א שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ, מִיּוֹם לְיוֹם. אֲפִלּוּ הָיוּ חֲסֵרִים יוֹם אֶחָד, לֹא הֶחֱזִיק, וּמְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּקַרְקַע שֶׁהֵם עוֹשִׂים פֵּרוֹת (תָּמִיד), כְּגוֹן הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת, וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת, וְהַחֲנֻיּוֹת וְהַפֻּנְדְּקָאוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת, וְהַשּׁוֹבָכוֹת וּבָתֵּי הַבַּדִּים, וּבָתֵּי הַשְּׁלָחִין (פֵּרוּשׁ שֶׁעוֹצְרִין שָׁם הַזֵּיתִים וּפֵרוּשׁ בָּתֵּי הַשְּׁלָחִין, שָׂדוֹת שֶׁצָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָן בָּיַד, תַּרְגּוּם עָיֵף וְיָגֵעַ (דְּבָרִים כה, יח), מְשַׁלְהֵי וּלְאֵי, וְאוֹתִיוֹת אהח"ע מִתְחַלְּפוֹת וּפֵרוּשׁ שְׂדֵה הַבַּעַל, שָׂדֶה שֶׁהַגְּשָׁמִים מַשְׁקִין אוֹתָהּ וַהֲרֵי הֵן לָהּ כְּבַעַל הַנּוֹתֵן הֵרָיוֹן לְאִשְׁתּוֹ לְהוֹלִידָהּ וּלְהַצְמִיחָהּ), שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתָם תָּמִיד וְזוֹרְעִים בָּהֶן וְנוֹטְעִים, וְהַגַּנּוֹת וְהַפַּרְדֵסִים, וְכֵן עֲבָדִים הַמְהַלְּכִים. אֲבָל שְׂדֵה הַבַּעַל שֶׁהִיא שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים בִּלְבַד, וּשְׂדֵה אִילָן, אֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָכַל שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת מִמִּין אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיצַד, הָיְתָה שְׂדֵה תִּמָרִים וְגָדַר שָׁלֹשׁ גְּדִירוֹת, אוֹ שְׂדֵה עֲנָבִים וּבָצַר שָׁלֹשׁ בְּצִירוֹת, אוֹ שְׂדֵה זֵיתִים וּמָסַק שָׁלֹשׁ מְסִיקוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְהֶחֱזִיק. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאִילָנוֹת רְצוּפִים וְלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶם הֶרְחֵק כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי סוֹפָן לִיבַשׁ, הוֹאִיל וַאֲכָלָן שָׁלֹשׁ (תְּבוּאוֹת), הֶחֱזִיק. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בִּשְׂדֵה בַּעַל וּשְׂדֵה אִילָן בָּעִינָן חֲזָקָה ג' שָׁנִים (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וה"ר יוֹנָה), וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת.
ב שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ (שֶׁיִּהְיוּ) רְצוּפוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. הֲרֵי שֶׁהֶחֱזִיק בְּשָׂדֶה, וּזְרָעָהּ שָׁנָה וְהוֹבִיר שָׁנָה (פֵּרוּשׁ, הִנִּיחָה שְׁמָמָה, תַּרְגּוּם "וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם" (בְּרֵאשִׁית מז, יט), לָא תְבוּר) אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵן כַּמָּה שָׁנִים, לֹא הֶחֱזִיק.
ג הָיָה דֶרֶךְ בְּנֵי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהוֹבִיר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתָם זוֹרְעִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק, אַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָכַל הֵן מְפֻזָּרוֹת, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: לֹא הוֹבַרְתִּי אוֹתָהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה הַרְבֵּה בִּשְׁעַת הַזְּרִיעָה.
ד אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת, בְּאַתְרָא דְמוֹבְרֵי, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָוֵי חֲזָקָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינָהּ חֲזָקָה:
ה נָרָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁנִים, הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנָה בָּהּ, אֵינָהּ חֲזָקָה. וְכֵן אִם פָּתַח בָּהּ שְׁבִילֵי הַמַּיִם, וּפִתַּח בָּהּ וְשִׂדֵּד בִּלְבַד, הוֹאִיל וְלֹא אָכַל פֵּרוֹת, אֵינָהּ חֲזָקָה:
ו זְרָעָהּ וְלֹא הִרְוִיחַ בָּהּ כְּלוּם, אֶלָּא זָרַע כּוֹר וְאָסַף כּוֹר, לֹא הֶחֱזִיק, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה. אֲבָל אִם הוֹצִיא עָלֶיהָ הוֹצָאוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר עַד שֶׁלֹּא הִרְוִיחַ בָּהּ, אֵין מְבַטֵּל הַחֲזָקָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ז רָאוּהוּ חוֹרֵשׁ, קוֹצֵר, מְעַמֵּר, זוֹרֶה וּבוֹרֵר, וְלֹא רָאוּהוּ מַכְנִיס פֵּרוֹת, אֵינָהּ חֲזָקָה:
ח אִם בָּנָה אָדָם חֻרְבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אוֹ שָׁנָה אַחַת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים (וְדָר בּוֹ ב' שָׁנִים), לֹא עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. הַגָּה: וְכֵן אִם תִּקֵּן הַשָּׂדֶה בְּהַשְׁקָאַת מַיִם, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה (כ"כ הָרַשְׁבָּ"א בתשו'), כֵּיוָן שֶׁאֵין הֲנָאָה לַמַּחֲזִיק בְּאוֹתָהּ עֲבוֹדָה. וְכֵן אִם זְרָעָהּ בְּלֹא חֲרִישָׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה (כָּל זֶה בַּטּוּר).
ט נִיר, לָא הֲוֵי חֲזָקָה, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹתָם יָמִים שֶׁנָּר בָּהֶם אֵינָם עוֹלִים לְחֶשְׁבּוֹן שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁל חֲזָקָה, שֶׁאֵין מוֹנִים אֶלָּא מִשְּׁעַת זְרִיעָה וְאֵילָךְ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים, וּסְבִירָא לְהוּ דְּמִשְּׁעַת כְּנִיסָה לַשָּׂדֶה מוֹנִין לָהּ ג' שָׁנִים, הוֹאִיל וּלְבַסּוֹף אָכַל הַפֵּרוֹת (טוּר בְּשֵׁם הַמְפָרְשִׁים וְהָרֹא"שׁ).
י אֲכָלָהּ שַׁחַת (פֵּרוּשׁ, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְקוֹצְרִין אוֹתָהּ לַבְּהֵמוֹת), לֹא הֶחֱזִיק. וְאִם הָיוּ בְּנֵי הַמָּקוֹם דַּרְכָּן לִזְרֹעַ לְשַׁחַת, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים, הֲרֵי זֶה חֲזָקָה. הַגָּה: וְכֵן אִם בָּאתָה לְיָדוֹ בְּעוֹדָהּ שַׁחַת, כְּשֶׁיַּגִיעַ הַשָּׁנָה הַג' מִיּוֹם לְיוֹם, הָוֵי חֲזָקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יֹאכֲלֶנָה בַּשְּׁלִישִׁית אֶלָּא שַׁחַת (טוּר).
יא אֲכָלָהּ עָרְלָה, שְׁבִיעִית וְכִלְאַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנָה בַּעֲבֵרָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה אֶלָּא אִם כֵּן אָכַל הַזְּמוֹרוֹת אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵין בּוֹ אִסּוּר (טוּר ושכ"כ הָרֹא"שׁ).
יב הָיָה הַמָּקוֹם שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ סֶלַע אוֹ חַלָּמִישׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיעָה, צָרִיךְ לֵהָנוֹת בּוֹ בְּדָבָר הָרָאוּי לוֹ, כְּגוֹן שֶׁיִּשְׁטַח בּוֹ פֵּרוֹת אוֹ יַעֲמִיד בּוֹ בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם לֹא נֶהֱנָה בּוֹ בְּכָל אוֹתָם הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים בַּדָּבָר הָרָאוּי לוֹ, לֹא הֶחֱזִיק.
יג שָׂדֶה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר, וּבָא זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ וְזָרַע חוּץ לַגָּדֵר, וְנֶהֱנָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲכָלוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה לֹא עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַזּוֹרֵעַ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר אֶלָּא רֶגֶל חַיָּה וְיַד כָּל אָדָם מְצוּיִים בּוֹ.
יד אֲכָלָהּ כֻּלָּהּ חוּץ מִבֵּית רֹבַע (פֵּרוּשׁ, שִׁעוּר קַרְקַע כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִזְרֹעַ בּוֹ רֹבַע הַקַב), הֶחֱזִיק בְּכֻלָּהּ חוּץ מֵאוֹתוֹ בֵּית רֹבַע שֶׁלֹּא נֶהֱנָה בּוֹ; אֲפִלּוּ הָיָה חַלָּמִישׁ בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי אֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִבֵּית רֹבַע, בָּטֵל אַגַּב הַשָּׂדֶה.
טו אִם הָאִילָן מַשִׁיר פֵּרוֹתָיו קֹדֶם שֶׁיְּלַקְּטֵם, אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ עַל הָאִילָן עַד שֶׁגָּדְלוּ כָּל צָרְכָּם, אֵינָהּ חֲזָקָה. דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה אֶלָּא עַד שֶׁיְּלַקֵּט הַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ (טוּר).
טז הָיְתָה הַשָּׂדֶה נְטוּעָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין עוֹשִׂים פֵּרוֹת אֶלָּא אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, כְּגוֹן בְּנוֹת שׁוּחַ (פֵּרוּשׁ, מִין תְּאֵנִים לְבָנוֹת), יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הִתְחִיל בִּשְׁנֵי חֲזָקָה בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁחָנְטוּ, וְנָעַל וְגָדַר הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים, וְתִקֵּן צָרְכֵי הָאִילָנוֹת וְאָכַל הַפֵּרוֹת בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית, הָוֵי חֲזָקָה:
יז שְׂדֵה אִילָן שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁלֹשִׁים אִילָנוֹת בְּתוֹךְ בֵּית ג' סְאִין, וְאָכַל עֲשָׂרָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁלִישִׁית, הֻחְזַק בַּכֹּל; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה שֶׁאָכַל מְפֻזָּרוֹת בְּכָל הַבֵּית שְׁלֹשׁ סְאִים, וְלֹא הוֹצִיאוּ שְׁאַר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת (בְּאוֹתָהּ שָׁנָה). אֲבָל אִם הוֹצִיאוּ שְׁאַר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת, וְלֹא אֲכָלָן, לֹא הֻחְזַק אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָכַל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָכַל הוּא מִקְצָת הַפֵּרוֹת וּבָזְזוּ הָעָם שְׁאַר הַפֵּרוֹת. אֲבָל אִם הִנִּיחַ פֵּירוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם, הוֹאִיל וְאָכַל אִילָן מִכָּאן וְאִילָן מִכָּאן מִכָּל הַשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכָל הַשָּׂדֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָסַף כָּל פֵּירוֹתֵיהֶם. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנְּטוּעִים (עֲשָׂרָה לְבֵית) סְאָה, אֲבָל אִם מַגִּיעַ יוֹתֵר מִבֵּית סְאָה לַעֲשָׂרָה, וַאֲכָלָן מְפֻזָּר, לֹא הֶחֱזִיק בְּקַרְקַע, רַק הַצָּרִיךְ לָאִילָנוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הָיוּ רְצוּפִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה לְבֵית סְאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִכְהַאי גַוְנָא הָוֵי חֲזָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת (כָּל זֶה בַּטּוּר).
יח הֶחֱזִיק בִּשְׂדֵה הָאִילָן שֶׁאִילָנוֹתָיו נְטוּעִים רְצוּפִים, וְאָכַל כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּהּ כָּל ג' שָׁנִים, אֲפִלּוּ הֵם נְטוּעִים בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת מִזֶּה לָזֶה הָוֵי חֲזָקָה.
יט הֶחֱזִיק אֶחָד בָּאִילָנוֹת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶם, וְאַחֵר הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע וּזְרָעָהּ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם טוֹעֵן שֶׁהַכֹּל שֶׁלִּי וַאֲנִי לְקַחְתִּיו, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּאִילָנוֹת וַאֲכָלָן שְׁלֹשָׁה שָׁנִים יֵשׁ לוֹ הָאִילָנוֹת, וְקַרְקַע שֶׁצְּרִיכִים לוֹ, וְהוּא כִּמְלֹא הָאוֹרֶה (פֵּרוּשׁ, מְלַקֵט הַתְּאֵנִים מִן הָאִילָן) וְסַלּוֹ חוּצָה לְכָל אִילָן וְאִילָן; וְזֶה שֶׁהֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע יֵשׁ לוֹ שְׁאָר (הַקַרְקַע).
כ הָאוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת אִילָן שְׁלֹשָׁה שָׁנִים, וְטָעַן עַל בַּעַל הָאִילָן: אַתָּה מָכַרְתָּ לִי אִילָן זֶה וְקַרְקָעוֹ, הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ קַרְקַע בְּעֳבִי הָאִילָן עַד הַתְּהוֹם. לְפִיכָךְ, הַמּוֹכֵר אִילָן יְחִידִי לַחֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לִמְחוֹת בּוֹ בְּתוֹךְ כָּל ג', כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזִיק בַּקַּרְקַע:
א סָעִיף יא אא"כ אכל הזמורות כו' אפילו הוציא יותר משווי הזמורות וכן מוכח מתשובת רשב"א שהביא ב"י ס"ז ומור"ם ס"ט [ס"ו] ע"ש ודלא כמו שכתב הטור וכ"כ הב"ח:
ב סָעִיף יז לא הוחזק אלא במה שאכל כו'. ונ"ל דאינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון דאין מצטרפין בכה"ג ומאילן שאכל בשנה זו לא אכל שנה אחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאים עכ"ל הסמ"ע ואין פירוש זה מחוור וגם הדין הוא תמוה לפירושו למה לא ישלם הפירות שאכל כיון דאין לו חזקה באילנות שאכל אם כן שלא כדין אכלם וכדאמרי' לקמן סי' קמ"ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיר גם הפירות אלא נראה דר"ל לא הוחזק אלא במה שאכל אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמועי' דאף שאכל י' במקו' אחד ג' שנים רצופי' ואח"כ אכל גם האחרי' לא הוי חזקה להשאר אלא למה שאכל ודו"ק:
ג סָעִיף יז אע"פ שלא אסף כל פירותיה' כו'. ולדברי רשב"ם והראב"ד והטור ושאר פוסקי' בכל ענין אין לו חזקה אא"כ לא הוציאו ע"ש ודו"ק:
ד סָעִיף יז ואכלן מפוזר לא הוחזק בקרקע כו'. לא ידענא מנ"ל הא דאפי' אכלם כולם ג' שנים רצופי' לא הוי חזקה לשאר הקרקע כדמשמע ברשב"ם וטור להדיא ונראה דגם הרב ה"ק ואכלם כולם מפוזר כלו' שהם רחוקי' זה מזה כיון שהם נטועין יותר מבי' סאה לעשר' ודוק:
א סָעִיף א ה"ג שהן עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצרות כו'. וכן הוא בהרמב"ם שם וגם בית הבדים מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעי' כל השנה ודורכי' במעט מעט כ"כ התוס' ודין חזקת בתים וחלוקין שבו כבר נתבאר בסי' ק"מ מסעיף ח' ואילך ע"ש לכך לא נקטינהו הטור בלישני' כאן:
ב סָעִיף א וזורעי' בהן "ונוטלין בג' מיני דפוס ספרי הרמב"ם שבידי נתפס בהם ונוטעי' וק' לפי אות' הגירסא הא מסיק וכתב דבשדה האילן אינה מיום ליום וצריכי' להאי גירסא לומר דמכח שהוא בית השלחין שמשקין אותה תמיד גם האילנות שבתוכו עושין פירות יותר מפעם א' בשנה וז"א דא"כ גם בסיפא לא ה"ל לנקוט שדה אילן בפני עצמו דהרי הוא בכלל במ"ש אבל שדה הבעל שהוא היפך שדה השלחין ואפשר לומר דהאי ונוטעים אינו ר"ל שנטע אילנות אלא הצבת מיני זרעי' בקרקע ג"כ נטיעה קרי ליה והוא דוחק גם א"כ ה"ל להפך ולכתוב זורעין ונוטעין בהן ויהיה קאי תיבת "בהן אשניהן לכן נראה דבכוון הגיה המחבר "ונוטלין במקו' ונוטעין ור"ל דנוטלין תמיד ראשון ראשון מיד אחר שנתגדל ודו"ק:
ג סָעִיף א והגנות והפרדסי'. נראה דפרדס ג"כ דומיא דגינה קאמר שאין צומחין בו אלא מיני זרעי':
ד סָעִיף א וכן עבדים המהלכי' פי' לאפוקי קטני' שאינם מהלכי' וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דס"ל להמחבר דאין לה חזקה אפילו אחר ג"ש וכמ"ש שם בסימן קל"ה ע"ש:
ה סָעִיף א אלא כיון שאכל ג' תבואות הטעם כיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם א' בשנה כל שאכל ג' פירות והוא שתק מחשב כג' שנים שלמי':
ו סָעִיף א ולא היה ביניה' הרחק כראוי כן הוא לשון הרמב"ם ול' הטור בסעיף כ' אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ח ומ"ה חזר וכתבו שם ועיין מ"ש שם בסמ"ע:
ז סָעִיף א וי"א דגם בשדה בעל כו'. עד"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן:
ח סָעִיף ד יש מי שאומר דהוי חזקה. הטור מסיק בטעמו כו' ז"ל הוי חזקה דכ"ש דה"ל למחויי דלא מתבר ארעא ונרא' דלא הוי חזקה דמצי לערער ולו' גלית בדעתך שאינה שלך שעשית כמו גזלן ששומט ואוכל כל מה שיכול להוציא ממנו ואינו חושש לשנים הבאות מפני שידע שלא תשאר בידו עכ"ל:
ט סָעִיף ה ופתח בה ושדד. פי' חרשה והחליקה אחר החרישה בכלי העשוי לכך כדרך הכפרים ופסוק הוא בישעיה:
י סָעִיף ו אבל אם הוציא עליה הוצאות ממקום אחר כו'. שם בתשובת רשב"א סיים וכ' ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישות הארץ דאם לא כן בטלת בזמן הזה כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסין עד שאין הפירות מספיקין להמסים כו' ע"ש:
יא סָעִיף ח וכן אם תיקן השדה בהשקאת מים כו'. כבר כ' המחבר לעיל בסמוך בס"ה ז"ל וכן אם פתח בהן שבילי מים ושם נקט המחבר ל' הרמב"ם וכאן נקט מור"ם ל' הטור:
יב סָעִיף ח וכן אם זרעה בלא חרישה. ז"ל הטור תפתיח לא הוי חזקה פי' ר"ח שלא חרשה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונבקע כגון פתח חרישה וזרע בה:
יג סָעִיף ט שאפילו אותן ימים ?שנר בהן כו' פי' אע"פ שזרעה ואכל אח"כ פירות בשני החזק' אין מתחילין למנות ג' שני החזק' אלא מימי הזריעה וז"ש מור"ם על מ"ש המחבר דיש חולקין וס"ל הואיל לבסוף אכל פירות מונין משעת כניסה וק"ל:
יד סָעִיף ט ויש חולקין כו' מסידור ל' המחבר ומור"ם משמע דדוקא אדין זה דהניר והזריעה והאכילה היא הכל בשנה אחת הוא דקאמר דיש חולקין אבל אדין הנזכר בסעיף שלפני זה הכל מודים דכיון דלא נהנה בכל אותו שנה שבנה בה אינו עולה לחשבון שני חזקה ומיהו בפרישה כתבתי שנ"ל שגם אחותה בבא פליג ואפילו בנה עד קרוב לסוף ג' שנים י"ל דפליגי וס"ל דהוי חזקה כיון דבונה בה כדי ליישב ולדור באותו הבנין מיד שיכלה הבנין ודומיא דבנות שוח דבסמוך סי"ו ולא הוצרך למור"ם לכתוב הטעם הואיל ולבסוף אוכל הפירות דמשמע הואיל ואכל' באותו שנה אלא דוקא בניר משום דניר דשנה זו אינה עומדת ליהנות ממנה לשנה הבאה מה שא"כ בבנין ע"ש ודו"ק:
טו סָעִיף י אכלה שחת לא החזיק כו'. המחבר קיצר ולא העתיק אלא ל' הרמב"ם דפי"ב דטוען דין י"א ע"ש והטור חולק וכ' דהיינו דוקא כשהמתין מלקצור השחת עד שנעש' גבעול בענין שאינו חוזר וגדל כו' ע"ש:
טז סָעִיף י מפני שדמיו יקרים כו' לשון הטור ובמקומות שיש להם בהמות הרבה ודרכם לקצור תבואות שחת לבהמתם הוי חזקה:
יז סָעִיף י אע"פ שלא יאכלנה בשלישי' אלא שחת. כל' זה כ' ג"כ הטור אות באות ומדקדק לכתוב אע"פ שלא יאכלנ' בשלישית אלא שחת דמשמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומ"ה דוקא הוי חזקה ומיירי שכבר אכלו ג' תבואות גמורות ושחת אוכל ממנה לבסוף בכלות הג' שנים דרך משל באתה לידו בחודש תמוז ואז היתה שחת ולא אכלה עד ר"ח אלול שאז נגמר התבואה נמצא שאכל תבואה גמורה משדה זו בשנה ראשונה אחר ב' חדשים ראשוני' שבאת' השדה לידו וכן אכלה בשנה שנייה ושלישית בכל פעם באלול בשעה שנגמר' הרי באלול השלישי כבר אכל ג' תבואו' גמורות ועדיין לא הי' השדה בידו כי אם ב' שנים וב' חדשים ובכלות ג"ש לחזקתו דהיינו כשיגיע לסוף חדש סיון השלישי יאכל שחת וקמ"ל דל"ת דבעינן שיאכלנה כל התבואות הגדילין בהג' שנים בגמרן משא"כ ברישא דמיירי דאכל' שחת גם בג"ש ראשונים או בשנה אחת מהם מ"ה לא הוי חזקה כנ"ל ביאור דברי הטור ומור"ם שהעתיקו ולפ"ז ק"ק דלא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב כן דהא לפי מ"ש המחבר בס"א די בג' תבואות דג' שנים אע"ג דלא החזיק בו ג' שנים מיום ליום ומאי קמ"ל בזה דכ' אע"ג דלא יאכלנה בשלישית אלא שחת וי"ל דקמ"ל דאפי' לדעת י"א דכ' מור"ם שם דבעינן חזקת ג"ש מיום ליום מודי' בזה וגם הטור שכ' האי דינא הוא משום דמצריך להחזיק ג"ש מיום ליום ע"ש:
יח סָעִיף יא אכלה ערלה ושביעית. פי' כגון דעבר וחרש וזרעה בשביעי' דגידוליה אסורין ומ"ה נקטה הברייתא והרמב"ם שביעית באמצע ללמד דבאיסור מיירי ול"ת דשביעית קמ"ל אע"ג דהוא הפקר כדפי' רשב"ם עפ"ר:
יט סָעִיף יא אלא א"כ אכל הזמורות. מור"ם קיצר ולא כתב חילוק ביניהם באכילת זמורות משמע מלשונו דבשלשתן אין בהן איסור וז"א דדוקא בערלה דכתיב ביה וערלתם את פריו ולמדנו מיני פריו ולא עצו וה"ה די"ל בשביעית כן משא"כ בכלאים דאם ניתוסף בהן חלק ממאתים בהיתר דנאסר ומצינו היתר בזמורות ולא בפירות כגון שהכרם היה כבר נטוע ואח"כ זרע בצדו מיני זרעים ואחר הזריע' נתגדל הפירי באיסור והזמורות שכבר גדלו בהיתר נשארו בהיתרן עד שיתוסף בהן חלק אחד ממאתים בהיתר וכ"כ התוספו' ועפ"ר:
כ סָעִיף יב כגון שישטח בו פירות כו' והיינו דוקא במקום שאינו ראוי לדבר אחר אבל במקום הראוי לזרוע ולנטוע ולאכול הפירות כבר פסק המחבר בר"ס זה דבאכלו מיניה ג' מיני תבואות הוי חזקה אף דלא כלו הג' שנים ע"ש:
כא סָעִיף יג וזרע חוץ לגדר. ומפני שמה שחוץ לגדר הוה הפקר ודרכן לזרוע חוץ לגדר כדי שיבואו החיות לאכול אותן ולא יכנסו לתוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לומר ע"י זריעתו של זה היה משומר לי מה שבתוך הגדר מ"ה לא מחיתינהו:
כב סָעִיף טו אע"פ שעמדו על האילן כו'. דין זה למדו הרא"ש בשם רב האי מדקל נערה האמור בגמ' שפירשוהו שמנער הפירו' מעצמו ולא כפי' ר"ח שפי' שמנער פירותיו קודם גמר בישולן ובב"י משוה פי' ר"ח לפי' רב האי וז"א אלא כמ"ש כאן בש"ע דלר' האי אפי' משירן אחר שגדלו כל צרכן כיון דלא לקטן בידיו לא הוי חזקה ועד"ר בריש סי' זה וגם על הע"ש יש לדקדק מ"ש בדין זה ז"ל אע"פ שעכשיו עמדו על האילן כו' למה כ' שעכשיו הא אפילו דרכן כן בכל שנה לא הוי חזקה כיון שנושרין לבסוף מעצמן ועד"ר:
כג סָעִיף יז שלשים אילנות בתוך בית ג' סאין כו' עד"ר דשם כתבתי דנראה דה"ה אם היו עשרה אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע"פ שאינו אוכל בכל שנה שליש גמור (דהא שליש הוא ג' אילנות ועוד שליש יש מאילן העשירי) וכתבתי דנראה דמ"ה נקט ג' בית סאין לרבות' דאם אינן מפוזרות כדין דלא הוי חזקה כי האי מפזורות פי' הטור בשם ר"י (וגם הרמב"ם והמחבר נראה דס"ל הכי) דבעינן שיהיו גם בכל בית סאה מפוזרות ג' ואם כן יהיה בו רבותא דאם אינן מפוזרות ג' בכל סאה אע"ג דבכלל היקף הג' בית סאין יהיו מפוזרין לא הוי חזקה ע"ש ודו"ק:
כד סָעִיף יז ולא הוציאו שאר אילנות בטור כתוב כגון בנות שוח שעושה פרי א' לג' שנים ועשרה שאוכל בשנה ראשונה חנטו כבר לפני ב' שנים ושל שנה שנייה חנטו אשתקד ושל שנה שלישית חנטו בשנה ראשונ' שהתחיל להחזיק:
כה סָעִיף יז לא הוחזק אלא במה שאכל כ"ה ג"כ ל' הרמב"ם אבל בטור אינו וצ"ל דאינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון דאין מצטרפי' בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל בשנה אחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל אפי' הפירות לשנים הבאים ודוק:
כו סָעִיף יז ובזזו העם שאר הפירות. כן הוא ל' הרמב"ם ע"פ שטתו בביאור הגמ' ובטור כתב שטה אחר' ע"פ ביאור התוס' והרא"ש והראב"ד ע"ש בדרישה וע"פ אותו שטה אין חילוק בזה ויש חילוקי שאר דינים בזה ע"ש:
כז סָעִיף יז שנטועי' ל' אילנות לג' בית סאה כצ"ל ועיין בטור סי"ט אם נטע ט' אילנות זקנים בתוך בית ג' סאין ואכל מהן מפוזרות ג' בכל שנה אי מהני:
כח סָעִיף יז רצופין יותר מי' לבית סאה. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה וכנ"ל ועמ"ש אחר זה:
כט סָעִיף יז אלא אם כן היו תוך ד' אמות. ל' הטור בשם הרמ"ה דאז הוו כעקורין דנהי דהיכא דאכלינהו לכולהו ג"ש רצופים הוי חזקה (וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז) השתא דלא אכל אלא עשרה מינייהו בכל שנה לא הוי חזקה אלא היכא דהוי בני קיימא עכ"ל ועפ"ר שם כתשבתי דהך ד' אמות דקאמר ר"ל שאין א' מחבירו ד' אמות "ולא כע"ש שכתב דמיירי שכל העשרה עומדי' בתוך ד' אמות ע"ש:
ל סָעִיף יט החזיק אחד באילנות כו'. כאן כתב המחבר הדין לענין אם כל אחד טוען כולה שלי ואומר שקנה השדה עם האילנות והיה לי שטר על כולה ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג"ש ואחד מהן הביא ראיה שהחזיק ג"ש בהקרקע וחזקתו בקרקע שקנה מהני גם להאילנות שבה והשני מביא ראיה שהחזיק בה ג' שנים בהאילנות והמחזיק בהאילנות קנה ג"כ הקרקע כמו שכתבו הטור והמחבר סימן רי"ו ולק' ס"ס רי"ו ס"ג כתב זה הדין בשני לקוחות שקנה אחד קרקע ואחד אילנות ושניהם מודים זה לזה ואין בעל הקרקע מבקש האילנות אלא שמחולקי' בהקרקע אם היא נמכרת עם האילנות או לא ושם כתב מור"ם דיש חולקין וס"ל דאין לו בקרקע אלא שאם יבשו כו' ואותן החולקי' חולקי' גם בדין חזקה וכמ"ש הטור בסימן זה ושם בסימן רי"ו ועד"ר:
לא סָעִיף יט כמלא אורה וסלו. פי' כמלא מקום שיכול המלקט הפירות עם סלו לעמוד חוץ לאילן וללקט קנה מהקרקע ובכללו הוא גם מה שתחת האילנות וכן הוא בטור:
לב סָעִיף כ האוכל כל פירות האילן כו'. המחבר נקט לשון רמב"ם ובטור מפורש יותר ז"ל אע"פ שהקונה אילן אחד בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור לו תחתיו למטה מהשרשין רק בענין שלא יזיק לאילן ואם אכלו שלשה שנים ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך כו':
א סָעִיף א הרי אלו כשלשה שנים בכנה"ג כת' בשם מוהרש"ח שכ' דלדעת הרשב"ם ז"ל הלכה כרב דבעי שלימות אמנם יש לתמוה על מוהרש"ח ז"ל היכן בדברי הרשב"ם דהלכה כרב דבעי שלש שנים שלימות ומיום ליום שרשב"ם לא כת' אלא לפי ל' הזה אפי' שמואל לא בעי לגרוע משלש שנים והכי קי"ל ע"כ ולשון זה מתפרש והכי קי"ל כשמואל ועוד שאפי' זה אינו מדברי רשב"ם אלא מלשון ר"ח אבל רשב"ם עדיין אפשר דסובר דהלכה כשמואל ובג' אכילות אפי' בפחות משלש שנים הוי חזקה ע"ש דבריו ז"ל ולא ראיתי מי שפוסק כרב זולת מ"ש מוהרש"ח ז"ל בביאורו וכתבתיו למעלה דרשב"ם פוסק כרב וכבר כתבתי דלא היא ע"כ: ותמהני דהא הרשב"ם כתבו להדיא ד"ה דברי ר"ע ור' ישמעאל כו' אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרשינן בר"פ טעמא דחזקת שלש שנים דעד תלתא מזדהר אינש בשטרו טפי לא מזדהר וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימא כדמוכח סוגיא דלא אזיל בתר לקיטת שלש פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דאין אדם נזהר בשטרו יותר משלש שנים עכ"ל. גם הרמב"ן בחידושיו כתב מדאמרינן עד שלש שנים מזדהר אינש בשטר הזקיקו לרשב"ם לפסוק הלכתא כרב ע"ש:
ב סָעִיף יט החזיק אחד באילנות. ודעת תוס' דף ל"ז דבעל אילנות אין לו בגוף הקרקע כלום אפי' במה שתחתיהם ואין לו כח בקרקע אלא לענין יבשו יטע אחרים במקומן ואפילו בשלשה אין לו בגוף הקרקע כלום כיון שמכרו לאחר ועיין טור. ועיין ב"ח שכתב דלר"י מיירי תלמודא מדין חזקה כמבואר בתו' וזה שהחזיק בקרקע כל הקרקע הוא שלו ויכול לחפור תחת האילנות בכל השדה רק בענין שלא יזיק באילנות וזה שהחזיק באילנות לא קנה בקרקע אלא לענין יבשו עכ"ל. מיהו נראה דבסעיף שאח"ז בהחזיק באילן אחד ובא מחמת טענה אז הקרקע מה שתחת האילן הוא שלו ואין בעל שדה רשאי לחפור תחתיו כדאמרי נהרדעי פ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ו) האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא עד תהומא ומוקי לה בבא מחמת טענה ע"ש ומבואר דקנה כל הקרקע שתחת האילן וא"כ צ"ל דהיכא דהחזיק א' עדיף מהחזיקו שנים דהא בהחזיקו שנים זה באילנות וזה בקרקע אין לו לבעל האילנות בגוף הקרקע כלום רק ליטע אילנות ובעל הקרקע יכול לחפור תחתיהם לענין שלא יזיק לאילנות ואלו א' שהחזיק באילן ובא מחמת טענה קני לה לארעא עד תהומא:
א סָעִיף ט שדר בהם אינו עולה לחשבון ולכאורה תמוה דהא דין זה לא כתב הרשב"א רק למאן דס"ל דבעינן ג' שנים שלימות אז שייך לומר דניר אינו עולה לחשבון ג"ש וכיון דהמחבר בסעי' א' פסק דבאכיל' שלשה פירות סגי ולא בעינן שלש שנים א"כ אין שייך לומר כלל דאינה עולה לחשבון כיון שחרש וזרע ואכל שלשה פירות מה יש לו לעשות עוד ונראה לפרש דהנה הרשב"א בב"ב דף ל"ו בד"ה דקל נערה כתב דמחלוקת שבין רב ושמואל דשמואל לא בעי אלא שלש אכילות של שדה זו דוקא ולרב בעי שלש שנים של בציר שלימות של כל העולם ולא אזיל בתר שדה זו. ולפ"ז אפשר ליישב דניר אינו עולה לחשבון כגון שדרך לחרוש אחר ראש השנה והוא חרש לפני ר"ה דאם היה ימי הניר עולה לחשבון היינו חושבין מהתחלת החרישה ג"ש כיון שעכ"פ שהה בידו ג"ש וג"ש שלימות מהני לעולם אבל כשימי הניר אינה עולה לחשבון וליכא ג"ש צריך שישהא בידו עד שיוגמר אכילת פירות של ג"ש לפי רוב העולם ואם דרך רוב העולם כשחורשין אחר ר"ה כלה הזמן של שלש אכילות בר"ח אלול ומחמת שחרש קודם כלה ושלש שנים בר"ח אב צריך להמתין עד ר"ח אלול דוקא שאין ימי הניר עולין לחשבון כנ"ל:
ב סָעִיף יא אכלה ערלה כולם הקשו על הרמב"ם שפירש הא דאכלה ערלה באכילת איסור א"כ היכא מוכח מינה בכתובות דף פ' דאכילות זמורות הוי אכילה ולפענ"ד נראה דהוכחת הש"ס הוא משביעית דשביעית ודאי קשה דנהי דאכילת איסור שמי' אכילה מ"מ הא שביעית הפקירא היא כמ"ש הרשב"ם ואכילת הפקר ודאי לא שמי' חזקה אלא ע"כ דמיירי שאכל זמורות דלאו הפקירא הוא וא"כ מוכח דאכיל' זמורות חשיב חזקה ואין להקשות על פירוש רשב"ם דפירש דמיירי הא דשביעית בהפקר ולא באכילת איסור וע"כ מיירי שלא זרע וקא חרש בשביעית רק שאכל הספיחים דבזרע הרי יש כאן אכילת איסור וא"כ קשה מ"ש מאתרי דמוברי באגי דאותה שנה שמוביר מחרישה וזריעה אינו עולה לחשבון ובדאי דאפי' אכל הספיחים לא הוי חזקה כיון שמובירה מחרישה וזריעה ואפשר לומר דמיירי שחרש וזרע לא הגיע לעונת המעשרות קודם שביעית דאז הפירות מותרים והויין הפקר כמבואר ברמב"ם ה' שמיטה:
ג סָעִיף יא אכל זמורות עסמ"ע ס"ק י"ט ס"ש ליישב הא בכלאים הכל אסור והרמב"ן תי' דבכלאים כיון דהמערער הי' יכול לאכול הפירות בהיתר שלא יזרע בו כלאים הי' לו למחות ומדלא מיחה הוי חזקה משא"כ בערלה דגם להמערער אסורין הפירות ולכך לא הוי חזקה אא"כ אכל הזמורות ובתומי' הוסיף וכתב דבכלאים בלא"ה א"ש כיון דלפי דברי המערער שאומר שגזלה אין הפירות נאסרים כלל דהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו לא קידש ע"ש ולדבריו קשה דא"כ כשטוען המערער שכירות ומשכונא דיכול לאסור לא ליהוי חזקה וסתמא אמרו בש"ס דהוי חזקה ועוד דאי המערער נאמן כשטוען שהורידו לפירות בשכירות נגד חזקה דאכילות כלאים א"כ אף נגד טענת גזילה לא ליהוי חזקה דהא צריך המחזיק ליזהר בשטרא שלא יטעון המערער שהורידו לפירות בשכירות כדמוכח בתוס' בב"ב דף ל"ח ע"ב ד"ה ואי לפירי אחתי' ועוד דהנגזל יכול לטעון טענת גזילה ונתייאש ממנו דסתם גזילה יאוש בעלים ויאוש מהני לענין איסור כלאים מדרבנן אף דהקרקע לא נקנה כיאוש כמו שכתבו התו' בסוכה ריש פרק לולב הגזול עוד כתב התומים להוכיח דאכילת זמורות מהני דהא עיקר חזקה נלמד בריש פרק חזקת מקרא דירמיה שהרי נביא עומד בתשיעי וכו' לפי גירסת ר"ח ושנת החורבן שנת שביעית היה וירמי' ע"כ לא ציוה לעשות חזקה באכילת איסור וע"כ ע"י אכילת זמורות הוי חזקה ע"ש אפשר ליישב דמשכחת לה אכילת היתר בשנה השלישית אף שהיתה שנת שביעית כגון לזרוע לפני ר"ה של שלישית שהביאה התבואה שליש לפני ר"ה דאז דין פירות ששית יש לו שמותרים באכילה כמבואר ברמב"ם ה' שמיטה ולענין חזקה מהני אכילה זו שהרי יש כאן אכילת תבואה של שלש שנים שהרי התבואה השלישית נגמרה בשנה השלישית וכי משום שזרע התבואה השלישית לפני ר"ה יתקלקל החזקה:
ד סָעִיף יז שלשים אילנות עסמ"ע ס"ק כ"ג דכתב דה"ה אם היה י' אילנות בבית סאה ואכל בכל שגה ג' וכו' כוונתו שבשנה הג' אכל ד' אילנות שבוודאי צריך לאכול מכל העשרה אילנות וכ"ה בפרישה:
ה סָעִיף יז שנטועין עשרה לבית סאה עסמ"ע ס"ק כ"ז בדין אם יש ט' אילנות זקנים ובטור מבואר דלא מהני וכן הוא בתוס' ומטעם דבעינן שגם האכילות מאותן השנים יהי' בפיזור וכיון שאין שם רק ג' גדולים בכל ב' סאה הרי לא אכלו בפיזור ולא מהני ולא ביאר הטור אם יש תשעה או עשרה גדולים לבית סאה ואכל ג' בכל שנה בפיזור אי מהני החזקה והנה התו' ב"ב ול"ו בד"ה היה לו לכתבו וז"ל לא בגדולים איירי דבגדולים לא הוי אלא נ' לבית סאה משמע קצת מדבריהם דכמו דבקטנות בעינן דוקא עשרה וכשיש יותר הוי כאכלן רצופין דלא הוי חזקה כשאוכל ג' בכל שנה דסופן ליעקר ה"נ בגדולים בשהן יותר מג' הוי כאכלן רצופין אמנם נראה ברור דהוי חזקה בכה"ג דאלת"ה לא הוי הפוסקים שתקו מזה והיו מחלקין בין קטנות לגדולות אלא ודאי דאין חילוק כלל דהא כתבו התוס' בד"ה ממטע עשרה דדרך ב"א דאין להרחיק יותר מי"ו אמה מאילן לאילן כו' דא"כ לא יטע אדם בשדה גדול אלא ב' אילנות או ג' כו' ע"ש וא"כ לעולם לא משכחת חזקה בגדולים לפי דרך הנטיעה של ב"א וכן גבי מכר אף דקיי"ל במכרן רצופין אין לו קרקע מ"מ לא חילקו במוכר ג' אילנות באם הם גדולים ונטועים יותר מג' לבית סאה דאין לו קרקע אלא ודאי דדרך ב"א ליטע כך ולא בא התוס' למעט רק דכשהן נטיעות בעינן דוקא עשר לסאה וכשהן פחות מעשרה אפי' אכלן כולן לא הוי חזקה דהוי כאכלן מפוזרין משא"כ בגדולים אפי' בג' הוי חזקה זה באו התו' למעט אכל כשהן עשר אפי' בגדולים אף התו' מודו דהוי חזקה והטעם הא דבפחות לא הוי חזקה אף דלא שייך בזה סברא דלמיעקר קיימא נראה דהעיקר תליה בהא דקי"ל בשביעית דבעשרה קטנות חורשין כל בית סאה בשבילן ובחזקה לא סגי באכילת פירות לבד עד שיעשה ג"כ עבודת הקרקע הצריך לאילנות כמ"ש השיטה מקובצת ר"פ חזקת וז"ל אם שדה אילן היא לא תסגי ליה בג' פירות אלא בג' פירות של ג"ש שצריכין ג"כ עבודת קרקע שנה תמימה שאף אילנות חורשין כל השדה בשבילן ע"ש ומש"ה במטע עשרה קטנות או בג' גדולות שהדין שחורשין כל השדה בשבילן וכיון שכל הקרקע צריך עבודה בשביל אילנות נחשב כל הקרקע לשדה אילן ועבודת כל הקרקע חשיב עבודה להאילנות והוי חזקה משא"כ בפחות ממטע עשר קטנות או מג' גדולים לא חשיב הקרקע לשדה אילן כלל ואף שחרש הקרקע כשלא זרע בתוכה לא הוי חזקה כיון שאין החרישה צריך לאילנות ואין להקשות כיון דדרך הוא לקרב היניקות א"כ אמאי כשהן יותר מעשרה לבית סאה לא הוי חזקה הא התוס' בעצמם כתבו אח"כ בד"ה ממטע עשר דבמכר לא קנה קרקע כשהן רחוקין זה מזה בערך מטע עשר וכתבו דדרך לקרב היניקות וא"כ היאך נימא בנטועין יותר מעשרה לבית סאה דלמיעקר קיימי כיון דדרך ב"א ליטע כך אח"כ מצאתי בתומים שהקשה זה אבל באמת לא קשה מידי דאף דדרך ב"א לקרב היניקות של האילנות היינו משום שמ"מ יש הרבה יניקה לכל אילן אבל יותר מעשרה אילנות לבית סאה אין שום אדם נוטע דכשיש יותר מעשרה לכל בית סאה לא יגיע יניקה לכל אילן רק מעט ויתקלקלו אבל עשרה נוטעין אפי' כשהן גדולים כי דרך ב"א לקרב היניקות כמ"ש התוס' ולכך מהני חזקה:
ו סָעִיף יז יותר מבית סאה לעשרה עש"ך סק"ד דאפי' אכלן כולן לא הוי חזקה לשאר הקרקע ע"ש ודין זה לא הוי רק בקטנים וכמש"ל דבגדולים אפי' הן רק ג' ואכלן כולן הוו חזקה וכן אם הן תשעה או עשרה בכל סאה הוי חזקה אפי' אכלן בפיזור וכמש"ל אמנם צריך שלא יהיה רחוקין יותר מי"ו אמה בין כל אילן לאילן דבלא"ה לא הוי חזקה לגוף הקרקע כמו במכר אף שהתוס' חילקו בין חזקה למכר מ"מ אף להתוס' צריך שיהיה עכ"פ רחוקין זה מזה משיעור מטע עשרה דהיינו שלא יגיע עכ"פ לכל אילן יותר מי"ו אמות דהא כתבו זה לתרץ הא דבעינן כאן ממטע עשר שהן יותר מריחוק י"ו אמה ולפ"ז בעינן לדין חזקה שלא יהיה מרוחקין זה מזה עכ"פ יותר משיעור מטע עשר' לסאה אמנם דברי התוס' תמוהין לי מאוד דנראה דחזקה ומכר והקדש שווין הן ושיעור אחד להן דכשהן רחוקין י"ו אמה זה מזה ממילא א"א ליטע יותר מעשר לסאה דמה בכך שאילן יונק בעיגול מ"מ א"א ליטע בסאה שהוא נ' על נ' רק ט' שהן ט' עיגולי' מי"ו על י"ו ובתוכ' ט' אילנות כזה? דמה בכך שבין עיגול לעיגול יש מקום פנוי מ"מ הא א"א ליטע בתוכו שלא לערב היניקות ועכ"פ יותר מי' ודאי א"א ליטע ואפי' כשהן עשרה אין אילנות רחוקין זה מזה רק פחות מט"ז מעט רק שאין קפידה דהא יכול לקרבן עד שמונה וא"כ הכל שווין דוודאי צריך שלא יהיה רחוקין זה מזה יותר מי"ו בחזק' כמו במכר וכאן לענין חזקה בא להשמיענו דאפי' הן רחוקין כשיעור דהיינו שמונה ויכול להעמיד שם הרבה אילנות מ"מ כל שהן נטועות יותר מעשר לבית סאה ואכל רק שלשה לא הוי חזקה דלמיעקר קיימי דאין אדם נוטע יותר מעשר לבית סאה כמש"ל וכן הדין במכר או במקדיש רק ג' אילנות בבית סאה שהיא נטוע יותר מעשר שהדין דלא מכר והקדיש הקרקע כיון דלמיעקר קיימא והא דאמר בירושלמי כמה רחוקין ממטע עשר כוונתו ג"כ לזה שלא יהי' עכ"פ נטוע יותר מעשר ולענין קירוב וריחוק בעינן ודאי בחזקה השיעור המבואר במכירה בסי' רט"ז מד' עד י"ו ואף שלא הזכיר המחבר בכאן שיעור הריחוק כמו כן לא הזכיר שלא יהיו מקורבין בפחות מד' אמות ובודאי אף שהן נטועין עשר לבית סאה וקצתן מקורבין פחות מד"א מזה לזה דלמיעקר קיימי עוד נ"ל דמ"ש הרב בהג"ה דכשהן יותר מבית סאה לעשרה דלא החזיק בקרקע רק הצריך לאילנות היינו דוקא כשהן עכ"פ אין מרוחקין יותר מי"ו אמה בין זה לזה רק שמ"מ אינו נטוע רק שמונה ונשאר בקרקע מקום פנוי וכיון שאין בקרקע עשרה נטיעות קטנות דאין חורשין כל השדה בשבילן רק כמלא אורה וסלו כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' שביעית ולכך אין לו חזקה ג"כ רק בשיעור זה אבל כשהן רחוקין יותר מי"ו לא הוחזק בקרקע כלל דעכ"פ שיעור מטע עשר בעינן אפילו להתוספות וברחוקין יש לו דין אילן יחידי דלא קנה קרקע ולכך גם חזקה לא מהני להקרקע:
ז סָעִיף יז דה"ה אם היו רצופין לא דק בלשונו דברצופין שהן כיער ולמיעקר קיימא אין לו קרקע כלל באכל ג' מאכל בית סאה משא"כ במפוזרין שכתב לעיל החזיק עכ"פ בקרקע כדי אורה וסלו:
א סָעִיף א הבדים. גם הם מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט מעט כן כתבו התוספות. סמ"ע:
ב סָעִיף א המהלכים. פירוש לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמו שכתבו הט"ו בס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דאין לה חזקה אפילו אחר ג"ש כמו שכתב המחבר שם ע"ש. שם:
ג סָעִיף א כראוי. כן הוא לשון הרמב"ם ולשון הטור הוא אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסי"ח וע"ש. שם:
ד סָעִיף ו אחר. בתשובת הרשב"א סיים וכ' ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישת הארץ דאל"כ בטלת בזה"ז כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסים עד שאין הפירות מספיקין כו' ע"ש (ודעת הט"ז לחלק בין אם הצמיחה הרבה אלא שהוא לא אכל יותר ממה שזרע ובין שלא הצמיחה יותר והוא לקח הכל. ע"ש):
ה סָעִיף ט חולקין. מסידור ל' המחבר ורמ"א משמע דדוקא בדין זה י"ח דהניר וזריעה ואכילה הכל משנה א' הוא אבל בסעיף הקודם כ"ע מודים כיון דלא נהנה בכל אותה שנה שבנה בה אינה עולה לשני חזקה מיהו נ"ל שגם שם פליגי הי"א ואפי' בנה עד קרוב לסוף ג"ש ס"ל דהוי חזקה כיון דבונה כדי לישב ולדור באותו בנין מיד שיכלה בנינו ודומיא דבנות שוח דבסט"ז ע"ש. סמ"ע:
ו סָעִיף י בשלישי. משמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומש"ה הוי חזקה ומיירי שכבר אכל ג' תבואות גמורות ולבסוף ככלות הג"ש אכל שחת ממנה וקמ"ל דל"ת דבעי' דוקא שיאכל כל התבואו' הגדילין בג' השנים בגמרן משא"כ ברישא דמיירי שאכלה שחת עכ"פ שנה א' מג' הראשונים מש"ה לא הוי חזקה כו' עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקשה על דבריו ופי' הוא בענין אחר ע"ש):
ז סָעִיף יג חוץ. ודרכן לזרוע שם כדי שיבואו החיות לאכול משם ולא יכנסו תוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לו' שע"י זריעתו של זה נשמר מה שבתוך הגדד ולכך לא מחיתי לו. סמ"ע:
ח סָעִיף יז שלשים. נראה דה"ה אם היו י' אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע"פ שלא אכל בכל שנה שליש גמור דהא חסר השליש מאילן העשירי שלא אכל בכל שנה מ"מ הוי חזקה. שם:
ט סָעִיף יז שאכל. אינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון שאין מצטרפין בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל שנה האחר' במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאות עכ"ל הסמ"ע ואין פי' זה מחוור וגם הדין הוא תמוה לפירושו למה לא ישלם הפירות שאכל כיון דאין לו חזקה באילנות שאכל א"כ שלא כדין אכלם וכמ"ש בסי' קמ"ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיר גם הפירות אלא נראה דר"ל דלא הוחזק כו' אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמועינן דאף שאכל י' במקום אחר ג"ש רצופים ואח"כ אכל גם האחרים לא הוי חזקה להשאר אלא למה שאכל. ש"ך:
י סָעִיף יז מפוזר. נראה דה"ק ואכלן כולן מפוזר כלומר שהם רחוקים זה מזה כיון שנטועים יותר מבית סאה לעשרה. שם:
יא סָעִיף יז יותר. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה. סמ"ע:
יב סָעִיף כ קרקע. בטור מפורש יותר וז"ל אע"פ שהקונה אילן א' בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור תחתיו למטה מהשרשים רק בענין שלא יזיק לאילן אם אכלו ג"ש ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך וכו'. שם:
א סָעִיף א אפילו היו חסרים. שם ל"ו ב' מיום ליום למעוטי ניר דלא ופי' הרמב"ן שאינו עולה לחשבון כמש"ל ס"ט ושם מ' דניר סתמא יום א' ותיסברא לר"ע כו':
ב סָעִיף א והחצירות. שהן ג"כ בכלל העושין פירות תדיר וכן כל הני דחשיב למטה ומפו' ג"כ במתני' נז א' היה מעמיד בחצר כו':
ג סָעִיף א והחנויות. והפונדקאות. שם ך"ט ב' בחנויות דמחוזא. שהן פונדקאות ימשם מ' דג"כ בשאר חנויות רק פונדקאות א"צ רצופין:
ד סָעִיף א והגנות והפרדסין. מתני' ובית השלחין ומפ' שם סח א' א"ד באגי וא"ד גינוניתא דכתיב שלחיך פרדס רימונים וסוגיא דגמ' מ' שם דשלחין באגי כמ"ש שם בברייתא דדוקא פיסקי באגי לא מזדבני ומדל"פ ג"כ במתני' דחזקת הבתים ש"מ דשם בכ"ע:
ה סָעִיף א המהלכים. ל"ו א':
ו סָעִיף א שדה הבעל. ושדה אילן. במתני':
ז סָעִיף א כיון שאכל. שם ל"ו ב' כשמואל ומפ' דקל נערה כפי' הראשון של רשב"ם שם:
ח סָעִיף א ואפילו היו. שם ל"ז ב':
ט סָעִיף א וי"א. כפי' ר"ח:
י סָעִיף ג שהרי הוא. כלישנא בתרא שם א"נ כו':
יא סָעִיף ד יש מי שאומר. דאל"כ לא שייך ומודי רב הונא דכאן אדרבה אין מועיל רצופות:
יב סָעִיף ד ויש מי שאומר. כמ"ש שם ך"ח ב' ה"ד דקדיח כו' ומ"ש ומודי רב הונא לפימ"ש ל"צ דאיכא דמוברי כי' ושם ודאי דמועיל רצופות כמ"ש שם איבעי לך למיזרעא כו' וס' ראשונה מוכיח מן המקשה דס"ל דמיירי באתרא דכלהו מוברי:
יג סָעִיף ו אם הוציא עליה. בכתובות עט ופ' המוציא הוצאות על כו' הוציא ולא אכל כו' ושם בגמ' ה"מ היכא דאכיל פירא הא קרנא כו' ושם עבד ר"י עובדא כו' לטעמיה דאר"י הרי שמדמה לפירות דהכא א"כ ה"ה כאן זרע כור כו' דקרקע קאכיל אבל הוציא ממקום אחר אבל השדה הוציא יותר הוי כמתני' דשם הוציא כרבה ואכל קמעא:
יד סָעִיף ח אם בנה. כמו ניר שאמרו כל שיבא ושיבא דכרבי כו':
טו סָעִיף ח או שנה אחת. כמ"ש שם בניר נרה שנה וזרעה שתים כו':
טז סָעִיף ח וכן אם תקן. הוא פי' ר"ה גאון על תפתיחא שכ' ש"ע בס"ה:
יז סָעִיף ח וכן אם זרעה. הוא פי' רשב"ם בשם ר"ח על תפתיחא:
יח סָעִיף ט ניר לא. שם ל"ו ב' כנ"ל:
יט סָעִיף ט שאפי'. לפי' הרמב"ן שם וכן מ' בירו' שם רב אמר עיקר תקנה הכנסת פירות לא מודה רב במנכש ומעדר כו' אלא שאם ראוהו חורש כו' כנ"ל בס"ז מדאמר במנכש ומעדר מ' דבניר שפיר קאמר וס"ד דמקשה דאפילו אינו עולה קאמר רב:
כ סָעִיף ט ויש חולקים. דס"ל מ"ש ניר הוא כמ"ש שם נרה שנה כו' והירו' י"ל דבמסקנא לא קיימא הכי ולפי הס"ד קא פריך יותר חזק ממנכש:
כא סָעִיף י וכן אם באתה. שם פירא רבא כו' וכ' תוס' במתנ' ד"ה חזקת שלשה. ונר' לר"י דלא בעי ר"י כו' וי"ל כגון שאוכלה שחת כו':
כב סָעִיף יא ויש חולקין. וכ"מ מהא דכתובות עבד ר"י עובדא כו' ועבמ"מ שדחק א"ע לתרץ דברי הרמב"ם מהא דכתובות ע"ש:
כג סָעִיף יד ואם היה פחות. מדקא' בית רובע ולא אמר כל שהו:
כד סָעִיף טו דלא הוי. שם עד שיגדור כו' לפי' ר"ח כנ"ל:
כה סָעִיף טז היתה השדה. כן מ' שם כ"ז ח' וה"מ היכא כו' וכפי' ר"ח שם בתוס' ד"ה היכא כו':
כו סָעִיף טז שאם התחיל. כן מ' מתוס' ר"פ ד"ה חזקת ועוד אור"י דאחזיק בה כו' וכן מ' מגמ' שם נז א' דנעל וגדר בכה"ג חזקה דפריך מניר ולא פריך מנעל וגדר:
כז סָעִיף טז ואכל. דוקא בכה"ג כנ"ל:
כח סָעִיף יז ודוקא שנטועים. רשב"ם שם מדקא' עשרה לבית סאה:
כט סָעִיף יז וי"א דה"ה. ר"ל דלא הוי חזקה כלל. רשב"ם וטור:
ל סָעִיף יז וי"ח דבכה"ג. רמ"ה דמדמי לאכלן רצופין שם דמדקאמר אלא מכרן רצופין ושם ע"כ בד"א מיירי כמ"ש שם ואע"ג דלא קיימא אכלן רצופין שם כבר תי' בתוס' ד"ה ממטע. ולרשב"א נראה ליישב כו' ע"ש:
לא סָעִיף יח אפי' הם נטועין. דבהכי מיירי לפי הס"ד כמש"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.