יְהוֹשֻׁעַ יח

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיִּקָּהֲלוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם׃

רַשִׁ״י וישכינו שם את אהל מועד. שעשו במדבר, ולא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, כך שנינו בשחיטת קדשים (זבחים נד ב): והארץ נכבשה לפניהם. משנקבע המשכן, היתה הארץ נוחה ליכבש לפניהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְכַּנָשׁוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְשִׁלֹה וְאַשְׁרִיאוּ תַמָן יַת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַרְעָא אִתְכְּבִישַׁת קֳדָמֵיהוֹן:

רַלְבַּ״ג והנה זכר אחר זה שכבר נקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד ולקחוהו מהגלגל והנה זכר שהארץ אשר נכבש' היתה לפניהם והיו רואין אותה וחלקו אותה לשבטים הנזכרים שיצאה נחלתם בכללה תוך המקום הנכבש ואולם השבטים הנשארים לא נתבררה נחלתם עדין בכללות ואף על פי שנתברר מה שיגיע לנחלתם מהארץ הנכבש' ולזה אמר שכבר נותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים וכו':

מְצוּדַת דָּוִד והארץ נכבשה. מעת השכינו את אהל מועד בשלה, שהיתה בנחלת בני יוסף, עזרם ה׳ וכבשו הארץ, מה שלא יכלו לכבוש מקודם, כמו שכתוב למעלה (יז יב):

ב וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא־חָלְקוּ אֶת־נַחֲלָתָם שִׁבְעָה שְׁבָטִים׃

רַשִׁ״י שבעה שבטים. שכבר קבלו נחלתן ראובן וגד וחצי שבט מנשה, בימי משה בעבר הירדן, ובארץ כנען כבר נפל גורל ליהודה ולאפרים ולחצי שבט מנשה, הרי חמשה שבטים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִשְׁתָּאֲרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דְלָא פַּלִיגוּ יַת אַחְסַנְתְּהוֹן שַׁבְעָה שִׁבְטִין:

מְצוּדַת דָּוִד אשר לא חלקו. היות כי לא ידעו עדיין גבולות הארץ לחלקם בגורל: שבעה שבטים. כי לחמשה כבר חלקו, כי משה חלק לבני ראובן ולבני גד ולחצי מנשה (במדבר לב לג) ויהושע חלק לבני יהודה ולבני אפרים ולחצי מנשה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויותרו. מלשון נותר:

מַלְבִּי״ם ויותרו. כי ליהודה ויוסף, יען שעתיד לצמוח מהם חוטר מלוכה ושני משיחים הקדימו לקחת חלקם, ויתר השבטים לא נפל חלקם בגורל:

ג וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד־אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י מתרפים. מתרשלין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֵימָתַי אַתּוּן מִתְרַשְׁלִין לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא דִיהַב לְכוֹן יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד עד אנה וכו׳ אשר נתן וכו׳. רצה לומר, הן ידעתי מחשבותיכם מה שאינכם שולחים לכתוב גבולות הארץ ולחלקה, כי תחשבו אם כל אחד יכיר חלקו פן יפרדו איש מאחיו ולא ילחם האחד בעבור חלק האחר, ולזה אמר עד מתי יהיה לכם רפיון ידים, הלא ה׳ הוא הנותן לכם את הארץ, ואם כן אף בשלא יעזור האחד לחבירו, תוכלו להם, כי ה׳ ילחם לכם:

מְצוּדַת צִיּוֹן עד אנה. עד מתי: מתרפים. מלשון רפיון:

מַלְבִּי״ם עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת. כי ה' אמר אליו (למעלה יג, א - ו) אתה זקנת וכו' אנכי אורישם רק הפילה בנחלה, וא"כ תלה ה' הורשתם במה שיפילוה בנחלה שידע כל שבט חלקו, א"כ במה שלא יחלקו גורל השבטים הם מתרפים לבא לרשת. ומהרי"א פי' לפי שלא רצו לחלק עד הנה מיראתם שאז לא יעזור כ"א לחברו להוריש חלקו, ורצו שכולם יכבשו ביחד ואח"כ יחלקו, רק יהודה ויוסף שאלו חלקם ראשונה כי אמיץ לבם בגבורים, לכן אמר עד אנה אתם מתרפים:

ד הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבֹאוּ אֵלָי׃

רַשִׁ״י לשבט. לכל שבט מן השבעה: לפי נחלתם. לשבעה חלקים, ולא בשוה אלא לפי השבטים הראויין לחלקם, לרב לפי רובו ולמעט לפי מיעוטו, כמה שנאמר (במדבר כו נד): לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָבוּ לְכוֹן תְּלָתָא גַבְרִין לְשִׁבְטָא וְאֶשְׁלָחִינוּן וִיקוּמוּן וִיהַלְכוּן בְּאַרְעָא וְיִכְתְּבוּן יָתָהּ לְפוּם אַחְסַנְתְּהוֹן וְיֵיתוּן לְוָתִי:

רַלְבַּ״ג לזה צוה יהושע שישלחו שלשה אנשים לשבט ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם ויבאו אליו כדי להשלים להם הארץ בכללה וזה לאות שאחר שנתחלקה הארץ אשר כבשו יהושע ובני ישראל הוציאו אוהל מועד מהגלגל ולזה אמרו רז"ל שכבר עמד שם י"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו והנה יספק מספק איך צוה להם לכתוב את הארץ שבעה חלקים והנה לא היו השבטים שוים והתורה צותה להרבות לרב נחלתו ולהמעיט למעט ואם אמרנו שהם היו יודעים מספר כל שבט ושכט אשר להם תחלק הארץ ולפי היחס ההוא היו כותבים החלקים הנה לא יהיה רושם ליריית הגורל אחר זה כי לא יתכן שיגיע לשבט ההוא כי אם החלק אשר כתבו לו לפי היחס הנכון בעיני ששבעת החלקים היו שוים וירה הגורל אחר זה יהושע לפני ה' בשילה ומשם לקח כל אחד מהשבטים ההם חלקו לפי הראוי לו אם מעט הוסיפו לו החלק הראוי לו ואם היה יותר רב מהראוי לו פחתו לו:

מְצוּדַת דָּוִד לפי נחלתם. לפי מספר החלקים המצטרך להנחיל:

מְצוּדַת צִיּוֹן הבו. ענינו הזמנה, כמו (בראשית יא ג) הבה נלבנה:

מַלְבִּי״ם הבו לכם. דע שיש הבדל בין המפיל גורל ובין המורה או המשליך, כי היריה או ההשלכה יבא בבחינת מה שממנו, ר"ל שמשליך או מורה הדבר מידו, ולא ישקיף בבחינת מה שאליו, שע"ז בא לשון מפיל, ר"ל שמפילו על אחד מן הנגרלים. ובכל גורל יצדקו שני הלשונות, שבבחינת שמשליך הגורל מידו יצדק שהשליך גורל, ובבחינת מה שע"י שהשליכו יפול בהכרח על א' מן הנגרלים, יצדק שהאיש הפיל הגורל, ר"ל שגרם וסבב שיפול, ובזה אמר הפילו פור הוא הגורל (אסתר ג, ז), הפילו גורלות (דהי"א כו, יג; נחמיה יא, א). וזה בגורל הנופל במקרה, אבל בגורל השגחיי כמו גורלות של יהושע אשר בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, האדם הוא המשליך וה' הוא המפיל את הגורל על המקום הראוי, לכן בגורלות אלה אמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, (במדבר לד, ב), ויפלו חבלי מנשה (לעיל יז, ה), מיחס הנפילה אל הגורל עצמו, לא אל האדם, כי הוא רק משליך מידו לא המפיל בעצם על המקום הראוי. ודע שיש עוד הבדל בין המשליך גורל ובין המורה גורל. המשליך, לא יכוין אל נקודה ידועה, רק אל כל מקום שיפול שם יהיה. והמורה, יכוין למטרה אל נקודה ידועה, כמו המורה בחצים שקולע למטרה תמיד. וא"כ בכל הגורלות לא יצדק לשון יריה, כי א"א שיכוין אל מקום שיפול הגורל, כי נפילתו היא מקרית בלתי ידועה אל המפיל הגורלות. לבד פה (פסוק ו) נזכר לשון ויריתי לכם גורל, כי באמת היה נודע ליהושע בקבלה חלק כל שבט ותחומו איך ואן יפול, שכן יעקב ומשה בברכתם ברכו את כל שבט לפי נחלת ארצו, זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מט, יג), כי שפע ימים יינקו (דברים לג, יט), וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו (שם, יג), וכן כולם, וא"כ היה באמת מורה לא משליך, ר"ל שהגם שלפי ראות העין היה נראה שמגריל כמסתפק אן יפול הגורל, באמת היה מכוון ברוח קדשו שיפול הגורל למטרה אל התחום שהיה ידוע אצלו בקבלה. וזה כוונת הכתובים פה, יהושע גילה דבר זה לבני ישראל, אמר שיכינו שלשה אנשים מכל שבט, הם יקומו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם, ר"ל ידעתי כי יופיע רוה"ק במעשה השלוחים האלה עד שיתכוונו לכתוב כפי הנחלה המיועדת אצל ה', ולכן אמר:

ה וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל־גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל־גְּבוּלָם מִצָּפוֹן׃

רַשִׁ״י והתחלקו אתה לשבעה חלקים. אותה שנכבשה כבר והעתידה ליכבש: יהודה יעמד על גבולו מנגב. ארץ ישראל ששם נפל לו גורל כל המצר הדרומי: ובית יוסף וגו' מצפון. צפוני למה שנכבש כבר, ועוד יש הרבה לכבוש צד המצר מבעל גד עד לבא חמת, שהוא אצל הר ההר במצר צפוני, והשבע שבטים יחלקו אותה שבין יהודה ליוסף, ואותה העומדת ליכבש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיפַלְגוּן יָתָהּ לְשִׁבְעָה חוּלְקִין דְבֵית יְהוּדָה יְקוּמוּן עַל תְּחוּמֵיהוֹן מִדָרוֹמָא וּדְבֵית יוֹסֵף יְקוּמוּן עַל תְּחוּמֵיהוֹן מִצִפּוּנָא:

מְצוּדַת דָּוִד לשבעה חלקים. כי עוד לשבעה ינחילו, כי יהודה יעמוד לנחול גבולו מנגב ארץ ישראל, ובית יוסף יעמדו לנחול גבולם מצפון ממה שכבר נכבש, ונשארו עוד שבעה:

מַלְבִּי״ם והתחלקו אותה. (בנין התפעל מורה על הפעולה המדומה, כמו (משלי יג, ז) יש מתעשר, מתרושש) ר"ל שלמראית העין ידמה שהם המחלקים אותה לשבעה חלקים, כי באמת תעשה החלוקה מעצמה ברצון ה'. (ומפרש למה רק לשבעה חלקים, כי יהודה יעמד וכו', שגבול יהודה שלקח בנגב וגבול יוסף שלקח בצפון של מצר הדרומי לא ישתנה, רק כ"א יעמוד על גבולו, ולא נשארו רק ז' שבטים שיקחו ע"י גורל):

ו וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת־הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִים וַהֲבֵאתֶם אֵלַי הֵנָּה וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃

רַשִׁ״י ויריתי. והשלכתי, כמו (שמות טו ד): ירה בים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַתּוּן תִּכְתְּבוּן יַת אַרְעָא לְשִׁבְעָא חוּלְקִין וְתַיְתוּן לְוָתִי הַלְכָא וְאַרְמֵי לְכוֹן עַדְבָא הַלְכָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:

מְצוּדַת דָּוִד ואתם. רצה לומר, השלוחים ההולכים במקום כולכם:

מְצוּדַת צִיּוֹן הנה. להמקום הזה: ויריתי. והשלכתי, כמו (שמות טו ד) ירה בים: פה. במקום הזה:

מַלְבִּי״ם ואתם. ר"ל ובכ"ז לא תסמכו על הנס רק תכתבו בפועל עד שיתראה שאתם הכותבים: ויריתי לכם גורל פה. וגם אנכי אורה הגורל (שכבר בארתי שגדר יריה הוא שקולע אל נקודה מכוונת) ר"ל שיפול הגורל אל המקום שראוי ליפול באמת כפי שנודע לי מכבר בקבלה:

ז כִּי אֵין־חֵלֶק לַלְוִיִּם בְּקִרְבְּכֶם כִּי־כְהֻנַּת יְהוָה נַחֲלָתוֹ וְגָד וּרְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי לֵית חוּלַק לְלֵוָאֵי בֵּינֵיכוֹן אֱלָהֵן מַתְּנָן דִיהַב לְהוֹן יְיָ אִינוּן אַחְסַנְתְּהוֹן וְגָד וּרְאוּבֵן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ אַחְסַנְתְּהוֹן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא מַדִינְחָא דִיהַב לְהוֹן מֹשֶׁה עַבְדָא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד כי אין חלק. יבאר עוד למה שבעה חלקים, ואמר כי אין חלק ללוים, וגד וראובן וחצי מנשה לקחו וכו׳, והלא ליהודה ולבית יוסף חלק הששי, ונשארו עוד שבעה: כהונת ה׳. הראוי להם לקחת חלף עבודת כהונתם:

מַלְבִּי״ם כי אין ללוים. באר הטעם למה רק לז' חלקים, כי לוי אין לו חלק, וג' שבטים נחלו בעבר הירדן, חוץ מיהודה ויוסף שהזכיר בפסוק ה':

ח וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת־הָאָרֶץ לֵאמֹר לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי יְהוָה בְּשִׁלֹה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָמוּ גַבְרַיָא וַאֲזַלוּ וּפַקֵיד יְהוֹשֻׁעַ יַת דַאֲזַלוּ לְמִכְתַּב יַת אַרְעָא לְמֵימָר אֱזִילוּ וְהַלִיכוּ בְאַרְעָא וּכְתוּבוּ יָתָהּ וְתוּבוּ לְוָתִי וְהָכָא אֶרְמֵי לְכוֹן עַדְבִין קֳדָם יְיָ בְּשִׁלֹה:

מְצוּדַת דָּוִד האנשים. השלוחים: ויצו יהושע. רצה לומר, זרז אותם על זאת:

מַלְבִּי״ם ויצו את יהושע את ההלכים. הגם שלבני ישראל הודיע כי פרטי הפעולות הם מזומנים מאת ה' ומה' כל משפט הגורל והנחלה, בכ"ז אל השלוחים ההולכים צוה שילכו כבני אדם ההולכים ועושים ומחלקים בבחירתם: לכו כו' וכתבו אותה ושובו אלי. וכן לא אמר להם שיורה גורל, רק ופה אשליך לכם גורל, כי למראית העין ישליך כדרך בני אדם המשליכים גורל שאין יודעים ומתכוונים איך יפול הגורל. והנה השאלה שתפול בכאן איך חלקו לז' חלקים והלא נחלת שמעון לוקח מנחלת יהודה, יתבאר לקמן (סימן יט):

ט וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל־סֵפֶר וַיָּבֹאוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַלוּ גִבָּרַיָא וַעֲבָרוּ בְּאַרְעָא וְכַתְבוּהָ לְקִרְוַיָא לְשַׁבְעָא חוּלְקִין עַל סִפְרָא וַאֲתוֹ לְוַת יְהוֹשֻׁעַ לְמַשְׁרִיתָא לְשִׁלֹה:

מְצוּדַת דָּוִד לערים. לפי גודל הערים, עיר גדולה מול שתי עיירות קטנות:

י וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי יְהוָה וַיְחַלֶּק־שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּרְמָא לְהוֹן יְהוֹשֻׁעַ עַדְבָא בְּשִׁלֹה קֳדָם יְיָ וּפַלֵיג תַּמָן יְהוֹשֻׁעַ יַת אַרְעָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּפַלְגוּתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד כמחלקותם. כפי החלוקה המפורשת במקראות שלפנינו:

מַלְבִּי״ם וישלך. הגורל הראה מקום התחומין: ויחלק. ואח"כ חלק יהושע לפי מספר הגלגולת (כמו שבארתי למעלה יד):

יא וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי־בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיק עַדְבָא שִׁבְטָא דִבְנֵי בִנְיָמִן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּנְפַק תְּחוּם עַדְבֵיהוֹן בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף:

מְצוּדַת דָּוִד למשפחותם. הנחלק לפי המשפחות:

יב וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִן־הַיַּרְדֵּן וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל־כֶּתֶף יְרִיחוֹ מִצָּפוֹן וְעָלָה בָהָר יָמָּה והיה [וְהָיוּ] תֹּצְאֹתָיו מִדְבַּרָה בֵּית אָוֶן׃

רַשִׁ״י ויהי להם הגבול לפאת צפונה. ויהי מצר גבול הצפוני שלהם מן הירדן, שבמזרח מתחיל המצר, ועלה אל כתף יריחו מצפון, ועלה משם אל המערב אל עבר יריחו, ומושך החוט בצפונה של יריחו, נמצאת יריחו לפנים מן החוט בחלק בנימין: מדברה בית און. למדבר של בית און:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּמָא לְרוּחַ צִפּוּנָא מִן יַרְדְנָא וְסָלִיק תְּחוּמָא לְעִיבַר יְרִיחוֹ מִצִפּוּנָא וְסָלֵיק בְּטוּרָא לְיַמָא וַהֲוָן מַפְקָנוֹהִי לְמַדְבַּר בֵּית אָוֶן:

מְצוּדַת דָּוִד לפאת צפונה. מן המזרח כלפי המערב היה התחלת הגבול מן הירדן: מצפון. אם כן היתה יריחו לפנים מן הגבול, ומשל בנימין היתה: בהר. הוא הר בית אל המוזכר בגבול בני יוסף: ימה. לצד המערב: תוצאתיו. סוף הגבול בזה הרוחב, ומשם והלאה נכנס חוט המיצר לפנים ונתקצר נחלתו:

מַלְבִּי״ם לפאת צפונה. אצל מצר בני יוסף (הנ"ל טז, א ב ג): מן הירדן. ממזרח למערב הוא מונה: מצפון. נמצא יריחו לבנימין, אולם אמר אל כתף יריחו, כי דושנה של יריחו שהיה במזרחה של יריחו לא ניתן להם אז, כמו שנבאר לקמן: ועלה בהר. הוא הר בית אל שהיה לבנימין ימה לצד המערב: והיה תוצאותיו. שם כלה קו הישר ונכנס החוט לפנים, לצד הדרום (כמ"ש למעלה טז, ב ולקמן פ"ב). (והנה למעלה (ז, ב) אמר העי אשר עם בית און מקדם לבית אל, נמצא בית און שאצל עי היה ג"כ מקדם לבית אל, וצ"ל שהר בית אל היה למזרח בית אל, ומדבר בית אל נמשך במערב בית און עד שהר בית אל היה במזרח של מדבר בית און הגם שבית אל היה במערב של בית און עצמו, כי בל"ז משמע שם שבית אל היה סמוך לעי וה"ה לבית און):

יג וְעָבַר מִשָּׁם הַגְּבוּל לוּזָה אֶל־כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה הִיא בֵּית־אֵל וְיָרַד הַגְּבוּל עַטְרוֹת אַדָּר עַל־הָהָר אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לְבֵית־חֹרוֹן תַּחְתּוֹן׃

רַשִׁ״י ועבר משם. לצד המערב: לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל. שקראה יעקב (בראשית כח יט), ולא זו היא בית אל שאצל העי, שהרי אומר בגבול יוסף (לעיל טז ב): ויצא מבית אל לוזה, למדנו ששנים היו, ולוז לא בחלק בנימין היתה, שהרי חוט המצר מלוז ולפנים הוא, כמו שהוא אומר (פסוק יג): אל כתף לוזה נגבה, החוט הולך בדרומה של לוז, נמצאת לוז מן החוט ולחוץ בנחלת בני יוסף, ובית אל היתה בחלק בנימין, כמו שכתוב למטה (להלן פסוק כב) בענין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַר מִתַּמָן תְּחוּמָא לְלוּז דִלְעִבַּר דְלוּז דָרוֹמָא הִיא בֵּית אֵל וְנָחִית תְּחוּמָא עַטְרוֹת אַדָר עַל טוּרָא דִמִדָרוֹם לְבֵית חוֹרוֹן אַרְעָאָה:

מְצוּדַת דָּוִד נגבה. אם כן לא היתה לוז מנחלת בנימין, ומשל אפרים היתה: היא בית אל. כי יעקב קרא ללוז בית אל כמו שאמור בתורה (בראשית כח יט), ולא זה הוא בית אל שעמדה אצל העי, אשר היתה מנחלת בנימין: על ההר מנגב לבית חרון תחתון. ולא היתה אם כן מנחלתו, ומשל אפרים היתה:

מַלְבִּי״ם ועבר משם. נכנס לצד דרום: אל כתף לוזה נגבה. נמצא היה לוז חוץ לחוט ושייך ליוסף: היא בית אל. שקראו יעקב בית אל, ולא בית אל שאצל העי שהיה מחלק בנימין. ומ"ש (דהי"א ז, כח) שבית אל היה לאפרים, כיון על בית אל לוזה: על הר אשר מנגב. נמצא שבית חורון תחתון לבני יוסף, לכן אמר למעלה (טז, ג) עד גבול בית חורון תחתון:

יד וְתָאַר הַגְּבוּל וְנָסַב לִפְאַת־יָם נֶגְבָּה מִן־הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי בֵית־חֹרוֹן נֶגְבָּה והיה [וְהָיוּ] תֹצְאֹתָיו אֶל־קִרְיַת־בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה זֹאת פְּאַת־יָם׃

רַשִׁ״י ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה. בעטרות אדר כלה אורך הצפוני מן המזרח למערב, ומשם נסב החוט לגבול המערב של בנימין לילך נגבה מן הצפון לדרום, חוט המערבית מן ההר אשר על פני בית חורון נגבה מן ההר אשר בדרומה של בית חורון, משם היה מתחיל מקצוע מערבית צפונית של בנימן, ובא לו החוט מצפון לדרום: והיו תצאותיו. מקצוע מערבית דרומית שלו אל קרית יערים של יהודה, נמצא רוחב גבול בנימין נוטל כל רוחב הארץ שבין יהודה לאפרים, גבול דרומי שלו עם גבול צפונית של יהודה, ושם היתה ירושלים כמו שאמור למטה בענין, לפיכך היה לשני השבטים חלק בה, וגבול צפוני של בנימין ודרומי של אפרים נוגעין זה בזה, ושם היתה שילה בחלק אפרים, כמה שנאמר (תהלים עח ס סז): ויטש משכן שילה וגו' וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, ואף לבנימין היה בו חלק, וכן שנינו בשחיטת קדשים (זבחים נד ב): בג' מקומות שרתה להם שכינה לישראל, בשילה ונוב ובית העולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין: זאת פאת ים. רוח מערבי מעטרות אדר עד קרית יערים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָאַר תְּחוּמָא וּמִסְתְּחַר לְרוּחַ מַעַרְבָא לְדָרוֹמָא מִן טוּרָא דִי עַל אַפֵּי בֵּית חוֹרוֹן דָרוֹמָא וַהֲווֹן מַפְקָנוֹהִי עַל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים קַרְתָּא דִבְנֵי יְהוּדָה דָא רוּחַ מַעַרְבָא:

מְצוּדַת דָּוִד ותאר הגבול. הגבול סובב בפאת המערבי מן הצפון אל הדרום: מן ההר. הגבול נמשך מן ההר וכו׳ העומד בצפון והלך כלפי הדרום, וכלה הגבול בקרית בעל היא קרית יערים, שהיא במיצר הצפוני של יהודה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותאר. וסבב:

מַלְבִּי״ם ותאר הגבול. הגבול הקיף את ההר משלש רוחותיו (שזה גדר ותאר): ונסב וכו' מן ההר. ובשפולי ההר סבב כמין דל"ת לצד הדרומי והלך הקו מן הצפון לדרום וכלה בקרית בעל שהיה ליהודה, ובזה נסמן גם גבול המערב של בנימין מצפון לדרום, שהיה מהר בית חורון שהיה במקצוע צפונית מערבית אל קרית יערים במקצוע דרומית מערבית:

טו וּפְאַת־נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל־מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ׃

רַשִׁ״י ופאת נגבה. מצר (נ"א מצד) דרומי לבנימין והוא צפוני של יהודה, וכל התחומין המנוין כאן נמנו בצפונה של יהודה, וכל מקום שכתוב כאן וירד, כתוב ביהודה ועלה, לפי שכאן הוא מונה מן המערב למזרח, ושם מונה מן המזרח למערב: ויצא הגבול ימה. אל ים אחד ולא ידעתי איזה ים הוא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְרוּחַ דָרוֹמָא מִסְיָפֵי קִרְיַת יְעָרִים וְנָפַק תְּחוּמָא לְיַמָא וְנָפֵיק לְמַבּוּעֵי מֵי נֶפְתּוֹחַ:

מְצוּדַת דָּוִד ופאת נגבה. גבול הדרומי מן המערב כלפי המזרח היה מתחיל מקצה קרית יערים: ימה. אל הים, ולא זהו ים הגדול העומד במערב, והים הזה היה מצפון יהודה ועם כי לא הוזכר למעלה, וכמו כן ימצא בהרבה מקומות שבאחד יזכיר ולא בשני, עם שהיה גבולם זה אצל זה:

מַלְבִּי״ם ופאת נגבה. חשיב צד הדרומי מן המערב למזרח: מקצה הדרומי של קרית יערים (כנ"ל טו, ט), כמו שבארתי (למעלה שם י): ויצא אל מעין. נמשך לצד דרום ונתרחב שם החוט, כי במצר יהודה אמר ויצא (ממעין מי נפתוח) אל ערי עפרון ושם יצא לצפון:

טז וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל־קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי גֵּי בֶן־הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל־כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְנָחִית תְּחוּמָא לִסְטַר טוּרָא דִי עַל אַפֵּי חֵילַת בַּר הִנֹם דִי בְּמֵישַׁר גִבָּרַיָא צִפוּנָא וְנָחִית לְחֵילַת בַּר הִנֹם לְעִיבַר יְבוּס דָרוֹמָא וְנָחִית לְעֵין קַצְרָא:

מְצוּדַת דָּוִד וירד הגבול. כי מעין מי נפתוח, שהיא עין עיטם (זבחים נד ב רש״י ד״ה סבור) היתה במקום הגבוה שבכל ארץ ישראל, לזה אמר ׳וירד׳: אשר בעמק רפאים. ההר עמד בעמק רפאים בצפונה: אל כתף. אשר עמדה בכתף היבוסי מנגב, אם כן היבוסי היא ירושלים עמדה בנחלת בנימין:

מַלְבִּי״ם אל קצה כו'. המזרחי: נגבה. נמצא כתף היבוסי שהיא ירושלים לבנימין:

יז וְתָאַר מִצָּפוֹן וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ וְיָצָא אֶל־גְּלִילוֹת אֲשֶׁר־נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים וְיָרַד אֶבֶן בֹּהַן בֶּן־רְאוּבֵן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָאַר מִצָפוֹן וְנָפַק לְעֵין שֶׁמֶשׁ וְנָפֵיק לִגְלִילָא דִי לָקֳבֵיל מַסְקָנָא דַאֲדֻמִים וְנָחִית לְאֶבֶן בּוֹהַן בַּר רְאוּבֵן:

מְצוּדַת דָּוִד ותאר מצפון. הגבול בא בפאת מערב וסיבב את עין רוגל מצפונו, והיתה אם כן משל יהודה: ויצא עין שמש. מן עין רוגל יצא לעין שמש: אל גלילות. היא גלגל האמור בגבול יהודה הצפוני, ובשני השמות נקראה, ואצל גלגל יצא הגבול כלפי הדרום, ונתרחב נחלת בנימין:

מְצוּדַת צִיּוֹן נכח. נגד:

מַלְבִּי״ם ותאר מצפון ויצא עין שמש. החוט שיצא מעין רוגל לעין שמש יצא מן הקו הישר לדרום, ועז"א ויצא, וכשבא לעין שמש הקיף את עין שמש מג' רוחותיו ועז"א ותאר מצפון, ויצא שנית לדרום וכמו שבארתי זה (למעלה טו, ז):

יח וְעָבַר אֶל־כֶּתֶף מוּל־הָעֲרָבָה צָפוֹנָה וְיָרַד הָעֲרָבָתָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַר לְעִיבְרָא דִלָקֳבֵיל מֵישְׁרָא צִפּוּנָא וְנָחִית לְעַרְבָתָה:

מְצוּדַת דָּוִד ועבר. משם עבר מעבר המקום הנקרא מול הערבה בצד הצפוני, ולא היתה אם כן מנחלת בנימין: הערבתה. היא בית הערבה המוזכר בגבול יהודה, והגבול היה מצפונו:

מַלְבִּי״ם ועבר. וכמו שבארתי למעלה בנחלת בני יהודה:

יט וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל־כֶּתֶף בֵּית־חָגְלָה צָפוֹנָה והיה [וְהָיוּ ] תצאותיו [תֹּצְאוֹת] הַגְּבוּל אֶל־לְשׁוֹן יָם־הַמֶּלַח צָפוֹנָה אֶל־קְצֵה הַיַּרְדֵּן נֶגְבָּה זֶה גְּבוּל נֶגֶב׃

רַשִׁ״י אל לשון ים המלח צפונה. בצפונו של לשון, נמצא כל הלשון בחלקו של יהודה: אל קצה הירדן. מקום שהירדן נופל בים המלח, והוא נמנה מקצוע מזרחית צפונית ליהודה, וכאן הוא מונה מקצוע דרומית מזרחית לבנימין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַר תְּחוּמָא לְעִיבַר בֵּית חָגְלָה לְצִפּוּנָא וַהֲווֹן מַפְקָנוֹהִי דִתְחוּמָה לְכֵיף יַמָא דְמִלְחָא צִפּוּנָא לִסְיָפֵי יַרְדְנָא דָרוֹמָא דֵין תְּחוּם דָרוֹמָא:

מְצוּדַת דָּוִד בית חגלה צפונה. וגם היא לא היתה מנחלת בנימין (ומה שהוזכר בנחלת בנימין ׳בית חגלה׳, היא עיר אחרת ששמה כשמה) לשון ים המלח וכו׳ רצה לומר, במקום שהירדן נופל בים המלח, והוא קצה הדרומי מהירדן, וקצה הצפוני מהים: זה גבול נגב. ממערב כלפי המזרח:

מְצוּדַת צִיּוֹן לשון. קצה הים המשוך כלשון:

כ וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל־אֹתוֹ לִפְאַת־קֵדְמָה זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לִגְבוּלֹתֶיהָ סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם׃

רַשִׁ״י והירדן יגבול אתו לפאת קדמה. הירדן היה לו לבנימין מצר מזרחי, שהירדן הולך על פני רוחב כל גבולו למזרח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַרְדְנָא תְּחוּמָא לֵיהּ לְרוּחַ קִידוּמָא דָא אַחְסָנַת בְּנֵי בִנְיָמִין לִתְחוּמָהָא סְחוֹר סְחוֹר לְזַרְעֲיַתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד יגבול אתו. יהיה לו לגבול בפאת המזרחי: לגבולותיה. את הגבולות המגבילים סביב את הנחלק לכל בני משפחותם:

מַלְבִּי״ם זאת נחלת בני בנימין לגבולתיה. הנה בנחלת כל השבטים (סימן יט) אמר זאת נחלת בני שמעון למשפחותם, וכן אמר בזבולון יששכר אשר נפתלי דן (שם). ואצל יהודה אמר (טו, יב) זה גבול בני יהודה סביב, ושם (כ) זאת נחלת מטה בני יהודה. כי אצל יהודה שתחלה לא ציין רק הגבול לא הנחלה, ור"ל כי בני שמעון לקחו אח"כ מנחלתם, וא"כ מה שחשב (טו, א - יב) הוא רק הגבול והמצר, אמר זה גבול יהודה, ומן פסוק כ' חושב הערים בפרטות אמר זאת נחלת, ואצל בנימין חושב המצר וגם הנחלה כי לא עבר זר בתוכם אמר זאת נחלת (על פרטות הערים), לגבולותיה, על המצר. ובשאר השבטים שלא ציין המצר בכל פרטיו רק הערים אמר זאת נחלת:

כא וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית־חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה קִרְוַיָא לְשִׁבְטָא דִבְנֵי בִנְיָמִין לְזַרְעֲיַתְהוֹן יְרִיחוֹ וּבֵית חָגְלָה וּמֵישַׁר קְצִיץ:

מְצוּדַת דָּוִד למשפחותיהם. הנחלק למשפחותיהם:

כב וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית־אֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבֵית מֵישְׁרָא וּצְמָרַיִם וּבֵית אֵל:

כג וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהָעַוִים וְהַפָרָה וְעָפְרָה:

כד וּכְפַר העמני [הָעַמֹּנָה] וְהָעָפְנִי וָגָבַע עָרִים שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְפַר הָעַמוֹנָה וְהָעָפְנִי וְגָבַע קִרְוִין תַּרְתָּא עַסְרֵי וּפַצְחַיהֶן:

כה גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן גִבְעוֹן וְרָמָתָא וּבְאֵרוֹת:

כו וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמִצְפַּיָא וּכְפִירָה וְהַמֹצָה:

כז וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה:

כח וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי־בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם׃

רַשִׁ״י וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים. כל אחת עיר לעצמה, וכן גבעת, קרית, חמש ערים בפסוק זה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּצְלַע אֶלֶף וִיבוּסָאֵי הִיא יְרוּשְׁלֵם גִבְעַת קִרְיַת קִרְוִין אַרְבַּע עַסְרֵי וּפַצְחֵיהֶן דָא אַחֲסָנַת בְּנֵי בִנְיָמִין לְזַרְעֲיַתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד וצלע האלף. ה׳ עיירות במקרא זה: צלע א׳, האלף ב׳, ירושלים ג׳, גבעת ד׳, קרית ה׳:

מַלְבִּי״ם ערים ארבע עשרה. ובפרטן אתה מוצא י"ב, ופי' כי צלע האלף הם ב' ערים, וכן גבעת קרית. ולדעתי השמיט מן הפרטים ענתות ועלמון שחשב בין ערי הלוים לבנימין (כא, יח), וכן משמע שצלע האלף עיר אחת ממה שבא צלע בפתח, שמורה שהוא סמוך, וכן גבעת סמוך:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.