פרשת ניצבים־וילך – עם אחד שבים אל ה’

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם (דברים כט, ט)

קוראים פרשת ניצבים (ברוב השנים יחד עם פרשת וילך, כמו השנה) בשבת שלפני ראש השנה. הפרשה נפתחת בכינוס העם כולו — “אתם נצבים היום כלכם” — ונושאת אחת ההבטחות המנחמות ביותר שבתורה: שהשיבה אל ה’ אינה רחוקה, אלא קרובה ובהישג יד.

כוחה של עמידה יחד — אתם נצבים

הפרשה פותחת ברשימה ארוכה של נוכחים: ראשי שבטים, זקנים, שוטרים, ועד חוטבי עצים ושואבי מים — כולם!

 רש”י (דברים כט, יב) מזכיר לנו שמשה כינס את העם לאחר ששמעו את התוכחה הקשה של פרשת כי תבוא.

מבוהלים מן החשש שלא יוכלו לעמוד בניסיונות כאלה, מרגיע אותם משה: “אתם נצבים היום” — עודכם עומדים. תהיה ההיסטוריה אפלה ככל שהיה, עם ישראל עומד וקיים (לנצח!). רש”י מדגיש שזהו הרגע, ערב הכניסה לארץ ישראל, שבו נכנסו ישראל בערבות הדדית זה לזה.

הכלי יקר (דברים כט, ט) מתמקד במילה “נצבים”, המורה על עמידה איתנה שאינה ניתנת לערעור — שלא כעמידת “עומדים” בעלמא. הכלי יקר מבאר שעמידה איתנה כזו אפשרית רק מכוח “כלכם”: כאשר כל חלקי החברה קשורים זה בזה, הכוח מתעצם. גדולי האומה אינם יכולים לעמוד לבדם, בלא העם שהופקדו להנהיגו — עד שואבי המים ועד בכלל.

האלשיך הקדוש מלמד שאחדות ישראל אינה אחידות. לכל שכבה בעם תדר רוחני ייחודי משלה, שאין אחר יכול למלאו. אם חוטב העצים או שואב המים הפשוט ביותר חסר או נדחק לשוליים — נפגמת קומתו הרוחנית של הגדול שבמנהיגים. איננו יכולים לעמוד זקופים (“נצבים”) לפני ה’ אם חלק כלשהו מן העם מושלך הצידה.

קרבת התשובה — כי קרוב אליך

בהמשך הפרשה מדבר משה על מצווה יסודית:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹֽא־נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִֽוא לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹֽא־מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּֽי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִֽלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתֽוֹ (דברים ל, יא־יד)

יש מן המפרשים שביארו ש”המצוה הזאת” היא כלל התורה כולה, אך הרמב”ן מבאר בהשגות שלו שהכתוב מדבר במצוות התשובה. משה מרגיע את העם – תיקון הקשר עם ה’ אינו דורש עלייה לשמים או חציית ימים רחוקים. לא נדרשים כאן מעשים בלתי אפשריים, קורבנות יקרים או כוחות על־אנושיים. אלו דבריה הפשוטים והמנחמים של הפרשה.

אור החיים הקדוש שואל: מדוע אומר הכתוב שהדבר קרוב “מאד”? ומבאר: הנשמה טהורה בעצם מהותה, ויש בה חלק הקשור בקשר אמיץ לה’ (צלם אלוקים). החטא, היפוכה של הטהרה, הוא נוכחות חיצונית בלבד. השיבה אל ה’ אינה צלילה אל הלא־נודע: בתשובה אמיתית שבה הנשמה באופן טבעי אל ביתה הראשון — אל הקרבה לשכינה.

יתרה מזו: הפרשה מלמדת שה’ יסד את התשובה על שני הכוחות הזמינים ביותר לכל אדם באשר הוא:

1. בפיך — וידוי כן בפה ותפילה.
2. ובלבבך — חרטה אמיתית וקבלה לעתיד.

בעל קדושת לוי, רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, קושר את “בפיך ובלבבך” לתהליך של שינוי עצמי. פעמים רבות לבו של אדם כבד, רחוק, אטום מבחינה רוחנית.

התחל בפה (“בפיך”): בתפילה כנה, בדיבור של קדושה ובווידוי — רטט הדיבור מתחיל להפשיר את קרירות הלב (“ובלבבך”). הדיבור והמעשה בכוחם לעורר רגש פנימי רדום.

איזו מחשבה נפלאה!

החפץ חיים מדגיש: “לא בשמים היא… ולא מעבר לים… כי קרוב אליך הדבר מאד” (ל, יב–יד). אילו הכריז מלך על חנינה לכל המורדים, בתנאי שיגיעו עד קצה הארץ — היו הכול יוצאים למסע כדי להציל את נפשם. ואילו ה’ מבקש מאיתנו רק את מה שכבר מצוי בחזנו ועל שפתינו: דיבור כן וחרטה אמיתית.

בכוחם של דברי חכמינו אלה, נזכה לשמוע בקול דבריו של משה, ובכוחו של כלל ישראל נתעורר ונעלה יחד בתשובה — שבים אל ה’ — לקראת שנה טובה ומבורכת.

שבת שלום,

משה

אלול תשפ”ו