א מִי שֶׁנִּתְפַּיֵּס לִהְיוֹת עָרֵב, קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הַמַּלְוֶה הַמָּעוֹת לַלּוֶֹה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאִם לֹא חָשַׁשׁ הַמַּלְוֶה וְנָתַן הַמָּעוֹת לַלּוֶֹה, אֵין לוֹ עַל הֶעָרֵב כְּלוּם. אֲבָל עָרֵב דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, כֵּיוָן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין עָרֵב לְקַבְּלָן (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק ג"פ).
ב הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: עָרַבְתָּ לִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא עָרַבְתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב לַלּוֶֹה: אַתָּה הִרְשֵׁתַנִי לַעֲרֹב אוֹתְךָ וְלִתֵּן, וְהוּא אוֹמֵר: מִדַּעְתְּךָ עָרַבְתָּ, אוֹ: לֹא עָרַבְתָּ כְּלָל, אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב: פָּרַעְתִּי הַמִּלְוָה בְּפָנֶיךָ, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא פָרַעְתָּ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: כֵּן פָּרַעְתָּ וְנָתַתִּי לְךָ מַה שֶּׁפָּרַעְתָּ, אוֹ שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה: עָרַבְתָּ לִי מָאתַיִם, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא עָרַבְתִּי אֶלָּא מָנֶה, בְּכָל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה; אוֹ יִשָּׁבַע הַנִּתְבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה, אִם הוֹדָה בְּמִקְצַת.
ג עָרֵב אוֹ קַבְּלָן שֶׁרוֹאִים שֶׁהַלֹּוֶה מְבַזְבֵּז נְכָסָיו, יְכוֹלִים לְתָבְעוֹ שֶׁיּוֹצִיאֵם מֵהָעַרְבוּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַזְּמַן. (וכ"כ לְעֵיל בְּסִימָן ע"ג ס"י בְּמַלְוֶה עִם הַלֹוֶה).
ד עָרֵב שֶׁבָּא אֵצֶל הַמַּלְוֶה בִּזְמַנּוֹ וְהִתְרָה בּוֹ שֶׁיִּתְבַּע מָמוֹנוֹ מֵהַלּוֶֹה, וְאִם לֹא, יִפָּטֵר מֵהָעַרְבוּת, וְלֹא רָצָה הַמַּלְוֶה וְהֶאֱרִיךְ זְמַן לַלּוֶֹה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין הֶעָרֵב נִפְטָר בְּכָךְ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קַבְּלָן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ נְכָסִים יְדוּעִים לַלּוֶֹה, וְהֶעָרֵב אוֹמֵר לַמַּלְוֶה: רֵד עִם הַלּוֶֹה לְדִין וּגְבֵה חוֹבְךָ מִנְּכָסִים, וְהֶאֱרִיךְ זְמַן לַלּוֶֹה וּבֵינְתַיִם נִשְׁתַּדְּפוּ הַנְּכָסִים, גּוֹבֶה מֵהֶעָרֵב. וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדִין זֶה, הַגָּה: כִּי יֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה. מִיהוּ, אִם הַלּוֶֹה הָיָה מוּכָן לִתֵּן לַמַּלְוֶה מָעוֹתָיו, וְהֶעָרֵב שָׁלַח אַחֲרָיו שֶׁיָּבֹא לְקַבְּלָם, אוֹ לִשְׁלֹחַ לוֹ שְׁטָר לִתְבֹּעַ הַחוֹב, וְלֹא רָצָה, וְנֶאֱבַד הַחוֹב, פָּטוּר הֶעָרֵב (מהרי"ו סִימָן פ'). וְהָעָרֵב יָכוֹל לָכֹף לַלּוֶֹה לְפָטְרוֹ מִן הָעַרְבוּת בִּזְמַנּוֹ, כִּי יָכוֹל לוֹמַר: לֹא נִתְרַצֵּיתִי לִהְיוֹת עָרֵב, אֶלָּא עַד כָּאן (טוּר). וְאִם הַמַּלְוֶה גּוֹי, וְהַלּוֶֹה נָתַן (הַמָּעוֹת) לֶעָרֵב לִפְרֹעַ לַגּוֹי, וּשְׁכָחָם הַגּוֹי אֵצֶל הֶעָרֵב, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַמָּעוֹת לַלּוֶֹה, וְלֹא יוּכַל לוֹמַר: שֶׁמָּא יִזְכֹּר הַגּוֹי, דְּהוֹאִיל וּכְבָר עָרַב בַּעֲדוֹ וְהֵמְנֵהּ, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לוֹ עוֹד יוֹתֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא).
ה יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עָרֵב לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁבִיל גּוֹי, וְנָטַל הֶעָרֵב מַשְׁכּוֹן מֵהַגּוֹי וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה, וּבָא הַגּוֹי אֵצֶל הֶעָרֵב בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאָמַר לוֹ: הֱיֵה עָרֵב בִּשְׁבִילִי לְזֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ שֶׁיַּחֲזִיר לִי מַשְׁכּוֹנִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לוֹ, אָמַר לוֹ הֶעָרֵב: כְּבָר נִכְנַס שַׁבָּת וְאֵינִי עוֹשֶׂה שׁוּם עַרְבוּת, פִּיְּסוֹ הַגּוֹי לֶעָרֵב עַד שֶׁאָמַר לַמַּלְוֶה: הֲרֵינִי כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי, וְהֶחֱזִיר הַמַּלְוֶה לַגּוֹי מַשְׁכּוֹנוֹ, לְאַחַר זְמַן תָּבַע הַמַּלְוֶה לֶעָרֵב, טָעַן: לֹא הָיָה בְּדַעְתִּי כְּשֶׁאָמַרְתִּי הֲרֵינִי כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי אַחַר שֶׁבָּא הַמַּשְׁכּוֹן לְיָדְךָ, וּרְאָיָה לַדָּבָר (שֶׁכְּבָר רָאִיתָ) סַרְבָנוּתִי כְּנֶגֶד הַגּוֹי מִלְּהִכָּנֵס עָרֵב וְתָלִיתִי הַדָּבָר בְּאִסוּר שַׁבָּת, הַדִּין עִם הֶעָרֵב, שֶׁהָיָה לוֹ לַמַּלְוֶה לְפָרֵשׁ עַרְבוּתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן חַיָּב הֶעָרֵב לְסַיְּעוֹ לְהוֹצִיא הַחוֹב מִיַּד הַגּוֹי.
ו יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן מִגּוֹי, וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ בְּעָרֵב יִשְׂרָאֵל, וְהוֹדָה לִדְבָרָיו, וְהֵבִיא הַגּוֹי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: אֲנִי מַתְרֶה בְּךָ שֶׁלֹּא תְקַבְּלֵנִי עָרֵב, וְאוֹמֵר בִּפְנֵי הַגּוֹי: אֲנִי עָרֵב, הַתְרָאָה שֶׁהִתְרָה בּוֹ אֵינוֹ כְּלוּם, וַהֲרֵי הוּא עָרֵב כְּבִשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת.
ז שִׁמְעוֹן יָצָא עָרֵב לְגוֹי בִּשְׁבִיל רְאוּבֵן, וְהָלַךְ לוֹ רְאוּבֵן, וְהֻצְרַךְ שִׁמְעוֹן לִפְרֹעַ בִּשְׁבִילוֹ, וּכְשֶׁבָּא רְאוּבֵן תְּבָעוֹ שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹ: לֹא הָיָה לְךָ לְפָרְעוֹ כִּי כְבָר פְּרַעְתִּיו וְיֵשׁ לִי שְׁטַר פֵּרָעוֹן מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן: הֻצְרַכְתִּי לִפְרֹעַ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִנַּחְתָּ בְּיָדִי שְׁטַר הַפֵּרָעוֹן וְהִנַחְתָּ שְׁטַר הַחוֹב בְּיַד הַגּוֹי, הַדִּין עִם שִׁמְעוֹן, וְחַיָּב רְאוּבֵן לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁיְּבָרֵר שֶׁנָּתַן לַגּוֹי, אֲפִלּוּ שֶׁהַגּוֹי תָּבַע מִמֶּנּוּ הַמָּמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין וַאֲנָסוֹ לִתֵּן לוֹ. וְהַבֵּרוּר יִהְיֶה עַל יְדֵי עֵדִים אוֹ עַל יְדֵי פִּתְקָא שֶׁל הַגּוֹי נִכֶּרֶת, אוֹ שֶׁכָּתוּב בֵּינֵי שִׁיטֵי בַּשְּׁטָר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל עָרֵב לְגוֹי בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֶעֱלִיל הַגּוֹי עַל הֶעָרֵב מִכֹּחַ הָעַרְבוּת, חַיָּב הַלּוֶֹה לְסַלְּקוֹ. וְדַוְקָא שֶׁאֵין הֶעָרֵב מוֹדֶה שֶׁהַגּוֹי פּוֹטְרוֹ בְּפָנָיו, אֲבָל אִם מוֹדֶה שֶׁהַגּוֹי פּוֹטְרוֹ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵדִים עַל כָּךְ, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְהֶעֱלִיל עָלָיו, פָּטוּר הַלּוֶֹה. וְאֵין הֶעָרֵב נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ בִּשְׁבוּעָה, כַּמָּה הוֹצִיא עַל הָעֲלִילָה, אֶלָּא צָרִיךְ עֵדִים שֶׁהֻצְרַךְ לְהִתְפַּשֵּׁר עִם הַגּוֹי מִכֹּחַ הָעַרְבוּת, וְאָז נוֹטֵל בִּשְׁבוּעָה, אִם לֹא שֶׁהָעֵדִים אוֹ אֶחָד מֵהֶן מְעִידִים דָּבָר בָּרוּר, שֶׁאָז נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה, אֲבָל אִם לֹא הֶעֱמִיד עֵדִים, אִיהוּ דְאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִמְחֻיָּב לְפָטְרוֹ מִן הָאוֹנָסִין, דַּוְקָא בְּאֹנְסָא דִּשְׁכִיחַ; אֲבָל בְּאֹנֶס דְּלָא שְׁכִיחַ, לֹא (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ז' וקל"א).
ח וְכֵן ב' שֶׁקִּבְּלוּ חֲכִירוּת מִגּוֹי וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה, וְהַגּוֹי מָצָא אֶחָד מֵהֶם וְגָבָה מִמֶּנּוּ, חַיָּב חֲבֵרוֹ לִפְרֹעַ חֶלְקוֹ מִכָּל הֶפְסֵד שֶׁבָּא לוֹ מֵאוֹתוֹ הַגּוֹי. וְאִם הָיָה מְזֻמָּן לִפְרֹעַ חֶלְקוֹ, וְהַהֶפְסֵד בָּא לוֹ מִכֹּחַ חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא פָרַע, חַיָּב חֲבֵרוֹ לִפְרֹעַ לוֹ כָּל הַהֶפְסֵד.
ט יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ, שֶׁאִם רְאוּבֵן מָכַר לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה, וּבָא לֵוִי וְקִבֵּל אַחֲרָיוּת עָלָיו, לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד לֵוִי. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב לְשַׁלֵּם דְּמֵי מֶכֶר זֶה בְּכָל עֵת שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ שִׁמְעוֹן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בְּעָרֵב בְּאַחֲרָיוּת בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת מִשּׁוּם אַסְמַכְתָּא, וּמִשְׁתַּעְבֵּד (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד).
י עָרֵב אוֹ קַבְּלָן שֶׁחִיְּבוּ עַצְמָם עַל תְּנַאי, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אַסְמַכְתָּא. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: תֵּן לוֹ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אִם יִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אִם לֹא יִהְיֶה; מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָמַר וְהִקְנָה. וְאִם קָנָה מִיָּדוֹ מֵעַכְשָׁיו שֶׁיִּתְחַיֵּב לוֹ בְּמָמוֹן זֶה אִם יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ, שֶׁכָּל קִנְיָן מֵעַכְשָׁיו אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אַסְמַכְתָּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בְּעַרְבוּת מִשּׁוּם אַסְמַכְתָּא (טוּר סי"א בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים).
יא רְאוּבֵן קָנָה שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן וְכָתַב לוֹ שְׁטָר, וְאָמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ שְׁטָר גַּם עַל אִשְׁתּוֹ, וְלֹא הָיְתָה שָׁם, נִתְעָרֵב לֵוִי בִּשְׁבִילוֹ שֶׁלִּכְשֶׁתָּבֹא שֶׁתַּעֲשֶׂה שְׁטָר עָלֶיהָ, וּכְשֶׁבָּאָה, לֹא רָצְתָה, וְתָבַע רְאוּבֵן לֶעָרֵב שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ הוּא שְׁטָר עַל נְכָסָיו, וְהֶעָרֵב טוֹעֵן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא יַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו, הַדִּין עִם הֶעָרֵב.
יב מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב לְגוּפוֹ שֶׁל לֹוֶה וְלֹא עָרֵב לְעַצְמוֹ שֶׁל מָמוֹן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֲבִיאֶנּוּ לְךָ, וְכֵן אִם אָמַר לֵהּ לְאַחַר שֶׁהִלְוָהוּ וּתְבָעוֹ: הַנִּיחֵהוּ וְכָל זְמַן שֶׁתִּתְבָּעֶנּוּ אֲבִיאֶנּוּ לְךָ, וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּךְ, אֲפִלּוּ הִתְנָה וְאָמַר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁבָּרַח אֶהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם, הֲרֵי זֶה אַסְמַכְתָּא וְלֹא נִשְׁתַּעְבֵּד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בְּעַרְבוּת מִשּׁוּם אַסְמַכְתָּא (וְע"ל סִימָן קכ"ט ס"ח).
יג מִי שֶׁלֹּא פֵרַשׁ קֶצֶב הַדָּבָר שֶׁעָרַב, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: כָּל מַה שֶּׁתִּתֵּן לוֹ תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב, אוֹ: מְכֹר לוֹ וַאֲנִי עָרֵב, אוֹ: הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב, לְהָרַמְבַּ"ם אֵין זֶה הֶעָרֵב חַיָּב כְּלוּם. וְכָל הַבָּאִים אַחֲרָיו חָלְקוּ עָלָיו, וְהָכִי נַקְטִינָן.
יד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: עֲרֹב זֶה לִפְלוֹנִי וַאֲנִי עָרֵב לְךָ, הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר: הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב, וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן:
א סָעִיף ג שהלוה מבזבז כו'. ואם אינו מבזבז עיין בסעיף ד' בהג"ה:
ב סָעִיף ד ערב שבא אצל המלוה. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ק"א וסי' קנ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וסימן רי"ח:
ג סָעִיף ד יפטר מהערבות כו'. ואם התנה בשעת הערבות כן הדין עם הערב עיין בתשו' ר"א ן' חיים סימן ס':
ד סָעִיף ד שאין הערב נפטר בכך והא דמקבלין קנין חדש מהערבות כשמרחיבין זמן הנשואין כו' עכ"ל סמ"ע שם ועיין עוד שם ודבריו צ"ע גם קשה למה מקבלין קנין חדש מבעל דבר עצמו אלא נראה דל"ד ערבות דממון לערבות דשדוכין לזמן ודוק:
ה סָעִיף ד וצריך להתיישב בדין זה. כי יש חולקין לא מצאתי שום חולק בזה עכ"ל סמ"ע ובבדק הבית חולק ומביאו הב"ח. ועיין בתשו' רשד"ם סימן נ"ז דלהרי"ף והרא"ש יכול לומר לערב שני הוציאני מהערבות היכא דאפשר שיבוא הפסד לערב ע"ש ועמ"ש בסי' פ"ו. עיין בספר מגדל דוד:
ו סָעִיף ד והערב יכול לכוף ללוה לפטרו. והרמב"ן חולק ע"ז וכמ"ש בספרי וכ"כ בה"ת להדיא בשמו וזה תלוי במ"ש המחבר בשם רמב"ן בתחילת הסעיף דכשם שא"י לכופו למלוה אח"ז כך א"י לכוף ללוה כל זה מוכח בבעה"ת א"כ צ"ל דמור"ם נמשך בזה במ"ש כי יש חולקין בזה כו' ודו"ק:
ז סָעִיף ה ישראל שהיה ערב וכו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ה וסימן ק"ל:
ח סָעִיף ו התראה שהתרה בו אינו כלום. עיין בסמ"ע ס"ק י"ב הטור מסיים בטעמו וכתב ז"ל שהערב הי' לו להשמט מן העכו"ם ולדחותו מלהיות ערב כו' עד מדהשמיטו המחבר ומור"ם נראה דס"ל דבלה"נ התראתו לאו התראה כו' עכ"ל ולפע"ד אין כאן השמטה ואדרבה המחבר דקדק וכתב והודה לדבריו וכן נ"ל לדינא דבעינן דוקא הודה מתחלה לדבריו וכן משמע בעיר שושן שוב מצאתי בס' גדולי תרומה שכתב שנראה פשוט דבעינן דוקא הודה לדבריו מתחלה ע"ש:
ט סָעִיף ז כל מה שיברר. עיין בתשו' רמ"א סימן פ"ו דף קס"ח ע"א ובתשו' ן' לב ספר ב' סי' ס"ו:
י סָעִיף ז או שכת' ביני שיטי כו'. כתב הסמ"ע שכן צ"ל בלא וי"ו ולא שכתו' בוי"ו ואדלעיל קאי כו' ע"ש ס"ק ט"ו והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוני' עם העכו"ם ואינו נאמן בשבועה לכך פי' דמיירי שהכת' של הפיתקא וביני שיטי הוא בערכאות שלהם וק"ל. ע"ש בסמ"ע עד וזה ודאי אינו מאחר שהש"ח ביד שמעון כו' אינו מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרעו אלא קצתו ולכך הוכרח לכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו עיין בתשו' רמ"א סימן ט"ו:
יא סָעִיף ז אבל באונס דלא שכיח כו'. כגון שהוסיף העכו"ם ליקח רבית ממנו הרבה יותר מנהוג כ"כ מהרי"ק שם:
יב סָעִיף ט שאם ראובן מכר לשמעון. עיין בסמ"ע ס"ק י"ח עד ומש"ה כתב הטור והמחבר שאם קנו מידו שישלם לו דמי מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח כו' עכ"ל והב"י כתב הטעם דהוי כמעכשיו ואינו ברור ודוק:
יג סָעִיף י ערב או קבלן כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן קי"ו וקע"ה וש"פ:
יד סָעִיף יב וע"ל סימן קכ"ט עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן נ"א.
טו סָעִיף יג וכל הבאים אחריו חלקו עליו. ובתשו' ן' לב ספר א' כתב סוף כלל י"ב דמצי למימר המוחזק קים לי כהרמב"ם וכה"ג כתב בתשו' מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א וקכ"ד וקע"ט וצ"ע כיון דהבאים אחריו חולקים עליו וכן נראה מדברי המחבר ושאר אחרונים דלא קי"ל כלל כהרמב"ם בהא ובסמ"ע כתב בס"ק כ"ה דהמחבר ס"ל דאזיל הרמב"ם לטעמיה דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמש"ל הטור בשמו סימן ס' וממילא החולקים עמו שם חולקים ע"כ בדין זה ובפרישה כתב דאף החולק שם מודה כאן כיון דאיכא ב' ריעותא דאסמכתא ודערבות דלא קני ובתשו' ריב"ש כתב שאפילו נשבע שערב ע"ז א"צ לקיים מכח השבועה דבטעות נשבע דהיה סבור דמשתעבד ע"ש וע"ל סימן ע"ג בסמ"ע כו' [סז"ח] ונראה לפע"ד עיקר כהב"י וכן מוכח להדיא בתשו' מהר"ן ן' לב ספר א' כלל י"ב וכן דעת ה"ה שזה תליא במחלוקת דלעיל סימן ס' ופסק כאן כהמחבר והראב"ד שעשה פשרה כבר השיג המ"מ עליו עיין שם:
טז סָעִיף יד האומר לחבירו וכו'. ומי שנעשה לחבירו ערב לאחר מתן מעות ולא רצה מלוה לקבלו עד שהעמיד ערב ההוא ערב אחר שנתערב בעד הערב הראשון הערב הב' אין צריך קנין כ"כ בספר ג"ת שטר כ"ח סוף ח"ב והוציא כן מתשובת גאון שהביא הטור לעיל סימן קכ"ו סי"ט ע"ש ואף ששאר ראיותיו שהביא לזה אינם מוכרחים מ"מ דבריו נכונים בזה לדעת הגאון ובעה"ת וטור שם מיהו היינו דוקא שנתחייב הראשון בדין כגון שקנו ממנו וכה"ג דאל"כ פשיטא דהערב פטור אפילו היה בקנין וק"ל:
א סָעִיף א אפי' קנו מידו. הטעם דקנין בלא ב"ד חשוב כערבות שהוא אסמכתא לא קני' כי אם מטעם דאגב דהימניה ונתן ע"י מעות גמר ושיעבד נפשי' וכמ"ש בר"ס קכ"ט והרי זה חזר בו ואינו מבקש הימנותיה משא"כ בערב דלאחר מתן מעות דבעי קנין ומיד שקנו מידו נגמר הענין ומ"ה מהני ביה הקנין ואפי' בלי בית דין חשוב בצירוף הימנותיה שקבלו לערב כמ"ש בר"ס קכ"ט ועפ"ר שם כתבתי דלהרשב"א אפי' קנו מיד הלוה והמלוה דהלוה שיעבד לו נכסיו בקנין והמלוה שיעבד נפשי' להלואתו על נכסיו אפ"ה יכול המלוה לחזור בו ואפילו להרמב"ן והטור שחולקים ע"ז כדמשמע בסי' ל"ט סי"ט מ"מ אם הערב חזר בו גם המלוה יכול לחזור בו משום דאדעתא דהכי לא הקנה להלוואתו כ"א בערב:
ב סָעִיף ב אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן. הרמב"ם והמחבר לטעמייהו אזלי דס"ל דלא סגי לערב במה שהרשיהו לערב עד שירשיהו גם כן ליתן כמ"ש בסי' ק"ל ס"ב מיהו בהרשהו ליתן לחוד נתחייב לו הלוה אלא אורחא דמילתא נקט גם במ"ש אח"כ והוא אומר מדעתך ערבת הל"ל גם או לא הרשתיך "ליתן אלא חדא מנייהו נקט עפ"ר:
ג סָעִיף ב כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת כו'. "עד המע"ה המ"מ כ' שם ע"ז ז"ל היינו בדלא כתב לו המלוה התקבלתי דאלו כתב לו התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקום המלוה ואם המלוה בשטר אינו יכול לומר פרעתי כן נראה מדברי הרשב"א ופשוט הוא דלא יגרע כח הערב מאיש נכרי דעלמא שהרשהו המלוה עכ"ל המ"מ והעתקתיהו משום הא דכתבתי בסמ"ע בסי' שלפני זה ס"ד וכמ"ש שם:
ד סָעִיף ג שהלוה מבזבז כו'. כ"כ הטור והמחבר ג"כ לעיל סי' ע"ג סי"א לענין מלוה עם הלוה ולאפוקי מדעת החולקין בתרוייהו ע"ש וכאן בטור:
ה סָעִיף ד ערב שבא אצל המלוה כו'. "עד אין הערב נפטר בכך והא ☜ דמקבלין קנין חדש מהערבות כשמרחיבין זמן הנשואין אין לומר דהוא משום חשש שמא הערב יכפה לאבי הכלה לעשות הנשואין או לפטרו מערבות דזה יכול לעשות הערבות וכדמסיק הטור וגם מור"ם בהג"ה דלפ"ז אם בטוח כל צד בערב שלו שיערב בעדו לצד שכנגדו ולא יכריחנו אין צריך שום קנין חדש מהערבות ואין נוהגין כן אלא אפשר לומר דהוא משום דיש חולקים בזה כדמסיק מור"ם וגם המחבר כתב דיש להתיישב בזה. גם י"ל כיון דגביות הקנס מהערבות אינו דררא דממונ' כ"א מפני הבושת ובכה"ג אפשר דהרמב"ן מודה דיכול הערב שנתערב לו לומר לא אהיה לך ערב יותר מזמן שנתרצתיעליו ודוק:
ו סָעִיף ד ובנתיים נשתדפו. קאמר נשתדפו מכ"ש אם נגזלו מידו דעשוין בעלי זרוע ליפול וכמ"ש המחבר (והוא מדברי הרשב"א) בסי' קי"א סי"ג ע"ש:
ז סָעִיף ד וצריך להתיישב בדין זה כי יש חולקין בזה לא מצאתי שום חולק בזה וד"מ כתב דממ"ש מהרי"ו סי' פ' משמע דחולק ע"ז ע"ש שמביא דבריו ואף דמסיק מור"ם שם וכתב דאפשר לחלק דמהרי"ו לא קאמר אלא כשהלוה מוכן לשלם אבל כשאין מוכן לשלם מודה לדברי הרמב"ם שהוא כדברי המחבר כאן וכמו שמסיק מור"ם כאן בהג"ה מ"מ כתב מור"ם כאן שיש חולקים משום הא דכ' בשם מהרי"ו עוד שם דאם אמר הערב למלוה תן לי השט"ח לתבוע החוב והמלוה לא עשה כו' דהערב פטור ול' לתבוע החוב משמע אפי' אין המעות מוכן ביד הלוה ואפ"ה קאמר דפטור הערב מ"ה כתב כאן כי יש חולקין ומ"ש כאן בהג"ה גם בא"ל תן לי השט"ח לתבוע החוב דהכל מודים דפטור הערב צ"ל דאיירי ג"כ שא"ל שהמעות מוכנים ביד הלוה ליתנם ולא הוצרך לפרשו כי קאי אמ"ש לפני זה משא"כ בלתבוע החוב הנזכר בדברי מהרי"ו דשם לא נזכר לפני זה שהמעות מוכנים והוא דוחק. גם בלה"נ נלע"ד דאין בזה מחלוקת ביניהן דהרמב"ן לא קאמר אלא כשאין הערב רוצה לטרוח ולהוציא המעות מהלוה ולשלם לו אלא שא"ל להמלוה נחות אתה לדין עם הלוה והפרע ממנו בזה קאמר דאינו יכול לכופהו לטרוח לירד עמו בדינא ודיינא ומהרי"ו איירי כשהערב רוצה לטרוח ולהוציא המעות ולשלם וחילוק זה נ"ל ברור ודו"ק:
ח סָעִיף ד ולא יוכל לומר שמא יזכור העכו"ם כו'. עד והימניה צריך להאמין כו' כ"כ הטור לקמן בס"ס קפ"ג גם המחבר כתב כן בס"ה ☜ ומור"ם ז"ל כ' בהגהותיו תשובה בשם מהר"ם מ"ץ ז"ל ראובן נתערב עבור שמעון נגד העכו"ם להעמידו בדין בתוך ח' ימים לפטור את עצמו בשבועה או לתת עבורו י' זקוקים ושמעון מסר לו י' זקוקים למשכון ועברו הח' ימים ולא תבע העכו"ם את שמעון ושוב מת שמעון ועתה באת אלמנת שמעון ותבעה הי' זקוקים בכתובתה מראובן והוא משיב אולי יעליל עלי העכו"ם עבור הערבות נראה כיון דראובן עדיין לא הפסיד בכך מאחר שעברו הח' ימים ולא נתבע וקרוב הדבר לודאי שלא יבא עוד לידי הפסד א"כ מדוע יחזיק הערב בממון שמעון ויבטל כחה של האלמנה בשביל חשש שמא יעליל העכו"ם עליו עכ"ל ול' זה משמע דאפי' לא הימני' ראובן לשמעון לערב בעדו עד שנתן לו י' זקוקים למשכון אפ"ה הצריך לראובן להחזיר הי' זקוקים י"ל דשאני התם דאף אם יבא העכו"ם ויתבע לראובן הערב יכול לזכות בדין ולומר לא ערבתי לך אלא שאם אתה תבוא תוך השמונה ימים ותבקש ממני להעמיד את שמעון אזי אני מחוייב להעמידו ומאחר שלא בקשת ממני תוך השמונה ימים אני פטור מהערבות וכן הדין נותן (בדיני עכו"ם וגם בדין ישראל כל שאין בערבות דררא דממונ' וכמ"ש לפני זה בערבות שידוכין וגם בסי"ב בערבות דהעמדת הגוף) אלא שיש לחוש שבעקיפין ובעלילות יבא עליו שלא כדין משום הכי פסק דלזה לא חיישינן אבל הכא מיירי שערב לו סתם לפרוע בגינו בזה ודאי הוא דחיישינן אי לא מטעם דכבר הימניה וק"ל:
ט סָעִיף ד צריך להאמין לו עוד יותר. דוקא בזה ששכח העכו"ם והיה ספק אם יתבע המעות ממנו לעולם משא"כ בערב דעלמא מ"ה כתב הטור והמחבר לפני זה בסמוך דהערב יכול לכוף להלוה לפטרו מהערבות בזמנו וכ"כ בד"מ והוא פשוט ולא כמ"ש בע"ש ע"ש שדברי מור"ם סותרין זה את זה ודבריו הן סתורין כי הוא בעצמו פסק כן לקמן ס"ס קפ"ג ע"ש ועד"ר:
י סָעִיף ה היה ערב בשבילי לזה. ל' לזה משמע שהיו ביחד בשעה שדיבר העכו"ם עם הערב ומ"ה א"ש מה שמסיק וכ' כבר ראית סרבנותי וראית סרבנותו הוא במה שסיים ואמר תליתי הדבר באיסור שבת ור"ל כיון שבאמת אין בזה איסור שבת בפרט בעוד בין השמשות היה לך להבין שאמרתי כן בשביל שאני מסרב להיות ערב נגדו גם ממ"ש ואיני עושה שום ערבות משמע דא"ל אף אם לא היה שבת אינו עושה שום ערבות וזהו סרבנות ועפ"ר:
יא סָעִיף ה ואעפ"כ חייב הערב לסייעו כו'. כי העכו"ם לא יעיז נגדו בשביל הטובה שעשה לו:
יב סָעִיף ו התראה שהתרה בו אינו כלום. בטור מסיים בטעמו וכת' ז"ל שהערב הי' לו להשמט מן העכו"ם ולדחותו מלהיות ערב וכיון שלא עשה כן אלא שהודה בערבות בפני העכו"ם ולא היה יכול המלוה להשמט כיון שהכל יודעין שראוי שיקבלהו והוא כבר הודה לעכו"ם שיחזיר לו המשכון ע"י ערבות עכ"ל משמע מזה דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התראה ואמרינן דהיה לו להשמט מהעכו"ם ולומר איני נותן מעותי על ערבות כ"א על משכנות אבל מדהשמיטו המחבר ומור"ם נראה דס"ל דבלה"נ התראתו לאו התראה כי יכול בעל המשכון לומר למה אני אתגרה עם העכו"ם יותר ממך שאתה אינך רוצה לומר להעכו"ם שאינך רוצה להיות ערב עבורו ואני אומר שלא אקבל אותך בערב מאחר שידוע שבטוח אתה להיות ערב וס"ל דרש"י לא כתב בתשובתו "והוא "כבר "הודה אלא לרוחא דמילתא מאחר דהמעשה כך היה והא דכתב המחבר דבא העכו"ם מתחלה להמלוה וביקש ממנו שיחזירנו לו בערב ישראל "והודה "לדבריו כו' ולא קיצר לכתוב שאם בא ישראל ועכו"ם למלוה וביקש העכו"ם להחזיר לו המשכון ע"י ישראל זה והישראל מתרה בו בל' הקדש כו' צ"ל דאורחא דמילתא נקט דאין דרך שיבואו אצל המלוה בבקשה זו אם לא בידיעת דעתו תחלה אבל אם אירע שבאו ג"כ התראתו לאו התראה היא והכי מסתבר לדינא ודוק:
יג סָעִיף ו והרי הוא ערב כו'. ה"ט כיון דא"ל בהדי' אני "ערב משא"כ בדין שלפני זה שלא אמר אלא הריני כמו "שהייתי ול' זה סובל פירוש אחר וקל להבין:
יד סָעִיף ז כל מה שיברר שנתן לעכו"ם כו' "עד אפי' העליל העכו"ם כו' ועד"ר שם כתבתי דל"ת ממ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ג סט"ו ובסי' קע"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע ע"ש דחילקתי דשם העכו"ם המוכר היה עיקר עיסקו עם לוי אלא שלרוחא דמילתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרענו לוי יפרענו הוא וכיון דהעכו"ם נתרצה להיות תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופא שהעכו"ם יבא עליו והוא ג"כ מילתא דלא שכיחא מ"ה קאמר ג"כ שם דשמעון אי"צ לעשות לו כתב באחריות ע"ז משא"כ כאן דשמעון הכניס נפשו להיות ערב בעד ראובן לעכו"ם ובדיניהן הולכין אחר הערב תחלה מ"ה על ראובן לפצותו מכל וכל ועיין מ"ש עוד מזה בפרישה כאן ושם סי' צ"ג:
טו סָעִיף ז או שכתב ביני כו'. כצ"ל בלא וי"ו ולא שכתב בוי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כתב פתקא בפ"ע כמה קבל ממנו או שהעכו"ם כתב כתיבת ידו ביני שיטי בהשטר כמה קבל אבל שכתוב בוא"ו משמע שהי' נמצא כ"כ בהשטר ביני שיטי ואפי' אינו ידוע מי כתבו וזה ודאי אינו מאחר שהשטר חוב ביד שמעון יש לחוש שמא זייף וכתב עליו טפי ממה שפרע:
טז סָעִיף ז שהעכו"ם פטרו. שם במרדכי מסיק וכתב ז"ל ואפי' אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעכו"ם לא פטרו על הלוה רמי לסלוקי עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש:
יז סָעִיף ז שאז נוטל בלא שבועה כו'. ה"ט דכיון דהכניס ערב לעכו"ם וכל עכו"ם דרכו להעליל ועליו לפצותו ה"ל כאלו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר לעיל כמה פעמים דנשבע ונוטל:
יח סָעִיף ט שאם ראובן מכר לשמעון כו'. הטור מסיק בטעמו משום דבשאר ערבות אמרי' דנשתעבד משום דאגב הימנותי' גמר והקנה וכאן לא שייך ה"ט דלא על הימנותי' דערב קנהו דעביד אינש דזבין קרקע ליומא אבל כשקנה מידו דערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל באיזה עת שירצה הלוקח שיהא המקח בטל אפי' אין מערער על השדה יהא צריך להחזיר לו מעותיו דאז אנו רואין דעיקר לקיחתו אותו לערב לא היה אלא שיהי' מעותיו בטוחים מ"ה מסיק ה"ז חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתב הטור והמחבר ואם קנו מידו שישלם לו דמי "מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח והא דבעי קנין משום דמחשב כערב דאחר מתן מעות כיון דלא נתן מעות אלו מתחלה בתורת הלואה כ"כ המ"מ והמ"מ כתב טעם אחר ברישא למה אינו משועבד ובדרישה כתבתי לשונו ושם כתבתי גם כן דיש בינייהו נ"מ לדינא וגם הב"י כתב טעם אחר ועפ"ר ודרישה:
יט סָעִיף ט דאין בערב כו'. טעמו דכיון דאמרו בגמרא דאע"ג דכל ערבות אסמכתא הוא מ"מ משתעבד בשעת מתן מעות אפילו בלא קנין משום דגמר ומשעבד נפשיה תו לא חילקו בין אסמכתא לאסמכתא וזהו טעם דכל הני י"א דמייתי מור"ם אחר זה ועפ"ר:
כ סָעִיף י שחייבו עצמן על תנאי כו' מפני שהוא אסמכתא הטור מסיים ע"ז וכתב ז"ל ואע"ג דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא שתלה שיעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכי' דעתיה שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד עכ"ל:
כא סָעִיף י או אם לא יהי' כו'. כ"כ ג"כ במיימוני שבידינו או "אם כו' ולפ"ז צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהי' כך וכך הן שהוא באם לא יהי' כך אבל ק' שהוא אריכות דברים שלא לצורך דמה לי שהוא באם יהיה או באם לא יהי' לכן נראה עיקר כמ"ש בטור ז"ל ואני ערב אם יהי' כך ואם לא יהי' לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול ועפ"ר:
כב סָעִיף י שכל קנין מעכשיו כו'. ע"ל סימן רס"ז ובס"ס קצ"ז:
כג סָעִיף יא הדין עם הערב. הטור מסיים בטעמו ז"ל כי לא נדר לו שמעון המוכר אלא שתעשה לו אשתו השטר או שיתבטל המקח ויחזיר לו מעותיו גם הערב לא נשתעבד לו טפי עכ"ל:
כד סָעִיף יב וע"ל סי' קכ"ט ס"ח. נראה דרימז למ"ש שם בהג"ה מי ששאל חפץ מחבירו כו'. עד אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא הערב חייב לשלם עכ"ל וגם שם כתב מור"ם מראה מקום לעיין למ"ש כאן ע"ש ונראה פשוט דאף מי שס"ל התם דהערב חייב יכול להיות שס"ל דבהני אסמכתא דמני הכי פטור וה"ט דאסמכתא דלשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות שנתערב בעד המעות לחוד בלי תנאי דמשועבד בו הערב בפשיטות משום דאגב דהימני' גמר ושיעבד נפשי' ולא אתא שם אלא ללמדינו דאע"ג דגם לגבי השואל הוי אסמכתא והוא פטור והל"ל דהוא בכלל מ"ש דבכל מקום דפטור הלוה פטור ג"כ הערב קמל"ן דלא אבל בהני אסמכתא אינן כאסמכתא דערבות דעלמא וכמ"ש לעיל ודוק:
כה סָעִיף יג וכל הבאים אחריו חלקו עליו. המחבר ס"ל דהרמב"ם פוטר הערב משום דאזיל לטעמי' דס"ל דמקנה לחבירו דבר שאינו קצב' לא משתעבד וכמ"ש הטור בשמם בסי' ס' ובס"ס ר"ז וממילא החולקים עמו באותו הדין חולקים עליו ג"כ בהאי ובפרישה כתבתי והוכחתי מל' הטור והראב"ד דאף המחייבי' בעלמא בהמקנה דבר שאינו קצוב מודו הכא דפטור כיון דנצטרף לו עוד ריעותא לאסמכתא דערבות ואע"פ דכל א' בפני עצמו אמרינן דקנה מ"מ בהצטרפן יחד לא קנה ומ"ה הראב"ד דס"ל שם דקנה לגמרי כאן כתב דלא קנה לגמרי אלא אחר אומדנא ועד"ר מ"ש עוד הוכחות ודוק כי זה נלע"ד ברור לדינא:
כו סָעִיף יד ערוב זה לפלוני. כ"כ הרמב"ם ופי' ערוב על ענין זה לפלוני והטור כתב ז"ל ערוב לפלוני בכך וכך ע"ש:
כז סָעִיף יד כמו שאמר הלוהו. פי' אפי' בלא קנין משתעבד לו השני משום דשעת שיעבודו של ערב ראשון אפי' אחר מתן מעות ובקנין ה"ל כשעת מתן מעות וממילא נשתעבד לו ערב השני בלא קנין כ"כ המ"מ:
א סָעִיף א אפי' קנו הטעם משום דערבות הוי אסמכתא ולא קני כי אם מטעם הימנות' שנותן לה גמר ומקני וה"ז חוזר בו ואינו רוצה בהימנותא דידי' משא"כ בערב לאחר מתן מעות מיד קנו מיני' נגמר הענין בצירוף הימנות' שקיבלו לערב סמ"ע ע"ש:
ב סָעִיף ד לפטרו מן הערבות. ע' ש"ך דהיינו דוקא להיש חולקי' ארמב"ן בדין שכת' המחבר אבל לדעת המחבר דאינו יכול לכופו המלו' גם ללוה אינו יכול לכופו ע"ש:
ג סָעִיף ד צריך להאמין דוקא בזה ששכח העכו"ם והי' ספק אם יתבע המעות כלל ממנו משא"כ בערב דעלמ' מש"ה כ' בש"ע בסמוך דהערב יכול לכוף ללוה סמ"ע:
ד סָעִיף ז ואנסו ליתן לו והא דמדברי הש"ע בסי' צ"ג סעיף ט"ו בכיוצ' בזה דמשמע דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע דהתם הי' העכו"ם המוכר עיקר עסקו עם לוי אלא שלרווחא דמלת' לקח ג"כ התקשרות מראובן שאם לא יפרענו לוי יפרענו הוא וכיון דנתרצ' העכו"ם תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד לראובן גופי' שהכותי יבא עליו והיא ג"כ מלתא דלא שכיח מש"ה קאמר שם דשמעון א"ל לתת לו כתב אחריות על זה אבל הכא דהכניס נפשו להיות ערב לעכו"ם ובדיניהן הולכין תחל' לערב מש"ה חייב ראובן לשלם בכל ענין סמ"ע:
ה סָעִיף ט מכר לשמעון שדה הטעם משום דבשאר ערבות אמרי' דאגב הימנות' גמר ומקני אבל כאן ל"ש ה"ט דלא על הימנות' דבערב קנה דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה אבל כשקנו מידו דערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שירצ' הלוקח לבטל המקח אפי' באין מערער על השדה צריך להחזיר מעותיו דאז אנו רואים דעיקר ערבותו שיהיו מעותיו בטוחים וחייב בערבות דעלמ' סמ"ע:
ו סָעִיף יג וכל הבאים. הש"ע ס"ל דהרמב"ם דפטר הערב הוא לשטתו דאינו יכול להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכמבואר סי' ס' והחולקים על הרמב"ם דיכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב גם כאן חולקין ועמ"ש בסמ"ע ועמ"ש בסי' ס' סק"ב:
א סָעִיף ז אפי' העליל. עיין בסי' ע"ו מ"ש מזה ׃
ב סָעִיף י שכל קנין מעכשיו. המחבר לשיטתו דמעכשיו לחוד מסלק אסמכתא ולהרב בהג"ה שם צריך קנין בבד"ח ׃
ג סָעִיף י דאין בערבות משום אסמכתא והיינו כיון שהלו' חייב ואף דבערבות הי' בו אסמכתא מ"מ משום הסברא דבהאי הנאה גמר ומקנ' מסלק גם שאר אסמכתא כמו שמסלק אסמכתא דערבות משא"כ בסי' קכ"ט סעיף ח' דחייב הערב עצמו יותר מדינו היינו יותר ממה שהוציא ממון על פיו פטור כמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש:
א סָעִיף א קנו. כת' הסמ"ע הטעם דקנין בלא ב"ד חשוב כערבות שהוא אסמכתא לא קניא כי אם מטעם דאגב הימנותיה שנתן ע"י מעות גמר ושיעבד נפשיה והרי זה חזר בו ואינו מבקש הימנותיה משא"כ בערב דלאחר מתן מעות מיד שקנו מידו נגמר הענין ומש"ה מהני ביה קנין ואפי' בלי ב"ד חשוב בצירוף הימנותיה שקבלו לערב ומ"מ לכ"ע במקום שהערב יכול לחזור בו גם המלו' יכול לחזור בו אפי' קנו מידו להלות לזה משום דאדעתא דהכי לא הקנ' להלואתו כי אם בערב וע"ל סי' ל"ט סי"ט:
ב סָעִיף א כלום. (מאחר דיש ביד הערב למחות במלוה שלא ילונו על אמונתו אם טוען הערב איזו טענה לפטור עצמו נאמן במגו דאי בעי אמר מחיתי בך קודם שתתן המעות ואפי' לא היו המלו' והערב במקום אחד ושלח הערב כ' למלו' שילונו על אמונתו יכול לטעון קודם שהלוית לו כתבתי לך שאיני רוצ' להיות ערב וידעתי שהגעת כתבי. הרשד"ם חח"מ סי' ל"ח. כנה"ג):
ג סָעִיף ג מבזבז. כ"כ הט"ו בסי' ע"ג סי"א לענין מלוה עם הלו' ולאפוקי מדעת החולקים בתרווייהו ע"ש וכאן בטור. סמ"ע:
ד סָעִיף ד בזמנו. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"א וסי' קנ"ו ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ז וסי' רי"ח:
ה סָעִיף ד יפטר. ואם התנה בשעת הערבות כן הדין עם הערב ע' בתשובת ראנ"ח סי' ס'. ש"ך:
ו סָעִיף ד נשתדפו. מכ"ש אם נגזלו מידו דעשויים בעלי זרוע ליפול וכמ"ש בסי' קי"א סי"ג ע"ש. סמ"ע:
ז סָעִיף ד יזכור. כ"כ הט"ו בס"ס קפ"ג ע"ש וע' בסמ"ע שהבי' הגהת מור"ם בשם תשובת מהר"ם מ"ץ בראובן שנתערב עבור שמעון נגד העכו"ם להעמידו בדין כו' ע"ש באורך:
ח סָעִיף ד להמתין. דוק' בזה ששכח העו"א האנס והי' ספק אם יתבע המעות ממנו לעולם משא"כ בערב דעלמ' ומש"ה כ' הרמ"א בסמוך דהערב יכול לכוף ללוה כו' וכ"כ בד"מ והוא פשוט ודלא כמ"ש בע"ש שדברי הרמ"א סותרין זא"ז. סמ"ע:
ט סָעִיף ה שבת. פירש הסמ"ע דר"ל כיון שבאמת אין בזה איסור שבת בפרט בין השמשות ה"ל להבין שאמרתי כן בשביל שאני מסרב להיות ערב וגם מה שא"ל ואיני עושה שום ערבות משמע דאף אם לא הי' שבת אינו עושה שום ערבות וזהו הסרבנות וע' בתשובת הרשד"ם סי' צ"ה וסי' ק"ל (וז"ל הט"ז נרא' גם בלא ראיה פטור כיון שיש לפרש לשונו שאמר הריני כמו שהייתי לפטור מנ"ל לחייבו דהמע"ה וכן משמע ממ"ש אח"כ שה"ל לפרש ערבותו אלא נ"ל דהאי וראי' לדבר כו' לרבות' הוא דאפ"ה ראוי ונכון לעשות כן מצד הטוב והישר עכ"ל):
י סָעִיף ה לסייעו. כי העו"א לא יעיז נגדו בשביל הטוב' שעשה לו. סמ"ע:
יא סָעִיף ו והודה. כתב הסמ"ע דמדברי הטור משמע דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התרא' ואמרינן דהי' לו להשמיט מהעו"א ולומר איני נותן מעותי על ערבות כ"א על משכנות אבל מדברי המחבר והרמ"א נרא' דס"ל דגם בזה התראתו לאו כלום הוא כי יכול בעל המשכון לומר למה אתגר' עם העכו"ם יותר ממך כו' והש"ך השיג עליו וכת' דנ"ל לדינ' דבעינן דוקא הודה מתחל' לדבריו ולכן דקדק המחבר וכתב והודה לדבריו וכן משמע בע"ש שוב מצאתי בס' גד"ת שכתב שנרא' פשוט דבעינן דוקא הודה לדבריו מתחלה עכ"ל (גם הט"ז הסכים לדעת הש"ך וכתב שדברי הסמ"ע תמוהים מאד ע"ש):
יב סָעִיף ו ערב. האי טעמא כיון דאמר ליה בהדי' אני ערב מה שאין כן בדין שלפני זה שאמר הריני כמו שהייתי ולשון זה סובל פירוש אחר ועד"מ ס"ס קכ"ט שהביא תשובת הרא"ש אם שמעון נעשה אפוטרופוס של השר ולא רצה ליתן לראובן הפרס שהי' רגיל ליקח מהשר עד שהכניס לוי לערב באם לא יקבלו השר בחשבון שיפרע לו ועכשיו אומר שמעון שהשר לא קבלו בחשבון וראובן מת ותובע את לוי שישלם לו וטוען לוי שמא פרעך ראובן ופסק שהדין עם הערב עכ"ל בקיצור. סמ"ע:
יג סָעִיף ז ואנסו. וא"ל ממ"ש הט"ו בסי' צ"ו סט"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע יש לחלק דהתם היה העכו"ם המוכר עיקר עסקו עם לוי אלא שלרוחא דמלתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרעני לוי יפרענו הוא וכיון דנתרצה העכו"ם להיות תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופי' שהעו"ג יבא עליו והוא ג"כ מלתא דלא שכיחא מש"ה קאמר שם דשמעון א"צ לעשות לו כתב אחריות ע"ז אבל הכא דהכניס נפשו להיות ערב לעכו"ם ובדיניהן הולכין אחר הערב תחלה מש"ה חייב ראובן לשלם בכל ענין עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב ז"ל לא ידעתי שיחתו דהא גם התם נכנס השותף האחר לערבות בשביל לוי ונלע"ד דלק"מ דשם מיירי שא"ל שמא פרע לוי לעכו"ם ופטרו בפניך אלא שאח"כ בא עליך בעלילה ובכה"ג ודאי מזל דידיה גרם כמ"ש הרמ"א בסמוך עכ"ל) ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו ובתשובת מהריב"ל סי' ס"ו ס"ב:
יד סָעִיף ז ניכרת. (ז"ל הט"ז נראה דצריך שיהא ניכר שנכתבה בעוד השטר ביד העכו"ם ולא היה עדיין כ' הפרעון כאן דאל"כ היאך יעיד העכו"ם על הישראל להוצי' ממון על ידו עכ"ל):
טו סָעִיף ז שכתוב. הסמ"ע כ' שצ"ל שכ' בלא וי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כ' פתקא בפ"ע או שכ' כתיבת ידו ביני שיטי כמה קיבל אבל שכתוב בוי"ו משמע שנמצא כתוב כך בשטר ביני שיטי ואפי' אינו ידוע מי כתבו וזה ודאי אינו מאחר שהשט"ח ביד שמעון יש לחוש שזייף וכ' עליו טפי ממה שפרע והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוניא עם עובד כוכבים ואינו נאמן בשבועה לכך פירש דמיירי שכ' הפתק' וביני שיטי הוא בערכאות שלהם (גם הט"ז השיג על הסמ"ע ודעתו דשפיר יש לגרוס וכתוב היינו שהשטר עדיין הוא ביד העובד כוכבים כו' ע"ש): ומ"ש עוד הסמ"ע וזה ודאי אינו מאחר שהשטר חוב ביד שמעון כו' אינו מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרעו אלא קצתו. ולכך הוכרח לכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו עיין בתשובת רמ"א סי' ט"ו. ש"ך:
טז סָעִיף ז פוטרו. במרדכי מסיק וז"ל ואפי' אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעובד כוכבים לא פטרו על הלוה רמי לסלוקי עכ"ל והביאו בד"מ עיין שם. סמ"ע:
יז סָעִיף ז נוטל. ה"ט דכיון דהכניס ערב לעכו"ם וכל עובד כוכבים דרכו להעליל ועליו לפצותו ה"ל כאלו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר כמה פעמים דנשבע ונוטל. שם:
יח סָעִיף ז שכיח. כגון שהוסיף העובד כוכבים ליקח ריבית ממנו הרבה יותר מנהוג כ"כ מהרי"ק. ש"ך:
יט סָעִיף ח ערבים. משמע דוקא בכה"ג אבל שותפים בעלמא לא מתחייב אחד בהפסד חבירו מכח עלילה וכ"מ ל' המרדכי פ' הגוזל בתרא שכתב בזה דא"ל ארי' ארבעית לי אמצראי ובלא ערבות לא שייך לומר כן וע"ל סי' קע"ו סי"ב בהג"ה. ט"ז:
כ סָעִיף ט שדה. הטור מסיק הטעם משום דבשאר ערבות אמרינן דאגב הימנותיה גמר ונשתעבד וכאן לא שייך ה"ט דלא על הימנותיה דערב קנהו דעביד אינש דזבין ארעא ליומא (והא דפסק רבא בפ"ק דב"מ דלא קי"ל כשמואל דאמר הכי עביד אינש כו' צ"ל דדוקא לענין אחריות דגוף הלוקח עם המוכר לא אמרינן כן אבל לענין ערב לא וצ"ע לחלק כ"כ הט"ז וע"ש) אבל כשקנו מידו דהערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל בכל עת שירצה הלוקח לבטל המקח אפי' באין מערער על השדה יהא זה צריך להחזיר לו מעותיו דאז אנו רואין דעיקר ערבותו היה שיהו מעותיו בטוחים לכן חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתבו הט"ו ואם קנו מידו שישלם לו דמי מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח. סמ"ע:
כא סָעִיף ט ומשתעבד. טעמו כיון דאמרו בגמרא דאע"ג דכל ערבות אסמכתא הוא מ"מ משתעבד בשעת מתן מעות אפי' בלא קנין משום דגמר ומשתעבד נפשיה תו לא חילקו בין אסמכתא לאסמכתא וזהו טעם דכל י"א דמייתי הרמ"א אח"ז. שם:
כב סָעִיף י קבלן. עיין בתשובת רשד"ם סימן קי"ו קע"ח וש"פ:
כג סָעִיף י אסמכת'. הטור מסיים בזה וז"ל ואע"ג דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא שתלה שעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכא דעתיה שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד ע"כ. שם:
כד סָעִיף י אם. צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהיה כך הן שהוא באם לא יהיה אבל קשה שהוא אריכות דברים ללא צורך דמה לי אם התנאי הוא באם יהיה או לא לכ"נ עיקר כמ"ש הטור ז"ל ואני ערב אם יהיה כך ואם לא יהיה לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הסכים לפירוש הראשון וכתב שגם דברי הטור יש לפרש כן וע"ש):
כה סָעִיף י מעכשיו. ע"ל סימן ר"ז ובס"ס קצ"ז:
כו סָעִיף יב ס"ח. בהג"ה שם מי ששאל חפץ מחבירו כו' ונראה פשוט דאף מאן דס"ל התם דהערב חייב י"ל שס"ל בהני אסמכתא דהכא פטור וה"ט דשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות בלי תנאי דאמרינן אגב דהימניה משעבד נפשיה ולא אתי שם אלא לומר דלא הוי בכלל מה שאמרו דבכ"מ דפטור הלוה גם הערב פטור קמ"ל דאע"ג דלגבי שואל הוי אסמכתא מ"מ חייב הערב כו' עכ"ל הסמ"ע ועי' בתשו' רש"ך ס"ב סימן נ"א:
כז סָעִיף יג חלקו. בתשובת מהריב"ל ס"א כלל י"ב כ' דהמוחזק י"ל קים לי כהרמב"ם וכ"כ בתשובת מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א קכ"ד וקע"ט וצ"ע כיון דהבאים אחריו חולקים עליו וכ"נ מדברי המחבר ושאר אחרונים דלא קי"ל כלל כהרמב"ם בהא ובסמ"ע כ' דהמחבר ס"ל דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמ"ש הטור בשמו סי' ס' וממילא החולקים עמו שם חולקים ע"כ בדין זה ובפרישה כ' דאף החולק שם מודה כאן כיון דאיכא ב' ריעותות דאסמכתא ודערבות דלא קני ע"ש ובתשובת הריב"ש כ' שאפי' נשבע ע"ז שערב א"צ לקיים מכח השבועה דבטעות נשבע דהיה סבור דמשתעבד ונראה לע"ד עיקר כהב"י וכן מוכח להדיא בתשובת מהריב"ל הנ"ל וכן דעת הה"מ שזה תלוי במחלוקת דסימן ס' ופסק כאן כהמחבר והראב"ד שעשה פשרה כבר השיג המ"מ עליו ע"ש עכ"ל הש"ך (ועמ"ש הט"ז בזה):
כח סָעִיף יד זה. פי' הסמ"ע דא"ל ערוב על ענין זה לפלוני וכתב הש"ך מי שנעשה ערב לחבירו לאחר מתן מעות ולא רצה המלוה לקבלו עד שהעמיד הערב ההוא ערב אחר שנתערב בעד הראשון הערב השני א"צ קנין כ"כ בס' גד"ת והוציא כן מתשובת הגאון שהביא הטור בסי' קכ"ו סי"ט ע"ש ואף ששאר ראיותיו שהביא אינם מוכרחים מ"מ דבריו נכונים בזה לדעת הגאון ובעה"ת וטור שם מיהו היינו דוקא שנתחייב הראשון בדין שקנו מיניה וכה"ג דאל"כ פשיטא דהערב פטור אפי' היה בקנין עכ"ל ועיין עוד הרבה חלוקי דינים בענין ערב בכנה"ג ע"ש:
א סָעִיף א כיון שקנו מידו א"י לחזור בו. כ' בס' שער משפט ויש להסתפק לפ"מ דקי"ל בסי' קצ"ה ס"ו דבכל קנין סודר דמתנת מטלטלין יכול לחזור בו כ"ז שעסוקים באותו ענין אי הכא נמי דינא הכי או דמי למעמד שלשתן בר"ס קכ"ו כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב והוא אומר לא ערבתי. כ' בס' שער משפט ונראה דה"ה אם אומר לחבירו ערבת לי בתורת קבלנות ואין אני רוצה לטרוח לגבות מן הלוה והלה אומר לא הייתי אלא ערב סתם ויש נכסים ללוה ותגבה מן הלוה עצמו דבכה"ג נמי צריך הלה לישבע שלא היה אלא ערב סתם ולא אמרינן דלא הוי כפירת ממון כיון שיכול לגבות מן הלוה עצמו דחסרון טרחא נמי הוי כממון גמור וראי' מב"ק דף ק"ח ע"ב כו' ע"ש:
ג סָעִיף ד כי יש חולקין בזה. עסמ"ע וש"ך וט"ז שביארו מי הן החולקין ועיין בתשו' ח"צ סימן נ"א שכתב דהמוחזק יכול לומר קים לי כהיש חולקין וכן כתב בתשו' הראנ"ח ח"א סימן ס' וכן מסיק להלכה הכנה"ג בהגב"י אות ב' ע"ש) אך כ"ז בערב אבל בקבלן כיון שהדין הוא ממי שירצ' יפרע תחל' הרי הוא כלוה עצמו וכ"ע מודים דאף שהתרה המלו' מ"מ חייב הקבלן לשלם מיהו מה שנוהגין לכתוב בשטר התנאים ערב קבלן מצד החתן פלוני ומצד הכלה פ' אין דינו כקבלן רק כערב סתמא ולנן אם המחותנים העבירו המועד אין הע"ק מחוייב לשלם הקנס דאפי' לדעת הרא"ש וסייעתו שהובא בהגהת ש"ע סימן קכ"ט סי"ח דשטר שנכתב כי פלוני קבלן הוי ערב קבלן דודאי בל' המועיל קאמר מ"מ בנד"ז אנן סהדי ומעשים בכל יום בשעת כתיבת התנאים הסופרים שואלים מי הם הערבים ואומרים פ' ופ' ומעולם לא נשמע שיאמרו הל' המצטרך להיות קבלן וביותר לפמ"ש הסמ"ע והש"ך (לעיל סק"ך) דשאני ערבות שידוכין מכל שאר מיני ערבות כו'. וע"ש עוד שכתב ולענין אם להחולקין צריך דוקא להתרות הערב במלו' לע"ד ברור דאפי' בלא התרה בו פטור הערב לשיט' זו כיון דס"ל דכל עיקר חיובו אינו אלא עד הזמן ההוא והחיוב קשור ואגוד בזמן שע"י כן יכול להתרות בו שיגבה בזמנו א"כ ממילא משמע דאפילו בלא התרה בו פטור שהרי לא נשתעבד לו אלא עד הזמן ההוא ועלי' דמלוה רמיא להודיע להערב אם יתרצ' ואפשר דאפילו ריצוי בפירוש לחוד לא סגי אלא צריך קנין כערב שלא בשעת מתן מעות שהרי השעבוד ההוא שנשתעבד הערב בשעת מעש' כבר חלף הלך לו דאי ס"ד השעבוד והחיוב הראשון קיים אף לאחר הזמן שקבעו היאך יכול הערב לכפות להמלוה שיגב' בזמנו וכן מוכח בביאור מדברי הראנ"ח שם עכ"ל ע"ש: אולם בכנה"ג בהגב"י אות ה' כתב בשם מהרש"ך דאפילו להחולקים דוקא כשהתר' הערב במלו' שיתבע חובו והאריך לו זמן אבל בסתם לא יצא מן הערבות ע"ש וכן נראה מדברי ביאור רבינו הגר"א ז"ל סק"ה ע"ש. ומ"מ נ"ל דגם בכה"ג אין לה ציא ממון מיד הערב המוחזק דאף דהוי ס"ס דפלוגתא מ"מ גם בס"ס אין מוציאין מיד המוחזק כמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן נ"ז סק"ז וצ"ע:
ד סָעִיף ד והערב יכול לכוף ללוה. עש"ך סק"ו שידעתי דזה קאי רק להיש חולקין דלעיל אבל לדעת הרמב"ם והמחבר דא"י לכוף למלוה ה"ה ללו' ע"ש ובתומים חולק עליו ודעתו דהרמ"א סתם כן לדברי הכל ע"ש עוד וע' בת' בית אפרים חח"מ סי' י"ג שדוח' דברי התומים וכתב שדברי' הש"ך נכונים שלדעת הרמב"ן והמחבר גם ללוה א"י לכוף דס"ל דאפי' אחר הזמן כתוך זמן דהזמן שבשכר לא נעשה בשביל הערב והוי כאילו נשתעבד בסתם שכל זמן שלא יסלק הלוה יחול הערבות וכיון שהלוה יש לו הרחבת זמן מהמלוה אין מקום כפיה מהערב שהלוה מצי אמר מתחל' נשתעבדת כ"ז שאני חייב וקביעות זמן לא נעשה בשבילך כלל וע"כ דהרמ"א נמשך להיש חולקים דכופה למלוה בטענ' שלא נעשיתי ערב אלא עד הזמן א"כ גם ללוה יכול לומר הוציאני מן הערבות ומ"ש בפרישה שאין נ"מ בזה דבלא"ה יפטור שיתרה במלו' יש ליישב דאיירי היכא שאין המלו' כאן שיתרה בו או שהוא גברא אלמא כו'. וכתב עוד דגם לדעת הרמב"ן שא"י הערב לכוף ללוה דאין זמן הערב על הלו' מ"מ באם הוא בגוונא שהברירה ביד הערב לכוף למלו' כגון שהתנ' עם המלוה בע"פ בשעת הלוא' שאינו ערב רק עד זמן פ' דבכה"ג מהני כמבואר בב"ח (ובש"ך סק"ג הובא בבה"ט סק"ה) והמלוה אומר כיון שאין הערב רוצה להיות ערב עוד אינו רוצה להמתין עוד ללוה אם לא שיתחייב הערב מכאן ולהבא והלוה טוען שבע"כ הוא מוכרח להיות ערב שהרי התחייב מתחל' להיות ערב כ"ז שהחוב קיים נראה שאינו יכול לכופו דנהי דהערב א"י לכוף ללוה להוציאו מ"מ כמו כן א"י הלוה לכוף להערב מכאן ואילך עכ"ד והוא פשוט. וע"ש עוד שכ' לתרץ בטוב תמיהת התומים על דינו של הרמ"א לעיל באם הלוה היה מוכן ליתן למלו' מעותיו כו' ע"ש:
ה סָעִיף ד שמא יזכור. עבה"ט ועיין בת' עבודת הגרשוני סימן פ"ג מ"ש בזה:
ו סָעִיף ט לשמעון שדה. עבה"ט שכ' בטור מסיק הטעם משום כו' ועיין בת' בית אפרים חח"מ סי' ל"ד שהאריך בזה:
א סָעִיף א מי שנתפייס כו'. כמ"ש ביבמות צ"ג א' המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא כו' ואע"ג דרב הונא סבר כר"מ שם וה"ה לרבנן במה שיכול לשעבד וע"ל סי' קי"ב ס"א בהג"ה: (ליקוט) מי כו'. דהא אפי' המלוה יכול לחזור בו כמ"ש ס"ס ל"ט מההיא דפ' ג"פ כותבין ללוה ומההיא דפ"ב דקדושין וה"ה ללוה וערב וקבלן. תה"א סי' קנ"ח (ע"כ):
ב סָעִיף ב האומר לחבירו כו'. כמ"ש מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:
ג סָעִיף ג ערב כו'. ע"ל סי' ע"ג ס"י בש"ע וכן הדין בלוה לזמן כו':
ד סָעִיף ד ערב שבא כו'. כמש"ל בסי' שקדם דדין ערב כדין הנכסים וכמו בנסכים דגובה אף מהלקוחות אפי אשתדוף בני חורין ואפי' איחר וכמ"ש הרמב"ן דלא אמרו בגמ' דאינו גובה בפשיעתו אלא כשמכר הלוה וכתב דמחל בהדיא אבל בשביל שנתרשל לא הפסיד וכמש"ל סי' קי"א סי"ב וסי"ד:
ה סָעִיף ד כי יש חולקין. הוא ב"י בבדק הבית ועש"ך ועמ"ש למטה וטעמו דדומה למ"ש שם איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכמ"ש בסי' קי"א ס"ב וכן כאן כיון שהתרה בו:
ו סָעִיף ד מיהו אם כו'. כאן לד"ה אמרי' איהו הוא דאפסיד אנפשיה:
ז סָעִיף ד והערב יכול כו'. כ"כ הטור אדברי רמב"ן הנ"ל אבל הרמב"ן לא ס"ל כן כמ"ש בסה"ת שם ועט"ז וש"ך:
ח סָעִיף ד ואם המלוה כו'. ע"ל סי' קפ"ג ס"ח וס"ט ואשמעינן כאן אע"ג דבכאן הוא ערב וירא שמא לא יפרע אח"כ וז"ש דהואיל כו' צריך כו':
ט סָעִיף ה ישראל שהיה ערב כו' וראיה לדבר כו'. עתוס' דכתובות ע"ח ב' ד"ה כתבתינהו כו' וכמ"ש בב"ב קנ"א א' אפי' למ"ד מברחת קני ה"מ כו':
י סָעִיף ו ישראל שהיה בידו כו'. ודאי משום ערב לא משתעבד דהטעם דגמיר ומשעבד לא שייך כאן אלא משום דינא דגרמי וכמראה לעכו"ם על חבירו כמ"ש בב"ק קי"ז א' אם הראה כו' ועבה"ג:
יא סָעִיף ז שמעון כו'. עבה"ג ס"ק כ':
יב סָעִיף ז והבירור יהיה כו'. ר"ל כמ"ש בהג"ה ואין הערב נאמן כו' ועמ"ש שם:
יג סָעִיף ז ודוקא כו'. כיון שהבריח ממנו האריה ה"ל כמו אדם אחר שנתפס על חבירו כמ"ש בירושלמי וכמש"ל סי' קכ"ח ס"ב ולקמן סי' שפ"ח ס"ו:
יד סָעִיף ז ואין הערב נאמן כו'. דלא עדיף ממסור דאיבעיא להו בס"פ הכונס אם עשו תקנת נגזל במסור ולא איפשיטא וקי"ל לקולא:
טו סָעִיף ז אלא כו' ואז כו'. ר"ל שהעדים יודעין למה נתפשר ואינן יודעין בשביל מה אם בשביל הערבות וע"ל סי' שפ"ח ס"ז בהג"ה ואם ידע כו' והטעם כיון שיש רגלים לדבר נוטל בשבועה כמ"ש והחנוני על פנקסו לא שיאמר כו' ופי' דבכה"ג אינו נוטל בשבועה אלא כו' דאז רגלים לדבר דלא כסמ"ע ס"ק י"ז שכ' משום דחשיב כאלו הוציא ברשות דא"כ אפי' ברישא שלא ידעו כמה יטול בשבועה כמש"ל סי' צ"א ס"ג בהג"ה מי כו' וה"ה כו':
טז סָעִיף ז או אחד. כיון שאילו היה מכחישו היה צריך לשבע וכמש"ל סי' ע"ה סי"ב:
יז סָעִיף ז וי"א כו'. דאפי' התנה לשלם כל אונס שיבא מחמתו פטור כמ"ש בגטין ע"ג א':
יח סָעִיף ח וכן שנים כו'. כנ"ל בס' שקדם:
יט סָעִיף ט יש שכתבו כו'. כמ"ש בב"ב שם דערב הוא אסמכתא אלא בההוא הנאה כו' אבל אם בערבות עצמו הוא אסמכתא לא משתעבד וכאן לא נשתעבד על מעותיו אלא שאם יטרפוהו ולכתחלה לא לקח ע"מ שיטרפוהו אע"ג דגם בהלואה דוקא שאם לא יפרע שם נתחייב הלוה תיכף ובההוא הנאה כו' אבל כאן אין לו שום חיוב תיכף:
כ סָעִיף ט ואם קנו מידו שהוא כו'. ר"ל שאף שלא יטרפוהו אם ירצה לבטל המקח ועסמ"ע וצריך קנין כיון דאינו בשעת מתן מעות ועבה"ג:
כא סָעִיף ט וי"א כו'. עסמ"ע:
כב סָעִיף י ערב כו'. כנ"ל וכמ"ש בב"מ פ"ה דאי לא קנה:
כג סָעִיף י ואם קנה כו'. כמ"ש שם דכל מעכשיו אין משום אסמכתא וע"ל סי' ר"ז:
כד סָעִיף יא ראובן. עבה"ג:
כה סָעִיף יב מי שאמר כו' וי"א כו'. כנ"ל:
כו סָעִיף יג מי שלא פירש כו' וכל הבאים. ע"ל סי' ס' ס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.