בשמיני עצרת התחלנו לומר “מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם” בתפילת שמונה עשרה. השבוע, בפרשת בראשית, התורה מספרת לנו על הגשם הראשון שירד אי פעם על העולם, ומדוע הוא נמנע עד שהיה אדם שיתפלל עליו.
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה׃ (בראשית ב, ה)
עשב השדה עדיין לא צמח, כי ה’ לא המטיר על הארץ, ולא היה אדם לעבוד את האדמה.
אבל כבר ביום השלישי אמרה התורה “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא” (א, יב). כיצד אומרת לנו התורה עכשיו, ביום השישי, שעדיין לא צמח דבר?
רש”י – הדשא חיכה לאדם
רש”י, על פי הגמרא (חולין ס ע”ב), מבאר שביום השלישי יצאו הצמחים רק עד פני הקרקע, ועמדו שם עד היום השישי. ומדוע לא ירד גשם? “לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים. וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ, וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים.”
שימו לב לסדר בפירוש רש”י. תחילה באה הכרת הטוב. אחר כך באה התפילה. ורק אז יורד הגשם. הגמרא בחולין מביאה את הטעם בלשונו של רב אסי: “לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים”. העולם כבר היה גמור, ועדיין חיכה לדבר אחד: לאדם שיכיר במה שניתן לו ויבקש עליו.
רמב”ן – שדה צריך מי שיעבוד אותו
הרמב”ן מציע הסבר אחר. הצמחים אכן יצאו ביום השלישי בקומתם. הפסוק שלנו מלמד דבר עמוק: “אֵין נוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ מֵהֶם”, ושום דבר לא ימשיך לצמוח עד שיעלה האדים מן הארץ וישקה אותה, ועד שייוצר האדם העובד אותה. לכן אומר הפסוק “שִׂיחַ הַשָּׂדֶה” ולא “שיח האדמה”, כי “הַמָּקוֹם הַנֶּעֱבָד יִקָּרֵא שָׂדֶה”. כך מתנהג העולם: האדים מביאים את הגשם, והגשם מביא את התבואה. גם לדעת הרמב”ן, כמו לדעת רש”י, הבריאה נבנתה כך שהיא זקוקה לאדם שיעבד אותה.
רבינו בחיי – “שיח” לשון תפילה
רבינו בחיי שואל: מדוע אומר הפסוק “שִׂיחַ הַשָּׂדֶה” ולא “עֲצֵי הַשָּׂדֶה”? משום ש”שיח” קשור ל”לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה” (בראשית כד, סג), כשיצא יצחק לשדה להתפלל. חז”ל דרשו מילה זו לשון תפילה, תפילת מנחה. התורה רומזת “כִּי כָל הָאִילָנוֹת וְהַצְּמָחִים מְשַׁבְּחִין וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא”, כל אחד בדרכו.
הנצי”ב – הפרנסה באה על ידי עבודה
הנצי”ב (העמק דבר) ממשיך את הנקודה הזו. “שיח” פירושו תפילה קבועה, שחז”ל קוראים לה “עבודה שבלב”. הוא מבאר שמראשית הבריאה קבע הקב”ה שפרנסתו של אדם תבוא על ידי עבודה: קרבנות במקום הראוי לכך, או תפילה בכל מקום. ולכן, כשאומר הפסוק “וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה”, מפרש הנצי”ב: “שאין עוד איזה אדם שיהא נצרך לעבודה זו, תפלה”. האדם עדיין לא היה קיים.
הגמרא בברכות (לה ע”ב) אומרת: “כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל”. הנצי”ב מסביר מדוע זו גזילה. ברכה אינה רק אמירת תודה; היא מה שמביא שפע ברכה נוסף במאכל עצמו. מי שמדלג עליה מונע את סדר הטוב הטבעי שהקב”ה רוצה להעניק לנו. כדאי לזכור זאת בפעם הבאה שמברכים “שהכל” על כוס הקפה של הבוקר. כאילו הקפה עצמו לא היה טוב דיו, הקב”ה רוצה להוסיף עוד טובה כשאנו מברכים בכוונה הראויה.
המלבי”ם – גשם ומטר
המלבי”ם מבחין בין שני סוגי גשם. יש גשם טבעי הבא מן האדים העולים מן הארץ, ש”נקרא בשם גשם ואין בו ברכה”. ויש “מטר השגחיי הבא מלמעלה”, ש”יש בו ברכה”. ומטר זה, אומר המלבי”ם, “לא ירד רק ע”י זכות האדם וע”י תפלתו”. לכן משתמש הפסוק בשם ה’ אֱ-לֹהִים, “שמורה על ההשגחה”, כשהוא אומר “לֹא הִמְטִיר”.
נרגיש זאת בתפילתנו בקרוב מאוד. בארץ ישראל מתחילים לומר “וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה” בז’ בחשון, ובחוץ לארץ בתחילת דצמבר. אנו מבקשים מטר, ומבקשים שיבוא לברכה.
שני צדדים של אותה מידה
עכשיו נראה מה קורה לאותו אדם עצמו, זה שהכרתו הביאה את הגשם הראשון, פחות מפרק אחד לאחר מכן. כשהקב”ה שואל אותו אם אכל מן העץ, הוא עונה:
הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל׃ (ג, יב)
רש”י אומר זאת בשלוש מילים: “כָּאן כָּפַר בַּטּוֹבָה”. הגמרא (עבודה זרה ה ע”א–ע”ב) מספרת שמשה רבינו קרא לבני ישראל “כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה”, והראיה שאדם הראשון היה כפוי טובה היא הפסוק הזה עצמו.
הרמב”ן מבאר מה התכוון אדם לומר: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אַתָּה בִּכְבוֹדְךָ נָתַתָּ אוֹתָהּ לִי לְעֵזֶר הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ, וְהָיִיתִי חוֹשֵׁב שֶׁכָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי יִהְיֶה לִי לְעֵזֶר וּלְהוֹעִיל”. חז”ל קוראים לכך כפיות טובה, כי למעשה אמר אדם לקב”ה: “אַתָּה גָּרַמְתָּ לִי הַמִּכְשׁוֹל הַזֶּה, שֶׁנָּתַתָּ לִי אִשָּׁה לְעֵזֶר וְהִיא יְעָצַתְנִי לְהַרְשִׁיעַ”. המתנה הגדולה ביותר שקיבל אדם הפכה לתירוץ שלו.
וזו הנקודה העיקרית. הכרת הטוב ולקיחת אחריות הן בעצם מידה אחת. מי שמכיר באמת במה שניתן לו אינו יכול לבוא בטענות אל הנותן. ומי שבא בטענות אל הנותן, באותו רגע חדל לראות את המתנה. אדם במיטבו הכיר בטובת הגשמים והתפלל, והעולם החל לצמוח. אדם בשפל מדרגתו הצביע על המתנה שקיבל ועל הקב”ה, והאדמה נתקללה: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (ג, יז).
מתשרי לחשון
השנה חלה שבת בראשית בערב ראש חודש (מר)חשון. אנו יוצאים מחודש מלא ימים טובים ונכנסים לחודש שאין בו אף אחד. השאלה של חודש חשון היא האם התשובה של תשרי ממשיכה גם אל הימים הרגילים.
פרשת בראשית נותנת לנו כלי פשוט לכך. שלוש פעמים ביום, בכל פעם שאנו אומרים “מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם”, אנו חוזרים על תפילתו הראשונה של אדם הראשון: אנו מכירים בכך שהגשם הוא צורך העולם, ומבקשים אותו מהקב”ה.
יהי רצון שנזכה להכיר בכל מתנה שהקב”ה נותן לנו, להתפלל על צרכינו בלב שלם, ולקבל גִּשְׁמֵי בְרָכָה בעתם.
שבת שלום וחודש טוב,
משה
תשרי תשפ”ז