בשמחת תורה אנו עושים דבר שונה מהרגיל. אנו קוראים את המילים האחרונות של התורה, ומיד לאחר מכן מתחילים שוב מההתחלה, בבראשית. שני המכובדים בעליות אלו נקראים “חתן תורה” ו”חתן בראשית”. מדוע דווקא חתנים? שתי תשובות לכך נמצאות בפרשתנו. האחת סמוך לפתיחתה, והשנייה בפסוק האחרון שלה.
ירושה או מורשה?
נאמר בתורה: “תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב” (דברים לג, ד). רש”י מפרש: “אחזנוה ולא נעזבנה”. כלומר, אחזנו בתורה ולא נרפה ממנה.
הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה ג, א) בונה על פסוק זה יסוד. בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר כהונה, כתר מלכות וכתר תורה. בכתר כהונה זכה אהרן וזרעו, ובכתר מלכות זכה דוד וזרעו. אבל כתר תורה מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, וכל מי שירצה יבוא ויטול. ראייתו מפסוקנו: “מורשה קהלת יעקב”.
לכאורה הדבר סותר את המשנה באבות (ב, יב), שם מלמד רבי יוסי: “הַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ”. אז האם התורה היא ירושתנו או לא? (תאמינו לי שהוויכוח הזה, שנראה כסתירה, התנהל סביב שולחן השבת שלי יותר מפעם אחת. אבל אני סוטה מהעניין.)
בעל הטורים מציין שהמילה “מורשה” מופיעה בתורה פעמיים בלבד. פעם אחת כאן, ופעם שנייה בשמות ו, ח, שם מבטיח ה’ את הארץ: “וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה”. ההקבלה הזו מלמדת אותנו דבר. ארץ ישראל הובטחה לאבות, ובכל זאת אף דור לא קיבל אותה בלי מאמץ. היה צריך להיכנס אליה, לכבוש אותה וליישב אותה. ירושה עוברת אליך מאליה. מורשה ניתנת לציבור כולו ועוברת מדור לדור, אבל כל אחד ואחד עדיין צריך לשלוח יד ולאחוז בה. אם כן, הרמב”ם ורבי יוסי אינם חולקים. התורה שייכת לקהלת יעקב כולה, אבל היא אינה ירושתך עד שתקנה אותה.
הגמרא (פסחים מט, ב) מוסיפה: “אל תקרי מורשה אלא מאורסה”. התורה איננה רכוש, היא נישואין. רכוש אפשר להשאיר במגירה חמישים שנה, והוא עדיין שלך. בנישואין אי אפשר לעשות זאת. צריך לחיות אותם יום אחר יום, בזמנים הקלים ובזמנים הקשים יותר.
המילים האחרונות של התורה
הביטו עכשיו במילים האחרונות של התורה. אחרי שהתורה מעידה על נבואתו של משה שאין כמותה, היא מסתיימת במילים “וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה… אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל” (לד, יב).
רש”י, בעקבות הספרי, מבאר למה הכוונה: “שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם”, ו”הסכימה דעת הקב”ה לדעתו”. וכך אומרת הגמרא (שבת פז, א), שהקב”ה אמר לו: “יישר כחך ששברת”.
האמנם? המחווה האחרונה של התורה לגדול נביאיה איננה חזרה על סיפור קריעת ים סוף, או הנהגת העם במדבר, או הורדת התורה מסיני? היא דווקא הרגע שבו ניפץ את התורה?
המשך חכמה (שמות לב, יט) מוסיף נקודה. העם התחיל להתייחס למשה ולשאר המנהיגים כאילו יש בהם קדושה משל עצמם. תחילה היה משה בעיניהם “הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם”, וכשנדמה להם שנעלם, החליפו אותו בעגל. משה שבר את הלוחות כדי לנפץ את האשליה הזו. אפילו בלוחות שנחצבו ונכתבו בידי ה’ אין קדושה בלי הקשר של ישראל עמו. הכתובה קדושה בזכות הנישואין שהיא מתעדת. כשהכלה רוקדת סביב עגל הזהב, השטר לבדו אינו אלא אבן. יתרה מזו, אילו מסר משה לבני ישראל את הלוחות מיד אחרי חטא העגל, הם היו עוזבים את העגל, אבל פשוט מסיטים את תפיסת העולם האלילית שלהם אל הלוחות.
וזאת הברכה ובראשית – סוף סוף יחד
עכשיו אפשר להבין מדוע התורה מסתיימת דווקא במקום הזה. זה עתה קראה התורה לעצמה “מורשה”, אוצר העובר מדור לדור, ובמילה הזו טמונה סכנה. עם עלול להתייחס לתורה כאל חפץ משפחתי עתיק: שייך לו, מוצג לראווה, ואף פעם לא נפתח. לכן השיעור האחרון שמשה משאיר “לעיני כל ישראל” הוא זה: תורה בלי הקשר אינה אלא אבן. הלוחות לא נועדו מעולם להיות רכוש. הם נועדו להיות חלק מעבודת ה’ במשכן (ומאוחר יותר, במקדש).
הלוחות הראשונים היו כולם “מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים”, והם נשברו. הלוחות השניים נחצבו בידיו של משה, כמו שנאמר “פְּסָל לְךָ”, והם שרדו. מה שמחזיק מעמד הוא התורה שאנו משקיעים בה מאמץ משלנו. ולפי הגמרא (ברכות ח, ב), הלוחות השבורים לא הושלכו: “לוחות ושברי לוחות מונחים בארון”. הלוחות השלמים והשברים שכבו יחד בארון. הכישלונות שלנו, אחרי שתוקנו, נשמרים לצד ההתחדשות שלנו. זה כשלעצמו מסר גדול לתשובה, לחזרה אל ה’.
אפילו כתיבת הפסוקים האחרונים של התורה מראה את המורשה הזו בפעולה. רש”י (לד, ה) מביא את המחלוקת בבבא בתרא טו, א. לפי דעה אחת, יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים. לפי הדעה השנייה, משה כתב אותם בעצמו, בדמע. האבן עזרא (לד, א) אומר שיהושע כתב מ”וַיַּעַל מֹשֶׁה” והלאה. כך או כך, בשורות האחרונות של התורה העט עובר, או כמעט עובר, מהרב לתלמיד. התורה מסתיימת כשהיא נמסרת לכולנו, “לעיני כל ישראל”. היא לא ניתנה במועדון סגור של עילית, אלא לעיני כל ישראל.
המסר של שמחת תורה
לכן בשמחת תורה איננו יורשים שסוגרים ספר גמור, בטוחים שהוא שלנו, ומניחים אותו על המדף. אנחנו חתנים. המורשה הופכת למאורסה. ואיננו עוצרים אפילו ליום אחד. אנו עוברים מיד מ”לעיני כל ישראל” אל “בראשית”. אנו מוכנים להתחיל את התהליך מחדש: מאין באנו, ולמי אנו חייבים הכול.
רבים כבר ציינו שהאות האחרונה בתורה, ה־ל’ של “ישראל”, יחד עם האות הראשונה, ה־ב’ של “בראשית”, יוצרות את המילה “לב”. הלוחות הראשונים היו מאבן ויכלו להישבר. התורה שאנו מחדשים בכל שנה היא זו שהבטיח ירמיהו: “וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה” (ירמיהו לא, לב).
ואם קוראים את המילה הראשונה ואת המילה האחרונה לפי הסדר, מתקבל “בל”. הגימטרייה שלו היא 32, בדיוק כמו “לב”, וזו גם הגימטרייה של “כבוד”. תן כבוד לתורה!
שבת שלום וחג שמח!
משה