א קַרְקַע, בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת; שֶׁקַּרְקַע הַיָּדוּעַ לִרְאוּבֵן בְּעֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהָיָה בְּחֶזְקָתוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, וְהוּא עַתָּה בְּחֶזְקַת שִׁמְעוֹן וּמַחֲזִיק בּוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו, וְטוֹעֵן שֶׁלְּקָחוֹ, וּרְאוּבֵן מְעַרְעֵר לוֹמַר שֶׁהִיא גְזוּלָה בְּיָדוֹ, נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיק בּוֹ שִׁמְעוֹן כָּרָאוּי וּבְטַעֲנָה, אָז אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, אֶלָּא נִשְׁבָּע (הֶסֵת) וְעוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. וְאִם אֵין עֵדִים לִרְאוּבֵן שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ, אֵין צָרִיךְ שִׁמְעוֹן חֲזָקָה, אֶלָּא נִשְׁבָּע וְעוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בּוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן צ"ה דְאֵין נִשְׁבָּעִים עַל קַרְקָעוֹת רַק הֶסֵּת.
ב זֶה שֶׁהֶחֱזִיק שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ לִשְׁבוּעָה, אֲבָל אִם רָצָה לְהַחֲרִים סְתָם עַל כָּל מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּשֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הַגָּה: זֶהוּ סְבָרָא אַחֶרֶת, וְחוֹלֶקֶת עַל מַה שֶּׁכָּתַב רִאשׁוֹנָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק כָּרָאוּי וּבְטַעֲנָה, נִשְׁבָּע וְעוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ וְכֵן הוּא בְּסָמוּךְ סָעִיף ד' (וְהִיא סְבָרַת הָרַמְבַּ"ם פי"א מִטּוֹעֵן, בַּטּוּר בְּסִימָן זֶה).
ג טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר שֶׁשְּׁטָרוֹ מְזֻיָּף אוֹ שְׁטַר אֲמָנָה, יִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו; (וְעַיֵּן לְעֵיל ס"ס מ"ו). וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, מוֹצִיאִין הַשָּׂדֶה מִיָּדוֹ.
ד טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר שֶׁמְּכָרָהּ אוֹ נְתָנָהּ לוֹ בִּשְׁטָר, וְגַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהֶחֱזִיק שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אוֹמְרִים לוֹ: קַיֵּם שְׁטָרְךָ. אִם יָכוֹל לְקַיְּמוֹ, מוּטָב, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרָיו לְקַיְּמוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, כְּגוֹן שֶׁמֵּתוּ הָעֵדִים אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאֵין מִי שֶׁיַּכִּיר חֲתִימָתָן, סוֹמְכִין עַל עֵדֵי חֲזָקָה, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁלְּקָחָהּ. אֲבָל אִם יֶשְׁנָן לָעֵדִים לֹא תוֹעִיל לוֹ חֶזְקָתוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים.
ה אִם טָעַן אַחַר כָּךְ: אָבַד הַשְּׁטָר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם הֵבִיא הַשְּׁטָר וְנִמְצָא בָטֵל, נִתְבַּטְּלָה נַמֵּי הַחֲזָקָה.
ו הַנּוֹתֵן קַרְקַע לְאֶחָד בְּעֵדִים וְחָזַר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, אֲפִלּוּ אִם הֶחֱזִיק הַנּוֹתֵן ג' שָׁנִים בֶּחָצֵר לְאַחַר הַמַּתָּנָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעוּת סוֹפֵר הוּא בַּמַּתָּנָה, מִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר תְּחִלָּה: חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ, מִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁיו שֶׁטּוֹעֵן: טָעוּת סוֹפֵר הוּא, אֵין זֶה אֶלָּא כְמַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים, וְקַיְּמָא לָן דְּמִגּוֹ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינָן.
ז כֵּיצַד הִיא הַחֲזָקָה, שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְיֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ ג' שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם, כָּל דָּבָר כְּפִי הֲנָאָתוֹ וְתַשְׁמִישׁוֹ. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַחֲדָרִים שֶׁבַּבַּיִת, אֶלָּא אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ הַבְּעָלִים הֶחֱזִיק בְּכָל הַבַּיִת (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקמ"א), שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בּוֹ ג' שָׁנִים וְלֹא מִחָה בּוֹ שׁוּם אָדָם, לֹא נִזְהָר עוֹד בִּשְׁטָרוֹ, וְנֶאֱמָן לוֹמַר: מְכַרְתּוֹ אוֹ נְתַתּוֹ לִי וְאִבַּדְתִּי שְׁטָרִי. הַגָּה: וְכָל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק כָּרָאוּי אֵינָהּ חֲזָקָה. אֲפִלּוּ יָדוּעַ שֶׁמָּכַר לוֹ קַרְקַע רַק שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ שֶׁהִיא זוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ, יָכוֹל הַמּוֹכֵר לִטֹּל קַרְקַע זוֹ וְלוֹמַר שֶׁמָּכַר לוֹ קַרְקַע אַחֶרֶת הַגְּרוּעָה מִזּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ח בָּתִּים שֶׁהֵם לְדִירָה, צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת; וּמִשֶּׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת, הָוֵי חֲזָקָה; וְאִם יִטְעֹן הַמְעַרְעֵר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא דָר בּוֹ בַּלֵּילוֹת, אָז צָרִיךְ הַמַּחֲזִיק לְהָבִיא עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ בְּפֵרוּשׁ גַּם עַל הַלֵּילוֹת, וְעַל פִּי הַשְּׁכֵנִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ בּוֹ שֶׁיָּצָא בַּלֵּילוֹת, אֶלָּא כְּפִי נִהוּג הָעוֹלָם רָאִינוּ אוֹתוֹ נִכְנָס בּוֹ בָּעֶרֶב וְיוֹצֵא בַּבֹּקֶר. וְאִם יוֹסִיף לִטְעֹן: רְאִיתִיו שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בַּלֵּילוֹת אַחַר שֶׁיָּשְׁנוּ הַשְּׁכֵנִים, לָא הָוֵי חֲזָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן יָבִיא עֵדִים שֶׁיֹּאמְרוּ: שָׂכַרְנוּ מִמֶּנּוּ הַבַּיִת וְדַרְנוּ בּוֹ יָמִים וְלֵילוֹת. וְאִם הָיָה הַמְעַרְעֵר רוֹכֵל הַמַּחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הָיָה דָר בּוֹ בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת, טַעֲנִינָן לֵהּ. וּלְהָרַמְבַּ"ם אֲפִלּוּ לֹא טָעַן הַמְעַרְעֵר, אֶלָּא: שֶׁמָּא לֹא דָר בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. וְאִם הָיָה הַמַּחֲזִיק רוֹכֵל הַמַּחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן הַמְעַרְעֵר, טַעֲנִינָן לֵהּ וְאוֹמְרִים לַמַחֲזִיק: הָבֵא עֵדִים שֶׁהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. הַגָּה: ור"ת וְהָרֹא"שׁ חוֹלְקִין עַל כָּל זֶה, אֶלָּא כָּל שֶׁהֵעִידוּ הַשְּׁכֵנִים שֶׁדָּר בּוֹ כְּמִנְהָג שֶׁרְגִילִים הַשְּׁכֵנִים לֵידַע, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים יָצְאוּ הַשְּׁכֵנִים לְעִסְקֵיהֶם מֵהָעִיר, וְלֹא יָדְעוּ אִם נִשְׁאַר הַמַּחֲזִיק בַּבַּית בְּעוֹד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּעִיר, אֶלָּא מְעִידִין שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הָעִיר הִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת וּכְשֶׁבָּאוּ מָצְאוּ אוֹתוֹ דָּר בּוֹ, הָוֵי חֲזָקָה. וְאִם אָמַר הַמַּחֲזִיק לָעֵדִים סְתָם: הָעִידוּ לִי שֶׁדַּרְתִּי בּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּחֶזְקַת יָמִים וְלֵילוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן יוֹדְעִים שֶׁדָּר בּוֹ כָּל הַיָּמִים וְכָל הַלֵּילוֹת, אֶלָּא שֶׁרָאוּהוּ שֶׁדָּר בּוֹ מִקְצָת יָמִים וּמִקְצָת לֵילוֹת, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה וּמַסְפִּיק עֵדוּתָן אִם יָעִידוּ כִּדְבָרָיו. וַאֲפִלּוּ אִם יִטְעֹן הַמְעַרְעֵר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא דָר בּוֹ בַּלֵּילוֹת, וְכֵן אִם הָיוּ הַדָּרִים בּוֹ רוֹכְלִים הַמַּחֲזִירִים בָּעֲיָרוֹת (ר"ח וְטוּר הֱבִיאוֹ בסט"ו), אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ לִפְעָמִים מִן הַבַּיִת וְלֹא דָרוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפִים, הוֹאִיל וְהָוֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּחֶזְקָתָן, הָוֵי חֲזָקָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְחַזְּרִין יָמִים רַבִּים וְלֹא לָנוּ בַּבַּיִת. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאַר מַחֲזִיק (שָׁם בְּשֵׁם רֹא"שׁ לְדַעַת ר"ח) שֶׁיָּצָא לִפְעָמִים מִן הַבַּיִת אַחַר עֲסָקָיו, וּמִיָּד כְּשֶׁבָּא הָיָה חוֹזֵר לַבַּיִת, מִקְרֵי חֲזָקָה בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵן מְקוֹמוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת (שָׁם סִימָן ו' וְרַשְׁבָּ"א סִימָן תקמ"ג), אִם מְעִידִים הָעֵדִים שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ כָּל עֵת שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים שִׁנָּה מְקוֹמוֹ מֵחֲמַת אֲבֵלוּת, אוֹ לֹא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, הָוֵי חֲזָקָה, הוֹאִיל וְעָשָׂה בַּחֲזָקָה כְּמִנְהַג הָעוֹלָם (כָּל זֶה בַּטּוּר). וְנִרְאֶה לִי שֶׁכֵּן רָאוּי לְהוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף ר"פ חֶזְקַת בְּשֵׁם ה"ר יוֹנָה). מְקוֹמוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַמִּנְהָג שֶׁכָּל אֶחָד כּוֹתֵב שְׁמוֹ עָלָיו, הָוֵי כִשְׁטָר, וְכָל מִי שֶׁשְּׁמוֹ עָלָיו הָוֵי שֶׁלּוֹ וְאֵין לַמְּעַרְעֵר בּוֹ כְלוּם (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ה' סִימָן ה').
ט הָא דִמְהַנֵּי עֵדוּת הַשּׂוֹכְרִים לוֹמַר שֶׁדָּרוּ בָּהּ יָמִים וְלֵילוֹת, דַּוְקָא שֶׁשְּׂכִירוּת הַבַּיִת עֲדַיִן בְּיָדָם, וְאוֹמְרִים: נִתֵּן אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיִּזְכֶּה בַּדִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶהֱנָה הַמַּחֲזִיק מִפֵּירוֹת זֶה הַבַּיִת, כֵּיוָן שֶׁדָּרוּ בּוֹ מִכֹּחוֹ, הַיְנוּ הֲנָאַת פֵּרוֹתָיו. וַאֲפִלּוּ אִם הִשְׁאִילוֹ לָהֶם בְּחִנָּם. אֲבָל אִם כְּבָר פָּרְעוּ הַשָּׂכָר לַמַחֲזִיק, אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹגְעִים בַּדָּבָר, שֶׁחֲפֵצִים לְהַחֲזִיקוֹ בַּבַּיִת שֶׁאִם יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ צְרִיכִים לִתֵּן הַשָּׂכָר פַּעַם אַחֶרֶת לַמְעַרְעֵר. וּמִיהוּ, אֲפִלּוּ נְתָנוּהוּ כְּבָר לַמַּחֲזִיק, יָכוֹל הוּא לַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהֶם שֶׁיִּתְּנוּהוּ לְמִי שֶׁיִּזְכֶּה בַּדִּין, וְאָז לֹא יִהְיוּ נוֹגְעִים בַּדָּבָר. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק.
י אֲפִלּוּ אִם כְּבָר פָּרַע שָׂכָר לַמַחֲזִיק, אִם יִטְעֹן הַמַּחֲזִיק בְּבֵית דִּין קֹדֶם שֶׁיָּבֹא הַמְעַרְעֵר, יָעִידוּ הַשּׂוֹכְרִים בִּפְנֵיכֶם שֶׁדָּרוּ בּוֹ ג' שָׁנִים, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה וְלֹא הָווּ נוֹגְעִים בְּעֵדוּת, כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי מְעַרְעֵר קַמָּן. הַגָּה: וְאַף עַל גַּב דְּאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, כֵּיוָן דְּהַשְׁתָּא כְּשֵׁרִים, וְאִם יָעִידוּ מִשֶּׁיָּבֹא הַמְעַרְעֵר יִהְיוּ נוֹגְעִין בְּעֵדוּת, מְקַבְּלִין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו (טוּר וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף כ"ו).
יא אִם אֵין הַשּׂוֹכְרִים דָּרִים בּוֹ עַתָּה, אֶלָּא שֶׁדָּרוּ ג' שָׁנִים וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ, אִם אֵין הַמְעַרְעֵר יוֹדֵעַ שֶׁדָּרוּ בּוֹ אֶלָּא עַל פִּיהֶם, אֲפִלּוּ אִם נָתְנוּ כְּבָר הַשָּׂכָר לַמַּחֲזִיק אֵינָם נוֹגְעִים בְּעֵדוּת, כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי אָמְרֵי: לֹא דַרְנוּ בּוֹ מֵעוֹלָם, נֶאֱמָנִים לוֹמַר: דַּרְנוּ וּפָרַעְנוּ.
יב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עֵדוּת הַשּׂוֹכְרִים מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן שָׂכְרוּ בִּשְׁטָר, אֲבָל אִם שָׂכְרוּ בְּלֹא שְׁטָר, לֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ שְׂכָרוּם לִשְׁלֹשָׁה שׂוֹכְרִים זֶה אַחַר זֶה, לְכֻלָּם בְּלֹא שְׁטָר, מִצְטָרְפִים.
יג עֵדוּת הַשּׂוֹכְרִים מוֹעִיל אֲפִלּוּ לֹא דָרוּ בּוֹ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד, אֶלָּא זֶה אב"ג וְזֶה דה"ו, וַאֲפִלּוּ הָיוּ שִׁשָּׁה, אֶחָד בְּכָל שָׁנָה, עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיָה יָדוּעַ שֶׁהַמְעַרְעֵר הָיָה דָר בַּחֶדֶר הַפְּנִימִי מִן הַבַּיִת, וְטוֹעֵן שֶׁהָיָה עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַחִיצוֹן וּלְכָךְ לֹא מִחָה בַּמַּחֲזִיק בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַחֶדֶר הַפְּנִימִי עוֹד דֶּרֶךְ מִצַּד אַחֵר, וְלָא יַדְעִינָן אִם עָבַר דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ הָכִי טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה וְצָרִיךְ הַמַּחֲזִיק לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא עָבַר דֶּרֶךְ בַּיִת הַחִיצוֹן (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּזֶה לֹא מְבַטֵּל הַחֲזָקָה אֶלָּא אִם כֵּן טָעַן: כְּשֶׁרָצִיתִי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ בְּכָל בַּיִת הָרִאשׁוֹן, וְהֻצְרַכְתָּ לִדָּחוֹת מִפָּנַי, וְלֹא הֶחֱזַקְתָּ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן רַק כְּשֶׁלֹא הֻצְרַךְ לִי. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת).
יד הַחֲנֻיּוֹת שֶׁל תַּגָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאֵין דָּרִים בָּהֶם אֶלָּא בַּיּוֹם, כֵּיוָן שֶׁדָּר בָּהֶם ג' שָׁנִים בַּיּוֹם, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעֵינָן שֶׁהֶחֱזִיק בָּהֶן שִׁשָּׁה שָׁנִים בַּיּוֹם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהָרַאֲבַ"ד בְּהַשָּׂגָתוֹ וְהַמַּגִּיד פי"ב מִטּוֹעֵן וְהָרַשְׁבָּ"א וְכ"כ התוס'). וְיֵשׁ מְחַלְּקִים דְּאִם הָיְתָה כְּבָר חֲנוּת, סָגֵי בְּחֶזְקַת ג' שָׁנִים. אֲבָל אִם הָיָה כְּבָר בַּיִת, וְהוּא עָשָׂה מִמֶּנָּה חֲנוּת, צָרִיךְ שֶׁיַּחֲזִיק בָּהּ שִׁשָּׁה שָׁנִים בַּיּוֹם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת) ; וְכִסְבָרָא זוֹ נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת:
טו הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בְּמָקוֹם מְסֻיָּם מֵחֲצַר חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה מְגַדֵּל שָׁם תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ מַעֲמִיד שָׁם תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵחַיִם, אוֹ שֶׁנָּתַן שָׁם זִבְלוֹ, בֵּין שֶׁהֶעֱמִיד שָׁם מְחִצָּה בֵין שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד, אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם ג' שָׁנִים, וְטָעַן עַל בַּעַל הֶחָצֵר וְאָמַר: אַתָּה נָתַתָּ לִי מָקוֹם זֶה, אוֹ: מְכַרְתּוֹ לִי, הֲרֵי זֶה חֲזָקָה. הַגָּה: (טוּר סָעִיף ט') וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ חֵלֶק בֶּחָצֵר בְּשֻׁתָּפוּת, אִם הוּא מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהַקְפִּיד בָּזֶה, אוֹ שֶׁעָשׂוּ שְׁאַר דְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד עָלָיו וְלֹא הִקְפִּידוּ עָלָיו, הָוֵי חֲזָקָה לְמַה שֶׁהֶחֱזִיק (כֵּן דַּעַת רִיבָ"שׁ סִימָן רמ"ט).
א סָעִיף א קרקע בחזקת בעליה עומדת כו'. דין חזקה בחזקות עיין בתשו' מהרא"ן ששון סימן קט"ו וסימן קל"ז וע"ש סימן רל"א ובתשו' ן' לב ספר ב' סי' ע"א ובתשו' מהרשד"ם ר"ס רכ"ח וסי' רנ"ב וסי' ע"ר וסי' רע"א:
ב סָעִיף א נשבע היסת כן דעת התוס' והרא"ש גבי עובדא דרבא בר שרשום ע"ש וכ"כ הרמב"ן שם בשם ר"י הלוי וכן בעל העיטור דף פ"ה ע"ד:
ג סָעִיף א רק היסת. וה"ה שבועת המשנה:
ד סָעִיף ב זה שהחזיק שלשה כו'. עיין בתשו' רשב"א סי' תתקי"ו מפ' כן לעובדא דרבא בר שרשום ע"ש וכן הוא בהה"מ פ' י"א ופ' י"ד מטוען שיש חולקין על הרמב"ם וכן הוא בחדושי הרמב"ן גבי עובדא דרבא בר שרשום ובנ"י שם הביא דעה הראשונה ודעת החולקין עיין בתשו' ר"י לבית לוי סימן כ"ב:
ה סָעִיף ב זהו סברא אחרת כו'. והעיקר כסברא ראשונה כדמוכח בכמה דוכתי מיהו כ' בהגהת אשר"י פרק חזקת הבתים בשם ה"ר אברהם חדליק דאדם שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג' שנים טען המוכר חזרת ומכרת לי והלוקח מוחזק בקרקע א"צ לישבע היסת ואפי' אין לו שטר אלא שטען א' על חברו מכרת לי קרקע ואין מוחזק בו ואין לו שטר ובלבד שמשיב להד"ם וכן הוא במרדכי פרק שבועות הדיינים מפסקי הר' חזקי' וצ"ע:
ו סָעִיף ה אם טען אח"כ כו'. עיין בב"ח ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ל"ו ובתשו' רמ"א סי' ק"ט ובתשו' ר"י לבית לוי סוף סי' ב' דף י"ב וי"ג ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ט:
ז סָעִיף ח ולהרמב"ם אפי' לא טען המערער אלא שמא כו'. נראה לפע"ד דלאו שמא ממש קאמר דא"כ קשה תרתי חדא דהא טעמא דלא הוי חזקה במפוזרות בע"כ הוא משום דמצי המערער לומר כשבאתי שם מצאתי ביתי ריקן ולכך לא מחיתי וכמו שפי' רשב"ם גבי באתרא דמוברי באגי וא"כ מה יטעון בשמא הא ה"ל לבא שם ולראות אם דר בו וע"ק אם איתא דטענ' שמא מהני א"כ אפילו בלא רוכלים אמאי לא טענינן ליה הא בכל מקום צריכים הב"ד לדרוש ולחקור העדים יפה שלא נוציא על פיהן שלא כדין כי שמא אינם יודעים על הלילות וכך הקשה ריב"ם על רשב"ם וכמ"ש התוס' אלא שהתו' כתבו דלאו פירכא היא דכיון שהעידו על הימים אפילו יאמרו אין אנו יודעים על הלילות מסתמא כיון שדר בימים דר נמי בלילות אם לא שטוען המערער שבודאי לא דר עכ"ל והיינו דוקא לשטת רשב"ם דמצריך שיטעון המערער ברי הלכך כ"ז שאין טוען ברי א"צ העדים לידע אם דר בלילות דמסתמא דר בו ג"כ בלילות אבל לשטת הרמב"ם דאפילו בשמא צריכים העדים לידע שדר בלילות אלמא דלא אמרי' מסתמא דר בו ג"כ בלילות וא"כ הדר' קושיא לדוכת' אמאי לא נטעון ליה אפילו בלא רוכלין א"ו האי טענת שמא דהרמב"ם לאו טענת שמא ממש הוא אלא שטוען הייתי שם כמה פעמים בלילות ולא מצאתיו ושמא הוא מפני שלא דר בה כלל בלילות ולכך לא מצאתיו ואע"פ שהמחזיק יכול לטעון שלכך לא מצאנו כי יצאתי פעמים לעסקי מ"מ כיון שהמערער טוען שהוא בא כמה פעמים לביתו ולא מצאו צריך המחזיק לברר שדר בו בלילות דאל"כ יוכל המערער לטעון שבשביל כך לא מחיתי אבל אי לא טען המערער כלל שהיה שם ולא מצאו לא טענינן ליה רק ברוכלין ולהרשב"ם אפילו טוען המערער הייתי שם כמה פעמים ולא מצאתיו לא טענינן ליה דמ"מ הוי טענת שמא דיכול להיות דבאותן פעמי' יצא לעסקיו עד שיטעון המערער אני יודע שלא דר בו בלילות דהיינו הייתי שם בכל הלילות ולא מצאתיו או ראיתיו יוצא משם אחר שישנו השכנים וכה"ג אבל להרמב"ם א"צ שיטעון כן אלא כדפי' כן נלפע"ד ודוק ונ"ל עיקר בש"ס כהרמב"ם וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וכן הסכים ה' המ' ועיין עוד ברמב"ם שכ' דאפילו באו עדים ואמרו לנו השכירו ואנו דרנו ביום ובלילה וטען המערער ואמר יביאו עדים שיעידו שדרו בו ביום ובלילה צריכין אלו השוכרי' להביא ראיה כר ופי' המ"מ דבריו אפי' אם עדיין השכירות בידו שכיון שזה הדבר תלוי בשוכרין עצמן חשובין כנוגעין ומסיק המ"מ וכ' דהראב"ד וגם אחרים חולקים עליו בזה ושכן נראה לו והעתיקו ג"כ בסמ"ע ולפעד"נ גם הרמב"ם מיירי כשנתנו השכר ולא הוצרך לבאר לפי שסמך עצמו אמ"ש בה' עדות וגם הראב"ד לא בא להשיג אלא לפרש דבריו וגם בש"ס מפרש הרמב"ם דאמר מר זוטרא ואי טעין כו' קאי אהיכא דאין השוכרין עצמם יכולין להעיד כגון שנתנו השכר הלכך אי טעון אם [ואמר] יביאו השוכרי' עדים שדרו בו ביום ובלילה טענתו טענה ע"ש ודוק (וכן משמע בס' ת"ח שכן הוא כוונת הרמב"ם ע"ש):
ח סָעִיף ח ואם היה המחזיק רוכל כו'. או עדים השוכרי' וכן הוא ברמב"ם:
ט סָעִיף ח אע"פ שלא טען כו' גם בזה נ"ל עיקר בש"ס כהרמב"ם דאל"כ הל"ל ומודה ברוכל המחזיר כו' ומדנקט מעיקרא ברוכלים לשון רבים ובתר ה"ק אע"ג דלא טען ל' יחיד משמע דרוכלים קאי אהדרי' בו ודוק ע' בתשו' ר"ל ן' חביב סי' קל"ב:
י סָעִיף ח ור"ת והרא"ש חולקין כו'. ע' בסמ"ע סק"י עד דמ"ש הפוסקים ומור"ם בשם ר"ת כו' היינו דוקא אמר כן לשכינים כו' אין זה לפענ"ד דמה לי עדים דעלמא ומה לי שכינים וכן משמע פשט לשון מור"ם ופוסקים דאומר כן לעדים אחרים והכי מוכח מל' התו' ועוד דא"כ מאי קאמר מר זוטרא ואי טען ואמר כו' הא היינו הך דאביי ואי בא לפרושי מילתא דאביי לא הל"ל ואי טען אלא הל"ל אמר מר זוטרא הני מילי אי טען כו' אלא ודאי ה"ק מר זוטרא הא דבעי אביי שיבבי וכן רבא בעדים דעלמא שיאמרו אנן אגרינן מיניה היינו דוקא אי לא טעין אבל אי טעין ליתי תרי סהדי וליסהדו לי כו' והכי משמע מלישנא דאי טען ואמר ליתי תרי סהדי וליסהדו לי משמע דאעדים דעלמא קאי:
יא סָעִיף ח ואפילו אם יטעון המערער ברי לי כו'. ולי נראה דאם המערער טוען ברי לא הוי חזקה דכבר כתבתי דפי' הרמב"ם עיקר בש"ס אפי' בשמא וכן הסכים ה' המ' והרמב"ן בחדושיו ועוד דבטוען ברי ה"ל ר"ח יחיד דכבר הסכימו ריב"ם ורבינו יונה והר"ן ונ"י והרשב"ם וכן דעת ראב"ן וכן הוא בתשו' רשב"א שהביא ב"י שכן קבל ושכן עיקר וכ"כ בהגהת מיי' שריב"ם וריצב"א דחו פי' ר"ח ור"ת וגם באביאסף דחה פי' ר"ת וכן נראה שם דעת הגה' מיי' וכן עיקר ואולי גם הרב בהגהה לא כ' שכן ראוי להורות אלא אמקומות ב"ה וכה"ג דבהם נ"ל דגם הרמב"ם ורשב"ם וסייעתו מודים ודו"ק וכן ס"ל הרשב"א בתשובה להדיא כרשב"ם ובמקומות של ב"ה ובכה"ג כמ"ש הר"ב אבל מדברי העיר שושן נראה דהרב אכוליה קאי ע"ש ומ"מ לדינא נ"ל עיקר כמ"ש עיין בבעל העיטור באריכות ותו נ"ל דאף ר"ח ור"ת לא פליגי ארשב"ם לענין דינא שהרי לא הוזכר בתוס' והרא"ש ובשום פוסק דר"ת ס"ל דאפי' אם טוען המערער ברי לי שלא דר בלילות לא מהני רק שכתבו בשם ר"ת שפי' דאם טוען המחזיק העידוני בסתם שדרתי בו ג' שנים בחזקת ימים וחזקת לילות מהני ומשמע דמיירי בסתם שאין המערער טוען ברי לי והיינו שכ' הרא"ש גם פירשב"ם והאריך בפירושו ע"ש משום דלענין דינא לא פליגי והטור שכ' בשם ר"ת דאפי' טוען המערער ברי לי שלא דר בלילות מספיק אם העדים מעידים בסתם לא ידעתי מנ"ל הא ודבריו צל"ע:
יב סָעִיף ט ומיהו אפילו כבר נתנוהו כו'. וכתב ר' ירוחם נתיב י"א ח"ב שכן עיקר:
יג סָעִיף ט ויש מי שחולק. ולעיל סימן ל"ז לא כ' המחבר אלא סברא הראשונה וכן פסק הב"ח כאן ובסי' קכ"א סעי' י"ב ע' בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ח:
יד סָעִיף י מקבלין שלא בפניו כו'. ור' ירוחם כ' בשם תשו' הרשב"א דכיון דליכא מערער קמן מקבלין וע' שם בנתיב י"א ח"ב:
טו סָעִיף יא אם אין המערער יודע אבל אם המערער יודע אינם נאמנים במגו דהא אי אמרי לא דרנו בה מעולם הוי מכחיש להו כן הוא בתוספות ומשמע אע"ג דלית ליה למערער עדים שדרו בה ואע"ג דבעלמא אמרינן מגו כה"ג אע"ג דהוי מכחיש ליה אמרינן מגו מאינו מעיז למעיז וכמ"ש לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג וסי' ק"י ס"ב הכא כיון דעדים נינהו ואי הוי מכחיש להו הוי בעי אשתבועי לא הוי עדות דנוגעים הן דאי הוי אמרי לא דרנו הוה בעי אשתבועי וכל עד שצריך שבועה אינו עד וכדלעיל סי' קכ"א ע"ש כן נראה לפי ענ"ד.
טז סָעִיף יא כיון דאי בעי אמרי לא דרנו כו'. והטור חולק על זה אבל התוס' כתבו דברי ר"ח גם הרמב"ם הסכים עמו לדינא וכ"כ המרדכי מיהו איכא למימר דלאו מגו הוא דמסתפו דילמא ידיע מילתא או אתו סהדי דדרו בה וכ"כ הרמב"ן שם בתחלה וגבי רבי' ירוחם בני"א ח"ב הביא דברי ר"ח וכ' ולפי שאר הפוסקים עדיין נוגעים בעדותן הן וכן עיקר עכ"ל ואולי לזה כוון הטור אלא שלשונו קצת מגומגם ע"ש:
יז סָעִיף יב אא"כ שכרו בשטר ועיין מ"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו ודברי הב"ח הם נכונים יותר ע"ש:
יח סָעִיף יג אפילו לא דרו בו שניהם כו' דקי"ל כריב"ק דאמר דעידי ממון מצטרפין ואפילו בקרקע וע"ל סי' ל' ונראה דבזה דאחד דר בו אג"ה וא' בד"ו לכ"ע אפילו שכרו בלא שטר הוי חזקה כו' עכ"ל סמ"ע ר"ל אף לרשב"א אבל מ"מ להראב"ד צריך שטר וכמ"ש לעיל ולא דק בלשונו ודוק ועיין בב"י שמביא תשו' הרשב"א כהרבי יונה עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ו':
יט סָעִיף יד החניות של תגרים כו' וכ"כ המ"מ בשם ר"י מאגש וקצת מפרשים ונ"י וכן מוכח דעת רשב"ם וכ"כ הרמב"ן:
כ סָעִיף טו היה מעמיד כו' ולפע"ד נר' עיקר בש"ס דרב נחמן בשנוי' דרחבה הדר משנוי' קמא ולא כהטור ועוד נ"ל עיקר כהרמב"ם וכהרי"ף וכשנויי' דרב פפא ורבינא ונראה שחסר בהרא"ש שנויא דרבינא דאל"כ תימא היאך שבק רב פפא ורבינא דהן בתראי וכן נראה בברטנורא ומ"ש ב"י בכאן אינו נ"ל עיקר ועיין בריב"ש סי' רמ"ח ג"כ במ"ש דרב נחמן הדר משנויא קמא ע"ש ודוק:
כא סָעִיף טו וטען בעל החצר. נ"ל להגיה על בעל החצר עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ד ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ק"ט:
א סָעִיף א שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעי'. וכ"כ בתשו' רשב"א דאפי' אם אין העדים יודעי' בודאי שהיתה של ראובן אלא שראו לראובן או לאביו דרבו (וה"ה אם יש לו קול מבורר שהוא שלו הרא"ש בתשוב' כלל צ"ט סי' ח' ד"מ א') מחזקינן אותו בשלו ומוציאין אותו מיד השני עד שיהיה לו חזקת ג' שנים או עידי קנין והביאו הד"מ ע"ש ולקמן סי' קמ"ו:
ב סָעִיף א נשבע היסת ועומד בשלו ☜ כתב הרשב"א ואם המחזיק טוען כנגד יתומים שהחזיק בשל אביהן דאז חייב לישבע בנק"ח ומת המחזיק ולא נשבע אין אומרי' בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון שהוא להחזיק ועיין בהגד"מ ד' מה שכתבתי מזה:
ג סָעִיף ב זהו סברא אחרת וחולקת כו'. הדברים הללו דחוקים דאיך יסתם המחבר בשני דברים הסותרי' זא"ז בזה אחר זה והל"ל בלשון יש אומרי' כדרכו ונראה ליישב ולומר דהמחבר מהרי"ק ז"ל הכריע בין שני הדעות ופסק דהיכא דיש להמערער עדים שהיה שלו אז צריך המחזיק לישבע נגד עדיו ובזה איירי בס"א וה"ה בדלית ליה עדים ולית להמחזיק שני חזק' דנשבע ומחזיק מה שבידו דכל שיש לכל אחד צד מעליות' או דלית לשום א' צד מעליות' נשבע המחזיק ועומד בשלו אבל כשיש להמחזיק צד מעליותא דהיינו שהחזיק בו ג"ש וליכא להמערער צד מעליותא דלית ליה עדים אז מחזיק מה שבידו בלא שבועה ומזה איירי בס"ב וק"ל אבל מ"מ יש לתמוה דלא ה"ל להמחבר לסתום אלא לפרש מאחר דמשמעות החולקי' נראה דלא חלקו בזה ועיין באשר"י כתבתי לשונו בפרישה ודברי המ"מ פי"ד מטוען ועיין מ"ש בסי' קל"ה ועי"ל דמ"ש בס"א דנשבע ועומד בשלו לא כתב כן לדין פשוט דלא בא שם אלא ללמדינו דאם החזיק כראוי אין מוציאין אותו מידו והכי קאמר אא"כ החזיק בו שמעון כראוי אזי אין מוציאין אותו מידו עכ"פ ואין עליו לכל היותר אלא שבועה למ"ד דצריך שבועה ואחר כך בס"ב פסק כמאן דאמר דאין צריך חזקתו כיון דאמר מתחלה שיש לו שטר ואף שא"א לו לקיימו מכל מקום לכל הפחות שבועה בעי ודו"ק:
ד סָעִיף ד אבל אם ישנן לעדים כו'. ול"ד למ"ש המחבר לעיל בסי' ע' ס"ב דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דצריך גם כן להביא העדים ואם לא באו נשבע ונפטר דשאני התם דהפורע אין צריך לפרוע בעדים אלא לכתחלה אומרי' ליה לברר דבריו כדי שלא יצטרך לישבע ומהאי טעמא פסק המחבר שם כמ"ד דאפילו אם באו והכחישוהו פטור בהיסת דאמרינן דכל מילי דכדי לאו אדעתא מה שאין כן בחזקה דאינה מועלת אא"כ אומר שטר היה לי ואבדתיהו והרי יש בידו שטר מ"ה צריך לקיימו וק"ל וכ"כ ר"ן כתבתי לשונו בסי' ע' ע"ש ועפ"ר ועיין בא"ע סי"ז ס"ז שבוי' שאמרה טהורה אני ויש לי עדים דא"צ להמתין על העדים ושם נתבאר טעמו משום דבשבויה הקילו:
ה סָעִיף ה ונמצא בטל. כגון שהיו העדים קרובים או פסולים וכ"ש אם הוא מזויף:
ו סָעִיף ז כיצד היא החזקה כו'. ☜ כתוב בתשובת מיימון ס"ס אישות סימן ה' דחזקת ג' שנים אינן רק כנגד הטוען על גוף הקרקע אבל מי שאין לו בקרקע רק שיעבוד חוב או כתובה ל"מ בזה חזקה ור"ל שיכול לגבות החוב או הכתובה מהלוקח ואף שיש להלוקח בו חזקה דיכול לומר לא חששתי למחות כיון דאין הקרקע שלי ושמא אמצא לגבות מבנ"ח ע"ש שהאריך ד"מ ד':
ז סָעִיף ח אם היה המערער רוכל כו' טענינן ליה הטעם כת' הרא"ש והטור דאמרי' דלא ידע למטען ברי כיון דאינו דר בעיר ועמ"ש פירושו בפרישה:
ח סָעִיף ח ולהרמב"ם אפילו לא טען המערער כו'. ושם ברמב"ם כתב עוד דאפי' אם באו עדים ואמרו לנו השכירו ואנו דרנו בו ביום ובלילה וטען המערער ואמר יביאו עדים ויעידו שדרו בו ביום ובלילה צריכין אלו השוכרים להביא ראייה שדרו בה תמיד שזה הדבר תלוי בהן ואינו תלוי בטענ' המחזיק כדי שיעידו לו עד כאן לשונו ופי' המ"מ דבריו דמיירי אפילו אם עדיין השכירות בידן שכיון שזה הדבר תלוי בשוכרין עצמן חשובין כנוגעין אבל מסיק המ"מ שם וכתב דהראב"ד וגם אחרים חולקין עליו בזה ושכן נראה לו ונראה דמ"ה השמיטו ג"כ המחבר וגם הטור הביא סוף דברי הרמב"ם ולא בבא זו ועד"מ ודרישה וק"ל:
ט סָעִיף ח ואם היה המחזיק רוכל כו'. משום דמסתמא הרוכל המחזיר בעיירות בג' השנים נמצא דלא החזיק בה כראוי ור"ת והרא"ש חולקי' ע"ז כמ"ש מור"ם בסמוך:
י סָעִיף ח חולקים על כל זה כו'. פירוש חלקו אפירוש רשב"ם (וכ"ש אפירוש הרמב"ם) דס"ל דאם טוען המערער ברי (או שמא להרמב"ם) שיצא בלילה דבעינן דוקא עדות השוכרי' שיעידו שדרו יום ולילה ור"ת ורא"ש ס"ל דאפילו בכה"ג בעידי השכנים סגי ואפילו השכנים א"צ שיעידו שראו שראו שנכנס ויוצא בביתו בכל בוקר וערב אף אם יטעון המערער שראוהו שלא דר בו בכל יום או לילה אלא סגי אם יטעון המחזיק ואמר שיעידו השכני' שבכל עת שהיו בבית ראו להמחזיק יוצא ונכנס בביתו ביום ובלילה כדרך שכני' ואף שלא היו השכני' בבית בכל יום לא משגחינן בטענת המערער דאומר שלא היה דר בו באותן הימים שלא היו השכני' בביתו אלא מוקמינן ליה אחזקתי' מיהו אם לא טען המחזיק יבואו השכני' ויעידו לי סתם כו' וגם השכנים אינן מעידים מעצמן שלדעתן דר בו ג' שנים הב"ד לא טענין ליה עבורו כיון שהמערער טוען ברי שראה שלא דר בו אבל מאחר שטוען המחזיק כו' או שהשכני' העידו מעצמן כן שומעין לו ואם היו השכני' רוכלים אף שלא העידו מעצמן שלדעתן דר בו ג"ש וגם המחזיק אינו טוען ומשיב להמערער כן אנן טענינן עבורו ואמרי' דמ"ה לא טענו שדר בו בחזק' כו' משום דסברי דלא יועילו נגד טענ' המערער כיון שדרו בביתם על המעט ואנן טענינן עבורם כי השוכני' הרוכלין המה עדיפי מעדי' דעלמא כיון שבימי' שהיו אז בביתם ראוי להמחזיק נכנס ויוצא בביתו תמיד כ"כ התוס' והרא"ש והטור בשם ר"ת ע"פ פירושו בגמ' וכמ"ש בפרישה ודרישה ומור"ם קיצר ולא העתיק אלא ל' הטור והן סתומי' קצת מ"ה הוצרכתי לבאר ומור"ם השמיט דין זה דטוענין עבור המחזיק כשהשכני' הם רוכלי' בשטת ר"ת ולא ידעתי למה ועפ"ר ודרישה שבררתי דברי' הללו וגם הוכחתי שם דמ"ש הפוסקי' ומור"ם בשם ר"ת דאם אמר המחזיק לעדי' סתם העידו כו' היינו דוקא אם אמר כן לשכני' ולא לעדי' דעלמא ע"ש ומ"ש "סתם "העידו לי כתבתי בפרישה דנ"ל צ"ל העידו לי סתם ע"ש ודו"ק:
יא סָעִיף ט ואפילו אם השאילו להם בחנם פי' גם זה מיקרי הנאת המחזיק ואם יש עדים אחרי' מעידי' על אלו שדרו בו בשאילתו להם ג"ש ואין המערער טוען ברי לי שיצאו בלילה ה"ל בזה חזקה אבל ודאי הן עצמן אינן נאמני' לומר שדרו בו מכחו שהשאיל להן שחשובין נוגעין בדבר דאם יצא הבית מיד מחזיק זה יצטרכו לשלם שכירות להמערער ועיקר כוונת הטור והמחבר בזה של"ת דאין מחזיקין בדבר שעדיין לא הגיע לידו בו הנאה קמ"ל ואצ"ל דמיירי בבית דלא עביד למיגר ובשואלי' דלא עבידי לאיגורי כמ"ש לקמן בסי' שס"ג ועפ"ר:
יב סָעִיף ט ויש מי שחולק. טעמו דחוששין דמפני הטובה שעשה להם שהחזיר להן המעות ולא יצטרכו לירד עמו בדינא ודיינא א"י להעיז נגדו ומעידין לו מה שאינו:
יג סָעִיף י כיון דלא הוה המערער קמן עיין בד"מ בסי' כ"ח ס"ס י"ו ושם כתבתי מה שיש לדקדק מזה אמ"ש שם:
יד סָעִיף יא כיון דאי בעי אמרו לא דרנו כו'. הטור חולק על זה ועיין מ"ש בפרישה:
טו סָעִיף יב אא"כ שכרו בשטר כו'. כ"כ הטור בשם הראב"ד וסיים בטעמא דס"ל דשכירות כדין לוקחין שלקחו זה מזה והחזיקו בו כל אחד שנה כמ"ש בסי' קמ"ד ס"ב והי"א ס"ל דשאני שכירות דשם המשכיר המחזיק עליו כל הג' שנים דהא כל חד מהן שכרה מהמחזיק משא"כ בלוקחין דלקח א' מחבירו דנסתלק ממנו (משנה שניה והלאה) שם לוקח שלפניו ויכול המערער לומר לכך לא מחיתי בהן מפני שראיתי שלא הי' ביד א' כ"א שנה א' ונשמט ממנו וכדרך הגזלנים וע' בטור שכ' עוד דעה שלישית והוא דעת הרשב"א דחילק וכתב שאם שני השוכרים דרו בו ג' שנים הוה חזקה אפי' ששכרו בלא שטר וכתבתי בפרישה דמזה נלמד שהדעות שכתב המחבר בראשונה והוא דעת הראב"ד ס"ל דאפי' כששני השוכרים דרו בו יחד כל הג' שנים לא הוה חזקה כל שאין להן שטר שכירות מהמשכיר וקשה מאי טעמו הלא כיון דהשוכרין דרו בו ג' שנים ה"ל לעשות מחאה בהו ועוד דמייתי ראיה מלקוחות כנ"ל ובלקוחות כשהחזיקו בו ג"ש הוי חזקה אפי' לא לקחוהו בשטר וי"ל דס"ל דשאני לקוחו' דהן עצמן באין להחזיק בו ואמרו שלקחוהו מהמערער מ"ה אמרינן מדדרו בו ג"ש בלי מחאה דהוה חזקה משא"כ שוכרים הללו דלא באו הן עצמן להחזיק בו אלא המשכיר להן בא להחזיק מחמתן בזה ס"ל להראב"ד דיכול המערער לומר הייתי בטוח באלו שדרו בו שלא יטענו שקר איך שלקחוהו מידי ולכן לא עשיתי בהו מחאה והמשכיר לא ידעתי כיון שלא שכרו בשטר ולא ה"ל קלא ולא מייתי ראייה מלקוחות אלא שדוקא ע"י השטר יוציא הקול:
טז סָעִיף יב אבל כו'. הא דסגי שם בלקוחות בא' שדר בו ג"ש היינו כשיש עדים זולתו שדר בו הלוקח ג"ש וכאן שאלו השוכרים הן העדים לכך בעינן שטר וק"ל:
יז סָעִיף יג אפילו לא דרו בו שניהן ביחד. דק"ל כריב"ק דאמר דעידי ממון מצטרפין ואפילו בקרקע וע"ל סי' ל' ונראה דבזה דאחד דר בו אג"ה וא' בד"ו לכ"ע אפי' שכרו בלא שטר הוי חזקה כיון דכל אחד דר בו ג"ש. וע"י צירוף מחשב כאלו דרו בו יחד וכמ"ש לפני זה בשם הרשב"א (ועמ"ש מזה בסי' קמ"ה ס"ב) אבל במ"ש אחר זה אפי' ו' כו' זה מיירי לכל מר כדאית ליה לסברא הראשונה בשטר ולי"א אפילו בלא שטר עפ"ר:
יח סָעִיף יג שאם הי' דר בחדר הפנימי כו'. המחבר השמיט דין זה משום דרשב"ם והרא"ש למדוהו מעובדא דאיתא שם בפ' חזקת הבתים (סוף בבא בתרא דף כ"ט) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתא ואכלתי' שני חזק' א"ל אנא בשכונא גואי הוית כו' והרי"ף והרמב"ם פירשוהו דשכונא גואי בענין אחר וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קמ"ו בסי"א שהשיב לו המוכר איך תאמר שקנית ממני והלא באותו זמן הייתי בשכונא גואי פי' בארץ מרחקי' כו' וכמ"ש שם הטור ומור"ם כתבו לשני הדיני' ע"פ ב' הפירושים כאן א' ובסי' קמ"ו השני ע"ש מ"ש עוד מזה:
יט סָעִיף יג שהיה עובר דרך בית החיצון פי' והיה משתמש עמו בבית החיצון ואומר שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי רשב"ם מל' זה משמע שהיה טוען שעבר דרך עליו וגם היה משתמש עמו והמרדכי בשם מוהר"ם ס"ל דאפילו טוען הייתי משתמש עמך בבית החיצון לא סגי לבטל ביה החזקה עד שיטעון המערער כשרציתי הייתי משתמש בכל הבית ועתה היית נדחת מפני כו' וכדמסיק מור"ם אבל מלשון הרא"ש והנ"י מוכח שפירשו לדברי [הרשב"ם] הרמב"ם הנ"ל שבהעברת דרך עליו הוא השימוש עמו בבית וכן הוא מדברי הטור ומור"ם בד"מ ע"ש:
כ סָעִיף יד שהחזיק בהן ששה שנים ביום כו' ולא דמי לבית רוכלין או שאר סוחרים דקי"ל דאף דיוצאין מביתם בשנה פעמי' הרבה ושוהין טובא אפ"ה א"צ להשלי' ביטול' ובג"ש סגי כמ"ש בס"ח דשם אין זמן בטילתם ידוע ואין קבע לביטול' פעמים רב ופעמי' מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא משא"כ חנויות דזמן בטילת' דכל לילה ידוע כ"כ הטור בשם הרא"ש בסט"ו וא"ת הלא גם במקומות דב"ה זמן בטילת' דכל לילה לפחות הוא ידוע כמו בחנות ואפ"ה א"צ להשלים וכמ"ש הטור והמחבר בשם הרא"ש בס"ח י"ל דשאני מקומות דב"ה דאין שייך בו תשמיש אחר כ"א לישב עליהן בעת בואו להתפלל לכך מחשב הישיבה עליהן ג' שנים בעת התפלה כאלו דר בבית כל משך ג' שנים דא"צ אלא אכילת פירות ג' שנים כל אחד לפי ענינו כמ"ש בר"ס קמ"א משא"כ חנות דשם חדר בית עליו כי ראוי לדור בו יום ולילה מ"ה ס"ל דצריך להשלים:
כא סָעִיף יד אבל אם היה כבר בית כו' הטעם דכיון דאם לא עשה ממנו חנות היה דרים בבית זה יום ולילה נמצא דנעשה לדור בו גם בלילה מ"ה צריך גם הוא להשלי' הלילות כימים:
כב סָעִיף טו בין שהעמיד שם מחיצ' כו' "עד אם נשתמש ג' שנים וטען כו' המחבר קיצר והעתיק מ"ש הרמב"ם פי"ב דטוען ולא העתיק מ"ש בפ"ה דשכני' דין ה' דשם חלק בין חצר חבירו לחצר שותפין דבחצר השותפין תולה שם הדבר בעשיות מחיצה וממ"ש הרמב"ם שם והמ"מ בביאור דבריו נתבאר לך כלל הדברי' לדעתו ולדעת רבו ר"י מגא"ש ז"ל והוא דבחצר חבירו אין חילוק בין מחיצה להעמד' גרידתא אלא החזיק בו ג' שנים ובא בטענ' הוי חזק' אפילו בהעמדה גרידתא וכמ"ש כאן פי"ב דטוען אבל כל שלא החזיק בו ג' שנים לא הוי חזקה אפילו העמיד לפניהן מחיצה וכמ"ש בפ"ה דשכנים בהדיא והטעם דאמרי' דרך שאלה העמיד שם מחיצה לזמן מה ובחצר השותפין הוא בהיפך דאין הדבר תלוי בחזק' ג' שנים כלל אלא בהעמדת מחיצה דאם העמיד מחיצה הוה חזקה לאלתר דגם השותף מקפיד על המחיצה ומדשתיק אמרי' דמחיל ליה לגמרי משא"כ בלא שותף דאין דרך למחול לגמרי ואם לא העמיד מחיצה אפי' החזיק ג' שנים ובא בטענה לא הוה חזקה בשותפין ע"ש ותמצא כן מבואר בהמ"מ ומ"ש מור"ם בהג"ה דאפילו היה לו חלק בחצר בשותפות כו' דהוי חזקה הא כתב בצדו דהיינו דוקא בדבר שדרכו להקפיד כו' וכדמסיק אכללא בהעמדה גרידתא אלא שקשה דלא ה"ל למור"ם ז"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה לו חלק כו' "עד ה"ל חזקה דמשמע דחזקת שותפין בדבר שדרכן להקפיד הוא דומה לחזק' הנ"ל דחבירו וז"א דהא כבר נתבאר דהרמב"ם ור"י מגא"ש ס"ל דבשותף ה"ל חזקתו לאלתר בדבר שרגילין להקפיד עליו והוא לא קפיד דאמרינן דודאי מחיל ליה לגמרי ואפשר דסתם מור"ם וכ"כ מפני שהוא ס"ל כן להלכה (ע"פ מ"ש הריב"ש בתשובה סימן רמ"ח ע"ש) דגם בשותף אין חזקתו לאלתר ומפני שלא כתב המחבר לפני זה בהדיא דעת הרמב"ם מ"ה לא כתבו בשם י"א ודו"ק:
א סָעִיף ב אין מוסרין אותו לשבועה. והוא דעת מוהר"מ והרשב"ם והרשב"א ובזה יתיישב קושיות תוס' פ' חקז"ה (דף כ"ט) ד"ה דלא אחזקי אהדדי ופי' בקונטרס דהכ' הוזקקו לעשות כן לפי שלא הי' להם עידי שותפות וקשי' לר"י דא"כ אותו שהחזיק ראשונה יאמר שהוא שלו כיון כשאין עדים שיש לחבירו חלק ע"ש לפמ"ש דאין מוסרין אותו לשבועה י"ל דכל שלא אחזקי אהדדי לא מסתפי כיון שצריך שבועה על כפירתו אבל כי אחזקי שוב אין מוסרין אותו לשבועה:
ב סָעִיף ז כיצד היא החזקה בר"פ חז"ה מסיק בגמ' טעמא דחזקה משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרא טפי לא מזדהר ואכתי צריך טעמא נהי דזה לאו ריעותא במה דלית ליה שטרא ומשום דטפי לא מזדהר אבל סוף סוף אין לו ראיה והיכי מוציאין ממרא קמא בלא ראיה. והנה בחידושי הרמב"ן בפ' חזקת כ' גבי אכלה האב שנה והבן שנתים ז"ל יש מפרשים דוקא בבנו גדול אבל קטן לאו בר מחויי ביה הוא והלכך לאו בר חזקה הוא דכיון דכי מחי לאו בר אזדהורי בשטר' הוא איהו נמי לא מחי וכו' ואין אני מוחזק בטעם זה דטעמא דחזקה לאו משום אזדהורי דידיה בלחוד אלא כיון דהאי שתק רגלים לדבר אלא שתוך שלש אמרי' ליה למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר ביה טפי איתרע ליה האי טענה ואמרי' לא לחנם שתק וקטן נמי לאו בר אזדהורי טפי הוא עכ"ל ע"ש. ומבואר מדבריו דעיקר טעמא דחזקה משום דשתק רגלים לדבר דמסתמא מכרו לו אלא דתוך שלש איתרע משום דאמרי' ליה אחוי שטרך ולבתר שלש דלאו רעותא הוא משום דטפי לא מזדהר אמרי' חזקה מדשתק ודאי מכרו לו וכ"כ בס' תורת חיים ר"פ חזקת ע"ש: ולענ"ד עיקר חזקה דשלש שנים אינו אלא תקנת חכמים משום תיקון העולם דלא רגילי להזהר בשטר טפי משלש דסובר המחזיק כיון דיושב בתוכו משך שלש שנים ואין עורר עירעור שוב לא יתעורר עוד עירעור ולא מזדהר טפי וימשך מזה פסיד' דלקוחות לכן ראו חכמים לתקן שיהי' נאמן בחזקת שלש שנים והמערער שהאמת אתו יעשה מחאה תוך שלש ואחר המחאה גם המחזיק יזדהר בשטרו ואם אינו מוחה תוך שלש יפסיד המערער. וכן נראה מלשון הנימוק"י ר"פ חזקת ז"ל טפי לא מזדהר כי סבר לא יערער עוד כו' ולפי שדעת העולם כן לא תיקנו חכמים אלא שלש שנים עכ"ל ומשמע דתקנת חכמים הוא ונתקנו שניהם המחזיק והמערער וכמ"ש. וז"ל הרמב"ם פי"א מטוען הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך ע"ש. וזה נראה כדברינו דהתקנה היה לשניהם המחזיק יחזיק בשלו אחרי חזקתו שלש והמערער אם האמת אתו היה לו למחות ומדלא מיחה הפסיד ואלו לפי טעמ' דהרמב"ן אמרי' הואיל ולא מיחה רגלים לדבר שמכרו לו ול"ש הפסדת על עצמך: ועיין תוס' פ' חז"ה (דף ל"ה) ד"ה ואי לפירי אחתיה ז"ל אין לפ' דרב אשי סובר דלעולם נאמן לו' לפירות הורדתיך דא"כ קשה מ"ט דרבנן דבעי שלש שנים מיום ליום דהא לדידיה ליכא למימר כדמפרש רבא ר"פ חזקת דעד שלש שנים מזדהר אינש בשטרו טפי לא מזדהר דהא לעולם צריך לשומרו פן יאמר לפירות הורדתיך וכן הקשו בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"י) ע"ש. ודבריהם נראין תמוהין. וכי הא דלא מזדהרי אינשי בשטרא טפי משלש היינו משום דסמכי בראיית חזקה שלש שנים דא"כ החזקה סיבה שלא יזדהרי טפי משלש שנים ואדרבה הא דלא מזדהרי טפי משלש הוא סיבה לחזקה והיינו משום דסברי כיון שיושבין בהשקט ושופי שלש שנים שוב לא יבא עוד עורר ומשום הכי לא מזדהרי. ומזה בא דינא דחזקה שהאמינו בחזקת שלש ובין לשטת הרמב"ן ובין לפמ"ש דהוא משום תקנה הא דלא מזדהרי טפי משלש היא קודמת לדיני דחזקה שלש שנים וא"כ אפי' נימא דאין חזקה שלש שנים ראיה אפ"ה לא מזדהרי טפי משלש ומשום דסברי שלא יבא עוד ערעור וא"כ מה קשיא להו דצריך ליזהר בשטרו שלא יאמר לפירות הורדתיך כיון דסברי שלא יצאו עוד שם עירעור ועורר על שדיהו: ולכן נראה בביאור דבריהם דתו' סברי טעמא דחזקה כמ"ש משום תקנת חכמים שלא יפסיד המחזיק כיון דאינו נזהר בשטרו טפי משלש וכיון דאכתי מצי אמר לפירות הורדתיך א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם צריך שמירת השטר שלא יאמר לפירות הורדתיך כיון דלא הועילו בתקנתן למה מהני חזקה. אבל לפי שיטת הרמב"ן לא הוי מקשי תוס' מידי וכמ"ש ודו"ק. וכן נראה מוכח דעיקר חזקה משום תקנת חכמים דלפמ"ש הרמב"ן טעמא דחזקה מדשתק מסתמא מכר א"כ תיקשי הא דקי"ל בדלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה דאם טען לפירות הורדתיו נאמן כדאיתא פ' חז"ה (דף ל"ה) ואלו גבי חזקה שלש שנים אפי' טען לפירות הורדתיו אינו נאמן ואמרינן היה לו למחויי שירד לפירות ואם אינו אלא משום שתיקה רגלים לדבר שמכר א"כ לא עדיפא מדלי ליה צנא דפירי דעוש' מעשה ונאמן לו' לפירות הורדתיו ומכ"ש בשתיקה אלא ודאי נראה טעמא דחזקה משום חזקה והיינו משום דראו חכמים דלא נזהרו העולם בשטרות יותר משלש דסברי שלא יבא ערעור כלל ותיקנו שיהיה נאמן אם לא ימחה המערער והפסיד על עצמו כשלא מיחה וכמ"ש הרמב"ם ואפי' הורידו לפירות צריך למחות שהורידו לפירות ועמ"ש בסי' קנ"ד סק"ו:
ג סָעִיף יג מקומות של בית הכנסת מעשה במקום של בה"כ ידוע לאחר וטען עליו אחר שקנה ממנו מחצית ולהיות עמו בשיתוף ובא בטענת חזקה שלש שנים שעמד אתו עמו בשוה שלש שנים בשופי בלי שום מחאה. והנה נראה דל"מ חזקה לשיתוף דהא אפי' אם היה לו עליו דרך בדריסת הרגל לא הוי חזקה וכמו שפי' רשב"ם בהא דאנא בשכוני גוואי הוינא ומבואר ברמ"א סעיף י"ג וכ"ש כאן בנ"ד שהראשון עמד וישב במקומו עם השני דאין בחזקת השני כלום: שוב ראיתי מבורר כדברינו אלה בתשובת ב"ח סי' ז' ז"ל שם שמעון היה משתמש בחצר ראובן שכינו ושואב גם מים מבאר שבחצירו והולך הוא ובני ביתו לבית המוצנע העומד בחצירו של ראובן ומת ובניו אחריו היו משתמשין בכל התשמישין הנזכרים ועמד ראובן ומיתה בהם וטוען ואומר עד עתה לא הייתי מקפיד אבל עכשיו שנתוספו דיורים ובני בית מרובין אקפוד והיורשין באין מכח חזקה וטוענין כיון שאנחנו באין מחמת ירושה אין צריך טענה וראובן טוען דאין בתשמישין אלו דין חזקה כיון שגם אנכי ובני ביתי משתמשין בכל התשמישין הנזכרים הדין עם מי: תשובה הדין עם ראובן דהא אמרי' בפ' חז"ה ד' כ"ט ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה ואכלתי שני חזקה א"ל אנא בשכוני גוונא הוינא אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל ברר אכילתך ופי' רשב"ם ז"ל בחדרים הפנימי' היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכן לא מחיתי וכו' א"כ כ"ש בנ"ד דהשתמשו ביחד בכל התשמישין זה כמו זה דפשיטא דחזקת המחזיק אינו חזקה וכו' ומשמע לכאורה דלחזקת תשמיש לא בעינן מקום מסוים ליתיה דודאי לענין חזקה אין חילוק כלל בין אם טוען אתה מכרתו או נתתו גוף המקום הזה בחצירך לבין טוען שלא מכר לו גוף המקום אלא שנתן או מכר לו מקום זה לתשמישין אלו כו' דאם אינו מקום מסוים ה"ל דר עמו בחצר ואין כאן חזקה וכו' והשתא מכל זה זכינו לנדון דידן דדברי הכל כיון שהבעלים היו משתמשין בכל התשמישין שבחצר גם בבאר ובבית המוצנע א"כ אין חזקת המחזיק חזקה כלל ואפי' לא היה המחזיק נדחה מפניו אלא משתמשין זא"ז בבאר ובבית כפי טבע הזמן נמי לא הוי חזקה לד"ה זולת לרבינו מאיר דמשמע מדבריו דבעי' דוקא שיהיה המחזיק נדחה מפני הבעלים ויחיד הוא נגד כל הני גאונים רשב"ם ותוס' והרא"ש והמרדכי דס"ל דכל היכא דאיכא תפיסת יד לבעלים בהדי מוחזק אין שם נגד חזקה עכ"ל וע"ש: וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשיך סי' צ"ד ובתשו' מוהרח"ש חלק ח"מ סי' מ"א דכל שהיו משתמשין שוה בשוה לא הוי חזקה ומראיה דהאי דשכוני גוואי וע"ש שכ' בשם מוהרשד"ם סי' שנ"ג וז"ל וא"ת נהי שאין להם חזקה שהיא שלהם לבד אבל יהי' להם חזקה לו' שיד כולם שוה בהם גם לזה אני אומר דלא היא דמאיזה טעם אנו אומרים דמי שהחזיק שלש שנים הוי חזקה משום דלא מיחה המערער באלו ג' שנים וכאן ל"ש מחאה כיון שהם מחזיקים שוה בשוה ע"ש וכ"כ בתשובה הנז' סי' ל"א והנה ידעתי מיעוט ערכי נגד כל הנך רבוותא אמנם לאחר העיון נראה לפענ"ד דכה"ג מהני חזקה לו' שהם שותפין שוה בשוה. וראיה ברורה לזה ממ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב גבי אחזיק להורדי וז"ל וכן אחזיק להורדי דשמעתין דכיון דהחזיק בכותל שלש שנים ונאמן לטעון שלקחו כדי לבנות עליו יכול לטעון כשלקחתיו מתחלה הייתי יכול לסמוך עליו כשורי ולא הפסדתי דינו לפי שלא הייתי צריך לאותו שעה אלא להורדי ונראה שחזקה זו מועיל אף לאבני החומה אם נפלו דמסתמא כשקנ' ממנו רשות לסמוך על כותלו קנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו ולא אמרי' שהקנה לו רשות תשמיש בעלמא ולא בנין הכותל אבל אין לו בקרקע של מקום הכותל דאותו לא אמרי' שהקנה לו כל זמן שלא פי' עכ"ל ומדכ' שקנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו מבואר דיד שניהם שוה בשוה בכל הכותל וכמ"ש בתה"ד סי' של"ז וברמ"א סי' קנ"ז סעיף ז' ומבואר דמהני חזקה להיות לשותפות שוה בשוה וכ"כ בטור סי' קנ"ג בשם הר"ר יונה והרא"ש דהוי חזקה לאבני הכותל למחצית ודעת הרמב"ן דהוי חזקה אפי' למקום ע"ש ואע"ג דגם הבעלים משמשין בכותל ומבואר דהיכא דמשתמשין שניהם שוה בשוה הוי חזקה להכי להיות חצי שלו ועמ"ש בסי' קנ"ז סק"ו וזה לענ"ד ראיה גדולה: ומ"ש הב"ח דאפי' לחזקת תשמישין נמי דוקא בדבר מסוים תמה אני מחזקת חלונות על אויר חצירו וכי לא משתמשי בעלים באויר חצר וכן סיד ומרזב ומזחילה ודכולהו נטפי ושפכי ודאי לבעלים תפיסת יד בהם ולהשתמש בחצר כל ימי הגשם: ולכן נראה לחלק בין האי דשכוני גוואי לחזקה דשיתוף. והוא דהתם בשכוני גואי שטוען המחזיק שקנה גוף הקרקע להיות שלו וכיון שהבעלים יש להם יד בחזקתו של זה בדריסת הרגל על גוף הקרקע הרי זה כמו מחאה אבל בשותפין כל אחד ואחד בשלו הוא נכנס ואין א' משתמש בחלק חבירו כלל דאמרי' ברירה וכמ"ש הר"ן ר"פ השותפין בנדרים בהא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס בשלו וזה נכנס בשלו וע"ש בר"ן דטעמא דת"ק משום דסברי דמחצית לזה ומחצית לזה אלא דשותפין נשתעבדו אהדדי שישתמש כל א' בחלק חבירו וקונמות מפקיע מידי שיעבוד וראב"י סובר ברירה והגוף קנוי לגמרי לכל א' בשעה שמשתמש ובזמן כל א' קנוי הוא לו לגמרי וה"ל כאומר נכסי לך ואחריך לפ' וע"ש וכ"כ הב"י בא"ח סי' תרל"ז גבי אתרוג הקהל דיוצאין בה משום ברירה דקי"ל כראב"י ע"ש בשם הרשב"א וא"כ כיון דשותפין כל א' בשלו הוא משתמש ולא בשל חבירו א"כ אין להם לבעלים שום תפיסת יד בשל שותף המחזיק מש"ה הוי חזקה משא"כ בשכוני גוואי שהמחזיק טוען על גוף הקרקע שהוא שלו הרי הבעלים משתמשין בקרקע המחזיק מש"ה לא הוי חזקה ודו"ק ובזה ניחא נמי חזקת תשמישין אפי' בדבר שאינו מסוים וכמ"ש דאע"ג דגם הבעלים מתשמשים בו אינו בשל המחזיק דהא הבעלים בשלהם משתמשים כיון דגוף הקרקע שלהם והמחזיק לא קנה אלא שישתמש הוא ג"כ אבל בשכוני גוואי שטוען על גוף הקרקע ולמערער יש לו דרך עליו וא"כ מה שמשתמש בחלק המחזיק הוא דמרע ליה לחזקה. ועיין ש"ע סעיף ט"ו וסי' קנ"ג סעיף י"ח וכן נראה ראיה לדברינו דמהני חזקה לשותפות מהא דכתבו הפוסקים בחזקת ישוב שלש שנים ובא בטענה דהוי חזקה וכמ"ש הרמ"א סי' קנ"ו בלי שום חולק והיכי מהני חזקת ישוב כיון דהבעלים הראשונים נמי בישוב אלא ודאי דמהני חזקה לשותפות ועיין בדברי משה סי' קנ"ו וז"ל כ' המרדכי פ' חזקת בא' שהחזיק שלש שנים בישוב אצל חבירו דהר"מ פסק דלא הוי חזקה הואיל וגם הבעלים דרים שמה ויש חולקין וע"ש ומחלוקתן תליא במעשה דאמר בשכוני גוואי הייתי שכבר נתבאר דינו לעיל סי' ק"מ עכ"ל וקשה כיון דתליא בהך מעשה וכבר פסק הרמ"א דדריסת הרגל מבטל החזקה וכמבואר בסעיף י"ג וא"כ היכא פוסק בסי' קנ"ו חזקת ישוב דמהני ועוד קשה דהא דעת מוהר"מ דריסת הרגל לא הוי כמו מחאה אלא דוקא היכא שהמחזיק נדחה מפני הבעלים וא"כ למה פסק הר"מ דל"מ חזקת ישוב וצ"ע: והנה עיינתי בתשובת מוהר"מ רוטנבר"ק סי' מ"ו ושם כ' דחזקת ישוב ל"מ אא"כ יש לו עדים שמחלו לו דאל"כ לא מחזקי בהו כיון דהקהל הוי מוחזקים לגבי יחיד ודומה להני דריש גלותא דלא מחזקי בהו דלא חששו למחות וכהאי דשכוני גוואי עכ"ל ע"ש ונראה דעיקר טעמא דמוהר"ם משום דקהל הוי כהני דריש גלותא וע"ש וכהאי דשכוני גואי היינו לשטתו דמפרש בהך דשכוני גואי שהמחזיק היה נדחה מפניו וה"ה בהנך דקהל כיון דידם תקיפי ה"ל נדחה מפניהם כל זמן שירצה ומיהו נשמע מדברי הרמ"א דפוסק בסי' קנ"ו חזקת ישוב ואע"ג דס"ל דדריסת הרגל מבטל החזקה אע"ג שאינו נדחה מפניו מוכח דס"ל דמהני חזקה לשותפות ומטעמא שכתבנו. וע' בתשו' מיימוני מהל' עדות סי' י"ג ז"ל ואין אדם יכול להחזיק בישוב ע"י שמביא ראיה שאביו דר בו יותר משלש שנים כי שמא התירו לו עד זמן או התירו לו ולא לבניו וכמה טעמים איכא למימר דלא החזיק בכך ע"כ מדברי רבינו מאיר זצ"ל עכ"ל: וכיון דהוא מכמה טעמים אין תימה שכ' הר"מ גם הך טעמא דשכוני גואי לסניף. והנלע"ד כתבתי:
ד סָעִיף י כיון דלא מערער קמן והוא בטור בשם הר"ר יונה וכ' הב"ח ז"ל כיון דלא הוי מערער קמן אע"ג דקבלת עדות הוא מחשש שמא יבא המערער אפ"ה אין לחוש שמא יעידו שקר על הספק שמא יבא המערער דאינו נקרא נוגע בעדות אא"כ ההנאה הוא בודאי בשעת קבלת העדות וכך כ' בהגהות אשר"י פ' חזקת דכל היכא דהשתא אינו נוגע אף ע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר וה"ט דעל ספק הנאה לא יעיד עכשיו עכ"ל. ובט"ז הקשה מ"ש מסי' ל"ז בדין לוקח ראשון לא יעיד לשני וכ' שם הב"י בשם ר"י הטעם דחייש לוקח ראשון שמא קרקע גזולה הוא וכו' וכ"ש כאן שהשוכרים רואים שזה המחזיק גובה עדות ע"כ בודאי יודע היה שיש לו תביעה מן המערער והם מרגישים בזה ויעידו שקר שלא יצטרכו לשלם השכירות שנית וע"ש שהניח בצ"ע ואינו קושיא לפמ"ש תוס' פרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ו) דהמלוה והערב אין חוששין בשום מקום שמא גזלה היא ולהכי כי אית ליה ארעא אחריתי מעיד אלא שרוצה שיהא אחריותו שלו קיים דהא מתחלה לקחו באחריות דוקא ע"ש וא"כ א"ש דכאן לא יעידו שקר מחמת ספק והתם שאני דרוצה שיהי' אחריותו קיים. אלא דגוף הסברא שכ' הב"ח דהוי ספק אם יבא המערער אינו נראה וכי אינם מרגישים בזה שיבא המערער וכמ"ש הט"ז ולכן נראה לענ"ד בדברי הר"ר יונה לפי מה שהקשו תוס' שם בר"פ חז"ה בהא דפריך והא נוגעין בעדותן והא אית להו מגו דפרענו למערער דליכא למימר בתר דתיקון רבנן היסת דהא אמתניתין פריך וע"ש. והרמב"ן בחידושיו כ' ז"ל שמעתי דהקושיא הוי נוגעין בעדותן עכשיו דתיקון רבנן שבועת היסת וכן העיקר עכ"ל: והנה בר"פ האיש מקדש דאמרינן והאידנא דתקון רבנן היסת לא מהימני והקשו בתוס' דלהמני בשבועה דאהדרינהו למלוה במגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה ותרצו דעד הצריך שבועה לא הוי עד דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהי' נאמן בדיבורו בלבד ע"ש. וכיון דאי לאו גזירת הכתוב שיהי' נאמן בדיבורו בלבד הוי נאמן העד בשבועה ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתו היינו לגבי נפשיה לפוטרן משבועה בטלה כולה משום דגבי נוגע ל"ש עדות שבטלה מקצתה וכמ"ש הראב"ד הובא בש"ך סי' ל"ז ע"ש וא"כ כל זמן דליתיה למערער קמן הרי נאמן בדיבורו בלבד דליכא היסת כלל א"כ השתא נאמנין בעדותן ולבתר שיבא המערער באמת יצטרכו שבועה דלגבי נפשייהו לא מהימני ולא מיפסלו עדותן למפרע דה"ל כמו רחוק בשעת עדות ואח"כ נעשה קרוב ובשעת עדותן נמי לא מהימני אלא למוחזק ולא לפוטרן משבועה כשיבא המערער ולא הוי עד הצריך שבועה כיון דהשתא ליתיה למערער קמן וליכא שבועה מהימני בדיבורו בלבד וזה נכון ודוק:
ה סָעִיף י דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. כ' הט"ז וז"ל אין להקשות כאן ואמאי הוצרכו לטעם זה שזכר הטור הא בלא"ה יש לקבל עדות המחזיק כיון שהוא הנתבע ובסי' כ"ח כ' דלכתחלה מקבלין לנתבע שלא בפני התובע וי"ל דכאן קרקע בחזקת בעלים הוא כיון שיש לו עדות שהיתה שלו קרוי המחזיק תובע וע"כ צריך לברר חזקתו עכ"ל: ותמהני דהא מבואר בטור וש"ע סי' קמ"ט סעיף כ' דאפי' בקרקע שהוא מוחזק מקבלין שלא בפני התובע שכתבו דאם החזיק בה בחיי האב ואחרי מיתת האב בא בנו הקטן לערער אין שומעין לו ואם צריך להביא עדים על חזקתו מביא ומקבלן אע"פ שהמערער קטן ע"ש וקטן שלא בפניו הוא אלא כיון שמוחזק בקרקע ה"ל נתבע: והעיקר בזה כמ"ש בסי' כ"ח סק"ט בשם מוהרי"ט דאין לחלק בקבלת עדות שלא בפניו בין תובע לנתבע כיון דכתיב והועד בבעליו ומה לי ממונו או הפקעת ממונו ודברי הר"ן פ' אלמנה ניזונת שכ' דמקבלין לפטור אינו אלא היכא שבאין להוציא מן הלוה שלא בפני המלוה דלפטור מהתביעה יכול להביא עדים בפני התובעין אותו ע"ש ועמ"ש בסי' ק"י סק"ב בשם מוהרש"ל ביש"ש דהא דמקבלין עדי חזקה בפני הקטן הוא משום ממ"נ אי חשבת ליה לטענת הקטן תקבל נמי עדותו שהחזיק בה ואם אי אתה רוצה לקבלו וחשבת להאי קטן כמאן דליתיה א"כ תביעתו אינה תביעה דלמה יחשב תביעתו תביעה ותשובה נגד תביעתו לא יחשב ומ"מ צריך זה להביא עדותו בפנינו שהוא מוחזק בה זולת מה שיצטרך להביא עדים פעם אחרת כשיגדל הקטן ויתבענו בדין וע"ש וכיון דהא דמקבלים לפטור אינו אלא לדחות תביעת התובעין אבל צריך להביא עדים עוד בפני הקטן כשיגדיל והכא שיחזיר ויביא עדיו בפני המערער כשיבא אין עדותן מועיל דבתר שיבא המערער הם נוגעין מש"ה כ' הר"ר יונה והטור הטעם דמקבלין את עדותן השתא ומהני לגמרי כיון דאם יעידו בפניו ה"ל נוגעין וה"ל כהלכו למד"ה דמקבלין שלא בפני בע"ד ואין צריך לחזור ולהגיד כלל ודוק:
ו סָעִיף יב שכרו בשטר. כ"כ הטור בשם הראב"ד וסיים בטעמו דס"ל דשכירות דין לוקחין שלקחו זה מזה וע"ש ומשמע דלדעת הראב"ד אפי' דרו השוכרין ביחד כל שלש לא הוי חזקה בלא שטר. ובסמ"ע הק' דהא בלקוחות נמי כל שדר בו לוקח א' כל שלש הוי חזקה אפי' בלא שטר ותי' דס"ל דשאני לקוחות דהן עצמן באין להחזיק ואמרו שלקחוה מהמערער מש"ה אמרי' מדלא מיחה הוי חזקה משא"כ שוכרין שלא באו הן בעצמן להחזיק בו אלא המשכיר ובזה ס"ל להראב"ד דיכול המערער לו' הייתי בטוח בהם שלא יטענו שקר ומן המשכיר לא ידעתי וע"ש. ואכתי תיקשי כיון דלוקח נמי אינו אומר שהוא לקחו מן המערער ויאמר הייתי בטוח בו ומן המוכר לא ידעתי. ולכן נראה לפי מה דאמרי' בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ב) גבי שלש לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר למימרא דסבר עדים לית ליה קלא והאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ומשני אינהו דאפסידו אנפשיהו ופי' רשב"ם שהיה להם לחקור יפה אם מכר שום קרקע באחריות ולא עשו לפיכך הפסידו אבל גבי שלש לקוחות אין להפסיד המערער דכיון דליכא שטר ולא יצא הקול ממילא לא היה לו לחקור דמימר אמר לפי שיראים להחזיק בקרקע שלי לא אכלוה כל א' שלש וע"ש. ומשום הכי בלוקח אחד שהי' לו למערער לחקור כל שדותיו וכמ"ש תוס' בפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ח) ד"ה מחאה שלא בפניו שאדם המחזיק בקרקעותיו אית ליה קלא שהוא חוקר ושואל על נכסיו ע"ש והיה לו לחקור אם זה ירד בתוכו בתורת לקוח ואחר החקירה יתוודע לו שהרי מוכר שדהו בעדים אית ליה קלא וכיון דלא חקר הפסיד ודוקא בשלש לקוחות הוא דאמרי' דלא היה לו לחקור וכמ"ש הרשב"ם כיון שראו אותן בזה אח"ז משא"כ בלוקח אחד ומש"ה בשלש לקוחות צריך שטר ובלוקח א' א"צ שטר דהיה לו לחקור ואית ליה קלא ע"י עדים ויתוודע לו וס"ל להראב"ד דוקא מוכר שדהו בעדים הוא דאית ליה קלא דמאן דזבין בפרהסיא זבין וכדאמרו שם אבל שוכר בעדים לית ליה קלא ולא יתוודע אפי' אחר החקירה ומש"ה בשוכרין צריך שטר כמו בשלש לקוחות וע"י שטר ודאי אית ליה קלא וק"ל:
ז סָעִיף יג וטוען שהיה עובר בפ' חזקת (בבא בתרא דף כ"ט) האי דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתי' ואכלית שני חזקה א"ל אנא בשכוני גוואי הוי' אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל ברר אכילתך א"ל רבא דינא הכי הממע"ה רשב"ם אנא בשכוני גוואי בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ולכך לא מחיתי ע"ש והרמב"ן בחידושיו כ' עלה ז"ל לא נ"ל מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך ואעפ"כ כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה ועוד א"כ מ"ט דרבא והלא כל זמן שלא הביא ראיה שדר לבדו לא הביא עדי חזקה שאין חזקה למי שדר עם הבעלים וע"ש. ובנימוקי יוסף ז"ל ומיהו האחרונים ז"ל לא הסכימו לפירושו דודאי כיון שהי' דר בפני עצמו מהני ליה חזקה אלא שיש לפנימי דרך עליו דאי לא תימא הכי מוכר קרקע ושייר דרך לעצמו לוקח במה יקנה עכ"ל: וראיתי בתשובת ב"ח סי' ז' שכ' על דברי הנימוקי וז"ל. הנה הק' הקושיא הראשונה דהקשה הרמב"ן והשניה לא קשי' ליה דפשיטא דהעברת דרך לא מיקרי דירה וא"כ ניחא טעמא דרבא. ולפענ"ד יש לישב להרמב"ן דקשיא ליה השני' לפי שראה בפי' הרשב"ם דכ' הייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי דאפשר לפרש דלמאי שהיה עובר דרכו עליו קרוי ליה משתמש עמך בביתי החיצון ואע"פ דלא היה משתמש עמו כלל כי אם בהעברת דרך עליו בלחוד דלפ"ז לא קשי' השני' ואם נפרש דר"ל שזולת שהיה עובר דרכו עליו עוד הי' משתמש בבית החיצון שהי' מניח כלים בחדרים שבבית החיצון ושאר תשמישין א"כ קשיא השני' ולא הראשונה והקושי' הא' והב' אינן אלא בדרך ממ"נ או הראשון קשיא או השני' עכ"ל: ותמהני במ"ש על הנ"י דהשני' לא קשיא ליה דפשיטא דהעברת דרך לא מקרי דירה וא"כ ניחא טעמא דרבא דהא ודאי רבא נמי מודה דהעברת דרך מבטל החזקה ואין בין רבא לרב נחמן אלא על מי להביא ראיה דר"נ סבר דהמחזיק צריך לברר ורבא ס"ל הממע"ה הא מייתי ראיה שהיה לו העברת דרך מפיק מן המחזיק וכן מדפריך שם דרבא אדרבא ודר"נ אדר"נ מנכסי דבר סיסין דר"ן אוקמה בידא דלוקח ורבא אוקמה בידא דמוכר ע"ש ואי נימא דרבא פליג בעיקר הדין וס"ל דאע"ג דהוי בשכוני גוואי הוי חזקה א"כ דרבא אדרבא ל"ק אלא ודאי דגם רבא מודה בעיקר הדין אלא כיון דלא נודע אם היה לו דרך ס"ל הממע"ה וא"כ קושי' השני' של הרמב"ן קשי' בלא הראשונ' כיון דודאי רבא מודה בעיקר הדין וכמ"ש וזה פשוט:
ח סָעִיף יג דרך בית החיצון. כ' מוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ל"א וז"ל ועל דבר החצר שהי' מחזיק בו ראובן כמה שנים ומשתמש בבתים ובאמצע החצר כל מיני תשמיש רק כי שמעון היה מכניס בהמותיו למרתף שלו בלכתן למרעה וכו' תשוב' כו' מאחר שזה כמה שנים היה מחזיק בו ראובן ואבותיו עלתה להם חזקה שאני אומר מכרום אבותיו של שמעון לאבותיו של ראובן ואין לבעל דין שיחלוק וכו' ואע"פ שהעדים העידו שלא היה לו שום תשמיש זולת הכנסת הבהמות די לו בזה לבטל חזקתו כדאמרי' בהאי דחז"ה בשכוני גוואי הא ליתיה דטעמא דרשב"ם שלא עלתה חזקה למחזיק היינו משום דכיון שהי' משמש עמו בדריסת הרגל לא היה חושש למחות אלמא מה שהיה בשכוני גוואי ועובר עליו חשוב כמחאה ובנ"ד מאחר שעברו כמה שנים שהיה פתח המרתף אשר לחצר סגור לא יפתח כמו שבא בשאלה ובאותן שנים היה ראובן משתמש בחצר עלתה לו חזקה שהרי החזיק שני חזקה בלי שום מחאה דמאחר שלא היה מעביר הבהמות בחצר על מה סמך שלא מיחה עכ"ל: ולענ"ד נראה כיון דראובן אינו טוען שלקחו משמעון אלא שבא משום ירושה וכמו שמבואר שם בתשו' א"כ כיון שכבר הי' מחאה אצל המוריש תו אינו צריך למחות לגבי יורש וכמבואר בטור וש"ע סי' קמ"ו סעיף ח' לא אמרו למחות בסוף כל שלש אלא כשעמד בתוכו הראשון אבל כשמוכרו הא' אין צריך למחות בלוקח כיון שאינו בא אלא מכח הראשון ע"ש וא"כ ה"נ הרי כבר נעשה מחאה במוריש והוא הכניסה והיציאה ועמ"ש בסי' קמ"ו סק"ה. ועוד נראה דכה"ג אפי' עמד בתוכו הראשון אין צריך מחאה אח"כ לפי מ"ש הרא"ש בפ' חזקת גבי אכלה שית אין לך מחאה גדולה מזו ע"ש דהא דצריך למחות בסוף כל שלש דכיון שעברו שלש שנים בלא מחאה מתייאש מתביעתו ותולה מחאה הראשונה בדברי הבאי ואינו נזהר בשטרו וכו' אבל כשעושה מעשה ומכרו לאחר אין להתייאש ולתלות המכירה בדברי הבאי ויש לו ליזהר בשטרו ע"ש וזה שהיה לו כניסה ויציאה דהוי כמו מחאה ע"י מעשה ואינו יכול לתלות בדברי הבאי והיה לו ליזהר בשטרו לעולם דאינו יכול לומר קניתי אח"כ דה"ל יורד שלא ברשות וכיון דכבר נתבטל חזקה הראשונה בכניסה ויציאה תו אין צריך למחות בסוף כל שלש כיון דמעשה הכניסה אינו דברי הבאי וזה נראה לי ברור:
א סָעִיף א שקרקע הידוע לראובן עסמ"ע ס"ק א' וה"ה אם יש קול מבורר כו' עיין כד"מ שיישב בזה שלא יחלוק תשו' הרא"ש עם תשובת הרשב"א וכתב דהרשב"א מיירי בקול שאינו מבורר והרא"ש מיירי בקול מבורר ועיין בתשובת הרא"ש דמיירי בקול מבורר הרבה שמדמה לה התם לסוקלין על החזקות והיינו שהיה מוחזק בכל העולם שהוא שלו אבל קלא בעלמא לא מהני כדמוכיח לה הרשב"א מרבא בר שרשום ומ"ש הסמ"ע בס"ק ב' בשם הרשב"א באם המחזיק טוען נגד היתומים דחייב לישבע בנק"ח השמיט מה שמבואר שם דמיירי באומר משכונא הוא בידי דבטוען לקוח אינו נשבע רק היסת
ב סָעִיף ב זהו סברא אחרת עסמ"ע ס"ק ג' מה שרצה ליישב בדוחק סתירת דברי המחבר ולפענ"ד נראה לישב דהנה לכאורה קשה על הרשב"א שפסק דא"צ לישבע מטעם דחזקה כשמה דמ"ש חזקת קרקע מחזקת מטלטלין דצריך לישבע וכן הקשה הט"ז וע"כ צריך לחלק דבחזקת מטלטלין דאינו רק מטעם תפיסה מוכחת עיקר שבועת היסת נתקנה נגד חזקה זו משא"כ בקרקע דאיכא ג"כ חזקה מדלא מיחה י"ל דנגד חזקה זו לא נתקנה ש"ה כמו נגד חזקת תוך זמנו והנה במטלטלין אפי' אם טוען גזלת או גנבת אף דאחזוקי בגנבי לא מחזקינן מ"מ נתקנה ש"ה נגד חזקה זו ולפ"ז יש לחלק דבסעיף א' מיירי שטען שהיא גזולה בידו ואם הוא אמת שגזלה שוב ליכא ריעותא מדלא מיחה דבגזלן א"י למחות דירא ממנו כמבואר בסי' קנ"א רק משום דלא מהימן משום דלא מחזקינן בגזלנותא ונגד חזקה זו נתקנה ש"ה ולכך צריך לישבע ודינו דהרשב"א בתשובה שהוא מרא דהאי דינא שמביא בסעיף ב' מיירי באינו טוען גזולה רק בטענה שהוא דומיא דשכירות ומשכונא כמבואר בדבריהם דיש בזה חזקה מדלא מיחה ולכך א"צ לישבע משום דחזקה כשמה והא דלא פי' המחבר בסעי' כ' דמיירי בטענת שכירות היא משום דממילא נשמע דמיירי בטענה אחרת מהטענה דמיירי מיניה בס"א ומכל מקום העיקר דאפילו בטענת שכירות ומשכונא צריך לישבע כמ"ש הש"ך ועש"ך סק"ה שכ' אלא שטען מכרת לי קרקע כו' שא"צ לישבע נלפע"ד דאם תביעתו על המעות דודאי חייב לישבע היסת לא מיבעיא אם אין טוען על גוף הקרקע כלל כגון שטוען נתתי לך מנה בעד הקרקע שהבטחת למכור לי ועדיין לא נעשה קנין ואם אינך רוצה למכור הקרקע החזר לי מעותי ודאי דחייב לישבע כיון שאין תביעתו רק על המעות אלא אפילו טוען גם על גוף הקרקע שנתן לו מעות וקנה ממנו הקרקע בק"ס דמ"מ חייב לישבע דנהי דא"נ בטענתו על גוף הקרקע מחמת ריעותא דשטרא וחזקת מרא קמא של הקרקע וא"י אפילו להשביעו על טענא זו מ"מ יכול להשביעו מכח גוף המעות דמאן לימא לן דמשקר בכל דהחזקה והריעותא דשטרא אינן מודין רק שמשקר בגוף קניית הקרקע אבל מ"מ יכול להיות שנתינת המעות אמת ולכך צריך לישבע על המעות וראיה לזה מסי' רכ"ג בטוען שדה גזולה או עבד גדול מכרתי לך והלה משיב קטן דחייב ש"ה ואין סברא כלל לחלק לענין שבועת היסת בין מודה מקצת לכופר הכל ועוד דהא קרקע ועבד הילך הוא כמבואר שם וה"ל כופר הכל ואדרבא יש לו שם מיגו דכופר הכל דהא לא שייך חזקה אין אדם מעיז דהא גם עכשיו מעיז דהא כופר הכל הוא כיון דהל"ל הילך ולא משכחת לה לדינא דהש"ך רק כשאין טענתו על הדמים רק על הקרקע כגון שטוען טענת מתנה או מכר ולא נתן הדמים עדיין כנ"ל. והנה גוף הדין שכתב הש"ך הביאו הב"י בסי' זה וכתב עליו שהמרדכי ס"ל דאין חייב ש"ה רק בדררא דממונא ואנן לא קיי"ל כן ואישתמיטתא להש"ך דברי ב"י אלו לכן נראה דבכל גוונא חייב לישבע:
ג סָעִיף ה אם טען אח"כ אבד השטר א"נ הטעם דממ"נ אם טוען שנאבד השטר קודם ובשקר טען הוי כמשנה מחיוב לפטור דלפי טענה הראשונה היה חייב לברר ואם טען שאח"כ נאבד השטר א"ג דכיון שמיחה לו כבר בב"ד בעת שהיה השטר עדיין בידו שוב היה לו ליזהר בשטרו עכ"פ עד שלשה שנים:
ד סָעִיף ז כיצד הוא החזקה עסמ"ע ס"ק ו' דנגד שיעבוד חוב או כתובה לא מהני חזקה ולפ"ז בשטרי ק"ס דירן שנכתב בו ק"ס באשה והדר בעלה צריך ליזהר בשטרו לעולם בכדי שלא תוכל האשה לגבות כתובתה ממנה דנגד כתובה לא מהני חזקה:
ה סָעִיף ח ואם יוסיף לטעון הוא מדברי הרא"ש ולכאורה קשה דמנין לו להרא"ש להוציא דין זה מהרשב"ם ואם נאמר שמסברא נראה לו דין זה א"כ קשה הא לא מצינו דפליג ר"ת אהרשב"ם רק בפירושא דשמעתא שהרשב"ם מפרש דהא דמודה מר זוטרא דהיינו דל"צ שיבבי רק כשטען המערער וס"ל דשיבבי סגי כשמעידין שדר בו כנהוג העולם כמ"ש הרא"ש ואי לא טען בעדים דעלמא סגי ור"ת מפרש דאי טעין אהמחזיק קאי וס"ל ג"כ שדהו בחזקת ימים ולילות סגי א"כ מנין לו דר"ת חולק אסברא זו דאי טעין ברי שיצא אחר שישנו השכנים בדבר שא"א להשכנים לידע שא"י לטעון לר"ת וכן הש"ך בס"ק י"א תמה על הטור בזה ע"ש ונראה דהיה קשה לו להרא"ש בשיטת רשב"ם שפי' הך ודאי טען דקאי אאביי ורבא דא"צ לשיבבי דק אי טעין לכך פי' דס"ל לרשב"ם דאי יוסיף לטעון דאפי' שיבבי לא מהני וקאי אאביי רק ממילא מוכח מדבריו דבעינן דוקא טענה מדקאמר ואי טעין טענתי' טענה דמשמע דבלא טעין לא מהני כלל מה שאין כן לר"ת דמפרש ואי טעין על המחזיק ולאקולי קאי דאפי' כסתם סגי כשטעין א"כ מנין לאחמורי בטענת המערער יותר משיבבי ואין להקשות על הרא"ש כמ"ש להרשב"ם דרבא לא בא רק להוציא המקשה מסברתו וזא איצטריך דינא דרבא בטוען ברי שיצא אחר שישנו השכנים דזה אינו דזה הדין חידש מר זוטרא ורבא רק אתירוצא דמתניתין קאי:
ו סָעִיף ח המערער רוכל ולפ"ז נראה דכ"ש ביתומים או שלא בפניו אמנם נ"ל דזה לא קאי רק דטענינן ליה שלא דר בו בלילות לענין שצריך שכנים אבל הא ודאי לא טענינן ליה דשמא יצא אחר שישנו השכנים דנצרך עדות השוכרים דוקא ולהש"ך בס"ק י"א העיקר כדיעה זו ואם כן כל חזקה שלא בפניו או ביתומים בעינן בבתים שוכרים דוקא ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן אלא ודאי דזה לא טענינן ליה דמלתא דלא שכיחא גמור הוא ולא טענינן ליה ואפי' בטוען כן לא שמענו מי שנהג כהש"ך והעיקר כהרמ"א גם להמחבר נראה דהדבר תלוי בראות עיני ב"ד דאם הוא דר עם אשתו ובניו והרבה כלי תשמישים ודאי אין סברא לומר שעקר דירה בלילה וחזר והכניסן ביום:
ז סָעִיף ח שמא לא דר בה עש"ך ס"ק ז' ואף על פי שהמחזיק יכול לטעון שלכך לא מצאתיו כי יצאתי פעמים לעסקי מזה מוכח דאף הרמב"ם ורשב"ם מודים דיציאה לעסקיו אינו מבטל החזקה אף לפי פירוש הרשב"ם שמפרש הא דרוכלין האמור בש"ס על המערער לא מוכח דין זה מהש"ס כלל מ"מ נראה דין זה אמת מסברא דאל"כ לא משכחת חזקת הבתים כלל דכי יהיה כפיית כל שלשה שנים כהבית בלי לצאת חוצה ואין להקשות מהא שכתב הרמב"ם והמחבר לשיטתם דאם היה המחזיק רוכל דטענינן ליה הא בשעה שיצא לעסקיו לא נתבטל חזקתו ובשעה שהוא בביתו הוא כשאר אדם דהא ליתא דטענינן ליה שאף בשעה שהיה בביתו לא היה דר בלילה והא דלא טען המערער בעצמו כן תלינן דמשום דהמערער כשלא מצא אותו בלילה תלה הדבר ביציא' לעסקיו להיות רוכל עוד כתב הש"ך לפרש דברי הרמב"ם בזה שכ' דאי טעין כו' שהשוכרין צריכין להביא ראיה דמיירי שנתנו השכר ולכאורה הוא תמוה דא"כ מה זה שכ' הרמב"ם יבואו עדים שדרו בו ביום ובלילה הא א"נ כלל שדרו בו ג' שנים ולכן נראה לפרש דהרמב"ם קמ"ל דכל שאין עדים אחרים שהשוכרים דרו בו ביום ובלילה וכבר נתנו השכר אפי' אם השיבבי יודעין מדירתן ג' שנים כל שאין יודעין מדירת יום ולילה אף השכר מוציאין מידם דכיון דקרקע הדרא פירא נמי הדרא כיון דאיכא עדים על דירתן וליכא עדים על החזקה דיום ולילה מוציאין מידם השכר בטענה זו אף שהוא טענה דלא שכיח ולא אמרינן דדוקא נגד הקרקע דאית ליה חזקת מרא קמא יכול לטעון אף טענה דלא שכיח אבל לא נגד להוציא המעות מידן קמ"ל דמוציאין וכן מפרש הרמב"ם כוונת מר זוטרא דלעיל קאמר דהויין נוגעין בעדותן ולא מהני עדותן לבעל הקרקע וקאמר מר זוטרא דאפי' אי טעין נגד השוכרים להוציא מידו טענתו טענה אבל אי לא טעין לא טענינן ליה דלהוציא לא טענינן ליה בטענת שמא טענה דלא שכיח:
ח סָעִיף ח ואם אמר המחזיק לעדים סתם נראה הכוונה דאף אם לא אמרו העדים בפי' שדר בחזקת ימים ולילות כל שהמחזיק אמר להן כן בפי' מהני שוב עדותן אפי' בסתם וגם בזה נראה דאף המחבר מודה לזה מסברא:
ט סָעִיף ח ברי לי עש"ך ס"ק י"א שכתב דהעיקר כהרמב"ם דבטוען ברי לי בעינן עדות השוכרים דוקא ע"ש עמש"ל בסמוך דנראה העיקר כהסמ"ע וכדמשמע מהר"ב בהגה"ה:
י סָעִיף ט דוקא ששכירות הבית עדיין בידם ונראה דאם אמרו בשעה שהשכירות עדיין בידם שלא דרו בו רק שני שנים וציוו הב"ד ליתן להמערער ואח"כ הביא המחזיק עדים שהחזיק עוד שנה שלישית אין המחזי' יכול לתובעם שישלמו לו פעם שנית כיון דעיקר התביעה היה בפני הב"ד על המשכיר וראיה לזה מדברי התו' ב"ב דף ך"ט בד"ה הני נוגעין שכתבו לתרץ הקושיא דיהיו נאמנים במגו דפרענו ותירצו דיראים מהמחזיק ע"ש ולכאורה קשה דא"כ כי משני דנקיטו אגר ביתא ג"כ הוי נוגעין שיראין מהמחזיק שמא אהר שישלמו להמערער יביא המחזיק עדים אלא ודאי דכשנתן ע"פ ב"ד דנפטר כיון דיכולין ליתן לפני ב"ד בפני המחזיק ולומר לו הש"ל כיון ששכרוהו ממנו והב"ד היו נוטלין אותו מכח המחזיק דאפילו נתנו כבר להמחזיק היה הב"ד נוטלין ממנו אבל להיפך כשהמחזיק הביא עדים ונתנו השוכרים להמחזיק ע"פ ב"ד ואח"כ הביא המערער עידי הזמה אז אם מתחילה בשעה שנתנו להמחזיק כבר הביא המערער עדים שהיה שלו שהרי המחזיק צריך להביא עידי חזקה לב"ד הוי כנתנו ע"פ ב"ד כיון שהיה צריך ב"ד וקיי"ל בס"ס רצ"ז דבנתנו ע"פ ב"ד פטור אבל אם בשעה שנתן להמחזיק לא הביא עדיין המערער עידי אבהתא לא הוי כנתנו ע"פ ב"ד כיון שאז לא היה צריך ב"ד:
יא סָעִיף ט ואפילו אם השאילו עסמ"ע ס"ק י"א ואצ"ל דמיירי בבית דלא עביד למיגר ובשואלין דלא עבידי לאגורי לא דק בלשונו דכשהבית לא עביד למיגר אף שהשואלין עבידי לאגורי פטורין כמבואר בסי' שס"ג וע"ש דאפילו בשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון דכשלא היה שמעון או שלוחו משתדל להשכירו דהוי כבית דלא עביד למיגר דפטור משמעון והוי מצי הש"ס לאוקמי בכה"ג דלא הוי נוגעין וחדא מתרי תרוצי נקט:
יב סָעִיף י כיון דלא הוי מערער קמן ובט"ז הקשוז דמ"ש מסימן ל"ו דלוקח ראשון לא יעיד לשני מטעם דשמא קרקע גזולה והיום או מחר יביא הנגזל עדים וכו' וכ"ש כאן שהשוכרים רואים שהמחזיק גובה עדות ע"כ יודע שיש איזה מערער דבתומים תי' דברי הטור שכוונתו בשלא נתנו השכר רק דמ"מ חשיבי נוגעין כיון שאין המערער קמן יצוו הב"ד ליתן השכירות תיכף למחזיק ויראין העדים שמא יבוא המערער ויצטרכו ליתן פעם שנית להמערער וקמ"ל דטור דלא חיישינן לכך והניח דברי המחבר בצ"ע ובקצה"ח תירץ כיון דאין הפסול משום נגיעה רק משום עד הצריך שבועה דפסול מגזירת הכתוב כמ"ש הרמב"ן וכיון דבשעה שמעידין אין המערער קמן ואינו חייב שבועה אף דאח"כ כשיבוא המערער יתחייב שבועה מ"מ דומה לאם העיד בשעה שהיה רחוק ונעשה קרוב דעדותו כשר עכ"ל. וליתא לדבריו דא"כ בסי' קכ"א דאין שליח נעשה עד דג"כ וטעם הוא משום דהוי עד הצריך שבועה ג"כ יהיה הדין כך שיהיו יכולין להעיד שפרעו להמלוה כשאין הלוה כאן וסתמא אמרו בש"ס ופוסקים דאין שליח נעשה עד אלא ודאי דכיון דאחר שבא המלוה או המערער יצטרך לישבע אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע שהוא עד הצריך שבועה כיון דאינו נאמן בדבורו לבד אם יבא המלוה ויכחישו כיון דכל עיקר עדותו היה אם יבוא המלוה ויכחיש וזה ברור ופשוט לכן נראה לפענ"ד לתרץ דהמחבר מיירי שאין כאן עידי דירה זולתם רק דיש חשש נוגעין שיראין שמא יביא המערער עדים על דירת שני שנים קמ"ל דלא מחשבינן העדים לנוגעין מחשש יראת ביאת מערער רק כעין הא דסי' ל"ו דאי אפשר שיבוא להם ריעותא בדיבורו במה שמעידין ואם לא יעידו יש חשש שיבוא להם ריעותא מש"ה מחשבים לנוגעין שיש להן הנאה וגם מוכרחין להעיד תיכף שא"א להם להמתין שהבע"ה יוציא תיכף השדה ולבסוף ודאי לא יועיל עדות ועוד דהראשון נוח משא"כ הכא בעדותן שמעידין קודם ביאת המערער ליכא למיחוש שמעידין מחמת יראה דכמו שיש לחוש שיביא להן ריעותא כשלא יעידו בשקר שדרו בו ג"ש וע"כ היינו שבאמת לא דרו רק שני שנים והן מעידין ג' בשקר מחשש שיראין שיבואו עדים או המערער שיודעין מהדירה שלהן של ב"ש ומהשנה ג' לא ידעו ואם יתחייב לשלם בעד השני שנים או לישבע נגד המערער משא"כ כשיעידו שאכלו ג"ש יפטור מלשלם או מלישבע זהו מה שיש לחוש להחשיבם נוגעים אבל באמת מחמת זה לא נחשבו נוגעין דהא כמו כן יש לחוש שיבא להן ריעותא מחמת העדות שמעידין עכשיו דשמא יבואו עדים שיודעין שלא דרו בו השנה הג' או המערער יהיה יודע מזה ומאלו הב' שנים שדרו בו לא ידעו ואז אם ישתקו ולא יעידו כלל לא יתחייבו לא לשלם ולא לישבע כיון שאין ידוע מדירתו כלל משא"כ כשמעידין שדרו בו ג"ש ויבואו עדים שיודעין שלא דרו השנה הג' שיהיה עדותן מוכחשת או מוזמת ואוקי קרקע בחזקת מרי' יצטרכו לשלם בעד השני שנים עפ"י הודאת פיהם וכן אם המערער יהיה יודע שלא דרו בו השנה הג' ואלו הב' שנים לא ידע יצטרכו לישבע משא"כ כשלא יגידו מדירתן כלל לא יצטרכו לישבע כיון שא"י להמערער מדירתן כלל ויותר היה נוח להם כשרוצץ להעיד בשקר להמתין בעדותן עד שיבוא המערער שידעו איך להשיב לנגדו וכיון שהחשש יראת ביאת עדים או המערער הן בשיקול א? אם הדיבור של עדותן יקלקל להם או יתקן להם שיש באפשרות בעדותן לתקן להם או לקלקל לא מיחשבי נוגעין דהא אין להם הנאה בעדותן של עכשיו כלל וע"כ דן באמת מגידין:
יג ואע"ג דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הט"ז תמה דהא לנתבע מקבלין כמבואר בסי' כ"ח ותי' דקרקע בחזקת בעלים עומדת וכו' ולכאורה קשה דהא עידי חזקת ג"ש מקבלין אפי' נגד יתומים קטנים כמבואר בסי' כ"ח ובסי' ק"י ונראה דהא דמקבלין עידי חזקה הוא דוקא כשהמחזיק מוחזק ודר בהבית אבל כשאין המוחזק דר בהבית אפי' קטן שתקף בעבדיו והוציאו מהבית שוב אין מקבלין כמבואר בסי' כ"ח בסמ"ע ס"ק נ"ז וא"כ הכא שהבית אינו ביד המחזיק רק ביד השוכרין וכ"ז שאין השוכרין מעידין דמי כאלו הבית עומד בחזקת מרא קמא וע"י העדו' של השוכרים באנו עכשיו להחזיקו אין מקבלין עדותן שלא בפני בע"ד ולכך הוצרך הרמ"א לטעם שלו:
יד סָעִיף י דאי בעי אמרו לא דרנו בתומים הקשה דאפי' יודע המערער מ"מ אם אמרו לא דרנו לא יתחייבו לישבע דהא יהיה לכ"א עד מסייע אם לא ששכרו בשותפות והן ערבין דאז אין אחד יכול להעיד לחבירו עכ"ל והוא תמוה דלא אמרינן מיגו דלא דרנו רק דכ"א יכול לומר לא דרתי בו אבל בענין זה שיהיה כ"א אומר לא דרתי בו וגם יעיד לחבירו שג"כ לא דר בו מגו כזה ודאי לא אמרינן דכבר כתבתי בסי' קכ"א דהא דחשיב מגו דאם בעי אמרו החזרנו ללוה נאמנין לומר פרענו למלוה אף דבכל מגו בעינן טענה מעליותא ובמגו זה ליכא טענה מעליותא וע"כ דהמגו הוא דאם יאמר החזרתי ללוה לא יעידו שקר משא"כ כשאומרים פרענו למלוה ע"ש א"כ אי נחשוב למגו ולומר אי בעי מכחיש אומר לא דרתי בו לפטור עצמו וגם להעיד בשקר לחבירו מגו כזה ודאי לא אמרינן ועוד דלא אמרינן בשנים מגו רק לפטור נפשם מממון משא"כ מגו כזה דאי בעי מעיד כל חד לחבריה מגו כזה ודאי לא אמרינן אך הא קשה דהא עיקר הטעם בשטוען המערער ברי מהדירה דלא הוי מגו דלא דרנו מגו משום דהוה עד הצריך שבועה וע"כ צ"ל דגם עכשיו כשטוען שדר בו ג' שגים צריך שבועה כיון דא"נ אלא במגו דלא דרנו ואלו היה טוען לא דרנו היה צריך שבועה גם עכשיו שטוענין שדרו בו ג' שנים צריך שבועה דאי לא היו צריכין עכשיו בטענה זו שבועה אינו נראה שיהיה להם דין עד הצריך שבועה כיון דעכשיו מיהת נאמנין בדיבורן לבד ולפ"ז קשה דהא עכשיו כשאומרין שדרו ביחד ג"ש יש לכל אחד עד המסייע שהרי אומרין שדרו ביחד ג"ש והניחא לדעת רמ"א בסי' פ"ד סעיף ו' דכשא"נ על טענתן רק במגו ויש לו עד המסייע על טענה זו דמ"מ צריך לישבע כיון שא"נ רק במגו ועל טענת המגו היה צריך לישבע גם עכשיו צריך לישבע א"ש הכא דהוי עד הצריך שבועה משא"כ לדעת הש"ך שם בס"ק כ"א דפטור בכה"ג משבועה קשה דאמאי חשיב ליה הכא עד הצריך שבועה דהא עכשיו בטענה זו שטוענין שדרו ג"ש פטורין משבועה אמנם נראה דלק"מ דודאי עד הצריך שבועה לא הוי עד אף שיש לו עד מסייע לפוטרו משבועה דבעינן דוקא שיהיה נאמנין בדיבורו לבד משא"כ כשאינן נאמנין רק בשבועה או מחמת עד המסייעו לפוטרו מהשבועה שוב לא חשיב שנאמנין כדיבורו לבד ולא הוי עד וכן כתוב הב"ש בא"ע סימן ל"ח ס"ק ה' ע"ש.
טו סָעִיף יא שכרו בשטר עסמ"ע ס"ק ט"ו עד דיכול המערער לומר הייתי בטוח כהן וכו' פי' דדוקא לוקח כיון שנשמע קול החזקה שפלוני מוחזק בשדה שהיה שלו שפיר הוי חזקה דהיה לו למחות משא"כ בשוכר לא נשמע הקול רק שזה דר בו ונותן השכירות לא היה לו למחות אם לא ששכרו בשטר שיש קול גם מהמשכיר ובזה מיושב מה שהקשה הקצה"ח:
טז סָעִיף יב אבל עסמ"ע ס"ק ט"ז עד לכך בעינן שטר וכו' וט"ס היא והציון צ"ל על אם ישכרו ובסוף צריך לומר ולכך בעינן שנים ועיקר קושייתו אמאי בעי כאן שני שוכרים ובלוקח סגי בחד וע"ז תי' דליכא עדים זולתו ולכך בעינן שנים.
יז סָעִיף יב אפילו לא דרו עסמ"ע ס"ק י"ז דבזה דאחד דר בו אג"ה ואחד בד"ו ט"ס הוא וכצ"ל אחד אב"ג וא' דה"ו דבאג"ה ובד"ו לא הוי חזקה כלל ועמ"ש בסי' קמ"ה.
יח סָעִיף יג בחדר הפנימי והנה לפ"ז בבית הידוע שהוא של ראובן שדרו בו ראובן ושמעון ביחד שלשה שנים וטוען שמעון שקנה ממנו החצר להיות שותף עמו מכח החזקה שדר עמו ביחד ג"ש פשיטא דאין שמעון נאמן דלא הוי חזקה כיון שראובן היה ג"כ דר עמו דהא אפי' דריסת הרגל שהיה להמערער על המוחזק מבטל החזקה וכ"ה בהדיא בתשוב' ב"ח סי' ז'. ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' צ"ד ובתשובת מהורח"ש סי' מ"א ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"פ ובתשובת מהרי"ט ובקצח"ה רצה לסתור דבריהם מהא דסי' קנ"ג בנעיצת קורות שנאמן לטעון לקוח על גוף הכותל מחמת חזקת ג"ש אף שהבעלים ג"כ משתמשין בכותל ומ"ש הב"ח דאפי' לחזקת תשמישין בעינן מקום מסויים תמה בקצה"ח מחזקת חלונות וסיד ומרזב ומזחילה ונטפי ושפכי דבכולן יש לבעלים תפיסת יד להשתמש בחצר וכן מחזקת יישוב אף דהבעלים הראשונים ג"כ ביישוכ ואף דבהמרדכי כתב דלא הוי חזקה באמת מהאי טעמא מ"מ הא הרמ"א פוסק בסי' קנ"ו דמהני חזקת יישוב א"כ ה"ה לשותף ולזה העלה דדוקא כשהמחזיק טוען שקנה כל הבית אז מבטל אפי' דריסת הרגל של מערער החזקה דהוי כמו מחאה אכל כשטוען המחזיק שהניח לו דריסת הרגל או כשטוען שהוא שותף עמו אפי' דר עמו ביחד הוי חזקה ע"ש ולא ידעתי היאך מלאו לבו לחלוק על כל הנך גדולים וכן מוכח מהנימוקי יוסף במה שהקשה על הרשב"ם וז"ל דאלת"ה מכר קרקע ושייר דרך במה יקנה ע"ש ולדברי הקצה"ח לק"מ דהא בכה"ג כשהמחזיק טוען כן באמת יש לו חזקה אלא ודאי דלהרשב"ם אף בכה"ג אין לו חזקה והראיות שהביא יש לדחות מכמה אנפי חדא דצינור ומזחילה וחלונות עושה דבר הקבוע שנראה ממעשיו שעושה מעשה שישאר כן לעולם משא"כ בדירה ושמוש ועוד דעיקר העירעור מהמערער הוא לסתור המזחילה והצינור והחלונות ובמקום הצינור והמזחילה והחלונות לא היה שום תשמיש מהמערער מה שאין כן בחזקת בית שרוצה להחזיק במה שנשתמש בה המערער גם במקום ההוא ועוד והוא העיקר דהא ודאי אם דרך בו המערער והמחזיק ששה שנים שנה אחר שנה והיה טוען שקנה להיות שותף עמו מחמת שהחזיק שלשה שנים שנה אחר שנה ודאי דלא הוי חזקה דהא אין ג' שנים רצופים שהפסיק המערער בנתיים וה"נ בשעה שהשתמש זה במקום זה לא השתמש זה והרי לא הי' החזקה רצופים משא"כ מזחילה וצנור וחלונות שהמערער רוצה לסלקו הי' בחזקת המחזיק רצופין בלי הפסק בנתיים. אמנם מדברי הרשב"א בתשובה שהביא ב"י ס"ס קנ"ג וז"ל יציאה וביאה אם צריך חזקת ג"ש דבר ברור הוא שצריך חזקת ג"ש שהרי יש בזה חיסור קרקע שהרי משתמש בחצירו ממש ונכנס ויוצא בו ואם בא זוז לבנות בחצירו ולסתום בפניו ה"ז מוחה בידו כדי שלא יאבד דרך ביאתו וע"ש משמע דאפי' לדריסת רגל יש לו חזקה אף שבעה"ב ג"כ משתמש בביתו שלא בשעת כניסה אפשר דס"ל דלא כהרשב"ם בהא דשכינה גוואי משא"כ להרמ"א דפסק בסי"ג דלא הוי חזקה בכה"ג ועוד נראה דמיירי הרשב"א שעשה איזה מעשה הניכר שיש לו דריסת הרגל דרך ביתו כגון שעשה גשר וכיוצא בו דבלא"ה אין שום סברא לומר מחמת שיצא ובא דרך ביתו שיהיה לו חזקה דכמה אנשים עוברים ושבים דרך בתים הפתוחים ואין מדרך להקפיד בזה אלא ודאי דמיירי בכה"ג ובכה"ג ודאי דהוי חזקה כיון שעשוי דבר קבוע כמו בצינור ומזחילה ועוד אפשר לומר דדרך שאני כיון שאינו טוען על גוף הקרקע רק שיעבוד לכך מהני ג"ש ומ"מ צריכין לסברת הקצה"ח להא שהקשה הט"ז הא איכא מקומות בהבית שלא עבר דרכו עליו מהיכי תיתי לא יהיה בהם חזקה מ"ש מהא דסעיף ט"ו במקום מסויים וע"כ צ"ל בהתירוץ דשאני הכא שטען שקנה הכל וכשעבר עליו דרך הוי כמחאה ושוב הי' לו לאזהורי בשטרא ומדלא נזהר איכא ראיה שלא קנה ומשקר משא"כ בסעיף ט"ו במקום מסויים דלא היה שום מחאה על מה שטוען:
יט סָעִיף יג בין שהעמיד שם מחיצה. עסמ"ע ס"ק כ"ב דמסיק דבהעמדת מחיצה דהשותף אמרינן דמחיל ליה מיד משא"כ בלא שותף דאין דרכו למחול וכו' ע"ש ואף דבאחר נגד חזקת דברים שצריך להרחיק ג"כ הרבה פוסקים ס"ל דהוי מחילה מיד שאני הכא דאחר רוצה להחזיק בגוף הקרקע שהרי רוצה להשתמש בו עולמות ושהבעה"ב לא ישתמש בו כלל ולכך בעינן חזקת ג"ש וטענה ומשא"כ בשותף מיירי שרוצה להחזיק רק לענין שיהיה יכול להעמיד בדמות דכיון שהחצר עשוי לכניסה ויציאה דרך השותפין להקפיד על העמדת בהמות כמ"ש התוס' ב"ב דף נ"ז בד"ה שותפין שבזה הוי שתיקה מחילה מיד כמו מחילת שיעבודין אבל אם השורף טוען טענת מכירה על גוף המקום שיהיה שייך לו תמיד דינו כאחר דבעי ג"ש וטענה ומה שסיים הסמ"ע דהרמ"א ס"ל דגם בשורף בעינן ג"ש וטענה לא נהירא דא"כ היה לו להביא הדין אם יש חילוק בשותפים בין החזיק בכולה או בפלגא המבואר בסי' קמ"ט סעיף ב' דדין זה תלוי בשני תרוצים של התוספות (שם) דלתירוץ ראשון שתירצו הא דנחית לפלגא מוכח דלמאן דסבירא ליה דקפדי לא הוי חזקה רק בנחית לכולה או לפלגא לכל מר כדאית ליה ולתי' הב' דמיירי בבתים דקפדי ומוכח דאי קפדי הוי חזקה אפילו במקום שהשותפין אין מחזיקין ע"ש ומדלא הביא דין זה הרב בהג"ה מוכח דגם הוא סבירא ליה דבשותפין מחילה מיד סגי לענין שיכול ג"כ להעמיד בהמות ואין השותף יכול למחות לו בתשמיש כזה במקום השותפות כמש"ל וכענין זה לא שייך כלל הדין דאין השורפין מחזיקין זה על זה אמנם למאן דסבירא ליה דבעי חזקת ג' שנים אי קפדי ופוסק ג"כ כמאן דסבירא ליה דשותפין לא קפדי נראה דאפילו לתירוץ שני של התוספות מ"מ צ"ל דאי לא קפדי דהוי כדבר דמופקר לגמרי לענין זה ואין לו חזקה אפילו במקום שהשורף יש לו חזקה כגון לפלגא או לכולה לכל מר כדאית ליה כמבואר בסימן קמ"ט דאלת"ה רק שכוונת ההו' שם לומר דאי קפדי אין השורף יכול לטעון שנחלק כך בזמן שיהי' ג' שנים אחר ג' שנים כיון דמקפידין על תשמיש כזה ואי לא קפדי יש לו דין שאר שותפין שאין מחזיקין רק כפי הדין המבואר בסי' קמ"ט דאם כן לא היה מקשה הש"ס שם מידי מהא דהשותפין שנדרו הנאה אלא ע"כ דאי לא קפדי הוי כדבר המופקר דאין לו חזקה כלל:
א סָעִיף א שיודעים. ואפי' אינם יודעים ודאי שהיתה של ראובן אלא שראו אותו או אביו דר בו וה"ה אם יש קול מבורר שהוא שלו מחזקינן אותו בשלו ומוציאין אותו מיד השני עד שיהא לו חזקת ג"ש או עידי קנין כ"כ הסמ"ע בשם תשו' הרשב"א והרא"ש ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קט"ו וסי' קל"ז ורל"א ובתשו' ן' ל"ב סי' ע"א ובמהרשד"ם סי' (רכ"א ורכ"ב) [רכ"ח ורנ"ב] וסי' ע"ר ורע"ח ובכנה"ג הביא הרבה חלוקי דינים שונים ועניני הסכמות ותקנות בזה מכמה תשובות ופוסקים ע"ש באורך:
ב סָעִיף א היסת. וה"ה שבועת המשנה ש"ך:
ג סָעִיף ב וחולקת. והעיקר כסברא הראשונה כדמוכח בכמה דוכתי מיהו כת' בהג"א פרק חז"ה בשם הרא"ח דאדם שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג"ש טען המוכר חזרת ומכרת לי והלוקח מוחזק בקרקע א"צ לישבע היסת ואפי' אין לו שטר אלא שטען אחד על חבירו מכרת לי קרקע ואין מוחזק בו ואין לו שטר ובלבד שמשיב להד"ם כו' ע"ש וכן הוא במרדכי פרק שבועת הדיינים מפסקי ה"ר חזקי' וצ"ע שם:
ד סָעִיף ד שיבאו. ול"ד למ"ש הט"ו בסי' ע' ס"ב דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דצריך ג"כ להביא עדים ואם לא באו נשבע ונפטר דהתם א"צ לפרוע בעדים אלא לכתחילה אומרים לו לברר כדי שלא יצטרך לישבע ומה"ט פסק שם דאפי' באו העדים והכחישוהו פטור בהיסת דכל מילי דכדי לאו אדעתי' משא"כ בחזקה דאינה מועלת אא"כ אומר שטר היה לי ואבדתיו והרי יש בידו שטר מש"ה צריך לקיימו וכ"כ הר"ן. סמ"ע:
ה סָעִיף ה בטל. פירש הסמ"ע כגון שהיו העדים קרובים או פסולים וכ"ש אם הוא מזויף ע"כ. ועיין בב"ח ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ל"ו ובתשו' רמ"א סי' ק"ט ובתשו' ר"י לבית לוי ס"ס ב' ובתשובת רש"ך ס"ב סי' מ"ט. ש"ך:
ו סָעִיף ח רוכל. הטעם שחילקו בין רוכל וחששו יותר ממה שחששו באיש אחר עיין בט"ז ביאורו:
ז סָעִיף ח שמא. כת' הש"ך דלאו שמא ממש קאמר אלא שטוען הייתי שם כמה פעמים בלילות ולא מצאתיו ושמא הוא מפני שלא דר בה בלילות כלל כו' ע"ש שהאריך להוכיח כן בראיה:
ח סָעִיף ח ברי. והש"ך פסק דבטוען ברי לי לא הוי חזקה ע"ש שהביא סעד לדבריו מהרבה פוסקים שס"ל כן וכתב דדברי הטור צל"ע:
ט סָעִיף ט השאילו. פירוש גם זה מקרי הנאת המחזיק ואם יש עדים אחרים מעידים על אלו שדרו בו ג"ש בשאלה ואין המערער טוען ברי שיצאו בלילה ה"ל חזקה אבל הן עצמן אין נאמנים שחשובין נוגעים בדבר דאם יצא הבית מיד מחזיק זה יצטרכו לשלם שכירות להמערער ואצ"ל דמיירי בבית דלא עביד למיגר ובשואלים שלא עבידי לאיגורי כמ"ש בסי' שס"ג. סמ"ע:
י סָעִיף ט שחולק. ולעיל סימן ל"ז לא כתב המחבר אלא סברא הראשונה וכ"פ הב"ח כאן ובסי' קכ"א סי"ב עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"ח. ש"ך:
יא סָעִיף י קודם. (עמ"ש הט"ז לחלק בזה כדי של"ת מסי' כ"ח סט"ו ע"ש:
יב סָעִיף י מקבלין. ורבינו ירוחם כתב בשם תשובת הרשב"א דכיון דליכא מערער קמן מקבלין ע"ש בנתיב י"ח ח"ב. ש"ך:
יג סָעִיף יא אמרי. (לעיל סי' ע"ב כתבנו מה שקשה מזה דהא לא אמרינן בב' עדים מגו ט"ז):
יד סָעִיף יג ביחד. ע"ל סי' ל' ונראה דאם א' דר בו אג"ה וא' בד"ו לכ"ע אפילו שכרו בלא שטר הוי חזקה כיון דכל א' דר בו ג"ש וע"י צירוף מחשב כאילו דרו בו יחד ועמ"ש בסי' קמ"ה ס"ב אבל במ"ש אח"ז אפילו ששה כו' מיירי לכל מר כדאית ליה לסברא ראשונה בשטר ולי"א אפילו בלא שטר עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ו':
טו סָעִיף יג דרך. (כת' הט"ז א"ל מאי ראיה היא זו שמא בשעת מכירה הניח לו דרך. דעל המחזיק לברר חזקתו שלא תהא שום סברא בעולם לבטל חזקתו אפי' דרך שמא ועמ"ש עוד בזה ע"ש):
טז סָעִיף יד דבעינן. ול"ד לבית רוכלין או שאר סוחרים דקי"ל אף דיוצאים מביתם פעמים הרבה בשנה ושוהין טובא אפ"ה בג"ש סגי וא"צ להשלים בטולם כמ"ש בס"ח דשם אין זמן בטילותם ידוע ואין קבע להם פעמים רב ופעמים מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא משא"כ חנויות דזמן בטילותם כל לילה ידוע כ"כ הטור בשם הרא"ש וא"ת הלא גם במקומות דבה"כ זמן בטילותם דכל לילה עכ"פ ידוע כמו בחנות ואפ"ה א"צ להשלים י"ל שאני מקומות דבכה"נ דלא שייך בהו תשמיש אחר כ"א לישב עליהן בעת בואו להתפלל לכך מחשב הישיבה ג"ש בעת התפלה כאילו דד בבית כל משך ג"ש דא"צ אלא אכילת פירות כ"א לפי ענינו כמ"ש בר"ס קמ"א משא"כ חנות דשם חדר בית עליו וראוי לדור בו יומם ולילה מש"ה צריך להשלים. סמ"ע:
יז סָעִיף יד כבר. הטעם דכיון אם לא עשה ממנו חנות היו דרים בו יום ולילה נמצא דנעשה לדור גם בלילה לכך צריך להשלים הלילות. שם:
יח סָעִיף טו ואפילו. כת' הסמ"ע דיש לתמוה עול הרמ"א דסתם וכתב ואפילו היה לו חלק כו' עד ה"ל חזקה דמשמע דחזקת שותפין בדבר שדרכן להקפיד דומה לחזקת דחבירו וז"א. דהא הרמב"ם ור"י מיגא"ש ס"ל דבשותף הוי חזקתו לאלתר בדבר שרגילין להקפיד והוא לא קפיד דאמרינן דודאי מחיל ליה לגמרי ואפשר דרמ"א כ"כ מפני דס"ל להלכה ע"פ מ"ש הריב"ש בתשובה סי' רמ"א דגם בשותף אין חזקתו לאלתר ומשום דלא כ' המחבר בהדיא דעת הרמב"ם מש"ה לא כתב הרמ"א בשם י"א עכ"ל ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' צ"ד ובתשוב' מבי"ט (ח"א) [ח"ב] סי' ק"ט:
א סָעִיף א שיודעים. עבה"ט עד ובכנה"ג הביא הרבה חלוקי דינים כו' ועיין מ"ש במסג"ה. כת' הב"ח בתשובה סימן ס' וס"א מדינא אין דין תורת חזקה לא באוראנדיש ולא בטשאפווי כו' ועיין מענין זה בתשובת נאות דשא סימן ל' וגם בתשובת הגה"ת מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי סימן כ"א ועי' בעט"צ שכ' לכן יזהר כל רב התופס ישיבה כו' עש"ה:
ב סָעִיף א אלא נשבע היסת. עסמ"ע שכ' וז"ל כ' הרשב"א ואם המחזיק טוען כנגד יתומים שהחזיק בשל אביהן דאז חייב לישבע בנק"ח ומת המחזיק ולא נשבע אין אומרים בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון שהוא להחזיק עכ"ל [וע' לעיל סי' ע"ב בסמ"ע סק"נ הובא בבה"ט שם ס"ק מ"ב וע' בדגמ"ר דעל מ"ש הסמ"ע דאז חייב לישבע בנק"ח כ' על זה ע' בב"י הביא תשובה זו ומיירי שהמחזיק טען שממושכן בידו על סך מעות ע"ש:
ג סָעִיף ה אבד השטר אינו נאמן. ע' בב"ח (ורמז עליו הש"ך) שכ' איכא לתמוה דמה יעשה זה שאבד שטרו וכי בשביל כך יפסיד אע"פ שהחזיק ג' שנים כו' ונלפע"ד דאינו נאמן קאמר שלא נאמינהו שאבד שטרו ויועיל לו חזקתו אלא צריך לישבע שאבד שטרו ואח"כ יהא נידון בחזקה כו' עכ"ל ע"ש והביאו בקצרה הבאר הגולה ובספר עטרת צבי ובמאמר קדישין ע"ש וכן פסק בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' ק"ס ע"ש אכן בתומים סק"ג חולק על הב"ח וכ' דלא משמע כן בדברי פוסקים אלא דאינו נאמן כלל ומה שהקשה הב"ח דא"כ מה יעשה זה דאבד שטרו לק"מ דפשיטא אם מתחלה בא לב"ד ואמר שאבד שטרו דמהימן וזה עיקר טעמו של החזקה דלאחר ג"ש לא מזדהר בשטרו משא"כ זה שבא לב"ד ואמר ששטרו בידו ואח"כ כשאמרו לו להביא שטרו אמר שאבד בזו ריעותא לפנינו כו' ע"ש וע' בכנה"ג אות כ"ז שהביא ג"כ דברי הב"ח הנ"ל וכתב עליו ויראה דהיינו דוקא כשהלך לבקש את השטר ובא ואמר שלא מצאו או שהדברים מוכיחים שאבד השטר אבל אם בא לידון בשטר וחזקה וכשא"ל הבא השטר אמר שאבד השטר אינו נאמן אפי' בשבועתו וכה"ג מיירי ר"ח ורב האי גאון ז"ל כו' ע"ש.
ד סָעִיף ז כיצד היא החזקה. עסמ"ע סק"ו (הביאו באר הגולה אות ל') שכן כתוב בתשובת מיימון סוף ה' אישות ס"ה דחזקת ג"ש אינה רק כנגד הטוען על גוף הקרקע אבל כו' עד ושמא אמצא לגבות מבנ"ח ע"ש וכ' בנה"מ ולפ"ז בשטרי ק"ס דידן שנכתב בו ק"ס מאשה והדר בעלה צריך ליזהר בשטרו לעולם בכדי שלא תוכל האשה לגבות כתובתה ממנה דנגד כתובה לא מהני חזקה ע"ש וע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' קנ"ט אודות בעל פליטה שאחד מבעלי חוב המאוחרין החזיק במקום אחד שלו בבה"כ ג' שנים ועכשיו באו בע"ח המוקדמים ורוצים לטרוף הימנו והמאוחר טוען כיון שהחזיק ג' שנים והמוקדמין שתקו ולא מיחו גם הם מחלו שעבודם ושאל השואל מה דינם והשיב כבר פסק מהר"ם בתשובת מיימון הובא בסמ"ע סי' ק"מ דלא שייך חזקה נגד שעבוד חוב או כתובה כו' והאחרונים העתיקו דבריו ופסקו כן בלי פקפוק הגם שיש לפקפק קצת בנ"ד ולומר דבעל פליטה כזה שירד לטמיון גמור שחייב לאלפים ואין לו נחלת שדה וכרם איך שייך לומר שמא אמצא לגבות מבני חורין כי הוא גברא מרטילאי ולא סמכינן אניסא מ"מ מדברי תשובת מהר"ם שם באורך משמע דלא שייך חזקה כלל נגד שעבוד חוב או כתובה להפקיע שעבודא ואני אוסיף נופך בטעם הדבר דעיקר חזקה ג' שנים תקנו חכמים לפי שלוקח לא מזדהר תו בשטרו כו' משא"כ שעבוד חוב או כתובה כיון שגוף החוב והכתובה נשאר אצל המלוה או האשה כו' לא שייך טעם זה ע"ש:
ה סָעִיף ז מכרתו או נתתו לי ואבדתי שטרי. כ' בספר שער משפט יש להסתפק היכא שהודה המחזיק שלא נטל שטר כלל אי מהימנינן לי' במגו דאי בעי אמר אבדתי שטרי או דלמא כיון דטעמא דחזקה ג"ש דעד תלתא שני מזדהר אינש בשטריה דכל הקונה קרקע נוטל שטר וא"כ כיון שזה מודה שלא היה לו שטר הוי כמגו במקום עדים וצ"ע עכ"ל:
ו סָעִיף ח בתים שהם לדירה. עי' בספר שער משפט שנסתפק בבתים דלא קיימא לאגרא אי מהני בהו חזקת ג"ש די"ל כיון שהבתים לא קיימו לאגרא לא רצה למחות דזה נהנה וזה לא חסר הוא א"ד דמ"מ היה לו למחות בכדי שלא יחזיק בו ויטעון שקנהו ממנו. והביא קצת ראיה דבבתים דלא קיימו לאגרא לא מהני בהו חזקה כלל וכתב דלפ"ז נראה דאף בבתים דקיימו לאגרא אלא שבעלי הבתים ברחו מחמת ממון אף דקיימא לן סי' קמ"ג ס"ג דבברח מחמת ממון מחזיקין בנכסיו מ"מ בבתים י"ל דלא מהני חזקה כיון שמבואר בסי' שס"ג ס"י בהגה דאם בעה"ב אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי בחצר דלא קיימ' לאגרא וא"כ י"ל דלכך לא מיחה במקום שהוא שם כיון דבלא"ה לא קיימא לאגרא לא איכפת ליה וצ"ע לדינא ע"ש:
ז סָעִיף ח שמו עליו הוי כשטר. ע' בתשובת חתם סופר חלק ששי סימן נ"ד שכתב דה"ה וכ"ש במה שהמנהג במדינתו שמקומות בבה"כ נכתבו בפנקס הקהל ואינו נכתב אלא על ידי נאמן הקהלה במעמד הקהל דודאי יכולין לסמוך עליו בשטר גמור כו' ע' שם:
ח סָעִיף יב אבל אם שכחו כו'. עסמ"ע סקט"ז עד לכך בעינן שטר וע' בנה"מ שכ' דט"ס הוא וצ"ל ולכך בעינן שנים ועיקר קושייתו אמאי בעי כאן שני שוכרים ובלוקח סגי בחד וע"ז תירץ דליכא עדים זולתו ולכך בעי שנים ע"ש. אכן בדגמ"ר כ' ליישב באופן אחר וז"ל נלע"ד דדברי סמ"ע הללו שייכים לסוף ס"ק שלפניו ובא לתרץ עוד תירוץ אחר על דברי הראב"ד ולעיל תירץ שיכול המערער לומר הייתי בטוח כו' ועכשיו תירץ שלכך לא נתיירא שאלו השוכרים יטענו שהם קנו משום שידע שאין כאן עדים אחרים רק הם ולא יהיו נאמנים להעיד לעצמם ומהמשכיר לא ידע כיון ששכרו בלא שטר וכנ"ל עכ"ל:
א סָעִיף א קרקע בחזקת. ב"מ ק"י וק"ב וירושלמי על הדין זה בפ"ג דב"ב הלכה ד' תמו תנינן מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו כו' כהדא ראובן אוכל שדה בחזקת שהוא שלו והביא שמעון עדים כו' לעולם השדה בחזקת בעליה מיכן ואילך המע"ה ע"ש כל הענין:
ב סָעִיף א שקרקע הידוע כו' אא"כ החזיק כו' ואם אין עדים כו'. ירושלמי הנ"ל וגמ' כתובות יז ב' וליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך כו' משום דבעי למיתני כו' והרי מבוארין כל אלו הג' בבות ועיין ברי"ף ורא"ש רפ"ג דב"ב וע"ש בכתובות טו ב' תוס' ד"ה ומודה כו':
ג סָעִיף א אפילו יום א'. כ"מ בב"ב מ"א ב' אי אית לך סהדי דדר כו' כוותיה דר"ח מסתברא כו' הא ראיה בעי ש"מ דראיה אפילו יום א' סגי:
ד סָעִיף א והוא עתה כו'. לשון ירושלמי הנ"ל:
ה סָעִיף א וישבע שבועת היסת. כמש"ל מדין מנה לי בידך כו': (ליקוט) וישבע שבועת היסת. הרא"ש פ"ג סי"ז וסתר טענות של הרשב"ם וכמ"ש תוס' שם דשבועה דרבנן נשבעין על הקרקעות ומש"ש דחזקה הוא כמו שטר סתרו ג"כ דחזקת דקרקעות הוא כמו חזקת מטלטלין וקי"ל דנשבעין היסת מדר"נ כו': (ע"כ):
ו סָעִיף א אא"כ כו' כראוי. ר"ל ג"ש:
ז סָעִיף א ובטענה. ב"ב מ"א א' כל חזקה כו':
ח סָעִיף א נשבע היסת. כנ"ל וכ"כ תוס' לג א' ד"ה מיגו ורא"ש שם:
ט סָעִיף א ועיין לעיל כו'. כ"כ תוס' שם ור"ה גאון מהא דהפוגמת כתובתה וע"א מעידה כו' בכתובות פז ע"ש:
י סָעִיף ב זה שהחזיק. כ"כ רשב"ם שם ד"ה לקוחה. ועוד כו' וכ"כ הג"א שם וכ"כ רשב"א בתשובה מכח קושיות תוס' שם ד"ה מיגו וסברא ראשונה ס"ל כתי' תוס' שם:
יא סָעִיף ב אבל אם. תקנת הגאונים על כל שאין נשבעין ועיין ברי"ף סוף כל הנשבעין:
יב סָעִיף ג טען שמעון. שם למ"ד א' וקנ"ט ב' לא יהא אלא כו':
יג סָעִיף ג מזויף או שטר אמנה. שם קנד ב' הרי שהיה כו' וקי"ל כר"ן בכתובות יט א' דאמר צריך לקיימו כמ"ש שם יג א' דה' כר"נ בדיני:
יד סָעִיף ד אבל אם ישנן. כ"ה לפי' הרי"ף ועברא"ש וכן מ' בירושלמי כמ"ש למטה:
טו סָעִיף ה אם טען. וכן. כ"כ הרא"ש שם בשם ר"ח ור"ה גאון וכ"ה בירושלמי דשבועות פ' הדיינין הלכה ב' הרי שבא בשטר ובחזקה כו' אפילו תימא מדחזר בו לא ביקש ר' כו' ור"נ אפי' חזר בו ואמר אבד שטרי ואפ"ה אמר ר' דאין נידון בחזקה ועבסה"ת סוף שער מ"א ושם בירושלמי המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסולה אינה חזקה רי"א במחלוקת כו' ור"ל מחלוקת ר' ורשב"ג ובפ"ג דסנה' ך"ג ב' מחלוקת בשתי כיתי כו' וכגי' לשון אחרון של רש"י שם ול"ק קושית תוס' שם ד"ה ורבנן דלפי' הרי"ף ע"כ צריך להביא וש"מ דכאן בשטר וחזקה נתבטלה החזקה:
טז סָעִיף ו הנותן קרקע. כתובות קט העורר על השדה כו' אם טען חזרתי ולקחתי כו' וכפי' הראב"ד שם ברא"ש ע"ש וכ"כ תוס' בב"ב למ"ד א' ד"ה לאו. אלא נראה לר"י דהתם נמי כו' אבל אם אין טוען כן איבד זכותו דמיגו במקום עדים לומר שטעה בחתימתו:
יז סָעִיף ו וקי"ל דמגו. ב"ב ל"א ול"ג וב"מ פ"א ב':
יח סָעִיף ז מיום ליום. ל' הטור והולך לשיטתו דס"ל דבכ"ד בעינן מיום ליום וכמש"ל בסי' קמא ס"א:
יט סָעִיף ז כ"ד כפי. שם ל"ו ב' עד שיגדור כו' וימסוק:
כ סָעִיף ז וא"צ. שם ך"ט ואי טעין כו' וע"ש בתוס' ד"ה אמר ור"ת גרס כו' ואף לפי' רשב"ם דוקא בטוען בריא וכמ"ש בס"ח:
כא סָעִיף ז מכרתו או נתתו. שם מא א' מתני':
כב סָעִיף ז וכל שלא בו' אפי'. מנחות קט א' אפ"ת עלייה דגריע כו' ואף שכאן דהיא ברשותו מ"מ ידו על התחתונה כמ"ש בכתובות קט ב' אם אמר תלם א' כו' ופשטא דמתני' שדה בחזקתו העורר על השדה ואף שידוע שמכר לו שחתום עליה כו' מ"מ יכול לומר תלם א' כו':
כג סָעִיף ח שדר בו. כתי' דאביי:
כד סָעִיף ח או השכירו. כתי' דרבא:
כה סָעִיף ח ומשהביא כו' עד ולהרמב"ם. הוא שיטת הרשב"ם ור"ל ומשהביא כו' דא"צ להעיד בסתמא על הימים והלילות בין דר או השכיר דאביי ורבא דוקא בטענת בריא כמ"ש הרשב"ם וכמש"ו:
כו סָעִיף ח שלא הרגישו כו' אלא כפי. דאל"כ הדק"ל והא בתים ביממא כו' דאפי' שיבבי א"א דידעי ועברא"ש:
כז סָעִיף ח ואם יוסיף. כתי' דרבא דל"פ אאביי דשניהם דוקא בטענת בריא דמר זוטרא אשניהם קאי:
כח סָעִיף ח ואם היה המחזיק רוכל. כן פי' ורבו הרי"מ על ומודה מ"ז כו':
כט סָעִיף ח ור"ת ורא"ש. שר"ת מפ' הא דמר זוטרא וכן ומודה רבא ברוכלין הכל אשיבבי:
ל סָעִיף ח אע"פ שלפעמים כו'. כן מ' מרוכלין לפי פירושו אשיבבי.
לא סָעִיף ח ואם אמר. כן פי' על ואי טעין כו':
לב סָעִיף ח וכן אם היו הדרים. כ"פ ר"ח על ומודה רבא ברוכלין על הדרים לפי תירוץ רבא:
לג סָעִיף ח וה"ה לשאר. וכן מקומות. כן למד הרא"ש מדבריו הנ"ל:
לד סָעִיף ח מקומות של. ב"מ ע"ד א' האי סיטומתא כו' ובאתרא דנהיגי כו' ושם לקנות ונלמד ג"כ לענין ראיה:
לה סָעִיף ט ואפי' אם השאילו. טור. ונלמד מהנ"ל אע"פ שעדיין לא נהנה וכל שלא אכל מפירותיו לא הוי חזקה כמש"ל סי' קמא ס"ז אפ"ה כאן הוי חזקה כיון שדרו מכחו ה"ה להשאילו:
לו סָעִיף ט ומיהו אפי'. שם מג א' וע"ש תוס' ד"ה וליסלקו כו':
לז סָעִיף ט ויש מי שחולק. ועבהגו' וראיה לדבריו מקדושין מג ב' השתא דתקון רבנן כו' ואם איתא למחול המשלח לעדים תביעתו עליהן ולסהדו ליה ר"נ שם ע"ש וסברא הראשונה ס"ל דבאמת כה"ג מהני וגמ' לא איירי בהכי וראייתם מב"ב מ"ד ב' הב"ע במכיר כו'. וס' האחרונה מפ' שכבר הכיר קודם הערעור של הנגזל וכ"כ בחידושי הרמב"ן ע"ש:
לח סָעִיף י אפי' אם כו' ולא הוו כו'. עתוס' ד"ה מנ"מ שם מ"ה א':
לט סָעִיף י ואע"ג. כיון. ב"ק קיב ב' קיבלה מיניה כגון שהיו עדיו כו':
מ סָעִיף יא אם אין. כפי' ר"ח ואי טעין ליתי כו' שם ך"ט א' וע"ש בתוס'
מא סָעִיף יב י"א שאין. מ"א ב' וכולם בשטר. דכיון שאין דר בו בעצמו וה"ה כאן ודלא כפי' רשב"ם דכיון שהן ג' לקוחות אלא אפי' לוקח א' כיון שלא טעין שלקח מן המערער עצמו לא היה לו למחות אלא בשטר דקלא אית ליה שלקחו מראשון:
מב סָעִיף יב וי"א דאפי'. דל"ד לשם דשם הלוקחים מחזיקים אבל כאן דאין מחזיקים השוכרים רק המשכיר שדהו ופירותיו והוי כדר בו בעצמו ואמר דאפילו כו' של"ת דס"ל כפירשב"ם לכך פליג:
מג סָעִיף יג עדות השוכרים. כריב"ק בסנה' למ"ד ב' וב"ב נו ב' אלא מעתה כו' מ' דבכה"ג מהני וערשב"ם שם ד"ה אלא.
מד סָעִיף יג ואפי' היו. שם הרי שאכלה כו' וזהו לרבנן אבל לריב"ק אפי' ששה:
מה סָעִיף יג י"א שאם. שם ך"ט ב' וכפי' תוס' ד"ה בשכוני כו':
מו סָעִיף יג וי"א. כפי' מרדכי:
מז סָעִיף יד החנויות כו'. כמו שדות ובית הבדים כיון שתשמישן אינן אלא ביום ועתוס' שם ד"ה ומודה:
מח סָעִיף יד וי"א. כ"כ תוס' שם וראיה לדבריו מדנקט ומודה רב הונא מ' דמ"מ מפורדות בעינן:
מט סָעִיף יד ויש מחלקים. דס"ל כתוס' מראיה הנ"ל רק שמפ' שהיה בית דל"ד לשדה כנ"ל וכ"מ שם בתוס' אע"ג כו' דכמו שאר בני אדם הדרים שם כו':
נ סָעִיף טו היה מעמיד כו'. שם מאני' וגמ' מ"ש רישא כו' הכא בחצר השותפין כו' מ' דבחצר חבירו ל"ש וכ"ה בתוס' ובירו' היה מעמיד תרנגולים בחצר חבירו ה"ז חזקה:
נא סָעִיף טו ואפי'. שם והא תנן כו' רפ"א אידי כו'. מ' דבדבר או מקום ידוע דקפדי בכ"ע הוי חזקה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.