יְשַׁעְיָהוּ נב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא־בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִתְגְלָא אִתְגְלָא לִבְשִׁי תוּקְפֵךְ צִיוֹן לִבְשִׁי לְבוּשִׁי תּוּשְׁבַּחְתִּיךְ יְרוּשָׁלַםִ קַרְתָּא דְקוּדְשָׁא אֲרֵי לָא יוֹסְפוּן וְיֶעְדוּן בִּיךְ עוֹד עָרְלִין וּמְסַאֲבִין:

אִבְּן עֶזְרָא עורי. כל המפרשים הסכימה דעתם, כי זאת הנבואה עודנה לעתיד אע"פ שישוב להזכיר, סורו צאו משם [י"א], וזאת היא תשובת ר' משה הכהן ז"ל, ולא אמר כלום כאשר אפרש, כי אם אמרנו שזאת הנבואה היא על גלות בבל ושוב הגולה, הנה כתוב לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, וכתוב כי מי נח זאת לי, כן נשבעתי (ישעיהו נ"ד ט') , והנה היא גזרה לא תבטל כלל: ובא יבא אחרי יוסיף כמו אל תרבו תדברו גבוהה (שמואל א' ב' ג') , ויחסר אות שי"ן, והוא דרך צחות בלשון:

מְצוּדַת דָּוִד עורי וגו׳. את ציון הקיצי מעתה מתרדמת הצער ולבשי העוז שהיה לך מאז: לבשי וכו׳. את ירושלים עיר הקדש לבשי בגדי תפארתך והיה שמחה: יבוא בך עוד. לבוא עוד בקרבך למשול בך:

מְצוּדַת צִיּוֹן עורי. מלשון הערה והקיצה:

מַלְבִּי״ם עורי עורי. (הכל נגד מ"ש עורי עורי לבשי עז זרוע ה', והוא משיב עורי את, בך הדבר תלוי לבשי עוזך את ציון כנ"ל). לבשי עזך ציון, במצודת ציון עיר דוד שם היה הבהמ"ק והכהונה והסנהדרין והמלכות, שזה העז הפנימי, וע"ז אמר לבשי עוזך ציון, אבל בירושלים שהיא כלל העיר שם היו רק הבגדים החיצונים בגדי תפארת שהם העושר וריבוי עם, שהיא ההצלחה הגופניית, ועז"א לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש, כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל בירושלים, וטמא אל ציון:

ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם התפתחו [הִתְפַּתְּחִי] מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת־צִיּוֹן׃

רַשִׁ״י התנערי. אישקור"א בלעז כמנער את הטלית: קומי. מן הארץ מגזרת לארץ תשב (לעיל ג): שבי. על הכסא: התפתחי. הוי נתרת: מוסרי. קריגל"ש בלע"ז: שביה. כמו שבויה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִתְנַפַּצִי מֵעָפְרָא קוּמִי תְבִי עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא יְרוּשְׁלֵם אִתְפְּסָקוּ חִנְקֵי צַוְרֵיכוֹן שְׁבִיָא כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא התנערי מעפר. דרך משל, על כן אמר שבי כי היא (הוה) שוכבת בעפר: התפתחי מוסרי צוארך. הטעם שלא תהי עוד תחת ממשלת גוי:

מְצוּדַת דָּוִד התנערי מעפר. התרוקני מעפר הארץ אשר ישבת בם בעבור האבל והצער: קומי שבי ירושלים. את ירושלים קומי מהארץ ושבי על הכסא: התפתחי וכו׳. את בת ציון השבויה בבבל התרי מעל צוארך קשורי רצועות העול:

מְצוּדַת צִיּוֹן התנערי. ענין תנועה חזקה להשליך ולהריק העפר הנדבק כמו גם חצני נערתי (נחמיה ה׳:י״ג): התפתחי. ענין התרת הקשר: מוסרי. קשורי רצועת העול: בת ציון. עדת ציון:

מַלְבִּי״ם התנערי תחלה דבר אל עיר ציון ועיר ירושלים, עתה דבר נגד עם ציון ועם ירושלים שהגלו משם, והנה השבי מן השרים והפרתמים אוסרים אותם בזקים ושומרים אותם, והשבי מן ההמון ודלת העם אינם אוסרים אותם, אבל הם הפקר שוכבים על הארץ כבהמות. עז"א התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון, כי שביה בת ציון היו השרים והפרתמים ושבי ירושלים היו ההמון ודלת העם:

ג כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ׃

רַשִׁ״י חנם נמכרתם. על עסקי חנם הוא יצר הרע שאינו לכם לשכר: ולא בכסף תגאלו. אלא בתשובה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כִדְנָן אֲמַר יְיָ מַגָן אִזְדַבִּנְתּוּן וְלָא בִכְסַף תִּתְפַּרְקוּן:

אִבְּן עֶזְרָא כי. חנם נמכרתם. מכרתי אתכם לגוים, והטעם בלא כסף, וכן אגאלכם חנם:

מְצוּדַת דָּוִד חנם נמכרתם. מה שנמסרתם ביד הכשדים הנה לא לקחתי מהם מחיר לשאפדה אתכם בכסף ולכן תגאלו ולא בכסף:

מַלְבִּי״ם כי כה אמר ה', (מבאר הטעם מה שיצוה שיצאו מעצמם ולא תאמר הלא העבד הנמכר לא יוכל לצאת בלעדי רצון אדוניו ובלא השבת דמי גאולתו, כי אחר כי חנם נמכרתם, לא לקחתי מחירכם כן לא בכסף תגאלו:

ד כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִצְרַיִם יָרַד־עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ׃

רַשִׁ״י מצרים ירד עמו וגו'. הם המצריים היו להם קצת חוב עליהם שנעשו להם אכסניא וכלכלו' אבל אשור באפס ובחנ' עשקו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְמִצְרַיִם נְחַת עַמִי בְקַדְמֵיתָא לְאִתּוֹתָבָא תַמָן וְאַתּוּרָאָה בִּלְמָא אַנְסֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא כי וגו'. הטעם כמה רעות עברו על עמי (באו) כי בתחלה ירד אל מצרים לגור ושם ענה: ואשור באפס עשקו. כמו בלא דבר, כמו חנם עשקו, הטעם על גלות אשור:

מְצוּדַת דָּוִד מצרים וכו׳. רצה לומר מה ששעבדו למצרים עם כי היה זמן רב הנה לא על חנם היתה כי מתחלה ירדו לגור בארצם בימי הרעב וכלכלו אותה: ואשור. יאמר על סנחריב ונ״נ כי גם הוא מלך באשור: באפס עשקו. רצה לומר עם כי היה בלא דבר הנה לא נשתעבדו בידו זמן רב אלא כעושק את מי ומניחו והולך לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן לגור. לדור: באפס. על חנם בלא דבר וכן אפס מעשיהם (לעיל מא): עשקו. מלשון עושק וגזל:

מַלְבִּי״ם כי כה אמר ה' מצרים, המצריים לא הגלו את ישראל מארצם ותהי להפך כי עמי ירד בראשונה אל ארצם לגור שם, ולכן מה שהחזיקו בם אחר כך לא היה העול גדול כ"כ כי הם באו בגבולם, ואשור באפס עשקו, אשור שהוא הגלה את ישראל מארצו, לא היה לו הנאה מגלותם כי על ידם נחרב ממלכתו בימי חזקיהו ותהי לאפס, עד שעשקו באפס ובלא תועלת, רק מחיר העשק היה הוא עצמו לאפס ואין:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת באפס עשקו. לפי' המפ' היה צ"ל חנם עשקו, כי אפס מורה שלא היה לו תועלת מן העושק:

ה וְעַתָּה מי־לי־[מַה־] [לִּי־] פֹה נְאֻם־יְהוָה כִּי־לֻקַּח עַמִּי חִנָּם משלו [מֹשְׁלָיו] יְהֵילִילוּ נְאֻם־יְהוָה וְתָמִיד כָּל־הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ׃

רַשִׁ״י מה לי פה. למה אני שוהא ומשהא בני כאן: יהילילו. מתפארים לאמר ידינו רמה: מנואץ. מתנאץ והרי זה דוגמת וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ח):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן עֲתִידְנָא לְמִפְרַק אֲמַר יְיָ אֲרֵי אִזְדַבַּן עַמִי מַגָן עַמְמַיָא דִשְׁלִיטוּ בְהוֹן מִשְׁתַּבְּחִין אֲמַר יְיָ וּתְדִירָא כָּל יוֹמָא עַל פּוּלְחָן שְׁמִי מַרְגְזִין:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה מה לי פה. עוד, דרך משל כלשון בני אדם, או מה לי שאחריש: כי לקח עמי חנם. בבבל ובאדום ובכל גוי: ומושליו. הם גדולי ישראל, והנכון שהם כמו על כן יאמרו המושלים בואו חשבון (במדבר כ"א כ"ז) : יהילילו. בהראות ה"א הבנין: מנואץ. התי"ו מבולע, וכן הוא מתנואץ:

מְצוּדַת דָּוִד ועתה מה לי פה. מה לי להשהות את בני פה זה זמן רב הלא מתחילה נלקח עמי להם על חנם כי מעולם לא גמלו להם טובה: מושליו יהילילו. המושלים בו יתפארו בהצלחתם ויאמרו ידיהם רמה: ותמיד כל היום. הוא כפול לתוספת ביאור: שמי מנואץ. שמי מחולל ומבוזה בעיניהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן פה. במקום הזה וכן היש פה איש (שופטים ד׳:כ׳): יהילילו. מלשון הלול והתפארות: מנאץ. ענין בזיון כמו נאצו האנשים (ש״א ב):

מַלְבִּי״ם ועתה אבל עתה בגלות שהגלה טיטוס את ישראל, הוא גרוע מן מצרים ואשור, כי * א) מה לי פה נאם ה' הכי באתי אני בגבולם כמו שבאתי לגבול מצרים, הלא הביאוני הלום מארצי ביד חזקה. * ב) כי לקח עמי חנם משליו יהילילו, הלא המושלים בם יתהוללו ויתפארו שלקחו אותם לעבדים חנם, עד שיש להם עבדים ושפחות בלא מחיר, וזה התועלת הגדול שהיה להם מהם, נגד אשור שלא לקחם לעבדים ושפחות, כי באפס עשקו. ומלבד כל זאת, הנה תמיד כל היום שמי מנאץ, באשר יחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו:

ו לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־אֲנִי־הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי׃

רַשִׁ״י ידע עמי. כשאגאלם יכירו כי שמי אדון שליט ומושל כמשמעו: לכן ביום. גאולתם יבינו כי אני הוא המדבר והנני קיימתי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן יִתְרַבָּא בְעַמְמַיָא שְׁמִי בְּכֵן בְּעִידָנָא הַהִיא תֵּידְעוּן אֲרֵי אֲנָא הוּא דְמַלְלֵית וּמֵימְרִי קַיָם:

אִבְּן עֶזְרָא לכן ידע עמי שמי. כאשר אומר הנני:

מְצוּדַת דָּוִד לכן ידע עמי שמי. כשיגאלו יכירו שמי לדעת כי נאה לי שמי המורה שאני אדון ושליט: לכן ביום ההוא. ר״ל לכן ידע ביום ההוא כי אני הוא המדבר והמבטיח להביא הגאולה והנני קיימתי הבטחתי:

מַלְבִּי״ם לכן, (יען ששמי מנואץ) ידע עמי שמי, לכן (יען שמושליו יהילילו) (ידע עמי) כי אני הוא המדבר לגאלם, והנני למלא דברי:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ידע. נמשך לשתים, לכן (ידע) ביום ההוא:

ז מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַה יָאֲוָן עַל טוּרֵי אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל רִגְלֵי מְבַסֵר מַשְׁמַע שְׁלָם מְבַסֵר טַב מַשְׁמַע פּוּרְקָן אֲמַר לִכְנִשְׁתָּא דְצִיוֹן אִיתְגְלִיאַת מַלְכוּתָא דֶאֱלָהָיִךְ:

אִבְּן עֶזְרָא מה וגו'. אחר שאושיעך, וזה הטעם הנני, מה נאוו מבניין נפעל, מגזרת וכי תאוה הוא לעיני' (בראשית ג' ו') , והאומר כי הנו"ן שורש, אינו אמת, אע"פ שתמצא זאת הלשון בלשון חכמינו: מלך אלהיך. זה הוא הנני:

מְצוּדַת דָּוִד מה נאוו. מה מאד נאים רגלי המבשר העולה על ההרים להשמיע הקול למרחוק ומשמיע וכו׳ וכפל הדבר פעמים ושלש במ״ש לפי מרבית השלום והישועה: אומר לציון. המבשר יאמר לציון הנה מלך אלהיך ר״ל הראה מלכותו וממשלתו לכל העולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן נאוו. מלשון נאה ויופי: מבשר. כן נקרא המשמיע חדשות:

מַלְבִּי״ם מה נאוו, מצייר כי המבשר יעלה על ראשי ההרים כמ"ש על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, תחלה ישמיע שלום מן האויב, ואח"כ מבשר טוב שהוא בנין המקדש וצמיחת קרן דוד (שיבאר פסוק ח'), ואח"כ משמיע ישועה הוא קיבוץ גליות (שיבאר פסוק ט'), ואח"כ אומר לציון מלך אלהיך הוא התגלות מלכות שמים בכל הארץ ובכל העמים (שיבואר פסוק י'):

ח קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן׃

רַשִׁ״י צופיך. צופים שמעמידין על החומות והמגדלים לבשר ולראות מי בא לעיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַל פַּרְנָסַיִךְ דִמְרִימִין קָלְהוֹן כַּחֲדָא מְשַׁבְּחִין אֲרֵי בְעֵינֵיהוֹן יֶחֱזוּן גְבוּרָן דִי עֲבַד יְיָ כַּד יְתִיב שְׁכִנְתֵּהּ לְצִיוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא קול. צופים שיש וכלם ישאו קול לבשרך: כי עין בעין. כי כלם יראו בעינים, ששב יי ציון, וכמוהו אשר עין בעין נראה אתה יי (במדבר י"ד י"ד) :

מְצוּדַת דָּוִד קול צופיך. קול של הצופים העומדים על המגדלים לראות ולבשר מי בא לעיר וחוזר ומפרש מה יהיה הקול ואמר כולם יחדיו ישאו קול וירננו בשמחה: כי עין בעין. ר״ל ראיה וודאית ונאמנה וכן אשר עין בעין נראה אתה ה׳ (במדבר י״ד:י״ד) בשוב כאשר שב ה׳ אל ציון להשרות שם שכינתו כמאז:

מְצוּדַת צִיּוֹן צופיך. ענין הבטה וראיה:

מַלְבִּי״ם קול צפיך, (נגד מבשר טוב) מצייר כי המבשר עומד על ההר והצופה עומד כנגדו בעבר השני, ובאותו רגע שיבשר המבשר, ישא הצופה את עיניו ויראה הדבר בעין, וישא קול לעומת המבשר קול שמחה כי ראה הדבר בעיניו, ואז הצופה עם המבשר יחדו ירננו (ור"ל הנביאים המבשרים וישראל הצופים). כי עין בעין יראו, ר"ל כי עד עתה ג"כ ראו הנביאים שיבת ציון בעין המחזה שהוא עין הפנימי הרואה בנבואה, אבל לא בעין בשר וחוש החיצוני, אבל עתה עין בעין יראו, העין החוזה יראה בעין החושיי ובפועל שוב ה' ציון, (וכבר כתבתי כי ציון תצייר המלוכה והכהונה ובית המקדש וזה יראו בעין, וזה נגד מבשר טוב):

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עין בעין. הב' בי"ת הכלי, העין תראה באמצעות העין לא ראיה שכליית, וכן במדבר (יד יד):

ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי־נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בּוּעוּ וְשַׁבַּחוּ כַּחֲדָא חָרְבַת יְרוּשְׁלֵם אֲרֵי עֲתִיד יְיָ לְנַחְמָא עַמֵהּ פָּרִיק יְרוּשְׁלֶם:

אִבְּן עֶזְרָא פצחו. לשון צחות, וכן בלשון קדר, הנה הוא כטעם דיבור:

מְצוּדַת דָּוִד פצחו וכו׳. הבתים החרבות אשר בירושלים פתחו פה להרים קול שמחה ורננו יחדיו והוא ענין מליצה: כי נחם ה׳. את עמו במה שהביא להם הטובה: גאל ירושלים. מיד העכו״ם המושלים בה:

מְצוּדַת צִיּוֹן פצחו. פתחו פה בהרמת קול שמחה וכן פצחי רנה וצהלי (לקמן נד):

מַלְבִּי״ם פצחו, בנשוא הצופים קול רנה עם המבשרים, גם חרבות ירושלים יפצחו קולם וירננו יחדו עם המרננים הקודמים שהם הצופים והמבשרים (וכבר כתבתי כי ירושלים תציין השבת ההמון וקיבוץ גליות כי נחם ה' עמו שהוא קיבוץ גליות ועי"כ נחם ירושלם שתתיישב מבניה וזה נגד משמיע ישועה):

י חָשַׂף יְהוָה אֶת־זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל־הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ׃

רַשִׁ״י חשף. גלה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן גַלֵא יְיָ יַת דְרַע קוּדְשֵׁהּ לְעֵינֵי כָּל עַמְמַיָא וְיֶחֱזוּן כָּל דְבִסְיָפֵי אַרְעָא יַת פּוּרְקָנָא דֶאֱלָהָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא חשף. הטעם הראו' גבורתו, כגבור שיהרוג בכח זרועו: כל אפסי ארץ. ויש אומרים קצות הארץ בלא חבר, רק מהטעם, ואחרים אמרו כי כמהו ואשור באפס עשקו (ישעיהו מ"ז ח') , כאילו אמר באפסו, ועוד כמוהו אני ואפסי [לעיל ד'], ויש אומרים שהאל"ף נוסף, כמו פיסת בר (תהלים ע"ב ט"ז) , והנכון בעיני שהוא כמו מי אפסי', ואל תתמ' כי הפסוק ישים יד ורגל ובטן ופה והטעם ידוע, שהמדבר הוא בן אדם וכן השומע, ישים הדברים בדרך משל כאילו הם על צורות בן אדם, להבין השומעים:

מְצוּדַת דָּוִד חשף ה׳. גלה זרועו להכות בהם ואחז במשל מגבור המגלה זרועו להלחם מול האויב: כל אפסי ארץ. כל היושבים בקצות הארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן חשף. גלה כמו חשפי שובל (לעיל מו): אפסי. קצות כי בקצות הארץ כאלו אפס וכלה:

מַלְבִּי״ם חשף, (זה נגד אומר לציון מלך אלהיך) ה' חשף את זרוע קדשו שהם נסים הגדולים אשר לא תשיגם זכות אדם וצדקתו כלל, ונסים האלה יראה בגלוי לעיני כל הגוים, עד שעל ידי זה יראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, ועי"ז תתגלה מלכות שמים בכל העולם כולו, כי יראו שהתשועה אינה מקרית או טבעית רק היא ישועת אלהינו:

יא סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל־תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י טמא. אל תגעו, שקץ יהיו לכם מליג' בהם: צאו מתוכה. מתוך הגלות כל נחמות האלו האחרונות אינן אלא על גלות האחרון: הברו. הטהרו: נושאי כלי ה'. הכהנים הלוים שהיית' נושאי' כליו (של הקב"ה) במדבר (מכאן לתחיי' המתים):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִתְפְּרַשׁוּ אִתְפְּרַשׁוּ פּוּקוּ מִתַּמָן בִּמְסָאָב לָא תִקְרְבוּן פּוּקוּ מִגַוָהּ אִתְבְּחָרוּ נַטְלֵי מָנֵי בֵית מַקְדְשָׁא דַיָי:

אִבְּן עֶזְרָא סורו וגו'. אמר רבי משה הכהן ז"ל צאו מתוכה של בבל, והנכון בעיני שמלת סורו סורו טמא, לכל הגולה שהיא בינות הגוים: סורו סורו. פעמים דרך מהירות כמו סורה אדוני (שופטים ד' י"ח) : צאו משם. כל אחד ואחד ממקום גלותו: טמא אל תגעו. שיבדלו מאומות העולם: צאו מתוכה. כל אחד ממדינת גלותו, כי אין בכל הפרשיות למעלה זכר בבל: הברו. בנין נפעל והיה ראוי להדגש בעבור אות הכפל: נשאי כל יי. הם ישראל נושאי התורה, ויש אומר על הלוים שהם נושאי הארון, והראשון נכון בעיני:

מְצוּדַת דָּוִד סורו סורו. הכפל לומר במהירות רב סורו מארץ כשדים וצאו משם: צאו מתוכה. מתוך כל עיר שאתם בה: הברו נושאי כלי ה׳. הנקו מכל טומאה אתם הנושאים כלי ה׳ רצה לומר כלי זיין שלכם יהיו כלי ה׳ שהם התורה והמצות לא חרב ולא חנית:

מְצוּדַת צִיּוֹן הברו. מלשון ברור ונקי:

מַלְבִּי״ם סורו סורו, מצייר איך מצום אז שיצאו מארץ העובדים לשמש וצבא השמים משני טעמים. * א) מפני שהעפר עצמו טמא ועז"א צאו משם יען כי טמא אל תגעו בל תגעו בדבר טמא וזה מפני טהרת הגוף. * ב) מפני טהרת הרעיון והמחשבה שא"א שיבררו מחשבותיהם אל הקדש בעודם בין עובדי כו"מ, ועז"א צאו מתוכה הברו לב ומחשבה, אתם נשאים כלי ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת צאו משם, צאו מתוכה, משם מורה המקום. ומתוכה מורה העם הגרים שם, צאו מן המקום (בראשית יט) קומו צאו מתוך עמי (שמות יב). חברו על טהרת המחשבה, בר לבב, עם נבר תתברר:

יב כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי־הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י כי הולך לפניכם. שני דברים שבסוף המקרא הזה מיישבין שני דברים שבראשו כי לא בחפזון תצאו. מה טעם, כי הולך לפניכם ה' לנחותכם הדרך ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך אין יציאתו בחפזון. ובמנוסה לא תלכון. לפי שמאסיפכם אלהי ישראל הולך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף כמו ונסע דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות ההולך אחרי המחנה קרוי מאסף לפי שהוא ממתין את הנחלשים ואת הנכשלים וכן הוא אומר ביהושע והמאסף הולך אחרי הארון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי לָא בִּבְהִילוּ תִּפְּקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וּבְעֵירוֹקֵי לָא תִתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן אֲרֵי מְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן יְיָ וַעֲתִיד לְכַנָשָׁא גַלְוַתְכוֹן אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא כי לא בחפזון תצאו. כאשר יצאתם ממצרים: כי הולך לפניכם. כבוד השם: וטעם מאספכם. בעבור שהם מפוזרים בגלות, ולפי דעתי כי השם יסוב אותם, כי הכבוד הולך לפניהם ואחריהם, כמו מאסף לכל המחנות (במדבר י' כ"ה) :

מְצוּדַת דָּוִד כי לא בחפזון. אלא לא תצאו בחפזון ובהלה ר״ל עם כי אמרתי שתסורו משם במהירות מ״מ לא תצאו בבהלה כאדם המפחד ולא תלכון במנוסה ורדיפה כאדם הבורח: כי הולך וכו׳. כי ה׳ הוא ההולך לפניכם והוא המאסף ללכת אחריכם וא״כ תהיו בטוחים ביותר:

מְצוּדַת צִיּוֹן כי. אלא: בחפזון. ענין מהירת הבהלה: ובמנוסה. מלשון ניסה ורדיפה: ומאסיפכם ההולך אחר המחנה נקרא מאסף וכן מאסף לכל המחנות (במדבר י׳:כ״ה) וזהו לפי שהוא מאסף כל הנכשלים הנשארים באחרונה:

מַלְבִּי״ם כי לא בחפזון הנחפז נחפז אל הדבר, והנס נס מן הדבר, והנה יציאת מצרים היציאה עצמה היתה בחפזון, כמ"ש כי בחפזון יצאת ממצרים, כי נחפזו אל הטובות הגדולות מהתגלות השכינה בעמוד אש וענן ויתר הישועות שלא השיגו עד בואם אל הר ה' חורבה. והליכתם בדרך אח"כ, היה במנוסה, כי אח"כ רדפו מצרים אחריהם, אבל לעתיד לא יהיה כן, ומפרש כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ה', ואל מי תחפזו, הלא לא תצטרכו ללכת אחריו עד הר האלהים כי ילך לפניכם, וכן לא תלכו בדרך במנוסה מפני האויב שאחריכם, כי מאספכם יהיה אלהי ישראל, הוא ילך אחריכם כמאסף ההולך אחר המחנות ומלפני מי תנוסו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ה', אלהי ישראל. ה' יקרא מצד שהוא מנהיג העולם כולו, ואלהי ישראל מצד השגחתו הפרטית על ישראל, המאסף שילך אחר המחנות להצילם מאויב רודף אחריהם, יהי' אלהי ישראל, נגד האויב. ולפניהם שילך להאירם באור החיים יהיה מצד שהוא ה' כי באור הזה ילך אז העולם כולו:

יג הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד׃

רַשִׁ״י הנה ישכיל עבדי. הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא יַצְלַח עַבְדִי מְשִׁיחָא יְרוּם וְיִסְגֵי וְיִתְקוֹף לַחֲדָא:

אִבְּן עֶזְרָא הנה ישכיל עבדי. זאת הפרשה קשה מאד: אמרו תועי רוח שהוא רמז לאלהיה', ויפרשו עבדי הגוף, וזה לא יתכן, כי הגוף לא ישכיל ואפי' כשאדם חי, ועוד מה טעם יראה זרע (יאריך ימים) , והוא לא היה לו בן, ועוד יאריך ימים ולא היה כן, ועוד ואת עצומים יחלק שלל, והראיה גמורה כי למעלה, כי הולך לפניכם יי, והם ישראל, ואחר כך רני עקרה, והיא כנסת ישראל, והנה טעם עבדי, כל מי שהיה בגלות מישראל והוא עבד השם, ורבים פירשוהו על משיח, בעבור שאמרו קדמונינו ז"ל [מדרש רבה איכה א' ט"ז] כי ביום שחרב בית המקדש נולד משיח, והוא אסור בזיקי', והנה אין טעם לפסוקים רבים, נבזה וחדל אישי', מעוצר וממשפט לוקח, ויתן את רשעי' קברו, ומה טעם יראה זרע יאריך ימים, והגאון רב סעדיה ז"ל פירש כל הפרשה על ירמיה ויפה פירש וטעם יזה גוים רבים בפיו בדרך נבואתו, כיונק לפניו גם כתב בתחלת ספרו (ירמיה א' י') כי קטן היה כאשר נתנבא, ויי הפגיע בו והוא חטא רבים נשא כי כן כתוב זכר עמדי לפניך לבקש עליהם טובה [שם י"ח כ'], כשה לטבח יובל וכן כתוב ואני ככבש אלוף יובל לטבח [שם י"א י"ט], ופירש ואת עצומים יחלק שלל על ארוחה ומשאת שנתן לו רב טבחי' [שם מ' ה'], והנכון בעיני כי כל הפרשה דבקה כי מה טעם להזכיר ירמיהו אחר הנחמות ולפני הנחמות, והנה ידבר על כל עבד יי שהוא בגלות, או יהיה עבדי כמו ישראל עבדי, וזה קרוב מזה: והנה ישכיל עבדי. יבין עבדי, כי עוד ירום ונשא, מבנין נפעל:

מְצוּדַת דָּוִד הנה ישכיל עבדי. אז יצלח עבדי ישראל וקראם כולם בל׳ יחיד כדרך המקרא במקומות רבות: ירום וכו׳. יהיה רם ונשא וכו׳ וכפל הדבר במ״ש לפי מרבית הגדולה והממשלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ישכיל. הוא ענין הצלחה כי המצליח בדבר נראה כאלו עשה מעשהו בהשכל וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (ש״א יח):

מַלְבִּי״ם הנה ישכיל עבדי, ר"ל אז בעת ההיא ישכיל עבדי ישראל ויצליח, בעת ההיא ירום מאד, בעת.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ירום ונשא וגבה. רם ונשא מציין המקום, רם נקודת הרום, ונשא העתק הדבר מן השפל אל הרום, וגבה מציין גובה הדבר עצמו, למשל עץ ארז כולו גבוה, ורם מצד ראש העץ, ונשא אם הולך וגדל עוד, ובמליצה זו יציין ברם ונשא מעלת שררותו וכבודו מעלה מקומית ובגובה מציין מעלתו מצד עצמו בחכמה ודעת ויראת ה':

יד כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן־מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם׃

רַשִׁ״י כאשר שממו. כאשר תמהו עליהם עמים רבים בראותם שפלותם ואמרו זה אל זה כמה משחת מאיש מראהו (של ישראל) ראו מה תארם חשוך משאר בני אדם כן כאשר אנחנו רואים בעינינו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּמָא דִסְבַרוּ לֵיהּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹמִין סַגִיאִין דַהֲוָה חֲשִׁיךְ בֵּינֵי עַמְמַיָא חֶזְוֵהוֹן וְזִיוְהוֹן מִבְּנֵי אֱנָשָׁא:

אִבְּן עֶזְרָא כאשר שממו עליך. כמו ושממו עליה אויביכם (ויקרא כ"ו ל"ב) , והטעם שישתומם כל מי שיראה עבד השם: וטעם רבים הגוים: וטעם כן. כאילו אמר היה כן.כן משחת מאיש. והנה משחת תאר השם: ותארו. בא על דרך רחבו, וזה דבר ידוע כי כמה גוים יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות, וישאלו היש ליהודי פה או עין, כן [שמעתי] בארץ ישמעאל ובאדום:

מְצוּדַת דָּוִד כאשר שממו. כפי שיעור מרבית התמהון אשר תמהו רבים על שפלותם באמרם הן אמת נשחת מראהו ממראה איש ותארו משונה מתואר בן אדם ר״ל אין בו לא ממשלה ולא גבורה ולא אמצות הלב:

מְצוּדַת צִיּוֹן שממו. ענין תמיהה כמו פנו אלי והשמו (איוב כ״א:ה׳): כן. ענינו כמו אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳): מראהו. הוא זיו קלסתר פנים בלובן ובהירות: ותארו הוא צורת הפרצוף:

מַלְבִּי״ם אשר שממו עליך רבים, בעת שרבים ישוממו ויתמהו עליו לאמר כן משחת וכו' בעת ההיא תהיה הצלחתו בתכלית הגדולה, כן משחת מאיש מראהו.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כאשר. בעת אשר, ויהי כאשר הקריב אברם לבא מצרימה: כן כן. דמיון הערך השוה כשני כפ"י הדמיון, כעם ככהן: משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם. המראה מציין הצבע, והתואר בנין הפרצוף במחוגה מתוארת, למשל תואר החוטם הלחיים וערכם בערך הגוף, ויש הבדל בין איש ובני אדם, איש כולל כל יש ונמצא, ובני אדם מציין מין האדם. אומר מצד התואר דומה כתואר בהמה לא כתואר אדם. ומצד הצבע (שימצאו בע"ח שצבעם יפה מאד) צבעו משונה מכל יש ונמצא:

טו כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא־סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ׃

רַשִׁ״י כן יזה גוים רבים. כן עתה גם הוא תגבר ידו וידה את קרנות העכו"ם אשר זירוהו: יקפצו. יסגרו פיהם מרוב תימהון, כי כבוד אשר לא סופר להם על שום אדם ראו בו: התבוננו. אסתכלו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כֵּן יְבַדַר עַמְמִין סַגִיאִין עֲלוֹהִי יִשְׁתְּקוּן מַלְכִין יְשַׁווּן יְדֵיהוֹן עַל פּוּמְהוֹן אֲרֵי דְלָא אִשְׁתָּעִיאוּ לְהוֹן חֲזוֹ וּדְלָא שְׁמָעוּ אִסְתַּכֵּלוּ:

אִבְּן עֶזְרָא כן יזה וגו'. זה הטעם כמו ירום ונשא, כאשר היה (כן) אמת שנשחת תוארו בעיני הרואים, כן יבא זמן שינקם מהם: וטעם יזה. ישפוך דמיהם: אז יקפצו מלכים פיהם. והנה עליו כמו בשבילו: אשר לא ספר להם ראו. שלא עלה על לב הגוים שתהיה לישראל תשועה:

מְצוּדַת דָּוִד כן יזה גוים רבים. כמרבית השיעור הזה בעצמו ימשול ויגבר ידו ויאמץ לבבו להזות ולטפטף דמי עמים רבים עכו״ם: עליו יקפצו מלכים פיהם. על הדבר הזה יסגרו מלכי העכו״ם את פיהם לבלי דבר מאומה מרוב התמהון: כי אשר לא סופר להם ראו. ר״ל בעיניהם ראו הגדולה והממשלה עוד יותר ממה שסופר להם כי הוסיף על השמועה ואשר לא שמעו כפל הדבר במ״ש: התבוננו. הסתכלו בהבנת אמתת הדבר כפי מה שהיא:

מְצוּדַת צִיּוֹן יזה. מל׳ הזאה והטפה כמו ויז נצחם על בגדי (לקמן סג): יקפצו. ענין סגירה כמו ועולתה קפצה פיה (איוב ה׳:ט״ז): התבוננו. ענין הסתכלות יתירה כמו ואתבונן אליו בבוקר (מ״א ג):

מַלְבִּי״ם כן יזה גוים רבים, כמו שמשחת מאיש מראהו כן יזה גוים רבים, שגבורתו להזות גוים רבים תהיה בתכלית הגבורה כמו שמה שהיה מראהו משחת מאיש היה ג"כ בתכלית השפלות, שלפי גודל שפלותו תחלה כן תהיה התנשאותו אח"כ, עליו יקפצו מלכים פיהם, בעת יזה העכו"ם שהדרך הוא שמלכיהם יריבו בעדם, אבל עליו יסגרו פיהם וישתוקו, כי אשר לא ספר להם ראו, ר"ל כי הבלתי אפשר יהיה בשני פנים. * א) בלתי אפשר במציאות בפועל. * ב) בלתי אפשר במחשבה. הבלתי אפשרי במחשבה הוא רק קיבוץ החיוב ושלילה בנושא אחד כמו מחוגה מרובע, אבל הבלתי אפשר במציאות הוא אפשר בהגיון, כמו שיעוף אדם לשמים הוא בלתי אפשר במציאות ומ"מ הוא אפשר במחשבה, כי אין מושג העפיפה סותר למושג אדם, יאמר כי הפליאה הזאת מהצלחת ישראל היה עד עתה אצלם בלתי אפשר במציאות כי לא קרה עוד כזאת ועז"א אשר לא ספר להם שקרה בפועל ראו עתה בחושיהם, ויותר מזה כי היה אצלם כדבר בלתי אפשרי במחשבה, כי לא יכלו לצייר דבר כזה במחשבתם ולהבינו עד עתה שעם חלש ונבזה יתנשא כ"כ, ועתה אשר לא שמעו התבוננו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לא ספר, לא שמעו. הבלתי מסופר אפשר להשמע אם יסופר, והבלתי נשמע בלתי אפשר לצייר במחשבה כלל, וההבדל בין בלתי אפשר במציאות ובלתי אפשר ההגיוני בארתיו בחבורי על חכמת ההגיון:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.