א הֶחֱזִיק בְּקַרְקַע פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵינָהּ חֲזָקָה, אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק בִּפְנֵי הַמְעַרְעֵר. וְאִם הֶחֱזִיק ג' שָׁנִים, הָוֵי חֲזָקָה אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמְעַרְעֵר וְהוּא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אִם שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת מִמָּקוֹם שֶׁהַמַּחֲזִיק בּוֹ לְמָקוֹם שֶׁהַמְעַרְעֵר בּוֹ. אֲבָל אִם הָיְתָה מִלְחָמָה וְשִׁבּוּשׁ דְּרָכִים בֵּין מָקוֹם זֶה לְמָקוֹם זֶה, לָא הֲוֵי חֲזָקָה. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עֵדִים שֵׁבָּא הַמְעַרְעֵר כָּאן לַשּׁוּק וְשָׁהָה כָּאן ל' יוֹם, וְהָיוּ אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּסוֹף ג' שָׁנִים, בְּעִנְיָן שֶׁאִם לֹא יִמְחֶה עַתָּה לֹא יִהְיֶה לוֹ עוֹד זְמַן לִמְחוֹת, אֲפִלּוּ הָכִי יָכוֹל לוֹמַר: כָּל אוֹתָם ל' יוֹם שֶׁהָיִיתִי בְּכָאן הָיִיתִי טָרוּד בַּעֲסָקַי וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהָיִיתָ מַחֲזִיק בְּבֵיתִי. וּמַיְרֵי שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת אַחֵר לָדוּר בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּין זֶה אֵינוֹ אֶלָּא בַּכְּפָרִים, שֶׁהָעָם טְרוּדִין בַּשְּׁוָקִים שֶׁלָּהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד דְּהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר סוֹף הַג' שָׁנִים, שֶׁאִם הָיָה בִּתְחִלָּתָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת וּבַסוֹף בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לִמְחוֹת, הָוֵי חֲזָקָה. וְאִם הָיָה בִּתְחִלָּתָן בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִמְחוֹת וְהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת, לָא הֲוֵי חֲזָקָה, דְּמַה שֶּׁלֹּא מִחָה בַּתְּחִלָּה יֵשׁ לוֹמַר שֶׁסָּמַךְ לִמְחוֹת בַּסּוֹף וְלָשׁוּב, אֶלָּא שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים).
ב אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא כְּשֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה הַמְעַרְעֵר בַּמְּדִינָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ בַּמֶּה שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא הָיָה כָּאן, עַד שֶׁיְּבָרֵר בְּעֵדִים:
ג בָּרַח הַמְעַרְעֵר מֵחֲמַת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, אֵין מַחֲזִיקִין בִּנְכָסָיו, שֶׁיָּרֵא לִמְחוֹת פֶּן יִוָּדַע מְקוֹמוֹ וְיִרְדְּפוּ אַחֲרָיו. אֲבָל אִם בָּרַח מֵחֲמַת מָמוֹן, מַחֲזִיקִין בִּנְכָסָיו, שֶׁאֵינוֹ יָרֵא כָּל כָּךְ.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי שְׁבוּיִם, וְלֹא בְּנִכְסֵי רְטוּשִׁים (פֵּרוּשׁ, אֲנָשִׁים שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אָנָה הֵם), וְלֹא בְּנִכְסֵי שׁוֹטִים. הַגָּה: דְּכָל הָנֵי אֵינָן יְכוֹלִין לִמְחוֹת, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין מִי מַחֲזִיק בְּשֶׁלָּהֶן, אוֹ דְּנָפִישׁ טִרְדַּיְהוּ (טוּר ס"ס זֶה).
א סָעִיף א אפילו החזיק בפני המערער. הטעם דעד ג' שנים אינש מזדהר בשטר לקיחה או מתנה שהי' בידו ותו לא מזדהר וכיון דאיכא ריעות' לפנינו דלית ליה שטר בידו תוך ג' שנים אמרינן דשקורי קמשקר ואפי' אם המערער הוא אינש דרגיל להקפיד מלהאכיל לאחרים משדהו אמרינן דלא קפיד עמו או לפירות הורידו או כפי שאר טענות של המערער:
ב סָעִיף א והוא במדינה אחרת. הטעם דחברא חברא אית ליה:
ג סָעִיף א בכפרים שהעם טרודים כו'. עפ"ר שם כתבתי לשון הכ"מ שתמה ע"ז מ"ש של כפרים משל עיירות וכתב אפשר דמיירי בירידים פרויא"ש בלע"ז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרווח להו עלמא טובא עכ"ל ולי נראה דה"ט דבעיירות רגיל להיות יומא דשוקא בכל שבוע מ"ה אין העם טרודים בו כל כך:
ד סָעִיף א דמזה יש ללמוד כו'. מדצריכין לטעם דטרוד הי' בשוקא משמע הא בלאו ה"ט הוי חזקה אע"ג דלא הי' עמו בכל ג' שנים עד סוף שנת ג' והטעם כיון דאין לו זמן למחות אלא זה ה"ל למחות מיד ומינה נמי איפכא דאם הי' עמו בתחלה ולא בסוף דיכול להתנצל ולומר אמרתי עדיין יש לי זמן ועפ"ר:
ה סָעִיף ב אין שומעין לו במה שאומר כו'. הטעם כתב הרא"ש ז"ל כיון שזה החזיק בשופי ג' שנים והחזקה נשמע אפילו במדינה אחרת עליו לברר שהי' במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה בו ולכך נמנע מלמחות עכ"ל והא דלא סיים הרא"ש וכתב דאינו נאמן לומר שלא שמע החזקה נ"ל דה"ק אף אם בא להתנצל ולומר אמת ששמעתי החזקה אבל לא שמעתי מחמת רחיקת המקו' עד שנה שלישית לחזקתו ואז אם הייתי מוחה לא הי' נשמע המחאתי בשנה הג' לחזקתו ולכך לא מחיתי לגמרי ע"ז כתב דאינו נאמן לומר כן:
ו סָעִיף ד ולא בנכסי רטושי' כו' בטור כתב עוד בנכסי נטושין ול' הגמרא דפ' המפקיד (סוף בבא מציעא דף לח) נקט ושם אמורידין קרוב לנכסיהן קאי וכתבו הטור והמחבר לקמן בסימן רפ"ז ס"ח ומוכרח שם בגמרא דנטוש מיקרי מי שנוטש נכסיו בעל כרחו מחמת איזה אונס והולך לו וע"ש מה שנא' והשביעית תשמטנה ונטשתה קרי לאפקעתא דמלכ' שבע"כ בל' נטישה ורטוש' קרי למי שהולך מדעתו ואין אנו יודעין להיכן הלך וע"ש מ"ש אם על בנים רוטשה וכתב נ"י שם דה"פ דקרא קודם ביאת האויב ברח מעצמו מפני פחד וז"ל הטור כאן רטוש מפני שאין אנו יודעין היכן הוא ור"ל כיון שאין אנו יודעין להיכן הלך שמא הוא במקו' שאין רגילין שיירות לבא שמא הן שהוא במקו' רחוק או קרוב והמחבר נקט בלשונו כאן רטושי' משום דנטושי דפי' שנוטש נכסיו בעל כרחו כבר נתבאר דינו ממ"ש המחבר לפני זה דאם נטש ועזב נכסיו מחמת סכנת נפשות דאין חזקתו חזקה כלל ואם מחמת ממון חזקתו חזקה אם לא שהלך וברח למקו' רחוק כ"כ שלא היה נשמע החזקה ומחאתו ובזה אפי' בכל אדם כבר נתבאר דאין חזקתו חזקה ועפ"ר שם כתבתי עוד מזה:
א סָעִיף א הייתי טרוד בעסקי בפ' חזקת (בבא בתרא דף ל') האי דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה א"ל בשוקי בראי הואי א"ל והא אית לי סהדי דכל שתא הוי אתית תלתין יומין א"ל תלתין יומי בשוקאי הוי טרידנא ופי' רשב"ם לא ידעתי שאתה דר בביתי וכגון שיש לו בית אחר באותו העיר ויש מפרשים בשוקאי הוי טרידנא ולא היה לי פנאי למחות אע"פ שידעתי ואינו נראה בעיני עכ"ל וכ"כ בטור ז"ל ולא ידעתי שהיית בביתי כו' אבל אם טען שלא מיחה מחמת טירדא שלא היה לו פנאי למחות אינה טענה שבקל יוכל למחות בפני שנים עכ"ל: ולפמ"ש תוס' והרא"ש בפרק חזקת דחזקה נשמעת אפי' במדינה אחרת שחוקר על נכסיו מי מחזיק בשלו אלא שאין המחאה נשמעת במדינה אחרת ע"ש א"כ קשה מה בכך שהיה בשוקי בראי הא כבר ידע החזקה גם שם וכי אתא לעירו למה לא מיחה כיון שבקל יכול למחות. וצ"ל דבשוק טרוד כל כך עד דשכח במה שהיה לו ידיעה מחזקתו אבל אם טען שידע בשוק מן החזקה אלא שהיה טרוד ולא היה לו פנאי למחו' בזה אמרי' בקל היה יכול למחות ועמ"ש בסק"ב:
ב סָעִיף א דהכל הולך אחר סוף השלש. כתב בנמוק"י ז"ל ומשמע מהכא דאינו צריך שיהיה המערער כל שלש במקום שיכול למחות אלא דוקא בסוף שלש ואפי' היה בתחלת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה והלך במקום שלא היה יכול למחות לא עלתה לזה חזקה דאמרי' דעתו היה למחות אלא שלא נזדמן לו עכ"ל וכעין זה כ' בנימוק"י פרק כיצד הרגל בשם הרמ"ה לענין תפלה דהוי אונס כל שסבור שעדיין יש לו זמן להתפלל ואח"כ שכח ע"ש. ואיכא למידק כיון דהולך אחר הסוף א"כ תיקשי למה הוצרך לומר בשוקי בראי הואי דהא אפי' היה אתו עמו במדינה בתחלת שלש כיון דסוף שלש לאו בר מחוי לא הוי חזקה כיון שהוא טרוד בשוק בסוף שלש וליכא למימר דהיכא דהיה עמו במדינה בתחלת שלש שידע מן החזקה א"כ גם ביום השוק היה יכול למחות בקל דא"כ אפי' הוי בשוקי בראי נמי נימא הכי כיון שהחזקה נשמעת אפילו בריחוק מקום שחוקר בנכסיו מי מחזיק וכמ"ש תוס' והרא"ש פרק חזקת וע"כ צ"ל כמ"ש בסק"א דמחמת טרדות השוק שכח מחזקתו של זה וא"כ אפילו היה במדינה נמי כיון דבסוף שלש טרוד ביום השוק שכח והוי ליה אונס בסוף שלש ולכן נראה דהנ"י כ' אליביה דיש מפרשים שפי' דביום השוק טרוד ואין לו פנאי למחות ע"ש רשב"ם א"כ ניחא דדוקא היכא שהיה אונס גמור בסוף שלש הוא דאין לו חזקה ומשום דאמרינן דעתו היה למחות אלא שנאנס וכמו שאמרו גבי תפלה כה"ג שנאנס לבסוף אבל לפירוש יש מפרשים דלא הוי אונס בסוף שלש אלא שאין לו פנאי למחות ואי בעי מצי מוחה א"כ היכא דהיה בתחלה במקום שראוי למחות ולא מיחה מפני שסמך למחות בסוף א"כ למה לא מיחה כיון דאי בעי מיחה. וזה נראה לענ"ד בכוונת הב"י שכ' על דברי הנ"י וז"ל ודין זה ליתיה אלא למפרשים לא היה לו פנאי למחות עכ"ל ודברי הב"י תמוהין וכבר כתבו בזה האחרונים עיין בדבריהם בב"י ובכנה"ג ולפמ"ש ניחא דלפי פי' הרשב"ם דביום השוק אומר לא ידעתי שזה החזיק וכיון דאפי' במדינה אחרת נשמעת החזקה א"כ צ"ל דשכח מחמת טרדת השוק וכמ"ש וזה הוי אונס גמור א"כ אפילו היה עמו במדינה נמי לא ליהוי חזקה כיון דבסוף שלש שכח ונאנס ונימא בתחלה דעתו למחות לבסוף אלא שנאנס ביום השוק ולמה הוצרך לומר בשוקי בראי הואי אלא ודאי דברי הנ"י אינו אלא ליש מפרשים וכמ"ש ודו"ק: ובש"ך כ' ז"ל ונ"ל דאם בתחלה ידע שזה החזיק בשלו ולבסוף הוא רוצה לטעון טרידנא ולא ידעתי שהיית מחזיק בשלי ל"מ והוי חזקה וכן הוא כוונת ב"י ע"ש. ודבריו סתומין וגם בעיקר דבריו לפמ"ש מוכרח דיכול לטעון לא ידעתי שהיית מחזיק בשלי היכא שהיה טרוד מחמת יומא דשוק' ונאמן לו' שכחתי שהיית מחזיק בשלי דהא אפי' בשוקא בראי נשמעת החזקה וכמ"ש ודוק:
ג סָעִיף ב אבל אם אינו ידוע. ז"ל הרא"ש כיון שזה החזיק בשופי שלש שנים והחזקה נשמעת אפילו מרחוק עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה בו ולכך נמנע מלמחות עכ"ל ביאור דברים נראה דלא אמרי' בזה ברר אכילתך כמו בהאי דשכוני גוואי דקיי"ל כר"נ דאמר זיל ברר אכילתך דהתם הוי ספק בגוף החזקה אם החזיק כראוי או לא דאם היה למערער דריסת הרגל הרי אינו חזקה והמחזיק כשם שצריך עדים על חזקתו שלש שנים כן צריך עדים על מהות החזקה אם היה כדינו או לא אבל אם יש למחזיק עדי חזקה שהחזיק כראוי שלש שנים אז צריך המערער להביא ראיה שמיחה כראוי כיון דיש חזקה ברורה וזה שאומר שמיחה צריך עדים וה"נ הכא כיון שהחזקה נשמעת אפי' מרחוק א"כ במדינה אחרת נמי החזקה בשלימות אלא לפי שהמחאה אינה נשמעת הוה ליה כמחאה וזה אמתלא שלו על שלא עשה מחאה ומשום דאין המחאה נשמעת וא"כ המערער צריך לברר שמיחה או אמתלא שלו במה שלא מיחה והוא משום דלא היה יכול למחות לפי שהי' במדינה אחרת וכ"ז שאינו מברר כדבריו שהי' במדינה אחרת מוקמינן לה בחזקתו כיון שהחזקה כראוי אפי' במדינה אחרת אבל אם לא היה החזקה נשמעת מרחוק ה"ל ספק בגוף החזקה ועל המחזיק להביא ראיה שהם במדינה אבל השתא דחזקה נשמעת מרחוק אלא דכיון שהמחאה אינה נשמעת ה"ל כמו אמתלא על מחאה א"כ צריך המערער להביא ראיה וזה נראה לי ברור אלא שבסמ"ע הבין כוונה אחרת בדברי הרא"ש וע"ש ולענ"ד נראה כמ"ש ועמ"ש בסי' קמ"ג סק"ב:
א סָעִיף א ולא ידעתי שהיית מחזיק בביתי מכאן מוכח דס"ל להמחבר דהא דאמרינן ב"ב דף ל"ה היה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה ומוקמינן התם בשעת חירום דהטעם הוא דאף החזקה אינה נשמעת בשעת חירום ובתוס' שם בד"ה אין מחזיקין הוכיחו בהוכחה ברורה דהחזקה נשמעת רק דהמחאה אינה נשמעת דאין לומר דאף החזקה אינה נשמעת א"כ מנין לו להש"ס להוכיח דרבנן ס"ל דשלא בפניו הוי מחאה אימא לעולם דלא הוי מחאה ואפ"ה יהודא ויהודא הוי חזקה משום דהחזקה נשמעת והיה לו לבוא למחות בפניו ויהודא וגליל לא הוי חזקה משום דהחזקה אינה נשמעת אלא ודאי דאף במדינה אחרת החזקה נשמעת רק המחאה אינה נשמעת ע"ש בתו' והיא הוכחה ברורה וכן כתב הרא"ש בדף ל' וז"ל וכיון שהחזיק בשופי ג"ש והחזקה נשמעת אף במדינה אחרת כדמוכח לקמן ורימז להוכחה זו שהוכיחו התוס' מד' ל"ח ושם מוקי הש"ס בשעת חירום או ביהודא וגליל דכשעת חירום דמי אפי' בשעת חירום החזקה נשמעת רק המחאה אינה נשמעת וגם דברי הרא"ש בב"ב דף ל' הן תמוהין כמו שתמה בתומים דבריש דבריו כתב הטעם משום דלא ידע שהיה דר בביתו משמע דאף החזקה אינה נשמעת ולבסוף כתב שאף במדינה אחרת החזקה נשמעת ובתומים כתב לתרץ דהעיקר תלוי דבעינן שידע בסוף הג"ש שדר בו וכאן משום יום השוק שהיו העם פרודים לא הוציאו הקול שזה דר בו עדיין וכיון שלא ידע לבסוף הג"ש לא הוי חזקה ע"ש ודברי תימה הן דא"כ אפי' במקום שהשיירות מצויות לא יהיה חזקה כיון שלא ידע לבסוף דמ"ל שהשיירות מצויות או לא הא בשניהם יודע מהחזקה א"כ למה כתבו הפוסקים דשוקי בראי היה במקום שאין השיירות מצויות וגם דינא ליתא כמו שאבאר לקמן לכן נראה דס"ל להרא"ש וטור דבב"ב דף ל"ח לא מוכח רק דמסתמא אמרינן שהחזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת אפי' בשעת חירום אבל כשטוען לא שמע נאמן דגם בזה מיושב קושי' התוז' שם דשפיר הוכיח הש"ס דשלא בפניו הוי מחאה דאלת"ה אמאי נקיט סתם אינה חזקה כיון דאנן לא טענינן ליה שלא ידע מהחזקה אף שידוע שהוא שעת חירום אבל כשטוען בפי שלא ידע מהחזקה נאמן כיון שידוע שהיה במדינה אחרת ומוכיח לה מהא דדף ל' דטוען אנא בשוקא בראי הוינא דנאמן וס"ל כהרשב"ם דכשטוען לא היה לי פנאי למחות דלא מהני וע"כ צריך לטעון דלא ידע מהחזקה מוכח כשידוע שלא היה במדינה דנאמן שלא ידע:
ב סָעִיף א והלך למקום שאין יכולין למחות עש"ד סק"א וז"ל דאם ידע שזה מחזיק בשלו ולבסוף ירצה לטעון דהוי טרידנא ולא ידעתי שהיית מחזיק בשלי לא מהני והוי חזקה וזהו כוונת הב"י וכו' ולכאורה אין פי' לדברים הללו דז"ל הב"י אחר שכתב דברי הנ"י דמזה יש ללמוד וכו' כתב וז"ל ודין זה ליתא אלא להמפרשים שלא היה לו פנאי למחות וכו' עי"ז תמהו הד"מ והב"ח דהא אפי' להמפרשים שלא ידע מהחזקה מוכח ג"כ כך דינא דהנ"י ע"ש בדבריהם ולפ"ז דברי הש"ך תמוהין דבמה תי' קושי' הד"מ על ב"י בהדין שחידש הש"ך וגם הדין שחידש הש"ך אינו מובן לכאורה ונראה דדברי הש"ך פשוטין דהנה דברי הנ"י ג"כ תמיהין כמו שתמה בתומים דמהיכן למד הנ"י דין זה מהש"ס ועוד דא"כ למה הוצרך לטעון בשוקי בראי הוינא ולפענ"ד לתרץ כל דבריהם דהנ"י הוכיח דינו שכתב שאף שבתחלה הי' יכול למחות רק בסוף הג' שנים לא היה יכול למחות דלא הוי חזקה וההוכח' הוא כמ"ש התומים כיון דבכל שנה היה שלשים יום בביתו ויומא דשוקא לא הי' רק בתלתין יומין האחרונים וא"כ הי' יכול למחות בתחילתן ע"ש בתומים ועוד כיון דלא אמרו בש"ס רק כל תלתין יומין בשוקא טריד משמע דתיכף אחר כלות יום השוק שוב אינו טריד וכן כתב הש"מ בהדיא דיותר מתלתין יומין לא טריד רק הכא משום דסוף השלשים יום היה סוף השלשה שנים אבל כל הראשונים אף שהי' טריד בשוקא מ"מ אחר כלות השוק וגם בחזירתו לביתו שוב אינו טריד והיה לו למחות קודם שהגיע לשוקא בראי במקום שהי' המחאה נשמעת א"כ מוכח דאף שאם מתחלה דיותר מתלתין יומין לא טריד רק הכא משום דסוף השלשים יום היה סוף השלשה שנים אבל כל הראשונים אף שהיה טריד בשוקא מ"מ אחר כלות השוק וגם בחזירתו לביתו שוב אינו טריד והיה לו למחות קודם שהגיע לשוקא בראי במקום שהיה המחאה נשמעת א"כ מוכח דאף שאם מתחלה היה במקום שיכול למחות מ"מ כיון שבסוף לא היה יכול למחות לא הוי חזקה ואין להקשות א"כ ל"ל למימר דהוי בשוקא בראי הא כיון דבסוף הג"ש היה טריד בשוקא ולא היה לו פנאי למחות לא הוי חזקה דזה אינו דבשלמא כשהולך למקום שא"י למחות יכול לומר דעתי היה מתחלה כשהלכתי לשוב ולמחות כמ"ש הד"מ בהדיא וז"ל דאמרינן דלמא היה בדעתו לשוב ע"ש משא"כ הכא שהשלשים יום היה בסוף הג"ש וא"א לו למחות אה"כ דהא היה יודע שיהיה בודאי טריד בשוקא א"כ היה לו למחות קודם התחלת יומא דשוקא ולזה הוצרך לטעון בשוקא בראי הוינא כלומר דבשנה הב' היה בדעתי לשוב קודם יומא דשוקא הרבה רק שנתעכבתי באונס וכיוצא אמנם לפי' השני דיש לו פנאי למחות ביומא דשוקא רק דיכול לטעון מחמת יומא דשוקא לא ידעתי שאתה יושב בביתי א"כ א"א לומר כלל כדעת הנ"י דבהשלשים ימים של השנים ראשונים לא הי' טריד בשוקא והי' יודע שהוא יושב בביתי רק כיון שבסוף השלשה שנים לא ידע מחזקת המחזיק אם הוא עדיין יושב בהבית מחמת טירדת השוק ג"כ לא הוי חזקה מטעם דבעינן דוקא שידע המערער בסוף השלשה שנים שהוא עדיין מחזיק בו צריך למחות אבל בתוך השלשה שנים שלא נגמרה עדיין החזקה אין המערער צריך למחות וכמו שעלה על דעת התומים הא ודאי א"א לומר כלל דא"כ למה היה צריך לטעון בשוקא בראי הוינא דאפי' היה בביתו כל הג"ש ובסוף הי' טריד בשוקא שלא הי' יודע בסוף השלשה שנים שהמחזיק עדיין מחזיק בביתו לא הוי חזקה וע"כ הני מפרשים שמפרשים הטעם דבשוקא טרידנא שלא היה יודע מהחזקה צריכין לפרש דבכל התלתין יומין שככל שלש שנים היה טרוד עד בואו לשוקא בראי ולא היה יודע כל הג' שנים מחזקת המחזיק ולכך לא הוי חזקה אבל אם היה יודע בתוך הג' שנים מחזקת המחזיק רק שבסוף הג"ש לא ידע מחזקת המחזיק כגון מחמת טירדת השוק וכיוצא הוי חזקה דכל שידע מהתחלת החזקה מחוייב המערער לחשוש שמא הוא מחזיק עוד וצריך למחות ומדלא מיחה המחזיק ולפ"ז א"ש דברי הב"י וגם דברי הש"ך למעיין ואם קודם כלות השלשה שנים הלך למקום שלא יהי' יכול למחות והיה יודע שלא ישוב למקום שיכול למחות עד סוף הג"ש לכ"ע הוי חזקה כיון דידע שלא יהי' יכול למחות וידע מהחזקה היה לו למחות רק במקום שיכול לומר דעתי הי' לשוב כתב הנ"י דלא הוי חזקה ואי נאנס בסוף בשלשה שנים ולא מיחה כמבואר בכתובות רפ"ב בהחזיק שנים בפניו ואחד שלא בפניו כגון שברח מחמת נפשות דלא הוי חזקה רק שהנימוקי יוסף הוסיף דאפי' הלך ברצון כל שיכול לומר דעתי הי' לשוב קודם כלות השלש שנים גם כן לא הוי חזקה:
א סָעִיף א בפני. ואפילו אם המערער הוא אינש דרגיל להקפיד מלהאכיל לאחרים משדהו אמרי' דלא קפיד עמו או לפירות הורידו או כפי שאר טענה של המערער. סמ"ע:
ב סָעִיף א טרודין. ה"ט דבעיירות רגיל להיות יומא דשוקא בכל שבוע מש"ה אין העם טרודים בו כל כך כ"כ סמ"ע (והב"ח כ' דבכפרים אין חדרים כראוי להיות ממונם בטוח. כנה"ג):
ג סָעִיף א והלך. נ"ל דאם מתחלה ידע שזה יחזיק בשלו ולבסוף הוא רוצה לטעון דהוי טרידנא ולא ידעתי שהיית מחזיק בשלי לא מהני והוי חזקה וכך הוא כוונת ב"י ע"ש ודלא כמ"ש בב"ח ופשוט. ש"ך:
ד סָעִיף ב שיברר. הטעם כתב הרא"ש ז"ל כיון שזה החזיק בשופי ג"ש והחזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה בו ולכך נמנע מלמחות עכ"ל והביאו הסמ"ע ע"ש (ונ"ל דאפי' שבועה א"צ וא"י לו' אתה ידעת שהייתי במקום רחוק דכיון דחזקה ברורה היא קיימא במקום עדים. ט"ז):
ה סָעִיף ג ממון. אם ברח מחמת שהי' חייב ממון לשררה אפשר דהוי כמו בורח מחמת נפשות. משפט צדק ח"א סי' ס"ט. כנה"ג):
א סָעִיף א החזיק בקרקע כו' אפי' כו'. ב"ב מ"א א' א"ל כמאן כר' יהודה כו':
ב סָעִיף א ואם החזיק כו' אפי' כו'. שם ל"ח מתני' וגמ':
ג סָעִיף א והיו אלו. מדקאמר שם דכל שתא ול"ק סתם דאתית תלתין יומי ש"מ שצצריך להיות בסוף ג"ש והי' יכול שבשנה הראשונה היתה ואין לומר להיפך שצ"ל בתחלת שלש שנים דהא אמרו שם לט ב' צריך למחות בסוף כל שלש כו':
ד סָעִיף א ולא ידעתי. רשב"ם שם:
ה סָעִיף א ויש מי כו'. שאין מצוי להם וכמ"ש בכתובות ד' א':
ו סָעִיף א וי"א דמזה. כנ"ל:
ז סָעִיף א שאם היה. מדסגי בתלתין יומי לבד:
ח סָעִיף א ואם היה. מדקאמר כל שתא כו' כנ"ל:
ט סָעִיף ב אין כל. כשיטת התוס' שם ך"ט ב' ד"ה שכוני כו' ע"ש:
י סָעִיף ד יש מי. ב"מ לח ולט אתמר שבוי שנשבה כו' תנאי היא כו' וש"מ מדר"ה אין מחזיקין בנכסי קטן כו' ומדפליגי באלו אם מורידין ואף מ"ד אין מורידין דלמא מפסיד להו אבל בלא"ה מורידין ש"מ שאין מחזיקין בנכסיהם:
יא סָעִיף ד ולא בנכסי שוטים. שם בורח ה"ה כשבוי כו' ובכתובות מח א' דשוטה כיוצא שלא לדעת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.