א עֶבֶד אוֹ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁעָרְבוּ לַאֲחֵרִים, אוֹ נִכְנְסוּ קַבְּלָנִים וְנִתְחַיְּבוּ לְשַׁלֵּם, אֵין חַיָּבִים לְשַׁלֵּם עַד שֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד וְתִתְאַלְמֵן הָאִשָּׁה אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ. אֲבָל קָטָן שֶׁעָרַב לַאֲחֵרִים, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף לִכְשֶׁיַּגְדִּיל (טוּר ס"ב בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים).
ב אִשָּׁה פְּנוּיָה שֶׁעָרְבָה לַאֲחֵרִים וְנִשֵּׂאת, דִּינָהּ כְּלָוְתָה וְנִשֵּׂאת, שֶׁאִם עָרְבָה עַל פֶּה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם עַד שֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, וְאִם עָרְבָה בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִמֶּנָּה מִמַּה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעֲלָהּ.
ג שְׁנַיִם שֶׁעָרְבוּ לְאֶחָד, כְּשֶׁיָּבֹא הַמַּלְוֶה לִפָּרַע מֵהֶעָרֵב יִפָּרַע מֵאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה, וְאִם לֹא הָיָה לְאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי הַחוֹב, חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ מֵהַשֵּׁנִי שְׁאַר הַחוֹב. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאִם יָכוֹל לְהִפָּרַע מִשְּׁנֵיהֶם, לֹא יִפָּרַע מֵאֶחָד מֵהֶם הַכֹּל, אֶלָּא גּוֹבֶה מִזֶּה מֶחֱצָה וּמִזֶּה מֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין לְאֶחָד מֵהֶם, שֶׁאָז גּוֹבֶה מֵהַשֵּׁנִי הַכֹּל. וְאִם אָמַר: מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אִפָּרַע, יִפָּרַע מֵאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה.
ד פָּרַע אֶחָד מֵהֶם כָּל הַחוֹב לַמַּלְוֶה, וּבֵרַר זֶה בְּעֵדִים, אוֹ בְּהִתְקַבַּלְתִּי שֶׁכָּתַב לוֹ שֶׁפְּרָעוֹ הַכֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ: עָרְבֵנִי וַאֲשַׁלֵם, חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ מֵחֲבֵרוֹ חֶלְקוֹ.
ה אֶחָד שֶׁעָרַב בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם, כְּשֶׁיִּפְרַע הַמַּלְוֶה יוֹדִיעוֹ בִּשְׁבִיל אֵיזֶה מֵהֶם הוּא פוֹרֵעַ, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר עָלָיו:
ו שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ עֲרֵבִים, וּפָטַר הַמַּלְוֶה אֶת אֶחָד מֵהֶם, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל הַמַּלְוֶה לִתְבֹּעַ כָּל הַמָּמוֹן מֵהֶעָרֵב הַשֵּׁנִי. וְעַיֵּן בְּסִימָן ע"ז.
א סָעִיף א עבד או א"א שערבו כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן ר"ו:
ב סָעִיף ב אינה חייבת לשלם. כתב בסמ"ע ס"ק ד' מיהו נראה דגם לפי מה שתיקנו דמשום תקנת השוק לא יגבה המלוה מלוקח מטלטלי המשועבדים לו אג"ק דהיינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובה ולבעל לא עשאו כלוקח במקום דאיכא פסידא לאחרינא כו' עכ"ל וכן עיקר כדאיתא בש"ס ס"פ י"נ דבעל שויה כיורש במקום פסידא דאחריני וטעמא דמ"ד דמלוה ע"פ אינו גובה כאן משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא ה"ל לאוזפי בלא שטרא לאיתתא דקיימי לאנסובי ומ"ש אבל ממ"ש מור"ם לעיל ס"ס קי"ב כו' ר"ל דס"ל למור"ם דעשאוהו כלוקח אף במקום פסידא דאחרינא וה"ל לכתו' אבל ממ"ש הטור והמחבר ומור"ם כו' דגם מדברי הטור ומחבר שם משמע כן והוא מדברי בעה"ת אבל כבר שדיתי שם נרגא בדבריהם ע"ש וגם אפילו לא שיעבד ליה מטלטלי אג"ק דפשיטא ליה לסמ"ע וכן להב"ח דאינו גובה מהבעל ולדידי צ"ע דנראה דגובה כיון דמדינא בעל יורש הוא אלא מטעם דלא איבעיא ליה לאוזפי בלא שטרא אמרי' איהו דאפסיד אנפשיה וכיון דאוזיף בשטרא אף שלא שעבד מטלטלי אג"ק גובה ומכ"ש למ"ש לעיל ס"ס קי"ב בשם ר"מ יפה והגה' פרישה דה"ט דבלא שטר אינו גובה דהבעל יכול לטעון פרעתי וכתבתי שם שכן משמע בתשובת רשב"א ורמב"ן כדבריהם אם כן פשיטא דבשטר גובה ממטלטלי אפילו לא שעבד אג"ק מיהו כל זה כשהמטלטלין אינם בעין אבל אם הן בעין גובה מהם אפילו במלוה ע"פ דלא גרע מלותה דאם המעות בעין גובה מהן ה"נ כיון שנשאת היה שעבודו על המטלטלין והרי הם בעין גובה מהם ודו"ק:
ג סָעִיף ג שנים שערבו. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ר סי' י"ב ובתשו' מהרשד"ם סי' פ"ט:
ד סָעִיף ג וי"ח ואומרים כו'. וכן הוא בתוס' סוף בבא בתרא מביאם ה' המ' והר"ן סוף שבועות הפקדון וכן הוא בתשובת מיימוני דמשפטים סימן ס"ג תשו' תשובת מהר"מ ופי' הרי"ף ובתוספתא ר"פ המפקיד לדעת הרמב"ם צ"ע ועיין בס' ג"ת שער מ"ד:
ה סָעִיף ד חוזר ותובע מחברו חלקו. כתב בתשו' מבי"ט ח"א סימן כ"ב וח"ב סי' רכ"ח ראובן ושמעון ולוי קנו סחורה ביחד וכתבו ש"ח על עצמם ליודא לפרוע לו כל החוב ונעשו ערבים קבלנים זה לזה ובהגיע זמן הפרעון נמצאו ראובן ושמעון לפרוע את חלקם ולוי לא נמצא ומחל יודא לראובן את הערבות שנתחייב בעד חביריו אך שיפרע לו החלק שהיה מגיע עליו ותבע משמעון חלקו וחלק לוי ופרע לו אח"כ בא שמעון לב"ד לתבוע מראובן החצי שפרע בעד לוי כי שניהם היו ערבים בעד לוי כמו שנזכר וראובן טוען כי כבר פטר אותו יודא הב"ח מהערבות. תשובה כיון שהיה יכול ליפרע מא' מהם אם נפרע משמעון אין שמעון יכול לתבוע מראובן חלקו דאע"ג דהביא בטור סימן קל"ב דאם פרע א' מהערבים כל החוב למלוה זה חוזר ותובע מחברו את חלקו נראה דקאי אשני ערבים לדעת הרמב"ן שאם יכול ליפרע משניהם לא יפרע מא' מהם אלא מחצה ומש"ה כיון שפרע זה כל החוב שלא היה יכול המלוה ליפרע מן הא' שהיה חייב לפרוע מחצה חייב זה השני לפרוע לו חלקו אבל היכא שהיה יכול ליפרע מכל א' מהם הכל מתחלה כי הכא כשנפרע מא' מהם א"י לחזור זה לתבוע מחברו חלקו שלא פרע בעדו שום דבר כו' וכ"ש בנדון זה שמחל יודא כו' ע"ש שהאריך ואין דבריו נראין לפע"ד דאדרבה איפכא מסתברא כשחברו היה מחויב לשלם כל החוב א"כ יכול לחזור ולגבות מהערב הב' חלקו אבל כשלא היה מחויב לשלם הכל הוי כפורע חובו שלא מדעתו למאן דס"ל שצ"לערביני ושלם וכ"כ הבעה"ת שער מ"ד ח"ב להדיא בנדון זה ממ"ש [ממש] דכיון שהמלוה יכול לתבוע הכל מא' מהן כשירצה ע"ד כן נכנסו שיהיו בשיתוף בפסידתן ובכל פרעון ויכול לתבוע המחצה ממנו וכן הוא להדיא בסמ"ע סימן זה שכתב וז"ל דאפילו להרמב"ם אצ"ל כאן ערביני ושלם והטעם דכיון דיכול המלוה להפרע מאיזה מהם שירצה ה"ל כא"ל ערבני וירד המלוה עם הלוה לדין שאז אף אם פרע הערב מעצמו חייב הלוה לחזור ולשלם לו ה"נ דכותיה וכדין קבלן שכתב המחבר בסי' ק"ל עכ"ל והכי מוכח מדברי הטור והמחבר שכתבו כאן בסתם דחוזר ותובע מחברו חלקו והטור משמע דס"ל כדעת הרמב"ם דיפרע מאיזה מהם שירצה וכן לעיל סימן ע"ז הביא תשו' הרא"ש דס"ל כהרמב"ם וגם המחבר בסעיף ג' וכן לעיל סי' ע"ז ס"ג סתם מתחלה כסברת הרמב"ם משמע דס"ל הכי ואפ"ה כתבו כאן דחוזר ותובע מחברו חלקו וכ"כ להדיא בסמ"ע לעיל סימן ע"ז ס"ק י"א על מ"ש המחבר סברת הרמב"ם דשנים שערבו לא יפרע מאיזה מהם שירצה פי' אפילו יש גם להב' לפרוע החצי לא הטריחו רבותינו להמלוה לגבות מכל א' החצי אלא יגבה כולו ממי שירצה וזה שפרע יחזור ויגבה החצי מהשני עכ"ל וכ"כ הב"ח בפשיטות לעיל סי' ע"ז סעיף ד' ומשמע שם מדבריו בפשיטות שגם דעת הטור כן גם מ"ש המבי"ט וכ"ש בנדון זה שמחל יודא כו' לאו מילתא וכמ"ש לעיל סי' ע"ז ס"ק ט"ז דבכה"ג אף שמחל לא' לא מחל לחבירו ותו די"ל דנהי דמחל גם לחברו היינו שהוא לא יתבע חבירו אבל הערב יכול לחזור ולגבות מהב' גם יתר הדברים שבתשו' מבי"ט שם אינם ישרים לכן נראה דבנדון זה ששמעון יכול לתבוע מראובן חלקו כן נ"ל עיין עוד בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ר"כ באריכות:
ו סָעִיף ה כשיפרע המלוה. עיין בסמ"ע ס"ק ז' שכתב דר"ל דהמלוה יודיעו לערב על איזה חוב קיבל כו' אבל הל' דעל איזה מהם פורע לא משמע כן אלא נראה שהמלוה אינו חושש בשביל מי יפרע וקמשמע לן דהערב יודיע למלוה בשביל מי פורע דאם לא כן א"י לחזור על שום א' מהן דכל חד מצי למדחי אאידך וקמ"ל דסגי בהודעת הערב למלוה כן נ"ל:
א סָעִיף א עבד או אשת איש כו' ונתחייבו לשלם. פי' והוא באופן שחייבין לשלם אם היה להם מעות:
ב סָעִיף א שישתחרר כו'. וכ"כ הטור והמחבר לקמן בסי' תכ"ד ס"ט לענין אם חבלו הם באחרים והטעם שבני חיובא והקנאה נינהו אלא שאין להן ממון לע"ע שמה שקנה עבד קנה רבו ומה שקנתה אשה קנה בעלה וקטן אפי' הוא קבלן לאו בר חיובא והקנאה הוא בדבר שאין לו הנא' ממנו אפי' הגיע לעונות הפעוטות ועפ"ר לכן הוא פטור אף לאחר זמן וע"ל סי' צ"ו ולקמן בסי' רל"ה ושמ"ט בדין קטן לענין הלואתו ומכירתו ומתנתו:
ג סָעִיף ב דינא כלות' ונשאת. היינו כשחל עליה חיוב דערבות והוא דאין ביד הלוה לשלם אז הוא דומה ללותה אבל אם יש עדיין ביד הלוה המעות אין דומה ללותה דבהלואה כשהמעות עדיין בעין צריך הבעל להחזירו להמלוה וכמ"ש הרמב"ם פכ"ו ממלוה ומור"ם בא"ע סי' צ"א ס"ד ואפי' הוא מלוה ע"פ. ובערבות כשהמעות בעין ביד הלוה אין צד כפיי' לא על האשה ולא על בעלה כ"א על הלוה וק"ל:
ד סָעִיף ב אינ' חייבת לשלם כו'. והכלל דהבעל מחשב בנכסי אשתו כלוקח לענין זה ומשום הכי חוב שעלי' שבעל פה אינו טורף ממנו שהוא משועבדים שלה שבשטר טורף מהן וממילא נלמד אפי' ערבות והלוא' שבשטר אינו גובה מהבעל אלא מהקרקע שהכניס' לו או כששיעבד' להמלו' מטלטלי אג"ק לדינא דגמרא וכדין לוקח ועיין לעיל סימן ס' ובסימן קי"ג מיהו נראה דגם לפי מה שתקנו דמשום תקנת השוק לא יגבה המלוה מהלוקח מטלטלי המשועבדים לו אגב קרקע היינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובה ולבעל לא עשאו כלוקח במקום דאית פסידא לאחריני שיש בידו שט"ח כי הא דאית פסידא למלוה וכמש"ל לעיל בסי' ק"ג ע"ש אבל ממ"ש מור"ם ל' ס"ס קי"ב בהג"ה משמע דגם לענין זה עשאוהו כלוקח ועד"ר:
ה סָעִיף ג יפרע מאיזה שירצה. ובשנים שלוו מאחד כתב בית יוסף בשם הרמב"ם דצריך לגבות מכל א' החצי וכמ"ש המחבר לעיל ר"ס ע"ז ושם ביארתי הטעם ע"ש:
ו סָעִיף ד אע"פ שלא אמר לו ערביני ושלם. כצ"ל ושלם בלא אלף ור"ל אע"פ שבערב דעלמא שפרע חוב הלו' ס"ל להרמב"ם דאינו חוזר על הלו' עד שיאמר לו הלוה מתחלה ערבני ושלם בעבורי וכמ"ש הט"ו בשמו בסי' ק"ל ס"ב (ואפי' להחולקים שם וס"ל כיון דא"ל ערבני אצ"ל לי' לשלם הכא דלא אמר הערב השני ערביני אלא הלוה פייסו להכנס ערב עבורו ה"א דמודה דצ"ל ושלם) קמ"ל דאדרב' דאפי' להרמב"ם אצ"ל כאן ערבני ושלם והטעם כיון דיכול המלו' להפרע מאיזה שירצ' ה"ל כא"ל ערבני וירד המלו' עם הלוה לדין ונשבע שאין לו שאז אף אם פורע הערב מעצמו חייב הלוה לחזור ולשלם לו ה"נ דכוותה וכדין קבלן שכ' המחבר שם בסימן ק"ל ס"ב ע"ש:
ז סָעִיף ה כשיפרע המלו' יודיעו כו'. כ"כ בטור המלוה בה"א ובהרמב"ם כתב למלוה בלמ"ד וכ"כ המחבר לעיל בסי' ע"ז ס"ג ואיך שיהיה הוכחתי בפרישה ודרישה דר"ל המלוה יודיעו להערב על איזה חוב קיבל ממנו מעו' כדי שיחזור הערב על אותו הלוה לגבות ממנו כי הברירה ביד המלוה לומר על חוב זה קבלתי המעות כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' פ"ג ס"ג ע"ש ודו"ק ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ח סָעִיף ו שיכול המלוה לתבוע כל הממון מהערב השני. וכ"כ המחבר בסי' ע"ז ס"ח והטעם דס"ל כהרמב"ם דיכול לגבות מתחלה כל החוב מאיזה שירצה ונמצא דאף אם לא מחל לו הי' גובה כל החוב מזה כשרצה וק"ל אבל בשני לווין שלוו ממלוה א' ופטר המלוה א' מהן פסק המחבר שם בסי' ע"ז ס"ו דגובה חצי החוב השני מחבירו דהמחבר לטעמי' דס"ל דאף אם לא מחל לו לא הי' יכול לגבות המלו' מאיזה מהן שירצה הכל כמ"ש שם בר"ס ע"ז ואף לדעת הרא"ש דס"ל דבשני לווין יכול לגבות מאיזה שירצה הכל מ"מ כשמחל לא' מהן לא אמרי' דיגבה מהשני הכל כמ"ש בערבות כאן דשאני הכא דנשאר כל החוב על הלו' וכן חילק הטור שם בשם הרא"ש וגם כאן כתב ז"ל ונשאר עליו ועל הלוה ע"ש ודוק:
א סָעִיף ב דינה כלוותה ונשאת. בס"פ יש נוחלין שלח לי' אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי או יורש הוי וכו' א"ל ר"פ לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתי' מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו גובה מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתה הבת אמר ר"י בן אחותו של ר"י ב"ח ע"י הי' מעשה ואמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו אי אמרת בשלמא יורש הוי משום הכי אלמנתו ניזונית מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי אלמנתו ניזונית מנכסיו אמר אביי אי לאו דשלח רבין באגרתיה אנן לא ידעינן והא תנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו. וכ' רשב"ם וזה לשונו והיורש את אשתו מפרש התם קסבר ירושת הבעל דאוריית' ואי לוקח הוי משעה שנשאה אפי' לאחר מיתה לא נפקא מכלל מקח וממכר ותהדר ביובל ע"כ אמר לו רבה והשתא דשלח מי ידעינן והאמר ר' יוחנן בר תנינ' באושא התקינו אשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אמר רב אשי בעל שוי' רבנן כיורש ושוי' רבנן כלוקח והיכא דטבא לי' עבדי' לי' גבי יובל שוי' רבנן כיורש משום פסידא דידי' גבי דריב"ח שוי' רבנן כלוקח משום פסידא דידי' גבי דרבין שוי' רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והא גבי דריב"ח דאי' פסידא דלקוחות ושוי' רבנן כלוקח התם אינהו דאפסידי אנפשייהו כיון דאי' בעל לא אבעי' להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי גברא וכתבו שם תוס' וז"ל בד"ה והיורש אשתו פי' בקו' ואי בעל לוקח הוי מחיים גם לאחר מיתה לא פקע והוי לוקח ואינו נרא' דהא מחיים אין לו אלא פירות וע"ש שכתבו דפשוט מדרבנן דעכ"פ לאחר מיתה הוי יורש ע"ש והנה בש"ך סי' ק"ג ס"ק ט"ז על דברי רמ"א שכת' שם וי"א דוקא כשמתה האשה הוי לוקח וע"ש בש"ך שכת' בשם הב"ח דגם להרא"ש והטור לאו דוקא כשמתה וכנ"ל עיקר דהא הרא"ש והטור ס"ל באה"ע סי' צ' דאפי' גוף הקרקע מוציא הבעל מיד הלקוחות אפי' בנכסי מלוג אפי' בחייה כו' ואע"ג דבחייה לית לה אלא פירי וקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף כו' אלמא דכשמתה ה"ל לוקח למפרע משעת נשואין וה"ל כקונה הגוף מחיים ובזה נלפע"ד לישב מה שהקש' תוס' ס"פ י"נ דף קל"ט ריש ע"ב על רשב"ם ע"ש ודוק עכ"ל ונרא' כוונת הש"ך לישב קושיות תוס' שהקשו על רשב"ם במ"ש דאי לוקח הוי מחיים אין לו אלא פירי לזה כת' הש"ך דאי הוי לוקח כדריב"ח ע"כ הוי לוקח מחיים בגוף וא"כ לאחר מיתה נמי לא פקע. אבל נרא' דאפי' אי נימא דהוי לוקח מחיים בגוף הקרקע לא הוי אלא לפירי דהא קי"ל דהקונה ביובל אין לו אלא פירי ואיפלגי במתני' בס"פ השולח בקונה בזמן שיובל נוהג אם מביא ביכורים או לא וסבר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף וריש לקיש סובר קנין פירות לאו כקנין הגוף וא"כ אכתי לא מתישב קושיות תוס' דהא כיון דביובל לא הוי אלא לוקח לפירי וא"כ לאחר מיתה דיורש את אשתו ירית הגוף ואין לומר כיון דהוי לוקח מחיים גם לאחר מיתה לא פקע דהא מחיים אפי' קנה הגוף מ"מ בזמן שהיובל נוהג לא הוי קנין אלא לפירות ולאחר מיתה יורש את הגוף וא"כ התוס' שפיר מקשין אמנם נרא' לישב דברי רשב"ם דבס"פ השולח גבי פלוגת' דר' יוחנן וריש לקיש בקנין פירות אמרי' שם לימא כתנאי מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו שתהא לפ' כשדה אחוזה כו' דברי ר"י ור"ש ר"מ אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה כו' ואלו לר"י ור"ש מת אביו ואח"כ הקדישה לא צריכא קרא מאי לאו בהא קמפלגי דר"מ סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ובהא במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה צריכי קרא ר"י ור"ש סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובהא במיתת אביו השתא הוא דקא ירית והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה ל"צ קרא וכו' וע"ש דאמרו ס"פ השולח מתנית' מסייע לריש לקיש דתנן בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ופירש"י דאי כקנין הגוף דמי הוי ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי וע"ש ולפ"ז אתי שפיר דברי רשב"ם שכ' דאי לוקח הוי מחיים גם לאחר מיתה לא פרע (פקע) דהא שם במשנ' תנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמייבם אשת אחיו והמתנה דברי רבי מאיר וא"כ כיון דרבי מאיר ואיהו ס"ל קנין פירות כקנין הגוף ואי הוי לוקח מחיים אפי' בפירות לחודי' הוי לי' ראוי לאשה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק דהא מאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף ה"ל ראוי ואע"ג דקי"ל גבי בכור במלוה שעמו פליגי היינו משום דלמא גמר ומקנה לאביו שיהא מוחזק לאביו וכמו שפי' רשב"ם שם בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) אבל הכא ל"ש האי סברא דאל"כ מת אביו ואח"כ הקדישה למה לי קרא הא אע"ג דקנין פירות כקנין הגוף הוא גמר ומקני לאביו כדי שירשנה אע"כ כיון דקנין פירות כקנין הגוף ודאי אין לו לאביו כלום להורישנו וא"כ ה"ה הכא ה"ל ראוי כיון דמחיים לא הוי מוחזק לאשה וה"ל כנכסים שנפלו לה לאחר מיתה דאין הבעל יורש משום דהוי ראוי אע"כ דיורש הוה מחיים ואתחלי לה מחיים וגם לאחר מית' לא פקע וא"כ דברי הרשב"ם נכונים:
ב סָעִיף ג יפרע מאיז' מהם שירצ' עמ"ש בסי' ע"ז סק"ג ובסי' ק"ז ס"ק ח':
ג סָעִיף ד חוזר ותובע מחבירו חלקו עש"ך שהביא בשם תשו' מבי"ט דאם מחל לאחד וגבה מהשני אין הערב הב' גובה מערב הא' את חלקו ועמ"ש בסי' ע"ג סק"ח הדין עם המבי"ט ע"ש ברירא דהך מלתא:
א סָעִיף א אינו חייב לשלם. עש"ך ס"ק ב' נרשם בטעות וצ"ל הרשימ' בסעיף ב' על אינה חייבת לשלם עד אבל אם הם בעין גובה ממנו. הדברים תמוהין מאוד כמו שתמ' בתומים דדוקא בלותה וגוף הממון שלות' הוא בעין גובה משא"כ בשיש לה מעות אחר בעין. לכן העיקר דאפי' הם בעין אינו גובה:
ב סָעִיף ג יפרע מאיז' מהם שירצ'. ובתומים תמה ע"ז דהא הרב המגיד למד דין זה מהא דפרק בית כור בשני אחין שחלקו ובא בע"ח וכו' דהבע"ח יכול לגבות מאיז' מהן שירצ' ונכסי דאינש אינון ערבין ומש"ה פסק גם בשני ערבין הדין כן ולא ס"ל לי' תי' התוס' שם דמיירי באפותיקי א"כ לפי מה שפסק המחבר בסי' ק"ז דאפי' בשני יורשין אין הבע"ח יכול ליטול רק מכל אחד החצי כשיש בו שיעור שדה א"כ אמאי פסק כאן בשני ערבים דנפרע מאיז' מהם שירצ' וכן הקשה בס' קצה"ח סי' ק"ז. ולפע"ד נרא' דהדין עם המחבר דהא דפסק המחבר בסי' ק"ז בשני אחין דנוטל מכל אחד החצי אף דבש"ס פ' בית כור מוכח דהבע"ח יכול לגבות מאחד מהן אף דלא ס"ל תי' התוס' דמיירי באפותיקי היינו טעמא כיון דקיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן דאין בריר' ובגיטין ס"פ השולח (גיטין דף מ"ז) כתב רש"י דהיינו דבכל חלק יש לכ"א החצי והחצי השני הוי כמכר לחבירו בעד חלקו שהי' לו בחלק חבירו ע"ש ומבואר בסי' ק"ז בטור דיורש שמכר נכסי אביו דאין הבע"ח יכול לחזור על היורש אפי' המעות שקיבל הן בעין בידו רק שחוזר על הלוקח שקנה הקרקע וגם מבואר שם דאם היורש מכר הקרקע ונשאר ביד היורשים עוד קרקע דא"י לחזור על הלוקח דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות וא"כ כיון דאחין שחלקו הוי בחלקו כאילו יש לו חצי שדה משלו וקנה חצי שדה מחבירו מש"ה אין יכול לטרוף ממנו רק חצי שדה שהוא שלו שירשו אבל חצי שדה השני שלא ירשו רק שקנאו מאחיו א"י לגבות ממנו דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות דהרי יש עדיין ביד חבירו חצי שדה שירש מאביו מש"ה מחויב לחזור על חבירו מחצי שדה שירש וכן אפי' לדעת התוס' בגיטין שם ד"ה טבל וחולין שיש ג"כ ספק שמא כל מה שיקבל בחלקו הן של חבירו והוא בקנין תחת ידו מחבירו וחלק שת"י חבירו הן שלו מ"מ ממ"נ יכול לגבות ממנו החצי דהא אם הכל קנה מחבירו ולא נשאר תח"י חבירו שום דבר ממה שירש בודאי יכול לטרוף ממנו דהא לא מצי א"ל הנחתי רק החצי השני א"י לגבות ממנו דאימר חצי נשאר ביד חבירו בירוש' מש"ה אפי' חלקו בהרב' שדות שביד כל אחד הוא הרב' יותר מחובו מ"מ יש לספק אולי אין בידו ממה שירש רק כנגד חצי החוב והמותר קנה מיד חבירו וא"א לגבות בל זמן שיש ביד חבירו ג"כ חלק ירושה כיון שהן כלקוחות דהא מה"ט אמרינן בבכורות פרק יש בכור דאין מלוה על פה גובה מאחין שחלקו כיון דלקוחות הן ובש"ס פרק בית כור דהבע"ח יכול לגבות מאיז' שירצ' הוא אליבא דמ"ד יש ברירה וליתא בהו דין לקוחות:
ג סָעִיף ד חוזר ותובע מחבירו חלקו. עש"ך ס"ק ה' דכשגב' מהערב א' דהערב יכול לתובעו השני החצי אף למאן דס"ל דיכול המלו' לגבות מאיז' ערב שירצה ובספר קצה"ח בסי' ע"ז תמה ע"ז ומדמה אותו לשני לקוחות שקנו שני שדות כא' דאם גבה הבע"ח מאחד מהם דא"י לתבוע מחבירו ע"ש והוא תמוה דשנים שערבו דמי ממש לשנים שלוו דמה לי אם אמרו שנים תן לנו מעות ונהי' חייבים לך או שאמרו תן לפלוני ונהי' חייבים לך דתן לפ' הוי ממש כאומר תן לי דהא באשה אם אמר' תן לפלוני ואקדש לך מקודשת דהוי כקיבלה בעצמ' וה"נ דכוותי' וכן אפי' אם שלא בשעת מ"מ ערבו שנים ביחד ואמרו אנחנו מתחייבים לך בק"ס אם לא יתן זה הוו ערבים זה לזה דמה לי שנים שלוו ביחד שהן ערבים זה לזה כמבואר בסימן ע"ז או שחייבו עצמם ביחד אבל אם כל אחד נעשה ערב בפני עצמו ודאי אין לערב אחד על חבירו כלום וכן הדין במחל לאחד מהן אם נעשו ערבים ביחד ואמרו אנחנו ערבים דמי לשנים שלוו ומה שדימו אותו לב' לקוחות לא דמי כלל דבשני לקוחות בודאי שלא נעשו שותפין בערבות וכן בערבות גופי' אם כל אחד נעשה ערב זה שלא בפני זה ג"כ אינו חוזר וגוב' מחבירו כמ"ש בסמוך וא"י הלוקח שטרפו ממנו בראשונ' לבוא על לוקח ב' רק מצד אחריות ובכה"ג א"א לבוא מצד אחריות דאפי' לוקח שדה אחד והניח שדה אחר ביד הלוה ובא בע"ח ולקח השד' מיד הלוקח כגון שהי' באופן שלא הי' יכול לומר והנחתי לך מקום לגבות כגון שלא הי' השדה כאן אין הלוקח יכול לגבות ממנו כשלקח שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא ליומא כדאמרי' בב"מ רק משום שקנה באחריות ואפי' קנה בסתם אמרי' דדעתו על אחריות כדאמר בב"מ שם וידוע דאפי' כתוב אחריות אין האחריות מתחיל רק מיום שני כיון שהוא במקום שאין כותבין שעות מש"ה אין הלוקח שנטרף ממנו השדה יכול לטרוף מהלוקח שקנה אחריו משא"כ בשני ערבין שלא שייך סברא זו (ועש"ך ס"ק ה' ויש שם ט"ס וצ"ל ומש"ה כיון שפרע זה כל החוב וכו' מ"ש המחבר סברת הרמב"ם דשנים שערבו נפרע מאיזה מהן שירצה ותיבת לא ט"ס):
א סָעִיף א לאחרים. (בתשובת הרשד"ם סי' רי"ו כ' שעבד שערב בעד רבו והאשה שערבה בעד בעלה לא גריעי מאינשי דעלמא ואם יש ביד העבד נכסים מרבו וביד האשה נכסים מבעלה משלמין וע"ש כנה"ג):
ב סָעִיף א שישתחרר. וכ"כ הט"ו בסי' תכ"ד ס"ט לענין חבלה וע"ל סימן צ"ו ובסימן רל"ה ושמ"ט בדין קטן לענין הלואתו ומכירתו ומתנתו. סמ"ע:
ג סָעִיף ב בשטר. הכלל דבעל בנכסי אשתו מחשב כלוקח לענין זה ומש"ה חוב שעליה שבע"פ אינו טורף מבעלה ושבשטר טורף וממילא נלמד שאפי' שבשטר אינו גובה אלא מקרקע שהכניס' או ששעבדה מטלטלי אג"ק לדינא דש"ס וע"ל סי' ס' ובסי' קי"ג מיהו נראה דגם למה שתקנו דמפני תקנת השוק לא יגבה מלקוחות מטלטלי המשועבדים לו אג"ק היינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובה והכא דאית פסידא למלוה לא עשאו לבעל כלוקח וכמ"ש בסי' ק"ג ע"ש אבל ממ"ש הרמ"א בס"ס קי"ב משמע דגם לענין זה עשאוהו כלוקח עכ"ל הסמ"ע (עמ"ש בסי' קי"ד ס"ק ב' ע"ש) וז"ל הש"ך ולדידי צ"ע כיון דמדינא בעל יורש הוא אלא הטעם דלא איבעי ליה לאזופי בלא שטרא אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה וכיון דאוזיף בשטרא אף שלא שעבד מטלטלי אג"ק גובה מיהו כל זה כשהמטלטלים אינם בעין אבל אם הם בעין גובה מהם אפי' במלוה ע"פ דלא גרע מלותה דאם המעות בעין גובה מהן ה"נ כשנשאת היה שעבודו על המטלטלים והרי הם בעין גובה מהם עכ"ל:
ד סָעִיף ג שערבו. ובשנים שלוו מא' כ' ב"י בשם הרמב"ם דצריך לגבות מכל א' החצי וכמ"ש המחבר בר"ס ע"ז ושם בארתי הטעם ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' י"ב ובתשובת מהרשד"ם סימן פ"ט:
ה סָעִיף ג חולקים. כן הוא בתוס' סוף ב"ב מביאם הה"מ והר"ן וכן הוא בתשובת מיי' דמשפטים סי' ס"ג תשובת מהר"מ ועיין בס' גד"ת שער מ"ד. ש"ך:
ו סָעִיף ד ואשלם. כ' הסמ"ע דצ"ל ושלם בלא אל"ף ור"ל אע"פ שבערב דעלמא שפרע למלוה אינו חוזר על הלוה עד שיאמר לו מתחלה ערבני ושלם בעבורי מ"מ כאן אצ"ל כן והטעם כיון דיכול המלוה להפרע מאיזה שירצה ה"ל כאילו א"ל ערבני וירד המלוה עם הלוה לדין ונשבע שאין לו דאז אף אם פורע הערב מעצמו חייב הלוה לשלם לו והכי נמי דכוותיה ובדין קבלן שכתב המחבר בסימן ק"ל ס"ב ע"ש עכ"ל ועיין בש"ך שהביא תשובת המבי"ט בדין ג' אנשים שקנו סחורה ביחד וכתבו שט"ח על עצמם ונעשו ע"ק זה לזה ובהגיע ז"פ מחל המוכר לאחד מהם את הערבות שנתחייב בעד חביריו אך שיפרע לו חלקו המגיע עליו כו' ע"ש באריכות מה שהעלה בזה לדינא:
ז סָעִיף ה המלוה. כ"כ בטור המלוה וברמב"ם כתב למלוה וכ"כ המחבר בסי' ע"ז ס"ג ואיך שיהיה ר"ל המלוה יודיע להערב על איזה חוב קיבל ממנו המעות כדי שיחזור הערב על אותו הלוה לגבות ממנו שהברירה ביד המלוה לומר על חוב זה קבלתי כמ"ש הט"ו בסימן פ"ג ס"ג עיין שם עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך אבל הלשון דעל איזה מהם פורע לא משמע כן אלא נראה שהמלוה אינו חושש בשביל מי יפרע וקמ"ל דהערב יודיע למלוה בשביל מי פורע דאל"כ א"י לחזור על שום א' מהן דכל חד מצי למדחי אאידך וקמ"ל דסגי בהודעת הערב למלוה ע"כ (וכן פי' הט"ז וכתב ז"ל ונ"ל שאם פרע הערב סתם א"י לתבוע א' מהם עד שיפרע גם החוב השני או שיקח הרשאה מן המלוה עכ"ל):
ח סָעִיף ו ופטר. (אם עשה המלוה שטר מחדש לאחד מן הערבים וזקפן עליו במלוה נפטר הערב האחר ואם נעשה שטר החדש בשביל שום חיוב נוסף לא נפטר הערב האחר. הרש"ך ח"ב סימן קנ"ו. כנה"ג):
א סָעִיף ב ואם ערבה בשטר. עבה"ט עד וז"ל הש"ך ולדידי צ"ע כו' וכיון דאוזיף בשטרא אף שלא שעבד מטלטלי אגב קרקע גובה וע' ספר חידושי רע"ק איגר ז"ל בסוף הספר בליקוטים מס' ב"ב קל"ט ע"ב שכתב עליו ולענ"ד דברי הסמ"ע נכונים דדוקא בשעבד מטלטלי אג"ק גובה אבל בלא שעבד לא והיינו דהא דאמרינן במקום פסידא לאחריני לא הוי הבעל לוקח זהו היכא שאם היה יורש היה חייב מדינא משום הכי הוי פסידא דאחריני במה שנתרצה לדונו כלוקח אבל היכא דמדינא דהש"ס גם אם הוא יורש לא מחייב רק מתקנה בזה יש לומר דבעל דהוי כלוקח לא נכנס בכלל התקנה ודומה לזה כתבו תוספת לענין שומא הדרא כו' ואם כן דברי הסמ"ע נכונים והיינו דבלא אגב אינו גובה דדיינין לבעל כלוקח ול"ש דהוי פסידא דאחריני דהרי אם היה יורש ג"כ אינו גובה דמטלטלי לא משתעבדי מדינא דהש"ס רק בתר תקנת הגאונים כו' אבל בבאו"ג. הוי איפכא דמדינא גובה אף מלקוחות רק מפני תקה"ש תקנת הגאונים דלא לגבי בזה י"ל איפכא דהבעל הוי כיורש ול"ש מפני פסידא דבעל לשוויה כלוקח דהרי אף אם הוא לוקח מדינא גובה ממנו רק מתקנ' א"ג ולזה י"ל דבעל לא נכנס בכלל תקנה דהוי יורש בזה מיושב גם קושיית הסמ"ע מש"ס קי"ב כו' אולם יש לדין במטלטלי בלא אגב רק באפותיקי כו' ע"ש עוד. ומ"ש הבאר היטב עוד בשם הש"ך מיהו כל זמן שהמטלטלין אינם בעין אבל אם הם בעין גובה מהם אפי' במלוה ע"פ דלא גרע מלות' כו' ע' בחידושי רע"ק שם שכתב שדברים תמוהים הן דהדבר ברור להמעיין ברמב"ם דמקור הדין בהלואה בעין הוא ברמב"ם פכ"ו מה' מלוה ומרדכי פרק י"נ ומבואר שם דדוקא בגוף מעות הלואה יש שייכות בזה למלוה וגם בזה כתב הנ"י ס"פ י"נ ובהה"מ שם לחלוק דמ"מ כיון שנטלה להוציאה הוי כשאר מטלטלין אבל במטלטלין שלה שהכניסה פשיטא דהוי כלוקח וכ"כ בהרשב"ם שם ועמדה ונשאת והכניסה לו נ"מ כו' ודברי הש"ך צריכין עיון ע"ש. גם בתומים השיג על הש"ך בזה והסכים עמו בנתיבות המשפט גם בספר בית מאיר לאה"ע סי' ל"א ס"ד תמה על הש"ך בזה ע"ש ועיין עוד בב"ש בחה"ע שם ובשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב סי' ב' ובס' בית מאיר שם עוד מענין זה:
א סָעִיף א קטן כו'. דמו"מ שלו משום כדי חייו וכן מתנתו כדי דלעבדו ליה מידי וערא"ש שם ועבה"ג:
ב סָעִיף ב (ליקוט) שאם כו'. ורשב"ם חולק שם וכן ר"ח ור"ב הביאו בהג"א שם (ע"כ):
ג סָעִיף ב ואם ערבה בשטר כו'. דמ"מ בין לוקח בין יורש גובה ממנו: (ליקוט) ואם ערבה כו'. כמש"ש דלמא וערשב"ם שם ד"ה ומקשינן כו' ופשוט הוא ועמש"ש (ע"כ):
ד סָעִיף ג שנים כו' עד סופו. נתבא' בס' ע"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.