֵּית שַׁקְיָא תַּחְתָּאָה:

מְצוּדַת דָּוִד כי ארץ הנגב נתתני. חלקת השדה אשר נתת לי מאז, היא ארץ נגובה, מבלי מעיני מים: ונתתה לי. לזה אשאל אשר תתן לי חלקת שדה ובה מעין מים: את גלות. נתן לה שדה עם מעין ממעל ועם מעין מתחת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ברכה. מתנה ומנחה, כמו (בראשית לג יא) קח נא את ברכתי: הנגב. ענין יובש, כמו (ישעיהו כא א) כסופות בנגב: נתתני. נתת לי: גלות. מעין, כמו (שיר השירים ד יב) גל נעול, ונקרא כן על שם סבובו וגלגולו: את. עם: עליות. מלשון עליון:

כ זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי־יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דָא אַחְסָנַת שִׁבְטָא דִבְנֵי יְהוּדָה לְזַרְעֲיַתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד למשפחותם. הנחלק לכל משפחה לבד:

כא וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי־יְהוּדָה אֶל־גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר׃

רַשִׁ״י ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה. בגבול מטה יהודה, הוא שאמרו רבותינו (גיטין ז א): לא מנה יהושע אלא עיירות העומדות על הגבולים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה קִרְוַיָא מִסְיָפֵי לְשִׁבְטָא דִבְנֵי יְהוּדָה עַל תְּחוּם אֱדוֹם בְּדָרוֹמָא קַבְצְאֵל וָעֵדֶר וְיָגוּר:

מְצוּדַת דָּוִד מקצה. העומדים מקצה נחלת יהודה אצל גבול אדום, בדרומה של יהודה:

כב וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה:

כג וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקֶרֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן:

כד זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת:

כה וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר:

מְצוּדַת דָּוִד וחצור וכו׳. ארבע עיירות במקרא זה: חצור א׳, חדתה ב׳, קריות ג׳, חצרון היא חצור ד׳, ולא זהו חצור האמור בתחלת המקרא, ולא זהו האמור במקרא שלפני פניו (פסוק כג):

כו אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמָם וּשְׁמָע וּמוֹלָדָה:

כז וַחֲצַר גַּדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲצַר גַדָה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֵט:

כח וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה:

כט בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בַּעֲלָה וְעִיִים וָעָצֶם:

ל וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחָרְמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחָרְמָה:

לא וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְצִקְלַג וּמַדְמַנָה וְסַנְסַנָה:

לב וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן כָּל־עָרִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע וְחַצְרֵיהֶן׃

רַשִׁ״י כל ערים עשרים ותשע. ובפרטן אתה מוצא שלשים ושמונה, אלא אלה היתרות נטלו בני שמעון מחבל בני יהודה, ונזכרות הם בנחלת שמעון באר שבע ומולדה חצר שועל ועצם ואלתולד וחרמה וצקלג ועין ורמון, הרי תשע היתרות המנויות כאן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמוֹן כָּל קִרְוַיָא עַשְׂרִין וּתְשַׁע וּפַצְחֵיהֶן:

מְצוּדַת דָּוִד עשרים ותשע. ובפרטן תמצא ל״ח, וזהו לפי שתשעה מהן לא נשארו לבני יהודה, כי בני שמעון לקחום מחבל יהודה ונזכרות הנה בנחלת בני שמעון, והם: באר שבע, ומולדה, חצר שועל, ועצם ואלתולד, וחרמה, וצקלג, ועין, ורמון: וחצריהן. ומלבד חצריהן:

לג בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בִּשְׁפֶלְתָּא אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה:

לד וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְזָנוֹחַ וְעֵין גַנִים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם:

לה יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יַרְמוּת וַעֲדֻלָם שׁוֹכֹה וַעֲזֵקָה:

לו וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם עָרִים אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן׃

רַשִׁ״י ערים ארבע עשרה. ובפרטן חמש עשרה, אומר אני, תפוח והעינם אחד הוא, וזה פירושו תפוח והעין שלו, הוא עין תפוח האמור בנחלת מנשה: אל יושבי עין תפוח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְדֵרָה וּגְדֵרוֹתָיִם קִרְוִין אַרְבַּע עַסְרֵי וּפַצְחֵיהֶן:

מְצוּדַת דָּוִד והגדרה וגדרתים. היא עיר אחת ונקראה בשתי השמות:

לז צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל־גָּד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַל גָד:

מְצוּדַת דָּוִד צנן. וכו׳ גם אלו עמדו בשפלה, אולם במחוז אחרת, ולזה מנה אלו לעצמן ואלו לעצמן, וכמו כן נאמר בכל מקום שמנה אלו לבד ואלו לבד:

לח וְדִלְעָן וְהַמִּצְפֶּה וְיָקְתְאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדִלְעָן וְהַמִצְפֶּה וְיָקְתְאֵל:

לט לָכִישׁ וּבָצְקַת וְעֶגְלוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָכִישׁ וּבָצְקַת וְעֶגְלוֹן:

מ וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִישׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִישׁ:

מא וּגְדֵרוֹת בֵּית־דָּגוֹן וְנַעֲמָה וּמַקֵּדָה עָרִים שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּגְדֵרוֹת בֵּית דָגוֹן וְנַעֲמָה וּמַקֵדָה קִרְוִין שִׁית עַסְרֵי וּפַצְחֵיהֶן:

מְצוּדַת דָּוִד וגדרות בית דגון. הן שתי עיירות, האחת גדרות, והשנית בית דגון:

מב לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן:

מג וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִיב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִיב:

מד וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה קִרְוִין תְּשַׁע וּפַצְחֵיהֶן:

מה עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עֶקְרוֹן וְכַפְרָנָהָא וּפַצְחָהָא:

מְצוּדַת צִיּוֹן ובנותיה. הכפרים הסמוכים אליה:

מו מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה כֹּל אֲשֶׁר־עַל־יַד אַשְׁדּוֹד וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מֵעֶקְרוֹן וּמַעַרְבָא כָּל קִרְוַיָא דְעַל תְּחוּם אַשְׁדוֹד וּפַצְחֵיהֶן:

מְצוּדַת דָּוִד מעקרון וימה וכו׳. מעקרון לצד המערב היה ליהודה כל הערים אשר אצל מקום אשדוד, וגם חצרי הערים ההם:

מְצוּדַת צִיּוֹן על יד. על מקום, כמו (שמואל ב יח יח) יד אבשלום:

מז אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד־נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הגבול [הַגָּדוֹל] וּגְבוּל׃

רַשִׁ״י והים הגדול וגבול. נסין שבים שקורין אלשי"ש בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַשְׁדוֹד כַּפְרָנָהָא וּפַצְחָהָא עַזָה כַּפְרָנָהָא וּפַצְחָהָא עַד נַחֲלָא דְמִצְרָיִם וְיַמָא רַבָּה וּתְחוּמֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד עד נחל מצרים. שהיה בדרומה של יהודה: והים הגדול. רצה לומר, ועד הים הגדול, שהיה במערבו: וגבול. גם גבול הים הם האיים אשר בים, אף הם לנחלת יהודה יחשבו:

מח וּבָהָר שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְטוּרָא שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׁוֹכֹה:

מט וְדַנָּה וְקִרְיַת־סַנָּה הִיא דְבִר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדַנָה וְקִרְיַת סַנָה הִיא דְבִיר:

נ וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲנָב וְאִשְׁתְּמֹה וְעָנִים:

נא וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה קִרְוִין חֲדָא עַסְרֵי וּפַצְחֵיהֶן:

נב אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרַב וְדוּמָה וְאֶשְׁעָן:

נג וינים [וְיָנוּם] וּבֵית־תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיָנוּם וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה:

נד וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר קִרְוִין תְּשַׁע וּפַצְחֵיהֶן:

נה מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָה:

מְצוּדַת דָּוִד וזיף. אין זה זיף האמור למעלה (פסוק כד):

נו וְיִזְרְעֶאל וְיָקְדְעָם וְזָנוֹחַ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִזְרְעֶאל וְיָקְדְעָם וְזָנוֹחַ:

נז הַקַּיִן גִּבְעָה וְתִמְנָה עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הַקַיִן גִבְעָה וְתִמְנָה קִרְוִין עֲסַר וּפַצְחֵיהֶן:

נח חַלְחוּל בֵּית־צוּר וּגְדוֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן חַלְחוּל בֵּית צוּר וּגְדוֹר:

נט וּמַעֲרָת וּבֵית־עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמַעֲרָת וּבֵית עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן קִרְוִין שִׁית וּפַצְחֵיהֶן:

ס קִרְיַת־בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָרַבָּה עָרִים שְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָרַבָּה קִרְוִין תַּרְתֵּין וּפַצְחֵיהֶן:

סא בַּמִּדְבָּר בֵּית הָעֲרָבָה מִדִּין וּסְכָכָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּמַדְבְּרָא בֵּית מֵישְׁרָא מִדִין וּסְכָכָה:

סב וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר־הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְנִבְשָׁן וְקִרְיַת מֶלַח וְעֵין גֶדִי קִרְוִין שִׁית וּפַצְחֵיהֶן:

סג וְאֶת־הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא־יוכלו [יָכְלוּ] בְנֵי־יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י לא יכלו בני יהודה להורישם. שנינו בספרי: רבי יהושע בן קרחה אומר יכולין היו, אלא שלא היו רשאין מחמת השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ויבוסי זה לא על שם האומה היה, אלא מגדל דוד שהיה בירושלים ושמו יבוס, ובני אותו מחוז מפלשתים היו, וכשכבשו בני יהודה את ירושלים לא הורישו את בני אותו מחוז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת יְבוּסָאֵי יַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם לָא יְכִילוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְתָרָכוּתְהוֹן וִיתִיבוּ יְבוּסָאֵי עִם בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשְׁלֵם עַד יוֹמָא הַדִין:

מְצוּדַת דָּוִד היבוסי. שם האומה: לא יכלו בני יהודה להורישם. כי גם להם חלק מה בירושלים עם בני בנימין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נג ב) רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה וכו׳:

מַלְבִּי״ם ואת היבוסי. הסתירה שיש מפה לספר שופטים (סי' א) כתבתי ובארתי על נכון (שם פסוק ח):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.