א שְׁנַיִם שֶׁחֲלוּקִים בַּדָּבָר, וְאֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֻחְזָק בּוֹ, כְּהַהִיא אַרְבָּא דַּהֲווּ מִנְצוּ עָלֶיהָ בֵּי תְרֵי, וְכָל חַד אָמַר: דִּידִי הִיא, כָּל דְּאַלִּים גָּבַר, וְאוֹתוֹ שֶׁתִּגְבַּר יָדוֹ תְּחִלָּה, הוּא שֶׁלּוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא הָאַחֵר רְאָיָה. וּמִיהוּ, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ, וְצָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יָבִיא הָאַחֵר רְאָיָה, אַף אִם תִּגְבַּר יָדוֹ, אֵין מַנִּיחִין לִקַּח מִזֶּה שֶׁגָּבְרָה יָדוֹ תְּחִלָּה.
ב בָּא שְׁלִישִׁי וַחֲטָפָהּ, בְּטַעֲנָה שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אֵין לַשְׁנַיִם הָאֲחֵרִים בּוֹ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁזֶּה שֶׁהוּא מֻחְזָק בּוֹ טוֹעֵן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם חֲטָפָהּ בְּלֹא טַעֲנָה, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיָּשִׁיב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד (טוּר סָעִיף ג' בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ), שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי יָשִׁיב. וְאִם הוּא קַרְקַע וְהֶחֱזִיק בּוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתָיו, גּוּף הַקַּרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת, אֲבָל הַפֵּרוֹת צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
ג אִם אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם הַחֲלוּקִים עַל דָּבָר זֶה בָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר: תִּפְסוּהוּ עַד שֶׁאָבִיא רְאָיָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם תְּפָסוּהוּ בֵּית דִּין מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, אוֹ שֶׁעָבְרוּ וּתְפָסוּהוּ, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר שֶׁל מִי הוּא.
ד אִם הֵם חֲלוּקִים עַל שָׂדֶה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם מֻחְזָק בָּהּ, כְּגוֹן שֶׁמֵּת בַּעַל הַשָּׂדֶה וּשְׁנַיִם בָּאִים לְיָרְשׁוֹ, כָּל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי קָרוֹב וְרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, וְאֵין לְשׁוּם אֶחָד עֵדִים, כָּל דְּאַלִּים גָּבַר. וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן קל"ח אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מֻחְזָקִים (מַאי דִּינָם) ; וְאִם גָּבַר הָאֶחָד וְאָכַל פֵּרוֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא הַשֵּׁנִי עֵדִים שֶׁהוּא קָרוֹב, וְאֵין הָעֵדִים יוֹדְעִים אִם זֶה שֶׁגָּבַר הוּא קָרוֹב אוֹ לֹא, מוֹצִיאִין מִזֶּה שֶׁגָּבַר, שֶׁהוּא סָפֵק קָרוֹב וְהָאַחֵר קָרוֹב וַדַּאי. וְהוּא הַדִּין אִם הַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא קָרוֹב יוֹתֵר מֵהָאַחֵר, מוֹצִיאִים מִזֶּה שֶׁגָּבַר וְנוֹתְנִים לְזֶה שֶׁקָּרוֹב יוֹתֵר, וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר כָּל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל אֲפִלּוּ אֵין יָדוּעַ שֶׁאֲכָלָם אֶלָּא עַל פִּיו שֶׁהוֹדָה בָּהֶם. הַגָּה: דָּבָר שֶׁהַפּוֹסְקִים חוֹלְקִים בּוֹ, וְלֹא תָפַס חַד מִנַּיְהוּ, אִם הוּא דָבָר דְּשַׁיָּךְ בּוֹ חֲלֻקָּה, חוֹלְקִין. וְאִם לֹא שַׁיָּךְ בֵּהּ חֲלֻקָּה, כָּל דְּאַלִּים גָּבַר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שנ"ב).
א סָעִיף א וצריך לישבע כו' פי' היסת:
ב סָעִיף א אף אם תגבר ידו אין מניחין. עיין לקמן סי' רמ"ה סי"א ודעת התוס' פ"ק דמציעא דף ו' ע"א ד"ה והא הכא כו' ובהגהת מרדכי והגהת אשר"י והאגודה שם בשם ר"י נראה להדיא דאם חזר ותקפה ממנו זוכה ע"ש וכן הוא בהגהות מיי' ספ"י דטוען והובאה בתשוב' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סימן ל"א דף קי"ג ריש ע"ג ולדעתי אישתמיט לב"י כל הנך מחברים שהרי לא הביאם בספרו ב"י כלל הלכך נראה לדינא דאם חזר ותקפה אין מוציאין מידו כיון דפלוגתא דרבוותא היא וגם רובא נינהו עי' בתשוב' מהרשד"ם סי' שכ"ח:
ג סָעִיף ב עד שישיב לכל אחד כו' ומתוס' מוכח כהרמב"ן וגם מוכח מדבריהם שם שגם דעת רשב"ם כן שא"צ להחזיר לכל א' כו' וצריך לומר שהיה להם גירסא אחרת ברשב"ם וכדאיתא במהרש"א שם וגם דברי הרא"ש יש לכוין כדעת התוס' ורמב"ן ע"ש ודוק וגם הנ"י כתב כהרמב"ן וכן מוכח לפע"ד דעת הרמב"ם פט"ו מה' טוען שכ' גבי שדה ואם בא שלישי ותקף מהן מסלקים אותה ממנה ואם איתא למה השמיט עיקר הדין דבארבא צריך להחזיר לכל א' וא' וכ' דין אחר במקומו דבשדה מסלקין אותו אלא ס"ל דאין חילוק בין ארבא לשדה ובכל ענין מסלקין אותו ואין צריך לשלם לכל אחד ואחד ודוק וכן משמע להדיא בר"י נתיב י"א ח"ב שכ' וז"ל ואם בא א' מן השוק לגזול אותה מוציאין אותו מידו עכ"ל ואי הוי ס"ל כהטור הוי כ' דצריך לחזור לכל אחד ודוק. עיין בס' ב"ה ודו"ק:
ד סָעִיף ד ואם גבר הא' כו'. עיין בחדושי הרמב"ן ובספר המלחמות ובעל המאור ודוק:
ה סָעִיף ד אפי' אין ידוע שאכלם אלא על פיו כו' וה"ט שהרי לא טען שקנה השדה להיות אכילתו ראיה אטענתו אלא טוען שירש הקרקע והקרקע יוצא מתחת ידו בעדים הללו ואין לו מגו נגדו ממילא צריך לשלם ג"כ הפירות עכ"ל סמ"ע והיא מהתוס' והגהת אשר"י ומחדושי הרמב"ן נראה שחולק ע"ש ואפשר לפרש גם דברי הטור והמחבר שהיא ספק אף לטוען וכפי' הרמב"ן בחדושיו וא"כ ליכא כאן מגו ודוק מיהו לקמן סי' קמ"ה ס"ג מוכח דעת הטור כדעת התוס' אבל בריב"ש סי' של"ו מוכח כהרמב"ן וכ"כ הנ"י וכן משמע ברשב"ם דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר רב נחמן כו' וכן בדף ל"ד ע"א ד"ה אלא אי דמי' כו' וכן משמע בבעל המאור וכן נראה עיקר ועיין בתוס' ודוק היטב ועיין לקמן סי' שצ"ו וסמ"ג:
ו סָעִיף ד כל דאלים גבר. עיין בסמ"ע סק"י עד ונסתלק תמיהת הע"ש כו' וסבר כו' שלא כדת השיג על הע"ש דתמיהת הע"ש נכונה וידע מקור תרומת הדשן שהרי כ' שמהגמ' פ' הניזקין אין ראיה ששם לא הי' אפשר בענין אחר שאם יאמרו הב"ד לתופסו בב"ד עד שיתברר הדבר מי יוכל לאסוף המים בחפניו אם יאמרו יהיו מונחים ולא יגעו בהם המים ירוצו וילכו לאבוד או יבאו אחרים ויקחום וא"א לשומרם לכך לא מצאו להם שום תקנה בעולם רק כל דאלים גבר מה שאין שייך לומר כן בשאר עניינים שהפוסקים חולקים בהם יש לתופסו בב"ד והב"ד ימכרוהו ויחלוקו בדמים או בדין גוד (או) איגוד דהא ע"כ לא אמרי' בר"ס זה כל דאלים גבר אלא מטעמא שמי שהוא שלו ימסור נפשו עליו כו' וזה לא שייך אלא בדבר שהתובע בעצמו יודע האמת ואין הב"ד יודעים אבל הכא מה שייך לומר שזה התובע ימסור נפשו יותר מחברו במה ברור הדין יותר לתובע מלדיין או מלחברו דנימא ימסור נפשו כו' כ"כ בע"ש כאן ובס"ס ק"ע ודבריו נכונים מאד ובהכי מתיישב נמי שפי' דברי מהר"ם שבמרדכי פ"ק דב"ב משום דחלוקה לא הי' אפשר התם ואתי נמי שפיר דברי רשב"ם דכ' טעמא דפסקי' כל דאלים גבר גבי ארבא דשמא יבאו עדים ויעידו של מי הוא ונמצא הב"ד שבורים ונסתרים במה שפסקו כבר חלוקה כו' (ומ"ש שם סמ"ע ודברי המרדכי דב"מ ור"פ המוכר את הבית כו' ליתא שם רק במרדכי פ"ק דב"ב וכן הוא בת"ה שם) לכך אין ב"ד נכנסים לדבר ולכך כל דאלים גבר עכ"ל משמע דבספיקא דרבוותא לא שייך האי טעמא ושפיר יש לב"ד לכנוס בדבר ולפסוק דין חלוק' ואפשר דגם הת"ה והר"ב שכתבו ואם לא שייך ביה דין חלוקה ר"ל דלא אפשר למיעבד חלוקה כגון הך דס"ס ק"ע ותשובות מהר"מ שם ולא דקו בלשון ודוק. מיהו כל זה לענין לכתחלה אבל אי תפס חד מנייהו לא מפקינן מיניה דאפילו תפס מרשות חברו לא מפקינן מיניה בפלוגתא דרבוותא ועיין בספרי תקפו כהן הארכתי בדינים אלו:
א סָעִיף א וכל חד אומר דידי הוא. ברמב"ם מבואר דה"ה אם הביא כל א' עדים שהוא שלו או של אבותיו או שאכלה שני חזק' דינא הכי וכ"כ הטור בסי' קמ"ו סל"ד והוא מגמרא דפרק חזקת הבתים:
ב סָעִיף א כל דאלים גבר. באשר"י בפ"ק דב"מ מבואר הטעם דלא רצו לתקן בהא דיחלוקו שמא נפסיד לזה שהוא כולו שלו וסמכו ע"ז שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר מהאחר ואדרבא האחר לא ימסור נפשו כולי האי שיאמר מה בצע שאמסור נפשי והיום או מחר יביא הלה ראיה ויוציאנו מידי והואיל שכל אחד אומר שלי הוא ואין שום אחד מוחזק בו וגם ליכא דררא דממונא בו לכל אחד אוקמוה אחזקות הללו ולא מיחו ביד מי שגבר ידו משא"כ בשנים אוחזים בטלית והדומה לו דכיון דכל אחד תופס בו וכל מה שאדם תופס בו הוא בחזקת שלו ואי היינו אומרים בו דכל דאלים גבר היה אחד גוזל מה שביד חבירו הלכך פסקו בו דין חלוקה כמבואר בסי' שלפני זה:
ג סָעִיף א וצריך לישבע שהוא שלו קמ"ל בזה דל"ת כיון דברשות חכמים עשה מה שעשה שיחזיק בו בלא שבועה ועפ"ר:
ד סָעִיף א אף אם תגבר ידו גם בזה מבואר באשר"י פח"ה הטעם משום דלא רצו חז"ל לתקן דבר שיהא כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ולמחר יגבר זה וסמכו אחזקה וכנ"ל:
ה סָעִיף ב בא שלישי וחטפ' כו'. פי' חטפה בעוד ששנים הראשוני' מערערי' עליה אבל אם כבר תקף בו הא' כשם שלא מהני בו כשיתקף מידו השני שכבר עורר עמו כן לא יועיל תקיפת זה השלישי עפ"ר:
ו סָעִיף ב ואין לו תקנה עד שישיב. פי' אין לו כפרה עד שישיב כו' כדין גזלה דצריך להשיב ליד הבעלים אבל לא להוציא מידו להפקירה כבראשונה ועפ"ר מ"ש בישוב ל' הגמרא:
ז סָעִיף ג אין שומעין דחיישינן שהוא רמאי ואין לו ראיה והוא אומר כן כדי להפסיד לחבירו שלא יתקף בה דתו אינו יכול להוציא מידו בלי ראיה משא"כ כשהוא ביד ב"ד שאז גם חבירו לא יוכל לתקוף בה ולהביאה לידו בלא ראיה ויפשר עמו:
ח סָעִיף ד אפילו אין ידוע שאכלם אלא פיו שהודה בהם. ואפי' אכלם ג"ש וה"ט שהרי לא טען שקנה השדה להיות אכילתו ראיה אטענתו אלא טוען שירש הקרקע מקרובו שמת וכיון שלהפירות שאכל אין לו זכות אלא מכח הקרקע והקרקע יוצא מתחת ידו בעדים הללו ואין לו מיגו נגדו ממילא צריך לשלם גם כן הפירות ועפ"ר:
ט סָעִיף ד ולא תפס חד מינייהו ואם תפס חד מינייהו ע"ל סי' כ"ה ולקמן סי' קע"ה סמ"ה ובס"ס רנ"א:
י סָעִיף ד ואם לא כו' כל דאלים גבר. דין זה כ' מהרא"י בת"ה סי' שי"ב דהביא שם דברי הגמ' דפ' הניזקין ודברי המרדכי רפ"ק דב"מ ור"פ המוכר את הבית דאמרי' בפלוגתא דרבוותא דלא אתמר בהו הלכתא לא כמר ולא כמר דכל דאלים גבר ומדברי הרמב"ם משמע דלא אמרי' כל דאלים גבר כ"א בדבר (שלא) שנוכל לעמוד על הדבר של מי הוא (מטעם שנתבאר לעיל) משא"כ בפלוגתא דרבוותא דמי יעיד או יכריע הלכה כמאן וכדי ליישב דבריהם כתב דנ"ל דודאי חלוקה עדיפא כל היכא דליכא למיקם אמילתא אבל היכא דלא שייך חלוק' כגון בההיא דנזקין דאי הוה שתו עלאי פלגא דיומא וכן תתאי עדיין היה קפידא מאן יתחיל ברישא כו' ותו דדלמא בכה"ג הוה ודאי פסידא לתרווייהו ובהכי מתיישב ההוא דתשובו' מוהר"ם דפ"ק דב"ב משום דהחלוקה לא היה אפשר התם עכ"ל מהרא"י שם ובזה מבוארי' דברי מור"ם ז"ל ונסתלק ממנו תמיה' הע"ש שתמה עליו בזה ע"ש וסבר שדברים הללו כתב מור"ם מעצמו ולא עיין בדברי מהרא"י והמרדכי הנ"ל ודו"ק:
א סָעִיף א דידי. וה"ה אם כל א' הביא עדים שהוא שלו או של אבותיו או שאכלה שני חזקה דינא הכי כמ"ש הט"ו בסי' קמ"ו סל"ד והוא מהש"ס פ' חז"ה. סמ"ע:
ב סָעִיף א גבר. (הט"ז כ' דצ"ע לטעם הרא"ש לפי שסומך על ראיות שיש לו הא בסי' ק"ע גבי אמת המים לא שייך טעם זה ובת"ה סי' שנ"ב איתא דחכמים תקנו בזה כן אע"ג דלית ביה טעמא ע"ש):
ג סָעִיף א לישבע. פי' היסת וקמ"ל דל"ת כיון דברשות חכמים עשה שיחזיק בו בלא שבועה. סמ"ע:
ד סָעִיף א תגבר. והש"ך כ' דמדע' התו' ושאר פוסקי' נראה להדיא דאם חזר ותקפה ממנו זכה וכיון דפלוגתא דרבוותא היא וגם רובא נינהו נראה לדינא דאם חזר ותקפה אין מוציאין מידו וע"ל סי' רמ"ה סי"א ובתשו' מהרשד"ם סי' שכ"ח עכ"ל (ר' ירוחם והרדב"ז הביאו ו' חלוקים בממון המוטל בספק ובכנה"ג העתיקו בפרטן עיין שם ובתשו' משאת בנימן סי' י"א):
ה סָעִיף ב שישיב. פי' הסמ"ע שאין לו כפרה עד שישיב לכ"א כדין גזילה דצריך להשיב ליד הבעלים ולא להוציאה מידו להפקירה כבראשונה ע"כ והש"ך כת' דמתוספות מוכח כהרמב"ן שא"צ להחזיר לכל א' כו' והביא גם דעת שאר פוסקים דס"ל כן ע"ש:
ו סָעִיף ג אין. דחיישינן שהוא רמאי ואין לו ראיה ואומר כן כדי להפסיד לחבירו שלא יתקף בה דתו א"י להוציא מידו בלי ראיה משא"כ כשהוא ביד ב"ד שאז גם חבירו א"י לתקוף בה ע"כ יפשר עמו. סמ"ע:
ז סָעִיף ד על פיו. ה"ט שהרי לא טען שקנה השדה אלא טוען שירשו מקרובו וכיון שהקרקע יוצא מתחת ידו בעדים הללו ואין לו מגו נגדו ממילא צריך לשלם גם הפירו' שאכל. שם):
ח סָעִיף ד חולקים. (הט"ז כת' דה"ה מידי דקאי בתיקו והביא ראיה מדברי ת"ה סי' שנ"ב ע"ש ואם תפיס חד מינייהו ע"ל סי' כ"ה ולקמן סי' קע"ה סמ"ה ובס"ס רנ"א:
א סָעִיף א ואין שום א' כו'. כנ"ל בסי' קלח ס"א בתוס' הנ"ל דב"מ וב"ב:
ב סָעִיף א (ליקוט) וכ"ז שלא כו'. ממ"ש בב"מ ו' א' את"ל תקפה כו' כיון דאמר מר כו' ואם איתא הלא אף בתקפה כיון דהוא חזר ותקפה אין תקיפת הראשון כלום ולא חייל הקדש כלל דלא כתוס' שם שדחקו עצמן וס"ל דלא כהרא"ש וש"ע כאן ע"ש ד"ה והא (ע"כ):
ג סָעִיף ב הקרקע אינה. ב"ק קיז ב' שטפה נהר כו' ובפ"ג דסוכה:
ד סָעִיף ד שהוא קרוב ואין כו'. כגי' ר"ח שס בתוס':
ה סָעִיף ד וה"ה אם. כגי' הרי"ף בלשון הראשון:
ו סָעִיף ד אם הוא דבר כו' חולקין. ב"ב ל"ד ול"ה ומ"ש משני שטרות כו' התם ליכא כו' ובדבר שהפוסקים חולקין ג"כ ליכא למיקם עלה דמאן יכריע והלכך חולקין או שודא דדייני ובזה"ז אין אומרים שודא דדייני כמ"ש הר"ח בכתובות מהא דקאמר רב נחמן שם דאנא דיינא ומר לאו דיינא מ' דוקא דיין מומחה כר"ן וא"כ ע"כ חולקין:
ז סָעִיף ד ואם לא כו'. גטין ס' ב' השתא דלא אתמר כו' כל דאלים גבר והקשה בתה"ד למה לא אמרו חולקין כנ"ל מהא דב"ב ותי' הנ"מ בדבר דשייך חלוקה אבל בבני נהרא לא שייך חלוקה וצ"ע בדין זה ועבתה"ד שנסתפק בזה ועבתוס' ר"פ המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ב ב)' ד"ה איתמר כו' אע"ג דשם הכל בדבר שא' מוחזק מ"מ לא עמד תוס' על עיקרן של פ' הגמ' ואמרו כאן נראה לפסוק כו' ע"ש ומ"ש בתה"ד דלדידן דל"ל שודא דדיינא אף לשמואל יחלוקו כ"ה בכתובות פ' מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ב)' רב סבר חלוקה עדיפא ושמואל סבר שודא דדייני עדיפא משמע דמודה שמואל לרב דבמקום דא"ל שודא דדייני דיחלוקו דקאמר עדיפא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.