יוֹנָה ג

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֶל־יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם יוֹנָה תִּנְיָנוּת לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי - פעם שנית.

מְצוּדַת דָּוִד שנית. בדבר השליחות אל נינוה:

מַלְבִּי״ם ויהי דבר ה' אל יונה שנית, הרי"א כתב עמ"ש חז"ל ששנית דבר עמו לא שלישית, שזה מוכרח ממ"ש בסדר עולם שיונה משח את יהוא בשנת ג"א ס"ב לבריאת עולם וחיה עד זכריה שמלך ג"א קקס"ד, הרי חיה מיום שהתחיל להתנבאות מאה ושתים שנה ולא מצאנו לו נבואה אחרת במשך הזמן הזה כי אם שתי הנבואות שנבא על נינוה מזה ידענו שנחדלה ממנו הנבואה מני אז, וראוי היה להעשות כן אחר שהוא נאץ את הנבואה ולא רצה למלאות דבר ה', ויפלא שהוא סותר א"ע מ"ש אח"ז בסמוך שנבואת יונה על נינוה היתה שש שנים לפני חורבן שומרון שזה היה בימי הושע בן אלה וא"כ נבא עוד י' שנים בימי מנחם בן גדי, ב' שנים בימי פקחיה בנו, כ' שנים בימי פקח, ושלש של הושע, הרי נמשך זמן נבואתו קל"ז שנה, וגם הלא נבואת נינוה היתה בסוף ימיו ואיך נביא ראיה ממה שלא דבר עמו ה' קודם למעשה זו לאמר שהיה עתיד ליקח הנבואה ממנו, ואז לא סרב עדיין בשליחות, עוד יתפלא שבס' נחום כתב שארבעים שנה מאותו זמן שנבא יונה היה חורבן שומרון ועוד יתחברו אל זה שמונים שנה והיה חורבן נינוה, והלא מן חורבן שומרון עד חורבן נינוה שהיה בשנת ד' ליהויקים היה קי"ד שנה, וגם סותר למ"ש שנבואת יונה היתה שש שנים לפני חרבן שומרון:

ב קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וִּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת־הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קוּם אֱזֵיל לְנִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא וְאִתְנַבֵּי עֲלָהּ יַת נְבוּאֲתָא דִי אֲנָא מְמַלֵיל עִמָךְ:

אִבְּן עֶזְרָא קום - הוא יורה כי לא הלך דרך שתרחק נינוה, אם ישלחהו שנית ילך.

מְצוּדַת דָּוִד אשר אנכי דובר אליך. והוא מה שקרא ואמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ולא הוצרך לפרש כי מאיליו יובן:

מַלְבִּי״ם השאלות: למה שינה בפעם הזאת ואמר וקרא את הקריאה אשר אנכי דובר אליך ולא אמר כלשון שאמר לו בפעם הראשון?: קום לך, בפעם הזאת כבר נחתם גזר דינם לכן לא אמר כי עלתה רעתם לפני, רק שלחהו בדרך נבואה שיודיע להם את אשר נגזר עליהם שנינוה תהפך בעוד ארבעים יום:

ג וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל־נִינְוֶה כִּדְבַר יְהוָה וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר־גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם יוֹנָה וַאֲזַל לְנִינְוֵה כְּפִתְגָמָא דַייָ וְנִינְוֵה הֲוַת קַרְתָּא רַבְּתָא קֳדָם יְיָ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין:

אִבְּן עֶזְרָא ויקם - אמר רבי ישועה: כי הלכו אנשי הספינה אל נינוה והגידו דבר יונה, על כן האמינו ומלת לאלהים פירשתיה. מהלך שלשה ימים - וסביב המדינה והוא מהלך יום אחד, מן הקצה אל הקצה, או לא הלך לקרא רק מהלך יום אחד על כן.

מְצוּדַת דָּוִד מהלך. כשיעור הליכת שלשה ימים:

מְצוּדַת צִיּוֹן לאלהים. דרך המקרא כשרוצה להגדיל דבר בתכלית סומכו למלת אל וכן ארזי אל (תהלים פ):

מַלְבִּי״ם ויקם וילך אל נינוה כדבר ה'. מפני שבפעם ראשון צוה שיקרא להם דברי תוכחה שישובו מעונותיהם, ובפעם הזה צוה שינבא להם את גז"ד שנגזר עליהם, היה ספק אצלו אם יקיים גם הדבור הראשון ויודיע להם היעוד של ההפיכה וגם יוכיחם על עונותיהם, באר שעתה לא קרא רק כדבר ה' שדבר לו עתה, שאחר שהודיע לו הגז"ד חשב שלא תועיל להם עוד תשובה ושנבטל הדבור הראשון, ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים יחסה אל האלהים מפני גדלה כמו הררי אל שלהבת יה, או ר"ל שהיתה חשובה בעיני אלהים לעיר גדולה עד שלכן חס עליה מהשחיתה:

ד וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת׃

רַשִׁ״י נהפכת. נחרבת (ולא אמר נחרבת כי נהפכת משמש שתי לשונות רע וטוב אם לא יעשו תשובה נחרבת, ואם יעשו תשובה אז נהפכת על אנשי נינוה קאי שיהפכו מרעה לטובה ויעשו תשובה הג"ה דר"ע):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרֵי יוֹנָה לְמֵיעַל בְּקַרְתָּא מְהַלֵיךְ יוֹמָא חָד וְאַכְרֵיז וַאֲמַר בְּסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וְנִינְוֵה מִתְהַפְּכָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויחל - יש אומרים: כי נהפכת – שנהפכה ממעשיה הרעים וזה דרש איננו נכון, רק הדבר, כמו: רגע אדבר.

מְצוּדַת דָּוִד ויחל. כשהתחיל לבוא בעיר מהלך יום קרא ואמר הנה יש עוד זמן ארבעים יום ואח״ז תהיה נינוה נהפכת ר״ל כמהפכת סדום ועמורה מיש לאין:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויחל. מל׳ התחלה:

מַלְבִּי״ם השאלות: למה המתין יונה מלקרות עד שהלך בעיר מהלך יום אחד?: ויחל יונה לבא בעיר מהלך יום אחד ויקרא, מפני שהיה מסתפק מתי יתחילו זמן הארבעים יום אחר שהיתה מהלך ג' ימים ואם היה קורא תיכף, ביום הראשון יתחילו היושבים בקצה העיר לחשב הארבעים יום מאותו יום והיושבים בקצה השני יתחילו לחשב מיום השלישי, לכן המתין עד שהלך מהלך יום אחד וקרא ביום השני וחשב שמאותו יום יתחיל החשבון שהוא יום הממוצע, ויקרא עוד ארבעים חוץ מיום זה, שהוא ארבעים עם יום האחרון, ובזה תתקיים נבואתו בכל אופן, והרי"א חשב בכאן חשבונות רבים איך לא נתקיימה נבואת יונה, ופי' שמ"ש ונינוה נהפכת נתקיים בכל אופן שהיה הכוונה או שתתהפך במעשיה ותכונתה מרעה לטובה או שתתהפך ממש, עוד כתב שנתקיים הדבר שפי' ארבעים יום היינו ארבעים שנה וחשבון עוד שמספרו שמונים. ור"ל עוד וארבעים היינו ק"ך שנה שק"ך שנה אח"ז נחרבה ע"י נבוכדנצר, וכבר כתבתי שיש סתירה בחשבונותיו אלה, ובאמת א"צ לכל זה, כי היעודים האלהיים הם תנאים, אם לא ישובו מדרכם הרע נינוה נהפכת, כמ"ש רגע אדבר על גוי וכו' לנתוש ולנתוץ וכו' ושב הגוי ההוא וכו', ומה ששאל שהיה לו ליונה לפרש שתהיה נהפכת אם לא ישובו בתשובה, אינה קושיא כי כבר ידעו זאת ממה ששלח להם נביא להתרות בם, שאם היתה הגזרה חרוצה בלי השנות לא היה צריך להודיע זה ע"י נביא שהנביא לא ישולח רק להשיב את העם בתשובה ולבטל הגזרה, ובאמת היה ראוי ליונה עצמו לעשות כן שכן נצטוה בפעם הראשון, רק הוא לא מלא כל הדברים ולא הכריז רק הגזרה שבאה אליו בדבור השני מפני שהיה רצונו שיטעו ולא יעשו תשובה, ואם נרצה לומר כדברי הרי"א שנתקיים הגזרה אחר שנים, י"ל שהיה שליחות יונה בימי מנחם בן גדי ונתקיים הגזרה קצת על מלכות אשור בשנת ט"ו לחזקיה שהיה ארבעים שנה אחר שליחות יונה שיצא מלאך ה' והפך את מחנה אשור שנינוה היתה ראש מלכותו, ובני המלך הכוהו בחרב, ונתקיים היעוד קצת:

ה וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד־קְטַנָּם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהֵימִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בְּמֵימְרָא דַייָ וּגְזָרוּ צוֹמָא וַאֲסָרוּ שַׂקִין מֵרַבְּהוֹן וְעַד זְעָרֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמינו - כמו: ויאמן העם. והטעם: באלהים – בדבר אלהים.

מְצוּדַת דָּוִד באלהים. ר״ל בדבר האמור בשם האלהים: ויקראו צום. הכריזו יום צום:

מַלְבִּי״ם ויאמינו אנשי נינוה באלהים, והיה החדוש שהאמינו תיכף ולא בקשו אות או מופת ותיכף התחילו בתפלה ע"י שלבשו שקים לתענית והכנעה, והעם לא התעוררו לתשובה כי לא עלה על דעתם שהם חוטאים כי יונה לא הודיעם זאת כנ"ל:

ו וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל־מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל־הָאֵפֶר׃

רַשִׁ״י אדרתו. לבוש יקריה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמְטָא פִּתְגָמָא לְוַת מַלְכָּא דְנִינְוֵה וְקָם מִכּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ וְאַעְדִי לְבוּשֵׁי יְקָרֵיהּ מִנֵיהּ וְאִתְכַּסֵי שַׂקָא וִיתִיב עַל קִיטְמָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויגע - זה לפני לבוש השקים. ויעבר - הסיר. ויכס - בשרו שק, כי הוא פועל יוצא.

מְצוּדַת דָּוִד ויגע הדבר. השמועה הגיעה לאזני המלך וקם מכסאו לשבת על הארץ והעביר מעליו לבוש מלכות:

מְצוּדַת צִיּוֹן אדרתו. ת״י לבוש יקריה וכן אדרוז שנער (יהושע ז) והוא מל׳ אדיר: שק. יריעה עבה:

מַלְבִּי״ם ויגע, אבל בעת שהגיע הדבר אל המלך אז התעורר גם הוא, אם להכנע בעצמו במה שקם מכסאו ויעבר אדרת מלכות מעליו ותחת אדרת ויכס שק, ותחת הכסא וישב על האפר:

ז וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל־יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל־יִרְעוּ וּמַיִם אַל־יִשְׁתּוּ׃

רַשִׁ״י ויזעק. צוה והכריז: מטעם המלך וגדוליו. מעצת המלך וגדוליו ציוו להכריז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַכְרֵיז וַאֲמַר בְּנִינְוֵה מִגְזֵירַת מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְמֵימָר אֱנָשָׁא וּבְעִירָא תּוֹרָא וַעֲנָא לָא יִטְעֲמוּן מִדַעַם וְלָא יִרְעוּן וּמַיָא לָא יִשְׁתּוּן:

אִבְּן עֶזְרָא ויזעק, מטעם - מעצתו ודעתו ושכלו, כמו בשנותו את טעמו.

מְצוּדַת דָּוִד ויזעק. צוה להכריז בקול זעקה לאמר מעצת המלך ומעצת גדולי המלכות נגזר לאמר האדם והבהמה וגו׳ ובעבור עגמת נפש ציוו למנוע מאכל מבהמות למען יכנע לב האנשים: אל ירעו. מוסב על הבהמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויזעק. הכריז בקול זעקה: מטעם. ענין עצה הנאמרה בטעם וכן וטעם זקנים יקח (איוב י״ב:כ׳): יטעמו. מל׳ טעימה וענינו אכילה מועטת: מאומה. שום דבר: ירעו. מל׳ מרעה:

מַלְבִּי״ם ויזעק, וחוץ מזה צוה להכריז, מטעם המלך וגדוליו ועצתיו יצא הכרוז לאמר, א] האדם והבהמה (היינו הבהמה הנמצאת בבית האדם) אל יטעמו מאומה, ב] והבקר והצאן הרועים בשדה אל ירעו, וכולם מים אל ישתו:

ח וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל־אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן־הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם׃

רַשִׁ״י ויקראו אל אלהים בחזקה. אסרו אמהות לבד והולדות לבד אמרו לפניו רבש"ע אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתְכַּסוּן סַקִין אֱנָשָׁא וּבְעִירָא וִיצַלוּן קֳדָם יְיָ בִּתְקוֹף וִיתוּבוּן גְבַר מֵאוֹרְחֵיהּ בִּישְׁתָּא וּמִן חֲטוֹפָא דְבִידֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ויתכסו, ויקראו - האדם מי שהוא בן דעת, או מי שהוא שידע שעשה רע, או כמו אולי. ומלת ושב – על השם הנכבד.

מְצוּדַת דָּוִד ויתכסו. גם זה מן הכרוז שצוה שכולם יתכסו בשקים להראות הכנעה מרובה ושהאנשים יקראו אל אלהים בכל לב וכל אחד ישוב מדרכו הרעה ומן החמס אשר עשו בכפיהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בחזקה. ר״ל בכל לב:

מַלְבִּי״ם ויתכסו, גם בכסוי השק יכללו גם הבהמה והוסיף א] תפלה, שיקראו אל אלהים בחזקה, ב] תשובה שישובו כל איש מדרכו הרעה ומן החמס, כי על החמס אין מועיל הוידוי והחרטה עד שישיב את החמס הנמצא בכפיו, אל בעליו:

ט מִי־יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד׃

רַשִׁ״י מי יודע. עבירו' שבידו ישוב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַן יְדַע דְאִית בִּידֵיהּ חוֹבִין יְתוּב מִנְהוֹן וְיִתְרַחֵים עֲלוֹהִי מִן קֳדָם יְיָ וִיתוּב מִתְּקוֹף רוּגְזֵיהּ וְלָא נוֹבֵד:

מְצוּדַת דָּוִד מי יודע. גם זה מן הכרוז שאמר מי היודע דרכי התשובה ישוב לה׳ ואז ינחם האלהים וישוב מחרון אפו ולא נהיו נאבדים מן העולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונחם. ענין הפוך מחשבה וחרטה:

מַלְבִּי״ם מי יודע ישוב, שכל אחד ישוב מן העון שיודע, בענין שחייבם לעשות תשובה על הנסתרות ג"כ, וכמו שיתחרטו המה, כן ונחם האלהים מן הגזרה, ובזה הבטיחם שישוב האלהים מחרון אפו, כי ממה ששלח אליהם נביא הבין שיש להם תקנה בתשובה:

י וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃

רַשִׁ״י וינחם האלהים. נתעשת על הרעה לשוב ממנה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּגְלַן קֳדָם יְיָ עוֹבָדֵיהוֹן אֲרֵי תָבוּ מֵאוֹרְחַתְהוֹן בִּישְׁתָא וְתָב יְיָ מִן בִּישְׁתָא דִי מַלֵיל לְמֶעְבַּד לְהוֹן וְלָא עֲבָד:

אִבְּן עֶזְרָא וירא האלהים - שיאמינו בו. וככה ביתרו: לפני האלהים. וינחם - דברה תורה כלשון בני אדם.

מְצוּדַת דָּוִד כי שבו. כי כן עשו כדבר המלך ועם כי לא נזכר: וינחם. נתחרט על הגזרה:

מַלְבִּי״ם וירא האלהים את מעשיהם, ר"ל שתחלה ששבו אנשי נינוה היה רק חרטה אבל לא שבו במעשה שיתקנו החטא העבר ע"י מעשה, אבל אחר פקודת המלך ראה אלהים את כל מעשיהם כי שבו, ששבו במעשה שהשיבו את הגזל ואת העשק בפועל, לכן וינחם האלהים על הרעה, והגם שלא שבו רק על חטא הגזל לא על ע"ז, בכ"ז אחר שגז"ד נחתם על הגזל וזה תקנו, לא עשה את הרעה, ר"ל שאם היתה הרעה מוכנת לבא עליהם בטבע עפ"י המערכה היתה באה עליהם גם אז, אחר שעדן עבדו ע"ז והיו תחת המערכה לא ישדד ה' הטבע לעובדי ע"ז, אבל אחר שמצד הטבע לא היתה הרעה עתידה לבא עליהם רק ה' יעד לעשות הרע ע"י עונש השגחיי, וכששבו על חטא גזל לא עשה, והניחם להתנהג על פי הטבע והמערכה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.