א שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁהֶחֱזִיקוּ בַּשָּׂדֶה שֵׁשׁ שָׁנִים, הָאֶחָד אֲכָלָהּ אג"ה וְהַשֵּׁנִי אֲכָלָהּ בד"ו, לֹא עָלְתָה חֲזָקָה לְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם. וְאִם עָשׂוּ חֲלוּקָה זוֹ בִּשְׁטָר, כֵּיוָן שֶׁעָבַר שָּׁלֹשׁ שָׁנִים עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה. וְכֵן אִם טוֹעֲנִים שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה זוֹ מִפִּלוֹנִי, וְעָשָׂה לָהֶם הַמּוֹכֵר שְׁטַר מֶכֶר, כֵּיוַן שֶׁעָבְרוּ שָּׁלֹשׁ שָׁנִים, עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה. וְהוּא הַדִּין לְעֶבֶד שֶׁהֶחֱזִיקוּ בוֹ בְּעִנְיָן זֶה.
ב אֲכָלָהּ הָאֶחָד שָׁנָה וּמְכָרָהּ לְאַחֵר וְהֶחֱזִיק גַּם הוּא שָׁנָה וּמְכָרָהּ גַּם הוּא לַשְּׁלִישִׁי; אִם מָכְרוּ זֶה לָזֶה בִּשְׁטָר, עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה; וְאִם הָיָה הַמֶּכֶר בְּלֹא שְׁטָר, לֹא עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה.
ג אֲכָלָהּ הָאָב שָׁנָה וָמֵת וִירָשָׁהּ הַבֵּן וַאֲכָלָהּ שְׁתַּיִם, אוֹ שֶׁאֲכָלָהּ הָאָב שְׁתַּיִם וְהַבֵּן שָׁנָה, אוֹ שֶׁאֲכָלָהּ הָאָב שָׁנָה וְהַבֵּן שָׁנָה וְהַלּוֹקֵחַ שֶׁלְּקָחָהּ מֵהַבֵּן שָׁנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְהוּא שֶׁלְּקָחָהּ בִּשְׁטָר.
ד אֲכָלָהּ בְּחַיֵּי הָאָב, שֶׁהָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה, שָׁנָה; וּבִפְנֵי בְּנוֹ, שְׁתַּיִם; אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שְׁתַּיִם וּבִפְנֵי בְּנוֹ שָׁנָה; אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה וּבִפְנֵי הַלּוֹקֵחַ מֵהַבֵּן שָׁנָה; הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה, וְהוּא שֶׁמָּכַר הַבֵּן שָׂדֶה זוֹ בִּכְלַל שְׂדוֹתָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא הִכִּיר הַמַּחֲזִיק שֶׁנִּמְכְּרָה וּלְפִיכָךְ לֹא נִזְהַר בִּשְׁטָרוֹ. אֲבָל אִם מָכַר הַבֵּן שָׂדֶה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשָׂדֶה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵין לְךָ מְחָאָה גְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהוּא שֶׁמְּכָרוֹ בִּשְׁטָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר:
א סָעִיף א ואם עשו חלוקה זו בשטר. פי' שני השותפין טוענין לקחנו אותו יחד בשותפות מהמערער ושטר היה לנו ממנו ואבדנו אותו וכשקנינו אותו ביחד עשינו בינינו שטר שותפות שזה יאכל פירות כל השדה שנה ראשונה והשני בשנה שנייה וכן יהלך בסבוב ואותו שטר שותפות הוא בידם לפני ב"ד לעת עתה יש להן חזקה מיד אחר כלות ג' שנים הראשוני' אע"פ שלא אכל שום אחד מהן ג' שנים דשניהן נחשבין כחד כיון דיש לשטר קול דקנו אותו יחד והוה ליה להמערער למחות קודם כלות ג' שנים וק"ל:
ב סָעִיף א ועשה להם המוכר שטר מכר. פירוש ואותו שטר מאותו פלוני המוכר הוא בידם עתה לפני בית דין אלא שאינו מבורר אם אותו פלוני קנאה מהמערער ואם בתורת גזילה בא לידו ומכרו להן אפילו הכי חזקתן חזקה מיד אחר ג' שנים הראשונים אע"ג דלא אכל שום אחד מהן ג' שנים וגם לא חלקו יחד בשטר כנ"ל כיון דמכר להן אותו פלוני בשטר יש לו קול והוה ליה להמערער למחות וטוענין להם שאותו פלוני ודאי קנאה מהמערער מיהו צריך להיות ידוע שדר בה איתו פלוני יום אחד וכ"כ בטור ויתבאר לקמן בסי' קמ"ו בס"ד ע"ש:
ג סָעִיף ג וירשה הבן ואכלה כו'. באב ובן אין צריך שטר דהכל יודעין דהבן בא מכח ירושת אביו ואין להמערער התנצלות לומר סברתי שבתורת גזילה אכלה מה שאין כן בלוקח שלקח מהבן וזהו שסיים המחבר דוקא בהלוקח וכתב והוא שלקח בשטר וק"ל והמ"מ פי"ג מטוען כ' בשם הרמב"ן והרשב"א דאפילו החזיק הבן בקטנותו חזקתו הוי חזקה כיון שהתחיל אביו החזקה שהיה גדול והבן מכח אביו בא וכ"כ פי"ב מטוען שכן משמע מדברי הרמב"ם אלא שבפי"ג מטוען בשם קצת מפרשי' כתב דבעינן שיהא גדול גם הבן ובבא שאחר זה בהחזיק בפני האב ובפני הבן לכ"ע בעינן שיהא הבן גדול לעת ההוא משום דאין מחזיקין בנכסי קטן ולדעת רשב"ם שם בעינן שיהא הבן גדול אפילו בתחלת החזקתו שהחזיק בפני האב ע"ש ובהגד"מ:
ד סָעִיף ד אין לך מחאה גדולה מזו. לשון הטור והיה לו להמחזיק לשמור שטרו לעול' ור"ל דמכירת הבן עדיף משאר מחאה דשם אם ישתוק ג"ש אחר המחאה נראה כחוזר בו מן המחאה כמ"ש הטור והמחבר בסי' קמ"ו ס"ה אבל הכא כיון שמכרה לאחר א"א לחזור בו מהמחאה שאפי' אם יודה שהמחאתו היתה שלא כדין והשדה של המחזיק אין בדבר זה כלום לחוב להלוקח אשר"י והמחבר אף שלא כ' כאן בפירוש תיבת לעולם כתבו בסי' קמ"ו שני פעמי' בס"ו ובס"ט ע"ש גם הטור חזר וכתבו שם וכתב עוד שם סל"ב ול"ג בשם הרא"ש ור' ישעיה דהא דצריך ליזהר בשטרו לעולם היינו דוקא כשאין המחזיק יודע שיש שטר להלוקח דאז ירא לומר ממך קניתיהו דשמא יבא המוכר לערער עליו אבל אם יודע שיש לו שטר נאמן המחזיק לומר לאחר ג' שנים ששהה בידו בפני הלוקח קניתיהו מהמוכר במגו שהיה אומר ממך קניתיהו וגם המחבר כתבו שם בסכ"א ע"ש וא"ת הא הרא"ש כתב דלא הוה המכירה דבן ללוקח מחאה כי אם בשטר דאית ליה קלא וא"כ איך נאמר דאין לו מגו משום שמא אין לו שטר י"ל דאף דכל מחאה צריכה להיות באופן שיכול המחזיק להוודע ומיהו לא בעינן שיודע עכ"פ וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס קמ"ו דאף אם אמרו העדי' שמיחה בפניהם לא הוצאנו מפינו לפני שום אדם שעשה המערער מחאה אפילו הכי הוי מחאה כיון דהמערער עשה את שלו ומיחה באופן שהיה יכול להוודע ומה"נ נאמר כאן אף שהמכירה היתה בשטר כי זולתו אין להמכירה קול מ"מ אפשר דלא שמע המחזיק מהמכירה דהוא כמחאה ומ"ה לא רצה המחזיק לטעון בפני ב"ד דחזר וקנאה מהלוקח מהבן וק"ל:
ה סָעִיף ד והוא שמכרה בשטר ☜ וכ' הרשב"א סי' תרמ"ב דאם הקדישה המערער לאחר שאכל המחזיק שנה אפילו הקדישה שלא בשטר נתבטלה החזקה דשלמו לו שאר שני חזקה בפני מי שאינו יודע למחות וע"ל ס"ס קמ"ט מזה ד"מ ס"ס זה:
ו סָעִיף ד אפילו שלא בשטר בטור מסיים בטעמו ז"ל דדוקא גבי לקוחות המחזיקין בעינן שטר כי אין להמערער לחקור אם יחזיקו כראוי אם לא שיתברר הדבר ממש בקול אבל הכא המחזיק יש לו לחקור שלא ימכור אחר שדהו עכ"ל ועפ"ר:
א סָעִיף ג והוא שלקח בשטר בתומים נסתפק אם הבן מכרה סתם בכל שדותיו אי הוי חזקה כיון שבסתם ליכא קלא כמבואר בסעיף ד' ולפענ"ד נראה פשוט דהוי חזקה ביון שהוא יושב בתוכה ומחזיק בו כדרך שהחזיק המוכר שלו והוא לקח כל שדותיו בשטר דאית ליה קלא דמי ממש ליורש אף דהיורש ג"כ אינו יורש דבר שאינו שלו ומ"מ כשהמוריש החזיק שנה והיורש שנתיים הוי חזקה מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק ג' דהכל יודעין דהבן בא מכח ירושת אביו ואין לו התנצלות כו' ה"נ כיון דאית ליה קלא שלקה כל שדותיו מהמוכר לו והכל יודעין שהלוקח בא מכחו אין לו התנצלות וממקום שהביא התומים ראיה הוא ראיה ברורה לזה מכ"ב דף מ"א דרמי אהדדי בריית' דאכלה האב שנה מברייתא דאכלה בפני האב והקשו התוס' והרמב"ן דח"ל לשגויי כאן בשטר וכאן שלא בשטר ותי' הרמב"ן דשני הברייתות גבי הדדי תניא ע"ש א"כ כי משני הש"ס דמיירי הברייתא דאכלה בפני האב כמכר כל שדותיו סתם א"כ בודאי דגם הבריית' דאכלה האב שנה והלוקח שנה מיירי ג"כ במכר כל שדותיו סתם ואפ"ה יש חזקה להלוקח הרי מוכח כמ"ש:
ב סָעִיף ד והוא שמכרה בשטר אף דמחאה סגי בעדים בלא שטר שאני מחאה שהזכיר שם המחזיק במחאתו דל' המחאה הוא דוקא שיאמר פ' שיושב בחצרי הוא גזלן וכו' כמבואר בסי' קמ"ו סעיף ד' וא"כ אף אם העדים א"י שפלוני שיושב בה חברך חברא אית ליה שמוציאין קול על פ' שהוא גזלן או שהן בעצמן יגידו לו אבל כשמוכר סתם שדה זו יש לחוש דילמא העדים אינן יודעין כלל מישיבת המחזיק בה ועל המכירה אינן מוציאין קול שיהיה נשמע בלא חקירה אם לא כשהיה בשטר:
ג סָעִיף ד שמכרה בשטר עסמ"ע ס"ק ה' שכתב בשם הרשב"א דהקשה אפילו שלא בשטר נתבטלה החזק' כיון ששלמו שני החזק' בפני מי שא"י למחות ע"ש ולכאורה קשה דא"כ אפי' מכרה שלא בשטר נמי דהא כתב הרב בהג"ה סי' קמ"ו סעיף ד' בנתנה להמערער בסתר דאפי' מיחה המערער דאין מחאתו כלום דהמחזיק יכול לומר לא חששתי במחאתך וכיון דמכירה בעדים לית ליה קלא אפילו אם מיחה הלוקח יכול המחזיק ג"כ לומר לא חששתי למחאתך והוי ג"כ כשלמו שני החזקה בפני מי שא"י למחות כיון דהמחאה מהלוקח לא מהני. אמנם נרא' לחלק דבכאן מהני מחאת הלוקח דהא בש"ס הקשה להא דמוכר בעדים לית ליה קלא דהא המוכר בעדים גובה ממשעבדי ומשני לקוחות אפסדי אנפשייהו ופי' רשב"ם דהלקוחות חוקרין משא"כ המערער אינו חוקר עיין שם וכן צריך לומר דהמחזיק גם כן אינו חוקר דהא המחזיק בפני הלוקח שלא בשטר לא נחשב למחאה וע"כ הוא מה"ט וכיון דהלוקח מיחה בפני עדים והמחאה נשמע ממילא להמחזיק כיון דמזכיר שם פ' בהמחאה וכיון דהמחזיק שמע מהמחאה חוקר הדבר וע"י החקירה יתוודע לו מהמכירה שמכרת המערער והיה לו לאזהורי בשטרא משא"כ בנתן בסתר בסי' קמ"ו סעיף ד' מיירי שמכר בכתב יד רק שנתקיים כמו שאבאר לקמן שאף ע"י החקירה לא יתוודע לו ודאי יכול לומר לא חששתי במחאתך ולפ"ז ה"ה דחזיק ביהודה ומכר להלוקח שהיה בגליל בסוף שלש דג"כ לא הוי חזקה כיון דהלוקח שוב לא היה יכול למחות הרי שלמו שני החזקה בפני מי שא"י למחות כמו בהקדישה אמנם לכאורה קשה לפי מ"ש הרמב"ן בב"ב דף מ"א בטעם דמהני חזקה להקטן דטעמא דהחזקה הוא מדלא קפיד רק שבתוך שלש איכ' ריעותא מדלא היה זהיר בשטרו ע"ש ומשמע דהחזקה נגמר מיד אפי' בתוך שלש רק משום ריעותא דשטרא לא הוי חזקה תוך ג' א"כ בהקדישה אמאי לא הוי חזקה הא כיון דלא שמע ליכא גבי ריעותא דשטרא והחזקה נגמר אצלו מיד קודם שמכרה מה"ת לא יהי' חזקה לכן נראה דהעיקר כמ"ש הרשב"א הובא בשיטה מקובצת ב"ב דף ך"ט בד"ה אלא מעתה וז"ל כיון דרובן של ב"א מקפידין באכילת פירות של ג"ש וכו' ובפחות מכאן לא קפדי אף לוקח זה חושש ונזהר בראיותיו כל שני דמימר אמר שמא יבוא היום או מחר ויערער וכו' ואע"ג דבי בר אלישוב דקפדי טובא לא הוי חזקה בפחות מג' שגים דילמא משום כיון דרובן של ב"א אין דרכן להספיד נזהר בשטרו שמא יטעון שלא הקפיד כמו שאר ב"א וכו' ע"ש כוונתו בדבר זה באומדנא דב"ד תליא אי אדם זה מקפיד או לא וא"כ המחזיק מחוייב ליזהר בשטרו דאימר יאמרו הב"ד שאדם זה אינו חשוב מקפיד וגם הרמב"ן נראה שכיון לזה ומ"ש שבתוך שלש כו' כוונתו למאן שדרך להקפיד כבי בר אלישוב אבל אין סברא כלל לומר שלהרמב"ן הוי חזקה מיד דהא אפי' בגוררות בעינן ג"ש אע"ג דלאו בני שטרא נינהו וכן מוכח מכל הפוסקים שהעיקר החזקה נגמר בסוף ג' ולזה אפילו בהקדישה נהי דליכא גבי ריעותא דשטרא כיון דלא שמע מההקדש מ"מ גם החזקה וראיה ליכא גביה כיון דלא נגמר החזקה והראיה עד סוף ג' ובסוף ג' היה ת"י הקדש וליכא שוב ראיה מדלא מיחה ולכן בגודרות אף דליכא שטרא מהני חזקה שלא בפניו דהיה לו להקפיד אפילו שלא בפניו ומדלא הקפיד איכא ראיה שמכרה והא דבקרקע בהי' במקום שאין המחאה נשמעת דלא הוי חזקה אפילו לא הקפיד ולא מיחה שלא בפניו נראה הטעם כיון דאין המחאה נשמעת שוב איכא ריעות' דשטר' גבי המחזיק דהיה לו להזהר בשטרא מחשש דאימר מוחה זה והמחאה אינה נשמעת ולכך לא הוי חזקה כמו בבי בר אלישוב דלא הוי חזקה מטעם ריעותא דשטר' ולפ"ז נראה דבגודרות דעיקר החזקה הוא מדלא הקפיד ואפילו שלא בפניו אמרי' דהיה לו להקפיד בפני אחרים א"כ אין חילוק בין שהוא במקום שהמחאה נשמעת או שאינם נשמעת כיון דליכא לכשנגדו ריעותא דשטרא מהני החזקה ואפשר דלא חילקו חז"ל בין גודרת לקרקע וכיון דבקרקע לא הוי חזקה במקום שאין המחאה נשמעת לא ירויח בזה במה דלאו בני שטרא הוא כמו שכתב הרמב"ן לענין אם המחזיק קטן:
א סָעִיף א בשטר. פי' שטוענין שלקחו השדה יחד בשותפות מהמערער והיה להם שטר ממנו ונאבד רק שאותו שטר חלוקה שעשו ביניהם שזה יאכל פירות שנה זו כו' הוא בידם עתה לפני הב"ד יש להן חזקה מיד אחר כלות ג"ש הראשונים. סמ"ע:
ב סָעִיף א מכר. פי' ואותו השטר הוא בידם בפני ב"ד אלא שאינו מבורר אם אותו פלוני קנאו מהמערער או בתורת גזילה בא לידו ומכרו להן אפ"ה חזקתן חזקה מיד כנ"ל כיון דאותו פלוני מכר להן בשטר יש לו קול וה"ל להמערער למחות מיהו צריך שיהא ידוע שדר בו אותו פלוני יום א' וכ"כ בטור ויתבאר בסי' קמ"ו בס"ד ע"ש. שם:
ג סָעִיף ג הבן. באב ובן א"צ שטר דהכל יודעים דהבן בא מכח ירושת אביו ואין להמערער להתנצל ולומר סברתי שבתורת גזילה אכלה משא"כ בלוקח שלקח מהבן סיים המחבר וכתב דדוקא אם לקח בשטר כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.