א אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲזָקָה בְּפָחוֹת מִג' שָׁנִים, אִם הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁהַמְעַרְעֵר הִגְבִּיהַ סַל פֵּרוֹת מִשָּׂדֶה זוֹ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל הַמַּחֲזִיק לְהוֹלִיכָם לְבֵיתוֹ שֶׁל הַמַּחֲזִיק, לְעַצְמוֹ, הָוֵי חֲזָקָה מִיָּד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הַמַּחֲזִיק שָׁלַח דּוֹרוֹן לַמְּעַרְעֵר מִפֵּרוֹת שֶׁאוֹכֵל, וְקִבְּלָן מִמֶּנּוּ, הָוֵי חֲזָקָה (מִיָּד), שֶׁאִם הָיָה הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ לָא הֲוָה לֵהּ לְקַבְּלָן בְּתוֹרַת דּוֹרוֹן, אֶלָּא הָיָה לוֹ לִקַּח הַכֹּל (טוּר בְּשֵׁם ר"ח). וּמִכָּאן יֵשׁ לִלְמֹד, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עִרְעוּר בְּיַחַד עַל חֶזְקַת יִשּׁוּב, וְקָנָה רְאוּבֵן מִשִּׁמְעוֹן הַחֲזָקָה לְשָׁנָה, הֲרֵי הַיִּשּׁוּב לְשִׁמְעוֹן, שֶׁאִלּוּ הָיְתָה הַחֲזָקָה לִרְאוּבֵן לֹא הָיָה קוֹנֶה מִשִּׁמְעוֹן לְשָׁנָה. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק חֶזְקַת) ; וְהוּא הַדִּין אִם שְׂכָרוֹ מִמֶּנּוּ, כְּדִלְקַמָּן סִימָן קמ"ז. וְאִם טָעַן הַמְעַרְעֵר: לְפֵרוֹת הוֹרַדְתִּיו וְשֶׁלּוֹ הָיוּ הַפֵּרוֹת אֲבָל הַגּוּף לֹא מָכַרְתִּי, נֶאֱמָן, וְאֵין בָּזֶה שׁוּם חֲזָקָה. וְהָנֵי מִלֵּי בְּתוֹךְ ג', אֲבָל אִם יִטְעֹן לְאַחַר שָׁלֹשׁ: לְפֵרוֹת הוֹרַדְתִּיו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְפִיכָךְ, אִם הוֹרִידוֹ לְפֵרוֹת, צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה, לְהוֹדִיעַ שֶׁלְּפֵרוֹת הוֹרִידוֹ.
ב נָפַל הַכֹּתֶל שֶׁבֵּין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וּבָנָה רְאוּבֵן הַכֹּתֶל וְהִכְנִיסוֹ לִגְבוּל שִׁמְעוֹן שֶׁטָּעָה שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּיר מָקוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַכֹּתֶל, אַף עַל פִּי שֶׁסִיְּעוֹ שִׁמְעוֹן בְּבִנְיָן לָא הֲוֵי חֲזָקָה לְהַחֲזִיק בַּמֶּה שֶּׁלָּקַח מִגְּבוּל שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן שֶׁהָיָה הַסִיּוּעַ בְּטָעוּת. אֲבָל אִם שִׁמְעוֹן הַמְסַיֵּעַ מוֹדֶה שֶׁיָּדַע שֶׁהִכְנִיס רְאוּבֵן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, הָוֵי חֲזָקָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע רְאוּבֵן הַבּוֹנֶה וְקָנָה הַמָּקוֹם שֶׁהִכְנִיס לְתוֹךְ שֶׁל שִׁמְעוֹן, מִיָּד.
ג אִם רְאוּבֵן פָּתַח חַלּוֹן לַחֲצַר שִׁמְעוֹן, בְּפָנָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה אֲפִלּוּ סִיְּעוֹ בִּפְתִיחָתָהּ. וּלְהָרַמְבַּ"ם, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנִּזָּק בִּפְתִיחַת הַחַלּוֹן וְלֹא מִחָה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר:
א סָעִיף א אע"פ כו' ע' בתשובת מהרשד"ם סי' ר"ו וסי' רכ"ו וקי"ו ורל"ד:
ב סָעִיף א אבל אם יטעון לאחר שלשה כו'. אין שומעין לו פי' אפי' ליכא ריעותא דהגביה לו הפירות הנ"ל עכ"ל סמ"ע ובז' יתיישב כפל לשון בטור עד אחר ג' שנים וכו' וה"מ בתוך ג' כו' ודו"ק:
ג סָעִיף ב נפל הכותל כו'. עיין בתשוב' מהר"י לבית לוי סימן ב' דף ט' וסי' כ"ד דף קכ"ט ובתשובת מ"ע סי' מ"ב ובתשובת ן' ל"ב סימן ל"ז וסימן ע"ג ובתשו' ר"מ אלשיך ס"ס י"ד ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ב וק"ו ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' שכ"א מדין מחילה בטעות:
ד סָעִיף ג וא"י לחזור ולערער כו'. ואפילו לא סייעו דס"ל דיש חזקה להיזק ראיה והא דקיי"ל כר' חייא בש"ס דצריך לסתום היינו כשמיח' לאלתר עיין בס' ב"ה מ"ש בזה ולקמן סימן קנ"ד ס"י פסק המחבר ומור"ם כהרמב"ם ע"ש:
א סָעִיף א שהמערער הגביה סל פירות משדה זו על כתיפו. לשון הגמ' הוא דלי ליה צני דפירי ופי' רשב"ם כן שהגביה לו סל כו' אבל הרמב"ם פי"א דטוען והטור כתבו שהמערער סייעו ללקט את הפירות א' א' והגביהם מע"ג הארץ ונתנם לתוך כלי א' ונראה דל"פ אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא דשניהן בסברא תליא והמחבר נקט חדא מנייהו וה"ה לאידך ועד"ר:
ב סָעִיף א להוליכם לביתו. כן הוא לשון רשב"ם ובטור כ' והוליכם בוי"ו ובדרישה כתבתי דל"פ אלא כל חד נקט לשיטת פירושו הנ"ל דלפירוש רשב"ם ודאי בעינן שבשעה שהגביהו לו סל על כתיפו יהא נראה ממנו שכדי להוליכם המחזיק לביתו הגביה דאל"כ אין כאן סימן חזקה דדלמא דעתו דהמערער הוה שהמחזיק יוליכם לביתו דהמערער ולהטור צריך שיהא נראה בשעת הלקיטה שלקטן המערער שיהיה למחזיק ואז א"צ גילוי דעת שיוליכם לביתו ולכ"ע מיד שהחזיק בסל להוליכו דרך ביתו סגי ע"ש:
ג סָעִיף א מפירות שאוכל כצ"ל. ודלא כי"ס שכתב בו שאכל ובטור ליתא ע"ש:
ד סָעִיף א לא הי' קונה משמעון לשנה. וסיים שם במרדכי ז"ל ואע"ג דעביד אינש דזבין דיניה (וכמ"ש לקמן סי' קמ"ו סי"ח) ה"מ ☜ כל דינים שלא יצטרך להתרעם עוד אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אודניה כו' ע"ש בד"מ שהביאו ור"ל לא קנאה על שנה ולאחר שנה יצטרך לחזור ולדון ולפשר עמו וזהו שדקדק מור"ם כאן בקיצור לשונו וכתב לא הי' קנהו לשנה ומה שסיים וכתב סתם ז"ל וה"ה אם שכרו ממנו וכ"כ מור"ם לקמן בסי' קמ"ז סס"ב בהגהתו סתם שאני שכירו' דאף אם שכרה ממנו בכל שנה ד"מ בעד זהוב כל זמן שירצה מ"מ לא זבין כל דיניה דהיינו להיות של הקונה לחלוטין דזה יצטרך לחזור ולדון עמו ומ"ה לא אמרו אלא עביד אינש דזבין דיניה ולא שישכור דינו:
ה סָעִיף א ואם טוען המערער לפירות הורדתיו כן הוא בגמרא וגם לפי הי"א שכ' בהג"ה ששלח המחזיק להמערער כו' הדין כן דאם טען המערער לפירות הורדתיו נאמן וע"כ בטור בהדיא ע"ש:
ו סָעִיף א אבל אם יטעון לאחר שלשה כו' אין שומעין לו. פי' אפילו ליכא ריעותא דהגביה לו הפירות הנ"ל ועפ"ר:
ז סָעִיף ב כיון שהי' סיוע בטעות. הא דכתב ל' כיון שהי' כו' במילתא דפסיקא ה"ט כיון דאנו ידענו דראובן עצמו בטעות הכניסו שוב אנו מאמינין ג"כ לטענת שמעון שאומר שבטעות סייעו ועפ"ר:
ח סָעִיף ב אבל אם שמעון המסייע מודה כו' הוי חזקה כו'. צ"ל דכאן כ"ע מודים דא"צ חזקה כו' וטענה משום דאנן סהדי דמחיל וע"ל סימן קמ"ט סע"ט ובסי' קנ"ג סי"ו:
ט סָעִיף ג אפי' סייעו בפתיחתה ול"ד לסייעו לו בהכנסת כותל לתוך גבולו הנ"ל דשם אין דרך העולם לסייעו לחבירו ולהסיג ולקצר גבולו ולהכניסו לתוך שלו משא"כ בפתיחת חלון כיון דאינו מקצר ומסיג גבולו בפועל י"ל דשותק וסמך אזה דכל אימת שירצה יכול לסתום החלון ועפ"ר:
א סָעִיף ב כיון שהיה הסיוע בטעות. בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) רב ענן שקל בידקא בארעא דחבריה אזל הדר גידא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל הדר כו' א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגידא בהדי א"ל מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוי יודעת הוא נמי לא ידע ומשמע דאי הוי ידע המסייע אע"פ שהזוכה לא ידע הוי מהני ליה וכמ"ש בטור בשם הר"ר יונה וכן הוא בש"ע לפנינו: ובנימוקי יוסף ז"ל ושמעינן מהכא דאלו הוי ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קונה ומש"ה לא סגי ליה למימר את ודאי לא הוי ידעת ואע"ג דאמרי' ביבמות פ' ר"ג (יבמות דף נ"ב) העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה כיון שזוכה גופיה לא ידע פי' הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל ועמ"ש בסימן ער"ה סק"ד. ונראה בזה לישב קושיות תו' שם ד"ה א"ל מחילה בטעות וז"ל וקשה דבפ' א"נ אמר רב נחמן כו' דהתם משמע דבכ"מ לר"נ מחילה בטעות הוי מחילה והכא סבר ר"ן דלא הוי מחילה וע"ש. ולפמ"ש בהגהת אשר"י שם בפרק א"נ בטעמא דר"נ דסובר מחילה בטעות הוי מחילה אע"ג דקנין בטעות חוזר דהיינו משום שהממון תחת ידו יש כח בידו לחזור כיון דבטעות הקנהו והקדש נמי לא חייל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון דטעה כו' א"כ אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אע"פ שהוא בטעות זכה חבירו מידי דהוי אהפקירא בעלמא דחשיב הפקר א"כ שכנגדו קנה ביאוש בעלים ע"ש. וביאור דבריו משום דיאוש אפי' בטעות מהני דיאוש דאבידה נמי בטעות הוא דאלו הוי ידע היכן האבידה לא היה מייאש וכיון דטעמא דמחילה בטעות לרב נחמן מהני היינו משום יאוש בעלים א"כ הכא שפיר קאמר ר"נ כי היכא דאת לא ידעת הוא נמי לא ידע וא"כ ה"ל מחיל' בטעות דהא מצד יאוש והפקר לא זכה רב ענן כיון דלא ידע הזוכה ובהפקר היכא דסבר שהוא שלו לא קנה ומצד דעת אחרת מקנה ל"מ דה"ל מחילה בטעות והוא קנין בטעות דל"מ:
א סָעִיף א אם הביא המחזיק עדים. אבל אם מודה מעצמו שסייעו עמו וטוען שמ"מ לא מכר לו ודאי דמהימן המערער אף דאי איכא עדים שסייעו לא מהימן במגו דלפירות ירדתיו דהוי כמיגו במקום עדים כמ"ש התוס' ב"ב דף ל"ח ע"ש מ"מ הכא עדיף דהוי הפה שאסר דעדיף ממנו כמ"ש התו' בב"ק ד' ע"ב ד"ה אין לך בו ומ"מ בעינן שיאמר בפני ב"ד טעם הניכר לב"ד על מה שסייעו דהיינו שיאמר אנוס הייתי וכיוצא בזה דהסיוע הוי כהודאה וצריך ליתן טעם להודאתו כמו בסי' ע"ט סעיף ה' ולפ"ז א"ש הא דבסעיף ב' מהני כשהמסייע מודה שידע שהכניס ראובן ובסעיף א' הוצרך עדים דוקא ובזה א"ש דברישא נקט עדים דבליכא עדים יכול לומר טעם להסיוע ויהיה מהימן במגו ובסעיף ב' דא"א בעדים קמ"ל דהיכא דמודה ולא אמר טעם להסיוע דאמרינן דהוי הודאה וקמ"ל דאף לא נתכוין הקונה לקנות בהקנין חזקה שעשה ודמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דלא קנה מ"מ כיון דהמקנה ידע ואיכא דעת אחרת מקני וכמ"ש הרמב"ן והנ"י:
ב סָעִיף א וה"ה אם שכרו עסמ"ע פ"ק ד' דבשכירות אפילו לעולם לא אמרינן דזבין דינא ובט"ז תמה דלעולם הוי כמכר ע"ש והעיקר כהסמ"ע דבשכירות ודאי דאיכא מקום שיבוא עמו לדון כגון שלא יהיה אפשר לו לשלם השכירות בימים הבאים כגון שיעני או שיצטרך למכרו או שיצטרך להשכירו לאחרים ובכה"ג לא אמרינן דזבין דינא:
ג סָעִיף ב שמעון המסייע מודה ובנ"י כתב הפעם אע"ג דלא נתכוין הזוכה לקנות וקיי"ל העודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה מ"מ דעת אחרת מקנה אותו שאני ובקצות החושן כתב לתרץ מכח זה קושיית התו' ב"ב דף מ"א על רב נחמן שפסק דחוזר שהקשו הא רב נחמן סובר מחילה במעות הוי מחילה ותירץ בקצה"ח דהנ"א כתב בפ' א"נ בפעם דהוי מחילה דהוי כמו יאוש והפקר והוי כאין דעת אחרת מקנה ולא קנה הזוכה כיון דלא ידע עכ"ל. ולא נראה לי דבריו דכיון דהוי הפקר ואם קדם אחר וזכה בו קנה א"כ הכא עכ"פ כשנתוודע לזוכה אם עשה בו קניין קודם המפקיר ודאי דזכה בו וא"כ אמאי אמר רב נחמן דהדרא ארעא היה לו לומר שכל הקודם וזכה בו זכה בו ומדאמר הדרא ארעא משמע דאפי' לא זכה בו המוחל עדיין לא יועיל בו קנין הזוכה קודם למפקיר אלמא דסבר מחילה בטעות לא הוי מחילה והפקר כלל ושפיר הקשו התוס' הא רב נחמן סבירא ליה בכ"מ דמהני מחילה והפקר ועוד היעלה על הדעת שאם ידע כשהסיג גבולו והמסייע לא ידע דמהני מטעם מחילה בטעות אלא העיקר כמ"ש הרא"ש דכשידע שנותן מה שהוא שלו רק דטעה בדין כגון במוכר דשלב"ל דבהיתרא את יליד זוכה מהני היאוש אבל הכא דלא ידע המסייע כלל הוי כלא ידע שנאבד ממנו וביאוש שלא מדעת דמי דהא באיסורא אתי לידיה:
א סָעִיף א הגביה. כן פירש הרשב"ם אבל הרמב"ם והטור כתבו שסייע ללקט הפירות אחד אח' והגביהם מעל הארץ ונתנם לתוך כלי אחת ונראה דל"פ אלא מר אמר חדא כו' והמחבר נקט חדא מינייהו וה"ה לאידך עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קט"ז ר"ו רכ"ו ורל"ד ובתשו' מהרי"ל סי' פ"א:
ב סָעִיף א שכרו. במה שפירש הסמ״ע דבשכירות אפילו לעולם לא אמרי' דזבין דיניה כו' השיג עליו הט״ז וכתב דצ״ע דיש ראיה מפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ו) דבשכירות לעולם הוי כמכר ע״ש:
ג סָעִיף א אין. פי' אפי' ליכא ריעותא דהגביה לו הפירות הנ"ל. סמ"ע:
ד סָעִיף ב הכותל. עיין בתשובת מהר"י לבית לוי סי' ב' דף ט' וסי' כ"ד דף קכ"ט ובתשובת מ"ע סי' מ"ב ובתשובת ן' ל"ב סי' ל"ז וסי' ע"ג ובתשובת ר"מ אלשיך ס"ס י"ד ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ב וק"ו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' שכ"א מדין מחילה בטעות. ש"ך:
ה סָעִיף ב בטעות. (עיין בהרש"ך ח"ב סי' ר"ח ובהר"י הלוי סי' צ"ז ובתשובה למהר"ש יונה ז"ל סי' ל"ו ובפליטת ב"י סי' כ"ד. כנה"ג):
ו סָעִיף ב חזקה. נ"ל דכאן כ"ע מודים דא"צ חזקת ג"ש וטענ' משום דאנן סהדי דמחיל וע"ל סימן קמ"ט ס"ט וסי' קנ"ג סט"ז. סמ"ע:
ז סָעִיף ג לחזור. ואפי' לא סייעו דס"ל דיש חזקה להיזק ראיה והא דקי"ל כר"ח בש"ס דצריך לסתום היינו כשמיחה לאלתר עיין בס' ב"ה מ"ש בזה ולקמן סי' קנ"ד ס"י פסק המחבר ומור"ם כהרמב"ם ע"ש. ש"ך:
א סָעִיף א אם שכרו ממנו. עבה"ט וע' בתשו' חתם ספר חח"מ ס"ס נ"ג שכ' שדברי הט"ז תמוה מה בכך דשכירות לעולם ממכר הוא מ"מ ל"ש לומר בהא עביד אינש דזבין דינא דלא אמרינן כן רק בדבר מועט כמ"ש רשב"ם ב"ב ל' ע"ב ד"ה אמינא למיזבן דינא [ע"ל סי' קמ"ו סי"ו] ואולי אפי' בדמי שוויה נמי אבל לשלם לעולם בכל שנה ושנה ויעלה דמי הקרקע עד אין חקר זה לא עביד אינש והוא פשוט ע"ש:
ב סָעִיף ב הסיוע בטעות. עיין בתשובת רשמי שאלה סי' נ"ו בעובדא בראובן ושמעון שותפים בחצר והיה לשמעון זכות שיבנה לו בנין ד' אמות ברוחב החצר לא יותר ובנה שמעון בערך חצי אמה יותר ושאלוהו הב"ד איך בנית יותר מהראוי לך ולהסיג גבול בחצר השותפים השיב שמעון אני לא הייתי בביתי בעת הבנין רק אשתי הגידה לי שבהתחלת הבנין היה ראובן בעצמו בשעת מדידת הד' אמות והוא ציין המקום שיהיה שם סוף הבנין כמו שהוא עתה ואני לא ידעתי מזה שום דבר וראובן אומר בזה להד"מ ושאלו הב"ד לראובן למה שתקת עד היום שהוא יותר מג' שנים והשיב ראובן לא שמתי אל לבי עד כעת ששמעתי קורא מפי ב"ד את השטר שותפות שכתוב בו שאין לשמעון זכות יותר רק ד' אמות שמתי אל לבי לעת עתה. והשיב לכאורה אין בטענת ראובן כלום דאף דמבואר בסי' קמ"ב דאפילו סייעו בבנין הוי חזקה בטעות ובס' תפארת שמואל מבואר דה"ה חזקה דג' שנים לא מהני בכה"ג מ"מ הכא לפ"ד האשה שראובן בעצמו ציין המקום ואפשר שהיה ע"י מדידה לא דיינינן ליה בחזקה בטעות רק דודאי מחל המותר. אך יש לעיין בנ"ד כיון דשמעין בעצמו אינו טוען טענת ברי בזה רק ע"פ אשתו ואף דמבואר בס"ס ע"ה דטענה ע"י קרוב הוי טענת ברי זהו לענין לחייב לחבירו היסת אבל להוציא לממון ודאי דלא וא"כ הוה כאיני יודע אם מחלת לי ומבואר בתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב דמחלת לי א"נ אלא במגו דפרעתי או להד"מ וא"כ בנ"ד דומה לא"י אם החזרתי לך דחייב לשלם רק יחרים סתם דכאן נמי החיוב הוא ודאי והמחילה ספק והגם דבתומים שם מבואר דבלא ה"ל למידע אם פרע תליא בב' דיעות והמוחזק יכול לומר קים לי אך בנ"ד ?מהכ"ם נתלי לומר שמחל ע' בסימן קמ"ב שם דצריך הוכחה דוקא דמחל כו' ע"ש שהניח בצ"ע. מ"ש שם בענין אם צריך לסתור כל הבנין עמ"ש בזה לקמן סי' שע"ז.
א סָעִיף א ומכאן למד. ר"ל דלא אמרינן כאן ג"כ דעביד אינש דזבין דיניה כמש"ל ל' ב' ש"מ דבלא לקח לקיחה מוחלטת לא אמרינן:
ב סָעִיף ב אבל אם שמעון. מדקאמר שם כי היכי דאת כו' מ' דאם ידע שמעון אע"ג דראובן לא ידע
ג סָעִיף ג אם ראובן כו' י"א. דס"ל דאין חזקה להיזק ראיה כמ"ש הרי"ף בתשובה דהביאו הרי"מ בריש ב"ב מדאמרינן שם טעמא דרצו כו' אלמא כו' דלמא מיירי בהחזיקו כך וכ"ש לפי המפרשים דלאלתר הוי חזקה וכן מוכח מירושלמי שאכתוב למטה:
ד סָעִיף ג אפי' סייעו. ירושלמי שם סוף פ"ג דב"ב הפותח חלון בבית חצירו כו' פותח בשמאל נועל בימין הגע עצמך שהיה עומד שם יכול מימר כו' היה מושיט לו צרורות יכול מימר ליה מגחך הוינא בהאי גברא:
ה סָעִיף ג ולהרמב"ם. דס"ל כרבו הרי"מ דהי' הגמ' דר"ש ב"ב כיון דהיזק דממילא לא הוי חזקה כמש"ל סי' קנד ס"ח ועוד תי' אחרים ועיין ברא"ש שם:
ו סָעִיף ג כיון תשידע. כן ס"ל בכל חזקת תשמיש וראייתו מדאמרינן שם ו' ב' ואי חבריה בטינא לאלתר כו' והא דאמרינן שם מ"א כמאן כר"י ור"י דאמרי כל בפניו לאלתר כו' שם דלא ידע ואפ"ה א"ר ישמעאל בר"י דלאלתר הוי חזקה ובכה"ג אמר ר"ח יגעם בני ופתחת כו' וכן מ' בירושלמי הנ"ל הגע עצמך שהיה עומד שם יכול מימר ליה הוינא בעית לעי ר"ל טרידנא בגירסאי ולא ידעתי בפתיחתך ואע"ג דקא' בתר הכי היה מושיט כו' בהא לא קי"ל כירושלמי דס"ל מסייע לא הוי חזקה כיון דפליגי בגמ' דידן דאמרינן והא אחיל דאתא כו' אבל אין לומר דס"ל לירושלמי דהיזק ראיה אין לו חזקה דא"א לומר כן כמ"ש הרי"מ ממתני' דסוף פרקין נ"ח ב' חלון המצרית כו' וכן' הראשונה ס"ל דהאי חלון לאו לראיה הוא רק לד"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.